השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק לט

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ לידיתון לִֽידוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

רש"י לידותון – שם אדם אחד מן המשוררים וגם כלי שיר היה שם ששמו ידותון

ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין והגזרות של צרה הנגזרת על ישראל:

רד"ק למנצח לידותון מזמור לדוד. זה המזמור חיברו דוד ונתנוֹ לידותון המשורר, ועניינו כענין המזמור הקודם לזה:

מלבי"ם למנצח, במזמור הזה ידבר נכבדות על סוד הנפש וענינה ועל מציאותה בזה הגוף הנגוף:

קהלת רבה – הוא ידותון אבי עובד אדום הגתי.

 

(ב) אָמַ֗רְתִּי אֶֽשְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֘ מֵחֲט֪וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי:

רד"ק אמרתי אשמרה דרכי, חשבתי בלבי שאשמור דרכי. רוצה לומר: מנהגי ועניני. כמו: מעשות דרכיך (ישעיה נח, יג), דרכי ספרתי (מזמור קיט, כו), והדומים להם.

מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום – שלא אדבר דבר אשר לא כן מתוך צערי וחליי,

כמו שנאמר באיוב (ב, י): בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו.

בעוד רשע לנגדי, וכל שכן בעוד שהרשע לנגדי הבא לבקרני ולראות כאבי ואידי שאשמרה פי מלדבר כאילו מחסום בפי. כי אפילו שאגת החולה, שדרכו לצעוק ולנהום בפיו מתוך החולי והצער,

אני אשמר מזה בעוד רשע לנגדי שלא ישמח לי:

מלבי"ם אמרתי, תחלה חשבתי בלבי בל אדבר בחקירה הזאת שאני חוקר בענין הנפש,

ורציתי לשמר דרכי מדבר דבר בזה מצד שני טעמים,

א] באשר מהות הנפש הוא דבר נעלם משכל האדם, שהאדם לא ישיג רק ע"י החושים,

ומהות הנפש הוא דבר שא"א להוודע ע"י החוש, ובזה יראתי מחטא בלשוני, פן אבא עי"כ לידי חטא

ע"י העיון הזה, בשאחשב שהנפש היא היתה היולאנית מתהוית עם הגוף ונפסדת עמו,

ואכפור בשארת הנפש ובנצחיותה,

ב] שגם אם אבטח בחוזק אמונתי שלא אבא לידי כך אמרתי אשמרה לפי מחסום שראוי שאשים מחסום לפי בלי לדבר מזה, בעוד רשע לנגדי עת נמצא רשע במעמד הזה שדברי יהיו לו לפוקה ולמכשול, ולכן.

מלבי"ם ביאור המילות בלשוני, לפי. מבואר אצלנו בכ"מ, שהלשון מורה על הדבור התבוניי והפה ידבר הדבור החיצוני. שהוא בפני עצמו ישמר מעיין ומלחקור בזה בדרכי העיון והתבונה שזה מצוין במלת בלשוני,

ולפני הרשע ישמור גם דבור החיצון, ויחסום פיו בל ידבר דבר:

זהר פ' פנחס – אשמרה לפי מחסום. מלקלל את עצמי [ואפילו על תנאי] בעוד רשע לנגדי.

זה הממונה על הקללות שאדם מקלל את עצמו, ולוקח המלה ההיא למעלה ורודף אחריו עד שמשלים לו המלה ההיא.

וכן מצינו במשה רבנו ע"ה שאמר מחני נא מספרך, ואף על פי שאמר זאת לצורך ישראל ואף על פי שהקב"ה עשה רצונו [ומחל לישראל] עם כל זה לא ניצל מעונש ולא נזכר שמו בפרשת תצוה ונימחה שם.           

 

(ג) נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר:

ר"ת נדה"ם. שהיה נדהם מכאבו. נלע"ד

רד"ק נאלמתי דומיה, נאלמתי בשתיקה. כלומר, כל כך אני שותק כאילו אני אילם.

החשיתי מטוב, אפילו מִדַּבֵּר טוב החשיתי.

וכאבי נעכר, אף על פי שכאבי נעכר ונשחת אני חוסם את פי מלדבר אפילו הטוב, כדי שלא יזדמן לפי הרע מתוך צערי. ובאמרו: נעכר, על הבשר – [על] מקום הכאב אומר [שנעכר], ולא על הכאב עצמו [יאמר שנעכר]:

 

ויש לפרש: החשיתי מדבר טוב כי לא יבוא לי טוב שאדבר עליו.

או פירוש החשיתי: על מחשבות הלב, כי אין לי עוד תקוה בטוב, והחשיתי והחרשתי ממנו.

מלבי"ם נאלמתי דומיה, נדמתי בשתיקה עד שהייתי כאילם,

עד שגם החשיתי מטוב, שלא דברתי אך הטוב והמוסר הנצמח מעיון הזה, כי יראתי לנגוע במחקר הזה,

אבל עי"כ וכאבי נעכר, כי נפשי הציקתני לעיין בנידון זה שהוא אחרית האדם ותכליתו, ולכן.

מלבי"ם ביאור המילות דומיה, החשיתי. בשעת הפסקת הדבור נאמר לשון דממה, והשתיקה אח"כ בא בלשון חשה, כמ"ש ישעיה (סי' ס"ב):

גמרא מס' ברכותנאלמתי דומי׳, החשיתי מטוב. כל היכול לעסוק בתורה ואינו עוסק בה, אין טוב אלא תורה לקח טוב.

וכאבי נעכר. מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו.       

זהר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. כשם שאדם נענש בגלל מלה רעה [שהוציא מפיו]

כך הוא נענש בגלל מלה טובה שבאה לידו ויכול הי׳ לאומרה ולא אמרה.

 

(ד) חַם־לִבִּ֨י ׀ בְּקִרְבִּ֗י בַּהֲגִיגִ֥י תִבְעַר־אֵ֑שׁ דִּ֝בַּ֗רְתִּי בִּלְשֽׁוֹנִי:

רד"ק חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש. מכובד החולי כל כך חם לבי עד שבהגיגי תבער אש.

כי החום היוצא מפי בהגיגי הוא חם כמו אש שידמה שהאש תבער בי.

דברתי בלשוני, הוא כפל דבר, רוצה לומר: כשדברתי בלשוני:

מלבי"ם חם לבי בקרבי, לבבי נתחמם מתשוקתו אל הדבור, עד שבהגיגי תבער אש,

בעת התחלתי להגות בדבור ההגיוני שהוא ממוצע בין הדבור והמחשבה, היה בקרבי כאש בוערת ונלאתי כלכל ולא אוכל,

ולכן דברתי בלשוני והוצאתי את הגיגי מכח אל הפועל, עתה מתחיל השאלה:

מלבי"ם ביאור המילות בהגיגי, דברתי. ההגיון הוא הממוצע בין הדבור והמחשבה,

שעוד קודם יצא דבור מבואר כבר בערה אש, ולכן דבר בפועל:

בגמ' בבא בתרא קסה. אבק לשון הרע. פירש רשב"ם כגון דאמרי איכא נורא בי פלניא.

ובזה יתבארו פסוקי מזמור ט"ל אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני.

והנה תחילת הפסוקים פירשם מהר"ר שמשון גומיץ פאטו זלה"ה ופסוק חם לבי פירשו מורינו הרב מהר"א יצחקי זלה"ה ואני שמעתי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי.

ואולם רחש לבי אומר לדבק טוב הוא ויהיו נדרשין כל הפסוקים באופן זה.

כי הנה בהא דאל יספר אדם בטובתו של חבירו וכו'.

הרי"ף ז"ל פרק במה מדליקין פירוש שלא יספר יותר מדאי וכן פירש רש"י

אך הרמב"ם פ"ז מהלכות דעות ובפירוש המשנה פ"ק דאבות הנזכר פירש דהיינו בפני שנאיו.

ונראה דלענין דינא הרי"ף והרמב"ם שוים לטובה דכל שע"י סיפורו בטובתו של חבירו ימשך גנות בין שהוא מצד שמרבה לספר בין מצד שהוא בפני שנאיו אסור.

וז"ש אמרתי אשמרה דרכי לעשות גדר ושמירה לדרכי מחטוא בלשוני,

והגדר הוא שלא לדבר בטובה יותר מדאי שלא יבא חטא בלשוני שימשך גנותו.

וזהו שאני מדבר, רק אשמרה שמירה וגדר שלא להרבות. [כרי"ף ורש"י].

אך אשמרה לפי מחסום שלא לדבר כלל – בעוד רשע לנגדי, שיש שונאים, ואז אשמרה לפי מחסום שלא לדבר בטובה כלל. וז"ש החשתי מטוב החשתי שלא לדבר טובה כלל וזהו מטוב. [כרמב"ם].

וכאבי נעכר – על חומר שמירת הלשון ומי יוכל לעמוד.

ועוד אחרת חם לבי בקרבי אינו אלא שר"ף על אבק לה"ר כי

בהגיגי [כשאהגה ואומר] 'תבער אש' – אם אומר 'תבער אש' איכא 'נורא בי פלניא' זה לבד הרי זה חשוב כאלו דברתי בלשוני כלומר שדברתי לה"ר

ועל זה וכיוצא בו כאבי נעכר וחם לבי, כי האדם מחומר קורץ וכמעט אין מי שיוכל להנצל זולתי השרידים אשר ה' קורא. זה פירוש הרבנים הנזכרים בתוספת נופך והיו לאחדים:

 

(ה) הוֹדִ֮יעֵ֤נִי ה֨' ׀ קִצִּ֗י וּמִדַּ֣ת יָמַ֣י מַה־הִ֑יא אֵ֝דְעָ֗ה מֶה־חָדֵ֥ל אָֽנִי:

רד"ק הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, כמו שאמר איוב (ו, יא): ומה קצי כי אאריך,

אם קצי ארוך כפי שנות האדם אסבול עד שתרפאני, ואהיה אחר כך בריא,

אבל אם מעט הם יָמַי אשאל ממך שאמות מהחולי מהרה,

כי לא אוכל לסבול הצער הגדול מבלי תקוה אחריו בעולם הזה.

אדעה מה חדל אני. חָדֵל תואר, והשם (ישעיה לח, יא): עִם יוֹשְׁבֵי חָדֵל, שפירושו, זמן עולם הזה לאדם, ופירושו: כמה יהיה זמני בעולם הזה:

מלבי"ם הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, הן האדם ימצא את עצמו שהוא תושב בשני עולמות נפרדים,

יבחין בעצמו שני שרשים הפוכים זה מזה,

כי עת יביט למטה אל הגויה וכחותיה, ימצא כי הוא מתושבי העולם הזה השפל החמרי,

מוטבע על חוקים טבעיים מוגבלים ככל צאצאי העולם החמרי,

ועת יפנה למעלה אל החלק הנכבד הנמצא בו שהיא הנפש וכחותיה, יראה שהוא כא' מבני אלהים חפשי פועל כפי הבחירה וכל כחותיה בלתי מוגבלים רק מתפשטים לאין תכלית,

עד שיסתפק בעצמו מאיזה עולם הוא, כי שני השרשים אשר בקרבו הם במלחמה תמידית זה עם זה,

וחקי הטבע מתנגדים אל חקי הבחירה,

וז"ש שאבקש שתודיעני ואדעה מהות שני השרשים האלה,

א] קצי, הוא השורש הרוחני שהוא קץ האדם [ר"ל שאליו יגיע האדם בעת קצו],

ב] מדת ימי, הם החיים הזמנים אשר יש להם מדה וקצב, מה הוא, מה מהותם,

למען אדעה מה חדל אני מאיזה עולם וחלד אני, אם מחלד השפל אם מחלד העליון, ומבאר סבת הספק:

מלבי"ם ביאור המילות חדל. כמו חלד:

זהר הודיעני ד׳ קצי…מה חדל אני. לדוד לא היו חיים כלל ונתן לו אדם הראשון שבעים שנה משלו וכמו שהלבנה אין לה אור משלה [דוד הוא ספירת המלכות כנגד הלבנה],

וזה ביקש דוד לדעת למה אין חיים ללבנה מעצמה. מה חדל אני. למה אין לי אור משל עצמי כשאר כל אורות עליונים שיש לכולם חיים, ולמה נמנע ממני, את זה ביקש דוד לדעת ולא ניתנה לו רשות לדעת.

הודיעני ד׳ קצי. האם אהי׳ לקץ הימין (כנאמר בדניאל) או לקץ השמאל חלילה. ולא נחה דעתו עד שהשיבו ד׳, שב לימיני.

רות רבההודיעני ד׳ קצי. אמר דוד לפני הקב״ה הודיעני אימתי אני מת. אמר לו סוד הוא שאין מגלין אותו לאדם. ומידת ימי מה היא. אמר לו שבעים שנה. אדע מה חדל אני. באיזה יום אני מת. אמר לו בשבת.

אמר לו הפחת לי יום אחד, אמר לו לא שחביבה עלי תפילה אחת שאתה עומד ומתפלל לפני מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות לפני.

אמר לו הוסף לי יום אחד, אמר לו לא, ממשלתו של בנך דוחקת שאין אחת נכנסת לחברתה אפילו כמלא נימה, ומת בחג השבועות שחל להיות בשבת.         

 

(ו) הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת ׀ נָ֮תַ֤תָּה יָמַ֗י וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ כָּֽל־הֶ֥בֶל כָּל־אָ֝דָ֗ם נִצָּ֥ב סֶֽלָה:

רש"י הנה טפחותמדודים הם ימי האדם כדבר הנמדד בטפחים כן ימי האדם קצובים:

וחלדיוזקנתנו כאין נגדך, חלד, ל' חלודה רדוייל בלעז:

כל אדם נצב – כל אדם חי הבל הם חייו ומצבו:

רד"ק הנה טפחות נתתה ימי. המדה המעוטה מן המדות היא מדת הטפח, כן הם ימי, וימי כל האדם קצרים. וחלדי, זמני. כאין נגדך, כי אתה חי וקיים לעולם.

אך כל הבל כל אדם נצב סלה, כי הבל כל אדם, מה שאדם נצב בעולם הזה הבל הוא, ואמר: כל הבל, רוצה לומר: המעט שבהבל, כאילו אמר: הבל הבלים (קהלת א, ב). וכל זה כמו: כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כג, לא), כל חלב וכל דם (שם ג, יז), והדומים להם:

מלבי"ם הנה טפחות נתתה ימי, מצד אחד אני רואה א"ע דומה ככל ילדי העולם החומרי

הנתונים תחת הזמן והמקום והשינוי והתנועה כי ימי משוערים ומוגבלים,

ומצד אחר רואה אני א"ע בלתי מוגבל ובלתי בעל תכלית, כי כחות הנפש מתנשאים מן הזמן והמקום וחקי הטבע ויגביהו עוף להפשיט מעליהם את הגבול, כי השכל יצייר א"ע בלתי מוגבל,

וכן התשוקה אשר באדם וכל כחותיו אין להם גבול, ובכ"ז לא יוכלו להגיע אל הבלתי ב"ת,

כי החומר מכביד עליהם, רק הם מתנשאים לזה וילכו מחיל אל חיל

ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים [לשה"כ זכריה ה-ט],

ועז"א וחלדי כאין נגדך, כי בטל במציאותו זה הרוחני נגד האין סוף,

ולפ"ז אני גוזר ואומר, אך כל הבל כל אדם ניצב, שכל אדם כמו שהוא, הוא כל הבל,

שהוא הבל מצד הגויה הבלה ונרקב, והוא הבל מצד הנפש שהיא עוף קצוץ כנפים שקוע בכלא אסור בנחושתים,

סלה סיום הענין, מעתה מתחיל התשובה ע"ז:

מלבי"ם ביאור המילות טפחות. מדודות בטפח, כמו עוללי טפוחים:

הספורנו הנה טפחות נתת ימי. נתת להם מידה מוגבלת. וחלדי. זה הזמן הקצוב לי. כאין נגדך. מדי העבודה שראוי לעשות לכבודך.

אך הבל כל אדם ניצב. מכל מקום כל אדם ניצב ומתעסק בהבלי הזמן.    

עץ הדעת טוב הנה טפחות נתת ימי. שנותיו של דוד הן 5 משל אברהם, שחי 175 במקום 180,

28 מיעקב, שחי 147 במקום 175, 37 מיוסף שחי 110 במקום 147

וזהו שנאמר טפחות, טפח מזה וטפח מזה נתת ימי.           

 

(ז) אַךְ־בְּצֶ֤לֶם ׀ יִֽתְהַלֶּךְ־אִ֗ישׁ אַךְ־הֶ֥בֶל יֶהֱמָי֑וּן יִ֝צְבֹּ֗ר וְֽלֹא־יֵדַ֥ע מִי־אֹסְפָֽם:

רש"י אך בצלם – בחושך, פירשו דונש ל' צלמות,

ומנחם פירשו צלם ממש כמו כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשי' ט'), ולא יתכנו דבריו:

אך הבל – הוא כל ההמיה ותאוה שלהם:

יצבר – תבואה בשדה כל ימות הקציר:

ולא ידע מי אספם – אינו יודע מי אספם לבית שמא לפני האסיף ימות:

רד"ק אך בצלם יתהלך איש. בחושך (רש"י) יתהלך כל ימיו, כי לא ידע יום מותו. וצלם: חושך, וכן בלשון ערבי צלם בנקודה על הצד"י ['נור אלצ'לם' אור האפילה]: חושך.

ויש אומרים (דונש): שהוא מן צלמות, שפירושו: חושך,

ואיננו נכון, כי צלמות עניינו שתי מלות: צל מות. [ר"ל והמילה צל אינה קשורה למילם צלם]

ויש מפרשים אותו (מנחם) כמשמעו, ופירושו: כי האדם ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת בדמות, כמו הנהר המתהפך ומתהלך וצלמו עובר.

והחכם ראב"ע פירש: כי טעם צלם, מערכת הכוכבים המשרתים שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת,

כן ישתנה האדם.

אך הבל יהמיון, להבל הם הומים לאסוף ממון. יצבר, והוא יצבור הממון מעט מעט. ולא ידע מי אספם, כלומר במותו, כשיוציאוהו מביתו:

מלבי"ם אך בצלם יתהלך איש, משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגויה באופן זה,

 נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג"כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים,

ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים,

וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו,

שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה,

היא ציור האלהות אשר בעולם,

וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב"ת,

כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים

ולברוא א"ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים,

ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון,

ועז"א יתהלך איש, שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש,

אך הבל יהמיון – רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל,

וגם לא יתקיימו בידו כי יצבור ולא ידע מי אוספם, כי לבסוף יירשו זרים יגיעו:

מלבי"ם ביאור המילות בצלם. כמו בצלם אלהים עשה את האדם: יצבר, אספם. הצבירה הוא הקיבוץ צבורים צבורים, והאסיפה הוא המכניסם לרשותו, כמ"ש בהבדל בין אסף ובין קבץ (ישעיה י"א) ובכ"מ:

ירושלמי מס' שקליםבצלם יתהלך איש. כל האומר שמועה בשם אמרו יראה בעל שמועה כאילו עומד נגדו.

של״ה ע״פ זהר – בצלם יתהלך איש. צלם הוא אמצע בין הגוף לנשמה ובלעדו לא יתכן חיבור בין נשמת ישראל לבין גוף שנבנה מן העפר, והוא המחיה את הולד במעי אמו.        

זהר אך בצלם יתהלך איש. כל זמן שצלמו של אדם אינו נעבר ממנו הוא מתהלך ורוחו מתקיימת בו,

עבר צלמו של אדם ואינו נראה, נעבר מהעולם הזה, דבמרגלים כתוב סר צלם וכתוב וימותו האנשים. 

ספורנו – אך בצלם יתהלך איש. הי׳ ראוי שמי שהוא איש יתנהג בצלם אלקים לבדו. אך הבל יהמיון. כל המיות בני האדם ועסקיהם אינם אלא בהבל. יצבור ולא ידע מי אוספם. יצבור קנינים ולא ידע בשביל מי.

ירושלמי שבת – יצבור ולא ידע מי אוספם. וכן הוא קורא לכל יושבי העולם יושבי חלד, מה חולדה גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת כך כל באי עולם גוררין ומניחין ואינם יודעים למי הם מניחין.

מבאר במע"ל בדרך צחות – אך הבל יהמיון רמז להבל וקין שהמו ורבו על הזכויות בקנייני העולם, כשבעצם כל העולם היה שלהם…

 

(ח) וְעַתָּ֣ה מַה־קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י תּ֝וֹחַלְתִּ֗י לְךָ֣ הִֽיא:

רש"י ועתה מה קויתי – מה היא השאלה אשר אני שואל ומייחל ממך אינו אלא שמפשעי הצילני:

רד"ק ועתה מה קויתי אדני תוחלתי לך היא, שאני בחליי מה קויתי, אין תקותי ותוחלתי לאחר, אלא לך היא, ולא לרופאים:

מלבי"ם ועתה, א"כ עתה בעוה"ז מה קויתי ה', ר"ל מה יש לי לקוות פה

הלא לא פה מקום האושר והתקוה שלי, רק יש תוחלת על עולם אחר (תקוה הוא על דבר בלתי ברור,

והתוחלת הוא על דבר ברור, כי חיי עוה"ב הוא דבר ברור ומובטח),

ומה היא התוחלת תוחלתי לך היא, כי ה' בעצמו הוא תוחלת הצדיקים והוא הטוב הצפון להם

שתשוב נפשם בצרור החיים אל מקורה אל ה' אלהיהם, וכמ"ש צדיקים יושבים וכו' ונהנים מזיו השכינה:

מלבי"ם ביאור המילות קויתי, תוחלתי. המקוה על דבר בלתי ידוע, והמיחל הוא על דבר ידוע שבודאי יבא (כמ"ש ישעיה נ"א ה', מיכה ח' ו', ולקמן ק"ל ובכ"מ):

 

(ט) מִכָּל־פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל־תְּשִׂימֵֽנִי:

רד"ק מכל פשעי. כי הם סיבת חליי ומכאובי. הצילני מהם שתכפרם לי.

חרפת נבל אל תשימני, כי הנבל יחרפני בלבו בבואו לבקרני, כמו שאמר (פסוק ב): בעוד רשע לנגדי,

ובחוץ יחרפני בפיו לפי שאני איש מכאובים, והוא בריא וְשָׁלֵו:

מלבי"ם מכל, וא"כ הצילני מכל פשעי, בל ימשוך החומר את הנפש למטה ע"י הפשעים עד שלא תשיג תוחלתה הנצחי,

לבל תשימני, שאהיה חרפת נבל, שישיגני החרפה שתשיג את הנבל שאובד עולמו ואחריתו:

 

(י) נֶ֭אֱלַמְתִּי לֹ֣א אֶפְתַּח־פִּ֑י כִּ֖י אַתָּ֣ה עָשִֽׂיתָ:

רד"ק נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית, ואין לי על מי שאצעק חמס, כי לא באו לי המכאובים מיד בני אדם אלא מידך, לפיכך נאלמתי כי גם עליך אין לי לצעוק חמס, כי הכל הוא סיבת פשעי:

מלבי"ם נאלמתי, ועתה נאלמתי מן השאלה הנ"ל, ולא אפתח פי לשאול עוד וכמ"ש תחלה נאלמתי דומיה,

כי אתה עשית – כי התברר אצלי כי מעשה האדם ויצירתו אינו ככל מעשה בראשית המתיחסים אל הארץ כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה, רק מעשהו מיוחס אליך ביחוד, כמ"ש ונשמות אני עשיתי:

 

(יא) הָסֵ֣ר מֵעָלַ֣י נִגְעֶ֑ךָ מִתִּגְרַ֥ת יָ֝דְךָ֗ אֲנִ֣י כָלִֽיתִי:

מלבי"ם הסר, אולם לפ"ז אבקש שתסיר ממני המונעים המשביתים אותי מן האושר ותכלית האחרון,

והם הנגעים המוצאים את הגוף אשר הם ישביתוהו מהשגת השלימות

כי כל עוד שהנפש כלואה בחומר תרגיש צערו ומקריו,

כי מסבת תגרת ידך ומכותך אני כליתי, שלא לבד שמזיקים את הגוף (שע"ז לא הייתי מצטער), כי הם מכלים את הנפש שהוא עקר האדם,

והנה הנגעים הם משני מינים,

א] המין הא' המחוייבים מצד טבע של חומר האדם ומזגו או מצד טבע העולם שהם הנגעים הטבעיים,

שעז"א מתגרת ידך כי הם מחוייבים ע"י התגר של ידך ופעולתך, ע"י ריב היסודות,

וע"י שמורכב מדברים מתנגדים ומזגים מחולפים שעי"ז יתקוממו הרעות הטבעיות,

ב] יש רעות השגחיים הבאים עליו מאת ה' כדי להחזירו בתשובה, ועז"א.

מלבי"ם ביאור המילות מתגרת. כמו ואל תתגר בם מלחמה:

 

(יב) בְּֽתוֹכָ֮ח֤וֹת עַל־עָוֹ֨ן ׀ יִסַּ֬רְתָּ אִ֗ישׁ וַתֶּ֣מֶס כָּעָ֣שׁ חֲמוּד֑וֹ אַ֤ךְ הֶ֖בֶל כָּל־אָדָ֣ם סֶֽלָה:

רש"י בתוכחות – הכתובו' בתורה על עונינו שהעוינו לפניך ויסרתנו בהם:

ותמס כעש חמודו – הרקבת בשרינו כבגד שאכלו עש:

חמודו – בשרו שהוא חמדתו:

מלבי"ם בתוכחות על עון, (יש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא לרוב בדברים והמוסר הוא ביסורים) שתחת שהי' ראוי שתוכיחנו על עון בתוכחת אהבה ובנחת,

יסרת איש, תביא עליו יסורים, וע"י היסורים תמס כעש חמודו, שגם חמודו שהוא הנפש תמוסס ותכלה, וא"כ אך הבל כל אדם, אחר שזה גורם שלא ישיג התכלית שבעבורו נברא, סלה סיום הענין:

מלבי"ם ביאור המילות בתוכחות, יסרת. עיין הבדלם למעלה (ו' ב'). ותמס, הפעיל משורש מסה:

 

(יג) שִֽׁמְעָ֥ה־תְפִלָּתִ֨י ׀ ה֡' וְשַׁוְעָתִ֨י ׀ הַאֲזִינָה֘ אֶֽל־דִּמְעָתִ֗י אַֽל־תֶּ֫חֱרַ֥שׁ כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכָל־אֲבוֹתָֽי:

מלבי"ם שמעה תפלתי, מצד התפלה שהיא שפיכת הנפש כוונת הלב והתנשאות הרוח אל האלהים,

ושועתי האזינה מצד שאני צועק לישועה,

ואל תחרש אל דמעתי – כי שערי דמעה לא ננעלו, שהם מעוררים הרחמים,

כי גר, ר"ל שמצד שני החלקים שמהם הורכבתי,

מצד א' שהוא מצד הנפש שבו, אנכי עמך חלק מעצמותך, מצד זה אני גר בארץ הזאת,

כי הנפש היא מעולם הרוחני והיא כגר בארץ הגשמי הלז רחוקה משרשה וממקומה,

אבל אנכי תושב מצד הגוף, אשר בו אני תושב ככל אבותי,

כי בהגוף ששרשו מצד אבותיו המולידים אותו הוא תושב, ובהנפש ששרשו מאלהים אלהי הרוחות הוא גר, ושע"כ יגברו כחות הגוף על כחות הנפש כי הם תושבי הארץ ומושלים בה, על כן אבקש.

מלבי"ם ביאור המילות שמעה, האזינה. כבר התבאר (ישעיה א' י' ובכ"מ) שכשידבר על שני נושאים מתחלפים,

יתפוס על הנושא העקרי לשון שמיעה, ועל הטפל לשון האזנה שקטנה משמיעה,

ותפלה, הוא חשוב מן שועה בכ"מ, ור"ל שגם שועתי תאזין:

 

(יד) הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי:

רד"ק השע ממני, כלומר: הרפה ממני, שלא תייסרני עוד בחליים.

ואבליגה, כלומר, אתחזק מהחולי ואשובה עוד לעשות רצונך, כי הכרתי כי פשעי היו סיבת חליי,

לפיכך אני מבקש ממך הסליחה והרפואה בטרם אלך, אל הקבר, ואינני,

כלומר: אינני שאוכל עוד לעשות רצונך.

כי עולם הזה הוא עולם המעשה והעולם הבא הוא עולם השכר, אבל לא עולם המעשה, כמו שאמר (שם ט, י): כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הֹלֵךְ שמה.

ואמרו רז"ל (עירובין כב, א): אשר אנכי מצוך היום לעשותם (דברים ז, יא):

היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם:

מלבי"ם השע ממני, שתפנה היסורים ממני, כי אין ראוי ליסרו על עונותיו אחר שטבע גופו נוטה לחטא,

וכחות הנפשיים ששם ה' בו לעמוד נגד הגוף לא יעמדו לפני זרועות השטף

כי הם הגבורים אשר מעולם תושבי הארץ מלפנים,

ואבליגה – ואני אשתדל להתחזק על כחות התאוה והיצר בטרם אלך באופן אשר איננו,

שע"י עוני ויסורי המשביתים אותי מן השלמות אהיה כאין,

כי לא אתקן את אשר עלי להשלים לענין אשרי ומציאותי הנצחי:

מלבי"ם ביאור המילות הושע. יוצא, שיפנו היסורים ממני. ואבליגה, ואתחזק, וכבר בארתי גדרו (ירמיה ט'):


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128