השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק נה

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד:

רד"ק למנצח בנגינות משכיל לדוד. זה המזמור אמרוֹ דוד כשברח מירושלים מפני אבשלום ונאמר לו כי אחיתופל בקושרים:

אלשיך למנצח בגינות משכיל לדוד וכו'. מרוב שיחו על יגונו המקנה עצבות הוצרך כלי ניגון ביותר לעורר שמחה לחול רוח הקדש, וזהו למנצח בנגינות כדי שתחול משכיל לדוד:

מלבי"ם למנצח, הוסד על מה שנעשה בברחו מפני אבשלום,

וכבר שר ע"ז למעלה סי' ג' ופה דבר ביחוד ממפלת אחיתופל וסופו:

 

(ב) הַאֲזִ֣ינָה אֱ֭לֹהִים תְּפִלָּתִ֑י וְאַל־תִּ֝תְעַלַּ֗ם מִתְּחִנָּתִֽי:

אבן עזרא האזינה אלהים תפילתי – הטעם שוה האזינה כדרך בן אדם – באזן

ואל תתעלם – בעין לראות איך יתחנן לפני השם:

מלבי"ם האזינה (עת הגיע אליו הבשורה ממרידת אבשלום) האזינה תפלתי, שהוא שפיכת הנפש לאלהים,

והתחינה היא בקשת יתר צרכיו, ועז"א ואל תתעלם גם מתחנתי:

מלבי"ם ביאור המילות תפלתי, תחנתי. עי' למעלה ו':

 

(ג) הַקְשִׁ֣יבָה לִּ֣י וַעֲנֵ֑נִי אָרִ֖יד בְּשִׂיחִ֣י וְאָהִֽימָה:

רש"י אריד בשיחי – אתאונן [אבן עזרא אצעק] בצערי כמו זכר עניי ומרודי (איכה ג') וירדתי על ההרים (שופטים י"א)

ומנחם פתר ל' ממשלה כמו ורדו בדגת הים, ושיחי לשון שיח, למי שיח (משלי כ"ג) [וכמו 'אמשול בדיבורי' תהלים המפורש] (סא"א):

מלבי"ם הקשיבה, מוסיף שגם בעת שתקשיב קולי מרחוק בהתחלת התפלה תענני

ומוסיף שגם בעת אריד בשיחי ובעת אהימה הגם שלא אתפלל עדיין תקשיב ותענני:

מלבי"ם ביאור המילות האזינה, הקשיבה. הקשבה היא מרחוק וכמ"ש ישעיה (א' י').

אריד, ענין יללה, זכר עניי ומרודי, ושיח הוא הדבור הנפלט מתוך צער, או שיח הנפש שלא בכונה כמשיח אל עצמו:

 

(ד) מִקּ֤וֹל אוֹיֵ֗ב מִפְּנֵ֣י עָקַ֣ת רָשָׁ֑ע כִּי־יָמִ֥יטוּ עָלַ֥י אָ֝֗וֶן וּבְאַ֥ף יִשְׂטְמֽוּנִי:

רש"י …כי ימיטו עלי אוון – דואג ואחיתופל מכריעים עלי עונות להורות שאני בן מות ומתירים את דמי:

אבן עזרא מקול – הטעם שירים קולו עלי:

עקת – כתרגומו צרה הבאה אלי מהרשע ויש אומרים שהוא מגזרת כאשר תעיק:

ימיטו – מגזרת ומטה ידו עמך והוא מהבנין הכבד והפעול הוא אזן:

רד"ק מקול אויב. מהקול שאני שומע מדברי האויב שמבקש לגרשני מהמלוכה ולהמיתני, והאויב הוא אבשלום.

עקת רשע, צרת הרשע הזה. ולמה אריד ואהימה? מקולו ומפניו ומפני בני ישראל שנקשרו עמו.

זהו כי ימיטו עלי און, ופירושו, יטו עלי שקר שהם מורדים בי

ומשקרים באמונתם שהמליכוני עליהם בלב שלם ועתה ישטמוני באף ובחימה והקימו בני עלי:

מלבי"ם מקול אויב שמדברים עלי דברי איבה ובזיונות, מפני עקת רשע שמעיק ומציר לי,

ומפרש מפני עקת רשע כי ימיטו עלי און ושבר, ומקול אויב כי באף ישטמוני:

מלבי"ם ביאור המילות עקת. עי' פי' עמוס (ב' י"ג):

 

(ה) לִ֭בִּי יָחִ֣יל בְּקִרְבִּ֑י וְאֵימ֥וֹת מָ֝֗וֶת נָפְל֥וּ עָלָֽי:

רד"ק לבי יחיל בקרבי, מענין חִיל כיולדה (ירמיה ו, כד ועוד).

ואני מפחד מיתת עצמי שיהרגוני, כי כן יעץ אחיתופל (ש"ב יז, ב): והכיתי את המלך לבדו:

ספורנו לבי יחיל בקרבי גם בזמן שאינם רודפים אחרי ואימות מות נפלו עלי בעת רדיפתם אחרי:

מלבי"ם לבי, ר"ל מקול אויב לבי יחיל בקרבי שהוא הפחד בעת הגיע הבשורה הפתאומית,

ואימות מות נפלו עלי שהיה ירא שימיתו אותו:

מע"ל לבי יחיל בקרבי – בכל צרותי בלבי יש תוחלת ותקוה להנצל,

אך לא כעת שאימות מות נפלו עלי כיון שהשואל באחיתופל כשואל בדבר האלקים.

 

(ו) יִרְאָ֣ה וָ֭רַעַד יָ֣בֹא בִ֑י וַ֝תְּכַסֵּ֗נִי פַּלָּצֽוּת:

אבן עזרא יראה ורעד – היראה בלב והרעד בגוף:

רד"ק יראה ורעד, מרוב היראה אשר בלבי ירעד גופי ויתפלץ. ורעד ופלצות ענין אחד ומלות שונות.

וענין ותכסני על רוב הפַּלָּצוּת:

מלבי"ם יראה, מוסיף עמ"ש לבי יחיל, שיבא בי יראה ורעד, שהוא יותר מחיל,

ועמ"ש אימות מות נפלו עלי – מוסיף ותכסני פלצות, הוא הפלץ שאוחז בעת המות:

מלבי"ם ביאור המילות פלצות. עי' ישעיה כ"א: מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו פרק כא פסוק ד פלצות. הוא גדול מיראה ורתת ורעד וכל לשונות המורים על הפחד והרעדה, וענינו התפלצות כל כחות החיים, וגידי הדם: [המפרשים שם פירשו פלצות מענין חרדה ובהלה]

שערי חיים במע"ל שאם האדם מרגיש פחד בלב אע"פ שהוא אינו רואה מזלו רואה ומוסיף פחד על פחדו וזהו שאומר לבי יחיל בקרבי ואימות מות נפלה עלי וזה גרם לי כי יראה ורעד יבוא בי ותכסני פלצות

שהפחד הראשון הוסיף לי יראה ורעדה שמרוב היראה אשר בלבי ירעד גופי ויתפלץ

ותכסני פלצות מרוב היראה כאילו כל גופי מכוסה.

ומעי"ז ביאר הנצי"ב את הפסוק – ויירא יעקב מאד – נפל פחד בלבבו.

ויצר לו – מזה שנפל פחד בלבבו הצר לו, כי מזה הבין שרעה נגד פניו.

[הרחב דבר: וזהו פירוש המקרא (שמואל א יז,כד) ״וכל איש ישראל בראותם את האיש וינוסו מפניו וייראו מאד״. ולפי סדר הענין היה לכתוב להיפך ׳וייראו מאד וינוסו מפניו׳.

אלא הכי פירושו, ״וינוסו מפניו״ ומזה ״וייראו מאד״ מעצם המלחמה, כי חשבו שלא יהיה אחרית לטוב. וכן הוא ודאי דרך מלחמה טבעית, כמו שאמרו (סוטה מד,א) ׳תחילת נפילה ניסה׳, אם לא שהולך בדרך נס, כמו שהיה לבסוף במלחמת גלית ובשאר מקומות, שאע״ג שלבם נשבר מכל מקום נתגברו בנס.

אבל בדרך הטבע אינו כן. וכן יעקב צר לו מן הפחד שהרגיש. וכן אמר דוד המלך ע״ה ״העבר חרפתי אשר יגורתי״ (תהילים קיט,לט), כי חרפה הוא להבוטח בה׳ לגור, כמ״ש ״ובוטח בה׳ ישוגב״ (משלי כט,כה). ועל זה אמר הנביא (ישעיהו נא,יב-יג) ״מי את ותראי וגו׳ ותשכח ה׳ עשך וגו׳ ותפחד תמיד כל היום וגו׳״.]

 

(ז) וָאֹמַ֗ר מִֽי־יִתֶּן־לִּ֣י אֵ֭בֶר כַּיּוֹנָ֗ה אָע֥וּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה:

רד"ק ואמר: מי יתן לי אבר כיונה, כנף כמו היונה שׁאוּכל לעוף במקום שלא יוכלו להשיגני,

ואז אשכנה מהפחד ומהרעד.

כתב החכם ראב"ע כי זָכַר יונה משאר העופות, לפי שהיא גְּדֵלָה עם בני אדם ועִמה ישגרו המלכים את ספריהם.

ובב"ר (פרשה לט) אמר: מי יתן לי אבר כיונה, למה כיונה? רבי עזריה בשם רבי יודן ברב סימון אומר: לפי שכל העופות בשעה שיגעין הן נחין על גב סלע או על גב אילן ונתפשין,

אבל היונה בשעה שהיא יגעה היא קופצת אחת מגפיה ופורחת באחת, והיא נצולת ואינה נתפשת:

אלשיך מי יתן לי אבר כיונה כו'. ראוי לשית לב אל אומרו כַיונה בפת"ח הכף ולא בשו"א. שׁיוֹרֶה כַיונה הידועה. אך הנה בהמצא איש סר וזעף נרדף מאויביו מבקשי נפשו, ומגועל נפשו אומר מי יתן ימות וינוח,

לא מחכמה ידבר, כי לא ידע אם יתן ה' לו וימצא שם [בעולם האמת] מנוחה.

אך איש כר' יהושע בן לוי שהלך עם רוחו גויתו בגן עדן וישאר שם, אם היה אומר בברחו מי יתן ואלכה לי בגוף ונפש בגן עדן ואנוח שם, לא לפתיות יחשב לו מאמרו זה.

והן זה מאמר דוד בזעם אפו מרודפיו, מי יתן לי אבר כיונה הידועה בתורה היא היונה ששלח נח מהתיבה, שׁשׁלחהּ לדעת הקלו המים ובאה בעלה זית טרף בפיה,

ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לג ט) מגן עדן הביאה. ואמר בראות עצמו בורח בצער גדול,

מי יתן לי אבר כיונה שהלכה עד גן עדן, כי לא הייתי עושה כמוה שהלכה ושבה,

רק אעופה ואשכונה שם בגן עדן לעולם כי שם ינוח לי.

כי הבריחה הזאת אשר אני יוצא מירושלם, הנה [הגם] שארחיק נדד מאיבי מה הועלתי,

האם אלין במדבר סלה [לנצח?. פס' ח] לא יתכן, כי אצטרך לשוב לארצי,

והלא בכל עת שאשוב הצרה במקומה אך אין הכוונה רק הצלה פורתא לצאת לפי שעה מתוך רתיחת הסער והסערה וזהו אחישה מפלט לי מרוח סועה מסער הוא רוח סועה מסער פתאומיות רעת אבשלום הנושב כעת להחבא כמעט רגע:

מלבי"ם ואומר, יספר איך גמר בדעתו לברוח מירושלים אבל עוד לא ברח כי העם עברו ודוד עמד,

ועז"א מי יתן לי אבר כיונה, כי היונה יכולה לפרוח בכנף אחד ולשכון בכנף השני, כמ"ש התוס' בשם המדרש, וכן אני רוצה שאעופה וגם אשכונה, שאעוף בכנף אחד ולשכון בכנף השני,

כאילו רציתי לעוף ושלא לעוף, לשכון ושלא לשכון, פוסח על שתי הסעיפים:

זה השער – אחז"ל מיכאל באחת, גבריאל בשתיים. מיכאל באחת רמוז כאן – מ'י י'תן ל'י א'בר כ'יונה – אעופה במעוף אחד. לעומת גבריאל שאצלו נאמר 'מועף ביעף' – שתי עפפיות.

 

(ח) הִ֭נֵּה אַרְחִ֣יק נְדֹ֑ד אָלִ֖ין בַּמִּדְבָּ֣ר סֶֽלָה: (ט) אָחִ֣ישָׁה מִפְלָ֣ט לִ֑י מֵר֖וּחַ סֹעָ֣ה מִסָּֽעַר:

רש"י הנה ארחיק נדוד וגו', אחישה מפלט לי – אם היו לי כנפים הייתי מרחיק לנוד וממהר להציל נפשי מידם שהם כרוח סועה רוח סערה עוקרת אילנות כמו ויסע כעץ, (איוב י"ט),

ומנחם חבר סועה כמו ויסעו בני ישראל (שמות י"ב):

מלבי"ם הנה, גומר בדעתו לצאת, ושלא יפסח על שתי הסעיפים, הנה ארחיק נדוד, אלין במדבר,

כי היה דעתו ללין בלילה זו במדבר. סלה סיום הענין:

 

(ט) אָחִ֣ישָׁה מִפְלָ֣ט לִ֑י מֵר֖וּחַ סֹעָ֣ה מִסָּֽעַר:

רד"ק אחישה מפלט, אמהר לעצמי המפלט וההצלה.

מרוח סועה מסער – ממלחמת אויבי אלה שדומה לרוח סועה ורוח סערה.

ומלת סועה תתפרש לפי מקומה, כי סועה אין לה חבר במקרא.

ויש מפרשים כמו נוֹסְעָה בחסרון הנו"ן פ"א הַפֹּעַל. ואמר נוסעה, על דרך (במדבר יא, לא): ורוח נסע מאת ה':

אבן עזרא …ור' משה אמר אחישה מפלט לי מהרוח ומן הסער שימנעוני לעוף:

מלבי"ם אחישה, מבואר (ש"ב י"ז) שאז יעץ אחיתופל לרדוף אחריו בלילה זו ולהמיתו במדבר,

וחושי הארכי הפיר את עצתו ואמר שדוד לא ילין את העם, ובתוך כך הודיע לדוד וברח משם,

והיה זה בהשגחת ה', שאם היה נעשה כדברי אחיתופל היו משיגים את דוד וממיתים אותו,

וכמו שכבר רמז ע"ז למעלה סי' ג' במ"ש אני שכבתי ואישנה,

עפ"ז יסביר כי בהגיע ההודעה מחושי הארכי, אמר אחישה מפלט לי לבל אלין במדבר,

מרוח סועה מסער פן יבא עלינו הסער של אבשלום, וברח מן המדבר:

מלבי"ם ביאור המילות רוח סעה. י"מ כמו נוסעה, בחסרון הנו"ן כמו ורוח נסע מאת ה':

 

(י) בַּלַּ֣ע אֲ֭דֹנָי פַּלַּ֣ג לְשׁוֹנָ֑ם כִּֽי־רָאִ֨יתִי חָמָ֖ס וְרִ֣יב בָּעִֽיר:

רש"י בלע – [לשון השחתה] דפא"יי בלעז, כמו (איכה ב') השיב ידו מבלע כן פתר מנחם (סא"א):

פלג לשונםהבדילהו שלא ישמע אדם להם, ומנחם פתר פלג לשון חילוק (סא"א):

כי ראיתי חמס וריב בעיר – על ידם:

רד"ק בלע אדני. התפלל גם לאל שישחית לשון אחיתופל וחבריו היועצים ויפלג לשונם,

שלא תהיה להם הסכמה אחת, ומתוך כך יתבלבל קשרם ועצתם.

וכן מצאנו שהתפלל דוד ואמר (ש"ב טו, לא): סַכֶּל נא את עצת אחיתופל ה'.

כי ראיתי בלבי בעיר ירושלים חמס וריב שנקשרו עלי, והוא חמס גדול שמריבים עלי:

אלשיך בלע ה' פלג לשונם וכו'. הנה האויב ורשע הנזכרים עם שלא תהרגם, יאות שתבלע אותם כקרח,

או לפחות פלג לשונם שכל העם יראו ויקחו מוסר.

והטעם הוא כי ראיתי חמס – כדור המבול, וריב – כעדת קרח.

מלבי"ם בלע, ויען שזה היה תלוי אם ישמע לעצת אחיתופל או לעצת חושי הארכי,

ודוד בקש אז סכל נא את עצת אחיתופל (ש"ב ט"ז) וע"ז בקש בלע ה' ופלג לשונם שיופלגו לשתי כתות,

ועי"כ תבלע עצתם, ולא יעשה כעצת אחיתופל, וכמש"ש וה' הפיר את עצת אחיתופל הטובה,

כי ראיתי, ר"ל עתה (ע"י המבשר שהגיע אליו), נודע לי שחמס וריב בעיר,

שהקושרים והמורדים שרבו על מלכות ב"ד כבר הגיעו אל העיר:

ונלע"ד לבאר פלג לשונם – שהם בעלי לשה"ר, ולכן פלג לשונם כלשונו של הנחש שנתפלגה לשונו בעון לשוה"ר שדיבר [ושו"ר כן ב'קן ציפור' תהלים]

 

(יא) יוֹמָ֤ם וָלַ֗יְלָה יְסוֹבְבֻ֥הָ עַל־חוֹמֹתֶ֑יהָ וְאָ֖וֶן וְעָמָ֣ל בְּקִרְבָּֽהּ:

רד"ק יומם ולילה, החמס והריב יסובבוה על חומותיה כאילו העיר מוקפת בחמס ובריב,

כן מלאה כולה חמס וריב, שעצת כולם עלי לרעה, וביום ובלילה עצתם עלי.

ואון ועמל בקרבה, כלומר, לשוכנים בתוכה שהם חושבים רע עלי:

מלבי"ם יומם ולילה יסובבה על חומתיה, מצייר שהחמס והריב הם שומרי החומות בחוץ,

והאון והעמל הם בקרבה המושלים בעיר, וגם.

 

(יב) הַוּ֥וֹת בְּקִרְבָּ֑הּ וְֽלֹא־יָמִ֥ישׁ מֵ֝רְחֹבָ֗הּ תֹּ֣ךְ וּמִרְמָֽה:

רש"י הוותשברים: תוך ומרמה – לשון מכה:

רד"ק הוות בקרבה, שבר וענין רע. ולא ימיש, כי תמיד הם מתעסקים בתוך ומרמה עלי.

ואמר: מרחובה, כי ברחוב העיר מתקבצים לְדַבֵּר זה עם זה.

וענין תוך כמו מרמה, ונאמר בזה הלשון לפי שמראה בפיו מה שאין בתוך לבו,

והנה פיו דבר אחד ותוך לבו דבר אחד. ומה היה ענין תוך ומרמה בזה המקום?

והלא היו מראים הרע לדוד בפיהם ובלבם!

אלא אמר: עתה אני רואה כי בהיותי עמהם היו מראים לי אהבה כאילו במרמה,

כי לולא זה לא היו נקשרים עם אבשלום אם היו אוהבים אותי באמת:

אלשיך ועל ידי רשע האנשים האלה אין תקנה,

כי הלא יומם ולילה יסובבוה על חומותיה לשומרם מהבאים מהחוץ להחריבה,

והאון ועמל בקרבה שהם שני דברים גורמים חרבנה,

כי אחר שהוות בקרבה מאנשים אלה לא ימיש מרחובה בפרהסיא תוך ומרמה.

והוא כי אלו עושים רשעה והם אנשים רשומים, מתפקרים כל השאר.

ומה גם כי אומרים שהמלך עושה רעה ואיך יוכל המלך להוכיחם,

כי אדרבה יעיזו באומרם כי ראשם בחמימי.

כלומר שעל כן עשות דבר רשום באלו [להענישם בעונש מפורסם וגלוי לכל-] הוא תועלת כל שאר עדת ישראל, כאשר בקרח כמפורש במקומו שיראו ויקחו מוסר:

מלבי"ם הוות בקרבה הוא השבר, וגם מרחובה לא ימיש תוך ומרמה, והם אומרים לאמר.

מלבי"ם ביאור המילות תוך ומרמה. עי' הבדלם (ירמיה ט' ה'):

מלבי"ם ביאור המילות ירמיהו פרק ט פסוק ה שבתך בתוך מרמה. מרמה ותוך הם שמות נרדפים כמ"ש אלה פיהו מלא ומרמות ותוך.

והבדלם שהתוך הוא ענין רימוי בדבר שי"ל שתי פנים, דבורים בעלי שני פרושים, שבזה ירמה את השומע, והתוך שוכן תמיד תוך המרמה,

כי המרמה הוא הדבור החיצוני שבו יתלבש התוך שהוא הפנים הצפונים בדבורו,

וממליץ שאצלם המרמה יושב תוך התוך, וירמה א"ע במצפוני לב:

 

(יג) כִּ֤י לֹֽא־אוֹיֵ֥ב יְחָֽרְפֵ֗נִי וְאֶ֫שָּׂ֥א לֹֽא־מְ֭שַׂנְאִי עָלַ֣י הִגְדִּ֑יל וְאֶסָּתֵ֥ר מִמֶּֽנּוּ:

רש"י כי לא אויב יחרפני – מימי שאשא חרפתי אלא קמתי עליו והרגתיו:

לא משנאי עלי הגדיל – ואני ברחתי ונסתרתי ממנו

אבל עתה על כרחי אני נושא את חרפתך שאתה תחרפני לפי שאתה אדם גדול בתורה:

אלשיך והנה על זאת היה אחיתופל יכול להשיב, מה זה כעסת עלי כל כך עם היותי קרוב [משפחה שלך, שאני] זקֵנה של בת שבע ורע אהוב,

ואתה חסת על שמעי שחירפך ולא הנחת לנגוע בו יד, וגם שאול היה מבקש נפשך ובא לידך וחננתו,

על כן בא כמדבר עם אחיתופל ואומר, הנה יותר מרגיש אדם עקיצת מחט מהאוהב מהכאת רומח האויב, [ושאל הזהב לברזל מדוע הנך צועק ממכת הקורנס? והשיב כי אצלי זו מכת אח…] וזהו כי לא אויב יחרפני כשמעי היית לי כדי שאשא ולא אשית לב,

וגם לא משנאי כשאול שעלי הגדיל היית לי שהייתי נסתר ממנו ואעשה כאילו לא ראיתיו:

רד"ק כי לא אויב יחרפני. עתה שב לדבר על אחיתופל לבדו, כי הוא היה ראש היועצים והיה אוהב את דוד ויועצו כל הימים עד עתה שבגד בו.

ואמר, זה לא היה אויבי בנראה, כי אם אויבי יחרפני אשא ואסבול,

אבל זה שהיה אוהבי בנראה ולא הייתי נשמר ונסתר ממנו והיה איש שלומי איך אוכל לסבול שהוא יחרפני? גם כן לא משנאי עלי הגדיל, שאסתר ממנו שלא ירע לי. ופירוש הגדיל, הגדיל פיהו לדבר עלי רע:

מלבי"ם כי לא אויב יחרפני ואשא, שהגם שעד עתה נצחתי את אויבי ורודפי ונשאתי כל הצרות, עתה החירוף יצא מבני ולא אוכל שאתו, ור"ל שהיו אז שני עצות מאחיתופל,

א] שיבא אבשלום אל פלגשי אביו לחרפו ולבזותו, כי יען שהוא בנו צריך לגלות שהוא אויב לו שבזה ידעו הכל שנבאש בעיני אביו, כי לא ישא לחירוף הזה שחרפו לא אויבו רק בנו,

ב] והעצה השניה היה שירדוף אחרי דוד בלילה, שדעת אחיתופל היה שדוד לא יסתר א"ע באחד הפחתים או הבורות כמ"ש חושי, כי לא משנאי עלי הגדיל שאסתר ממנו ובודאי ילין את העם ויהרגוהו בלילה:

מלבי"ם ביאור המילות אויב, משנאי. השונא קל מאויב כנ"ל (י"ח י"ח), ומוסיף שגם לא משנאי היה,

כי אחיתופל היה אוהבי ויועצי יודע כל סודותי,

ואבשלום הגם שהיה שונא לו לא היה אויב שידרוש רעתו כי היה בנו:

 

(יד) וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּֽעִי: (טו) אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ:

מדרש – אמר ר' יוחנן בתחלה קרא דוד לאחיתופל רבו ולבסוף קראו חבירו ולבסוף קראו תלמידו

וזהו שאומר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי – רבו, ואח"כ אשר יחדו נמתיק סוד – חבירו,

לבסוף אמר עליו גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכלי לחמי.

רש"י אנוש כערכי – איש חשוב כמוני:

ומיודעי – כמו אלופי לשון ואדעך בשם (שמות ל"ג), דמתרגמינן ורביתך,

ומנחם פי' … לכן פותר אותו דונש בענין אחר וזה פתרונו

כי לא אויב יחרפני ואשא חרפתו ולא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו

כי אם אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש,

והדבר הזה ידוע כי האדם קשה עליו חרפת האוהב מחרפת האויב וגם יוכל להסתר מאויבו ולא יוכל להסתר מאוהבו בהגידו לו את כל לבו, כן מוכיח הענין:

רד"ק ואתה אנוש כערכי. דיבר כנגד אחיתופל:

אבל אתה שהיית אנוש כערכי, כלומר שהייתי חושב אותך כאילו היית כמוני בגדולה כן הייתי מכבד אותך, וכאילו היית אלופי, כלומר, גדול עלי ושר.

גם כן היית מיודעי, כלומר, רֵעִי, כמו: ומיודעיו (מ"ב י, יא), ורעיו (איוב לב, ג), שהייתי מודיע אותך דעתי וסודי כבן אדם לרעהו.

או פירוש אלופי האלוף והשר שלי, כלומר, אחד מאלופי ומשרי היית, כי במספר השרים אשר למלך הוא וראש יועציו, כמו שכתוב (דהי"א כז, לג – לד): ואחיתופל יועץ למלך,

ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר. ורז"ל פירשו (אבות פ"ו מ"ג) אלופי, שהיה רבו ומלמדו:

אלשיך אך ואתה אנוש כערכי שעם היותך גרוע מגדר איש או אדם רק בגדר אנוש חישבתיך כערכי.

ולא עוד אלא שהעליתיך עד גדר אלופי ומיודעי.

מלבי"ם (יד – טו) ואתה, יאמר אל אחיתופל, ואתה הלא היית אנוש כערכי ואלופי ומיודעי

אשר יחדו נמתיק סוד, ר"ל שאחיתופל דבר עם דוד על אודות מרידה שיכול לקום נגד דוד

וא"ל [אחיתופל] שאין לו לירא משום מרידה,

שאם יתהוה רגש ומרידה נהלך בבית אלהים להתפלל ובזה נשקיט את המרד,

כאומר לא נצטרך לשום מלחמה נגד רגש ומהומה של העם, כי כאשר נלך אל בית אלהים יכנעו מפנינו וישקוט הרגש והמרד.

– ועל צד המליצה, זה מוסב על מ"ש בפסוק שאח"ז ישיא מות עלימו,

כי אחיתופל צוה אל ביתו ויחנק שהמית את עצמו, ועשה בעצמו מעשה של מלאך המות,

מצייר במליצתו שהוא ריעו ומיודעו של המות, והמות ישיא עלימו כשבא לקחת חובו ממנו [ישיא כנושה] שהוא לקחת נשמתו, ומצא שהמית את עצמו,

אמר המות אליו הלא אתה אנוש כערכי, אתה מלאך המות כמוני,

ואתה אלופי ומיודעי שמסרת בידי רבים למיתה, לא לבד שהרגת על ידי נפשות בשוק וברחוב [במה שעודדת המרד],

כי המתקת סוד עמי שאלך עמך גם אל בית אלהים בעת הרגש והמרד,

שבעת המרד של אבשלום נתן עצה שגם אם ינוס דוד או אנשיו לבית אלהים ששם לא היו הורגים שום אדם (כמ"ש ויחזק בקרנות המזבח) אמרת ויעצת שאלך עמך גם אל בית אלהים,

ר"ל שנתת רשות אל המות שיהרוג אנשים גם בבית אלהים, וא"כ אתה אלוף ומודע של המות:

מלבי"ם ביאור המילות כערכי. ענין השווי והדימוי. ומיודעי, שהודעתי לו סודותי:

מלבי"ם ביאור המילות ברגש. בעת רגש ומרד, כמו למה רגשו גוים:

 

(טו) אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ:

רש"י אשר יחדו – היינו רגילים להמתיק סוד בתורה ובבית אלהים היינו מהלכים ברגש ברוב עם

[א.ה. משמע שרש"י כאן לא מפרש כמקובל בלשונו – ל' התרגשות, אלא מלשון "למה רגשו גויים" וכדפרש"י שם תהלים פרק ב פסוק א וז"ל: רגשו גוים ונתקבצו כולם: עכ"ל]:

בבית אלהים – בתי מדרשות:

אבן עזרא אשר יחדיו – היינו מדברים סודנו והיה מתוק לנו:

ברגש – בחבורה אחת:

רד"ק אשר יחדו. אני ואתה היינו ממתיקים הסוד, כלומר שהייתי מתייעץ עמך בדברי סודי

ועמך הייתי ממתיק הסוד, כלומר, כי לא היה סודי מתוק וכשר בעיני עד שהייתי נושא ונותן בו עמך.

ברגש, בחבורה, כמו (מזמור סד, ג): מרגשת פועלי און, (שם ב, א) למה רגשו גוים.

ואמר, אף כשהיינו הולכים לבית אלהים להתפלל היינו הולכים יחד בחבורה אחת,

כל כך הייתי נקשר עמך, ואתה בגדת בי. ובית אלהים הוא המקום שהיה בו הארון:

 

(טז) ישימות יַשִּׁ֤י מָ֨וֶת ׀ עָלֵ֗ימוֹ יֵרְד֣וּ שְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים כִּֽי־רָע֖וֹת בִּמְגוּרָ֣ם בְּקִרְבָּֽם:

רש"י ישי מות עלימו – ישיא הקדוש ברוך הוא עליהם את מלאך המות,

 ישייסכסך ויסית לשון הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג'),

ומנחם פתר ישי לשון יש כמו אם ישכם עושים (שם בראשית כ"ד) אשר ישנו פה (דברים כ"ט):

במגורם – במלונם:

רד"ק יַשִּׁי מָוֶת, כן כתוב בלא אל"ף, וקרי באל"ף. אלהים שזכר ישיא המות עלימו, על אחיתופל ועל היועצים על דוד לרעה.

ופירוש ישיא, יחייב המות לבוא עליהם, כמו (מ"א ח, לא): וְנָשָׁא בו אלה. וכן (מזמור פט, כג): לא יַשִּׁיא אויב בו, שיחזיק בו כמו הנושה בלוה.

ירדו שאול חיים, שימותו מיתת פתאום, זהו חיים שלא ירגישו בחולי עד שימותו, וכן (משלי א, יב): נבלעם כשאול חיים.

כי רעות במגורם בקרבם, הרעות שחושבים בקרבם אומרים במגורם.

ופירושו במקום אסיפתם, כלומר, בירושלים שנאספו שם להתייעץ על דוד,

וכן: יגורהו בחרמו (חבקוק א, טו), ובית זונה יתגודדו (ירמיה ה, ז), והדומים להם ענין אסיפה:

מלבי"ם ישיא מות עלימו, כן יתבע חובו מהם בעת שירדו לשאול חיים,

כי הם ירדו לשאול שלא על ידי המות רק בחיים, כי המיתו את עצמם,

כי הם דומים אל המלאך המות לעשות כמעשהו, וזה יהיה להם עונש על כי רעות במגורם ובקרבם:

מלבי"ם ביאור המילות ישיא. שרשו נשה, המות יתבע חובו מהם. במגורם, בדירתם:

 

(יז) אֲ֭נִי אֶל־אֱלֹהִ֣ים אֶקְרָ֑א וַ֝ה֗' יוֹשִׁיעֵֽנִי: (יח) עֶ֤רֶב וָבֹ֣קֶר וְ֭צָהֳרַיִם אָשִׂ֣יחָה וְאֶהֱמֶ֑ה וַיִּשְׁמַ֥ע קוֹלִֽי:

אבן עזרא אני – אקרא אל אל עד רדתם שאול חיים:

רד"ק אני אל אלהים אקרא וה' יושיעני.

הם רבים נאספים עלי ואני יחיד אקרא אל אלהים והוא יושיעני מידם:

מלבי"ם (יז – יח) אני, אחר שנהרג אחיתופל, אומר שעתה בטוח שישמע ה' תפלתו להצילו מן המלחמה

 שילחם אבשלום עמו, שאני אל ה' אקרא וה' יושיעני, ותפלתי תתמיד ערב ובקר וצהרים וה' ישמע קולי:

רש"י ערב ובוקר וצהרים – ערבית ושחרית ומנחה ג' תפלות:

רד"ק ערב ובקר. ערב – סוף היום שעבר ותחילת הלילה, ובקר – תחילת היום, וצהרים – חצי היום.

ואלה הם עתי התפלה, שצריך אדם להודות לאל כשהיום משתנה,

וכן אמרו רז"ל (ב"ר סח, ט): צריך אדם להתפלל שלוש פעמים ביום, כנגד שלוש פעמים שהיום משתנה.

אמר, כל עתות התפלה אשיחה ואהמה לאל והוא ישמע קולי.

ואמר: וישמע, לשון עבר בפת"ח הוי"ו, דרך נבואה, וכן: פדה בשלום נפשי:

 

(יט) פָּ֮דָ֤ה בְשָׁל֣וֹם נַ֭פְשִׁי מִקֲּרָב־לִ֑י כִּֽי־בְ֝רַבִּ֗ים הָי֥וּ עִמָּדִֽי: (כ) יִשְׁמַ֤ע ׀ אֵ֨ל ׀ וְֽיַעֲנֵם֘ וְיֹ֤שֵׁ֥ב קֶ֗דֶם סֶ֥לָה אֲשֶׁ֤ר אֵ֣ין חֲלִיפ֣וֹת לָ֑מוֹ וְלֹ֖א יָרְא֣וּ אֱלֹהִֽים:

רש"י מקרב לי – מן המלחמה הבאה עלי: [רד"ק ביום קרב, (קהלת ט, יח) מכלי קרב, ותרגום מלחמה – קרבא]

כי ברבים היו עמדי וגו' – כי זאת עשה לי בשביל הרבים שהיו בעזרתי להתפלל עלי

שנאמר וכל ישראל ויהודה אוהבים את דוד:

רד"ק …[רבים קאי אאויבים:] כי ברבים היו עמדי, כי הם עם רבים היו נלחמים עמדי

ואני במתי מעט והאל פדה נפשי מהם.

אבן עזרא פדה, מקרב לי – שלא נגעו בי [נ' שמבאר מלשון מלהתקרב אלי]

ובי"ת ברבים היו עמדי כמו לחמו בלחמי והטעם על המלאכים כי רבים אשר אתנו:

אלשיך ולא עוד כי אם פדה בשלום נפשי – כי דמי הפדיון היה השלום, כי סר השלום ממני והיו לי ייסורין,

ועל ידי כן פדה ב[כך שנטל ממני ה]שלום [מ]נפשי מקרב לי אויבי,

עם היות כי ברבים היו אויבי עוזרים אותם בהיותם עמדי בהתפללי. ???

מלבי"ם (יט – כ) פדה, אחר שה' פדה נפשי, שלא נעשה כעצת אחיתופל שרצה לרדוף אחריו ולהרגו בלילה, ושיעור הכתוב פדה בשלום נפשי מקרב לי אשר אין חליפות למו, (ומ"ש כי ברבים היו עמדי עד מלת סלה, הוא מאמר מוסגר, ומלת סלה מורה ע"ז שהוא מאמר מוסגר באמצע)

ור"ל ה' פדה נפשי בל יקרבו אלי אנשים אשר אין חליפות למו, ר"ל שאין להם חלק לעולם הבא

שהם החיים האחרים הבאים חליפות החיים של זה העולם,

והם לא יהיה להם חיים אחרים ותחיית המתים חליפות חייהם,

והם לא יראו אלהים, וה' פדה נפשי ע"י תפלתי בל יקרבו אנשים אלה אלי,

ומ"ש כי ברבים היו עמדי ר"ל שמה ששמע ה' תפלתי, היה בזכות הרבים אשר היו עמדי, שגם הם התפללו בעדי ונעשה זה בזכותם, כי ישמע אל ויושב קדם ויענם, כי אין ה' מואס בתפלתם של רבים:

מלבי"ם ביאור המילות מקרב לי. מגשת אלי אשר אין חליפות למו. ברבים, ישמע קולי ברבים אשר היו עמדי, והב' כמלת עם, שהתפללתי עם רבים:

מהרי"ץ דושינסקי אין חליפות למו – ביקש דוד על שונאיו שלא יבטל הקב"ה את רוע הגזירה שגזר עליהם ולא ימיר אותה רע בטוב שהרי אמרו בגמ' [ברכות סב ע"ב] כתיב [ישעי מג ד] ואתן אדם תחתך אל תקרי אדם אלא אדום ע"ש אבל אלו הרשעים אינם ראויים לכך כי עדיין לא חזרו למוטב ואין יראת ה' נגד פניהם

וזהו שאמר אשר אין חליפות למו אל תתן להם חליפות שם כדי להסיר הרעה המרחפת עליהם –

היות ולא יראו אלקים סלה.

אהל יעקב במע"ל כי ברבים היו עמדי – סיבת הקרב שהיה לי עם היצר הרע שביקש להחטיאני בי ברבים היו עמדי – שיש לי השפעה על הרבה אנשים ואם אפול יפלו גם הם, ולא כחטא האיש הפרטי שהוא בלבד נופל.

משל למה הדבר דומה לאדם הנוסע בעגלה ריקה מסחורה וממון, אין עליו פחד שודדים

לא כן אם נוסע בעגלה מלאה, שיש הרבה מה להרוויח למי שיגנוב אותו, יש יותר סכנה שיגנבוהו.

תפילה למשה במע"ל כי ברבים היו עמדי – אם אדם משתף עצמו בתוך הרבים אין מקטרגים עליו למעלה וזהו שאמרה השונמית בתוך עמי אנכי יושבת [מ"ב ד] היינו בכלל הציבור

וזהו כי ברבים היו עמדי – נפשי בתוך הרבים ואיני פורש מהם ולכן אומר פדה ה' בשלום את נפשי.

 

(כ) יִשְׁמַ֤ע ׀ אֵ֨ל ׀ וְֽיַעֲנֵם֘ וְיֹ֤שֵׁ֥ב קֶ֗דֶם סֶ֥לָה אֲשֶׁ֤ר אֵ֣ין חֲלִיפ֣וֹת לָ֑מוֹ וְלֹ֖א יָרְא֣וּ אֱלֹהִֽים:

רש"י ישמע אל – תפלתם של אותם רבים:

ויענם – המלך שהוא יושב קדם [לשון עניה וקבלת התפילה]:

אשר אין חליפות למו – לאותם הרשעים הרודפים אותי

אין נותנים לבם אל יום חליפתם אין חרדים מיום המיתה:

אבן עזרא ישמע אל – ישוב לדבר על אויביו שרעות במגורם:

ויענם – מגזרת עני ידלדלם והנכון בעיני יענה בם כמו לא נגענוך שהוא נגענו בך:

יושב קדם – כמו שוכן הוא יענם באמת:

אשר אין חליפות – שיתחלף מזלם מטוב לרע:

ולא יראו אלהי' – שיש בידו להחליפני:

רד"ק ישמע אל ויענם, כמו: ישמע האל קולי ויכניעם, מענין (שמות י, ג) לֵעָנוֹת מפני.

ויושב קדם סלה, האל שהוא קדמון לכל בריותיו ובידו להרים ולהשפיל, הוא יכניעם.

אשר אין חליפות למו, כמו: לו. וכן (איוב כב, ב) יִסְכֹּן עָלֵימוֹ מַשְׂכִּיל, כמו: עליו. יחזו פנימו (מזמור יא, ז), כמו: פניו.

רצונו לומר האל שהוא יושב קדם ואין לו חליפות כי לא ישתנה מענין לענין ומרצון לרצון

ומה שיעדני יקיים לי ולא ישלטו אויבי בי.

ולא יראו אלהים, הוא בעזרתי והם לא יראו ממנו [ולא חששו] שיוכל להכניעם.

ויש מפרשים על האויבים שהם חושבים שלא יהיו חליפות להם ויהיו כל ימיהם בשלוה,

ולא כן, כי האל יכניעם שלא יראו ממנו:

מלבי"ם ביאור המילות סלה. מלת זאת מורה על ההפסק, וכשבא באמצע הפסוק יורה על מאמר מוסגר, שדינו שיבא בסופו סימן הפסק, עי' דוגמתו חבקוק (ג' ט'), ולקמן (נ"ז ד'). חליפות, החיים האחרים הנצחיים חלופי החיים האלה, וכן עד בא חליפתי (איוב י"ד):

ר"י אוחיון במע"ל – כי אין חליפות למו מוסב על האויבים שאין תקוה שישתנו מהרע אל הטוב

בינה לעתים במע"ל אחד מיתרונות האדם על הבהמה שהולך ומשתנה ממדרגה למדרגה שבתחלה עיר פרא יולד והולך ומשנה עצמו ומחליף מצבו ממציאות למציאות יותר עליונה,

ומפרשים בדרך צחות הפסוק ומותר האדם מן הבהמה אין [קהלת ב]

היינו זה שנולד במצב של אין זה יתרונו על הבהמה

וזהו שדוד מתלונן על הרשעים האלו אשר אין חליפות למו שאין משתנים ממצב למצב ונשארים כבתחלה כבהמה, וזה מפני שאין בהם יראת ה'.

 

(כא) שָׁלַ֣ח יָ֭דָיו בִּשְׁלֹמָ֗יו חִלֵּ֥ל בְּרִיתֽוֹ:

רש"י שלח ידיו – זה אחיתופל הרשע: שלח – טאנד"יט בלעז:

בשלומיו – במי שהיה שקט ושלם עמו:

רד"ק שלח ידיו. אחיתופל שלח ידיו ב'איש' שלומיו, דוד שהיה בשלום עמו, וכן ואני תפלה (שם קט, ד) ואני 'איש' תפלה.

או יהיה שלומיו [בלשון רבים] תואר לדוד וסיעתו שהיו שׁלֵמים עמו, וכמוהו תואר בזה השקל (ישעיה מא, ג): יעבור שלום, כמו: בשלום. חלל בריתו שהיה לו עם דוד:

מלבי"ם שלח, שב לענין אחיתופל, הנה הוא שלח ידיו בשלומיו, כי רצה לרדוף אחרי דוד ולהרגו בידיו בעצמו, ובזה חלל בריתו, שהיה בעל ברית של דוד ואיש שלומו:

 

(כב) חָלְק֤וּ ׀ מַחְמָאֹ֣ת פִּיו֘ וּֽקֲרָב־לִ֫בּ֥וֹ רַכּ֖וּ דְבָרָ֥יו מִשֶּׁ֗מֶן וְהֵ֣מָּה פְתִחֽוֹת:

רד"ק חלקו מַחֲמָאֹת פיו. מ"ם מחמאות פתוחה ודינה בציר"י שהיא לשימוש.

ופירושו, יותר מחמאות חלקו אמרי פיו.

אמר, עתה אני רואה כי הטובות שהיה מדבר עמי מחליק היה לשונו לי אבל לבו לא היה עמי.

או תהיה המ"ם כמשפטה והיא נוספת, כמו אותיות אמתי"ן. ומחמאות סמוך אל פיו, ודימה דברי פיו לחמאה ואמר חלקו מחמאות פיו. ואעפ"י שהיה המ"ם השניה ב מחמָאות ראויה להיות בִּשְׁוָא מפני הסמיכות, נשארה בקמ"ץ שלא לחטף על האל"ף.

וקרב לבו, דבריו חלקים ולבו למלחמה. ורי"ש וקרָב חטופה כמו מקרָב לי (פסוק יט), כמו שפירשנו. רכו דבריו, כפל ענין במלות שונות. והמה פתיחות, פירושו חרבות, וכן (מיכה ה, ה): ואת ארץ נמרוד בִּפְתָחֶיהָ:

רש"י …והמה פתיחות – מנחם פתר לשון חרבות כמו ואת ארץ נמרוד בפתחיה (מיכה ה') כפיות חרב (סא"א),

ואומר אני לשון קללה הוא בלשון ארמי כדאמר כתב אמימר פתיחא עלה והוא שטר שמתא:

 

(כג) הַשְׁלֵ֤ךְ עַל־ה֨' ׀ יְהָבְךָ֘ וְה֪וּא יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ לֹא־יִתֵּ֖ן לְעוֹלָ֥ם מ֗וֹט לַצַּדִּֽיק:

רד"ק השלך. אמר דוד כנגד עצמו וכנגד כל צדיק: [ רש"י רוה"ק משיב לו כן]:

השלך על ה', משאך והוא יסבול אותך, ואל תירא מבני אדם, כי אם תבטח בו [בה'] הוא יסעדך,

כי לא יתן לעולם מוט לצדיק, לא יניחנו לעולם שימוט.

ופירוש יהבך משאך, מדברי רז"ל (מגילה יח, א): לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך. שמעו לההוא טייעא דקאמר לההוא גברא: שקול יהביך ושדי אגמלאי. ופירוש יכלכלך, יסבלך, כמו (מ"א ח, כז):

הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך.

ויש מפרשים יהבך כמו: נתנך. כלומר, השלך צרכך על האל אשר נתן לך עד היום הזה והוא יכלכלך:

מלבי"ם (כב – כג) חלקו – מזכיר איך דבר עם דוד בלשון רמיה, שדוד הרגיש קצת מן המרד שיש איזה תלונה בין העם, והתיעץ עם אחיתופל ע"ז, וא"ל בדברי חלקות, בל ישגיח ע"ז, רק יבטח על ה',

וז"ש שחלקו מחמאות פיו ובלבו היה מלא קרב, כי א"ל אל תתירא מאיזה מרד,

ואל תעשה שום דבר, רק השלך על ה' יהבך והוא יכלכל ויסבול אותך כי ה' לא יתן מוט לצדיק,

ובזה השיא את לבבו שיהיה נכון לבו בטוח ולא יחקור על המרד ולא ידרוש אחריו,

ודבריו רכו משמן והמה פתיחות, ר"ל שהדבר פתוח עתה וגלוי לכל, שבזה הכין לי מוקש,

שע"י שסמכתי על דבריו לא חקרתי עוד ועי"כ נעלם ממני כל עניני הקשר והמרד שנעשה בסוד:

מלבי"ם ביאור המילות פיו. דברי פיו. פתיחות, כפשוטו שהדבר אינו נעלם ונסתר, כי נפתחה כונתו ונגלה לכל:

 

(כד) וְאַתָּ֤ה אֱלֹהִ֨ים ׀ תּוֹרִדֵ֬ם ׀ לִבְאֵ֬ר שַׁ֗חַת אַנְשֵׁ֤י דָמִ֣ים וּ֭מִרְמָה לֹא־יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם וַ֝אֲנִ֗י אֶבְטַח־בָּֽךְ:

רד"ק ואתה אלהים תורידם, לאלה הבוגדים לבאר שחת. כלומר, לגיהנם שתאבד נפשם במות גופם.

וגם מיתת גופם תהיה כרת שלא יגיעו לחצי ימיהם כי הם לא ייראו ממך,

אבל אני אבטח בך שתצילני מידם ותמלא יָמַי ותקים מלכותי:

אלשיך (כ-כד) ויושב קדם סלה, אשר אין חליפות למו – הנה בזמן ההוא שהוא בברחו מפני אבשלום בנו,

שלשה היו אויביו, דואג אחיתופל ושמעי.

כְּהַתִּימוֹ הנמשך מאומרו ישי מות עלימו (פסוק טז) אמר ויושב קדם כו',

לומר לא את שלשתן אני אומר בלע ה' כו' (פסוק י), כי אם את אשר אין לו חליפות למו,

שאין עתידים להוליד בנים צדיקים, מה שאין כן לשמעי.

והוא מאמרם ז"ל (מדרש אבא גוריון) כי מה שלא הרג דוד את שמעי היה על שהיה עתיד להוליד מי שממנו יצאו מרדכי ואסתר. על כן יושב קדם סלה לא יקח רק אשר להם שני דברים –

 אחד אשר אין חליפות למו, וגם שלא יראו אלקים הוא אפילו ממדת הדין:

והתכת התיבות הוא, כי מי שהוא הווה ועבר ויהיה שהוא יוצר הכל יתברך שהוא "יושב קדם סלה",

שהוא יושב בהווה, וקדם בעבר, וסלה בעתיד, שהכל גלוי לפניו יתברך אשר יודע אשר אין חליפות למו,

שאם יחיו לא יחליפו במקומם בן צדיק, ורואה שלא ייראו אלקים, הם הראויים למות שהיא בהם.

והוא למען השאיר את שמעי בן גרא כי היו חליפות לו, שהיה עתיד להוליד מי שיצאו ממנו ומזרעו מרדכי ואסתר, וכן היה כי האריך ימים עד הוליד כמו שאמרו ז"ל שעל כן לא המיתו דוד,

הנה טעם אחד ש"יושב קדם סלה" אשר רואה שאין חליפות למו ולא יראו אלהים:

ושמא תאמר, למה תליתי הצלת שמעי בחליפות, והלא בלעדי זה חזר בתשובה ובא ראשון לכל בית יוסף להקביל פני דוד ולהתחנן לו, וגם שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (קידושין לב ב) יספיק להאריך לו עד זמן שלמה.

לזה אמר (כא) שלח ידיו בשלומיו חילל בריתו – לומר הנה אשר שלח והרים ידיו בשלומיו הוא דוד שהיה לו שלום עמו, כי על כן היה רבו של שלמה בנו, מאז חילל בריתו לגמרי,

וגם שחזר ופייסו לא בכל לבו, כי אם (כב) חָלְק֤וּ ׀ מַחְמָאֹ֣ת פִּיו֘ וּֽקֲרָב־לִ֫בּ֥וֹ רַכּ֖וּ דְבָרָ֥יו מִשֶּׁ֗מֶן וְהֵ֣מָּה פְתִחֽוֹת:

 (כג) ומה היה מחמאות פיו [של שמעי לדוד]?

אמור לו השלך על ה' יהבך אם רוששת בקרב ומלחמה זו. וכאשר נצולת הוא אות כי צדיק אתה,

ולא בלבד עתה [יצילך], כי אם לא יתן לעולם מוט לצדיק

הפך אומרו [ממה שאמר שמעי לדוד] בתחלה (שמואל ב, טז ח) 'והנך ברעתך כי איש דמים אתה':

 

אלשיך …יאמר איני אומר שלא יחצו ימיהם כדי שהחצי שתסיר מהם תתנם לי,

[הגם] שאני [זקוק לזה שהרי] לא קצבת לי כלום והייתי עתיד להיות נפל,

ואני אבטח בך שתתן לי חיים ממקום אחר, והוא כי בקש לו מהאדם ומהאבות כנודע.

מלבי"ם ואתה, ר"ל הגם שאתה לא תמיתם כי הם המיתו א"ע,

אתה תהיה המוריד אותם לבאר שחת לגיהנם לבל יזכו לעוה"ב,

אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם – שע"י שנטל נפשו נדמה כי רצה לחצות ימיו לחצאין חציו בעוה"ז וחציו לעוה"ב, וזה לא יהיה, כי ירדו לבאר שחת ולגיהנם, אבל אני אבטח בך:

הרב מאזוז אמת קנה – "לא יחצו ימיהם" בגימטריה 'פוליטיקה' והם הם אנשי דמים [כסף] ומרמה… ודו"ק.

י'מיהם ו'אני א'בטח ב'ך – ר"ת יואב, ויתכן שרמז בזה שאף הוא מאנשי דמים ומרמה.

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128