תהלים פרק מט

(א) לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר:

מלבי"ם למנצח, תוכחת מוסר אל הבוטחים בעשרם ועובדים את גופם ואדמתם ומעבידים ומאבדים את נפשם ונשמתם,

מראה על פניהם סכלותם כי יחליפו העולם העומד באובד, הרוחני בגשמי, הנקלה בנכבד,

וכי נמשלו כבהמות נדמו:

 

(ב) שִׁמְעוּ־זֹ֭את כָּל־הָֽעַמִּ֑ים הַ֝אֲזִ֗ינוּ כָּל־יֹ֥שְׁבֵי חָֽלֶד:

רש"י שמעו זאת כל העמים – לפי שמזמור זה מיוסד על בני אדם הבוטחים בעשרם – אמר 'כל העמים' שכולם צריכים ייסור: [רד"ק זה המזמור על ענין העולם הזה והעולם הבא, לפיכך אמר כל העמים וכל יושבי חלד, כל מי שיחפוץ הדרך הטובה מאיזה עָם שיהיה]:

חלד – היא הארץ על שם שהיא נושנת וחלודה, רדוייל"ייא בלעז,

ורבותינו פירשו על שם החולדה שהיא ביבשה ואינה בים דתנו רבנן כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:

מלבי"ם שמעו זאת, תוכחה זו כוללת בין עמים ולאומים שהיא החברה המדינית,

ובין יחידים היושבים חלד, כי בסכלות הזה השתבשו יחידים גם תעו בו גוים וממלכות:

מלבי"ם ביאור המילות שמעו, האזינו. האזנה קלה משמיעה, ומבואר אצלי (ישעיה א' י' ובכ"מ), שבכ"מ שיבואו על שני נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי בלשון שמיעה ואל הטפל בלשון האזנה,

ופה העמים שהם הקבוצים עקרים נגד יושבי חלד שמציין גם אנשים פרטים:

 

(ג) גַּם־בְּנֵ֣י אָ֭דָם גַּם־בְּנֵי־אִ֑ישׁ יַ֝֗חַד עָשִׁ֥יר וְאֶבְיֽוֹן:

רש"י גם בני אדם – בני אברהם שנקרא האדם הגדול בענקים (יהושע י"ד) בני ישמעאל ובני קטורה:

גם בני איש – בני נח שנקרא איש צדיק (בראשית ו'):

מלבי"ם גם, היא כוללת גם כל כתות האנשים, בין הנכבדים בין הנקלים, בין העשיר בין האביון,

כי כולם יבערו ויכסלו בזה:

מלבי"ם ביאור המילות בני אדם, בני איש. כשנרדפים יחד יציין בבני איש בני גדולים, וכן לקמן (ס"ב י'):

 

(ד) פִּ֭י יְדַבֵּ֣ר חָכְמ֑וֹת וְהָג֖וּת לִבִּ֣י תְבוּנֽוֹת:

רש"י והגות לבי – מחשבות לבי, תבונות הם:

רד"ק פי ידבר חכמות. החכמות והתבונות שיהגה לבי ידבר אותן פי:

מלבי"ם פי ידבר חכמות – המאמרים שיאמר בפיו הם דברי חכמה,

והגות לבי תבונות – ותוך מאמריו החיצונים רצוף היקש תבוניי,

למשל מה שיאמר שהכסף והעושר הם רק קנינים מדומים זה לקוח מדברי החכמה,

אבל מה שיסביר את הדבר הוא היקש הלקוח מדרכי הבינה, וזה צורתו,

האדם צריך שימיר קנין חיצוני בעד קנין מתעצם אליו יותר,

למשל הכסף בעבור גופו, הנפש היא עצמות האדם נגד הגוף, התולדה מזה שצריך שימיר מחמדי הגוף בעד אושר הנפש,

והיקש תבוניי הזה בנוי על היסוד הלקוח מדברי החכמה ממהות הנפש ושהיא עצמות האדם:

מלבי"ם ביאור המילות חכמות, תבונות. חכמה דרכי ההנהגה שיש בהם טוב ורע, וחקי החכמה הם מקובלים, והתבונה הם דברים שיוציא משכלו על ידי היקשים והתבוננות,

ושם 'פה' מיוחד אל החכמה, וכללים אלה התחברו ביחוד בס' משלי:

 

(ה) אַטֶּ֣ה לְמָשָׁ֣ל אָזְנִ֑י אֶפְתַּ֥ח בְּ֝כִנּ֗וֹר חִידָתִֽי:

רש"י אטה למשל אזני – לדברי תורה שנקראת משל הקדמוני (ש"א שמואל א כד):

אפתח – לכם חידתי זאת בכנור וזו היא החידה

למה אני צריך לירא בימי רע ביום פקודת עול לפי שעוון עקבי יסובני עונות שאני דש בעקב

שאני מזלזל בהם שהם בעיני עברות קלות, הם מרשיעות אותי בדין וכל שכן העשירים:

רד"ק אטה למשל אזני. אמר, דרך משל וחידה אדבר בזה, כי זה המזמור דברים סתומים הוא,

ולפי שהמזמורים היו נאמרים על ידי כנור ונבל אמר אטה למשל אזני, כלומר,

אטה אזני אל הכנור שינגן בו המנגן עם דברים אלה שהם משל, וכן אפתח בכנור חידתי:

מלבי"ם אטה למשל אזני, כי יתחיל דבריו במשל מן פדיון האח ופדיון עצמו ממות,

שהוא משל אל פדיון הנפש ממות העצמי,

אפתח בכנור חידתי, שמדי נגנו בכנור ימצא תיכף חדתו, ויבין הנמשל:

 

(ו) לָ֣מָּה אִ֭ירָא בִּ֣ימֵי רָ֑ע עֲוֹ֖ן עֲקֵבַ֣י יְסוּבֵּֽנִי:

רד"ק למה אירא בימי רע. עתה החל בדברי משל וחידה ואמר,

למה אירא ואדאג בימי רע, שהם ימי העולם הזה, כי הם ימי רע לכל המתעסק בם,

ולמה אדאג על העושר ועל הקנין, שהם כבוד העולם הזה.

כי אם אדאג על טובת העולם הזה, עון עקבי יסובני, כלומר, יקרני עון בדרשי אחר טובת העולם הזה.

ואמר עקבי, כלומר, לסוף מעשי ימצאני עון. כלומר, אם אשמח בו בתחילה – לסוף אדאג בו.

ולפי שהעקב הוא סוף כל הגוף, נקרא סוף כל דבר עקב.

או יהיה פירושו, עקבי העולם הבא שהוא עולם השכר והעונש, והשכר והעונש בסוף המעשה,

רצונו לומר, אפילו אשמח בטובת העולם הזה כל יָמַי עד יום המיתה לא אשמח בעולם הבא שהוא אחר המיתה, והוא עקבי שהוא סוף המעשה כי אין מעשה ודעת וחשבון בעולם הבא אבל הוא עולם השכר והעונש ושם יסובני עון, כלומר עונש מעשי ששמחתי בטובת העולם הזה ורדפתי אחריו.

לפיכך אין ראוי לי לאחוז זה הדרך כמו שעושים הבוטחים על חילם. ומלת יסוּבֵּני כתובה בוא"ו עם הדגש:

מלבי"ם למה אירא, פסוק זה הוא כעין הצעה לכל מה שיאמר אח"ז,

הנה ה' הכין לנו מקור חיים היא הנפש הנצחיית אשר היא לא תמות במות הגוף

כי תשאר צרורה בצרור החיים את ה' בעדן הנפשות,

וא"כ למה אירא בימי רע, כשיגיעו ימי המות למה אירא מן המות? הלא הוא יובילני אל החיים הנצחיים,

ואך מה שאירא הוא כי עון עקבי יסובני, שאז יסובו אותי העונות שהלכתי והנהגתי בהם

שלא שמרתי להכין לי צידה ליום מועד ולעשות דבר להשלמת נפשי,

עד שלא אירא מן המות רק ממעשי הרעים:

 

(ז) הַבֹּטְחִ֥ים עַל־חֵילָ֑ם וּבְרֹ֥ב עָ֝שְׁרָ֗ם יִתְהַלָּֽלוּ:

רש"י הבוטחים על חילם – ומה בצע בממונם הלא:

רד"ק הבוטחים, הם בוטחים ומתהללים ברוב עשרם, ואין ראוי לי לעשות כן,

כי לא יתהלל האדם כי אם בהשכל וידיעת האל:

מלבי"ם הבוטחים, אומר אני אל הבוטחים על חילם, ולא יבטחו בו להיות אמצעי אל השלימות –

כמו לעשות בו צדקה וחסד. רק שברוב עשרם יתהללו, וזה הוא התכלית אצלם – לאצור עושר רב:

 

(ח) אָ֗ח לֹא־פָדֹ֣ה יִפְדֶּ֣ה אִ֑ישׁ לֹא־יִתֵּ֖ן לֵאלֹהִ֣ים כָּפְרֽוֹ:

רש"י אח – לא יוכל לפדות את אחיו בממונו לפי שאם באים לפדות איש את אחיו יתיקר פדיון נפשם מכל הון לפיכך על כרחו חדל הוא לעולם מלפדותו:

רד"ק אח לא פדה יפדה איש. מה יועיל עושרם ביום המיתה כי לא יוכלו לפדות איש את אחיו מן המות בכל עושרם ולא יוכלו לתת כפרו לאלהים אשר מאתו החיים והמות:

מלבי"ם אח, הכי לא יפדה איש את אחיו? שאם ירצו להמית את אחיו והוא יכול לפדותו בממון הכי לא יפדהו? ואם יקרה אכזר כזה שממונו חביב עליו מהצלת אחיו, הכי לא יתן לאלהים כפרו, היינו כופר עצמו,

אם נתחייב מיתה וכופר יושת עליו שבו ינצל מן המות וכי לא יתן כספו בעד הצלת חייו?

הלא ודאי יתנהו, א"כ אשאל אם כל אדם יתן את כל אשר לו בעד חיי גופו הגם שגופו אינו עקר האדם,

ר"ל שהוא אינו עצם האדם הנשאר קיים ונצחי, שעיקר האדם הוא נפשו הנצחיית והגוף רק לבוש אליו:

 

(ט) וְ֭יֵקַר פִּדְי֥וֹן נַפְשָׁ֗ם וְחָדַ֥ל לְעוֹלָֽם:

רש"י ויקר – (שיחיה לנצח ולא יראה השחת) ומנחם חברו לשון מניעה כמו אוקיר אנוש מפז (ישעיה יג) והלכתי עמכ' בחמת קרי (ויקרא כו), כלומר וימנע פדיון נפשם:

רד"ק ויקר פדיון נפשם. כלומר שלא יהיה ולא יִמָּצֵא. וכן (ש"א ג, א): ודבר ה' היה יקר בימים ההם,

כלומר שלא היה נמצא דבר הנבואה.

וחדל לעולם, פירושו דבק עם הפסוק אשר לאחריו, כלומר,

חדל זה הדבר לעולם כי הוא דבר שאי אפשר, שיחיה עוד לנצח ולא יראה השחת זה דבר נמנע הוא:

מלבי"ם ויקר, וא"כ הלא יקר ונעלה מן פדיון גופו העובר הוא פדיון נפשם,

לפדות נפשם הנצחיית מן המות הנצחי,

וא"כ מדוע וחדל לעולם – מדוע יחדלו המון האנשים מלפדות את נפשם בל תמות המות הנפשיי ונצחיי:

מלבי"ם ביאור המילות נפשם. בא לרוב על הנפש הרוחניית, כמ"ש (למעלה ג'):

 

(י) וִֽיחִי־ע֥וֹד לָנֶ֑צַח לֹ֖א יִרְאֶ֣ה הַשָּֽׁחַת:

אבן עזרא ויחי – ואיך יחשוב הקונה ההון:

רד"ק ויחי עוד לנצח. כלומר, לזמן רב שלא יראה השחת, זה לא יעלה העשיר בדעתו:

מלבי"ם ויחי, ר"ל שהלא בפדותם את גופם לא יפדהו רק שיחיה חיי שעה לא על חיי עולם, כי בסוף ימות בהכרח וירד לשחת, אבל אם יפדה את נשמתו הלא יחי עוד לעולם חיים נצחיים, ולא יראה השחת, וא"כ היה ראוי שיתן כל הונו ורכושו בעד פדיון נשמתו, ומדוע חדל זאת לעולם ואין איש שם על לב לפדותה מני אבדון נצחי:

מלבי"ם ביאור המילות לנצח. מציין תמיד זמן הנצחי של האלהי והנשמה והרוחנים שהם למעלה מן הזמן שנקרא בשם עולם, כמ"ש (ישעיה סי' נ"ז):

 

(יא) כִּ֤י יִרְאֶ֨ה ׀ חֲכָ֮מִ֤ים יָמ֗וּתוּ יַ֤חַד כְּסִ֣יל וָבַ֣עַר יֹאבֵ֑דוּ וְעָזְב֖וּ לַאֲחֵרִ֣ים חֵילָֽם:

רש"י כי יראה חכמים ימותו – ואין ניצולין מן המות לפיכך ע"כ הוא חדל ליגע ולטרוח על פדיון אחיו:

חילם – ממונם, בחכמים נאמר מיתה שאינם מתים בעה"ז אלא הגוף בלבד ובכסיל ובער נאמר אבידה:

רד"ק כי, הנה החכמים והכסילים למיתה הם עומדים ואיך ינצל הוא?

ואמר בחכמים ימותו, ובכסילים והם רודפי העולם הזה אמר יאבדו,

כי החכמים אם ימות גופם לא תמות נשמתם ולא תאבד תקותם,

אבל אוהבי העולם הזה יאבדו הם ונשמתם ואין להם תקוה אחר המיתה.

וכן אמר (משלי י, כח): ותקות רשעים תאבד.

וחילם, שהתעסקו בו בעודם בעולם יעזבוהו לאחרים, מה יועיל להם?

אבל דרכי החכמים לא יאבדו והחכמה שהתעסקו בה תועיל להם אחר מיתה:

מלבי"ם כי יראה, הלא צריך הוא לראות שבענין הנפשיי יש הבדל בין החכם ובין הכסיל,

שחכמים ימותו וכסיל ובער יחד יאבדו, שהחכמים לא יאבדו כי נפשם תחיה לעד

רק ימותו שהוא מיתת הגוף, אבל כסיל ובער הם יאבדו, כי לא ישאר שארית לנפשם,

אבל בענין הממון אין שום הבדל בין האנשים כי כולם יעזבו לאחרים חילם,

שעשרם יירשו אחרים אחרי מותם:

 

(יב) קִרְבָּ֤ם בָּתֵּ֨ימוֹ ׀ לְֽעוֹלָ֗ם מִ֭שְׁכְּנֹתָם לְדֹ֣ר וָדֹ֑ר קָֽרְא֥וּ בִ֝שְׁמוֹתָ֗ם עֲלֵ֣י אֲדָמֽוֹת:

(יג) וְאָדָ֣ם בִּ֭יקָר בַּל־יָלִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ:

רד"ק קרבם בתימו. יש מפרשים כמו הפוך: קברם, כלומר, הקבר הוא בתיהם לעולם.

ויש מפרשים חסר בי"ת השימוש מקרבם ומן בתימו, כמו: בקרבם.

כלומר, במחשבתם שיעמדו בבתימו לעולם. [כך פרש"י קרבם בתימו לעולם – מחשבותם לבנות להם בתים שיתקיימו לעולם: קראו בשמותם – את בתיהם שהם בונים למען יהיה להם לזכרון ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך (בראשי' ו') אנטיוכס בנה אנטוכיא סליקוס בנה סליקיא]:

והנה לזה הפירוש חסר בי"ת מן קרבם ומן בתימו.

ויש לפרש כי מ"ם קרבם היא כינוי ואחריו הידיעה, כמו: ועמהם הימן וידותון חצוצרות (דהי"א טז, מב), הנני מאכילם את העם הזה (ירמיה ט, יד), לנחושתם כל הכלים האלה (שם נב, כ), והדומים להם, ויהיה פירושו, הם חושבים כי בקרב בתימו יהיו לעולם,

כל כך הוא עסקם לרדוף אחר הממון ולהתעסק בבניינים כאילו ישכנו בהיכלי עונג שבונים להם לעולם, ויהיו משכנותם לדור ודור עד שקראו בשמותם עלי אדמות,

כלומר, כל כך בנייניהם ובתיהם גדולים ובצורים עד שיצא להם שֵׁם עלי אדמות.

ויש מפרשים, לא נשאר להם אחר המיתה ממשכנותם רק שיקראו על שמם ויאמרו: זה היה בית פלוני:

מלבי"ם (יב – יג) קרבם, ר"ל הלא ראוי שידעו ויחשבו זאת בקרב לבם,

כי בתימו אשר ישארו לעולם, ומשכנותם, אשר ישארו לדור ודור,

ר"ל הבתים והמשכנות של העשירים אשר ישארו אחרי מותם ביד זרים היורשים אותם,

הם יקראו ויכריזו ויפרסמו בשמותם, דהיינו בשמם ובשליחותם,

שהבתים האלה יהיו שלוחים מהם להכריז בשמם עלי אדמות ולהודיע לכל לאמר,

דעו כי האדם אשר לא ילין ביקר, מי שלא יוכל לקחת עמו יקרו ונכסיו ללין עמו בקבר,

האדם הזה נמשל כבהמות נדמה, היה סכל כבהמה, כי האדם צריך לקחת עמו את היקר,

דהיינו לעשות בו חסד ומעשים טובים עד שישאר בידו לעת אחריתו,

ומי שלא עשה זאת הוא נמשל כבהמה, כן יקראו ויכריזו בתי העשירים ומשכנותיהם,

ר"ל שמן הבתים וארמנותיהם אשר עמלו בהם בבנינם והם עתה ביד זרים ילמדו כל בני אדם המוסר הזה:

מלבי"ם ביאור המילות בתימו, משכנתם. המשכנות הם בלתי בנוים כ"כ בחזק כמו הבתים,

וע"כ מציינים במלות לדור ודור שאינו מורה על התמדה כללית כמו מלת לעולם,

כמ"ש בהבדל בין לעולם ובין לדור ודור (למעלה ל"ג י"א):

קראו בשמותם, כמו ותכתוב ספרים בשם אחאב (מ"א כ"א), ושאלתם לו בשמי לשלום (שמואל א' כ"ה), בשם דוד (שם). וקראו, מענין הכרזה שמכריזים בשמם:

 

(יג) וְאָדָ֣ם בִּ֭יקָר בַּל־יָלִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ:

רש"י ביקר – לשון יקר ותפארת, (סא"א):

נמשל – לשון משל: נדמו – לשון דממה:

אבן עזרא ואדם – יש אומרים כי ביקר זה היקר שלו שהוא הממון לא ילין עמו במותו רק יעזבנו

ויהיה כל ילין כמו נפשו בטוב תלין והנה האדם נמשל כבהמות שימותו גם הם במותם:

נדמו – נכרתו והירושלמי אמר נמשל האחד שהוא הפרט, נדמו הכלל:

רד"ק ואדם ביקר בל ילין. ואדם באותו היקר והממון שיחשוב שיעמוד לעולם לא ילין בו,

כלומר, כשימות לא יהיה עמו אלא ישאר אחריו לאחרים.

ונקראת המיתה לינה כמו שנקראת גם כן שֵׁנָה, שנאמר (שם נא, לט):

וישנו שנת עולם, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו (דניאל יב, ב).

ויש לפרש כי אמר יקר על הנשמה כמו שנקראת כבוד, כמו שאמר (מזמור ל, יג) למען יזמרך כבוד, ויגל כבודי (שם טז, ט). ופירוש הפסוק: ואדם המתעסק בהבלי העולם הזה לא ימות בכבודו,

כלומר שישאר כבודו במותו, אלא תאבד נפשו כנפש הבהמות.

זהו שאמר: נמשל כבהמות נדמו. ונדמו הוא ענין דמיון והוא כפל לשון.

או פירוש נדמו – נכרתו, כמו (הושע י, טו): נִדְמָה מלך ישראל. כלומר, כמו הבהמות שנכרתו במותן כן האדם הרע נכרת במותו שלא תשאר נשמתו אלא תאבד, כמו שכתוב (במדבר טו, לא): הכרת תכרת הנפש ההיא:

מלבי"ם ביאור המילות נמשל, נדמו. הדמיון הוא יותר מן המשל, כמו שבארתי היטב ישעיה (סי' מ') וע"כ מוסיף שנדמו לגמרי. ילין, לינה בא גם על ההתמדה בדבר בצוארו ילין עז (איוב מ"ב):

 

(יד) זֶ֣ה דַ֭רְכָּם כֵּ֣סֶל לָ֑מוֹ וְאַחֲרֵיהֶ֓ם ׀ בְּפִיהֶ֖ם יִרְצ֣וּ סֶֽלָה:

רש"י כסל – שטות:

ואחריהם בפיהם ירצו סלה – והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים:

ירצו – לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז, וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים

אבל כסל למו חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם

ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות

ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו:

[י"מ במעם לועז – בדרך צחות שזוכרים אחריתם בפיהם ולכן אומרים אכול ושתו כי מחר נמות…]

רד"ק זה דרכם כסל למו. זה דרך הרשעים, לפי שכסילות למו ולא ידעו עשות נכוחה.

ואחריהם בפיהם – ובניהם אחריהם ירצו במאמרם, ובמה שישמעו מאבותם מתהללים בעושר ודבקים בו בכל כחם, כן ירצו הם באותו הדרך.

ויש מפרשים בפיהם בענין כמוהם וכשיעור דעתם,

כמו (שמות יב, ד): איש לפי אכלו, (במדבר ז, ה) איש כפי עבודתו:

מלבי"ם זה דרכם, וא"כ איך יהיה דרכם זה כסל למו, איך יהיה זה תקותם ואיך ישימו כסלם בעושר כזה שיכריז אחרי מותם שהיו דומים כבהמות?

ואיך אחריהם בפיהם ירצו – שבצואתם בעת מותם יגלו רצונם בפיהם מי שיירש נחלתם אחריהם,

היש שטות גדול מזה? סלה סיום הענין: [י"מ במע"ל – אחריהם בפיהם – הם אומרים שכל עמלם לאחריהם – לבניהם אשר יקומו אחריהם ע"מ שיהיו מסודרים כלכלית…]

מלבי"ם ביאור המילות כסל. מענין תקוה, כמו אשר יקוט כסלו (איוב ז').

ירצו מענין רצון, ובא על הצואה שמגלה בפיו רצונו מה שיהיה אחריו בחילוק נכסיו וכדומה:

 

(טו) כַּצֹּ֤אן ׀ לִֽשְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֘ מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם וַיִּרְדּ֮וּ בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים ׀ לַבֹּ֗קֶר וצירם וְ֭צוּרָם לְבַלּ֥וֹת שְׁא֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ:

רש"י כצאן לשאול שתו – כצאן המתאסף לדיר כן הם לשאול,

שתו דגשות התי"ו במקום תי"ו שנייה לשאול שותתו לשון שתותיה של שאול למדרגה התחתונה

וכן שתו בשמים פיהם (לקמן תהילים ע"ג) גם הוא לשון שתות, קבעו בשמים פיהם לשונם הרע:

מות ירעם – מלאך המות יאכלם, ואל תתמה על לשון אכילה זו שכן מצינו במקום אחר (איוב יח) יאכל בדיו בכור מות, ל"א לשון רציצה כמו הירוע ברזל (ירמיה טו):

וירדו בם ישרים לבקר – ליום הגאולה כשיזרח בקרם של ישראל יהיו רודים בהם כמו שנא' ועסותם רשעים וגו' (סוף מלאכי):

וצורם לבלות שאול – צורתם של רשעים תבלה את השאול, גיהנם כלה והם אינם כלים:

מזבול לו – מהיות להם מדור.

והקב"ה מוציא חמה מנרתקה ומלהטת אותם שנאמר (שם מלאכי) וליהט אותם היום הבא,

ורבותינו פירשו מזבול לו על שפשטו ידיהם בזבול שהחריבו את בה"מ:

מלבי"ם כצאן לשאול שתו, כחות החיים דומים כצאן, שסוף בהמה לשחיטה, כן לשאול שתו,

והמות ירעה אותם – כמו שהצאן מפטמין אותם בכדי לטבחם ולהמיתם,

כן סבת רעייתם ומזונם הוא המות, שע"י המות וההעדר הכרוך בטבע החומר יותכו ליחותיו תמיד

ויצטרך אל המזון להשלים תמורת הניתך,

ואחר שהתמורה חלושה מן הליחות השרשי יופסד הליחות השרשי ויתמעט תמיד עד שימות, וירדו,

אולם נגד כחות החיים הממירים מזגיהם תמיד ונתכים ומתקרבים אל המות,

נמצא ג"כ כחות ישרים, שהם הכחות הנפשיות והשכליות כמו כח הבינה והדעת ויתר המדות הטובות שהם כולם ישרים ותמימים,

והם ירדו, כצאן האלה שהם כחות החיים וימשלו בם ע"י כח הממשלה אשר בנפש בכל בקר,

ויבקרו אותם כבקרת רועה עדרו,

 וצורם שהוא הצור החזק שלהם שהיא הנפש הנצחיית (שנקראת בשם צור כמ"ש ויעתק צור ממקומו וכמש"ש) הוא ירדה בם לבלות שאול מזבול לו,

שהוא יבלה את השאול בל יהי זבול ומעון לו להצור הזה,

שנפשו הרוחנית תתגבר על כחות החומריים וישיבם אל היושר והשיוי ואל הנצחיות,

וימשול על כח ההעדר שהוא השאול הכרוך בטבע החומר

ויגבור השכל והצורה והרוחני על בני השאול ואבדון אלה:

מלבי"ם ביאור המילות וצורם. מענין צור וסלע, הצור שלהם יבלה וישחית את השאול שלא יהיה זבול ומעון להצור שהיא הנפש הרוחנית, שנקראת צור (לקמן ע"ג כ"ו, איוב י"ח ד'):

 

(טז) אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִפְדֶּ֣ה נַ֭פְשִׁי מִֽיַּד־שְׁא֑וֹל כִּ֖י יִקָּחֵ֣נִי סֶֽלָה:

רש"י אך אלהים יפדה נפשי – אבל אני שהטיתי למשל אזני,

אלהים יפדה נפשי שלא אלך אל שאול כי יקחני בחיי ללכת בדרכיו:

מלבי"ם אך, אולם אנכי לא נמשכתי אחרי החומר, ואלהים יפדה נפשי הרוחנית מיד שאול,

כי יקחני אליו להיות נפשי צרורה בצרור החיים עם ה' אלהי הרוחות, סלה, סיום הענין:

מלבי"ם ביאור המילות כי יקחני. כמו כי לקח אותו אלהים, היום ה' לוקח את אדוניך,

שהוא עלות הצדיק אל צרור החיים את ה':

 

(יז) אַל־תִּ֭ירָא כִּֽי־יַעֲשִׁ֣ר אִ֑ישׁ כִּֽי־יִ֝רְבֶּה כְּב֣וֹד בֵּיתֽוֹ:

אבן עזרא אל – ושב עוד להוכיח עצמו באשר החל אטה למשל אזני

או יוכיח המשכיל אם כן אל תירא אם היית בלא הון ותקנא לעשיר:

רד"ק אל תירא כי יעשיר איש. אמר הנביא אל המשכיל המקבל מוסרו:

אל תדאג אם תראה אדם עשיר ואין אתה עשיר כמוהו,

כי תחיה אתה בְּעָנְיְךָ כמו שיחיה הוא בעשרו או שמא יותר.

ואם תאמר: במותו יקחנו, לא יקח ממנו כלום, אם כן אין לו יתרון עליך.

אבל אתה יש לך יתרון רב עליו, לכך אל תדאג לעצמך על העושר שתראה לו, שאין לך כמוהו:

מלבי"ם אל תירא, בל תתירא ולבך אל יהגה אימה, באשר תחשב כי בזה יעשיר איש בזה שירבה כבוד ביתו, במה שביתו מלא כבוד מרוב הקנינים והחמודות, אל תחשוב שהיא היא העושר של האיש, לא זאת.

 

(יח) כִּ֤י לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל לֹא־יֵרֵ֖ד אַחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ:

אבן עזרא כי, יקח הכל – אפילו חלק ממנו כדרך ונפשנו יבשה אין כל

והנה בתחלה הזכיר כי ההון לא ימלטנו ממות, ועתה יזכיר כי לא יועיל אחרי מותו

והטעם כי אם יקנה חכמה תועילנו אחר מותו כי אין תועלת בהון רק בחייו שיאכל וישתה

וזה טעם כי נפשו בחייו יברך:

רד"ק כי לא במותו יקח הכל. ופירוש הכל, מאומה ממנו, כמו (ש"ב יב, ג): ולרש אין כל:

מלבי"ם כי אם לא במותו יקח הכל, אם אין הקנינים מתעצמים עמו עד שיוכל לקחתם עמו בעת מותו ע"י שיוציא ממנו לצדקה ומע"ט שאז הקנינים הם שלו גם אחר מותו,

כי הצליח בם את נפשו והלך לפניו צדקו,

אם לא יוכל לקחת הכל במותו רק ישארו פה ביד זרים,

א"כ הלא לא ירד אחריו כבודו ואינו כבוד אמתי אחר שלא ישאר אצלו:

מלבי"ם ביאור המילות כי לא. כי זה מלשון אם, ומלת הכל כפשוטו:

י"מ ע"פ המעשה עם ר' יצחק אברבנאל שנתבקש לתת דו"ח על נכסיו וציין חלקם בלבד, המלך בכעסו הלאים רכושו. ואח"כ כשנתבע ע"י המלך על כך ששיקר, השיב שציין רק מה שנתן לצדקה, שזה באמת מה שיש לו. והראיה שברגע כל נכסיו אינם שלו. וז"ש כי לא במותו יקח הכל, אלא רק חלק, החלק שנתן לצדקה…

 

(יט) כִּֽי־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ:

רש"י כי נפשו בחייו יברך – הרשע מברך את נפשו בחייו ואומר שלום עליך נפשי לא יאונך שום רעה

אבל אחרים אין אומרים עליו כן:

ויודך כי תיטיב לך – ואתה אם תשמע לדברי, הכל יודוך, כי תטיב לנפשך לישר את דרכך:

רד"ק כי נפשו. היה לו לברך נפשו בחייו שלא יהיה כל עסקו להיטיב לגופו אבל היה לו להיטיב לנפשו,

וטובת הנפש היא החכמה ומעשים טובים. ואמר יברך – שפירושו ברכה תוספת טובה,

להורות כי רוב הטובה יש לו לאדם לעשות לנפשו והמעט לגופו כדי שיחיה לבד.

ויודוך כי תיטיב לך, דיבר כנגד המשכיל: אם תעשה זה יודוך המשכילים כי תיטיב לעצמך,

וראוי אתה לשמוע זה המוסר שאני אומר לך שתיטיב לעצמך שאם תעשה טובת הנפש תיטיב לעצמך:

מלבי"ם כי, מי שרוצה שיהיו הקנינים שלו, צריך שיוציאם בצרכי נשמתו,

עד שעם חייו יברך את נפשו לא את גופו,

ויודוך – רק אז יודוך אם תיטיב לך, לנשמתך, לא אם תיטיב לזרים יורשי עשרך:

 

(כ) תָּ֭בוֹא עַד־דּ֣וֹר אֲבוֹתָ֑יו עַד־נֵ֝֗צַח לֹ֣א יִרְאוּ־אֽוֹר:

רש"י תבא עד דור אבותיו – כשתשלים ימיך ותמות

תבא ותראה את דור הרשעים – אבותיו של רשע – נידונים בגיהנם, אשר עד נצח לא יראו אור:

אבן עזרא תבוא – שב אל נפשו של העשיר ככתוב למעלה:

עד דור אבותיו – שהיו כמוהו בלא חכמה:

עד נצח לא יראו אור – זהו השכר ותענוג הנשמה לאור באור אדוניה שנתנה והוא לקחה

וככה בספר בן גוריון יקרא אור העולם הבא אור הגדול וכבר הזכרתי טעמו:

רד"ק תבוא עד דור אבותיו. לפי שזכר נפשו והוא נפש הרשע שהיה לו להיטיב לה ולא היטיב,

לפיכך תבוא הנפש ההיא עד דור אבותיו, כלומר, תבוא הנפש ההיא עם נפשות אבותיו שהיו רשעים כמוהו, ותאבד נפשו עם נפשותיהם ועד נצח לא יראו אור כמו נפשות הצדיקים שיראו אור במות גופם,

והוא אור החיים, שיחיו לעד ולנצח נצחים:

מצודת דוד תבוא וגו' – כאשר תבוא להשכיל אף עד גמול דור אבותיו אשר ג"כ היתה כל חמדתם לאסוף הון

אז תבין שעד נצח לא ראו אור עוה"ב:

מלבי"ם תבא, אם תבא עד דור אבותיו (של האיש שלא ירד אחריו כבודו) תראה כי עד נצח לא יראו אור כי יאבדו לנצח:

 

(כא) אָדָ֣ם בִּ֭יקָר וְלֹ֣א יָבִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ:

רש"י אדם ביקר ולא יבין – דרך החיים נתונה לפניו שאם ילך בה הרי נכבד, ואינו מבין את הטוב:

 

אבן עזרא אדם – אמר רבי יהודה הלוי מ"כ ואדם ביקר בל ילין פי' יש עם אדם 'יקר שלא ילין',

והטעם שלא ישכב וימות, והוא כבוד הנשמה [ר"ל שהנשמה קיימת לנצח]

וכן אדם שלא למד לא יבין על כן כבהמות:

רד"ק אדם ביקר. האדם הזה הוא ביקר, והיא הנשמה שנקראת כבוד. ולא יבין,

בעודנו בחיים אין תבונה בו לאחוז דרכי הנפש ואוחז דרכי הגוף כמו הבהמות,

לפיכך במותו יהיה נמשל להם ותאבד נפשו במותו ואין לו תקוה כלל:

מצודת דוד אדם ביקר – ר"ל אף תבין כי האדם אשר הוא ביקר העושר,

ולא יבין לבל ישים בו כל חמדתו ולבטוח בו שהוא נמשל לבהמות ודומים להם בחסרון הדעת דמיון גמור:

מלבי"ם ואדם, האדם שי"ל יקר שהיא נפשו הנצחיית שהוא יקר אמתי,

והוא לא יבין ויחליפנה בעבור הבל ורעות רוח,

א"כ הוא נמשל כבהמות נדמו, כי חיי גוף האדם דומה כחיי הבהמה כמות זה כן מות זה: