תהלים פרק נח

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ אַל־תַּשְׁחֵ֗ת לְדָוִ֥ד מִכְתָּֽם:

רש"י מכתם – שם נעימות שיר:

מלבי"ם למנצח אל תשחת, מיוסד על אנשי שאול שהסיתו לשאול שירדוף שנית אחרי דוד

ואמרו שמצא את כנף מעילו, וע"ז ציין גם מזמור זה בשם אל תשחת ונסמך למזמור הקודם,

והוסד נגד אנשי כזב ובעלי לה"ר אלה:

 

(ב) הַֽאֻמְנָ֗ם אֵ֣לֶם צֶ֭דֶק תְּדַבֵּר֑וּן מֵישָׁרִ֥ים תִּ֝שְׁפְּט֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם:

(ג) אַף־בְּלֵב֘ עוֹלֹ֪ת תִּפְעָ֫ל֥וּן בָּאָ֡רֶץ חֲמַ֥ס יְ֝דֵיכֶ֗ם תְּפַלֵּֽסֽוּן:

רש"י האמנם – לשון אמונה הוא, האמנם [האם באמת ואמונה] אלם צדק תדברון וגו',

מזמור זה אמר על שבא אל המעגל אשר שאול שוכב שם ולקח את החנית ואת הצפחת והלך לו וקרא הלא תענה אבנר (ש"א שמואל א כ"ו)

כלומר הלא יש לך עתה להוכיח לשאול ולהראותו שעל חינם הוא רודפני שאילו רציתי הרגתיו

וכך אמר בשירו האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר,

והמישרים שהיה לכם לשפוט? הצדק אשר תדברון:

רד"ק האמנם אלם צדק תדברון. אמר זה כנגד אבנר בן נר ושאר שרי שאול

שהיו שופטים את דוד כדין מורד במלכות והיו אומרים כי בדין היה שאול רודף אחריו להמיתו,

[ודוד מאשים אותם] כי אילו היו הם מונעים אותו לא היה שאול רודף אחריו.

אלם, פירושו קיבוץ, מן (בראשית לז, ז) מאלמים אלומים.

אמר: כשתתקבצו לשפוט על משפטי ועל משפטי שאר בני אדם שהם עשוקים כמוני,

[ה]אם באמת תדברון צדק ותשפטו מישרים? לא תעשו כן:

אלשיך האמנם אלם צדק תדברון כו'. הנה על אבנר וכיוצא בו אשר עם שאול,

לא [רק זו] בלבד היתה התלונה על [ש]דברו כזב,

כי אם גם יאשמו על שתיקתם מלומר למלך- למה ישלם רעה תחת טובה?

ואמר האמנם כו' והוא מאמרנו על מאמר (אבות א יז) לא מצאתי לגוף טוב משתיקה,

שאם השתיקה טובה מהדבור הוא [רק] על עסק הגוף, אך לא במילי דשמיא.

וזהו האמנם [נכון הוא שבד"כ] 'אלם' הוא טוב וראוי,

אך [במקרה זה עדיף היה ש]צדק תדברון במה שהוא לשפוט צדק ולדון את כל האדם לכף זכות,

וזהו מישרים תשפטו בנ"א.

כמ"ש ז"ל (אבות א ו) על פסוק (ויקרא יט טו) בצדק תשפוט עמיתך, שתהא דן את כל האדם לכף זכות:

מלבי"ם (ב – ג) האמנם אלם, וכי אפשר להאמין שיתאלמו באלומה ובאגודה אחת שני הפכים בנושא אחד?

והכתובים מקבילים – צדק תדברון – אף בלב עולות תפעלון,

מישרים תשפטו בני אדם – אף בארץ חמס ידיכם תפלסון,

שבפיכם תדברו צדק ותוכיחו את האנשים לעשות צדק, ובלב תפעלו עוולה, והרי הלב סותר אל הדיבור,

וגם תשפטו בני אדם [הגוזלים ותורו להם] לעשות מישרים ושלא יחמסו ויגזלו,

ואתם בעצמכם תפלסון בארץ בפרהסיא את חמס ידכם, והרי המעשה סותר אל הדבור:

מלבי"ם ביאור המילות אלם. מענין מאלמים אלומים, איך תאגדו ותחברו שני הפכים.

צדק תדברון, מישרים תשפטו, הצדק לפי חקות המשפט, והמישרים הם לפי היושר,

וצדק נופל על המשפט, והמישרים על הדבור והתוכחה, כמ"ש ושפט בצדק דלים והוכיח במישור (ישעיה י"א) ופה יספר שהם הוסיפו לעשות שגם בדבורם יוכיחו על הצדק, וגם במשפט ישפטו ע"פ היושר שהוא יותר מן הצדק, כמ"ש (למעלה ט') על ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים:

 

(ג) אַף־בְּלֵב֘ עוֹלֹ֪ת תִּפְעָ֫ל֥וּן בָּאָ֡רֶץ חֲמַ֥ס יְ֝דֵיכֶ֗ם תְּפַלֵּֽסֽוּן:

רש"י אף בלב עולות תפעלון – ולא עוד אלא שבלבבכם אתם חורשים רעה לפעול עוול:

עולות – כמו עוולות כאשר יאמר מן שור שוורים, ומעיר עיירים, ושלשים עיירים להם (שופטים י') שהם לשון עיר וקריה:

בארץ חמס ידיכם תפלסון – בתוך הארץ אתם מכריעים [-מכבידים] חמס ידיכם עד שהוא שוקל משקל רב,

תפלסון [תשקלו. ראב"ע] קונטערפיי"שץ בלעז:

אבן עזרא אף, עולות – כמו ועולתה קפצה פיה בלבבכם העול שתעשו וזה המזמור נאמר על השופטים: חמס ידיכם – דם השוחד

וטעם תפלסון תשקלו אותו עד שלא ירגיש אדם בחמס שתעשו והטעם תעשו חמס כאילו הוא מפולס:

רד"ק אף בלב עוֹלֹת. בוי"ו נחה, כמו: עַוְלוֹת, בוי"ו נעה, מן (ויקרא יט, טו) לא תעשו עול. ואמר אף, כלומר, אעפ"י שהלב בעל המחשבה ואינו בעל המעשה אתם תעשוהו בעל המעשה, כלומר, כל כך יחשוב לבבכם הָעָוֶל תמיד כאילו הוא פועל ועושה אותו.

ובדרש (שו"ט): למה אמר אף? אמר להם: הלב לא נברא אלא לאמת, שנאמר (מזמור טו, ב): ודובר אמת בלבבו, ואתם לא כן, אלא אף בלב עולות תפעלון.

בארץ חמס ידיכם תפלסון, והחמס שתעשו בידיכם –

תשמיעו בארץ ותטעימו אותו לבני אדם בטענות חזקות, כאילו נעשה בפלס ובמשקל וביושר:

תהלות מהרי"ץ דושינסקי – אף בלב עולות תפעלון כו' יש ראיה ברורה שמעשי הרשע שלכם עשויים בכוונה תחילה ובמחשבת זדון להרשיע, שהרי אתם עושים אותה במידה ובמשקל פלס ובדייקנות ללא חסר ויתר,

וזה לא יתכן אלא אם כן האדם עושה זאת בשימת לב ובדקדוק.

וז"ש אף בלב עולות תפעלון, העוולות שלכם באים מתוך הלב, ולא מתוך שגגה וחוסר ידיעה,

והראיה – שבארץ חמס ידיכם תפלסון בדקדוק ובפלס.

 

(ד) זֹ֣רוּ רְשָׁעִ֣ים מֵרָ֑חֶם תָּע֥וּ מִ֝בֶּ֗טֶן דֹּבְרֵ֥י כָזָֽב:

רש"י זורו רשעים מרחם – ממעי אמם הם נעשים זרים להקב"ה

כדרך שעשה עשו ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כ"ה):

זורו – נזורו כמו שומו שמים (ירמיה ב'), וימררוהו ורבו (בראשית מ"ט), רומו מעט (איוב כ"ד), כולן לשון נפעלו:

אלשיך זרו רשעים מרחם וכו'. אמר, עד כה דברתי על השותק מלומר למלך שיחזיק לי טובה, [בעבור זה] שיקרה נפשו בעיני [ולא הרגתי אותו]. [עד כה דיברתי] שעל השותק אני כועס.

וגם יותר מזה על המלגלג שאמר לו כזב כל כך "ניכר כי בסירה נכרת כנף המעיל",

מה שניכר לעין הפרש [והבדל שיש] כריתת סכין או מספריים, לקריעת הסירה.

ועל זה אמר זרו רשעים מרחם כו' והוא כי אמר במה אייחס ענין [וסיבה] אשר עָרב אל לבו לדבר שקר וכזב?

אם אומר שמתכונת הולדתם בבטן יצאו בני תרבות רעה,

הלא זה יצדק ברשע במעשיו כשטוף בזמה ודומה לו,

כי נאמר כי שלא לשום שמים היה הזווג בהוליד אותו וכפי רוע החבור יצאת התולדה,

וכמאמר הנביא באומרו (הושע ה ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו.

אך אשר לו מדת דבר כָּזָב, יראה דבר בלתי מתייחס אל ההולדה,

כי אין בגידת האב בחיבור מתייחס אל מדה זו.

וזהו אומרו זרו רשעים מרחם כו', לומר הנה מה שזורו רשעים שנעשו זרים במעשיהם,

הנה נייחס הדבר לומר מרחם, כי מהרחם בא להם מרוע החיבור בכונתם [של הוריו מולידיו].

אך [האם] נאמר גם כן שתעו מבטן דוברי כזב? מחמת הבטן,

באופן [ש]היה כדבר טבעי אליהם [לדבר כזב] ולא יבצר מהם.

הלא תימה הוא כי איננו צודק, כי איננו רֶשַע של הנאה ורוע תאוה:

מלבי"ם זרו, אומר שאנשי כזב האלה הצבועים והחנפים הם גרועים מן הרשעים בפרהסיא,

כי הרשעים הם זורו מעת שיצאו מרחם, דהיינו אחר לידתן,

אבל דוברי כזב הם תעו מבטן אמם, גם בטרם נולדו ויצאו מרחם,

ור"ל שהרשעים אין רשעתם טבעי להם, כי האדם לא נברא שיהיה רשע, ותולדות האדם נוטה אל הצדק,

רק ירשיע אח"ז ע"י חברים ושכנים ומורים רעים וכדומה,

אבל בעלי הכזב תכונתם וטבעם רע, ורעתם אינו דבר מקרי רק עצמי וטבעי להם:

מלבי"ם ביאור המילות מרחם. מבטן. הבטן מצייר בעוד הולד בבטן אמו, והרחם מציין יציאתו לחוץ כמ"ש (ירמיה א'):

 

(ה) חֲמַת־לָ֗מוֹ כִּדְמ֥וּת חֲמַת־נָחָ֑שׁ כְּמוֹ־פֶ֥תֶן חֵ֝רֵ֗שׁ יַאְטֵ֥ם אָזְנֽוֹ: (ו) אֲשֶׁ֣ר לֹא־יִ֭שְׁמַע לְק֣וֹל מְלַחֲשִׁ֑ים חוֹבֵ֖ר חֲבָרִ֣ים מְחֻכָּֽם:

רש"י חמת למו – ארס יש להם להרוג את הבריות כדמות הנחש:

כמו פתן חרש יַאְטֵ֥ם אזנו – הנחש כשהוא מזקין נעשה חרש באזנו אחת

ואוטם השנית בעפר שלא ישמע את הלחש כשחַבָּר משביעו שלא יזיק:

רד"ק חמת למו כדמות. רשעם ניכר בפניהם שמטילין ארס מפיהם ומפניהם בהתרגזם, כמו הנחש המטיל ארס. ובא חמת בתי"ו שלא בסמיכות, וכן (ויקרא ח, כו): חלת מצה אחת, והדומים להם.

כמו פתן חרש, לפי שדימה אותם לנחש אמר שהם כמו הנחש הקשה שבמין והוא הפתן החרש שיאטם אזנו, לפי שאומרים לחש ידוע לנחש שלא יזיק אחר כן,

וזה הנחש לא יועיל בו הלחש כאילו הוא חרש וכאילו יאטום אזנו שלא ישמע מה שלוחשים לו:

אלשיך …או יאמר, במה שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ח א) על פסוק (קהלת י יא) אם ישוך הנחש כו',

שאומרים לנחש ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל את מה הנאה יש לך, משיב ואומר ואין יתרון לבעל הלשון.

ובזה יתכן [לבאר] כי זה מאמר דוד, הנה חמת למו כדמות חמת נחש,

כלומר מה הנאה היה לאומרים כי בסירה נכרת שהיה סיבה להבעיר אש המלחמה אחרי שנכבית,

האם בהרוג שאול את דוד ימלוך אבנר תחתיו על אומרו כך?

אך הוא כי הנה חמת למו כדמות חמת נחש שנושך בלי הנאה לעצמו, [כך אבנר מסכסך בלא שירוויח מאומה]

אך מי יתן והיה כנחש מקבל לחש ולא כפתן חרש כו' כמבואר בקודם:

מלבי"ם (ה – ו) חמת למו כדמות חמת נחש, הנחש נושך את האדם שלא להנאתו רק מצד האיבה שהושת בינו ובין האדם, שהאדם ישופנו ראש ולכן הוא ישופנו עקב מיראתו פן יהרוג אותו,

וכן ידמה חמתם של בעלי לה"ר אלה, כאלו הם מתיראים ממני שלא אעשה להם רעה ולכן ידברו עלי לה"ר, שנדמה לנשיכת נחש כמ"ש אם ישוך הנחש בלא לחש ומה יתרון לבעל הלשון,

אולם לעומת זה הנחש שומע לחש ואינו מזיק,

והוא במליצה ש[כביכול] מלחשים לו שלא יירא מן האדם כי אינו אויב לו ולא דורש רעתו, ואז לא ישוך,

וכן היה ראוי שאחר שלחשתי להם ע"י מה שהראיתי ע"י כריתות כנף המעיל שאיני דורש רעת שאול

היה ראוי שישמעו לחש

אבל הם דומים כפתן חרש יאטם אזנו אשר לא ישמע לקול מלחשים

הגם שהחובר חברים הוא מחוכם ויודע לחש, כן הם האטימו אזנם משמוע לחש:

מלבי"ם ביאור המילות חמת. כמו אם אתן שנת לעיני: (ו) מלחשים, חובר חברים. החובר מאסף הנחשים ביחד, והוא גדול ממלחש על נחש אחד, ומוסיף במליצתו:

 

(ז) אֱֽלֹהִ֗ים הֲרָס־שִׁנֵּ֥ימוֹ בְּפִ֑ימוֹ מַלְתְּע֥וֹת כְּ֝פִירִ֗ים נְתֹ֣ץ ׀ הֽ':

רד"ק אלהים הרס שנימו בפימו. לפי שאמר במזמור למעלה (נז, ה): שניהם חנית וחצים,

אמר הרס שנימו בפימו שלא יזיקוני דבריהם הרעים. ומלתעות הם השיניים הגסות,

והמשילם לכפירים, שהם האריות, לפי שהם טורפים כמוהם:

מלבי"ם אלהים הרס שנימו בפימו, מדמה הלה"ר שלהם כשינים שבם יאחזו החיות הטורפות את טרפו,

וכמלתעות כפירים שבם ידיקו את הטרף, ובקש מה' שיהרוס שניהם בל יוכלו לאחוז את הטרף,

ואף שכבר הוא בפיהם יתוץ מלתעותיהם בל יכולו להשחיתו:

מלבי"ם ביאור המילות שנימו. הם החדות. ומלתעות, הם הטוחנות. הרס, נתוץ, הנתוץ מוסיף על ההירוס,

שההורס מפרקן מחבורן והנותץ משברם לחלקים כמ"ש התו"ה (שמיני סי' קל"ט) ומוסיף והולך כדרכו:

תהילות מהרי"ץ דושינסקי – הרס שינמו בפימו – אמרו בגמ' ערכין טו שהלשון מוקפת בשתי חומות – עצם ובשר – שיניים ושפתיים, למונעה מלשה"ר.

עפ"ז טוען כאן שהיות ושונאי דוד דברו לשה"ר הרי ששיניהם לא מלאו תפקידם למנוע הלשה"ר, ראויים הם להעקר ממקומם, ולכן הרוס שינמו בפימו, הם מיותרות אצלם…

 

(ח) יִמָּאֲס֣וּ כְמוֹ־מַ֭יִם יִתְהַלְּכוּ־לָ֑מוֹ יִדְרֹ֥ךְ חצו חִ֝צָּ֗יו כְּמ֣וֹ יִתְמֹלָֽלוּ:

רש"י ימאסו – לעצמם שיהיו נמאסים בעיניהם מדאגה וכמו במים יתהלכו

דוגמתו (יחזקאל כ"א) כל ברכים תלכנה מים מדמעות (סא"א):

ידרוך חציו – הקדוש ברוך הוא לנגדם כדי שיתמוללו, יתמוללו שיאנ"ט פרוייאיי"ץ בלעז:

רד"ק יִמָּאֲסוּ כמו מים. האל"ף במקום אות הכפל, והוא כמו: ימססו, על דרך (יהושע ז, ה) וימס לבב העם ויהי למים, רצונו לומר שיהיו מעשיהם בטלים.

ידרך חציו, כל אחד מהם כשידרוך קשתו לירות חיציו יהיו החיצים ההם כמו אם יתמוללו,

שלא יוכלו להרע לי. והחיצים הם דבריהם הרעים, והקשת הוא הפה,

וכמוהו (מזמור סד, ד): דָּרְכוּ חִצָּם, דרכו קשתם לירות חיצם:

מלבי"ם ימאסו וימסו, כמו מים אשר יתהלכו למו כי אינם מדובקים יחד ויתפרדו לטפות טפות, כן יתפרד קבוצם,

וגם בעת שידרוך חציו יהיו דומים כמו יתמוללו כדבר הנמלל שנקטף ראשו, כן יקטף ראש החד של החצים:

מלבי"ם ביאור המילות ימאסו. האל"ף תמורת הכפל כמו עורי רגע וימאס (איוב ז') ימססו:

כמו יתמללו. כמו ימולל ויבש. ועי' ישעיה (כ"ד) שבא על קטיפת ראש הדבר שיקטפו ראשי החצים וכראש שבולת ימלו, וע"ד המליצה יל"פ מענין מלל ודבור, שבעת ידרוך חציו יהיה דומה כאלו החצים ימללו וידברו לאמר, כמו שבלול תמס יהלוך, ר"ל שע"י שידרוך חציו יכרת ויאבד:

 

(ט) כְּמ֣וֹ שַׁ֭בְּלוּל תֶּ֣מֶס יַהֲלֹ֑ךְ נֵ֥פֶל אֵ֝֗שֶׁת בַּל־חָ֥זוּ שָֽׁמֶשׁ:

רש"י שבלול – יש פותרין לימצ"א בלעז [חילזון], ויש פותרין כמו שבולת מים (לקמן תהלים ס"ט) וכפל הלמ"ד כמו מן ימל קצירו (איוב י"ח), ימולל (לקמן תהלים צ'):

תמס – נמס והולך תמס שם דבר הוא, המ"ם יסוד ועיקר הוא והתי"ו בו יסוד נופל כמו תי"ו של תבל עשו (ויקרא כ'):

נפל אשת – טלפ"א בלעז, שאין לה עינים והיא תנשמת [חפרפת או חולד] דמתרגמינן אשותא כך פירשוהו רבותינו,

ויש פותרין נפל של אשה כמו אשת הזמה (יחזקאל כ"ג), ויש תי"ו בלא דבקות כמו (משלי ד') עטרת תפארת תמגנך כמו נפל של אשה שלא חזו הנפלים שמש, וללשון ראשון הוי נפל ואשת כמו ואני ככבש אלוף (ירמיה י"א) שהוא כמו כבש ואלוף, ופי' מנחם ככבש ואלוף הוא שור אף כאן נפל ואשת (צוה להגיה סא"א):

רד"ק …זה וזה לא ראו שמש, השבלול שהוא מתכסה בתוך קליפתו שהיא לו כמו לבוש, וכן הנפל כמו שאומר (איוב ג, טז): כעוללים לא ראו אור.

מלבי"ם כמו שבלול (שנעקע [-החילזון]) שסגולתו שכמעט שיגעו בם ימלטו מקרבם ליחה רבה עד שידמה כאלו הם נמסים, (וידוע שע"י הליחה שבם יתנועעו בקל ועל זה אמר תמס יהלך),

ויהיו דומים כנפל אשת – שרץ שתום העין – אשר בל חזה שמש,

(וי"ל נפל אשת מין נחש עיוור (בלינדע שלייכע) שסגולתו שבנגוע איש בו יתקשה כאבן ויפול לחתיכות,

ונקרא נפל ע"י נפילתו לחתיכות, ואשת ע"ש עורונו, אישון לילה ואפלה), ור"ל או שימס כמים בנגעו בו, והנמשל ע"י הויכוח של דוד בעת שכרת כנף המעיל, או יהיה עור בלתי רואה ויתקשה כאבן,

ואם לא ירף ידיו – יפול לחתיכות:

מלבי"ם ביאור המילות תמס, שם, שרשו מסס, והתי"ו למשקל השם. אשת, מין שרץ בדברי חז"ל, ואני פירשתי לפי ענינו:

 

(י) בְּטֶ֤רֶם יָבִ֣ינוּ סִּֽירֹתֵיכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ:

רש"י בטרם יבינו סירותיכם אטד – אשר בטרם ידעו קוצים רכים שלכם להיות אטדים קשים

כלומר עד שלא יגדלו בני הרשעים:

כמו חי כמו חרון – כלומר בגבורה ובחוזק ובחרון יסערם הקדוש ברוך הוא, חי לשון גבורה:

רד"ק בטרם יבינו סירותיכם. עניינו דוּדים, כמו (שמות כז, ג): ועשית סירותיו.

ואמר דרך משל למהירות אבדם מן העולם, אמר: בטרם ירגישו הסירות מאש האטד אשר תחתיהם,

שהוא אש שאין לו קיימא.

כמו חי כמו חרון ישערנו, כמו שהבשר אשר בסירות עודנו חי

כי לא הרגישו הסירות מחמימות האטד ולא נתבשל הבשר,

כן יבוא חרון האל להם פתאום בעודם בשלוותם וישׂער כל אחד מהם.

ויש מפרשים סירותיכם, קוצים, מן (קהלת ז, ו) כקול הסירים, ודימה הרשעים לקוצים. והקוצים הרכים יקָראו: סירים, וכשיגדלו והם קשים יקָראו: אטדים.

ואמר: בטרם שיגיעו הסירים שיהיו אטדים כמו שהם חיים, כלומר, לחים,

כן חרון האל ישׂערם בעודם בחזקם ובבריאותם.

ופירוש יבינו יפריחו, וכן במשנה (תוספתא מעש"ר פ"א, ד): הסיאה והאזוב מִשֶּׁיָּבִנוּ:

אלשיך בטרם יבינו סירותיכם אטד כו'. הלא כמו זר נחשב לייחס אל הסיר תבונה.

ויתכן כי הנה נתרעם על השומעים כי בסירה נחתך כנף המעיל אשר לשאול, אמר עתה כמדבר אל כל המון החיל אשר עם שאול, דעו איפוא כמה רע היה הדבור ההוא,

כי הלא האם בטרם יבינו השומעים, [כ]לומר האם ילדים היו השומעים [דברי אבנר] בטרם היות להם תבונה [להבין-] כי סירותיכם – שהם מיני הסירה שאמר שנכרת בה – הוא אטד בעלמא?

האם הוא כמו איש חי שכורת בתער או מספרים?

כי הלא לו יוכח שהיה כח בסירה לקרוע, לא היה כריתה שוה [וישרה],

רק כמו חרון – כאשר יעשה החי בחרון וכעס, שאוחז וקורע בחרון, שהיא קריעה בלתי שוה,

כך ישערנו ויתקפנו וישברנו, לא ככורת בתער או מספריים כאשר היה ניכר במעיל כי כן עשה דוד:

מלבי"ם בטרם יבינו סירותיכם אטד, האטד בוער תחת הסירות, כמ"ש כקול הסירים תחת הסיר,

ובעת יתחיל הבשר שבסיר להתבשל ירגיש הסיר כי יש אטד תחתיו המחמם אותו, ומעלה רתיחות כנגדו, וימליץ שאז 'יבין' [וירגיש] הסיר את האטד,

אולם בטרם שיבין הסיר את האטד, היינו בעוד שלא התחמם מן אש האטד, הבשר עדיין חי,

ויאמר שגם בטרם שיבינו הסירות את האטד, הגם שהוא כמו חי, ר"ל כבשר חי שלא נתבשל

בכ"ז כמו חרון ישערנו, יסער [הסיר] וישליך אותו [-את הבשר מתוכו]

כמו חרון – היינו כבשר שחרה ונחר ונשרף מן האש שמשליכין אותו,

והמליצה שפורעניות הרשע ידמה כבישול הסיר כמ"ש (יחזקאל כ"ד) שפות הסיר שפות,

וכשבא הפורעניות בזמנו – ימשיל שנתבשל הבשר [באופן הדרגתי],

ויצייר [כאן] שיבא הפורעניות לפני זמנו בעודו דומה כמו חי, ובכ"ז יהיה כדבר הנחרר ונשרף מרוב האש, ואז.

מלבי"ם ביאור המילות יבינו, במליצה ייחסו תבונה וכל כחות נפשיים לעצמים בלתי בע"ח, כמו אף אם יבין מפרשי עב (איוב ל"ו). סירותיכם, הסירות שמבשלים בהם. חי, בשר שלא נתבשל וכן נקרא בדברי חז"ל, חרון, שרשו חרה, דבר הנחרה וחרה מני אש, ישערנו כמו יסערנו בס', או שמתחלף עם שי"ן ימנית כמו כתאנים השוערים, דבר מאוס שמשליכין אותו:

 

(יא) יִשְׂמַ֣ח צַ֭דִּיק כִּי־חָזָ֣ה נָקָ֑ם פְּעָמָ֥יו יִ֝רְחַ֗ץ בְּדַ֣ם הָרָשָֽׁע:

אבן עזרא ישמח צדיק – כנגד אלם צדק:               רד"ק ישמח צדיק, אז בבוא להם חרון האל:

אלשיך ישמח צדיק כי חזה נקם כו'. תשיב רוח הקדש לדוד ואומרת, הלא אתה חסת על אלו, ולא שאלת מיתה עליהם רק הריסת שנימו על דרך האמור (פסוק ז).

והלא טוב הוא [לך דוד כי] ישמח צדיק כי חזה נקם ממש, שימות עושה הרעה,

וימשך טובה לצדיק כי יתן אל לבו, ופעמיו ירחץ מכל חלאת פסיעות בלתי טובות, בראות דם הרשע,

ויתכשר הצדיק יותר, כלומר וטוב יהיה שימות עושה הרעה:

מלבי"ם ישמח צדיק כי חזה נקם, המליץ יצייר את הנקם כעצם מופשט חי, שהוא הורג את הרשע,

ואחר שהרג אותו אז הנקם ירחץ את פעמיו בדמו,

ועז"א הצדיק יחזה, איך שהנקם הוא ירחץ את פעמיו בדם של הרשע,

(ועז"א לשון חזה כי הנקם הוא עצם הגיוני [-רוחני] שאין רואים אותו בעין רק במחזה הלב):

מלבי"ם ביאור המילות חזה נקם. יש הבדל בין ראה ובין חזה, שראה הוא בעין, וחזה הוא מה שחוזה ברוח ובלב, כמ"ש ישעיה (ל' י') ובכ"מ, ועל עצמים הגיונים ראוי לבא מלת חזה, ופה בא הנקם כעצם מופשט, והצדיק חוזה אותו במחזה הלב, איך ירחץ פעמיו בדם הרשע אשר הרג:

פנים יפות ישמח צדיק כי חזה נקם – כשרואה נקמה באויביו זו ראיה שהוא צדיק

כי הנצול בזכות אחרים – כגון לוט – אינו רואה במפלת שונאיו, וכמו שנאמר ללוט אל תבט אחריך.

ד"א כי חזה נקם – במכת בכורות, פעמיו ירחץ בקריעת ים סוף.

 

(יב) וְיֹאמַ֣ר אָ֭דָם אַךְ־פְּרִ֣י לַצַּדִּ֑יק אַ֥ךְ יֵשׁ־אֱ֝לֹהִ֗ים שֹׁפְטִ֥ים בָּאָֽרֶץ:

רש"י ויאמר אדם אך פרי לצדיק – ואז יאמרו הבריות ודאי יש פירות ותשלום שכר במעשה הצדיקים

שנקם הקדוש ברוך הוא נקמתם:      יש אלהים – דיין שופט רשעים בארץ:

אלשיך משיב דוד ואומר, הלא נפיק מיניה חורבא, שהנה ויאמר אדם הרואה נקמת הרשע,

הנה בזה נתמעט זכויות הצדיק, כי אכל בזה פרי מעשיו בעולם הזה במה ששמח במות רשע,

וזהו ויאמר אדם הנה 'אך' פרי לצדיק לומר 'אך' שהוא מיעוט – פרי לצדיק עתה, כי נתמעט [שכרו] בזה,

והוא כי אכין ורקין מיעוטין (ירושלמי ברכות ט ז).

משיבה רוח הקדש ואומרת, הנה לעומת האך זה יש 'אך' אחר והוא, כי 'אך' יש אלקים שופטים בארץ,

[כ]לומר טוב הוא שיחזה נקם מהרשע, שאם לא כן יאמר אדם 'אך' [כמו 'אין'] יש אלקים שופטים בארץ בעולם הזה, כי אם בשמים אחרי מות האדם,

שהוא 'אך' מיעוט שימעטנו בהיות אלקים משגיחים ושופטים בארץ,

אך בנפול הרשע [בפסוק הקודם] לא יאמרו אך יש, כי אם שודאי יש אלקים שופטים בלי מיעוט,

ולא יצא מזה אבנר ריקם [בלא עונש], כי ירד בדם שאולה:

מלבי"ם ויאמר, והנקם יאמר אל הצדיק ובני אדם העומדים שם, יאמר להם, אדם אתה אדם,

ראה כי אך פרי לצדיק, שיש שכר טוב לצדיק,

וכן ראה כי יש אלהים שופטים בארץ לשלם לעושי רע כרעתו, כי ממה שיראו עונש הרשע ואיך ה' רב ריב הצדיק מידו, יכירו כולם שיש אלהים משגיח, ושיש שכר ועונש:

מלבי"ם ביאור המילות ויאמר אדם. הוא שם הקריאה. הנקם יאמר אתה אדם! כי כשידבר עצם שאינו אדם אל האדם קוראהו בשם אדם, כמו שקרא ליחזקאל בן אדם:

אמת קנה א׳ך פ׳רי ל׳צדיק. ר׳׳ת אפל, והוא תפוח באנגלית, רמז למ״ש הבא״ח (פ׳ נצבים אות ד) שכל הפירות שורשם במלכות [-נוקבא], ורק התפוח שורשו בדכורא שהוא סוד תפארת ע״ש. [צדיק זה בחינת יסוד דדכורא]. וזהו אך פרי [אחד יש] לצדיק [שהוא הדכורא, כל השאר לנוק'], ודו״ק.

וסיים הכתוב אך יש אלהים שופטים בארץ, מכאן רמז שאוכלים תפוח בראש־השנה שהוא יום הדין והמשפט. (נתחדש לי זה בליל ר"ה התשנ״ח).