תהלים פרק ל

(א) מִזְמ֡וֹר שִׁיר־חֲנֻכַּ֖ת הַבַּ֣יִת לְדָוִֽד:

רש"י שיר חנוכת הבית – שיאמרוהו הלוים בחנכת הבית בימי שלמה:

רש"י [פס' יב] …ורבותינו דרשו כל המזמור על מרדכי ואסתר והמן, בפסיקתא זוטא, ואני אמרתי בשלוי, אמר המן, אליך ה' אקרא, אמרה אסתר וכו' עד היה עוזר לי הפכת מספדי למחול לי, אמר מרדכי וכל ישראל:

אבן עזרא מזמור, חנוכת הבית – יש אומרים שצוה דוד שינגנו המשוררים זה המזמור בחנוכת הבית הראשון

ויש אומרים בחנוכת הבית השני או השלישי כי דמה ימי הגלות לימי החולי כאשר אפרש

והקרוב אלי כי זה המזמור חברו בחנוכת ביתו בית ארזים כי הכתוב לא הזכיר 'בית השם'

וכמוהו עור ופסח לא יבוא אל הבית כאשר פירשתי במקומו ואותו הזמן חלה דוד ויחי מחליו

ויאמר רבי משה כי דוד התאבל כאשר אמר לו נתן כי הוא לא יבנה הבית לשם

וכאשר אמר לו כי שלמה בנו יבנה הבית אז התאזר שמחה תחת אבלו כי בנו כמוהו ולא יחרפהו האויב

ואמר כי יגון הנפש נמשל לחולי הגוף ויותר קשה כדרך רוח איש יכלכל מחלהו:

רד"ק מזמור שיר חנכת הבית לדוד. חיברו דוד שיאמרוהו בחנוכת בית המקדש.

ואף על פי שאין בזה המזמור זֵכֶר הבית, הזכיר בו סליחת פשעיו,

שהיו חושבים אויביו שלא תתקיים לו המלוכה ולזרעו אחריו לעונש אותו עון.

ואף על פי שנאמר לו על ידי נביא כי בנו שימלוך אחריו הוא יבנה הבית, לא היו מאמינים שיוכל להיות

כי בן שיולד לו מאותה האשה יהיה מלך ויבנה בית המקדש לה' שיהיה מקום סליחה וכפרה.

וכשמרד אדונִיה בסוף ימיו ורצה למלוך מעצמו בלא רשות, היו סבורים שלא יהיה שלמה מלך.

וכיון שֶׁהֻמְלַךְ וראו כי הצליח הדבר, כי הקושרים עם אדונִיה לא עמדו במרדם וברחו איש לאהליו,

הכירו כל ישראל כי מה' היא מלכות שלמה.

וכיון שרצה האל כי בן שנולד לו מאותה האשה יהיה מלך על כל ישראל

ידעו באמת כי נמחל לדוד אותו עון מחילה גמורה ושלימה. והראה לשלמה צורת הבית לעיני כל ישראל והתנדב הוא לבנין הבית, והתנדבו בו בני ישראל לפניו. לפיכך חיבר מזמור שיר חנוכת הבית על זה הדרך שהזכיר בו סליחת חטאיו שהיא רפואת נפשו,

כי בזה הענין נודעה הסליחה לכל אדם:

רד"ק [לקמן פס' יג] …ובמדרש (שוח"ט): מי שחשב לעשות טובה הקדוש ברוך הוא כותבה כאילו עשאה, תדע לך שכן הוא, שהרי דוד שחשב לבנות בית המקדש נכתב בשמו, שנאמר: מזמור שיר חנוכת הבית לדוד:

מלבי"ם שיר חנוכת הבית, המזמור כולו יוסד לתת הודאה בחלותו ויחי מחליו,

ולא נמצא בו שום ענין מחנוכת בית?

ומבואר שהבית המוזכר פה הוא הבית המשלי, הוא הגוף שהוא מעון לנפש ובית להאדם הפנימי השוכן ודר בקרבו,

כי הנפש הוא האדם באמת, והגוף החמרי הוא רק בית חומר לשבתה כל ימי היותה במצודה,

(כמ"ש אף כי שוכני בתי חומר, ביום שיזועו שומרי הבית), ועת חלה אז רפפו עמודי הבית ומכונותיו,

ואחר שנתרפא נבנה הבית על תילו וישב לימי עלומיו, לכן ציין שם השיר בשם חנוכת הבית לדוד,

ר"ל בית דוד העצמי, מעון נפשו שנתחנך בהרפאותו:

(ב) אֲרוֹמִמְךָ֣ ה֭' כִּ֣י דִלִּיתָ֑נִי וְלֹא־שִׂמַּ֖חְתָּ אֹיְבַ֣י לִֽי:

מלבי"ם ארוממך, תחלה אמר בדרך כלל, שע"י חליו שמחו אויביו וחשבו שלא יחיה אחרי נפלו, (כמ"ש בסי' ל"ח ובסי' מ"א), ואתה דליתני מן החולי ולא שמחת אויבי לי:

מלבי"ם ביאור המילות דליתני. רוממתני מן החולי, כמו מרוממי משערי מות (למעלה ט'):

רש"י ארוממך ה' כי דליתני – הגבהתני:

ולא שמחת אויבי לי – [לפי הביאור שהמזמור מדבר על חנוכת ביהמ"ק]:

לי – כמו עלי, שהיו אומרים אין לדוד חלק לעולם הבא, וכשראו שבשבילו נפתחו הדלתות לארון אז ידעו שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון ונהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה:

(ג) ה֥' אֱלֹהָ֑י שִׁוַּ֥עְתִּי אֵ֝לֶ֗יךָ וַתִּרְפָּאֵֽנִי:

מלבי"ם ה' אלהי, יאמר, א] רפואתי לא היתה ע"י הטבע, רק שועתי אליך ואתה תרפאני, לא ע"י צרי ורופאים:

רד"ק ה' אלהי שועתי אליך, שתסלח לי וכן עשית. וזהו: ותרפאני, שריפאת אותי ממדוה הנפש.

כי אף על פי שהענשתני בעולם הזה, הכל הוא טוב בעיני כיון שריפאת נפשי שלא תרד לגיהנם:

(ד) ה֗' הֶֽעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי מיורדי מִיָּֽרְדִי־בֽוֹר: [קוראים מירדי בקמץ רגיל, ולא 'מיורדי']

מלבי"ם ה' (זאת שנית), סבת חליי היה ע"י העונות ותחלואי הנפש,

שע"י שחלתה הנפש ונטתה למות מות נפשי ע"י עונותי עי"ז חלה גם הגוף,

וע"י שהעלית מן שאול נפשי, שע"י כפרת עוני לא תרד נפשי הרוחנית לשאול ואבדון, עי"כ חייתני מירדי בור, עי"כ השגתי גם חיים הגופנים, כמ"ש לקמן ק"ג הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי:

מלבי"ם ביאור המילות נפשי. הרוחנית (כנ"ל ג'), וכן אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול (לקמן מ"ט):

[אפשר לומר בדרך צחות אל תקרי שאוֹל אלא שָאוּל…]

(ה) זַמְּר֣וּ לַה֣' חֲסִידָ֑יו וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קָדְשֽׁוֹ:

מלבי"ם זמרו. עפ"ז יאמר שחסידי ה' יזמרו לה' לספר שבחו מצד עצמו,

וגם הודו (שההודאה הוא על הטובות שעשה שזה מיוחס) לזכר קדשו,

שע"י הטובות זוכרים מעשי ה' ונותנים הודאה לשמו:

אבן עזרא זמרו – בעבור היות דוד חסיד ככתוב ולא תתן חסידך חסדי דוד

יבשר החסידים שאם קרה להם כאשר קרהו השם יצילם:

(ו) כִּ֤י רֶ֨גַע ׀ בְּאַפּוֹ֘ חַיִּ֪ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה:

מלבי"ם כי רגע באפו, שזמן האף לא נמשך הרבה, רק רגע,

וזאת שנית שגם בעת האף – חיים ברצונו, היה רצונו שאחיה,

שלא היה האף כדי להמיתני רק כדי שע"י ימחול עונותי ע"י היסורים וישוב יחייני,

עד שקצב את הזמן שרק בערב ילין בכי, ולבוקר יבוא רינה, שהיה זמנם [של יסורי] רק מערב עד בקר:

אבן עזרא …ודרך משל אמר כי הבכי ילין

או יחסר הפועל כמו אשר ילדה אותה והטעם בערב ילין המלין בבכי ולבקר ברינה כי חסרון הב' בכל המקרא הרבה…:

רד"ק …והמשיל עת הבכי והיגון לערב שהוא חושך, ועת הישועה והטובה לבוקר שהוא אור ושמחה.

וכן אמר דוד: האף שהראה לי על עוני והוא העונש שהענישני בעולם הזה היה בעיני כרגע,

ורצונו ובשורתו בסליחת העון חיים ארוכים שהם חיי העולם הבא:

(ז) וַ֭אֲנִי אָמַ֣רְתִּי בְשַׁלְוִ֑י בַּל־אֶמּ֥וֹט לְעוֹלָֽם:

מלבי"ם ואני, אני חשבתי שהחיים והבריאות הם טבעיים,

עד שכל עוד שהגוף בריא הטבע נותנת שלא אחלה,

וז"ש אני אמרתי בשלוי, ר"ל שכל עוד שאהיה שליו בגופי ולא ימצא בקרבי איזה הירוס ע"י ריב היסודות ומזגי הגוף ופרודם, בל אמוט לעולם,

אבל עתה נודע לי שהחיים הם השגחיים תלוים בחפץ ה' ורצונו, כי רק.

רד"ק ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם. כשהייתי שָׁלֵו ושקט שלא משל בי יצר הרע הייתי חושב בעצמי שלא אמוט ולא אחטא לעולם, כי חשבתי שלא יהיה כח ביצר הרע להטותי מן הדרך הטובה, כי שכלי היה גובר על טבעי. והייתי מתפאר בזה בעצמי

עד שהכרתי כי עזרתך עמדה לי, וכל זמן שהיה רצונך עמי העמדת להררי עֹז, וזה שאמר:

(ח) ה֗' בִּרְצוֹנְךָ֘ הֶעֱמַ֪דְתָּה לְֽהַרְרִ֫י עֹ֥ז הִסְתַּ֥רְתָּ פָנֶ֗יךָ הָיִ֥יתִי נִבְהָֽל:

מלבי"ם ברצונך העמדת להררי עז – העז שעליו עמד ההר שלי (היינו חיי גופי) על מכונו –

היה רצונך – על רצונך עמד ההר הנשגב,

ובעת כי הסתרת פניך הייתי נבהל, כי התחיל ההר להתמוטט כי מטו יסודותיו ואושיותיו,

עד שהחולי לא היתה ע"י עונש השגחיי פעליי, רק ע"י הסתרת פנים וסור ההשגחה:

(ט) אֵלֶ֣יךָ ה֣' אֶקְרָ֑א וְאֶל־אֲ֝דֹנָ֗י אֶתְחַנָּֽן:

מלבי"ם אליך ה' אקרא – תפלתי היא רק אליך לא לאחר,

וגם אל ה' אתחנן, התפלה היתה בעבור ה' וכבוד שמו,

ר"ל שלא התפללתי על החיים בעבורי, [אלא] רק כדי שאוכל להודות לך ולעבדך,

וזה היה אצלי התכלית שהתאויתי לחיות, כי כן היה נוסח תפלתי.

מלבי"ם ביאור המילות אל ה'. בעבור ה' וכבודו אליך אתחנן:

רש"י ואקרא אליך ואתחנן תמיד לאמר לפניך: 'מה בצע בדמי וגו' ואתה שמעת קולי ו'הפכת מספדי למחול לי':

(י) מַה־בֶּ֥צַע בְּדָמִי֘ בְּרִדְתִּ֪י אֶ֫ל־שָׁ֥חַת הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ:

מלבי"ם מה בצע בדמי, הנה בחיי יש לך בצע ותועלת ממני במה שאני מודה ומשבח לך,

אבל בדמי, דהיינו בשתיקתי והפסק תנועתי, מה בצע יהיה לך?

וכן מה בצע יהיה לך ברדתי אל שחת, כי א] כ"ז שאני חי אני נותן הודאה על טובותיך אבל היודך עפר,

ב] כ"ז שאני חי אודיע האמתיות מכבוד ה' והשגחתו ונפלאותיו, אבל במותי היגיד אמתך, ולכן.

מלבי"ם ביאור המילות בדמי. כמו ורשעים בחשך ידמו וכן ידמו לשאול (לקמן ל"א) ענין כריתה או שתיקה,

כמו יזמרך כבוד ולא ידום, ועז"א מה בצע כשאדום:

רד"ק …בדמי הוא נפשי, כי הדם הוא הנפש, והנפש היא החיים הטבעיים…

ואמר: מה בצע בחיי אם ארד אל שחת? אם סופי לגיהנם וארד במותי שמה, למה לי חיים ולמה הבאתני בעולם אם לא לקנות העולם הבא?

כי החטאים במותם לא ישאר אחריהם דבר חי, אלא הכל ירד לעפר,

…והעפר לא יודך ולא יגיד אמיתך, אלא הרוח שתשוב אל האלהים אשר נְתָנָהּ.

ואם לא זכתה בחיים – לא תשוב אל האלהים. ואם תסלח לי, אודך בחיים ובמות.

(יא) שְׁמַע־ה֥' וְחָנֵּ֑נִי ה֗' הֱֽיֵה־עֹזֵ֥ר לִֽי:

מלבי"ם שמע ה' וחנני להקימני מחליי, וה' היה עוזר לי שאוכל להודות לך:

(יב) הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֘ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה:

מלבי"ם הפכת, והנה ראיתי שגם אתה שמעת תפלתי בעבור תכלית זה,

כי מה שהפכת מספדי למחול לי היה על הכוונה למען יזמרך כבוד,

ומצייר שכבר נקראו כל העם להספידו כי חשבו שמת, ופתאום חזרה בו נשמה

עד שהקבוץ שבאו להספידו ועמדו סביב מטתו התחילו לחול במחול ובמחולות,

ולא זאת לבד כי גם פיתחת שקי, שעד עתה היה לבוש שק מפני עונו

ועתה הסיר את שקו כי ידע שנמחל לו העון, ותאזרני שמחה תחת השק, וכ"ז עשית.

[א.ה. אפשר לומר בדרך צחות הפכת מספדי – וזה ראיה 'למחול לי' על עווני…]

(יג) לְמַ֤עַן ׀ יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם ה֥' אֱ֝לֹהַ֗י לְעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽךָּ:

מלבי"ם למען יזמרך כבוד, כדי שהנפש שבי שנקראת בשם כבוד יוכל לזמרך,

ולא ידום ויפסק ע"י המיתה מן נעים זמרות ישראל,

וא"כ אחר שעקר התכלית שבעבורו החיית אותי, היה כדי שאזמר לך

לכן גם אני אעשה כן וה' אלהי לעולם אודך:

מבאר המגיד מדובנא – למען יזמרך כבוד ולא ידום ה׳ אלהי לעולם אודך, שיש שמחה בחיוב, היינו כשזוכה אדם או נולד לו בן, או נזדמנה לו פרנסה טובה, ויש שמחה על הסרת השלילה – שנתרפא מחוליו, שניצול מן הרעה. וההבדל שאם ישאלו אדם האם אתה רוצה בטובה זו גם בעתיד?

הרי לגבי הטובה שהיא בחיוב [זכיה פרנסה זש"ק] ירצה מאד,

לא כן בטובה שאינה אלא הצלה מרעה, כגון שהיה חולה אנוש ונתרפא.

וזהו שאומר דוד ע״ה למען יזמרך כבוד ולא ידום [ויאמר תמיד:] ה׳ אלהי לעולם אודך,

היינו שיזמר תמיד ולא יפסיק לומר ה׳ אלהי לעולם אודך.