השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק מ

(א) לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר:

רד"ק למנצח לדוד מזמור. גם זה המזמור כענין שני המזמורים הקודמים לו,

יאמר אותו החסיד המדוכֶּה אחרי הרפאו. יתן תהלה לה' יתברך, ויאמר:

מלבי"ם למנצח, מזמור זה יסדו על איזה נס שנעשה לו בעת ברחו מפני אויביו,

והביא זבחי תודה להודות לה' חסדו על הנס שנעשה לו,

ואז פרסם תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו וחסד ה' לבוטחים בו, עם תפלה על התשועה וההצלה בעתיד:

 

(ב) קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי ה֑' וַיֵּ֥ט אֵ֝לַ֗י וַיִּשְׁמַ֥ע שַׁוְעָתִֽי:

רד"ק קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי. כמו שקויתי אליו שֶׁיַּטֶּה אזנו לתפלתי וישמע שוועתי, כן עשה. ופירוש ויט אלי, רוצה לומר: היה קרוב לי, כמו שכתוב (מזמור קמה, יח): קרוב ה' לכל קוראיו:

מלבי"ם קוה קויתי, ע"י שקויתי בתמידות אל ה', לכן ויט אלי וישמע שועתי,

ור"ל כי לפעמים יצייר שה' שומע את התפלה ממרום, והוא בעת שיושיע בדרך הטבע ע"י אמצעי,

ולפעמים יצייר שיורד למטה ושומע תפלה, ועז"א ויט אלי, והוא בעת שמושיע ע"י נס השגחיי

שלא ע"י אמצעי – רק בידו ממש, וכן התשועה הזאת היתה ע"י ה' בעצמו:

 

(ג) וַיַּעֲלֵ֤נִי ׀ מִבּ֥וֹר שָׁאוֹן֘ מִטִּ֪יט הַיָּוֵ֥ן וַיָּ֖קֶם עַל־סֶ֥לַע רַגְלַ֗י כּוֹנֵ֥ן אֲשֻׁרָֽי:

רד"ק ויעלני מבור שאון. והבור הוא משל לחליים, כמו הנופל בבור שיפחד שיטבע במימיו או בטיט אשר בו, כן החולה יפחד שימות מחליו.

ופירוש מבור שאון, בור שיש בו מים רבים, כמו: כשאון מים כבירים (ישעיה יז, יב).

ופירוש מטיט היון, בור שיש בו טיט רב.

וסמיכות טיט אל יון, כסמיכות אדמת עפר (דניאל יב, ב), עפר ארץ (עמוס ב, ז; איוב יד, יט), ורוצה לומר: שיש בו מכל מיני טיט עב וקלוש. ויקם על סלע רגלי, כנגד בור שאון.

כונן אשורי, בעלותי מן הבור שלא מעדו קרסולי, כלומר: שלא נפלתי מחולי אל חולי:

מלבי"ם ויעלני, מה שהייתי נטבע בבור שאון, ר"ל מלא מים שואים ורוגשים, וגם הייתי נטבע שם בטיט היון, שהוא טיט מדביק אשר הנופל בו לא יוכל לעלות ממנו,

[וה' הצילני], ולא זאת לבד כי הקים את רגלי על סלע ומבצר, מקום שלא יוכלו אויבי להגיע שמה,

גם כונן אשורי שיהיו מכוננים שם בחוזק:

מע"ל אמרו חז״ל טיט היון זה טיט הבורות וחוצץ לענין טבילה.

ואמרו טיט היון אחד מז׳ שמות של גיהנם.

 

(ד) וַיִּתֵּ֬ן בְּפִ֨י ׀ שִׁ֥יר חָדָשׁ֘ תְּהִלָּ֪ה לֵֽאלֹ֫הֵ֥ינוּ יִרְא֣וּ רַבִּ֣ים וְיִירָ֑אוּ וְ֝יִבְטְח֗וּ בַּהֽ':

מלבי"ם ויתן בפי שיר חדש, כי השיר שישוררו לה' על תשועה טבעיית הוא שיר ישן,

כי הטבע ברואה ועומדת מכבר, אבל התשועה הנסיית היא פעולה חדשה והשיר שישוררו עליה הוא שיר חדש, ומפרש תהלה לאלהינו, ששם אלהים הבא בכינוי אל ישראל מורה על השגחתו הפרטית ועל הדיבוק והקשר שי"ל עם יראיו וחשבי שמו,

יראו רבים וייראו – ר"ל שע"י שהושיע לי ע"פ נס ירוויחו ג' דברים,

א] כי מן הנהגת הטבע לא ילמדו רק לתת כבוד לשמו מצד שהוא בורא כל,

אבל היראה לא תתקיים בנפש רק ע"י שיודע כי בכחו לשנות הטבע ולעשות ככל אשר יחפוץ,

שאז ייראו מפני ענשו וגמולו, ועז"א יראו וייראו,

ב] שההכרה שיכירוהו ע"י מעשיו המסודרים כפי הטבע, לא יכירו רק החכמים החוקרים ע"פ השכל והעיון, אבל ע"י הנס יראו רבים, כי זאת יראו בעין לא בשכל לבד, וגם יראו רבים,

שאף ההמון שאינם משכילים יראו את הנס בעיניהם ויכירו כח ה',

ג] שהנהגת הטבע לא תצמיח שיבטחו בו, כי בהפך עי"ז יתאמצו לבחור אמצעיים טבעיים שע"י יצלחו ויעזרו, ויבטחו על האמצעים אשר יכינו,

אבל בראותם כי עין ה' אל יראיו ע"פ נס, יבטחו בה', ולא יבטחו על הטבע ועל כחם ועוצם ידם וחכמתם:

 

(ה) אַ֥שְֽׁרֵי הַגֶּ֗בֶר אֲשֶׁר־שָׂ֣ם ה֭' מִבְטַח֑וֹ וְֽלֹא־פָנָ֥ה אֶל־רְ֝הָבִ֗ים וְשָׂטֵ֥י כָזָֽב:

מלבי"ם אשרי, אושר הגבר הוא אם שם ה' מבטחו,

ר"ל כי יש בוטח בה' שיושיעהו על ידי אמצעיים טבעיים, שהאיש הזה הגם שבוטח בה' – אין ה' מבטחו,

ר"ל שהדבר שמקוה שע"י ישיג בטחונו – אינו ה',

כי הוא בוטח בה' שיושיעהו ע"י מסחרו או השתדלותו שהוא המבטח שלו,

שעל ידם מקוה עזר מה', ואין ה' מבטחו,

לא כן האיש שאינו משתדל כלל רק ישים ה' גם למבטחו היינו שהוא יבחר לו גם האמצעיים לתשועתו, (כמ"ש ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, כמש"פ שם),

ולא פנה אל רהבים, ר"ל שלא יפנה עם בטחונו בה' שימלא שאלתו באמצעות ענינים טבעיים,

או ע"י בני אדם שהם רהבים ושטי כזב, הרהב הוא התנשאות הרוח יותר על כחו,

והכזב הוא הדבר הבלתי מתקיים, והם שני החסרונוםת שיש בבטחון על האדם,

שאין ממש בם ולא התמדה כמ"ש בכ"מ:

מלבי"ם ביאור המילות מבטחו. עמ"ש (ירמיה י"ז). ושטי, בא מנע"ו שוט ומתאחד עם שטה מנל"ה, עשה שטים שנאתי (לק' ק"א):

 

(ו) רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ ׀ אַתָּ֤ה ׀ ה֣' אֱלֹהַי֘ נִֽפְלְאֹתֶ֥יךָ וּמַחְשְׁבֹתֶ֗יךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ אֵ֤ין ׀ עֲרֹ֬ךְ אֵלֶ֗יךָ אַגִּ֥ידָה וַאֲדַבֵּ֑רָה עָ֝צְמ֗וּ מִסַּפֵּֽר:

רש"י נפלאותיך ומחשבתיך אלינו – בשבילנו בראת עולמך קרעת לנו את הים וחשבת מרחוק להטיב לנו, איחרתנו במדבר ארבעים שנה

מפני האמורים שקצצו את האילנות והחריבו ארצם כששמעו שישראל יוצאין ללכת לרשת את ארצם:

אין ערוך אליך – אין לדמות לך כל שר ומושיע, לשון ערך כמו כערכך (ויקרא כ"ז) אהפרישי"יר בלעז:

אגידה ואדברה – אם באתי להגיד ולדבר עצמו מספר:

מלבי"ם רבות, אחרי ההצעה הזאת מספור הנס, יחוה דעת כי קרבן התודה אשר הוא מביא עתה להודות לה' חסדו, לא יביאנו בעבור חיוב התוריי לבד, יען שמחויב ע"פ התורה להביא תודה על הנס,

כי הוא מביאו בעבור הערת השכל, שההערת השכל נעלה מן הערת התורה,

שזה בא באמצעות ההכרה והתנדבות הנפש והלב,

לא כן העושה ע"פ הערת התורה שהוא ע"פ הכרח, וכמ"ש בחובה"ל.

– ויבאר בזה כי מצות התורה יש להם שורש בשכל האדם וטבע נפשו,

עד שגם אם לא היינו מצווים עליהם מאת ה' תבינם נפש המשכיל מעצמו וימצאם כתובים בקירות לבו,

כמו ענין התודה שגם לולא צותה התורה שיביא האדם קרבן על הנס, תתנדב הנפש בזה מעצמה ע"פ טבעה, כי נתון בטבע האדם שישתדל להשיב תודה למיטיביו,

ואם יעביר האדם על לבו הטובות הרבות והחסדים אשר גמלהו ה' כרחמיו וכרוב חסדיו

יתעורר מעצמו להביא תודה לה',

כמו שקין והבל הביאו מנחה לה' הגם שלא נצטוו ע"ז, מצד הערת שכלם ונדבת לבם,

עד שהתודה שהוא מביא עתה אינו מביאה בעבור שמצא כן כתוב בספר תורת אלהים הכתובה על הספר ובדיו, רק בעבור שמצא כן כתוב בספר האלהים אשר חרת על לוח לבבו ובשכלו ובמצפונו,

עפ"ז אמר הנה רבות עשית אתה ה' אלהי, הוא מעשה האלהים אשר עשה בששת ימי בראשית שהם רבים מאוד,

וכן נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, הם הנסים והנפלאות שחדש ה' בכל דור בשביל ישראל,

אגידה ואדברה עצמו מספר, אם ארצה להגיד ולדבר אותם לא אוכל לספרם מרוב רבוים,

בין מעשה הטבע בין הנפלאות, (ומ"ש אין ערוך אליך הוא מאמר מוסגר, שאגב יאמר,

ששני מיני המעשים האלה, שהם מעשה הטבע והנפלאות אין להם ערך ויחוס אליך,

שהם רק מעשים ונפלאות בערכנו לא בערכך, שלפי גדולתך הבב"ת הם כאין נגדך,

אחר שהם יש להם תכלית והם רק גדולות ונפלאות לפי ערכנו):

 

(ז) זֶ֤בַח וּמִנְחָ֨ה ׀ לֹֽא־חָפַ֗צְתָּ אָ֭זְנַיִם כָּרִ֣יתָ לִּ֑י עוֹלָ֥ה וַ֝חֲטָאָ֗ה לֹ֣א שָׁאָֽלְתָּ:

רש"י זבח ומנחה לא חפצת – ביום מתן תורה כענין שנאמר ועתה אם תשמע בקול ה' וגו' (שמות י"ט),

וכן (בירמיה ז') הוא אומר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה או זבח כי יקרב מכם אמרתי ולא הזקקתי חובה להכביד עליהם.

תמידין ומוספין אינם אלא נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני ודבר מועט (סא"א):

אזנים כרית לי – לאמר שמעו בקולי:

כרית – עשיתם חלולים לשמוע:

מצודת דוד לא חפצת – אינך חפץ שיחטא האדם ויביא קרבן:

אזנים כרית לי – לשמוע אל דברי התורה אשר היא טובה בעיניך מזבח וכן נאמר הנה שמוע מזבח טוב (ש"א שמואל א ט"ו):

מלבי"ם זבח, ר"ל אחר שמעשיך הטבעיים ונפלאותיך ההשגחיים עצמו מספר,

א"כ הדעת נותן שגם אם זבח ומנחה לא חפצת, גם אם לא היית חפץ שיקריבו לך זבח ומנחה אשר אזנים כרית לי, אשר השמעת לאזני בתורתך שאביא אותם על מזבחך לרצון,

גם אם לא היית חפץ במו, וגם אם עולה וחטאה לא שאלת ולא היית מצוה על הקרבנות:

 

(ח) אָ֣ז אָ֭מַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֝֗פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי:

רד"ק אז, בהרפאי מחליי ובהנצלי מצרותי אמרתי בלבי כי לא תחפוץ זבח או מנחה אלא לעשות מה שצויתני. הנה באתי, לפניך. במגלת ספר כתוב עלי, ועל כל אחד מבני עמך.

והנה באתי אני לקיים כל מה שכתוב עלי, ומגלת ספר הוא ספר התורה.

ואמר כתוב ואף על פי שזכר מגלת, כי טעמו על ספר שהוא לשון זכר, וכן ספר התורה הזה (דברים לא, כו), וגם בספר התורה הזאת (שם כח, סא):

מלבי"ם אז אמרתי, ר"ל אז אם לא היית מצוה על הקרבנות בספר התורה,

הייתי אומר הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, ר"ל אז הגם שלא הייתי מוצא חיוב זה מהבאת הקרבנות בספר התורה, הייתי מוצא חיוב זה כתוב בספר אחר – שהוא הספר הכתוב על לוח לבי,

והייתי בא להקריב הקרבן ע"י מגלת ספר אשר הוא כתוב עלי בעצמי,

היינו שהייתי מוצא חיוב זה מצד שכלי ומצד רגשת נפשי,

שהשכל וטבע האדם מחייב אותי להשיב תודה למטיבי

ושאודה לה' חסדו ולזבח זבחי תודה על טובותיו וחסדיו:

רות רבה פרשה ח [ז] ר' יצחק פתח: אז אמרתי הנה באתי (תהלים מ: ח). שירה הייתי צריך לומר שבאתי, ואין אז אלא שירה, שנא' אז ישיר משה (שמות טו: א). מכלל לא יבא הייתי ובאתי. במגלת ספר כתוב עלי במגלה – אשר צוית לא יבאו בקהל לך (איכה א: י). בספר – לא יבא עמוני ומואבי [בקהל י"י] (דברים כג: ד) ובאתי. ולא דיו שבאתי, אלא במגלה ובספר כתוב עלי. במגלה – פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, [שלמון] בעז, עובד, ישי, דוד (רות ד: יח – כב). בספר – ויאמר [י"י] קום משחהו כי זה הוא (ש"א שמואל א' טז: יב).

ילקוט שמעוני תורה פרשת וירא [המתחיל ברמז פב] קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות [י"ט, ט"ו], שתי מציאות רות המואביה ונעמה העמונית,

מצאתי דוד עבדי היכן מצאתי בסדום וכתיב הנה באתי במגלת ספר [בס"ת] כתוב עלי:

 

(ט) לַֽעֲשֽׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי:

רש"י ותורתך בתוך מעי – אף מאכלי על פי תורתך הוא:

אבן עזרא ותורתך בתוך מעי – בסתר על דרך אכול את המגלה הזאת:

רד"ק לעשות רצונך אלהי חפצתי, חפצי ורצוני לעשות רצונך. ותורתך בתוך מעי, בתוך לבי, כי הלב בכלל המעיים.

ואמר: בתוך מעי, כלומר, שלא תסור מחשבתי ממנה:

מלבי"ם לעשות, כי אחר שחפצתי לעשות רצונך, שזה אני חפץ מעצמי לעשות דבר המרוצה לך,

ואני מוכן מצד טבעי להראות לך אות שאני מכיר טובה

 וא"א להראות זה בפועל רק ע"י איזה פעולה מעשיית הרגילה בין בני אדם,

שיתנדב אדם להביא למי שהיטיב עמו דורון ומנחה ותודה,

א"כ ותורתך בתוך מעי, איני צריך לבקש את תורתך בספר הכתוב בקלף ודיו וחרט אנוש,

כי התורה הזאת מהבאת תודה היא כתובה בתוך מעי, היינו שהיא נמצאת בקרבי ובמצפוני ושכלי:

 

(י) בִּשַּׂ֤רְתִּי צֶ֨דֶק ׀ בְּקָ֮הָ֤ל רָ֗ב הִנֵּ֣ה שְׂ֭פָתַי לֹ֣א אֶכְלָ֑א ה֗' אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ:

רש"י בשרתי צדק – שירה על הים ושירה על הבאר שירת דבורה:

לא אכלא – לא אמנע לשון ויכלא הגשם (בראשית ח') לא תכלא רחמיך, לא תמנע:

מלבי"ם בשרתי, אחר שהציע [-הקדים] – לאמר שהקרבן שמביא אינו מביאו מהכרחיות התורה רק מרצון שכלו ונפשו המתנדבת לה',

יאמר כי גם מה שהוא מספר את הנס הזה לפני קהל רב, בל יחשב לו זה לגאוה והתנשאות,

וכאלו כונתו להתפאר כי עשה צדק ובעבור זה עזרהו ה' (כמ"ש קוה קויתי ה' ויט אלי),

שמהראוי לשלמים להסתיר צדקתם ולא להתפאר בו לפני המונים שאז מורה שצדקתם היא שלא לשם ה' רק להתפאר,

ע"ז אומר שמה שבשרתי צדק (היינו צדקי) לקהל רב, הנה שפתי לא אכלא,

איני צריך לכלוא את שפתי מזה, כי ה' אתה ידעת האמת שאין כונתי להתפאר, רק כי.

 

(יא) צִדְקָתְךָ֬ לֹא־כִסִּ֨יתִי ׀ בְּת֬וֹךְ לִבִּ֗י אֱמוּנָתְךָ֣ וּתְשׁוּעָתְךָ֣ אָמָ֑רְתִּי לֹא־כִחַ֥דְתִּי חַסְדְּךָ֥ וַ֝אֲמִתְּךָ֗ לְקָהָ֥ל רָֽב:

מלבי"ם צדקתך לא כסיתי בתוך לבי, שלא רציתי לכסות צדקתך, שהיה כונתי שידעו הכל את צדקתך,

אמונתך ותשועתך אמרתי, במה שאמרתי תשועתך בזה אמרתי אמונתך,

שע"י שישמעו איך אתה מושיע חוסים, בזה יאמינו בך ויכירו שאתה משגיח על צדקתי,

ולכן לא כחדתי חסדך ואמתך לקהל רב, אחר שאין כונתי להתפאר

רק שיתקדש שם שמים עי"ז ויראו רבים וייראו ויבטחו ויאמינו בה', ולכן אבקש.

ר' ייבי אע״פ שיש ד׳ דברים שצריכים להודות עליהם ב'קהל רב׳ מדבר, ים, בית האסורים וחולי, הם הניסים הגלוים, שמודים עליהם בקהל רב. הנה שפתי לא אכלא מלהורות לך תמיד גם על הניסים הנסתרים. ה׳ אתה יודע, הנסים הנסתרים. כמו שנאמר, לעושה נפלאות גדולות לבדו, שאין בעל הנס מכיר בניסו,
לכן בכל רגע לא אכלא שפתי להודות לך, אולי עשית לי נס באותו רגע.

 

(יב) אַתָּ֤ה ה֗' לֹא־תִכְלָ֣א רַחֲמֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי חַסְדְּךָ֥ וַ֝אֲמִתְּךָ֗ תָּמִ֥יד יִצְּרֽוּנִי:

מלבי"ם אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, ותחשוב לי זאת לזכות,

והנה ה' יושיע או מצד הרחמים בראותו עני המדוכא וצערו, או מצד החסד או האמת,

החסד הוא מה שיעשה ה' בלא שום זכות או הבטחה קדמה לו,

והאמת הוא מה שיעשה ה' ע"י זכות או ע"י הבטחה, כמו דוד שהבטיחו ה' ע"י שמואל בעת משחו למלך שיושיעהו תמיד,

ועל הרחמים אמר לא תכלא רחמיך ממני, היינו בעת צרה שאני צריך לרחמים,

אבל חסדך ואמתך תמיד יצרוני אף שלא בעת צרה:

 

(יג) כִּ֤י אָפְפ֥וּ־עָלַ֨י ׀ רָע֡וֹת עַד־אֵ֬ין מִסְפָּ֗ר הִשִּׂיג֣וּנִי עֲ֭וֹנֹתַי וְלֹא־יָכֹ֣לְתִּי לִרְא֑וֹת עָצְמ֥וּ מִשַּֽׂעֲר֥וֹת רֹ֝אשִׁ֗י וְלִבִּ֥י עֲזָבָֽנִי:

אבן עזרא כי – העונש והרע הבא על האדם יקרא עון כי הוא היה הסבה לביאת הרעה כמו גדול עוני ויגדל עון בת עמי אם יקרך עון וככה השיגוני עונותי

ולא יכלתי לראות על דרך וכסה את עין הארץ בעבור שאין לעונותי מספר

או ולא יכולתי לראות מראה הלב כמו וירא יעקב:

ולבי עזבני – כאילו נשארתי בלא לב:

רד"ק כי אפפו עלי רעות עד אין מספר. אפפו – הקיפו, כמו: כי אפפוני משברי מות (ש"ב כב, ה).

כי בן האדם מזומן לפגעי הזמן והעולם ואין להם מספר, וראוי לאדם לפחד מהם שמא יגרום החטא (ברכות ד, א), ואפילו החסיד, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ),

ולא יקרו לאדם הפגעים אם לא על ידי עון (שבת נה, א), לפיכך אמר: השיגוני עונתי. [מצודת דוד השיגוני – המקטריגים הנעשים מעונותי רדפו אחרי והשיגוני:]

ובאמרו: השיגוני, כלומר, מצאוני במקום העונש, ולא אוּכַל לברוח מהם.

ולא יכלתי לראות עצמו משערות ראשי, לא אוּכַל לראות עונותי כולם כי רבים המה.

ומה שאמר: ולבי עזבני, כחי, כלומר, דעתי עזבני מלספרם, כל כך הם רבים.

וכן ראוי לכל חסיד, בתפלתו לפני האל הגדול, להגדיל עונותיו ולמעט צדקותיו, שיאמר כי הוא מלא עונות ויבקש הכפרה והרחמים.

או יהיה פירוש ולא יכלתי לראות וגו' ולבי עזבני, על דרך הפלגה, כאילו אומר: כהו עיני ולבי אין עמי מִפחדי על עונותי:

מלבי"ם כי אפפו, בעת שאפפו עלי רעות עד אין מספר, היה הסבה לזה כי השיגוני עונותי,

שע"י עונותי באו עלי הרעות, כמ"ש לא הנחש ממית אלא החטא ממית,

רק אנכי לא יכלתי לראות, שטחו עיני מראות שהעון הוא המיסר אותי,

והגם שעונותי עצמו משערות ראשי, והיו רבים מאד עד שהיה ראוי לי לראות ולהבחין זאת,

מ"מ לבי עזבני, ולא יכלתי להבחין בהבחנת הלב שהרעות באו עלי ע"י עונותי הרבים:

 

(יד) רְצֵ֣ה ה֭' לְהַצִּילֵ֑נִי ה֗' לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה:

מלבי"ם רצה ה', שתתרצה ותתפייס על עוני, ותבא להצילני מן הבאים להרגני,

וכן ה' לעזרתי חושה מיתר רעות הזמן:

 

(טו) יֵ֮בֹ֤שׁוּ וְיַחְפְּר֨וּ ׀ יַחַד֘ מְבַקְשֵׁ֥י נַפְשִׁ֗י לִסְפּ֫וֹתָ֥הּ יִסֹּ֣גוּ אָ֭חוֹר וְיִכָּלְמ֑וּ חֲ֝פֵצֵ֗י רָעָתִֽי:

רד"ק יבושו ויחפרו יחד, ובזה יבושו האויבים, מבקשי נפשי, כאשר יראו שאתה עמדי ואין להם כח להזיקני. ומלת לספותה, כמו לכלותה. וכן: האף תספה (בראשית יח, כג):

מלבי"ם יבושו, עד שעי"כ יבושו מבקשי נפשי להרגני, וגם יסוגו אחור חפצי רעתי שהם השונאים אותי בסתר, הגם שאין באים בפועל לבקש נפשי, רק שמתאוים רעתי:

מלבי"ם ביאור המילות יבושו, ויחפרו, ויכלמו. הבושה היא מעצמו, והכלימה והחרפה והחפר הוא מאחרים

(לקמן מ"ד ט"ז), וחפירה וחפר גדול מכלימה, מבקשי נפשי יחפרו, וחפצי רעתי יכלמו, שהוא קטן מחפירה, כפי מדת רעתם תהיה בשתם, ולמעלה (ל"ה) דבר בהשקפה אחרת שגם חושבי רעתו יחפרו, בדרך לא זו אף זו:

 

(טז) יָ֭שֹׁמּוּ עַל־עֵ֣קֶב בָּשְׁתָּ֑ם הָאֹמְרִ֥ים לִ֝֗י הֶאָ֥ח ׀ הֶאָֽח:

מלבי"ם ישמו, וגם אותם שמביישים אותי ע"י שמוציאים עלי דבת שקרים והם אומרים האח האח ראתה עיננו (כנ"ל ל"ה כ"א וירחיבו עלי פיהם, שאח"כ הרחיבו פיהם בהרחבה יותר, עד שאמרו לאמר האח האח הלא זאת ראתה עיננו, שהלא בעינינו ראינו שדוד עשה רע כזאת:), ישמו [עקב] בעבור בשתם שמביישים אותי: [רש"י …על עקב בשתם – כשיקבלו בשתם על עקב הכל במדה שמדדו ובדרך שהלכו למולי, על עקב (לקמן תהילים ע"ז) ועקבותיך לא נודעו (שיר השירים א') צאי לך בעקבי הצאן כולם לשון מדרך כף רגל הם…]

 

(יז) יָ֮שִׂ֤ישׂוּ וְיִשְׂמְח֨וּ ׀ בְּךָ֗ כָּֽל־מְבַ֫קְשֶׁ֥יךָ יֹאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל ה֑' אֹֽ֝הֲבֵ֗י תְּשׁוּעָתֶֽךָ:

מלבי"ם ישישו וישמחו בך כל מבקשיך, באשר יראו שאתה מושיע להבוטחים בך,

ויאמר שיש הבדל בין המבקש ה' להמבקש תכלית אחר,

שהמבקש תכלית אחר לא ישמח ע"י הבקשה רק אם בקש ומצא את הדבר אשר בקש,

אבל בך ישמחו גם מבקשיך, כי הבקשה עצמה היא התכלית והיא השגת המבוקש כמ"ש ישמח לב מבקשי ה',

ויאמרו תמיד יגדל ה' אוהבי תשועתך – שמי שאינו אוהב התשועה בעצמה רק את התכלית הנצמח ע"י התשועה מה שע"י התשועה נמלט מצרה,

הוא לא יבקש את התשועה, כי היה רוצה יותר שלא היתה הצרה מגעת אליו ולא היה מצטרך לישועה,

אבל אלה שרוצים ואוהבים התשועה בעצמה באשר ע"י התשועה יתקדש שם ה',

הם רוצים שיצטרכו תמיד לתשועה כדי שעי"ז יגדל ה' תמיד ויתקדש שמו,

(והם רוצים שיצטרכו תמיד לישועה כדי להגדיל שם ה' עי"כ. [לכאורה הוא לשון כפול. אך כך הוא גם בכת"י]):

מלבי"ם ביאור המילות ישישו וישמחו. השישה בפועל והשמחה הוא בלב, כמ"ש בכ"מ:

 

(יח) וַאֲנִ֤י ׀ עָנִ֣י וְאֶבְיוֹן֘ אֲדֹנָ֪י יַחֲשָׁ֫ב לִ֥י עֶזְרָתִ֣י וּמְפַלְטִ֣י אַ֑תָּה אֱ֝לֹהַ֗י אַל־תְּאַחַֽר:

רש"י כל עני ואביון שבתהלים – אינו אלא כנגד ישראל [קשה לרש"י הן מלך לעולם אינו עני?]:

יחשב לי – יתן לי לב לחשוב עניותי ואביונותי להושיעני:

רד"ק ואני עני ואביון. אף על פי שדוד היה מלך, עני ואביון הוא בן אדם לרוב הצטרכו לעזרת האל יתברך ולתשועתו תמיד.

אדני יחשב לי עזרתי ומפלטי אתה, יחשוב להיטיב לי ולעזרני ולפלטני בעת צרה. וכבר פירשתי יחשב לי במלת מחשבותיך (פסוק ו).

או פירוש יחשב לי: עניי שאני בו, לכפרת עונותי.

או פירושו מענין לא חשב אנוש (ישעיה לג, ח), כלומר: שאהיה בעיניך חשוב וטוב.

אלהי אל תאחר, כי מיד תושיענו, כמו שאמר (פסוק יד): לעזרתי חושה:

 

מלבי"ם ואני, ר"ל ואני מצטרך תמיד לישועה, כי ה' יחשב לי שאני עני ואביון,

ואין לי מאומה מצד עצמי רק מה שאשיג בישועת ה', כי רק עזרי ומפלטי אתה,

שאני נרדף תמיד מאויבי ואני עני וחלש כח כנגדם רק מה שאתה עזרי ומפלטי מידם,

לכן אלהי אל תאחר את הזמן הצריך לישועה, כי דלותי מאד מצד עצמי:

כמה דעות נאמרו בזה:
כתב המלבי"ם:
הבדל בין דל ואביון עני ורש
אביון גרוע מדל שאין לו מאומה, עז"א שפטו דל ויתום, פלטו דל ואביון, [אביון הוא גרוע מדל ומכל הלשונות המורים על העוני, והוא מלשון אבה, ומציין העני התאב והמתאוה לכל דבר, ואין לו מאומה. (הכרמל)]

שם עני נבדל מיתר נרדפיו במה שעני מציין עוני הנפש ושפלת הרוח וההכנעה, ואינו רודף אחר תאוה וכבוד, בין שיש לו ממון ובין שאין לו, הכל לפי המקום שנזכר תואר זה.
וצד זה יבא לרוב על צדיקים שהם נמוכי רוח, וכן דוד קרא עצמו עני, ולא דל, כי לא היה חסר לו לא ממון ולא בריאות רק קרא עצמו כן על שפלות רוחו והכנעת נפשו נגד ה',

ומפני שימצא גם כניעה רצונית לזה במקום שהכניעה והשפלות הוא מחמת סבה אחרת חוצה לו, סמך לו לרוב שם אביון, שאינו מעונה ברצון, אדרבה תאב לכל דבר ואין לו.

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128