תהלים פרק מב

(א) לַמְנַצֵּ֜חַ מַשְׂכִּ֥יל לִבְנֵי־קֹֽרַח:

רש"י לבני קרח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו

וכשנבלעו כל סביבותיהם ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ

כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו

ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד:

אבן עזרא למנצח לבני קרח – לבני קרח לאחד מבני הימן נכד שמואל הנביא,

אמר ר' משה כי זה המזמור נאמר בבבל ויש אומרים כי ידבר על לשון אנשי הגלות הזאת,

ומשכיל חסר פעול ויש אומרים שהוא שם כמו והודי נהפך עלי למשחית ולפי דעתי כי פיוט תחלתו משכיל:

מלבי"ם למנצח משכיל לבני קרח, מזמור זה הוסד מאד המנצחים מבני קרח, על הגלות,

ונחלק לשלשה חלקים, כי בגלותינו נעדרו ממנו שני ענינים נכבדים שהיה לנו בימי קדם,

א] גילוי שכינה והנבואה, ב] האותות והמופתים, כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא,

כי בשני אלה נכבדנו בימי קדם, כמ"ש השמע עם קול אלהים חיים או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים, ואמר (ישעיה ס"ג) וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ,

ג] וזאת שלישית הגלות בעצמו שהוא הפיזור שהיו מפוזרים אז בין עכו"ם סובלים צער ומכאובות,

והם שלשה ענינים מיוחדים,

א] העדר הנבואה ורוה"ק וגילוי שכינה, הוא ענין הנוגע לנפש אשר היא בת אלהים ומשתוקקת אל הדבוק הזה הנפלא שחסר לה עתה,

וע"ז הוסד החלק הראשון, טענת הנפש ע"ז ותנחומותיו אשר ינחם אותה (פסוק ו') מה תשתוחחי נפשי [מה תשתוחחי נפשי מוזכר ג"פ בב' המזמורים הללו].

ב] העדר המופתים והנסים, הוא ענין הנוגע אל האלהות וכבוד שמו, שע"י הנפלאות היה ניכר גדולתו ומלכותו, וע"ז הוסד חלק השני מן פסוק ו' והלאה, וישוב ינחמנה במ"ש (פסוק יב) מה תשתוחחי נפשי,

ג] הגלות והפזור והמכאובים, הוא דבר הנוגע אל הגוף הכללי המון בית ישראל,

וע"ז הוסד חלק ג' בסימן מ"ג טענות הכנסיה ותלונותיה ובקשתה על קיבוץ גליות ובנין בית הבחירה, ותנחומותיו ע"ז שלישית במ"ש (מג-ה) מה תשתוחחי נפשי.

ואמר בראשון ישועות פניו, ובשנים האחרונים ישועות פני ואלהי,

כי השבת השכינה שבקש בראשון הוא ישועת פניו, שיאיר פניו עלינו ולא יכנף עוד,

והשבת המופתים והישועות העתידות שבקש אח"ז הם ישועות פני ואלהי,

שבזה יודע הקשר שי"ל עם ישראל ושהוא אלהיהם, ולא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אני ה' אלהיהם:

(ב) כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים:

רש"י כאיל תערג על אפיקי מים – ל' ערג נופל על קול האיל

כאשר יפול לשון נהם לארי ושקוק לדוב וגעה לשוורים, וצפצוף לעופות,

אמרו רבותינו האילה הזאת חסידה שבחיות וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום ומה היא עושה חופרת גומא ומכנסת קרניה לתוכה וגועה,

והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים:

כאיל תערוג – כאילת תערוג לא נאמר וכאיל יערוג לא נאמר אלא כאיל תערוג דיבר הכתוב בזכר ובנקיבה הזכר עורג על עסק המים כמו שפרשנו,

הנקיבה כשהיא כורעת לילד והיא צועקת הקדוש ברוך הוא מרחם עליה

ומנחם חבר תערוג עם לחייו כערוגת הבשם אכן לא יתכנו דבריו, גם דונש פתר אותו לשון קול של איל (סא"א):

רד"ק כאיל תערוג על אפיקי מים. שלשה היו בני קרח, אסיר ואלקנה ואביאסף.

ואם נאמר כי הם חיברו זה המזמור ברוח הקודש וכתבוֹ דוד בספרו,

וכן המזמורים שהם לבני קרח כמו שכתוב (מזמור צ, א): תפלה למשה,

יש לתמוה איך היו אומרים שלשתם יחד אלו המזמורים?

ויש אומרים כי טעם לבני קרח, לאחד מבני קרח. ואין טעם לזה הפירוש, כי למה אמר כן בכל המזמורים ולא יִחֵד באחד מהם שם האחד המשורר?

וגם לדברי האומר כי המזמורים האלה לאחד מבני הימן נכד שמואל הנביא, יש עוד לתמוה למה לא יחסו לשמואל ויחסו לקרח.

ויתכן לפרש כי דוד חיבר אלה המזמורים ברוח הקודש ונתנם לבני בני קרח המשוררים הנמצאים בזמנו לשורר אותם. ולפי שבני קרח היו נביאים יִחֵס אלה בני בניהם אליהם, ואמר לבני קרח לקצר.

וזה המזמור, יש אומרים כי אמרוֹ דוד כשהיה גולה בין פלשתים,

ויש אומרים כי נאמר על לשון בני הגלות הזאת, והוא הנכון.

מלבי"ם כאיל, האיל הוא צמא למים מצד טבעו, ומלבד זה אוכל שרשים ארסיים ומבקש לכבות הארס במים, וע"י שני אלה תערג על אפיקי מים והיא צמאה למים,

כן נפשי תערג אליך אלהים, אל גילוי השכינה והנבואה ורוה"ק כמו בימי קדם:

מלבי"ם ביאור המילות כאיל. איל שם כולל זכרים ונקבות, והנקבה עורגת ביותר מהזכר,

תערג – תהמה, כמו געיה לשור. והגה ליונה, ונביחה לכלב, ושאגה ונהימה לאריות וכדומה:

(ג) צָמְאָ֬ה נַפְשִׁ֨י ׀ לֵאלֹהִים֘ לְאֵ֪ל חָ֥י מָתַ֥י אָב֑וֹא וְ֝אֵרָאֶ֗ה פְּנֵ֣י אֱלֹהִֽים:

פסיקתא דרב כהנא [הקושי בפסוק – הול"ל צמאה נפשי לה' שהוא שם רחמים ולא אלקים שהוא דין?] קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו (שם שם ישעיהו נ"ב: ח). זש"ה חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לי"י (תהלים לא: כה). כנגד מי אמר דוד מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד ישראל שהיתה מצפה ומחמדת אימתי יחזור לביתו ונשמח בתורתו ואף הב"ה מחמד ומצפה אימתי יחזור לביתו ומשמח את כנסת ישראל. ואימתי, כשיפרע מאדום הרשעה, באותה שעה אומרי' ישראל, רבש"ע הרבה צער ציערה אותנו והרסה את מקדשנו הרגה את חכמנו שיעבדה אותנו אכלה יגיענו, ועכשיו אני יושבת ומצפה רעבה וצמאה לאותו יום שתבוא ותפרע לי ממנה, שנאמר צמאה נפשי לאלהים לאל חי (שם תהלים מב: ג).

רש"י מתי אבא ואראה פני אלהים – לעלות לרגל. ונתנבא כאן חורבן הבית

ונאמר כאן מה תשתוחחי ג' פעמים כנגד שלש מלכיות העתידות לבטל עבודת המקדש

וישראל צועקים ונגאלים מלכות בבל ויון ואדום:

צמאה נפשי – כנסת ישראל אומרת כן בגלות בבל:

רד"ק צמאה. כאשר תכסוף נפש הצמא למים, ותאוות האילים יותר משאר הצמאים, כמו שזכר,

ותאות הצמא אל המים יותר מתאות הרעב אל הלחם.

לפיכך אמר צמאה ולא אמר רעבה, כי יחיה האדם בלא מאכל שנים או שלשה ימים ולא יחיה בלי מים, וכשימצא הצמא מים וישתה, תשוב נפשו אליו.

וצמאון הנפש המשכלת אל כבודה יותר מצמאון הגוף אל המים.

לאלהים, ואח"כ פירש לאל חי, לפי שאלהי העמים שהוא גולה ביניהם הם מתים.

מתי אבוא ואראה, כמו שהיו באים בארץ ישראל שלש רגלים בשנה אל המקדש:

מלבי"ם צמאה, מבאר כי ההשתוקקות הזה הוא ג"כ מצד שני דברים,

א] טבעיי כמו שיצמא האיל מצד טבעו אל המים כן נפשי מצד טבעה צמאה לאלהים,

ב] מצד שהוא אל חי, שבו תלוי חיות הנפש ורוחניותה, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, וע"ז צמאה לאמר מתי אבוא ואראה פני אלהים כמו בימי קדם,

זאת שנית היא צמאון מקרי כמו האיל שיתוסף בו הצמאון ע"י מאכלו שאוכל השרשים הארסיים, כן אנכי.

(ד) הָֽיְתָה־לִּ֬י דִמְעָתִ֣י לֶ֭חֶם יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה בֶּאֱמֹ֥ר אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

רש"י היתה לי דמעתי לחם – מכאן שהצרה משבעת את האדם ואינו מבקש לאכול [רד"ק ויש מפרשים שיבכה בעת המאכל.] וכן הוא אומר בחנה ותבכה ולא תאכל (שמואל א א'):

אבן עזרא וטעם הדמעה בעבור אורך הגלות ואיננו עולה לרגל לשמוח

יומם ולילה – תמיד בסתר ובגלוי וטעם איה אלהיך שהיית עולה שלש פעמים בשנה לראות פניו:

מלבי"ם היתה לי דמעתי הלחם של יומם ולילה, שלחם היום שהוא סעודת הבקר ולחם הלילה שהוא סעודת הערב היא דמעתי,

שאני בוכה בבקר ובערב ע"מ שאומרים אלי כל היום איה אלהיך, [רד"ק ואם הוא אלהים אמת ואתה עובד אותו היה מושיע אותך ומוציאך מהגלות?]

והלחם הזה שהיא הדמעה מעורר עוד יותר הצמאון הזה אל המים הקדושים ממעיני הישועה שהיא הנבואה ורוה"ק, ור"ל שמלבד שהנפש תשתוקק לזה מצד טבעה,

נתוסף תשוקתה ע"י מה שנעדר האור הזה ממנה וע"י רוב כוספה שישוב אליה,

(וצייר דמעתו כלחם, כי לחם הנפש היא התורה והקרבנות והעבודות, ועתה כי נעדר לחמה תשבע מן הדמעות שתבכה ע"ז שבזה תמצא הנפש מרגוע, אבל עי"ז יתוסף עוד החשך והצמאון):

(ה) אֵ֤לֶּה אֶזְכְּרָ֨ה ׀ וְאֶשְׁפְּכָ֬ה עָלַ֨י ׀ נַפְשִׁ֗י כִּ֤י אֶֽעֱבֹ֨ר ׀ בַּסָּךְ֘ אֶדַּדֵּ֗ם עַד־בֵּ֥ית אֱלֹ֫הִ֥ים בְּקוֹל־רִנָּ֥ה וְתוֹדָ֗ה הָמ֥וֹן חוֹגֵֽג:

מלבי"ם אלה, עוד נתוסף ענין אחר אשר אזכרהו ואשפכה עלי נפשי,

כאלו אני סבותי בכל זאת שלא יצאתי לעזרתה, ונפשי תבכה ותתאונן עלי,

כי תזכור כי אעבר בסך, שבימי קדם הייתי זריז ורץ ונמהר ללכת אל בית אלהים,

עד שגם אם הוצרכתי לעבר בסך וקוצים, הייתי מדדה עליהם בכל הדרך עד בית אלהים,

הלכתי על הקוצים והברקנים בקול רנה ותודה, לא יחידי רק המון חוגג,

ועל זה תשתפך נפשי על שאני מתרשל עתה מעבודתו ואיני מוסר נפשי לבא לבית אלהים

ושלא לחוש לכל המונעים והמכשולים אשר יעמדו לפני בדרך הזה:

מלבי"ם ביאור המילות בסך. מסוכה של קוצים, כמו ישר ממסוכה (מיכה ז'),

ואמר הנני שך את דרכך בסירים (הושע ב'). חוגג, כמו אוכלים ושותים וחוגגים (שמואל א' ל'):

(ו) מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֘ וַתֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֥וֹד אוֹדֶ֗נּוּ יְשׁוּע֥וֹת פָּנָֽיו:

מלבי"ם מה תשתוחחי נפשי, משיב תשובה אל נפשו, הנה שמעתי ממך שני דברים,

א] השתוחחות ושפלות כמתיאשת על שהתרחק האור ממך,

ב] שתהמי עלי, כאלו אני חייב בדבר על שאיני עובר בסך עד בית אלהים ולכן עלי תהמי ותתלונני,

בשני דברים אלה לא צדקת,

נגד מה שתהמי עלי לא בי הדבר תלוי רק הוחילי לאלהים, כי הישועה תלויה בו בעת שיהיה רצון מלפניו,

ונגד מה שתשתוחחי ותתיאשי, אל תתיאשי רק הוחילי לאלהים, כמיחל על דבר המובטח,

כי עוד יבא הזמן אשר אודנו על ישועות פניו בשובו שכינתו אליך:

(ז) אֱֽלֹהַ֗י עָלַי֘ נַפְשִׁ֪י תִשְׁתּ֫וֹחָ֥ח עַל־כֵּ֗ן אֶ֭זְכָּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֝חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר:

רש"י אזכרך מארץ ירדן – ממה שעשית לנו בירדן והרי חרמון אחר כל הכעס שהכעסנוך בשטי', הובשת לנו את הירדן:

מהר מצער – מהר סיני שהוא צעיר לשאר ההרים אחר שהכעסנוך בו במעשה העגל סלחת לעונינו והלכת עמנו, [אומרת כנס"י:] כל אלה אני זוכרת בגלותי שמנעת [כעת] מלהטיב לי וגזרותיך מתחדשות עלי זו אחר זו:

רד"ק אלהי עלי וגו' על כן אזכרך. כלומר, על כן תשתוחח עלי ותהמה כשאזכרך שהיינו רגילים לבוא מארץ ירדן לעלות לבית המקדש. וחרמונים, וכן אותם שהיו יושבים בהר חרמון, וכן מהר מצער.

זָכַר קצוות ארץ ישראל שהיו עולים לרגל, כי הר חרמון מעבר הירדן מזרחה. והר מצער לא נמצא.

ואולי הוא מעבר הירדן, ואפשר שהוא צִיעֹר הנזכר בערי יהודה (יהושע טו, נד) שהיה בהר:

מלבי"ם אלהי, (חלק ב') מתחיל התאוננות השני על שעתה אותותינו לא ראינו ונעדרו הנסים והנפלאות,

ועז"א אלהי עלי נפשי תשתוחח על ענין שני, כי על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים,

שאזכור הנסים שעשית מקדם אצל הירדן ואצל הרי חרמון מהר מצער של הרי חרמון,

שהיה מחולק להר גדול וקטן ועל ההר המצער היו רוב הנסים בעת מלחמת כנען.

(ח) תְּהֽוֹם־אֶל־תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא לְק֣וֹל צִנּוֹרֶ֑יךָ כָּֽל־מִשְׁבָּרֶ֥יךָ וְ֝גַלֶּ֗יךָ עָלַ֥י עָבָֽרוּ: (ט) יוֹמָ֤ם ׀ יְצַוֶּ֬ה ה֨' ׀ חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שירה שִׁיר֣וֹ עִמִּ֑י תְּ֝פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי:

רש"י תהום אל תהום קורא – צרה קוראה לחברתה:

לקול צנוריך – טישקנאל"ש בלעז, המקלחים עלי פורענות כמים שוטפים עד כי

כל משבריך וגליך עלי עברו, משבריך לשון גלי ים על שהיה גליו עולים למעלה ומשתברים ונופלים:

מלבי"ם (ח – ט) תהום, בעת ההיא ראיתי תמיד את נפלאותיך, שבעת שבאו עלי צרות גדולות היה זה אצלי אות ומופת שתעשה לי נסים ונפלאות גדולות,

ומצייר במליצתו את הזמן כים זועף, ואת האומה הישראלית כאניה השטה בלב ים הגדול הזה,

ואת הצרות המתעוררות מצייר כגלי ים ומשברים העוברים להטביע את האניה,

וצייר כי התהומות המתנשאות בים בעת הסער והם המעוררים בים גלים ומשברים סער וזעף,

הם מקבלים הרעש מן הצינורות העליונות לקול תתו המון מים בשמים,

וכאלו הצינורות העליונות הם נותנים קול ה' על התהומות, והתהומות יקראו אל הגלים והמשברים,

והגלים יקראו ויענו בקול רעם ורעש,

ויצייר כי בעת נשמעו הקולות האלה קולות מים רבים אדירים תהומות ומשברים

שמע כי צעקו בקולם והודיעו תיכף כי חסד ה' מוכן לבא, וכי זה סימן כי יצוה ה' חסדו לנוסס נסים ופלאות ואותות ומופתים,

וז"ש ששמעתי אז שתהום האחד קרא לתהום האחר לאמר יומם יצוה ה' חסדו,

שבעת התנשאו התהומות לקול צנוריך ע"י קול ופקודת הצינורות העליונות

שע"י מי הצינורות העליונות התגעשו מי תהום רבה, ואז תהום אל תהום קורא

וכן קראו אז כל משבריך וגליך אשר עלי עברו כולם קראו ואמרו לאמר –

כי עתה יתגלה היום והישועה אשר יצוה ה' חסדו,

ר"ל התשועה ע"י נס מפורסם שזה נקרא בשם חסד,

והנמשל שכל צרה שבאה אז על ישראל עד שחשך להם היום והיה לילה,

היה סימן להם כי ברגע זו יתגלה אור ה' והיה יום וה' יצוה חסדו,

שהנס והפלא נקרא בשם חסד בכתבי הקדש כנ"ל (סי' ל"ג וסי' ל"ו), ור"ל יומם ביום הבא יתגלה חסדו,

וגם בלילה שלפני היום בעוד היה הצרה שירה עמי, כבר היה עמי שירו של החסד

שכבר שרתי שיר החסד והתפללתי עליו תפלה לאל חיי,

כי בהנשא התהומות והמשברים ידעתי שיבא החסד אחריהם:

רד"ק תהום אל תהום, רמז לצרות הגלות. והצרות נמשלו כמים, כמו (מזמור יח, ה): ונחלי בליעל יבעתוני,

וכן בהרבה מקומות בכתוב.

כלומר, כשאזכור הטובה שהיתה לישראל והצרה שיש להם בגלות עתה, עלי נפשי תשתוחח.

ופירוש תהום אל תהום, כאילו הצרות קוראות זו לזו לבוא עלינו,

וכן לקול צנוריך, כלומר, נפשי תשתוחח לקול צנוריך, כלומר, כך נשפכות עלינו צרות כמו שנשפכים מי הגג בצנור ומשמיעים קול.

ויש לפרש כי העננים יקראו צנורים לפי שהם שופכים המטר, והכל משל על הצרות.

וכן כל משבריך וגליך, משברי וגלי ים הצרות.

עלי עברו, עברו עלינו, והם משבריך וגליך כי אתה הבאתם עלינו בעווננו:

מלבי"ם ביאור המילות חסדו. מורה על הנס (כנ"ל ל"ג ה', ל"ו ו'), ושירה, ר"ל שיר החסד:

(ט) יוֹמָ֤ם ׀ יְצַוֶּ֬ה ה֨' ׀ חַסְדּ֜וֹ וּ֭בַלַּיְלָה שירה שִׁיר֣וֹ עִמִּ֑י תְּ֝פִלָּ֗ה לְאֵ֣ל חַיָּֽי:

רש"י יומם יצוה ה' חסדו – יבוא האור ויצוה ה' חסדו לנו:

ובלילה – בחשך הצרה:

שירו עמי – תהא חנייתו בתוכנו, שירה ל' חניה כדמתרגמי' ויחן ושרא,

זו למדתי מתוך מסורת הגדולה שחבר את זה עם ויהי שירו חמש' ואלף (מ"א מלכים א' ה), באלפ"א בית"א של שתי תיבות החלוקים בפתרונן לימד שאין זה לשון שיר,

ומדרש האגדה פותרו לשון שיר וכך הוא פותרו שכך ישראל אומרים להקב"ה זכרנו מה שעשית לנו במצרים מצוה אחת שצויתנו ביום – בערב פסח ושמרנוה, ובלילה גאלתנו ושרנו לפניך את ההלל

ועכשיו הרבה מצות אני שומרת ועל זאת אומרה לאל סלעי למה שכחתני וגו':

רד"ק יומם יצוה ה' חסדו. יש מפרשים כי יספר על עלותם לרגל, כי ביום כשהיו הולכים בדרך היה מְצַוֶּה האל חסדו עמהם שהיו הולכים בבטחה והיו מוצאים כל צרכם בדרך,

ובלילה במלון היו משוררים ומהללים לאל והיה אומר כל אחד תפלה לאל חיי.

ויש לפרש כי הפסוק הוא תשובתו אל הנפש שתשתוחח, כי עוד יצוה ה' חסדו לנו בימינו.

והם ימי התשועה שנמשלו לאור היום, והגלות נמשלה ללילה.

אמר: נפשי, אל תתייאשי מן הגאולה כי עוד יצוה ה' חסדו לנו ויושיענו.

ובלילה שירה עמי, ובעוד שאנחנו בלילה, שהוא הגלות, תהיה שירה עמי,

שנשורר לאל על כל החסדים שעשה עם אבותינו והוא עושה בכל יום עמנו בגלות.

ועוד, תפלה לאל חיי, כלומר, שנתפלל לאל חיינו שיחיינו עד בוא הגואל ונראה בישועתו ונאמר בתפלתנו, אומרה לאל סלעי:

(י) אוֹמְרָ֤ה ׀ לְאֵ֥ל סַלְעִי֘ לָמָ֪ה שְׁכַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֵלֵ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב:

מלבי"ם אומרה, אולם עתה שיש גלים ומשברים ולא נשמע קול החסד ואין נס ופלא,

אמרה לאל סלעי למה שכחתני ואין נס נמצא, ולמה קודר [רש"י לשון שחרות] אתהלך ע"י שני דברים,

א] בלחץ אויב על ידי הלחץ הגלוי, ב] זאת שנית.

(יא) בְּרֶ֤צַח ׀ בְּֽעַצְמוֹתַ֗י חֵרְפ֥וּנִי צוֹרְרָ֑י בְּאָמְרָ֥ם אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:

מלבי"ם ברצח אשר בעצמותי, הוא הרצח הפנימי הנסתר,

הבא על ידי מה שחרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלהיך, מדוע לא יעשה לכם נפלאות כבימי קדם:

מלבי"ם ביאור המילות ברצח. אלך ברצח הנמצא בעצמותי:

(יב) מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֘ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי:

מלבי"ם מה, משיב אל נפשו, מה תשתוחחי ותתיאשי, או מה תהמי עלי (שתחשוב) [שתחשבי] שבי הדבר תלוי,

הוחילי לאלהים כנ"ל פסוק ו':