השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק נז

(א) לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּ֭שְׁחֵת לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בְּבָרְח֥וֹ מִפְּנֵי־שָׁ֝א֗וּל בַּמְּעָרָֽה:

רש"י למנצח אל תשחת – כך כינה דוד המזמור הזה בשביל שהיה קרוב למות,

ויסד מזמור זה לאמר אל תשחת אותי ה':

רד"ק למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה. כבר כתבנו בתחילת הספר

כי לא נודע אצלנו היום ענין המלות אשר בראשי המזמורים והחילוק אשר ביניהם,

מפני מה תחילת מזמור זה במלות אלו ומזמור אחר במלות אחרות.

והנה שלשה אלה המזמורים הסמוכים, תחילתם אל תשחת.

וענין המזמורים האלה בענין דוד עם שאול,

ואפשר שהיה לענין זה תחילתם אל תשחת, כלומר, תפלה לאל שלא ישחיתהו ביד שאול.

ומצאנו הלשון הזאת בענין מיתה, שאמר דוד אל אבישי כשרצה להמית את שאול (ש"א כו, ט): אל תשחיתהו.

וזה המזמור אמרוֹ דוד בעוד שהיה הוא ואנשיו בירכתי המערה ובא שאול להסך את רגליו שם:

מלבי"ם למנצח אל תשחת, יען שעל ענין זה חבר עוד מזמור לקמן סי' קמ"ב, ושם דבר מצרתו לבד,

ופה דבר גם ממה שכפה את יצרו לבל ישחית את שאול, ציין מזמור זה במלות אל תשחת

(שכן תפס ע"ז לשון השחתה (ש"א כ"ו) ויאמר דוד אל תשחיתהו)

ומזמור זה נחלק לשני חלקים:

א] תפלה שינצל, עד פסוק ח',     ב] מדבר ממה שלא הרג את שאול וכבש יצרו וזה היה לו לכבוד ותפארת עד ששאול הכיר את צדקתו ואמונתו:

 

(ב) חָנֵּ֤נִי אֱלֹהִ֨ים ׀ חָנֵּ֗נִי כִּ֥י בְךָ֘ חָסָ֪יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל־כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה עַ֝֗ד יַעֲבֹ֥ר הַוּֽוֹת:

רד"ק חנני אלהים חנני. הכפל לחזק, כדרך הצועק שכופל דבריו. חסיה, היו"ד תמורת הה"א למ"ד הַפֹּעַל, ובא במשקל ההפסק להקל קריאת היו"ד, וכן: חסיו (דברים לב, לז), נטיו (במדבר כד, ו).

עד יעבור הוות, עד יעבור דבר ההוות ששאול חושב עלי. כלומר, מצרותי אין לי מחסה וסתר בלתך.

ופירוש הוות, שבר וענין רע:

מצודת דוד …עד יעבור – כאומר הן ידעתי אף אחר שאנצל עתה מידו ירדוף שוב אחרי

ואני אחסה בך עד אשר יעבור ההוות מכל וכל:

מלבי"ם חנני אלהים חנני, עד יעבר הוות, מבקש שיחנהו ה' עד שיעבור ההוות והשבר מנגד פניו,

ר"ל עד שיעברו שאול ואנשיו מפה,

וכפל מלת חנני, כי היה צריך חנינה אחת שיתגבר על יצרו ולא יהרוג את שאול במערה,

וחנינה השנית שלא יהרגנו שאול אח"כ כשיראה אותו, [כדפרש"י]

על הראשון אמר כי בך חסיה נפשי

שנפשו הרוחנית היא חוסה בה' שיציל אותה מבוא בדמים להרוג משיח ה',

ועל השני אמר בצל כנפיך אחסה, שהוא חסיון גופו בה' שלא יהרג,

ומדמה זה כעוף המסתיר אפרוחיו תחת כנפיו בבוא עליהם עיט הטורף:

מלבי"ם ביאור המילות בך, בצל כנפיך. חסיון הנפש הרוחנית מיחס אל ה' בעצמו, וחסיון הגוף אל צל כנפיו,

כפי מדרגתם, וכבר התבאר שמלת נפשי יבא ברוב פעמים על נפש הרוחנית:

 

(ג) אֶ֭קְרָא לֵֽאלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי:

רד"ק אקרא. אעפ"י שהמלך רודפי, אקרא לאלהים שהוא עליון על הכל והוא יצילני מידו,

והוא גומר, כלומר, משלים חסדו עלי,

כלומר, כמה פעמים עשה עמי חסד ועתה ישלים עלי החסד בדבר המלוכה:

מלבי"ם אקרא לאלהים עליון, כן אקרא לאלהים מצד שהוא עליון,

ר"ל ראשית כל הסבות, והסבה הראשונה לכל דבר,

וכן אקרא לאל גומר עלי, מצד שהוא גם הגומר והוא הסבה האחרונה ג"כ לכל הדברים:

מלבי"ם ביאור המילות גמר, הוא סוף המעשה (כנ"ל ז'), והוא המסובבים האחרונים:

ילקוט שמעוני תהלים רמז תשעה אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעבר, בתולותיה חוזרין, ואם לאו אינם חוזרין. [ר"ל שה' מסיים את פסק הדין של הב"ד ומקבלו, וקובע בטבע מציאות על פי קביעת ביה"ד בארץ].

 

(ד) יִשְׁלַ֤ח מִשָּׁמַ֨יִם ׀ וְֽיוֹשִׁיעֵ֗נִי חֵרֵ֣ף שֹׁאֲפִ֣י סֶ֑לָה יִשְׁלַ֥ח אֱ֝לֹהִ֗ים חַסְדּ֥וֹ וַאֲמִתּֽוֹ:

רד"ק ישלח משמים. אעפ"י שהם רבים ואני יחיד כנגדם, הוא ישלח מלאכיו ויושיעני.

חרף שואפי, [כמו חרף אלקים], כי שאול אילו לא היה מבזה דבר האל, לא היה רודף אחריו [-אחרי דוד]

כי כבר ידע כי על פי ה' משׁחוֹ שמואל הנביא למלך.

ישלח אלהים חסדו ואמתו, חסד עָשָה עמי מתחילה כאשר בחר בי למלך,

ועתה הוא עושה עמי אמת בהצילו אותי מיד שאול והמליך אותי, כי הוא אמת ודבריו אמת:

רש"י חרף שאפי – ויושיעני מחרפת שואפי האומר לבלעני, שואפי גולושנט"מוי בלעז:

מלבי"ם ישלח (הוא מאמר מוסגר, שע"ז מורה מלת סלה שבא באמצע הפסוק),

ור"ל ישלח משמים ויושיעני חרף שואפי,

הנה שואפי ושונאי מחרפים ואומרים לאמר "ישלח משמים ויושיעני",

הם מחליטים שאין לי שום תשועה בדרך הטבע, ואומרים בדרך הלצה, שא"א שאושע רק אם ישלח משמים ויושיעני, ר"ל שתשועתי [היא דבר ה]נמנע,

אבל מה שיאמרו הם דרך שחוק, אני אומר בדרך אמת ישלח אלהים חסדו ואמתו,

ר"ל שאקרא לאל עליון שישלח באמת חסדו ואמתו, שאני איני מייחל על תשועה טבעית

רק על תשועה שישלח לי משמים, בין מצד חסדו בין מצד אמתו והבטחתו שהבטיח ע"י נביא שאמלוך:

מלבי"ם ביאור המילות סלה. מלת ההפסק בתוך הפסוק מורה שהוא מאמר מוסגר (כנ"ל נ"ה כ'):

 

(ה) נַפְשִׁ֤י ׀ בְּת֥וֹךְ לְבָאִם֘ אֶשְׁכְּבָ֪ה לֹ֫הֲטִ֥ים בְּֽנֵי־אָדָ֗ם שִׁ֭נֵּיהֶם חֲנִ֣ית וְחִצִּ֑ים וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם חֶ֣רֶב חַדָּֽה:

רד"ק נפשי בתוך לבאים, ישראל הרודפים אחריו. ואמר בתוך, אעפ"י שהיה בורח מהם הרי הוא כאילו היה בתוכם, כי לא היה יכול להתרחק מארץ ישראל אלא הולך ושב ומסתתר.

אשכבה לוהטים, בתוך לוהטים. ו'בתוך' שזכר עומד במקום שנים, כמו (ישעיה מב, ח): ותהלתי לפסילים, (מזמור ט, יט) תקות עניים תאבד לעד, והדומים להם.

וטעם לוהטים, כאילו ישרפוני בהבל פיהם שידברו לשאול רע עלי.

וזהו שאמר שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.

וזכר שִׁנַּיִם ולשון, שקצת האותיות נחתכות בהן.

ובדרש (ירושלמי פאה א, טז ע"א): נפשי בתוך לבאים, זה אבנר ועמשא שהיו לביאים בתורה.

אשכבה לוהטים, זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחרי לשה"ר. [וברש"י לוהטים – בין הזיפים שלוהטים אחר לשון הרע]:

בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו בעלי קעילה, שנאמר (ש"א כג, יא – יב): היסגירוני בעלי קעילה בידו, ויאמר ה' יסגירו. ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים, שנאמר (מזמור נד, ב) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול:

מלבי"ם נפשי שוכנת בתוך לבאים ואריות, וגם אשכבה (בתוך) לוהטים, נחשים לוהטים ושורפים,

אבל הלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם מסוכנים יותר מלבאים והלוהטים אחרים – כי הם בני אדם, שהלבאים והלוהטים שאני בתוכם הם בני אדם לא בע"ח בלתי מדברים,

ותחת שהלבאים אין להם רק שינים של עצם, הלבאים שאני בתוכם שיניהם חנית וחצים של ברזל,

ותחת שלוהטים אין למו רק ארס שהוא תחת לשון בשר,

לשונם הוא חרב חדה, שגרוע מלשון הנחשים השרפים, לכן.

מלבי"ם ביאור המילות להטים. (בתוך) לוהטים, והוא ענין שרפה:

אמת קנה – אשכבה לוהטים, 'אש-כבה', כשהאש ביני לבין שאול מעט כבה, הם היו 'לוהטים' אותה מחדש.

לבאים – ת"י וכ"פ המאירי – כמו להבים.

 

(ו) ר֣וּמָה עַל־הַשָּׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ:

רש"י רומה על השמים – הסתלק מן התחתונים שאינם כד[א]י שתשרה שכינתך ביניהם

ועל כל הארץ – תתכבד בזו:

רד"ק רומה על השמים, להושיעני מידם והַרְאֵה על כל הארץ כבודך, וידעו הכל כי לה' הישועה ולא יתכן מבלעדיו להציל יחיד מיד רבים הסובבים עליו תמיד.

ופירוש רומה על דרך משל כאילו עד עתה לא היית רם ולא יכולתָּ להצילני מידם:

מלבי"ם רומה על השמים, שישלח משמים ויושיעהו,

ונגד מ"ש אקרא לאל עליון שהוא הסבה הראשונה, אומר רומה על השמים אלהים

ונגד מ"ש לאל גומר עלי שהיא אחרית הסבות, אמר על כל הארץ כבודך,

היינו שתהיה התשועה בסבתה הראשונה מאתך עפ"י נס,

למעלה מן השמים שמורה על הנהגת הטבע והמערכה [מלמעלה],

וכן גמר התשועה בסבתה האחרונה תהיה מאתך בבלי אמצעי,

עד שיתגלה כבודך על כל הארץ, כי אחרית המסובבים – הוא בארץ:

תרגום יונתן אֲצַלֵי קֳדָם אֱלָהָא עִלָאָהּ תַקִיפָא דִי פַקֵיד לְעַכּוֹבִיתָא דְיִגְמַר בְּאִסְפְּלֵידָא עַזְלָא אַמְטוּלְתִי.

פירוש: אתפלל לפני ה' העליון התקיף שציוה לעכביש שיגמור במערה לטוות [קוריו] בעבורי.

 

(ז) רֶ֤שֶׁת ׀ הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַי֘ כָּפַ֪ף נַ֫פְשִׁ֥י כָּר֣וּ לְפָנַ֣י שִׁיחָ֑ה נָפְל֖וּ בְתוֹכָ֣הּ סֶֽלָה:

רש"י כפף נפשי – האויב:

נפלו בתוכה – סופן ליפול בתוכה, כפף קלי"נא בלעז, לשון וזוקף לכל הכפופים (לקמן תהילים קמ"ה):

רד"ק רשת הכינו לפעמי – כמו שאמר שאול לזיפים (ש"א כג, כב): וראו את מקומו אשר תהיה רגלו.

כפף נפשי, שאול כפף והכניע נפשי. או יהיה כפף פֹּעַל עומד, ופירושו, רשת הכינו לפעמי עד שכפף נפשי.

ובא 'נפש' בלשון זכר, כמו (במדבר לא, כח): אחד נפש, (בראשית מו, כה) כל נפש שבעה.

שִׁיחה, בחיר"ק, ועניינו כמו (משלי כב, יד): שׁוּחָה עמוקה, בשורו"ק.

נפלו בתוכה, יפלו בתוכה. וכן דרך הלשון לדבר עבר במקום עתיד, וברוב דברי הנבואות כן:

מלבי"ם רשת, וה' שמע תפלתי, כי אחר שהכינו הכל לשחת אותי והייתי בתכלית הסכנה נהפך הדבר עליהם,

כי אחרי שהגיעו אל המערה ששם דוד ואנשיו נפל שאול ביד דוד,

וז"ש הנה הכינו רשת למקום פעמי, וגם כבר כפף נפשי ליכנס בתוך הרשת, וגם כרו לפני שיחה,

כדרך ציידי חיות שאחר שילכד הבע"ח ברשת יש שיחה כרויה ששם יפול,

והייתי מוכן ליפול אל השיחה, אבל לא אני נפלתי לשם, רק הם נפלו בתוכה, סלה סיום הענין:

מלבי"ם ביאור המילות כפף. בא בלשון זכר כמו אחד נפש:

תהלות מהרי"ץ דושינסקי מהו הרשת אשר טמנו אויבי דוד ללכדו בו?

זו מדת העצבות, מפני שהיו יודעים שכ"ז שדהמע"ה עסוק בזמירות ותשבחות לכבוד קונו ונחה עליו רוח ה' רב כחו ואין כל בריה יכולה לעמוד כנגדו

לכן חפשו עצות ותחבולות להוציאו משלוותו ולהביאו לידי עצבון ודכאות רוח ואין השכינה שורה מתוך עצבות [שבת ל עב] ואז יבצר ממנו לשיר בגילה ורנן לפני הקב"ה כדרכו בקודש ויוכלו להתגבר עליו

והיינו רשת הכינו לפעמי ומהו הרשת כפף נפשי חשבו לכוף כאגמון ראשי ונפשי עלי תאבל ועי"כ נסלק רוח הקודש השורה עלי

אבל לשוא היה כל עמלם וסוף דבר שמהם נתרחקה השכינה ובשוחה אשר כרו לפני נפלו הם בתוכה סלה [א.ה. וממשיך דוד ומספר שלא הועילו במעשיהם "נכון ליבי אלקים, נכון לבי אשירה ואזמרה"!]

 

(ח) נָ֮כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה:

רש"י נכון לבי אלהים נכון לבי – נאמן עמך במדת הדין ונאמן עמך במדת הרחמים:

רד"ק נכון לבי אלהים, הכפל לחזק הענין. ומלת אלהים קריאה. אמר,

אעפ"י שאני נרדף תמיד נכון לבי בקרבי ובטוח בך שתושיעני מידם ושאשירה ואזמרה לך על הצלתי:

מלבי"ם נכון, מצייר עתה עת שנפל שאול בידי דוד במערה, ואנשיו [של דוד] הסיתו אותי שיהרגנו,

והוא מתחזק נגד יצרו, ואומר, נכון לבי אלהים הלב הוא כח הממשלה אשר בנפש,

הוא נכון להתגבר על יצרי, נכון לבי, ולא אשלח ידי בו, וע"ז אשירה ואזמרה שמנעני מבוא בדמים:

 

(ט) ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר:

רש"י עורה כבודי – ולא אישן עד שלש שעות בכבודי כשאר מלכים:

עורה הנבל וכנור – העירה אותי אתה הנבל וכנור התלוי על מטתי פתוח לצד הצפון

וכיון שמגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ודוד עומד ועוסק בתורה:

אעירה שחר – אני מעורר את השחר ואין השחר מעוררני:

[תהלות מהרי"ץ דושינסקי – יש שאינם מתעוררים לעבודת ה', וכדי לעוררם אומרים להם שיעשו רצון ה' אם לא בשביל עצמם, בשביל בניהם אחריהם שילמדו ממעשיהם ולא יהוו דוגמא רעה וכו'. אולם אצל דוד לא היה כן אלא היה מתעורר מעצמו – ע"ז רמז "למעלה ממטתו" – מטתו מרמז לבניו [כמו מטתו שלימה – בניו צדיקים], ואצל דוד היתה ההתעוררות 'למעלה ממטתו' – למעלה וקודם למיטתו אעירה שחר – היה מעורר ימי שחר עלומיו. [א.ה. מצאתי רמז לכך שאדם לפעמים משתנה לטובה בעקבות לידת ילדיו ואחריותו כלפיהם בדוגמא אישית וכו' מפסוק בתורה (בראשית ה-כב) "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת" מתי חנוך 'התהלך את האלקים'? אחרי הולידו את מתושלח…(זה ע"ד צחות, כי בוודאי חנוך היה צדיק גם בל"ז)]

רד"ק עורה כבודי. כשתושיעני מידם אשירה לך בפה ובכלי,

ואומר לנפשי, שהיא הכבוד: עורה לחבר דברי שיר ותודה.

וכן אומר לנבל וכנור: בעת אעירה שחר [-דרך משל], עורה, שיעורו מעצמם.

אעירה שחר, בעת שאני אעיר נפשי לזמר בכל שחר ושחר.

או פירושו, בעת שאני אעיר עצמי משנתי בשחר להודות את שמך בהם אומר להם: עורו:

מלבי"ם עורה, אז התעוררו כל רגשות נפשו, כבודו ששכן לעפר עד עתה, עתה התעורר, עז"א עורה כבודי,

הנבל וכנור – מנעים זמירות שדמם ונדהם עד עתה, התעורר בנועם זמירותיו, עז"א עורה הנבל וכנור,

עתה אעירה שחר, שמש ההצלחה שחשך עד הנה יתחיל לזרוח, ואעיר השחר של שמש ההצלחה

כי כאור בקר יזרח שמש, ר"ל כי עתה הכיר שאול עצמו את כבודו,

ואמר אליו צדיק אתה ממני, ידעתי כי מלוך תמלוך:

 

(י) אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים ׀ אֲדֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּל־אֻמִּֽים:

אבן עזרא אודך בעמים – ברבים מישראל כמו אחריך בנימן בעממיך:

בלאומים – שאינן מישראל:

רד"ק אודך בעמים ה', ואז אודך בעמים. וכפל הענין במלות שונות כמנהגו. ופירוש עמים ולאומים – משפחות ישראל, כמו: עמים הר יקראו (דברים לג, יט), אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה, יד):

 

מלבי"ם אודך בעמים, ההודאה על הטובה, והזמר הוא ספור שבחיו ותהלותיו,

זה יהיה בלאומים שיש להם דת, אספר להם תהלת ה' כי גדול הוא מעל כל אלהים:

מלבי"ם ביאור המילות אודך בעמים, אזמרך בלאומים. ההבדל בין עמים ובין לאומים,

שלאומים הם האומות שי"ל דת כנ"ל ב' א',

והזמר מובדל מן ההודאה, שההודאה הוא מצד הטובה והזמר הוא השבח מצד עצמו,

והעמים לא יכירו תהלותיו רק מצד הטובות שישיגו ממנו וע"י ההודאה,

אבל הלאומים בעלי הדת יכירו תהלותיו בעצמו וביניהם יזמר לה':

 

(יא) כִּֽי־גָדֹ֣ל עַד־שָׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ וְֽעַד־שְׁחָקִ֥ים אֲמִתֶּֽךָ: (יב) ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ:

רד"ק כי גדול עד שמים. אודה לך כי חסדך שעשית עמי ואמיתך גדול עד שמים,

כמו (מזמור קג, יא): כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. וכבר פירשתי חסד ואמת:

מלבי"ם (יא – יב) כי גדול עד שמים חסדך, ששתי ההנהגות הנקובות בשם חסד ואמת, נמצאו גם בשמים ובשחקים, וכבר התבאר פסוק זה באורך למעלה (סי' ל"ו) במ"ש ה' בהשמים חסדך אמונתך עד שחקים עי"ש, וזה מגביל פה נגד מ"ש רומה על השמים אלהים, שזה מגביל נגד אקרא לאל עליון שהוא ראשית הסבות שבאים ע"י השמים והמערכת, כי הכל הוא ע"י ההשגחה גם בשמים,

ונגד מ"ש לאל גומר עלי שגם בעת שע"פ הסבות הנמשכות יתחייב שלא אושע,

תהפך את הסבה האחרונה ותגמור הדבר לישועה שזה מצד הנס הגמור שהוא ג"כ מתמיד בהנהגת ה',

וזה ע"י הנס שבא מן השחקים, וכמו שהארכתי בזה למעלה שם,

וא"כ רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך:

מלבי"ם ביאור המילות מעל שמים עד שחקים, חסדך אמתך. התבאר למעלה (סי' ל"ו):

 

(יב) ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ:

רד"ק רומה. שָׁנָה הפסוק פעם אחרת לחזק התחינה והבקשה, ואין ביניהם שינוי אלא שהראשון (פסוק ו) 'ה'שמים בה"א, וזה שמים בלא ה"א:

מצודת דוד רומה – אז ירומם תפארתך על השמים ויראה כבודך על כל הארץ בעבור גודל התשועה:

תהלות מהרי"ץ דושינסקי רומה על שמים אלקים – מרמז על המתגאים והמגביהים עצמם עד לשמים,

והארץ – מרמז על הענוים המשפילים עצמם עדי ארץ

וביקש דוד רומה על שמים אלקים התרומם ותסלק שכינתך מעל גסי הרוח

ועל כל הארץ כבודך – על אלו שמנמיכים עצמם ונפשם כעפר לכל תהיה עליהם תשכן כבוד שכינתך לעד:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.