השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק מד

(א) לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל:

מלבי"ם למנצח לבני קרח, מזמור זה הוסד ג"כ על הגלות, מזכיר הנפלאות שעשה ה' להם בימי קדם ומבקש שיוסיף ידו שנית להושיעם כי רק בו בטחו,

ומספר כל הצרות שעברו עליהם בגלותם, ושבכל זאת לא נסוג לבם אחור מאמונתו,

וע"כ ראוי שיפדם למען חסדו,

ובא אל התפלה תחלה מצד כבוד ה' לבל יחולל, ואח"כ מצד גודל אמונתם,

ואח"כ ידבר מצד חסד ה', שכל השפל יותר יגדיל ה' עמו חסדו, כמ"ש כי שחה לעפר נפשנו ופדנו למען חסדך, והם הג' דברים שהזכיר לקמן סי' קט"ו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך:

 

(ב) אֱלֹהִ֤ים ׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ־לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם:

רש"י באזנינו שמענו – מכאן אתה למד שהיו מדברים בני קרח בשביל דורות הללו הבאים אחריהם שאילו בשביל עצמם לא היה להם לומר אבותינו ספרו לנו שהרי הם עצמם ראו נסי המדבר והים והירדן ומלחמות יהושע כך מפורש באגדת תהלים:

מלבי"ם אלהים, ר"ל כי דבר הנמסר לאדם ע"פ השמועה והקבלה יכול להיות שקר משני טעמים,

א] אם המספר הראשון בדהו בלבו,

ב] אם המספר האמצעי המספר בשמו בדה מלבו או שלא הבין דבריו כראוי,

לעומת זה אמר שהקבלה שיש לנו מן הנסים שנעשו לאבותינו מימי קדם הם אמת מכל הצדדים,

א] שלא קבלנו הספורים ע"י מספרים אחרים רק באזנינו שמענו,

ב] שאי אפשר לומר שמורישי הקבלה הזאת בדו מלבם הדברים האלה,

כי אבתינו ספרו לנו, וידוע שהאבות לא יורישו לבניהם אמונה כוזבת,

וקבלה כזאת הנמשכת מאבות לבנים היא אמתיית,

ובא לנו הקבלה כי פועל פעלת בימיהם, היינו שפעלת אז פעולה חדשה בלתי נתלה בסדרי הטבע וחקיה שזה קרוי מעשה, (שמעשה הוא הדבר הנגמר שהוא פעולת הטבע, ופעולה הוא העסק המתחדש עתה),

רק פעלת ע"פ נס ענינים חדשים נעלים על סדרי הטבע, וזה היה בימיהם, שהם ראו זאת בעיניהם,

רק שזה היה בימי קדם, כי עתה אותותינו לא ראינו. – מבאר מה היה הפעל.

מלבי"ם ביאור המילות פועל. הבדלו מן מעשה התבאר (ישעיה ה' ובסי' זה סי' כ"ח ד'):

 

(ג) אַתָּ֤ה ׀ יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם:

אבן עזרא ידך – כבר הזכרתי כי משפט העברים לחסר הב' כמו מצאתי בית ה' וככה אתה בידך בכוחך או במכתך

מלבי"ם אתה ידך גוים הורשת, מה שהורשת את הגוים ליטע שם בני ישראל לא עשית זאת ע"י אמצעי וע"י הטבע רק אתה בעצמך ובידך לא ע"י סדרי הטבע, והיה בזה שני ענינים,

א] שגוים הורשת לטובת ישראל כדי שתטעם שם בארץ,

ב] עשית זאת מפני רשעת הלאומים, שעז"א תרע לאומים שזה יען רצית להרע להם ע"י רוע מעשיהם,

ועי"כ ותשלחם מן הארץ, וכמ"ש כי מרשעת הגוים ה' מורישם מפניך ולמען הקים את השבועה,

ר"ל לטובת ישראל, ולהעניש את הלאומים:

מלבי"ם ביאור המילות אתה ידך. מוציא שליח, כמ"ש באילת השחר (כלל ר"ט):

גוים, לאומים. מבאר למעלה (ב' א') שגוים יקראו מצד הקיבוץ ולאומים או אומים יקראו מצד הדת,

ושנאת ה' אותם היה ע"י דתיהם הנשחתות שהיו עובדי גלולים,

ועז"א תרע לאומים והלמ"ד הוא לשימוש, או שחסר הלמ"ד תרע ללאומים:

 

(ד) כִּ֤י לֹ֢א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֘ לֹא־הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי־יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם:

מלבי"ם כי, מבאר שדבר זה לא היה ע"פ הטבע רק אתה ידך גוים הורשת, כי לא בחרבם ירשו ארץ שלא כבשו ע"י חרבם וגבורתם, וגם זרועם לא הושיעה למו,

הזרוע הוא הפרק העליון של היד, ומציין תמיד את המניע הראשון, את הכח המניע את היד,

ומבואר אצלי תמיד שבכ"מ שנזכר זרוע אצל ה' יציין שגם ראשית התנועה וסבתה בא מאת ה',

ר"ל כי כל המעשים שיעשה ה' ע"י זכות ישראל יצוין שנעשה המעשה בידו לא בזרועו,

כי הזרוע שהניע את היד הוא הזכות,

אבל המעשה שנעשה שלא בהשקף על זכות הדור וצדקתם נקרא זרוע ה',

ואמר פה שלא לבד שלא בחרבם ירשו ארץ, כי גם לא היו אז ראוים לזה ע"פ מעשיהם,

כמ"ש לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם,

עד שגם זרועם לא הושיעם למו, שלא היו גם בזכותם, רק ימינך וזרועך שהיה ע"י ימין ה' העושה נפלאות, וע"י זרועו שהוא החסד העליון הבלתי מביט על זכות כלל שלא היה בזכות הדור,

ולא היו נסים נסתרים רק שהיה אור פניך שנתגלה אורך אז בגלוי בנסים גלויים,

כי רציתם, ע"י הרצון העליון שאין טעם לרצון:

מלבי"ם ביאור המילות ימינך וזרועך. התבאר אצלי בכ"מ שכתוב זרוע שהוא הפרק העליון והוא המניע את היד, ואצל ה' יציין תמיד המעשה שיעשה בלי השקף על זכות המקבלים:

 

(ה) אַתָּה־ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב:

מלבי"ם אתה, א"כ אחר שנפלאותיך הקדומים לא קדם להם זכות וכשרון הדור,

וגם לא היית אז מחוייב לעשות זה למען כבודך כי אז עדיין לא נקרא שמך עליהם, כמ"ש בימיהם בימי קדם, כ"ש עתה אשר אתה הוא מלכי אלהים ושמך עלינו נקרא, ויש לחוס על כבוד שמך,

הלא ראוי שתצוה ישועות יעקב גם עתה,

ואמר שגם אם לא תושיע בעצמך כמו מקדם, עכ"פ צוה ע"י שליח:

מלבי"ם ביאור המילות צרינו, קמינו. הקמים הם יותר מן הצרים שכן נקראו ע"ש קומם למלחמה:

 

(ו) בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ:

מלבי"ם בך, ואם לא תעשה לנו כמו בימי קדם שלא הוצרכנו למלחמה כלל,

עכ"פ תהיה המלחמה ע"י עזרתך, עד שמה שננגח צרינו [המיצרים לנו בפועל] יהיה בך,

ואם גם זאת לא תעשה לנו שתסייע לנו בעצמך כמ"ש בך, על כל פנים בשמך נבוס קמינו,

תשלח עזר בשמך, מלאך הבא בשם ה', ונבוס על כל פנים את אלה הקמים עלינו לכלותנו:

רש"י נבוס קמינו – נרמס ונרפוס אויבינו לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז) תבוס נופת (משלי כ"ז) והיו כגבורים בוסים בטיט חוצות (זכריה י'):

 

(ז) כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי:

רד"ק כי לא בקשתי, לשון יחיד על דרך כלל. אמר, אין אנחנו בוטחים שנצא מן הגלות בכחנו ובגבורתנו,

אלא בעזרתך ובישועתך:

מלבי"ם כי, כי א"א שתניח אותנו אל המקרה והטבע שאנחנו בעצמנו ננצח את האויב,

כי לא יושלם זה בין מצד ה'פועֵל' בין מצד ה'פעולה',

שמצד הפועל אנכי לא בקשתי אבטח, שאין אנו מלומדים עוד להלחם בקשת,

ולא מצד הפעולה כי חרבי לא תושיעני, שהחרב היא מתנגדת לנו כי לא נתן ליעקב ברית חרב:

 

(ח) כִּ֣י ה֭וֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵ֑ינוּ וּמְשַׂנְאֵ֥ינוּ הֱבִישֽׁוֹתָ: (ט) בֵּֽ֭אלֹהִים הִלַּלְ֣נוּ כָל־הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓ ׀ לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה:

מלבי"ם (ח – ט) כי הושעתנו, מביא ראיה לזה שאין אנו מוכשרים להלחם ולנצח בכחנו, כי בכל עת שהושעתנו מצרינו באלהים הללנו כל היום, ולא יחסנו התשועה לעצמינו,

כי ידענו שלפי הטבע א"א לנו לנצח רק הללנו א"ע באלהים שהוא עשה התשועה,

ונודה תמיד את שמך להגדיל בזה שם ה', כי אנחנו אין לנו כח ועצה וגבורה למלחמה, סלה נשלם הענין:

מלבי"ם ביאור המילות מצרינו משנאינו. הצר הוא המריע בפועל, והושעתנו מידם.

והשונא הוא בלב, ויתביישו על שנאתם, וכמ"ש לקמן פ"ט ג':

 

(י) אַף־זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא־תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ:

רד"ק אף זנחת. והנה אנחנו מייחלים בכל יום הישועה, ולא די שלא הושעתנו אלא גם זנחת אותנו ותניחנו ביד האויבים לעשות בנו רעות.

ותכלימנו, כי אנחנו מהללים בך לאויבים ואומרים להם כי על כל פנים תושיענו, והנה הישועה רחקה ממנו ואנחנו נכלמים בפניהם שיאמרו איפה דבריכם ואיה המושיע אתכם?

ולא תצא בצבאותינו, כמו שהיינו אומרים לאויבים שתצא עִם צבאותינו שיצאו בעזרתך צבאות בני ישראל מהגלות כמו שיצאו מארץ מצרים:

מלבי"ם אף, מעתה יתחיל לומר שלא לבד שאינך פועל ישועות כמקדם,

כי עתה עברו על ראשינו המים הזדונים ובאנו מדחי אל דחי ואין מושיע,

וחושב כל הצרות שעברו על ישראל ממדרגה למדרגה,

תחלה זנחת אותנו ותכלימנו, במה שלא הופיע לנו אור ה' כמקדם,

ואחר זה לא תצא אלהים גם בצבאותינו, בעת שנחלצנו לצבא עזבת אותנו ביד המקרה, לנצח או להנצח, ואח"כ הוספת להרע עמנו, עד.

 

(יא) תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי־צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ:

מלבי"ם [עד] שתשיבנו אחור מני צר, שגם בעת שהיינו מנצחים עפ"י הטבע – עזרתָ אתה את הצר

והשיבות אותנו אחור, ומשנאינו שסו למו את ממונינו, אח"כ גדלה הרעה יותר כי.

מלבי"ם ביאור המילות צר. ומשנאינו. כנ"ל פסוק ח', הצר לוחם, והשונא בלתי לוחם ורק שוסה אח"כ ובוזז:

רש"י שסו למו – בזזו נכסינו איש לו:

 

(יב) תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ:

מלבי"ם תתננו, שהיינו דומים כצאן העומדים למאכל, וזריתנו בגוים כזורה צאן מאכל בין זאבים,

שכולם אכלו אותנו בכל פה, אחר כך גדלה הרעה יותר, כי.

 

(יג) תִּמְכֹּֽר־עַמְּךָ֥ בְלֹא־ה֑וֹן וְלֹ֥א־רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם:

רד"ק תמכר עמך. כי מוכר הדבר אינו מְקַוֶּה שישוב אליו עוד, כן אורך גלותנו כאילו מכרתנו לגוים.

והמוכר יקח ממון ואתה לא כן, כמו שאמר הנביא (ישעיה נב, ג): חנם נמכרתם.

ולא רבית במחיריהם, כי אינך בצורך שתצטרך להון כי לך הכסף והזהב,

על דרך מה שאמר (מזמור נ, יב): אם ארעב לא אֹמַר לך כי לי תבל ומלואה.

וטעם ולא רבית במחיריהם, לא הרבית הונך במה שלקחת במחיריהם:

מלבי"ם תמכר עמך, שלא לבד שהיינו הפקר לבז ולמשסה, זכו בנו אדונים כאִלוּ היינו קנין כספם,

כאלו מכרת עמך, ולא שמכרת אותנו בעד הון רב שאז יחוס האדון על כספו, כי מכרתם בלא הון,

וגם לא היה זה כמו שמוכרים חפץ ולא יקחו הון רק ישאירו המעות אצל הקונה ברבית שנותן בעד המתנת המעות,

כי לא רבית במחיריהם, בעד המחיר שנשאר ביד הקונה לא לקחת רבית, אח"כ גדלה הרעה יותר, כי.

מלבי"ם ביאור המילות ולא רבית. מענין נשך ותרבית, ובא ממנו הפעל הוי המרבה לא לו (חבקוק ב') לפי פירושי:

 

(יד) תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ:

מלבי"ם תשימנו חרפה לשכנינו, שבאנו למדרגה כזו שגם אדונים לא מצאנו,

כמ"ש והתמכרתם לעבדים ולשפחות ואין קונה, כי לא רצה שום איש או עָם שנשכון אצלם,

כי היה זה לחרפה מי שיהודי שכן ודר בארצו,

וגם לא היה אפשר שנשכון בערים מיוחדות כי היינו לעג וקלס לסביבותינו,

ולא הניחו אותנו אף לגור בסביבותם:

מלבי"ם ביאור המילות לעג וקלס. עי' הבדלם (ירמיה כ' ח'), והשכן שוכן עמו ביחד והוא לו לחרפה,

וסביבותינו אין לנו חרפה רק הם לועגים עלינו:

מלבי"ם ביאור המילות ירמיהו פרק כ פסוק ח הקלס הוא המאמר שעושים לצחוק על אדם ושם גנאי שנותנים לו, כמו ויתקלסו בו עלה קרח, הקרובות והרחוקות יתקלסו בך טמאת השם רבת המהומה (יחזקאל כ"ב ה'):

 

(טו) תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד־רֹ֝֗אשׁ בַּל־אֻמִּֽים:

מלבי"ם תשימנו, ובכל זה לא היינו כדבר בזוי שאין איש מדבר ממנו,

כי היינו משל בגוים שעל ידי שהיינו נכבדים ועם ה' בימי קדם ועתה ירדנו פלאים, היינו למשל בפי כולם, והגוים הם הקבוצים, והלאומים הם האומות שיש להם דת מיוחד,

'היינו למשל' – מצד הקיבוץ, והיינו 'מנוד ראש בלאומים' מצד הדת שלעגו על תורתנו ואמונתנו:

מלבי"ם ביאור המילות בגוים, בלאומים, כנ"ל פסוק ג':

רד"ק תשימנו משל, כי כל דבר רע ובזיון עושים בו משל ליהודים. מנוד ראש בלאומים, שמניעים ראשם עלינו. כמו (מזמור כב, ח): יפטירו בשפה יניעו ראש. בלאומים, הלמ"ד שֹׁרשׁ, כמו (בראשית כה, כג): ולאֹם מלאֹם יאמץ:

 

(טז) כָּל־הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי:

מלבי"ם כל היום כלמתי נגדי, הכלימה הוא מה שמקבל כלימה מאחרים.

ובושת פני כסתני הוא מה שמתבייש מעצמו, ומפרש כל היום כלימתי נגדי.

מלבי"ם ביאור המילות כלימתי, ובושת פני. התבאר (ישעיה א', תהלות ל"ה ד' ו', מ' ט"ו, מ"ד ו', ס"ט ו', ח' כ', ק"ט כ"ט):

 

(יז) מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם:

מלבי"ם מקול מחרף, בדברים שבין אדם לאדם, ומגדף מצד הדת והאמונה,

ובושת פני כסתני – מפני אויב ומתנקם:

מלבי"ם ביאור המילות מחרף ומגדף. הגידוף הוא מצד הדת, כמ"ש (ירמיה ל"ז ו', יחזקאל ה' ט"ו, צפניה ב' כ'):

 

(יח) כָּל־זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ:

מלבי"ם כל זאת באתנו ובכל זאת לא שכחנוך, ולא לבד שלא שכחנוך בלב, כי גם לא שקרנו בבריתך,

שלא רצינו לשקר להפר ברית מילה ושבת בשעת השמד:

 

(יט) לֹא־נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ:

מלבי"ם לא נסוג, והגם שלפעמים מפני כובד הגלות נטתה אשורנו מני ארחך ולא יכלנו לקיים המצות כראוי, מ"מ לא נסוג אחור לבנו,

כי בלבבנו היינו שלמים עם ה' גם בעת אשר תט אשורנו מני ארחך, ולא זאת לבד.

מלבי"ם ביאור המילות ותט, גם אם נטתה, וכן ונפרוש, גם אם נפרוש: [בשונה מביאור הרד"ק להלן]

רד"ק לא נסוג, ולא נטה אשורנו מני ארחך. "ולא" שזכר עומד במקום שנים:

 

(כ) כִּ֣י דִ֭כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת:

רש"י כי דכיתנו במקום תנים – כי זה משמש בלשון כאשר,

ואף כאשר השפלתנו בארץ ערבה ושוחה מדבר מקום תנים וכסית עלינו בצלמות חשך

אף בכל זאת אם שכחנו שם אלהינו הוא יחקור זאת כי הו' יודע תעלומו' וגומר:

אבן עזרא כי, במקום תנים – [תנין], – המ"ם תחת נו"ן כמו בחיין לקץ הימין

והטעם בתחתית הים מקום התנינים וחשכת מים זה צלמות דרך משל והעד דכיתנו כטעם דכים

ויש אומרים במקום [ש]אין שם יישוב רק תנים ובנות יענה:

רד"ק כי דכיתנו במקום תנים. כאשר עשית לנו כל הצרה הזאת שדכיתנו במקום תנים, אם שכחנו שם אלהינו בכל הצרה הזאת.

ופירוש במקום תנים, בגוים. המשיל הגוים המושלים בנו לתנים ויענים שהם במדבר שיש בהם אכזריות,

כמו שאמר (איכה ד, ג): גם תנים חלצו שד. ותכס עלינו בצלמות, הנה אנחנו מכוסים בחושך הגלות:

מלבי"ם כי גם בעת אשר דכיתנו במקום תנים, בעת שהיינו בין אכזרים כתנים,

ותכס עלינו בצלמות שהמיתו אותנו במיתות משונות וענו אותנו ביסורים קשים לצאת מן הדת

גם בעת ההיא –

 

(כא) אִם־שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר:

מלבי"ם האם שכחנו שם אלהינו הגם כי ונפרוש כפינו לאל זר,

הגם שהיינו אנוסים לפרש כפינו לאל זר הי' זה רק במעשה אבל בלב גם בעת שפרשנו כפים לע"ג

היה לבנו שלם עם יחוד ה' ואמונתו:

 

(כב) הֲלֹ֣א אֱ֭לֹהִים יַֽחֲקָר־זֹ֑את כִּֽי־ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב:

מלבי"ם הלא אלהים יחקר זאת שהוא יודע האמת מה שהיה בלבבנו, כי הוא יודע תעלומות לב,

וגם הנסיון יעיד ע"ז, כי הלא.

 

(כג) כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה:

רד"ק כי עליך, על יחוד שמך, שלא רצינו לכפור בך והורגים אותנו על זה.

וטעם כל היום, תמיד. כצאן טבחה, כצאן הטובחים שהם מוכנים לטבוח אותן, לא לרעותן ולחיותן:

מלבי"ם עליך הורגנו כל היום, שגם האנוסים שהמירו דתם בעת השמד נהרגו אחר כך ונשמדו,

שבחנו וחקרו אחריהם ונודע להם שהם שומרים דת ישראל בסתר, א"כ.

 

(כד) ע֤וּרָה ׀ לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן ׀ אֲדֹנָ֑י הָ֝קִ֗יצָה אַל־תִּזְנַ֥ח לָנֶֽצַח:

רד"ק עורה. כשאינך פונה אלינו ורואה בצרותינו כאילו אתה ישן ולא תראה,

ואם היית כישן זה שנים רבות, הקיצה מהיום ואילך, אל תזנח לנצח:

מלבי"ם עורה למה תישן ה', שאתה עושה עצמך כישן שאינו רואה ומרגיש מה שנעשה אצלו, או.

מלבי"ם ביאור המילות עורה, הקיצה. הקיצה היא יותר מן התעוררות (חבקוק ב', איוב י"ד):

 

(כה) לָֽמָּה־פָנֶ֥יךָ תַסְתִּ֑יר תִּשְׁכַּ֖ח עָנְיֵ֣נוּ וְֽלַחֲצֵֽנוּ:

מלבי"ם למה פניך תסתיר שאתה כמי שרואה ומסתיר פניו, או שתשכח לגמרי ענינו ולחצנו:

מלבי"ם ביאור המילות נפשנו. הנפש הרוחנית (כנ"ל ג'):

רד"קוהכל דרך משל, דיברה תורה כלשון בני אדם:

 

(כו) כִּ֤י שָׁ֣חָה לֶעָפָ֣ר נַפְשֵׁ֑נוּ דָּבְקָ֖ה לָאָ֣רֶץ בִּטְנֵֽנוּ:

מלבי"ם כי שחה לעפר נפשנו, הוא גלות הנפש, וגם דבקה לארץ בטננו גלות הגוף:

 

(כז) ק֭וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֝פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ:

רד"ק קומה, מלרע. עזרתה, כמו: לעזרתה

מלבי"ם קומה עזרתה לנו – לישועת הנפש,

ופדנו – מגלות הגוף,

והגם שאין לנו זכות עשה למען חסדך:

רש"י ופדנו למען חסדך – אין אנו באים בכח מעשינו אלא למען חסדך עשה:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128