תהלים פרק נב

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד:

מצודת דוד משכיל – בו ישכל את העם להזהיר מלשון הרע:

 

(ב) בְּב֤וֹא ׀ דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִי֘ וַיַּגֵּ֪ד לְשָׁ֫א֥וּל וַיֹּ֥אמֶר ל֑וֹ בָּ֥א דָ֝וִ֗ד אֶל־בֵּ֥ית אֲחִימֶֽלֶךְ:

שמואל א (פרק כב א) וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מִשָּׁ֔ם וַיִּמָּלֵ֖ט אֶל־מְעָרַ֣ת עֲדֻלָּ֑ם וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶחָיו֙ וְכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו וַיֵּרְד֥וּ אֵלָ֖יו שָֽׁמָּה: (ב) וַיִּֽתְקַבְּצ֣וּ אֵ֠לָיו כָּל־אִ֨ישׁ מָצ֜וֹק וְכָל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־ל֤וֹ נֹשֶׁא֙ וְכָל־אִ֣ישׁ מַר־נֶ֔פֶשׁ וַיְהִ֥י עֲלֵיהֶ֖ם לְשָׂ֑ר וַיִּהְי֣וּ עִמּ֔וֹ כְּאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִֽישׁ: (ג) וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד מִשָּׁ֖ם מִצְפֵּ֣ה מוֹאָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר׀ אֶל־מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֗ב יֵֽצֵא־נָ֞א אָבִ֤י וְאִמִּי֙ אִתְּכֶ֔ם עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אֵדַ֔ע מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לִּ֖י אֱלֹהִֽים: (ד) וַיַּנְחֵ֕ם אֶת־פְּנֵ֖י מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וַיֵּשְׁב֣וּ עִמּ֔וֹ כָּל־יְמֵ֥י הֱיוֹת־דָּוִ֖ד בַּמְּצוּדָֽה: ס (ה) וַיֹּאמֶר֩ גָּ֨ד הַנָּבִ֜יא אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תֵשֵׁב֙ בַּמְּצוּדָ֔ה לֵ֥ךְ וּבָֽאתָ־לְּךָ֖ אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיָּבֹ֖א יַ֥עַר חָֽרֶת: ס (ו) וַיִּשְׁמַ֣ע שָׁא֔וּל כִּ֚י נוֹדַ֣ע דָּוִ֔ד וַאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וְשָׁאוּל֩ יוֹשֵׁ֨ב בַּגִּבְעָ֜ה תַּֽחַת־הָאֶ֤שֶׁל בָּֽרָמָה֙ וַחֲנִית֣וֹ בְיָד֔וֹ וְכָל־עֲבָדָ֖יו נִצָּבִ֥ים עָלָֽיו: (ז) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לַֽעֲבָדָיו֙ הַנִּצָּבִ֣ים עָלָ֔יו שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֣י יְמִינִ֑י גַּם־לְכֻלְּכֶ֗ם יִתֵּ֤ן בֶּן־יִשַׁי֙ שָׂד֣וֹת וּכְרָמִ֔ים לְכֻלְּכֶ֣ם יָשִׂ֔ים שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י מֵאֽוֹת: (ח) כִּי֩ קְשַׁרְתֶּ֨ם כֻּלְּכֶ֜ם עָלַ֗י וְאֵין־גֹּלֶ֤ה אֶת־אָזְנִי֙ בִּכְרָת־בְּנִ֣י עִם־בֶּן־יִשַׁ֔י וְאֵין־חֹלֶ֥ה מִכֶּ֛ם עָלַ֖י וְגֹלֶ֣ה אֶת־אָזְנִ֑י כִּ֣י הֵקִים֩ בְּנִ֨י אֶת־עַבְדִּ֥י עָלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: ס (ט) וַיַּ֜עַן דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וְה֛וּא נִצָּ֥ב עַל־עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל וַיֹּאמַ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־בֶּן־יִשַׁ֔י בָּ֣א נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ בֶּן־אֲחִטֽוּב: (י) וַיִּשְׁאַל־לוֹ֙ בַּֽה֔' וְצֵידָ֖ה נָ֣תַן ל֑וֹ וְאֵ֗ת חֶ֛רֶב גָּלְיָ֥ת הַפְּלִשְׁתִּ֖י נָ֥תַן לֽוֹ: (יא) וַיִּשְׁלַ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ לִקְרֹא֩ אֶת־אֲחִימֶ֨לֶךְ בֶּן־אֲחִיט֜וּב הַכֹּהֵ֗ן וְאֵ֨ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִ֛יו הַכֹּהֲנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּנֹ֑ב וַיָּבֹ֥אוּ כֻלָּ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ: ס (יב) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל שְֽׁמַֽע־נָ֖א בֶּן־אֲחִיט֑וּב וַיֹּ֖אמֶר הִנְנִ֥י אֲדֹנִֽי: (יג) וַיֹּ֤אמֶר אלו אֵלָיו֙ שָׁא֔וּל לָ֚מָּה קְשַׁרְתֶּ֣ם עָלַ֔י אַתָּ֖ה וּבֶן־יִשָׁ֑י בְּתִתְּךָ֙ ל֜וֹ לֶ֣חֶם וְחֶ֗רֶב וְשָׁא֥וֹל לוֹ֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים לָק֥וּם אֵלַ֛י לְאֹרֵ֖ב כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: ס (יד) וַיַּ֧עַן אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר וּמִ֤י בְכָל־עֲבָדֶ֙יךָ֙ כְּדָוִ֣ד נֶאֱמָ֔ן וַחֲתַ֥ן הַמֶּ֛לֶךְ וְסָ֥ר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּ֖ךָ וְנִכְבָּ֥ד בְּבֵיתֶֽךָ: (טו) הַיּ֧וֹם הַחִלֹּ֛תִי לשאול־לִשְׁאָל־ל֥וֹ בֵאלֹהִ֖ים חָלִ֣ילָה לִּ֑י אַל־יָשֵׂם֩ הַמֶּ֨לֶךְ בְּעַבְדּ֤וֹ דָבָר֙ בְּכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔י כִּ֠י לֹֽא־יָדַ֤ע עַבְדְּךָ֙ בְּכָל־זֹ֔את דָּבָ֥ר קָטֹ֖ן א֥וֹ גָדֽוֹל: (טז) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מ֥וֹת תָּמ֖וּת אֲחִימֶ֑לֶךְ אַתָּ֖ה וְכָל־בֵּ֥ית אָבִֽיךָ: (יז) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֡לֶךְ לָרָצִים֩ הַנִּצָּבִ֨ים עָלָ֜יו סֹ֥בּוּ וְהָמִ֣יתוּ׀ כֹּהֲנֵ֣י ה֗' כִּ֤י גַם־יָדָם֙ עִם־דָּוִ֔ד וְכִ֤י יָֽדְעוּ֙ כִּֽי־בֹרֵ֣חַ ה֔וּא וְלֹ֥א גָל֖וּ אֶת־אזנו אָזְנִ֑י וְלֹֽא־אָב֞וּ עַבְדֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁלֹ֣חַ אֶת־יָדָ֔ם לִפְגֹ֖עַ בְּכֹהֲנֵ֥י הֽ': ס (יח) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לדויג לְדוֹאֵ֔ג סֹ֣ב אַתָּ֔ה וּפְגַ֖ע בַּכֹּהֲנִ֑ים וַיִּסֹּ֞ב דויג דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וַיִּפְגַּע־הוּא֙ בַּכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיָּ֣מֶת׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁמֹנִ֤ים וַחֲמִשָּׁה אִ֔ישׁ נֹשֵׂ֖א אֵפ֥וֹד בָּֽד: (יט) וְאֵ֨ת נֹ֤ב עִיר־הַכֹּֽהֲנִים֙ הִכָּ֣ה לְפִי־חֶ֔רֶב מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מֵעוֹלֵ֖ל וְעַד־יוֹנֵ֑ק וְשׁ֧וֹר וַחֲמ֛וֹר וָשֶׂ֖ה לְפִי־ חָֽרֶב: (כ) וַיִּמָּלֵ֣ט בֵּן־אֶחָ֗ד לַאֲחִימֶ֙לֶךְ֙ בֶּן־אֲחִט֔וּב וּשְׁמ֖וֹ אֶבְיָתָ֑ר וַיִּבְרַ֖ח אַחֲרֵ֥י דָוִֽד: (כא) וַיַּגֵּ֥ד אֶבְיָתָ֖ר לְדָוִ֑ד כִּ֚י הָרַ֣ג שָׁא֔וּל אֵ֖ת כֹּהֲנֵ֥י הֽ': (כב) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לְאֶבְיָתָ֗ר יָדַ֜עְתִּי בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ כִּֽי־שָׁם֙ דויג דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֔י כִּֽי־הַגֵּ֥ד יַגִּ֖יד לְשָׁא֑וּל אָנֹכִ֣י סַבֹּ֔תִי בְּכָל־נֶ֖פֶשׁ בֵּ֥ית אָבִֽיךָ: (כג) שְׁבָ֤ה אִתִּי֙ אַל־תִּירָ֔א כִּ֛י אֲשֶׁר־יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נַפְשִׁ֖י יְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ כִּֽי־מִשְׁמֶ֥רֶת אַתָּ֖ה עִמָּדִֽי:

רד"ק בבוא דואג האדומי. נקרא אדומי, שהתגורר בארץ אדום, כמו (ש"ב ו, י): עובד אדום הגתי, שהתגורר בגת. ובדרש (מדר"ת נב, ד): מנוכח למעלה אדומים היה ועל שם עירו נקרא כן. וזה המקום נזכר בספר יהושע (טו, ז; יח, יז) בגורל מטה יהודה ובגורל מטה בנימין.

[מדרש שוח"ט וי"מ ע"ש שהיה מקנא בדוד שהיה אדמוני, ח"א על שם שהתיר דמם של כהני נוב, ח"א ע"ש שהתיר דמו של דוד, ח"א על שאסר דמו של אגג משום אותו ואת בנו וגו' ח"א ע"ש שהיה מאדים פני דוד בהלכה, ורבותינו אמרו ע"ש שהיה נוקם ונטור כאדום – עשיו הרשע]

בא דוד אל בית אחימלך, ולא סיפר יותר מן הענין כי ידוע הוא, וכתוב בספר שמואל:

מלבי"ם בא דוד אל בית אחימלך, כבר בארתי (בפי' שמואל א' כ"ב) שבזה היה תלוי עיקר המלשינות

כי באמת בא דוד אל בית ה' לא אל בית אחימלך [וכ"פ האלשיך],

ודואג שמע שדוד אמר שהולך בשליחות המלך, ושהוא רעב שאחזו בולמוס, וששאל לו באורים דבר סתמי ולא הודיע להכהן עקר שאלתו, באמרו שהמלך צוהו להעלים הדבר, ולא בקש חרב גלית כלל רק חרב סתם, ורק מפני שלא היה בידו חרב אחרת לקח חרב גלית,

מכ"ז מבואר שהכהן עשה זאת בתום לבבו ובנקיון כפו, ורק דואג שינה הדברים,

ואמר בא דוד אל בית אחימלך, שמשמע שבא לביתו, וע"ז לא אמר אל בית אחימלך הכהן,

כי אמר שלא בא אליו מצד כהונתו רק מצד שהוא עמו בקושרים,

 ועל יסוד זה הוציא כל דבתו, שנדמה לשאול שבהיותו בביתו שלא בפני דואג גלה לו סתרו כי בורח הוא,

גם שינה סדר הדברים ממה שהיה (כמו שבארתי שם ששינה בששה דברים את אמתת הענין)

ועי"כ נתפסו הכהנים להריגה, עי"ש:

 

(ג) מַה־תִּתְהַלֵּ֣ל בְּ֭רָעָה הַגִּבּ֑וֹר חֶ֥סֶד אֵ֝֗ל כָּל־הַיּֽוֹם:

רש"י מה תתהלל – ותתפאר ברעה שאתה עושה אתה הגבור בתורה:

חסד אל כל היום – להציל את הנרדף על ידך,

ד"א חסד אל כל היום – אילו לא נתן לי אחימלך לחם, מדומה אתה שאמות ברעב?

יש חסד בהקב"ה על ישראל כל היום ואם לא נתן לי יתנו לי אחרים:

רד"ק …כלומר, מה תזיק לי רכילותך שחשבת להפיל אותי ביד שאול וחסד האל כל היום הוא עמי, הלא כמה פעמים הצילני מידו שחשב להרגני, כן יצילני עתה מידו:

אלשיך מה תתהלל ברעה הגבור כו'. אמר מה עלה בדעתך בדבר ההוא,

האם גבורה תחשב לך עשות רעה שיהיה לך הלול ממנה? ודאי שאינה גבורה.

ואם הוא על מה שאמר שאול (שמואל א, כב ח) אין חולה מכם עלי ואין גולה את אזני,

והיה בדעתך שהיית עושה חסד עם שאול, להורות כי היית חולה עליו ומצטער בצערו והיית בעיניך כעושה חסד, הלא בזה עשית חסד א-ל כל היום.

והוא כי הנה [כתוב] (תהלים ז יב) א-ל זועם בכל יום, ששיעור רגע כמימריה א-ל זועם בכל יום ויום, והוא הרגע שהיה יודע בלעם לכוין לקלל בו (ברכות ז א),

והנה על זה אמרו וכי זה החסד שעושה שם הא-ל בעל החסד להיות זועם והוא הפך מדתו?

אך הוא כי אם היה הזעם בא פעם אחת [בזעם רב] לא היה אפשר לעולם לסובלו,

על כן חסד גדול עושה שמחלקו רגע אחד בכל יום.

ובזה יאמר דוד לדואג, אם חסד חשבת לעשות עם שאול, הלא אדמה אותו לחסד א-ל שעושה בכל יום שזועם בכל יום, אך [זעמו של הקב"ה] הוא רגע, ואתה עשית החסד א-ל שהיא הזעימה – כל היום,

שהיה [מ]כלה זעם על כל כהני ה' להמיתם ביום תמים.

כי חסד א-ל הוא שיהיה רגע בלבד, אתה עשית חסד שעושה א-ל מתמיד כאלו כל היום הוא, ולא כמו רגע:

מלבי"ם מה אתה הגבור! מה תתהלל ברעה שעשית, מה תתהלל בחסד וחרפת אל כל היום,

בחילול השם שעשית להרוג את כהני ה':

מלבי"ם ביאור המילות חסד. מלשון פן יחסדך שומע, מענין חרפה, וב' של מלת ברעה נמשך לשנים:

מדרש תהילים מזמור נב "ויאמר המלך לדואג סוב אתה ופגע בכהנים" עמד והכה אותם. שנאמר "וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש". ראה אי זה גבורה היה לו? שלא סייעו אדם בעולם אלא הוא עצמו הרגן.

ולא אלו בלבד, אלא "ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב".

ודוד צווח ואומר: "מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום" – אמר לדואג: "אדם גבור וראש לסנהדרין יתעסק ברעה הזאת, ואומר לשון הרע?

"ברעה הגבור" – אמר לו: "וזו גבורה היא? שרואה אדם את חבירו על פי הבור ודוחפו לבור. ורואה אותו על ראש הגג ודוחפו. זו גבורה היא?

אלא אימתי הוא גבור? בשעה שיבוא חבירו ליפול, ואוחזו בידו שלא יפול.

וכן מי שרואה חבירו שנופל לבור, ומעלהו! ואתה ראית שאול כועס עלי, והטלת מים על איברי..

מקובלים חסד א-ל כל היום. א־ל בגימטריא שלושים ואחת, שלושים ואחת שעות חסד בשבת, מערב

שבת בחצות מתחילה להתנוצץ קדושת השבת ועם השעה שמוסיפין מחול על הקודש במוצאי שבת

הרי שלושים ואחת שעות.

יערות דבש חסד א-ל כל היום. ביום שאדם עבר עבירה יש לו זמן לחזור בתשובה ואין הקב״ה כועס עליו, אבל כשיעבור היום ולא שב אז וא־ל זועם בכל יום.       

 

(ד) הַ֭וּוֹת תַּחְשֹׁ֣ב לְשׁוֹנֶ֑ךָ כְּתַ֥עַר מְ֝לֻטָּ֗שׁ עֹשֵׂ֥ה רְמִיָּֽה:

רד"ק הוות תחשב לשונך. לפי שהלשון מספרת מחשבת הלב אמר תחשב לשונך, כאילו הלשון חושב,

וכן (שם עח, עב): ובתבונות כפיו ינחם, אעפ"י שהתבונה בלב, כיון שהכפיים מַנְחִין הצאן כפי תבונת הלב נותן התבונה לכפיים.

ופירוש הַוּוֹת, שבר וענין רע, בין במעשה בין במחשבה.

כתער מלוטש עושה רמיה, כן היא לשונך. כמו התער המחודד שיחשוב אדם לחתוך בו מעט וחותך הרבה, וזהו רמיה, כאילו התער עושה מרמה כן לשונך דיברה דברים רעים

ומעט היו הדברים, והמעשה הבא מהם היה גדול, שנהרגו שמונים וחמשה כהנים לבד הטף:

אלשיך ואם תאמר שלא נתכונת על הנוגע אלי רק על אחימלך, שנראה לך שהיה בן מות על ששאל לך באלקים, ואין שואלין אלא למלך (יומא עא ב), וקנאת על הדין ועל האמת.

גם זה שקר, כי האמת הוא כי הוות תחשוב לשונך, שהן שתי הוות, עלי וגם על אחימלך,

לאחימלך היית כתער מלוטש לשוחטו,

ולי היית עושה רמיה שכונת לשיחרה אפו עלי ויתחמם לרדפני בכל תוקף המצאות שבעולם,

וזהו הוות כו' כתער מלטש כו':

מלבי"ם הוות תחשב לשונך, הלשון שלך חשבה מחשבות לעשות הוות ושבר,

עד שהיא כתער מלוטש שהיא עושה רמיה, שתחת שיחשוב להסיר בו השער והנוול חותך בו את הראש,

כן תחת שרצית להסיר מכשלה מבית שאול שפכת דם נקים:

מלבי"ם ביאור המילות מלטש. מחודד:

ברית אברהם במע"ל מה תתהלל ברעה הגבור – שהיה דואג מתפאר שמצא היתר להרוג כהני נוב כיון שבאו מעֵלי, שנאמר בו וגדעתי את זרעך וזרוע בית אביך (ש״א ב).

אבל באמת דרשו חז״ל אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אין מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. וזהו ששואל מה תתהלל ברעה הגיבור, והרי חסד אל נטוי עליהם תמיד לכפר עליהם.

שבט מישראל במע"ל ועוד טעם למה נמשלה לשון הרע לתער לטושה, כשם שהנחתך בתער אינו מרגיש בכאב מיד, אלא רק אחר כך,

כן המדבר לשון הרע על חבירו מדבר במתק שפתים ומרגיש הרעה רק אחר זמן.

מפרשים במע"ל ועוד, לשונך כתער מלוטש, שהיה דואג חכם גדול ומחודד, ונקרא אדומי על שהיה מאדים פני דוד בהלכה. לכן אמר לו דוד, מוטב שלא היית כתער מלוטש אלא כתער קהה, שלא מזיק כל כך,

היינו מוטב שלא היית חכם כל כך שאז הנזק לא היה רב כל כך.

 

(ה) אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב שֶׁ֓קֶר ׀ מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה:

אבן עזרא אהבת רע מטוב – יותר [מטוב] וי"א תחת רק בלשון הזה לא מצאנו:…

רד"ק אהבת רע. הרע והשקר שאמר, כי אחימלך ידע כי דוד היה בורח ועזרהו אחימלך, שנתן לו לחם ושאל לו באלהים, אבל מה שאמר כי ידע אחימלך כי בורח הוא זה היה שקר כי הוא לא ידע כי דוד בורח וזה רצה דואג לומר אעפ"י שאין כתוב בפירוש כי בהתרעם שאול על הסומכים ידו אמר כי אחימלך הוא מהם שעשה לו כך וכך:

אלשיך אהבת רע מטוב כו'. אמר אם תאמר שלא היתה כונתך רק להחזיק במדת דבר אמת, ועל כן סיפרת כל המאורע כאשר היה,

אין זו טענה, כי הנה אהבת כו' לומר מי יתן ובתום לבב סיפרת האמת, אך לא היה כי אם שאהבת רע מטוב.

ומה הוא הטוב שלא אהבת הלא הוא, כי שקר הוא טוב בעתו מדבר צדק ואמת סלה,

והוא כי מותר לשנות מפני השלום (בבא מציעא פז א),

והאמת בקצת מקומות הוא חורבן עולם שהוא לשון הרע (ערכין טו ב).

באופן שטוב הוא שקר לפעמים מפני השלום, מהיות מדבר אמת וצדק סלה בלי השקפה אל הפרש העתים, וזהו אהבת רע מטוב ומה הוא הטוב?

הלא הוא שקר שטוב לשעתו, מדבר צדק סלה, כלומר שהיה לך לומר שקר לשנות מפני השלום:

אך אהבת הרע יותר מהטוב, ולא עוד אלא שביררת פסולת מתוך אוכל. וזהו (ו) אהבת כל דברי בלע והוא שאמרת (שמואל א כב) וישאל לו בה' וגם חרב נתן לו וגם צידה נתן לו,

ואשר עבר בנתים [שאר הדיבורים שהיו ביניהם -] ששאל לו מדוע אתה לבדך ואין איש אתך, ואשר השיב לו דוד המלך צוני דבר ויאמר אלי איש אל ידע מאומה כו', שיורה מזה כי בתום לבו עשה אחימלך, וכן מאשר שאל דוד מה יש תחת ידך חמשה לחם למלא נפשו כי ירעב ולא הודה לו, כי אם אדרבה אמר לו שלא היה לו רק לחם קדוש, ועם כל זה לקחו דוד,

את כל זה לא הגיד כי אם השמיט ענין שאלת אחימלך ותשובת דוד,

לבל הראות כי בתום לבו עשה, וכן ענין הלחם כי אם אמר וצידה נתן לו.

וזהו אהבת כל דברי בלע לאומרם לבדם,

וזה יורה היות לשון מרמה ולא להגיד אמת מה שראה בתמימות לב:

מלבי"ם אהבת, כי לא נוכל לאמר שטעית באמת וחשבת שאחימלך אשם בדבר,

כי למה אהבת את הרע מן הטוב? למה לא ספרת את הטוב? ולמה אהבת את השקר מדבר צדק?

למה ספרת שקרים שבא אל ביתו וששם שאל לו באלהים,

ולמה לא ספרת את הטוב ששמעת שאחימלך לא ידע דבר, ושדוד אחזו בולמוס, ויתר הענינים שבארתי בפי' שמואל שם, שבזה לא היה מאשים את הכהנים:

מע"ל תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב

דוד – דכתיב ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו וגו'. ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: ידע נגן – שיודע לישאל, גבור – שיודע להשיב, איש מלחמה – שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, (איש תאר – שמראה פנים בהלכה, ונבון דבר – שמבין דבר מתוך דבר) +מסורת הש"ס: ונבון דבר – שמבין דבר מתוך דבר איש תואר – שמראה פנים בהלכה+. וה' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר להו: יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה [וה' עמו] מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה – חלש דעתיה, ואיקניא ביה. דבשאול כתיב ובכל אשר יפנה ירשיע, ובדוד כתיב, ובכל אשר יפנה יצליח, מנלן דדואג הוה? כתיב הכא ויען אחד מהנערים – מיוחד שבנערים, וכתיב התם ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול.

ע"ז רמז כאן – מה שספרת טוב – היה זה 'מרע' – מתוך כוונת רע, לקנאני בשאול!

 

(ו) אָהַ֥בְתָּ כָֽל־דִּבְרֵי־בָ֗לַע לְשׁ֣וֹן מִרְמָֽה:

רד"ק אהבת כל דברי בלע. דברי השחתה, כי דבריו השחיתו אחימלך ומשפחתו.

לשון מרמה, ואהבת גם כן לשון מרמה, כי לשון הרע שאמר במרמה היה מיום ראותו הדבר,

כי אם היה מונע אחימלך בראותו הדבר, והיה מודיעו כי היה עושה רע בעיני שאול בתתו לי לחם וחרב –

היה נמנע אחימלך, אבל צפן לשונו במרמה כדי שילשין עליו:

מלבי"ם אהבת, לפי דברי חז"ל הגר העמלקי שהגיד לדוד ממיתת שאול ושהוא הרגו, היה דואג האדומי,

וכבר בארתי בפירושי (ש"ב א') שבאמת לא הרג דואג את שאול (כמש"ש ש"א למ"ד ששאול נפל בעצמו על חרבו) והוא אמר כן שחשב שעי"כ ימצא חן בעיני דוד,

ודוד אמר לו דמך בראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה',

ר"ל הגם שעתה דברת שקר, עכ"פ אתה חרצת מיתה על עצמך ע"י דברי פיך,

ורמז לו, שבכ"ז כבר הרג [בעבר, שמעשה נוב קדם למעשה הגר העמלקי] את משיח ה' שהוא אחימלך הכהן הגדול שהיה משוח בשמן המשחה ונהרג על ידו, וז"ש אתה לשון מרמה!

אתה אהבת כל דברי בלע, ועי"כ תכשל בלשונך בעצמך:

מלבי"ם ביאור המילות בלע. מענין השחתה, כמו ודרך ארחתיך בלעו,

וי"מ מענין הסתר, דברי מרמה ותוך, כמו כבלע את הקדש: [מצו"ד דברי בלע – הם לשון הרע הנאמר בבליעה ובחשאי]:

 

(ז) גַּם־אֵל֘ יִתָּצְךָ֪ לָ֫נֶ֥צַח יַחְתְּךָ֣ וְיִסָּחֲךָ֣ מֵאֹ֑הֶל וְשֵֽׁרֶשְׁךָ֙ מֵאֶ֖רֶץ חַיִּ֣ים סֶֽלָה:

רש"י יתצך – ל' נתיצה: יחתך – לשון שבירה: ויסחך – ויעקרך:

רד"ק גם אל יתצך. כמו שאתה נתצת משפחות הכהנים מאהל ה', כן יתצך האל ויסחך מאהלך, שלא ישאר לך זֵכֶר בו. וזהו שֵׁרֶשְׁךָ, יַעֲקֹר שָׁרְשְׁךָ שלא ישאר בך ובביתך שריד. זהו מארץ חיים, כי כולם ימותו.

או פירושו, מהעולם הבא. יחתך – יקחך, מן (משלי ו, כז) הֲיַחְתֶּה [-היקח] איש אש בחיקו.

יִסָּחֲךָ, ענין הריסה ונתיצה, מן (שם טו, כה) בית גאים יסח ה'.

ואדוני אבי ז"ל פירש יחתך, ישרפך ויבעירך. וכן פירש היחתה איש, כי גחלים אתה חותה (שם כה, כב) מבעיר:

אלשיך גם א-ל יתצך לנצח כו'. אמר אין צריך לומר מדת אלקים או מדת ה',

כי אם גם א-ל שהוא מדת חסד יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל הוא בית המדרש

כמה דאת אמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל ופירשו ז"ל (שבת פג ב) על בית המדרש

ויתכן רמז מאמרם ז"ל (ילקוט שמואל רמז קלא) ששיכח הקדוש ברוך הוא את תורתו ממנו וגרשוהו מבית המדרש. [לא מת דואג עד ששכח תלמודו ונזדמנו לו שלשה מלאכי חבלה, אחד ששיכח תלמודו, אחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר אפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. גמ' סנהדרין].

וזהו יחתך שהוא על ידי השיכחה [של התורה] שנשאר ניחת ונכנע,

ועל ידה ויסחך מאהל, ובהעבירה ממנו יהיה מקום להשתרש מארץ חיים סלה,

כי עץ חיים אין אתו, כי נעקר מן שורשו, וזהו ושרשך כו': [שכל עוד שהיה בו תורה לא נענש. מהריץ דושינסקי]

מלבי"ם גם אל יתצך לנצח, הוא מה שנהרג ונתץ בנין גופו, יחתך ויסחך מאהל, הוא איבוד כבודו,

שעד עתה היה בין יושבי אהל ה' שהוא בין הסנהדרין כמ"ש חז"ל, ועתה נתן את רשעים קברו,

ושרשך מארץ חיים, הוא אבוד נשמתו ושרשו מארץ החיים העליונה, סלה, סיום הענין:

מלבי"ם ביאור המילות יחתך. ענין לקיחה, כמו היחתה איש אש בחיקו, והוא מבנין הקל או הכבד.

ייסחך, כמו בית גאים יסח ה':

 

(ח) וְיִרְא֖וּ צַדִּיקִ֥ים וְיִירָ֗אוּ וְעָלָ֥יו יִשְׂחָֽקוּ:

רש"י ועליו ישחקו – וזה השחוק שיאמרו עליו הנה זה הגבר אשר לא שם מבטחו בהקב"ה ראו מה עלתה בו:

רד"ק ויראו צדיקים. יראו הנקמה שיקח האל ממך על דם הכהנים ויוסיפו ליראה מהאל, וישחקו על דואג וביתו ויאמרו

אלשיך ואם יאמר איש, הלא טוב היה לבקש עליו רחמים שיחיה אולי ישוב אל ה', והוא יתברך לא יחפוץ במות רשע כי אם בשובו, ולא עוד אלא שאמרתי שגם א – ל הוא מדת חסד יסכים לנותצו לנצח כו',

ואיזה חסד נמשך לעולם במותו?

הלא הוא כי יראו צדיקים כו', והוא לומר הנה חסד גדול עושה הוא יתברך עם כל הצדיקים במיתתו של זה, כי אם יתקיים וחי בעולם, אף צדיקים אפשר חס וחלילה יהרהרו ויתפקרו באומרם מי שעל ידי רשעו נהרגו כהני ה' שלמים וכן רבים והוא שאנן ושלו? ואיה אלקי המשפט חלילה.

אך עתה בהיכרתו ימשך חיים לצדיקים כי יראו צדיקים וייראו מה' כי יקנו יראת שמים,

ואדרבה ועליו ישחקו. באופן שחסד גדול לעולם הוא היכרתו,

שהוא, כחולי הידוע [נמק ורקבון] שאם יבא ביד, כריתת היד היא חיים לכל הגוף בל יתפשט עד הלב:

מלבי"ם ויראו צדיקים, אחר שהיה בזה עונש השגחיי מדה כנגד מדה, שדואג שהיה השליח של שאול לפגוע בכהני ה' אמר על עצמו עתה, שהיה שליח מאתו להרוג את משיח ה' שנית שהוא שאול,

ואמר כי אחזני השבץ שהוא חטא הריגת הכהנים לבושי תשבץ כקבלת חז"ל,

והוא [הנער העמלקי המבשר  דואג] נהרג ע"י דוד שבסבתו הרג את הכהנים,

הנה הצדיקים שיראו זאת ייראו מה', בראותם השגחתו ומשפטו, ועליו ישחקו ויאמרו בשחוק:

 

(ט) הִנֵּ֤ה הַגֶּ֗בֶר לֹ֤א יָשִׂ֥ים אֱלֹהִ֗ים מָֽע֫וּזּ֥וֹ וַ֭יִּבְטַח בְּרֹ֣ב עָשְׁר֑וֹ יָ֝עֹ֗ז בְּהַוָּתֽוֹ:

רש"י יעז בהוותו – מתגבר היה ברשעו:

רד"ק הנה הגבר שלא שָׂם אלהים מעוזו, ראו מה אחריתו כי הוא לא ירא מהאלהים שיגמלהו רע על הרעה אשר דיבר ולא שָׂם בטחונו באל אלא בעשרו ובגדולתו.

מָעוּזּוֹ, בוי"ו עם הדגש. בְּהַוָּתוֹ, ברשעתו ובעריצותו.

והגאון רב סעדיה ז"ל פירש כמו בממונו כמו שאמר: ברב עשרו, וכן בהותו בממון ההוה לו:

מלבי"ם הנה הגבר אשר לא ישים אלהים מעוזו, רק יבטח ברוב עשרו, שחשב שעי"כ יעשרנו שאול,

ומה היה סופו? יעז בהותו,

דבר שרצה לעוז על ידו היה הותו ושברו, שחשב שימצא עי"כ עוז אצל דוד ומצא הוות ושבר:

מלבי"ם ביאור המילות בהותו, ענין שבר:

 

(י) וַאֲנִ֤י ׀ כְּזַ֣יִת רַ֭עֲנָן בְּבֵ֣ית אֱלֹהִ֑ים בָּטַ֥חְתִּי בְחֶֽסֶד־אֱ֝לֹהִ֗ים עוֹלָ֥ם וָעֶֽד:

רש"י ואני – הנרדף עתה בידך אהיה כזית רענן בבנים ובבני בנים בבית הקדוש ברוך הוא:

רד"ק ואני כזית רענן, הוא הרשע יִבּוֹל כנבול עָלֶה ואין לו תקוה,

אבל אני אנצל מלשונו ואהיה כזית רענן שלא יִבּוֹל עלהו לעולם, כי כל השנה עַלֵּי הזית רעננים ולחים.

בבית אלהים, לפי שהיה [דואג] נעצר לפני ה' כאשר חשב [ותכנן] הרעה

אמר: הנה הוא נעקר מבית ה' ואני אהיה שם כזית רענן, כי אני בטחתי בחסד אלהים ולא הוא

כי הוא בטח בעשרו ולא ירא אלהים:

אלשיך ואני כזית רענן כו'. הנה אמרתי שעל ידי מפלת דואג הוא טוב לעולם, כי יראו צדיקים וייראו שיקנו יראת שמים.

ואם יאמר איש למה ייחסתי הדבר אל זולתי ולא אל עצמי, שעל ידי מפלת דואג אירא ואקנה כשרון יותר, ולא אבא להרהר אם יחיה ויתמיד טובו?

לזה אמר ואני כזית כו' לומר מה שלא אמרתי שגם אני אקנה יראת שמים יתירה תחת מה שהיה אפשר לי להרהר, הלא הוא כי אני אין צריך לומר שלא אהרהר על הדבר,

כי אם אדרבה ואני כזית רענן בבית אלקים שטעמו מר והוא רענן ומפריח תמיד, כך אני בבית אלקים.

והוא כי צדיקים בעולם הזה דומים לאילן נטוע במקום טהרה הוא בעולם העליון במקום שורש הנשמה הנקרא בית אלקים, לא אירא שאיבש מלחלוחית הפרָחָתי בהרהורי לבב,

כי הלא על ידי מרירות ייסורין כזית, בטחתי בחסד אלקים הוא חסד של מדת הדין שאני סובל ייסורין שהוא חסד עולם ועד, כי ייסורין מקנים עולם הבא כנודע.

שלא בלבד אבטח להיות בן העולם הבא כי אם עולם ועד, שהוא גם עזר מן עולם זה, ועד – הוא עולם הבא.

ואמר כזית מה זית מקיץ גם חורף עלהו לא יבול, כן ימי טובה כימי צרה לא אמוט,

על ידי שאטעם מרירות רוגז ולא אתפרד משורשי:

או יאמר, הנה שאלתי מפלת דואג, והנה לא על שמיצר אותי אני חושש, כי גם אני איני חפץ במנוחת ואושר העולם הזה להיות שלו בביתי ורענן בהיכלי. כי הנה די לי שאני כזית רענן בבית אלקים במקום שאני נטוע למעלה, כי מה שבטחתי שאני כזית רענן במקום שאני נטוע למעלה במקום טהרה, הוא בחסד אלקים הוא מדת הדין שעלי שהוא לי חסד מה שמתנהג עמי בתואר שם זה, בו בטחתי שאני כזית רענן עולם ועד. ושעור הכתוב ואני כזית כו' בטחתי בחסד אלקים שיהיה רעננותי עולם ועד, מה שאני כזית רענן בבית אלקים:

מלבי"ם ואני דומה כזית רענן, המושרש במקום אחד, כן אני מושרש בבית אלהים,

לא כדואג שישב אז נעצר בבית ה' ושרשו נטוע במקום טומאה,

וכמו שהזית הוא רענן תמיד ועלהו לא יבול כן בטחתי בחסד אלהים עולם ועד,

כי הטוב שיגיע לאדם מצד מעשיו וזכיותיו אינו בטוח שיתמיד לעולם כי ישתנה בהשתנות מעשיו,

אבל הטוב הבא מחסד אלהים שלא עפ"י המשפט כפי המעשים טובים, הוא יהי' לעולם

כי חסד ה' לא תשתנה, ודוד קבל מלכותו מצד החסד כמו שיתבאר באורך בסי' פ"ט:

(יא) אוֹדְךָ֣ לְ֭עוֹלָם כִּ֣י עָשִׂ֑יתָ וַאֲקַוֶּ֖ה שִׁמְךָ֥ כִֽי־ט֝֗וֹב נֶ֣גֶד חֲסִידֶֽיךָ:

אבן עזרא אודך – כי עשית משפטי מדואג: ואקוה שמך – שתעשה לו כמעשהו שתנקמני ממנו:

רד"ק …ואקוה, ולעולם אֲקַוֶּה שמך ואודיע נגד חסידיך כי טוב הוא. ואקוה, הוי"ו פתוחה לפי שהמלה עתידה:

מלבי"ם אודך לעולם כי עשית, ר"ל שאתן תמיד הודאה על העבר, כי נסי ה' מתמידים

וע"כ אתן תמיד הודאה חדשה על הטובה שעשה לי, וזה נגד מ"ש ואני כזית רענן בבית אלהים

וגם ואקוה שמך כי טוב לעשות חסד בעתיד נגד חסידיך, שהם המוכנים אל החסד,

וזה נגד מ"ש בטחתי בחסד אלהים עולם ועד: