תהלים פרק מו

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ לִבְנֵי־קֹ֑רַח עַֽל־עֲלָמ֥וֹת שִֽׁיר:

אבן עזרא למנצח לבני קרח על עלמות – שם פיוט.

יש אומרים כי מזרע בני קרח היה זה המשורר בימי חזקיהו בשוב סנחריב אחור

והנכון בעיני כי ידבר על ירושלים על המלחמות:

רד"ק למנצח לבני קרח על עלמות שיר. עלמות, כבר כתבנו [וכ"כ רש"י] שהוא משמות מיני כלי הניגון.

גם זה המזמור לעתיד בקיבוץ גליות על מלחמת גוג ומגוג:

מלבי"ם למנצח לבני קרח, מבואר מענינו שנתיסד על שטף מים רבים שהיה אז בארץ סוריא,

שהנהר פרץ את גדותיו ושטף מדינות והחריב ערים רבות ושם שמות בארץ,

ובהגיע השטף לארץ הקדושה שם לא הזיק מאומה, מפני כבוד ה' השוכן בירושלים, אשר לפניו השתחוו בני אלים אלה בהדרת קדש, כמו ששורר על כזאת למעלה סי' כ"ט,

ובעת ההיא היה עריץ אחד ממלכי סוריא מרגיז ממלכות וכבש והחריב מדינות רבות,

וישם פניו להלחם בישראל, ושטף הנהר איבד את מחנהו וכלי מלחמתו ומזה ראו כי ה' אתם,

וכמו ששרו בני קרח על כזאת לקמן סי' מ"ח, עי"ש:

(ב) אֱלֹהִ֣ים לָ֭נוּ מַחֲסֶ֣ה וָעֹ֑ז עֶזְרָ֥ה בְ֝צָר֗וֹת נִמְצָ֥א מְאֹֽד:

אבן עזרא אלהים – הטעם אם תבוא עלינו צרה מאויב הוא עזרנו:

רד"ק אלהים לנו. בהיות הצרות, והם חבלי משיח שרמזו רז"ל (סנהדרין צח, ב)

וכן כתוב (ישעיה כו, כ): חֲבִי כמעט רגע עד יעבר זעם, אלהים יהיה לנו מחסה ועוז ועזרה.

ובאמרו: מאד, כי העזרה תהיה רבה מאד בהנצל גוי מעט מעמים רבים:

מלבי"ם אלהים לנו, ר"ל בטחוננו על ה' י"ל ג' מעלות,

א] שהוא לנו מחסה ועז, ב] שלא לבד שהוא מחסה בעת שלום, כי הוא גם עזרה בצרות, בעת צרה,

ג] שאין צריך לבקשהו הרבה ולהמתין על עזרתו. כי הוא נמצא מאד וקרוב לקוראיו:

מלבי"ם ביאור המילות מחסה ועז, (עי' ישעיה ל'):

(ג) עַל־כֵּ֣ן לֹא־נִ֭ירָא בְּהָמִ֣יר אָ֑רֶץ וּבְמ֥וֹט הָ֝רִ֗ים בְּלֵ֣ב יַמִּֽים:

רש"י בהמיר ארץ – לעתיד לבא ביום שנאמר והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא)

ראו בני קרח נס שנעשה להם שנבלעו כל סביבותיהם והם עמדו באויר

ואמרו לישראל ברוח הקדש שדוגמת הנס הזה יהיה עשוי להם לעתיד:

רד"ק על כן לא נירא בהמיר ארץ. ענין בהמיר ארץ ובמוט הרים הוא דרך משל על המלחמות החזקות שתהיינה בין העמים, כמו שכתוב: וכתתו גוי בגוי ועיר בעיר (דהי"ב טו, ו), וכן: יהמו יחמרו מימיו (בפסוק הבא),

הכל הוא דרך משל על המלחמות העצומות והצרות הגדולות.

והחכם ראב"ע ז"ל פירש הדברים כמשמעם ואמר: בעבור היות מקום גבהות השמש מתנועע ממעלה אל מעלה וממזל אל מזל, על כן אמרו בעלי התולדות כי יבוא זמן שישוב היבשה ים והים יבשה. ואחרים אמרו, אילו יהיה כן לא נירא, אעפ"י שלא יהיה כן כי כבר שָׂם חול גבול לים ואמר: בל ישובון לכסות הארץ (מזמור קד, ט). והנכון כמו שפירשתי כי דרך משל הוא:

מלבי"ם על כן לא נירא בהמיר ארץ את מקומה, ובעת שימוטו ההרים בלב ימים, הגם כי.

(ד) יֶהֱמ֣וּ יֶחְמְר֣וּ מֵימָ֑יו יִ֥רְעֲשֽׁוּ־הָרִ֖ים בְּגַאֲוָת֣וֹ סֶֽלָה:

רד"ק יהמו יחמרו מימיו. מענין חֹמֶר מים רבים (חבקוק ג, טו), חֳמָרִם חֳמָרִם (שמות ח י).

כלומר, יֵעָשׂוּ המים גלים גדולים וגבוהים בַּהֲמוֹת הים בחזקה.

ויש מפרשים יחמרו מענין בארות בארות חֵמָר (בראשית יד, י), כלומר, יעכרו המים, על דרך ויגרשו מימיו רפש וטיט (ישעיה נז, כ): רש"י …ומנחם חברו כמו מעי חמרמרו, (איכה א') רגורזרונ"ט בלעז [-יצטמקו]:

מלבי"ם יהמו יחמרו מימיו – של הנהר שיזכיר בסמוך, והגם שירעשו הרים בגאותו של הנהר, ובכ"ז לא נירא:

מלבי"ם ביאור המילות יחמרו, כמו חומר מים רבים, כענין ויגרשו מימיו רפש וטיט,

או מענין חמרים, שהגלים עומדים כחמרים, וכינוי מימיו על הנהר שיזכיר בפסוק הסמוך:

(ה) נָהָ֗ר פְּלָגָ֗יו יְשַׂמְּח֥וּ עִיר־אֱלֹהִ֑ים קְ֝דֹ֗שׁ מִשְׁכְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן:

רש"י נהר פלגיו – שושרויישיל"ש בלעז, נהר גן עדן:

רד"ק נהר פלגיו. בעת שירעשו ההרים וימוטו, ויהמו מימי הים,

כלומר, כשתהיה צרה גדולה ומלחמה בין ממלכות הגוים, ישראל לא ייראו, אבל ישמחו.

וזהו שאמר דרך משל: נהר פלגיו ישמחו,

כנגד הימים המרעישים אמר שׁיֵצֵא נהר מירושלים והיא עיר אלהים,

שפלגי הנהר ההוא ישמחו עיר אלהים, כלומר, יושבי עיר אלהים.

והיא העיר היא מקום קדוש משכני עליון, כלומר כי כל ארץ ישראל היא משכני עליון,

והמקודש שבה היא ירושלים.

והמשל הזה כמשל ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה יב, ג).

או הוא כמשמעו, כמו שכתוב: יצאו מים חיים מירושלים (זכריה יד, ח):

מלבי"ם נהר, ר"ל הנהר הזה שדבר בו בפסוק הקודם (אשר הרים ירעשו בגאותו), פלגיו ישמחו את עיר אלהים, שלא לבד שלא ישחית ערי אלהים בגאותו כי בהפך, פלגיו ישמחו אותה.

כי ירוה שדותיה לברכה, וזה יתן שהיא עיר של קדוש משכני עליון, ועי"כ.

(ו) אֱלֹהִ֣ים בְּ֭קִרְבָּהּ בַּל־תִּמּ֑וֹט יַעְזְרֶ֥הָ אֱ֝לֹהִ֗ים לִפְנ֥וֹת בֹּֽקֶר:

אבן עזרא אלהים – ואם ההרים ימוטו הר ציון לא ימוט וטעם לפנות בקר בעת סמוך היום או כל יום:

רד"ק אלהים בקרבה, לפיכך לא תמוט. לפנות בקר, אמר בֹקר, לפי שמתחילה תהיה שם מלחמה על ירושלים, כמו שנאמר בנבואת זכריה (יד, ב): ונלכדה העיר ונשסו הבתים, והעת ההיא תקָרא ערב,

ועת הישועה תקָרא בוקר, כמו שאומר שם גם כן (שם ז): והיה לעת ערב יהיה אור, וכן אמר הֵנָּה לפנות בקר:

מלבי"ם אלהים בקרבה, ולכן בל תמוט מן השטף הזה, כי יעזרה אלהים לפנות בקר –

שבעת הבקר העביר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים,

ולמ"ש בסי' מ"ח שהי' אז סערת רוח קדים, כמ"ש ברוח קדים תשבר אניות תרשיש,

ר"ל שמצד קדים שהוא לפנות בוקר הצד שהבוקר מאיר שם, בצד זה יושיעה אלהים:

(ז) הָמ֣וּ ג֖וֹיִם מָ֣טוּ מַמְלָכ֑וֹת נָתַ֥ן בְּ֝קוֹל֗וֹ תָּמ֥וּג אָֽרֶץ:

רש"י המו גוים – לשון הומה:

תמוג – תמס, כן פתר מנחם (שמות טו) נמוגו כל יושבי כנען, וכן למוג לב (יחזקאל כא),

אבל דונש פתר אותם לשון הנעה וכן (שמואל א י"ד) ההמון נמוג וילך והלום וכן כלם:

רד"ק המו גוים. כמו שאמר שם: ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה.

ואותם גוים וממלכות שהמו ובאו בהמון רב ימוטו, והאל יתברך יתן עליהם בקולו

ותמוג "הארץ" – כלומר כל בני הארץ מן הגוים, ימוגו. זהו שאמר: נתן בקולו תמוג ארץ:

מלבי"ם המו, יאמר, ראו נא איך המו גוים ומטו ממלכות ע"י השטף הזה,

הנהר נתן בקולו, ועי"כ תמוג הארץ, ונחרב רוב הישוב, אבל.

(ח) ה֣' צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֝נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה:

אבן עזרא ה' – אז יראו העמי' כי השם עמנו כי לא נמוט כמוהם:

מלבי"ם ה' צבאות עמו, ה' המושל על צבאות אלה, וחיל השטף והגלים שהם שלוחי ה' והוא אלהים צבאות,

שר הצבאות האדירים האלה, והוא עמנו, וא"כ משגב לנו מה שהוא אלהי יעקב ומשגיח עליהם בהשגחתו:

(ט) לְֽכוּ־חֲ֭זוּ מִפְעֲל֣וֹת ה֑' אֲשֶׁר־שָׂ֖ם שַׁמּ֣וֹת בָּאָֽרֶץ:

רד"ק לכו חזו מפעלות אלהים. כי אין זה כי אם מפעלות אלהים, אשר שם שמות בארץ,

כי שממון גדול ישים באותם הגוים אשר יצבאו על ירושלים.

כי ינגפו גוים רבים שנאספו להלחם ומעט עָם אשר בירושלים יהרגום, אין זה כי אם מפעלות אלהים, כמו שכתוב (שם יד, ג): ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הִלָּחֲמוֹ ביום קרב:

מצודת דוד לכו – אתה גוג וחבירך אשר אתך לכו וראו מפעלות ה' אשר יעשה שממה בארץ:

מלבי"ם לכו, עתה ישוטטו רעיוני המשורר על כל המהפכה אשר הפכו הצבאות האלה –

מים רבים אדירים בפקודת ה'

ויאמר, אתם בני תבל! לכו חזו שזה לא נעשה במקרה,

כי היא מפעלות אלהים אשר הוא שם שמות ושממון בארץ:

מלבי"ם ביאור המילות שמות. מענין שממה:

ברכות דף ז: אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות, בפתח, אלא שמות, בצירי, על שנקראת רות זכתה ויצא ממנה דוד שריוהו לקב״ה בשירות ותשבחות.

שערי שמחה וילך אשר שם שמות בארץ. מי שהוא מסתפק ואין לו אמונה וסבור כי העולם כמנהגו נוהג והכל הניח ד׳ אל הטבע, יראה את השממה בארץ [וכן אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם הוא נגד הטבע] וידע כי הכל מפעלות אלקים. [כפי שהבטיח 'ושממו עליה אויביכם' ומעולם לא הצליחו ליישב את א"י רק עמ"י].

(י) מַשְׁבִּ֥ית מִלְחָמוֹת֘ עַד־קְצֵ֪ה הָ֫אָ֥רֶץ קֶ֣שֶׁת יְ֭שַׁבֵּר וְקִצֵּ֣ץ חֲנִ֑ית עֲ֝גָל֗וֹת יִשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ:

רש"י משבית מלחמות – מעלינו עד קצה הארץ שכל ארצו' הגוים יהיו עמנו בשלום:

עגלות ישרף באש – רכבי מלחמות:

רד"ק משבית מלחמות. כי באותה המלחמה יסופו לעולם כל המלחמות עד קצה הארץ,

כי לא תהיה עוד מלחמה לפי שיכירו הנשארים כי יד ה' היא וישובו לעבודת האל כל העולם, כמו שאמר (שם פסוק ט): והיה ה' למלך על כל הארץ.

 קשת ישבר, לפי שיראו כי ישבר קשת גוג ומגוג ויקצץ חניתם, כמו שכתוב (יחזקאל לט, ג) והכיתי קשתך. עגלות ישרף באש, רוצה לומר בחרון אפו.

או כמשמעו, כמו שנאמר: אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו (שם לח, כב),

לפיכך ייראו כולם את ה' לעבדו שכם אחד ולא תהיה מלחמה עוד בעולם.

ויש לפרש כי מהיום ההוא ואילך קשת ישבר וקצץ חנית, כלומר שלא יעשו עוד מלחמה כי כלי המלחמה ישברו, כמו שאמר הנביא: וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיה ב, ד):

מלבי"ם משבית, משים פניו אל העריץ המרגיז ממלכות ומחריב הארץ בעת ההיא,

אומר אני אל המשבית ומחריב ע"י מלחמות

עד קצה הארץ – שבמלחמות שעשה השבית רוב הישוב, אומר אני אליו שמעתה.

מלבי"ם ביאור המילות משבית. ע"י מלחמות, שהחריב הכל. ישבר, ציווי:

(יא) הַרְפּ֣וּ וּ֭דְעוּ כִּי־אָנֹכִ֣י אֱלֹהִ֑ים אָר֥וּם בַּ֝גּוֹיִ֗ם אָר֥וּם בָּאָֽרֶץ:

רש"י הרפו – עצמכם מלבא עוד על ירושלים:

ודעו כי אנכי אלהים וגו' ארום בארץ – אתרומם בנקמתי אשר אעשה:

רד"ק הרפו ודעו. הוא דבר השם אל האומות: הרפו מהיום ואילך ממלחמות וממעשים רעים ודעו כי אנכי אלהים והיכולת בידי להרים ולהשפיל. ארום בגוים, עתה אהיה רם בגוים ובכל הארץ, כי עד עתה לא הכירוני:

מלבי"ם קשת ישבר, ויקצץ את החניתים, ואת העגלות (שהם המרכבות שבם נלחם) ישרוף באש,

שמעתה אין צריך שהוא יהיה שבט אפו של ה' להחריב הארץ,

אחר שה' בעצמו יצא עם צבאותיו להחריבה ויש לו שלוחים אחרים ע"ז, לכן.

(יב) ה֣' צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֝נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה:

אבן עזרא ה' צבאות – ואין פחד ממלחמות אחרי כן כי נשבתו:

רד"ק ה' צבאות עמנו. אז יאמרו ישראל: ה' צבאות עמנו שהצילנו מיד העמים והשפילם תחתינו:

מלבי"ם הרפו, אתם מחריבי תבל הרפו עתה, ודעו כי אנכי אלהים,

וכי אנכי בעצמי ארום בגוים וארום בארץ, ר"ל כי עת שהייתם אתם שלוחי ה' להחריב,

אמרתם כי בכח ידכם עשיתם זאת,

אבל עתה ידעו כולם שאני המרגיז ארץ ממקומה, ובכל זה.