השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק נא

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: (ב) בְּֽבוֹא־אֵ֭לָיו נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֝֗א אֶל־בַּת־שָֽׁבַע:

רד"ק בבוא אליו נתן הנביא, כי אז הִתְוַדָּה ואמר (ש"ב יב, יג): חטאתי לה',

אבל זאת התפלה אחר שהלך נתן אל ביתו אמרהּ:

אלשיך למנצח מזמור לדוד. הלא כמו זר נחשב, שתחת הוראת הכנעה בכי ואנקה על בשורת העבירה ואשר קצף עליו ה', לא די שאמר למנצח או מזמור כי אם למנצח ומזמור, שיורה שמחה כפולה?

עם שמהראוי קינה מיבעי ליה:

על כן אמר בבוא אליו כו' והוא כי דרך אנשים המוצאים תואנה להקל אשמתם

[עד] שתתקרר דעתם מלתקן עוותם וישאר עוונם על אשמותם,

אך על ידי התעוררות איש נביא וכיוצא שיעיר לו אזן כי אשר לא טוב עשה,

מה יקר חסדו יתברך בזה, כי על ידי כן יתן אל לבו לשוב עד ה' ויחיה ולא ימות.

וזהו אומרו למנצח ומזמור יאות לדוד לזמר שהיא שמחה כפולה על שני דברים,

אחד בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, כלומר כי להיות על דבר בת שבע כי בת זוגו היתה, וגם היה לה גט כריתות, היה הדבר קל בעיניו, באופן לא ישוב ויתקן, מה שאין כן עתה שהעיר לו הנביא אזן.

והשנית, כי אלו היה הוא יתברך גם בשליחות הנביא מתנהג עמו כמאמרו אחרי כן (שמואל ב יב) אתה עשית בסתר ואני אעשה נגד כל ישראל, והיה משלח הנביא שיוכיחהו לפני העם הלא יהיה לו מר ממות,

על כן זימר על שחס עליו הוא יתברך ולא שלחו [להוכיחו בפרהסיא] כי אם אליו לבדו [בסתר] שלא יכלם.

וזה כיון באומרו בבוא אליו כי אליו לבדו בא ולא לזולתו.

גם רמז לפי זה באומרו כאשר בא אל בת שבע כו' לומר כי אשר הוכפלה שמחתו, לא היה על עריבות בשורת אומרו אחרי כן (שם) גם ה' העביר חטאתך לא תמות שהוא על בשורת החיים,

כי אם על מציאות בואו כאשר בא אל בת שבע שהוא על מציאות תוכחתו על ביאת בת שבע.

והוא מהטעמים שרמז שהעיר לו אזן לתקן אשמתו, ועל הוראת היותו חפץ בו ולא ביישו ברבים כמדובר:

חומת אנך למנצח מזמור לדוד – אפשר לומר במ"ש בזהר הקדוש דבבא אליו נתן אמר חטאתי וא"ל גם ה' העביר חטאתך לא תמות דהמקטרג שהיה מקטרג העבירו תכף וז"ש העביר חטאתך.

ואפשר שעל זה אמר למנצח מזמור שנצח הסט"א בבא אליו נתן

שאז נאמר גם ה' העביר חטאתך והעבירו מלקטרג. ולכן אמר חנני אלהים כחסדך שהעברת המקטרג.

ה' יגמר כרב רחמיך מחה פשעי שימחו המקטרגים מכל וכל כמש"ה מחיתי כעב פשעיך:

 

(ג) חָנֵּ֣נִי אֱלֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי:

רד"ק חנני אלהים כחסדך, לא כפי מעשי. פְשָׁעָי, זה הפשע, ו[פשעים] אחרים שעשיתי.

או פירושו כי בזה הפשע היו שְׁנַיִם, דבר בת שבע ודבר אוּרִיָּה:

 

מלבי"ם חנני, מבאר שראוי שיסלח ה' לעונו מצד ג' דברים,

א] מצד החסד, והוא פעולת החנינה ומתנת חסד חנם, וזה חנני אלהים כחסדך.

ב] מצד הרחמים בראותו דכאות לב החוטא וכניעתו, וזה כרוב רחמיך מחה פשעי.

ג] מצד המשפט והיושר, ועז"א

 

(ד) הרבה הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֹנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי: (ה) כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

רד"ק הרבה, כן כתיב, וקרי: הֶרֶב, ואחד הוא, כמו: הַרְפֵּה ממני (שופטים יא, לז); הֶרֶף ממני (דברים ט, יד). ובדרש (מדר"ת נא): הרבה חסדים עשית עמדי, עֲשֵׁה גם עתה ומחה פשעי.

הרב כבסני, פירושו, הרב רחמיך וכבסני מעוני.

או יהיה הרב שם, כמו: הרבה. כלומר, מאד כבסני מעוני כי העון בנפש כמו הכתם בבגד.

טהרני, שנטמאה הנפש בעון:

מלבי"ם (ד-ה) הרב ושיעור הכתוב הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני למען תצדק בדברך (ומ"ש כי פשעי אני אדע הוא מאמר מוסגר),

העון הוא עיוות השכל שכופר במִצוה זו או בַמצַוה עליה, והחטא הוא המעשה עצמה,

העון הוא כתם הנשאר בנפש, כי הטעות נמצא עדיין בשכל החוטא גם אחר המעשה,

ועז"א כבסני מעוני שיכבס את נפשו מן הכתמים שבה,

אבל החטא יחוסו עם החוטא אחר המעשה היא רק כטומאה שנגעה בגוף שהחטא טמא אותו,

אבל דבר המטמא איננו עוד אצלו, וצריך טהרה על הטומאה שנגעה בו בעבר,

ועי"ז סר הכתם מן הנפש אחר שעתה אינו מכחיש עוד את המצוה ויודע שפשע,

ונגד מחטאתי טהרני אמר וחטאתי נגדי תמיד ששב עליו בתשובה, ובאר שראוי שיסלח על החטא,

ודי בתשובה לבד, שאם היה החטא בין אדם לחברו לא היה מועיל תשובה לבד, אבל אנכי.

מלבי"ם ביאור המילות (ד – ה) פשע, עון, חטאת. בארתי הבדלם באילת השחר [כלל שס"ג], (וע"ל ל"ב א' ה' ל"ח י"ט, ס"ב ד', פ"ט ל"ג, ק"ג י', ק"ז י"ז):

מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ח הלכה יא רבי עקיבא אומר ארבעה בנים למלך, אחד לוקה ושותק, ואחד לוקה ומבעט, ואחד לוקה ומתחנן, ואחד לוקה ואומר לאביו הלקני.

אברהם לוקה ושותק, שנאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, היה לו לומר, אתמול אמרת לי, כי ביצחק יקרא לך זרע, ושותק, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו.

איוב לוקה ומבעט, שנאמר אומר אל אלוה אל תרשיעני הודיעני על מה תריבני.

חזקיה לוקה ומתחנן, שנאמר ויתפלל אל ה', ויש אומרים אף היה מבעט, שנאמר והטוב בעיניך עשיתי,

דוד אמר לאביו הלקני, שנאמר הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני.

ר"י חיון במע"ל וכיון שעון גדול מחטאת, אמר תחלה הרב כבסני מעוני, היינו כיבוס הרבה,

ואח״כ אמר ומחטאתי טהרני, טהרה לבד.

שערי תשובה והמשיל את המחילה לכיבוס, כשם שבגד שמלוכלך הרבה צריך כיבוס הרבה,

כן לפי גודל החטא צריך להרבות בכיבוס והנפש תתלבן לפי רוב הכיבוס.

אלשיך הרב כבסני מעוני שלא תייסר אותי בפעם אחת אלא מעט מעט. הרבה כיבוסים, שלא בפעם אחת.

ועוני היינו מזיד, שהמזיד צריך כיבוסים הרבה. אבל מחטאתי בשוגג, טהרני בבת אחת.

 

(ה) כִּֽי־פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

רש"י וחטאתי נגדי תמיד – מתוך שאני מתחרט ודואג עליו דומה לי כאילו הוא לפני תמיד כל שעה:

אבן עזרא כי – וטעם חטאתי בעבור מחשבתו בעבור שלא שמר מצות השם, והנה פשעי כנגד האדם [אוריה]:

רד"ק כי פשעי. רבים, כמו שפירשתי.

אני אדע, אכיר ואדע כי חטאתי, ולא אכפור בחטא כמו שאמר קין (בראשית ד, ט): לא ידעתי.

נגדי תמיד, שאני תמיד בחרטה ובכאב לב על חטאתי זאת:

ר״א לפיאן כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד. חטא הוא עבירה בשוגג

וחטא של שוגג צריך שיהי׳ תמיד לפני האדם, שיזהר מהם ולא ייכשל שנית.

אבל פשעים הם מזיד וצריך לדעת אותם ולשוב עליהם, אך לא טוב לאדם שיהיו פשעיו נגדו תמיד.   

[א.ה. או מחשש שמא ידכאוהו ויבוא מרה שחורה, או מפני שאז מהרהר בעבירות שעשה בזדון.]

 

(ו) לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ ׀ חָטָאתִי֘ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ:

רש"י לך לבדך חטאתי – לפיכך בידך לסלוח ואף מה שהרעותי לאוריה לא חטאתי אלא לך שהזהרת על הדבר:

למען תצדק בדברך – כמו במנהגך, (סא"א) כח היה לי להתגבר על יצרי אלא שלא יאמרו העבד נצח את רבו שאמרתי לפניך בחנני ונסני (לעיל תהלים כ"ו) ובחנתני ולא נמצאתי שלם כדי שתצדק אתה ולא אני,

ד"א למען תצדק בדברך אם תמחול לי תצדק בדינך לנכח כל הרשעים שאינם שבים

שלא יוכלו לומר כי אילו עשינו תשובה לא הועלנו:

רד"ק לך לבדך. כי חַטֹּאתַי בַּסֵּתֶר היו, דבר בת שבע בסתר היה ואין יודע זולתך,

ואעפ"י שקראתי אותה על ידי עֲבָדַי [עבדי] לא ידעו למה קראו אותה,

וגם בדבר אוריה אין אדם יודע למה סבבתי מיתתו,

כי אעפ"י שכתב ספר ליואב, בְּהִוָּדַע הדבר חשבו בני אדם לפי שעבר מצותו צוה לסבב מיתתו,

ואתה ידעת כי בשני הדברים לבבי להרע, ולא אכפור בחטא כמו שאמר קין (שם): לא ידעתי.

והגאון רב סעדיה פירש כך: לך לבדך, כלומר, לך לבדך אני מתוודה ואומר חטאתי והרע בעיניך עשיתי. [ולא כלפי אדם, שאסור לגלות חטאתיו לאיש].

ומצאנו סיוע לפירושו במה שאמרו רז"ל (יומא פו, ב): כתוב (משלי כח, יג) מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, וכתיב (מזמור לב, א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, הא כיצד?

בעבירות שבין אדם לחבירו מכסה פשעיו לא יצליח, ובעבירות שבין אדם למקום, כגון הבא על הערוה ומחלל שבתות, נאמר עליו כסוי חטאה. ואמרו (ברכות לד, ב): חציף עלי מאן דמפרש חטאיה.

למען תצדק בדברך, כלומר שתשא חטאתי כמו שאמרת לקין (בראשית ד, ז): הלא אם תיטיב שאת, ואמרת למשה בהודיעך אותו את דרכיך (שמות לד, ז): נושא עון ופשע וחטאה.

ולמען תזכה בשפטך אותי בקו המשפט, שלא יוכל אדם לומר עליך כי אמרת דבר אחד ועשית תמורתו,

ואחר שאמרת שתשא חטא הרשעים השבים – שא חטאתי.

ואדוני אבי ז"ל פירש: לך לבדך חטאתי, כי אילו היה אוריה חי היה החטא לך ולו,

אבל עתה שהוא מת לך לבדך חטאתי.

 אני מודה לך החטא כי כל חַטֹּאתַי נשארות לך ואין לי לבקש מחילה אלא ממך מדבר בת שבע ומאוריה שסבבתי מיתתו:

 

אלשיך לך לבדך חטאתי כו'. הנה כתוב אצלנו על דרוש הידיעה, כי יש הפרש בין ידיעה לדבור, כי מה שאינו יוצא מפיו יתברך רק ידיעה בלבד אינה מכרחת מן הטעם הכתוב אצלנו שם, אך הדבור לא ישוב ריקם,

וזהו מאמר הכתוב (ישעיה נה יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כו',

והוא מאמרם ז"ל (נדה טז ב) ואלו צדיק ורשע לא קאמר,

וכמו שכתבנו על פסוק (איכה ג לז) מי זה אמר ותהי ה' לא צוה מפי עליון לא תצא כו'.

ונבא אל הענין, אמר הנה נא ה' אל תשת עלי חטאת, לא על בחינת אוריה שלקחתי את אשתו, ולא על הנוגע אליך.

על דבר אשת אוריה אין בו דבר, כי לך לבדך חטאתי ולא לו, והוא כי גט כריתות כתב לאשתו.

וגם על הנוגע לך איני כבד עון, כי הלא מאז אמרתי לך שתשוה אותי אל האבות ואמרת שלא נסיתני כהם (עי' סנהדרין קז א), ידעת שאחטא, כי עיניך הרואות העתיד ראו שאחטא,

אך עדיין אם לא היה רק מראה עיניך שהיא ה'ידיעה', לא הייתי עושה כי אין הידיעה מכרחת,

אך נצטרף הדבור שאמרת לי "לא תעמוד בנסיון", ועל כן הוכרחתי כי הדבור עושה רושם,

והוא מה שמאז ראו עיניך.

ושעור הכתוב מה שהרע בעיניך [שראית מאז שלא אעמוד בנסיון] עשיתי,

הלואי לא היה רק מראה עיניך, כי לא הייתי עושהו,

מה אעשה כי אמרת שלא אעמוד בנסיון ועשיתי למען תצדק בדברך, ולכן ראוי הוא שתזכה אותי בשפטך:

או יאמר למען תצדק בדברך באמורך ארבעים יום קודם יצירתי בת פלוני לפלוני (סוטה ב א),

כי מאז אמרת שהיתה שלי כי ראויה היתה לי כי בת זוגי היתה, על כן לא בלבד תפטרני מן הדין,

רק גם תחשבהו לי לזכות, וזהו תזכה בשפטך, שהצלתי עשוקה מיד עושקה,

כי היתה לאיש אחר אשר לא בן זוגה היה, לא פשעה ולא חטאתה,

ועשיתי מצות דברך אשר יצא מפיך בת פלוני כו':

מלבי"ם [מבאר כרד"ק] לך לבדך חטאתי. כי לא חטאתי נגד אוריה (לא בהריגתו שהיה מורד במלכות ולא בבת שבע כי מגורשת היתה וכמ"ש בארך (ש"ב י"א) והיה החטא רק לך לבד,

וגם בחטא נגד ה' אם נעשה בגלוי אין מועיל תשובה מפני שהיה חילול השם שאינו נמחל,

אבל אני רק הרע בעיניך עשיתי, כי היה המעשה בצנעה, למען שב למעלה וא"כ הרב כבסני מעוני למען תצדק בדברך והנהגתך, שאם לא תמחול יאמרו שאינך נוהג בצדק ובמשפט:

מלבי"ם ביאור המילות תצדק בדברך, תזכה בשפטך. הצדק הוא בפני העולם, והזכות הוא בפני עצמו,

כמ"ש איוב (כ"ה ד' ובכ"מ), ר"ל תצדק בהנהגה בפני העולם ותזכה גם בפני עצמך בשפטך:

זהר פרשת משפטים ודאי אשתו ובת זוגו היתה מיום שנברא העולם

ומהו החטא שחטא לקב״ה לבדו ולא לאחר? שהרג את אוריה בחרב בני עמון, ולא הרגו בשעה שאמר ואדוני יואב, ועל כן כתוב בדבר אוריה החתי כי גרם ששיקוץ בני עמון נתגבר על מחנה אלקים של מחנה דוד

(שנהרגו אורי׳ ועוד מבני ישראל בחרב בני עמון) שמחנה דוד היה ממש הצורה של מעלה

ובשעה שפגם דוד המחנה הזה שלו פגם למעלה מחנה אחר ועל כן אמר דוד לך לבד חטאתי.

מע"ל ואמרו חז״ל במדרש כאן, משל על כך משל לרופא שראה את המכה,

ואמר כמה המכה הזאת מכה רבה מאד. אמר החולה והלא לכך הוכיתי מכה זו, לפרסם לכל כחך לרפא…

וזהו שאומר למען תצדק בדברך תזכה בשפטיך.

מע"ל בשם בית אהרון ואמר והרע בעיניך עשיתי העינים שנתת לי לטובה בהן עשיתי רע. [א.ה. כמ"ש שמואל ב פרק יא פסוק ב וַיִּתְהַלֵּךְ֙ עַל־גַּ֣ג בֵּית־הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה רֹחֶ֖צֶת מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג וְהָ֣אִשָּׁ֔ה טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה מְאֹֽד:]

תהלות ה' הובא במע"ל אמר דוד 'לך לבדך חטאתי׳ ולא החטאתי אחרים, ולכן ומשלג אלבין, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, היינו אם לא החטאתם אחרים, אז יהיו לבנים כשלג.

ואם יאדימו כתולע, היינו לאחרים, אז רק כצמר יהיו ולא כשלג.

וחז״ל למדו מכאן שנצטרע דוד ו׳ חדשים ולכן התפלל לה׳ שיטהרו מצרעתו.

 

 (ז) הֵן־בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי:

רש"י הן בעוון חוללתי – ואיך לא אחטא ועיקר יצירתי ע"י תשמיש הוא, שכמה עונות באים על ידו,

ד"א עיקר יצירתי מזכר ונקבה שכלם מלאים עון, יש מדרשים למקרא זה ואינם מתיישבים לפי ענין המדבר במזמור:

יחמתני – ל' חמימות כמו (בראשי' ל') ויחמנה הצאן בבואן לשתות (סא"א):

רד"ק הן בעוון חוללתי. כתב החכם ראב"ע, בעבור התאוה הנטועה בלב האדם כאילו בעון חולל.

והטעם כי בשעת הלידה היצר הרע נטוע בלב.

ויש אומרים כי זה רמז לחוה שלא ילדה רק אחר שחטאה [ע"כ מהראב"ע].

ואדוני אבי ז"ל פירש, כי יאמר דבר זה להקל העון מעליו כי מדרך העון שעשיתי – נבראתי, והיא טיפת הזרע, וממנה יחמתני אמי, כאדם שזורע גרעינה מרה, האילן והפרי מרים בטבע וכל הדברים ילכו אחר תולדותם, והאדם נעשה מטיפת זרע בדרך תשמיש.

ואעפ"י שיש בזה הדרך מותר ואסור, אם יטעה האדם באותו הדרך,

טבעו הוא וממנו הוא נוצר, ואינו דבר גדול אם יתקפהו יצרו לעבור על דבר זה,

אך גניבה ורציחה וכל חטא אחר אינו טבע ואין באדם כמו זה, על כן חייב יותר אם יעשה אותם.

והאדם הצדיק המושל בתאותו בדרך תשמיש, אם יתקפהו יצרו, דבר גדול הוא יותר מאשר ימשול ברוחו שלא יגנוב או שלא יעשה עבירה אחרת, כי זה טבעו וזה אינו טבעו.

ומלת יֶחֱמַתְנִי, יִחֲמָה אותי, כי מהתחממות הנקבה עם הזכר תצא טיפת הזרע שהוולד נוצר ממנה,

וכן: ויחמו הצאן (בראשית ל, לט), ליחמנה במקלות (שם פסוק מא).

ואמר אמי כי היא [האשה] סיבת [הולדת] הזכר יותר מן האיש,

כמו שאמר (ויקרא יב, ב): אשה כי תזריע וילדה זכר, (ברכות ס, א) אשה מזרעת תחילה יולדת זכר.

ומלת בעוון מלא. ויש בו דרש (ויק"ר יד), רב אחא אמר: בעוון מלא, אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד עון.

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, וכי נתכוון ישי, אבא, להעמידני?

והלא לא נתכוון אלא לצורך עצמו. תדע לך שהוא כן, שלאחר שעושים צרכיהם זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן, ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בי.

והוא שדוד אמר (מזמור כז, י): כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני:

מלבי"ם הן, מבאר איך מחויב הוא מצד המשפט להעביר עונו?

כי האדם בטבעו מוכן בין אל העון שהוא עוות השכל,

כי מצד ששכלו כלוא בחומר קל הוא שיטעה בדברים העיונים,

ועז"א הן בעון חוללתי היינו שטבע יצירתי מחייב את העון שהוא עוות השכל,

וכן הוא מוכן אל החטא שהוא מצד התאוה, כי בחטא יחמתני אמי, בעת החימום שנולד על ידי תאות המשגל נשאר בו טבע התאוה, שעל ידי זה עלול אל החטא שהוא מצד התאוה:

החיד״א מבאר עפ״י הידוע (עיין חומת אנ״ך פרק מ׳ וש״נ – מובא בילקוט המכירי פרק קיח אות כח בשם מדרש עי״ש) דישי רצה לבוא על שפחתו כדי לטהר בניו כי חשב שהוא מבני מואב שאסורים בקהל,

והשפחה גילתה הסוד לגבירתה ונכנסה במקומה והרתה מדוד.

[א.ה. עי' במצו"ד שדוד היה כבן תמורה היות ואביו הרהר בשפחה בעת שהיה עם אשתו, ומאידך]

וא׳ קדוש מרבאוותי קמאי כ׳ (בספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פ״י) דלא היה דוד בן תמורה ח״ו כי העיקר תלוי במחשבת האם, ולכן ראובן ודוד כשרים הם,

וזהו שאמר הן בעוון – אביחוללתי דאבי טעה וחשב שהיא שפחתו,

ובחטא (קל) יחמתני אמי דהטעתה את אבי.

 

(ח) הֵן־אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי:

רד"ק [וכן בראב"ע] הן אמת, הן האמת שחפצת היא בַטֻּחוֹת, כלומר, אעפ"י שחטאתי היצר גבר עלי אבל לא עלה בלבי ובכליותי למרוד בך ובמצותיך אלא התאוה גברה והסיתה אותי לעבור,

אבל לא על דרך מרד, כי ידעתי כי רעה אני עושה במעשה ההוא בעברי על מצותיך, [אבן עזרא הן אמת – הטעם אף על פי שחטאתי אמונת לבי באלהותך לא השתבשה וזה הוא אשר תחפוץ ותרצה מן האדם

בטוחות – המקומות הנעלמים שהם מכוני הלב] וטוחות הם כליות, כמו (איוב לח, לו): מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה, ואמרו (ברכות סא, א): הלב מבין והכליות יועצות:

ועתה אני מתחרט מאד לזאת,

והחרטה תהיה לאות כי לא עשיתי במרד ודרך הכעסה אלא דרך תאוה שגברה עלי,

ואתה תודיעני דרך האמת ובדבר הסתום תודיעני חכמה שאבין הדברים הסתומים בדרך האמת

כי בלבי לעשות רצונך ותוהה אני ומתחרט על שעברתי על רצונך. [רש"י ובסתום חכמה תודיעני – ובלב שהוא סתום – הודעתני חכמה להתודות]

אלשיך (ז-ח) הן בעון חוללתי כו'. הנה על פסוק (תהלים יז ג) בחנת לבי כו' כתבנו שאמר דוד,

אם באמרי בחנני ה' היה לבי פתלתול ובלתי מסכים לעמוד בנסיון כי אם מן השפה ולחוץ ואין פי ולבי שוין, אז אשום אשמתי,

אך לא כן הוא, כי אם אז בחנת לבי כי שלם היה עם מאמר פי אלא שהפועל לא יצא מתוקן למען תצדק בדברך (פסוק ו)

וכיוצא בטעם זה כענין אמרם ז"ל (עבודה זרה ד ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שאם יחטא יחיד כו':

ובזה יאמר הנני רואה כי אינך עושה עיקר כי אם מהלב והכליות.

כי הלא הן בעון חוללתי מאז גזרת הולדתי על ידי עון בת לוט ששכבה את אביה שהיא זמה והוא עון פלילי ומאז חוללתי, כמ"ש ז"ל (בראשית רבה נ טז) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום.

וכן ובחטא יחמתני אמי היא רות הנקראת אם, כמאמרם ז"ל (בבא בתרא צא ב) וישם כסא לאם המלך (מלכים א, ב יט) לאמה של מלכות בית דוד,

ואז אשר נתחכמה לשכב מרגלות בועז היה חטא חילול השם מריב לשונות,

כי על כן אמרו רבותינו ז"ל (רות רבה ו א) שהתפלל בעז ויאמר אל יודע כי באה האשה הגרן.

ולא החשבת אתה ה' הדבר לרעה, כי הן אמת חפצת בטוחות ובחנת כליותיהן כי טובות הנה,

כלומר ולכן גם לי אֶל זה תביט, כי הן אמת היה לי בטוחות באמרי בחנני ה', ומאשר בם תעשה עיקר.

והראיה כי בטוחות שלי חפצת, כי הלא במה שהוא סתום מתורתך שמת לי בטוחות חכמה,

כענין אברהם שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה צה ב) שהיו כליותיו נובעות חכמה,

ואם לא שהיו טוחותי נאמנים לפניך לא הודעת לי על ידם חכמה ואפילו בדבר סתום,

כי אשר אמרתי בחנני ה' ונסני (תהלים כו) שאעמוד בנסיון, אמת היה בטוחות כי פי ולבי שוין

ולא הייתי מדבר מפי ובלבי הייתי מכזב לך חלילה:

מלבי"ם הן אמת, שהגם שה' נטע באדם כחות שעל ידם ינצל בין מן העון בין מן החטא,

כי נגד עוות השכל נטע בו כח התבונה שבו יגיע אל האמת בדברים העיונים,

ונגד תגבורת התאוה נטע בנפש כחות נושאי החכמה,

שכבר בארנו בספר משלי שהחכמה היא ההנהגה בדברים שיפול עליהם טוב ורע, ונגדו הוא החטא,

והבינה הוא בדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר ונגדו הוא העון,

וכל נפש היא מוכנת לקבל ציורי החכמה שעי"ז ינצל מחטא,

ע"ז משיב שכח הבינה שבו ישיג האמת בדברים העיוניים הוא נצפן מאד וטוח עליו טיח החומר

עד שלא בקל יתגלה אל האדם ויתראה אליו,

וז"ש הן אמת אשר חפצת שנשיג את האמת בעיון, הוא טח בטוחות החומר, ומכוסה סביב בטיט עב מאד,

וכן החכמה שזה לא יושג אל האדם מעצמו רק ע"י הודעה מה' (כמ"ש בס' הנ"ל),

ועז"א חכמה תודיעני, החכמה הזאת היא בסתום, סתומה בעומק הנפש,

ולא בקל ידלה האדם מימיה העמוקים וע"כ יכשל בקל בחטא [כמ"ש שהחכמה היא כנגד החטא]:

מלבי"ם ביאור המילות (ח – ט) אמת, חכמה. כבר התבאר בפי' משלי באורך ששם חכמה נופל על כל הדברים שיפול עליהם טוב ורע, ובינה נופל על הדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר,

ושהחכמה היא נתונה מאלהים ומקובלת, והבינה יוציא האדם מדעתו,

גם התבאר שם שחטא הוא הנלוזה מחקי החכמה והעון הוא המעוה נגד הבינה:

 

(ט) תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין:

רד"ק תחטאני, כמו שאמר (פסוק ד): הרב כבסני, כי העון בנפש כמו הכתם בבגד או נגע צרעת בגוף.

ואמר תחטאני, כמו שמחטאים באזוב שהוא סוף הטהרה שֶׁמַּזִּין עליו באזוב, כן תחטאני מעוני.

והחיטוי הוא הסרת החטא. ואלבין הוא פֹּעַל עומד ואעפ"י שהוא מבנין הפעיל, וכן (יואל א, ז): הלבינו שריגיה:

אלשיך תחטאני באזוב ואטהר כו'. ראוי לשית לב מה ענין האזוב, ואומרו ואטהר שהוא מיותר.

ועוד שמייחס הטהרה אל עצמו, ואם הוא מחטאו הוא החוטא, וגם למה משנה הלשון מחטוי לטהרה.

אך הנה אמרו רבותינו ז"ל (תנחומא מצורע ג) על אזוב המצורע שהוא למען ישיב אל לבו שהוא שפל כאזוב ולא יגיס לבו לדבר לשון הרע, כי גסות הרוח ולשון הרע הם משבעה דברים שמביאים הנגעים (ערכין טז א). ועל דרך זה יאמר, הנה אתה ה' חפץ [שאנו] נתחיל ליטהר ותסייענו,

זה אחלה פניך [שאתה] תתחיל בזה שתחטאני באזוב ואטהר,

כמו שהחטאתָ את המצורע באזוב שיתן בו אל לבו הכנעה,

כן תטע בלבי הכנעה ושפלות להכיר חסרון האדם ושפלותו לפני קונו אשר חטא לו,

ו[שאוכל להכיר את] אשר נגרע ערכי על ידי העוותי, ובזה ואטהר אני מעצמי.

קרוב אל מאמרנו על (איכה ה כא) השיבנו ה' אליך ונשובה, שעל ידי התחלתו יתברך אגמור אני התשובה. ואחר שאטהר מחלאת העון על ידי הכנעת לבי –

לא אצטרך שהרב תכבסני שהוא פעמים רבות כי אם פעם אחת תכבסני ובה משלג אלבין,

שזולת [ה]הִטָהר מחלאת העון אקנה בו ליבון – שאעשנו זכות, שעל ידי קדימת ההכנעה אשוב מאהבה,

עד עשות מהזדון זכות כמפורש בגמרא (יומא פו ב) כי השב מאהבה זדונות נעשים כזכיות,

וזהו אומרו אלבין שאלבין את הכתם [של העוון]מהיותו נמשל אל שחרות או אודם,

על ידי ההכנעה אלבין אותו:

מלבי"ם תחטאני, אומר עוד טעם שראוי שימחל עונו וחטאתו מצד שכבר סבל יסורים כנגדו וכופר בנגעים עונו ונטהר ע"י אזוב כדין המצורע,

ומצייר שבזה ראוי שימצא בין הטהרה מן החטא ובין הכיבוס מן העון (כנ"ל פסוק ד')

ומצייר שהאזוב שבו יטהר המצורע יועיל אל הסרת החטא, כמ"ש תחטאני באזוב ואטהר,

שטהרה הוא מן החטא, כמ"ש מחטאתי טהרני,

כי האזוב יצייר הכנעת החומר והשפלתו בל יוסיף עוד להתאות ולהתגאות,

והנגע עצמו הוא ציור העון, שהעון שהוא עוות המחשבה שהיא הנגע הפנימית

והכתם הדבוק בנפש בוקע דרך עור הבשר, כמ"ש והצרוע אשר בו הנגע,

והנה כתם הנגע היא בהרת שדינה שהיא עזה כשלג כמבואר בנגעים,

ואם אחר ההסגר כולו הפך לבן טהור הוא, שאז אינו כתם רק מראה הבשר בכללו,

ומצייר כאילו פשתה הנגע על כולו, וזה היה הכיבוס מן הכתם, כי משלג אלבין שנעשיתי כולי לבן כשלג,

ר"ל שהיסורים והגדלת הנגע על כל בשרו זה היה הכיבוס מעונו וטהרת נגעו:

 

(י) תַּ֭שְׁמִיעֵנִי שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֑ה תָּ֝גֵ֗לְנָה עֲצָמ֥וֹת דִּכִּֽיתָ:

רד"ק תשמיעני ששון ושמחה. תשמיעני ע"י נביא שסלחת לעוני ויהיה ששון ושמחה לנפשי הכואבת ומתאבלת על החטא.

גם העצמות תגלנה והוא הגוף, על דרך (משלי טו, ל): שמועה טובה תדשן עצם.

ואעפ"י שאמר לו נתן הנביא (ש"ב יב, יג): גם ה' העביר חטאתך לא תמות,

הבטיחהו [רק] ממיתה לומר כי בזה העביר חטאו שלא ימות, לא שלא יענישו בשאר העונשים בגוף ביסורים,

כי שאר העונשים כבר אמר לו נתן הנביא (שם פסוק י): לא תסור חרב מביתך,

ואמר (שם פסוק יא): הנני מקים עליך רעה מביתך,

ולא התפלל הוא על אותם העונשים כי ראוי היה לקבלם לכפרת עונו ולא יכול להתכפר בלתם,

אם כן טוב יהיה לו העונש ההוא. ואמר דכית, כי מפחד עונש האל נבהל ודוכאו עצמיו:

אלשיך תשמיעני ששון ושמחה כו'. אחת שאלתי אותה אבקש מאתך, והיא כי לא תעזוב בשורת קבלת בקשתי זאת [ואל תמנע מלהודיעני] שסלחת לעונותי ככל האמור, [ואל תמתין עם זה] עד אחרי מותי,

אם [-וכמו] (שכאשר) [ש]השמעתני על ידי הנביא (מה) שקצפת עלי בעוני,

כן תשמיעני ששון ושמחה – שתודיעני על ידי הנביא איך סלחת העון וגם איך משלג הלבין [העוון] ונעשה זכות.

ועל האחד אמר ששון ועל השני אמר שמחה.

ושמא תאמר מה בצע [לי] בהשמיעך זה ברבים, אחר שהוא יתברך עושה כן, ודי לי שאדע אחר מות בעולם הבא בעת השכר.

לזה אמר תגלנה בהודיעך אלי בחיי – עצמות דכית באמורך אלי (שמואל ב יב) אתה האיש כו'

אחרי אומרי (שם) שימות האיש ואת הכבשה ישלם ארבעתיים כו', וגם שדכית על ידי סיגופי תשובתי:

מלבי"ם תשמיעני, מצייר כאילו ע"י נגעו הורס בנין גופו ועתה יבנה כולו מחדש,

ונגד תחטאני באזוב ואטהר אמר תשמיעני ששון ושמחה,

כי בצרעתו ישב חוץ למחנה בגדיו פרומים וזה הפך הששון,

שמורה על הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה, וכן טמא טמא יקרא שהוא הפך השמחה בלב,

ועתה יהיה לו ששון בגלוי ושמחה בלב, ונגד תכבסני שהוא הסרת המכאוב והנגע,

אמר תגלנה עצמות דכית, שיגילו העצמות המדוכאים בנגע ומכאוב ועתה ימצא גילה פתאומית ע"י הרפואה:

מלבי"ם ביאור המילות ששון ושמחה תגלנה. שמחה וגיל שניהם הם בלב,

והששון הוא הוראת החיצונים שיעשו להוראת השמחה,

וההבדל בין שמחה וגיל שהגיל הוא תמיד על דבר חדש כמו מציאה בשורה טובה ודומיהם (ויתבאר בספר זה י"ד ז', ט"ז ט', כ"א ב', ל"א ח', ל"ב י"א, ל"ה ט', מ' י"ז, מ"ג ד', מ"ח י"ב, ס"ח ד' י"ד, צ"ו י"א, צ"ז א' ח', קי"ח כ"ד, קמ"ט ב'):

 

(יא) הַסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵחֲטָאָ֑י וְֽכָל־עֲוֹ֖נֹתַ֣י מְחֵֽה:

רד"ק הסתר פניך, שלא יהיו חטאי נגד פניך, שלא לזכרם, ולענשני עליהם עוד.

וכן כל עונותי עד היום הזה מחה, כי בכולם אני מתחרט ושב בתשובה לפניך:

אלשיך הסתר פניך מחטאי כו'. אחרי אומרו (פסוק ט) יכבסהו מעונו,

קשה איך יאמר עתה שימחה אותם, וכן בחטא אמר (שם) טהרני, ועתה אומר יסתר פניו מהם.

אך לזה נדקדק אומרו למעלה עון וחטאת לשון יחיד ופשעים לשון רבים,

ועתה אמר חטאים ועונות לשון רבים ופשע לא יזכיר אפילו אחד.

אך אמנם עד כה דיבר על דבר בת שבע, כי בענין זה היו כולם כמפורש אצלנו במזמור ל"ב עון אחד וחטא אחד ופשעים שנים, ועליהם דיבר עד כה.

ועתה נעתק לדבר על יתר חטאים ועונות, אך לא פשעים.

שלא היה לו סוג זה [של פשעים] רק בדבר אוריה החתי.

ועדיין קשה כי יראה כמו זר, [ש]יאמר [ש]יסתר פניו מחטאיו וגם ימחה העונות, והלא קב"ה לאו וותרן הוא?

ועוד שאם כן חמורים הם החטאים מעונות, כי על החטאים יסתר פניו בלבד והעונות ימחה לגמרי.

אמנם במאמר רשב"י ע"ה בספר הזוהר על פסוק (שמואל ב יב) גם ה' העביר חטאתך לא תמות,

שהקטיגור הנעשה על ידי העון הוא הנקרא חטאת, ואותה העביר הוא יתברך מלקטרג על דוד

ועל כן לא ימות.

וכן כתבנו על פסוק וחטאתי נגדי תמיד (פסוק ה), שהקטיגור הנעשה מהעון עומד נגדו למעלה לקטרג.

ועל דרך זה יתכן יאמר, הסתר פניך מחטאי הם קטיגורים שעשיתי בעונותי

בל תראה להם פנים בבואם לקטרג, ועל ידי כן וכל עונותי מחה בתשובתי, בהעדר מזכירי עון ליתפש:

מלבי"ם הסתר, עתה יסדר איך יבנהו ה' בנין חדש,

א] שיסירו חטאיו ועונותיו הקודמים, והנה החטאים שהם במעשה אין להם מציאות בנפש רק חוץ לנפש,

כי החטאים עומדים בפ"ע מופרדים מן העושאם,

כמו שכל מעשה אחר העשותה אין לה עוד קישור עם העושה רק מה שהוא היה סבתה,

וצריך שה' יסתיר פניו מהם מן המעשים שעומדים נכח ה',

והעונות שהם במחשבה אין להם מציאות בפ"ע רק שנפש האדם דומה להם כנייר שהם כתובים עליו וחרותים על לוחותיה, בקש כל עונותי מחה, שימחה אותם ה' מן לוח נפשו, ולא ימצאו שם:

 

(יב) לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי:

רד"ק לב טהור ברא לי אלהים, כי כוונתי טובה מעתה, ואתה עזרני בה וּסְמוֹךְ לבי ורוחי שיהיה טהור ונכון שלא ימשול בי יצר הרע עוד, על דרך (שבת קד, א): בא לטהר מסייעים אותו. וזהו הבריאה והחידוש:

אלשיך לב טהור ברא לי אלקים כו'. יקשה על שאלתו זאת, שאם כן מה טובה יחזיק לו הוא יתברך אחרי זאת בכשרותו? [על מה יקבל שכר בקיום המצוות?]

אך אפשר במה שאמר (פסוק ז) הן בעון חוללתי כו' שתכונתו בלתי מוכנת להיטיב, על כן לב טהור ברא לי [עם שלא תעשה כן לזולתי (שנברא בשיווי, עשה כן לי)] כי תכונתי גורמת וזהו אומרו לי.

ואם [יש לחשוש ש]להיות תכונתי רעה, יטמא הלב טהור בקרבי,

כאשר יקרה לנשמה טהורה שתיטמא בגוף החוטא,

לזה אמר ורוח נכון לקבל הלב טהור בל יטמא, חדש בקרבי:

או יאמר בשום לב אל אומרו בלב 'בריאה' וברוח 'חדוש',

והוא כי רוח יאמר על רוחו ונשמתו שבקרבו. והוא כי הנה אין ספק כי נפש האדם באדם על ידי העון נפגמת, וכן מכל שכן הלב, ואין ספק כי אין תקון שניהם שוה,

כי הנפש להיותה חלק אלוק ממעל קלה לקבל טהרה על ידי שפע עליון, מ[אשר] הלב כי בשר הוא.

על כן על הלב אמר, לב טהור מפגם ברא לי אלקים מחדש שלא יספיק הרקת שפע מה בו, אחר שנפגם,

אך רוחי איני אומר ברא מחדש רק שתשפיע בה רוח טהרה שתתחדש עודנה בקרבי, וזהו חדש בקרבי, הכוונה לומר שלא תצטרך לקבל חדוש אל התגלגל באיש אחר, וזהו אומרו חדש בקרבי.

ובאומרו נכון כיון לומר, אל תאמר נא ה' כי אחר כי הכל תלוי בלב, כמאמר שלמה (משלי כג כו) תנה בני לבך לי וכו', אם כן בבריאת לב טהור אין פחד לבא לידי חטא. לזה אמר הנה בהיות הרוח נפגם, אין בו הכנה לקבל קדושה מלב טהור כי גדול פגם הרוח, ומה כאשר הוא גדול כשל דוד. על כן אמר ורוח נכון לקבל טהרת פגמה על ידי לב הטהור חדש בקרבי:

מלבי"ם לב טהור, החטא בא ע"י התאוה שהיא מצד החומר,

והעון בא ע"י עוות השכל או הרוח שהוא המעלה ציורים אל הלב ויעלה ציורים רעים נוטים לרוע,

והבלתי החוטא י"ל לב טהור, והבלתי מעוה י"ל רוח נכון,

רצוני שהלב מציין הכלי החיצוני החומריי שבו ישכון הרוח שהוא הכח הפנימי הנפשיי,

וטהרת הלב הוא שהחומר אין לו נטיה ותאוה אל הרע,

והרוח הנכון יציין שהרוח הפנימי יעלה רק ציורי אמת וטוב על פני הנפש, והפוכם לב טמא ורוח מעוות,

והנה הלב הבלתי טהור יהיה בתולדה, לא כן הרוח הבלתי נכון,

רצוני, שהחומר בתולדתו י"ל נטיה אל התאוה, עד שאם ירצה ה' לתקנו שלא יתאוה אל הרע צריך בריאה חדשה, ועז"א לב טהור ברא לי אלהים, שיברא לבו בריאה חדשה שלא יתאוה עוד לרע,

אבל הרוח אינו מעות מתולדתו,

כי הנפש מצד שרשה והתחלתה מוכנת שתצייר רק אמתיות וטוב עד שעוות הרוח נולד אצל האדם אחר כך,

ואין צריך רק שיחדש ה' בקרבו רוח נכון כמו שהיתה הנפש בתחלתה, ועל זה אמר ורוח נכון חדש בקרבי:

מלבי"ם ביאור המילות לב, רוח. עמ"ש יחזקאל (י"א י"ט, ל"ו כ"ו):

חומת אנך לחיד"א לב טהור ברא לי אלהים. רבינו האר"י ז"ל כתב לב טהור ברא ר"ת טב"ל

דע"י הטבילה מסתלקת הסט"א ואפ"ל דס"ת ל טהו בר ל אלהי אברי"ם

דהלב הוא העיקר ומזה נמשך אל כל אברים. ורוח נכון חדש ס"ת נחש לדחות הסט"א שבקרבו.

 

(יג) אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קָ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי:

רד"ק אל תשליכני, כאדם השנאוי והמתועב, אלא פְּנֵה אלי בעין רחמים ואהבה.

או פירושו על רוח הקודש, והפסוק כפול כי רוח הקודש היתה בו, כמו שאמר (ש"ב כג, ב) רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני, ובאותה הרוח היה אומר המזמורים כמו שפירשנו בתחילת הספר,

ועתה כשחטא נסתלקה ממנו רוח הקודש והתפלל שלא יקחנה ממנו לעולם,

אעפ"י שׁלקחהּ ממנו זאת העת, אבל ישיבנה לו. וזהו שאמר:

אלשיך ויתן טעם לשאלתו זאת בפסוק שאחריו, והוא בשום לב אל אומרו אל תשליכני מלפניך,

היתכן שיושלך מלפניו יתברך? ומי לנו כדוד נכבד למלך הקדוש?

אך הנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ל יא) על הפרש שבין האבות שנאמר בהם (בראשית יז א) התהלך לפני (בראשית מח טו) אשר התהלכו אבותי לפניו, ובנח נאמר (בראשית ו ט) את האלקים התהלך נח, כי אברהם לא היה צריך סעד לתומכו והיה כמהלך לפניו שלא היה צריך יחזיק בידו הוא יתברך להדריכו,

מה שאין כן נח שהיה כמהלך אחריו יתברך כאלו היה הוא יתברך אוחז בידו והוא נמשך אחריו.

ודוד היה טרם יחטא מתהלך לפניו יתברך כאבות, והיה ירא פן אחר שחטא נתעכר איכותו עד יתהפך להיות כנח שלא ילך לפניו יתברך,

וכן היה ירא פן תתמעט השגת רוח הקדש שהיתה בו טרם יחטא, על כי לא נתקן רוחו לקבלו:

על כן הקדים ואמר לב טהור כו' וגם רוח נכון. ואמר לא יפלא מה שהקשיתי לשאול שני דברים אלו, כי לו שאלתי להעדיף על אשר היה לי – היה קשה, אך לא אשאל רק לבל אחסר מאשר היה לי.

וזהו מה שאמרתי לב טהור וכו' הוא כדי שאל תשליכני מלפניך שהוא מהתהלך לפניך כאשר הייתי כאבות ולא כנח.

והנה כתבנו ענין אומרו נכון שהוא לקבל מהלב טהור. או ימשך אל סוף הפסוק לומר, מה שאמרתי ורוח נכון הוא כדי שרוח קדשך אל תקח ממני להעדר רוח נכון מוכן לקבלו. ואם נשים לב אל אומרו נכון ולא אמר נכונה כי נקבה היא, יהיה כנודע מספר הזוהר כי נפש אדם היתה באבות קודם היותה בדוד, והיחלה ליתקן וגמר התיקון בדוד. ובזה יאמר, אילו מאדם היה בא אלי שבאה פגומה, היה קשה לחדשה, אך עתה שהיתה באיש נכון לכך אינו קשה, כי כבר באה בתיקון, וזהו ורוח של נכון חדש בקרבי כאשר היתה טהורה:

מלבי"ם אל תשליכני, מבקש עוד שאחר שיברא לו ה' לב חדש בל ישוב עוד לכסלה ולא יסור מן הדבקות עם המקום,

והדבקות הזה הוא משני צדדים, הא' הוא מה שהאדם הוא אצל ה',

והב' הוא מה שה' הוא אצל האדם, מצד שהצדיק הוא אצל ה' וקשור בידיעתו הוא מושגח ונושע מכל פגעי הזמן, כי אינו תחת הטבע רק תחת ההשגחה,

ועל צד זה בקש אל תשליכני מלפניך,

ומצד שרוח ה' הוא אצל האדם תנהלהו בדרכי השגת האמתיות ותעזרהו אל שלמות נפשו,

וע"ז בקש ורוח קדשך אל תקח ממני, ומפרש נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך ועי"כ.

 

(יד) הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי:

אלשיך השיבה לי ששון ישעך וכו'. הנה מה שרם לבבו להתעורר יצרו עליו לחמוד האשה בלבבו היתה שמחת הצלחת מלחמותיו, שכן כתיב (שמואל ב, יא א) ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים וישלח דוד את יואב וכו' וישחיתו את בני עמון ויהי לעת הערב ויקם כו' וירא אשה רוחצת כו',

כי שמחת ישועה במלחמה מעוררת את היצר הרע לחטא.

אמר עתה בבקשו על סליחת החטא, אל תמנע מלהשיב לי ששון ישעך מאויבי כאשר בתחילה על היותו סיבת עווני [ונפילתי], כי אם השיבה לי ששון ישעך כבתחלה,

ואל תמנע פן יקרה כענין בת שבע – כי הנה בכלל בקשתי הוא, כי ורוח נדיבה תסמכני

שהוא כי כל מלחמות דוד לא היו רק לפרנס העניים באומרם אליו עמך ישראל צריכין פרנסה (ברכות ג ב), והיה מחלק שלל לעניי ישראל, ואמר אוחילה לפניך שרוח נדיבה תסמכני,

שרוח נדיבה שיש בי בישועה שאתה מושיעני בנצחי את אויבי היא תסמכני מלהתפקר לחטא.

שזכות הנדיבות שאני עושה על ידי הישועה תסמכני, לבלתי צאת תקלת עון ממה שבא על ידו זכות:

או יאמר השיבה לי ששון כו' על דרך מאמרם ז"ל (ילקוט תשעא) מזמור נ"ד (ו') על פסוק ה' בסומכי נפשי וז"ל עד שאני במעי אמי כבר נתנבא עלי איתן האזרחי מצאתי דוד עבדי וכו' הוי ה' בסומכי נפשי ע"כ, הנה שמוצא סמך לטובו מאיתן האזרחי הוא אברהם אבינו. ועל דרך זה יאמר פה, הלא נדרת לי ששון ישעך לעתיד שתהיה גאולתך על ידי כמפורש במזמור פרק שני ואני נסכתי מלכי כו' אספרה כו' שאל ממני כו', ועתה על ידי החטא הלז כשל זכותי, על כן אחלה פניך להשיב לי ששון ישעך העתיד. ואם אין תשובתי מספקת לזה, רוח נדיבה תסמכני הוא רוח אברהם הוא רוח נדיבה, כי הוא נקרא נדיב ורוחו רוח נדיבה שהתנבא במזמור הנזכר איתן האזרחי (לקמן פט) הוא אברהם מצאתי דוד עבדי כו', ואמונתי וחסדי עמו ובשמי תרום קרנו ושמתי בים ידו ובנהרות ימינו כו' שהוא מעלת מלך המשיח, כי על ידי דוד תהיה תשועה, נמצא כי רוח אברהם תעזור ותסמוך ידו שלא תשוב נבואתו ריקם:

מלבי"ם השיבה לי ששון ישעך, שעי"ז אהיה מושגח מאתך ונושע מכל פגעי הזמן,

ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, מפרש ורוח נדיבה תסמכני,

שעי"ז תסמכני הרוח נדיבה בדרכי השלמות:

 

(טו) אֲלַמְּדָ֣ה פֹשְׁעִ֣ים דְּרָכֶ֑יךָ וְ֝חַטָּאִ֗ים אֵלֶ֥יךָ יָשֽׁוּבוּ:

רד"ק אלמדה פושעים דרכיך. כשתסלח לי אלמדה פושעים וחטאים דרכיך שאתה נושא עון ופשע וישובו אליך ואתה תקבלם: רש"י אלמדה פושעים דרכיך – וממני ילמדו וישובו אם יראו שתסלח לי:

מלבי"ם אלמדה פושעים, עי"כ אלמדם לשוב בתשובה,

והנה הפושעים שהוא החוטאים מחמת מרד לא מצד התאוה, שהם יחשבו לרוב שדרכי ה' והנהגתו לא טובים וימרדו בו, אלמדה אותם את דרכיך, שהם מלאים טוב וחסד, ועי"כ ישובו בתשובה,

והחטאים שהם מצד התאוה, להם א"צ לימוד, כי סבת החטא אינו מחמת חסרון ידיעה,

רק שע"י שיראו שאני גובר על תאותי ושבתי בתשובה הגם שטבעי היה נוטה אל התאוה,

כן גם הם יכניעו תאותם וישובו אליך, וזה מקביל נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך,

ובזה אלמדה פושעים דרכיך, שיראו שאתה מרחם ושופט צדק,

ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, ובזה חטאים אליך ישובו,

בעזרת רוח נדיבה שהוא רוח הקודש אשר יסמכם נגד התאוה ויצר מעללי לב:

כלי חמדה במע"ל – אלמדה פושעים בגלוי דרכיך, והחטאים בסתר שאיני מכירם – מעצמם אליך ישובו.

 

(טז) הַצִּ֮ילֵ֤נִי מִדָּמִ֨ים ׀ אֱֽלֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י תְּשׁוּעָתִ֑י תְּרַנֵּ֥ן לְ֝שׁוֹנִ֗י צִדְקָתֶֽךָ:

רד"ק הצילני מדמים, מדמי אוריה שלא תענישני עליהם.

ואמר אלהים, כי אתה יכול ושופט על הכל ובידך לשפוט ולמחול.

ואקרא לך, אלהי תשועתי, שתושיעני מזה הדין.

תרנן לשוני צדקתך, שתעשה לי כשתמחול לי. …

מלבי"ם הצילני, אולם בקש נגד מ"ש לו הנביא ואת הכבשה ישלם ארבעתים שיצילהו ה' מדמים

ובזה תרנן לשוני צדקתך, והנה הלשון מציין הדבור הפנימי, והפה והשפה מציינים הדבור החיצוני,

והצדקה תציין צדקת ה' בעצמו,

והתהלה תציין מה שיהללוהו בקהל עם ויפרסמו מעשיו שעי"כ יהולל שהוא עושה צדקה,

ואמר שבזה שתצילני מדמים אכיר את צדקתך בבינתי, שאינך מתנהג כפי מדת המשפט

(שלפיהו ראוי שאת הכבשה ישלם ארבעתים) רק כפי הצדקה העליונה הנבדלת מדרכי המשפט הנימוסיי, (שזה ההבדל בין צדקה ומשפט) ועל זה אמר שלשוני היינו דבורי הפנימי רוח בינתי תרנן צדקתך, ואח"כ.

הר"א מסטולין – הצילני מדמים אלהי – הצילני שלא יהיו ה'דמים' "אלהי"…

ח"ס במע"ל שלאחר שאמר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו,

התפלל שלא יבוא לבייש שום אדם בזה וישפוך דמו.

נאוה תהילה במע"ל דוד התפלל שיעמוד בכך ללמד פושעים דרכיו, ובזה יציל נפשו,

כמו שנאמר ביחזקאל (ג) ולא דברת להזהיר הרשע הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש.

זרע יעקב במע"ל שהתפלל דוד שיזכה את הרבים, ואז יהיה מובטח שאין חטא בא על ידו.

 

(יז) אֲ֭דֹנָי שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ:

רש"י אדני שפתי תפתח – מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך:

רד"ק אדני שפתי. אדני, שאתה אדון על הכל, שפתי תפתח כשתרנן לשוני צדקתך,

רצונו לומר שתשיב לי רוח הקודש שיופיעו בלשוני דברי השיר כמו שהיה לי מתחילה.

וזהו שפתי תפתח, שיהא בדברי עזר אלהי. ופירוש יגיד תהלתך, כשיגיד פי תהלתך:

אלשיך א – ד – נ – י שפתי תפתח כו'. אפשר יאמר ענין רבי חייא ובניו (בבא מציעא פה ב) שבאמרם משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא, טרם ישאלו רק בהזכרה בלבד שלא היו עדין שואלים רוח וגשם רק מגידים שבחו של מקום בלבד.

וזה יאמר שתים תעשה עמי, אחד שאתה שפתי תפתח שתלמדני ותעזרני להתפלל.

ועוד שנית, שלא תצריכני עד אשאל רק בעוד שפי יגיד תהלתך בלבד,

שאומרי שאתה משיב הרוח ותשיב זיקא, וההיקש בכל שאר הדברים…:

מלבי"ם ה' שפתי תפתח, היא השפה החיצוני שבה יודיע דבריו לאחרים, ופי יגיד תהלתך גם לאחרים, והוא.

מלבי"ם ביאור המילות שפתי, ופי. השפה חיצונית נגד הפה כמ"ש בכ"מ:

 

(יח) כִּ֤י ׀ לֹא־תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה:

רד"ק כי לא תחפץ, אם ידעתי שתחפוץ זבח על העון אתן אותו,

אבל ידעתי כי אתה רוצה יותר בלב נשבר והנני שב בלב נשבר לפניך.

ואעפ"י שצוה האל בקרבנות עם הַוִּדּוּי והתשובה, לא צוה בקרבנות אלא על השוגג,

אבל הוא מזיד היה ואין בחטא המזיד קרבן אלא התשובה בלב נשבר ונדכא.

ובחטא שבין אדם לחבירו – ההשלמה עמו.

ועיקר טעם הקרבנות לא צוה האל עליהם אלא לשבר הלב ולבטל תאות הגוף מלבו,

ובשריפת האימורים דמיון ששורף גם כן התאוות הבהמיות.

וצוה בחטא הנעשה בשוגג, כי האל הוא היודע הלבבות אם הוא שוגג או מזיד ולו מקריב הקרבן:

מלבי"ם כי לא תחפוץ זבח, שאיך אתן בכורי פשעי ופרי בטני חטאת נפשי,

אחר שלא תחפוץ גם זבח של בהמה, וכ"ש זבחי אדם,

וכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין חפץ ובין רצון, החפץ הוא ענין נפשי, שתאותו ונטיית נפש חפץ בדבר מצד הערב או המועיל,

והרצון הוא ענין מחשביי, שהדבר נרצה אצלו מצד הטוב,

והנה הזבח של שלמים שלא בא על חטא – הם נרצים לפניו, הגם שאינו חפץ בהם,

כי א"צ לו בעבור עצמם כי לא יאכל בשר וע"כ אינו חפץ בהם,

ומ"מ הם נרצים לו, שע"י יכיר האדם את בוראו, והם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים כמ"ש חז"ל, וע"כ אמר כי לא תחפוץ זבח,

אמנם העולה שהיא באה לכפר על עשה ול"ת הניתק לעשה, לא לבד שאינו חפץ גם לא ירצה אותה כי היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יצטרך לכפרה,

שמ"ש ונרצה לו לכפר עליו הוא ריצוי ופיוס אחר שכבר חטא אבל היה רוצה יותר שלא יחטא ולא יביא עולה:

מלבי"ם ביאור המילות לא תחפוץ, לא תרצה. ההבדל בין חפץ ובין רצון בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ל"א),

שהרצון היא תכונה מחשביית, והחפץ היא תכונה נפשיית שנפשו נוטה אל הדבר

הגם שלפי עצת שכלו לא ירצה בו, כמו החפץ אל הרע, והתבאר עוד (ש"א ט"ו, לקמן קמ"ז י'):

 

(יט) זִֽבְחֵ֣י אֱלֹהִים֘ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב־נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה:

אבן עזרא זבחי – חשובה היא התשובה כזבחי אלהים והתשובה היא לב נשבר ונדכה:

רד"ק זבחי אלהים רוח נשברה. הזבחים שהוא רוצה הוא רוח נשברה. ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, והזבח – אתה בוזה כאשר אין הלב נשבר, והלב הנשבר – לא תבזה אעפ"י שאין בו זבח:

מלבי"ם זבחי, כי עיקר הזבח שירצה בו אלהים הוא רוח נשברה, שישבר האדם את רוחו הפנימי,

שהרוח הוא המעלה הציורים על הלב, שלא יצייר עוד ציורים רעים רק ציורי החכמה ויראת ה',

וזה יקבל ה' כזבח,

וגם לב נשבר ונדכה, שהלב הוא הכלי החיצוני שבו שוכן הרוח, ומורה על כח המתעורר והיצה"ר וכח הממשלה אשר בנפש לכבשו,

אם הלב נשבר ע"י כניעה וצום ועינוי, שעי"כ ישבר הכלי החיצוני בל יתאוה תאוה, כמ"ש ולבי חלל בקרבי,

גם זה אלהים לא תבזה, אבל לא ירצה בקרבנות וכ"ש במיתת נפשות:

מהרי"ץ דושינסקי הנה ידוע מחז"ל [מנחות קי ע"א] שבפרשיות הקרבנות לא נזכר שם אלקים כ"א שם הויה ב"ה ואפ"ל הרמז בזה דבאמת הקרבנות כשלעצמם אינם באים להמתיק את מדת הדין

אלא באים בכדי להוריד שפע הברכה והקדושה בעולם וזוהי בחינת שם הויה

ורק התשובה שבירת הלב זה התעוררות שבאה ע"י הקרבת הקרבן

כדאיתא בחז"ל שהכהן היה שואל ומדבר על לב החוטא ומוכיחו ומעוררו

עד שלבו היה נמס כמים ומתחרט ועשה תשובה שלימה וראויה זה היה מסלק מעליו הדינין והקטרוגין

וע"כ לא נזכר בקרבן שם אלקים שהוא לא בא להמתיק מדה זאת

אלא נאמר שם הויה ב"ה שעל ידה בא שפע חסד רחמים ממקור עליון

וזה שנרמז כאן זבחי אלקים רוח נשברה מה שהיה זובח וממתיק הגבורות של מדת הדין הוא הרוח הנשברה והלב הנדכה שבא יחד עם הקרבן

אבל הקרבן בעצמו היה ממשיך את שם הויה ב"ה מקור החסד והרחמים.

 

(כ) הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת־צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם:

רש"י היטיבה – לבנות בית מקדשך בתוכה בימי שלמה בני:

אבן עזרא היטיבה – אמר אחד מחכמי ספרד כי אלה השנים פסוקי' הוסיפ' אחד מהחסידים שהיה בבבל שהיה מתנפל לפני השם ומתפלל המזמור הזה

והצריכו לדבר זה בעבור שלא נודע כי ציון הוא המקום הנבחר רק בעת זקנות דוד

גם נכון הוא שנאמר ברוח הקודש:

רד"ק היטיבה ברצונך. בשני הפסוקים האלה האחרונים נראה ששבה אליו רוח הקודש בעודו מתפלל בזה המזמור שאמר (בפסוק יד): השיבה לי ששון ישעך, וכן היה ששבה לו כי אלה הפסוקים הם נבואה עתידה,

כי ראה ברוח הקודש שעתיד בית המקדש להחרב, ראשון ושני, על העוונות,

ואעפ"י שהיו מקריבים קרבנות תמיד כיון שהיו מעשיהם רעים בזה האל הקרבנות והחריב המקדש,

ובימי המשיח יהיו הקרבנות רצויים שיהיו כל ישראל בלב אחד לעבוד את ה',

לפיכך אמר: היטיבה ברצונך את ציון:

מלבי"ם היטיבה, אמנם הגם שעתה אינו חפץ בקרבנות, בעת שתיטיב את ציון ע"י רצונך,

ציון מציין מקום המקדש והשכינה ואותה ייטיב ע"י רצונו ע"י שרצונו ישכון שם,

לא ע"י חומה בריח ודלתים,

וירושלם מציין העיר עצמה, מקום מושב ההמון, לה תטיב ע"י שתבנה חומותיה החיצונים:

מלבי"ם ביאור המילות ציון, ירושלים. עי' הבדלם ישעיה (מ"א כ"ז):

 

(כא) אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי־צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל־מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים:

אבן עזרא אז, זבחי צדק – הם השלמים ועולה היא עולת תמיד ומוספים וכליל מנחת כהן:

רד"ק אז תחפוץ. אותם הזבחים יהיו זבחי צדק, והראשונים היו זבחי שוא,

כמו שאמר (ישעיה א, יג): לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטֹרת תועבה,

אבל בימות המשיח תחפוץ הזבחים שיהיו זבחי צדק. עולה וכליל, הוא כפל דבר, כי העולה היתה כליל.

או אמר כליל על מנחת כהן שהיתה כליל.

ואמר פרים על החטאת והשלמים, וזָכַר פרים והוא הדין לכבשים, אלא זָכַר הגדול שבמין הקרבנות:

מלבי"ם אז תחפץ זבחי צדק, שאז לא לבד שתרצה כי גם תחפוץ זבחים, מצד שהם יהיו זבחי צדק,

שהשלמים שיביאו לא יורו על הצלחות עוה"ז רק על הצדק, שיבואו להודות לך על שתלמד להם דרכי הצדק ועל שיתמיד הצדק ביניהם, וזה דבר שיחפוץ בו ה' מצד עצמו

וגם שלא לבד שתחפוץ בזבחים, כי תחפוץ גם עולה וכליל, שגם הם יורו על הצדק לא על החטא,

ובכ"ז גם אז לא תחפוץ שאתן בכורי ופרי בטני מנחה לה', כי רק פרים יעלו אז על מזבחך,

אבל עתה לא תחפוץ זבח, (וידוע שחטאת ואשמות של יחיד אינם קרבים בבמת צבור):

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.