השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק נ

(א) מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אֵ֤ל ׀ אֱֽלֹהִ֡ים ה֗' דִּבֶּ֥ר וַיִּקְרָא־אָ֑רֶץ מִמִּזְרַח־שֶׁ֝֗מֶשׁ עַד־מְבֹאֽוֹ:

רש"י אל אלהים ה' – אקרא (אלהי האלהים ה' שמו):

מלבי"ם מזמור לאסף, בו תוכחה נגד החנפים והצבועים שהיו עושים תועבות גדולות ומראים את עצמם צדיקים ע"י הבאת קרבנות רבים, והוצאת דבה על רעיהם בדברים שיעשו הם עצמם,

ומדבר בשם ה' כי בא לשפטם על רוע מעשיהם,

אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ, ה' מזמין עתה את כל הארץ ממזרח שמש עד מבואו:

מלבי"ם ביאור המילות אל אלהים. שופט השופטים. ויקרא, מענין הזמנה.

 

 (ב) מִצִּיּ֥וֹן מִכְלַל־יֹ֗פִי אֱלֹהִ֥ים הוֹפִֽיעַ:

מצודת ציון מכלל – מלשון כל ור"ל כלול בכל היופי וכן לבושי מכלול (יחזקאל כג): הופיע – האיר וזרח:

מלבי"ם מציון, ואלהים יופיע שכינתו מציון, שמשם יבא לשפוט את החנפים ולגלות רעתם:

 

(ג) יָ֤בֹ֥א אֱלֹהֵ֗ינוּ וְֽאַל־יֶ֫חֱרַ֥שׁ אֵשׁ־לְפָנָ֥יו תֹּאכֵ֑ל וּ֝סְבִיבָ֗יו נִשְׂעֲרָ֥ה מְאֹֽד:

מלבי"ם יבא, ואלהינו יבא בעצמו ואל יחרש עוד כמו שהחריש להם עד הנה,

רק אש לפניו תאכל וסביביו יהיה סער גדול המלהיב את האש:

רש"י יבא אלהינו ואל יחרש – עוד על דם עבדיו השפוך:

 

(ד) יִקְרָ֣א אֶל־הַשָּׁמַ֣יִם מֵעָ֑ל וְאֶל־הָ֝אָ֗רֶץ לָדִ֥ין עַמּֽוֹ:

רש"י יקרא אל השמים – לפקוד על שר האומות שבמרום:

ואל הארץ – לפקוד על מלכי מצרים:

לדין עמו – לנקום נקמת עמו כמו כי ידין עמו ודם עבדיו יקום (דברי' ל"ב):

רד"ק יקרא אל השמים מעל. אל המלאכים לקחת דין עמו מן הגוים, כמו שאמר שם בנבואת יואל (שם פסוק יא): שָׁמָּה הַנְחַת ה' גִּבּוֹרֶיך, על דרך (מ"ב יט, לה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.

ואל הארץ, רצונו לומר ואל אנשי הארץ, כי הם עצמם יהרגו איש את אחיו כי תהיה מהומת ה' בהם, כמו שנאמר בנבואת יחזקאל (לח, כא): חרב איש באחיו תהיה,

ונאמר בנבואת זכריה (יד, יג): תהיה מהומת ה' רבה בהם והחזיקו איש יד רעהו ועלתה ידו על יד רעהו.

ורז"ל דרשו (סנהדרין צא, ב) יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף, כלומר כי ביום הדין תהיה תחיית המתים וישפטו הגוף עם הנשמה:

מלבי"ם ויקרא ויזמין אל השמים ואל הארץ לדין עמו, שכולם יצטרפו לעיין בדבר המשפט הלז, והוא יאמר אליהם:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צא. אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? – אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? – אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה – הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד. שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. יקרא אל השמים מעל – זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו – זה הגוף.

הוסיף במע"ל השמי"ם בגי' נשמ"ה, לדי"ן – בגי' הגו"ף

 

(ה) אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח:

רש"י אספו לי חסידי – ועוד יקרא לשמים ולארץ שיאספו לו הגליות כענין שנאמר עורי צפון ובאי תימן (שיר השירים ד'):

כרתי בריתי עלי זבח – שקבלו את התורה בברית וזבח כענין שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' וגומר (שמות כ"ד):

רד"ק אספו לי חסידי. אמר לאומות העולם שישראל בגלות אצלם שיביאום אל ירושלים, כמו שנאמר בנבואת ישעיהו (יח, ז): בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, ואמר (שם סו, כ): וְהֵבִיאוּ את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה',

ואמר בנבואת צפניה (ג, י): מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי, וישראל הם בבני העולם חסידי וכורתי בריתי עלי זבח כי בהר סיני כרת עמהם משה ברית וזבחו זבחים ולקח דם הברית ויזרוק על העם.

ויש דרש כי על ברית מילה אמר, שהחזיקו ישראל בה בגלות. וכן אמרו רז"ל: מהו כורתי בריתי עלי זבח? ביום שישראל עושים ברית מילה, עלי זבח הם עושים, שעושים שמחה ומשתה:

מלבי"ם אספו לי אתם חסידי! אספו לי את הכורתים בריתי עלי זבח –

החושבים שע"י הזבחים שמביאים הם כורתים עמי ברית בל אעשה להם רעה ועי"כ אאהב אותם:

אבודרהם – כורתי בריתי עלי זבח. זו סעודת מילה, ומפרשים עלי זבח עלי זב ח׳, זב דם מילה ביום השמיני.

 

 (ו) וַיַּגִּ֣ידוּ שָׁמַ֣יִם צִדְק֑וֹ כִּֽי־אֱלֹהִ֓ים ׀ שֹׁפֵ֖ט ה֣וּא סֶֽלָה:

מלבי"ם ויגידו, ואז יגידו השמים צדקו שהגם שבארץ תועים וחושבים כי ירצה ה' באלפי אילים

בשָׁמַיִם ששם אין אכילה ושתיה שם יגידו צדקו בדין זה,

כי אלהים שופט הוא, הוא ישפוט משפט החטאים האלה, והשמים יבררו כי צדיק הוא במשפטו,

סלה, סיום הקריאה. עתה יחל להוכיח:

 

(ז) שִׁמְעָ֤ה עַמִּ֨י ׀ וַאֲדַבֵּ֗רָה יִ֭שְׂרָאֵל וְאָעִ֣ידָה בָּ֑ךְ אֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֶ֣יךָ אָנֹֽכִי:

אבן עזרא שמעה – הטעם לא כרתי אתך ברית [המוזכרת לעיל – כורתי בריתי עלי זבח] רק שאהיה לך לאלהים וזהו הוא אלהים אלהיך אנכי:

רד"ק שמעה עמי. אחר שיעשה האל משפט בגוים יוכיח ישראל על מעשיהם ויבער מהם הרשעים וישאיר הטובים, כמו שנאמר בנבואת צפניה (ג, יא – יג): כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה' שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב,

ואמר בנבואת זכריה (יג, ח – ט): פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ. וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר ה' אֱלֹהָי,

וכתיב בנבואת ישעיהו (ד, ג): והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים,

והוכיחם על דבר העוֹלות כי זה חטא גדול וכפירה להביא קרבן ולא ישוב מחטאו,

ובזה הוכיחו אותם הנביאים, ותחילת דברי ישעיהו (שם א, יא) בזה היה: למה לי רוב זבחיכם. מי בקש זאת מידכם. לא תוסיפו הביא מנחת שוא. ואמר ירמיהו (ז, כא): עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר,

וכן מלאכי אומר (א, י): מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם, וכן הנביאים האחרים הוכיחום על זה.

ואמר ואעידה בך, הברית אשר כרתי אתך יש לי עדים ביני ובינך, כמו שאמר (דברים ד, כו): העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, ואותם העדים קיימים הם ויעידו כי קבלת אותי לאלוה, מה שאמרתי לך תחילה.

אלהים אלהיך אנכי, כמו שאמר (שמות כ, ב): אנכי ה' אלהיך, וקבלת אותי עליך לאלוה לעשות כל מה שאצוה עליך, ולא עשית, ועל זה אוכיחך,

לא על זבחיך כי אין בעשרת הדברים זכר לזבחים, וכמו שאמר שמואל (ש"א טו, כב): הנה שמוע מזבח טוב, כלומר, לא תחשבו כי דבר הקרבנות דבר גדול הוא בעיני שאם בטלתם אותם אוכיח אתכם על זה,

אלא אוכיח אתכם על הטוב ועל הרע באמונה ובמעשים:

מלבי"ם שמעה עמי ואדברה אברר לך דבר זה מצד השכל, שמעה ישראל ואעידה בך בהתראה וביעידת עונש,

כי אלהים אלהיך אנכי, נגד מ"ש ואדברה אלהים אנכי, וא"א שארצה בזבחים שזה נגד האלהות,

ונגד מ"ש ואעידה בך כי אלהיך אנכי, דיינך ושופטך להענישך ע"ז:

מלבי"ם ביאור המילות אדברה, ואעידה. עי' ירמיה (ו' י'), ומבואר שעמי מציין מדרגה יותר מן ישראל, כמ"ש ישעיה (א' ד'), וע"כ יחס הערת השכל אל שם עמי, ויעוד העונש אל ישראל.

אלהיך, בכינוי מציין ההשגחה המיוחדת (עמ"ש התו"ה אחרי סי' ק"ל):

 

(ח) לֹ֣א עַל־זְ֭בָחֶיךָ אוֹכִיחֶ֑ךָ וְעוֹלֹתֶ֖יךָ לְנֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

רד"ק לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך. פירושו, ולא עולותיך לנגדי תמיד.

ו'לא' שזכר עומד במקום שנים, כלומר, אין עיני על העולה אם לא הקרבתם אלא על החטאים שעשיתם:

מלבי"ם לא, התוכחה לא יהיה על זבחיך על מה שאינך מביא זבחים לפני (כמו שאתה חושב שזה חטא גדול)

כי הלא עולותיך לנגדי תמיד, שאתה מתמיד בהבאת העולות, אולם למה לי העולות הלאה, הלא.

אלשיך ויקרא ועולותיך לנגדי תמיד. העולות שאתה מביא תמיד שהן לכפר על הרהור הלב

הם כנגדי, כמתנגדים לי אחשבם, כי טוב שלא תהרהר משתהרהר ותביא עולות.           

 

(ט) לֹא־אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים:

רד"ק לא אקח מביתך פר. אם הייתי צריך לעולות לא הייתי לוקח אותם ממך, כי לי הכל וברשותי.

וזָכַר פר כי הוא המין הגדול שבקרבנות, וכן אמר עתודים כי הם גדולי העיזים.

ממכלאותיך, כמו (חבקוק ג, יז): גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן, והה"א והאל"ף מתחלפים. והם גדרות הצאן, מקום שנכלאים שם הצאן:

מלבי"ם לא אקח מביתך פר, וכי צריך אני דוקא אל הפר הנמצא בביתך, ואל העתודים הנמצאים במכלאותיך, הלא אם הייתי צריך אל אכילה, הלא יש.

מלבי"ם ביאור המילות ממכלאתיך. כמו גזר ממכלה צאן, והא' והה' מתחלפים (כמ"ש ישעיה ט"ז ז'):

 

(י) כִּי־לִ֥י כָל־חַיְתוֹ־יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי־אָֽלֶף:

רש"י בהמות בהררי אלף – הוא (שור המתוקן לסעודת העתיד) שהוא רועה אלף הרים ליום וכל יום ויום הם צומחים, י"מ אלף הרים או אלף פרסאות או שם אלף פרים,

וי"מ שהוא כמו שגר אלפיך כלומר הרים מלאים בקר בעבור שהזכיר לא אקח מביתך פר:

מלבי"ם לי כל חיתו יער, שהם טובים מן הפר ומצויים בהפקר,

ואם תחשוב שרוצה אני דוקא בשר בהמה יש לי בהמות בהררי אלף, וגם ידעתי כל עוף הרים,

ואף זיו שדי שהוא הבעל חיים היותר קטן בבריאה הוא עמדי והכל תחת השגחתי, וא"כ.

 

(יא) יָ֭דַעְתִּי כָּל־ע֣וֹף הָרִ֑ים וְזִ֥יז שָׂ֝דַ֗י עִמָּדִֽי:

אבן עזרא ידעתי – טע' ידעתי כי אין כח באדם לדעת כולם כי רבים הם:

וזיז שדי – שהם בשדה ובן אדם לא רדה בהם כי הם רחוקים מהיישוב:

רש"י וזיז שדי עמדי – רמש השדה זיז על שהם זזים ממקום למקום אישמובימנ"ט בלעז:

עמדי – אני יודע את כלם:

רד"ק ידעתי כל עוף הרים, מה שלא ידעת אתה אלא הרגילים בישוב.

וזיז שדי עמדי, מלת זיז היא כלל לחיות השדה המדבריות, וכן (מזמור פ, יד): וזיז שדי ירענה.

ובדרש (ויק"ר שם): וזיז שדי, א"ר יהודה ברבי סימון: הזיז הזה הוא עוף גדול, בשעה שהוא פורש כנפיו מכהה גלגל החמה, הדא הוא דכתיב (איוב לט, כו): המבינתך יַאֲבֶר נץ יפרוש כנפיו לתימן.

ולמה נקרא שמו זיז? שיש בו מכל מיני טעמים, מזה ומזה:

מלבי"ם ביאור המילות וזיז. חיות קטנות הזזים בשדה:

 

(יב) אִם־אֶ֭רְעַב לֹא־אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי־לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ:

אבן עזרא אם – אמר רבי משה אילו הייתי כאדם שיש לי צורך, לא הייתי מבקש לתת לי מאשר יש לו, ואין לו רק מעט. ובידי הכל, קל וחומר שאין לי צורך:

מלבי"ם (יב – יד) אם, שיעור הכתוב אם ארעב לא אומר לך זְבח לאלהים תודה,

שגם אם יצויר שארעב לא אצטרך לומר לך שאתה תזבח לאלהים תודה ושתשלם לעליון נדריך כדי שיהיה לי מה לאכול, (ומ"ש כי לי תבל ומלואה הוא מאמר מוסגר, אחר שלי תבל ומלואה ולא אצטרך לשאול דבר מאחרים, וגם האוכל בשר אבירים, הלא באמת אין אכילה לפני,

אך גם לפי דעתך שיצוייר שארעב לא אצטרך אליך, (אחר שהכל שלי) לאמר לך זבח לאלהים תודה,

ושבעבור זה שתתן לי לאכול.

 

(יג) הַֽ֭אוֹכַל בְּשַׂ֣ר אַבִּירִ֑ים וְדַ֖ם עַתּוּדִ֣ים אֶשְׁתֶּֽה:

רש"י האוכל בשר אבירים – לא אמרתי לך להביא זבח שאני צריך לאכילה אלא נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני:

 

(יד) זְבַ֣ח לֵאלֹהִ֣ים תּוֹדָ֑ה וְשַׁלֵּ֖ם לְעֶלְי֣וֹן נְדָרֶֽיךָ:

רש"י זבח לאלהים תודה – התוודה על מעשיך ושוב אלי זהו זֶבֶח שאני חפץ בו

ואחר כך שלם לעליון נדריך כי אז יתקבלו לרצון:

רד"ק זבח. אם תרצה לזבוח בתודה יהיה הזבח שתתוודה על מעשיך הרעים ושלא תשוב אליהם עוד.

ושלם לעליון נדריך, אני איני מְצַוֶּה לך שתדור, אבל אם נדרת קרבן שלמהו.

לעליון, שהוא עליון עליך ולא תוכל להמלט ממנו אם תכחש בו.

ולא אומר לך בעבור שאני צריך אלא בעבור שתשמור מוצא שפתיך אפילו לבן אדם כמוך, כל שכן לי:

 

(טו) וּ֭קְרָאֵנִי בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֲ֝חַלֶּצְךָ֗ וּֽתְכַבְּדֵֽנִי:

רד"ק וקראני ביום צרה. אם יהיו זבחיך כמשפט הזה אחלצך ביום צרה כשתקראני

בעבור שתכבדני שתעשה מִצְוֹתַי,

אבל מי שיעשה זבחים ואינו שב מרשעו הוא בוזה האל ומצותו ועושה קרבן למראה עינים וחושב כי האל אינו יודע לבבו, זה אינו מכבד האל אלא בוזהו:

רש"י ותכבדני – שזה הוא כבודי שאושיע את הבוטחים בי:

אלשיך ואם ככה את עושה להתנהג בחסידות, אז וקראני ביום צרה שאפילו שלא תרבה תפלה כי אם קריאה בעלמא, וגם אף שלא תקדים תפלה לצרה כענין (איוב לו יט) היערוך שועך לא בצר,

כי אם גם שלא תקראני רק ביום צרה, עם כל זה אחלצך אני בעצמי ולא על ידי מלאך.

ולא יהיה עלי כעושה לך טובה, כי אם כמקבל כבוד ממך, וזהו ותכבדני,

והוא כי על ידי חסידותך שעל ידי כן אחלצך בקוראך יהיה לי לכבוד ולתפארת ולקדוש השם בעיני הכל,

כי יראו השגחתי הגדולה לעושה רצוני:

מלבי"ם תקראני ביום צרה ואחלצך ממנה, ואתה תכבדני ותביא לי זבחים אחרים בעבור זה?

כמי שהוא רעב ומבקש שיתנו לו לאכול, בעבור זה מתחייב לעזור להמאכיל אותו,

 ולהיות מוכן למלאות רצונו תמיד כדי שישביע תמיד רעבונו?:

 

(טז) וְלָ֤רָשָׁ֨ע ׀ אָ֮מַ֤ר אֱלֹהִ֗ים מַה־לְּ֭ךָ לְסַפֵּ֣ר חֻקָּ֑י וַתִּשָּׂ֖א בְרִיתִ֣י עֲלֵי־פִֽיךָ:

רד"ק ולרשע אמר אלהים. עד הנה מוכיח מקריבי הקרבן ואינם שבים מרשעם,

ועתה מוכיח הלומדים ואינם עושים, כי שתי המדות האלה הן רעות מאד.

כי מי שהוא רשע ומראה עצמו רשע הנה הוא רשע בעיני אלהים ואדם ומפני זה הוא קרוב לעשות תשובה כי בני אדם יכירו בו ויוכיחוהו,

אבל מי שהוא מקריב קרבנות ומראה עצמו טוב ועובד אלהים ולבו רע ומעשיו רעים בסתר, הנה הוא יותר רע מאשר הוא רשע בגלוי, כי הוא כופר באל ואומר שאיננו רואה אותו ואיננו שומעו וחושב להתכסות ממנו והוא רחוק מאד מהתשובה כי התכסה במעשיו מבני אדם.

וכן מי שהוא לומד התורה ואינו עושה כמו שכתוב בה, הנה הוא חוטא ומחטיא,

כי בני אדם שרואים אותו לומד ועושה היפך ממה שהוא לומד ילמדו ממעשיו ויאמרו,

הלא זה הוא תלמיד חכם ועושה מעשים כאלו,

ואילו היו מעשים אלו רעים בעיני אלהים לא היה זה עושה אותם שהרי הוא חכם ולומד התורה,

הנה הוא מחטיא בני אדם שהם עמי הארץ ואינם יודעים התורה,

ואעפ"י שיודעים שמעשיו רעים הם, והם היפך מה שכתוב בתורה, שונאים לימוד התורה בעבור זה ואומרים: ראיתם פלוני שלמד תורה כמה מקולקלים מעשיו, וגורם רעה וקללה לעצמו ולאביו ולרבותיו, ואומרים: ארור שזה ילד, ארור שזה גדל.

ועל זה אמרה התורה והחכמה (משלי ח, לו): כל מְשַׂנְאַי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי, שהם משניאים התורה לאחרים במעשיהם הרעים שהם עושים, והם חושבים להתכסות בלימוד התורה ומעלימים בה מומיהם מבני אדם, כי מי שרואה אותם לומדים לא יחקור מאד אחר מעשיהם,

וגם הם נשמרים במעשיהם הגלויים לעשותם כהוגן אבל במעשיהם הנסתרים מרוב בני אדם, עושים רע. לפיכך אמר אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך, אלה מעשים שבסתר.

וחקי ובריתי הם מצות התורה שניתנו בברית. ובדרש (סנהדרין קו, ב): ולרשע אמר אלהים, זה דואג,

ותשא בריתי עלי פיך, שלא היתה תורתו אלא מן השפה ולחוץ:

מלבי"ם ולרשע – עפ"ז יאמר אלהים אל הרשע החושב שישחד את ה' בקרבנותיו שמרבה להביא,

מה לך לספר חקי? הנה ה' צוה חוקים שהם מצות שאין להם טעם כמו מצות הקרבנות,

ומצות שכליות שטעמם ידוע כמו על הגניבה והניאוף ולשון הרע והוצאת דיבה וכדומה,

ואתה המרשיע במצות השכליות תספר חוקי במה שאתה מביא קרבנות שהם חוקים,

ובזה תשא בריתי עלי פיך, כאילו בעבור זה כרתי אתך ברית לאהבה אותך, כמ"ש כורתי בריתי עלי זבח:

אהל יעקב במע"ל פונה לרשע הטוען שאינו מקיים החקים מפני שאין עליהם טעם,

ואומר לו למה אתה מתנצל כן, והרי גם המצות השכליות אין אתה מקיים!

ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. אם ראית גנב ותירץ עמו ועם מנאפים חלקיך.

פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה. תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי.

כל אלו עבירות על מצות שכליות.

 

(יז) וְ֭אַתָּה שָׂנֵ֣אתָ מוּסָ֑ר וַתַּשְׁלֵ֖ךְ דְּבָרַ֣י אַחֲרֶֽיךָ:

אבן עזרא ואתה – המוסר שיסרתיך להיטיבך:

רד"ק ואתה שנאת מוסר, הוא המצות שבין אדם לחבירו. דברי, הם שאר המצות:

מצודת דוד ואתה – הלא בלב אתה שונא המוסר והשלכת דברי אחרי גוך כדרך שמשליך האדם דבר אשר לא יחפוץ לראותו:

מלבי"ם ואתה, והלא אתה שנאת מוסר שהם מצות שהמוסר והשכל מחייבם,

ותשלך דברי שדברתי במצות השכליות שהזהרתי עליהם בעשרת הדברות השלכת אחריך, כי.

 

(יח) אִם־רָאִ֣יתָ גַ֭נָּב וַתִּ֣רֶץ עִמּ֑וֹ וְעִ֖ם מְנָאֲפִ֣ים חֶלְקֶֽךָ:

אבן עזרא אם, ותרץ – כמו רצוא ושוב ויהיו שנים שרשים. או מלשון רצון ותרצה להתחבר עמו:

מלבי"ם אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים יש לך חלק, ומה תועלת מן החקים אם השלכת אחרי גוך המצות העיקריות גניבה וניאוף, ובכל זה הגם שאתה עושה עבירות חמורות תלבש לבוש הצביעות והחונף,

שע"י שתתמיד ללכת אל היכל ה' להביא קרבנות, עי"כ.

מלבי"ם ביאור המילות ותרץ. ענינו מענין הליכה אף שאינו משרשו, או מענין רצון שתרצה להיות עמו:

ילקוט אליעזר ולרשע אמר… שמעתי מרב המאוה״ג הצדיק מו"ה חיים פייגעלבערג רב בק״ק קיש קערעש ז״ל,

כי יש עבירות אשר עניות גורם – גזל וערמה וכדומה,

ויש עבירות אשר עשירות גורם – וישמן עברו משכיות לבב וחוטא בעריות,

ומי שעושה שניהם ביחד אין לו שום התנצלות רק נפש רשע איותה רעה ושנאת דרך המוסר

כי אם גנב ועם מנאפים חלקך ודו"ק.

דגל ראובן במע"ל – מפרש בדרך צחות אם ראית גנב ותרץ עמו למהר כי ועם מנאפים חלקך.

שהרודף אחר הזנות בא לידי עניות, כמו שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו).

 

(יט) פִּ֭יךָ שָׁלַ֣חְתָּ בְרָעָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנְךָ֗ תַּצְמִ֥יד מִרְמָֽה:

אבן עזרא פיך – לדבר מה שהוא רע לאחר: תצמיד – חבר דברי רמיה:

רד"ק פיך שלחת ברעה, לדבר רעות בבני אדם. ואמר שלחת על דרך הרחבה, כאילו התרת אותו לדבר רעות.

גם זה מהעבירות שבסתר שמדבר בביתו רע בבני אדם או מאדם אחד בסתר.

תצמיד מרמה, דברי מרמה. ופירוש תצמיד, שתחבר דבריך עם דברי האדם שמדבר רעות כמוך:

מלבי"ם פיך שלחת ברעה לדבר לשון הרע על חברך, ולא דברי אמת רק לשונך תצמיד מרמה,

שהעבירות שאתה עושה תוציא דבה על חברך, ומפרש.

מלבי"ם ביאור המילות פיך, ולשונך. מבואר בכ"מ שהלשון פנימי יותר מן הפה ומורה גם על דברי מרמה ותוך, שממציא המצאות תבוניות לרמאות: ותצמיד כמו צמיד פתיל, תחבר מרמה אל הרעה:

רש"י תצמיד מרמה – תרגיל אצלך רמיה לדבר רעה, תצמיד אגוטא"ש בלעז, כמו (במדבר י"ט) צמיד פתיל (סא"א):

 

(כ) תֵּ֭שֵׁב בְּאָחִ֣יךָ תְדַבֵּ֑ר, בְּבֶֽן־אִ֝מְּךָ֗ תִּתֶּן־דֹּֽפִי:

מלבי"ם תשב, אחר שרצת עם גנבים ומנאפים. כשתשב ותנוח,

אז באחיך תדבר תוציא דבה על אחיך שהוא גנב ונאף כאילו אתה ירא ה', ויחרה אפך על עוברי עבירה,

ולא לבד על אחיך מן האב שיש לך קנאה עליו שהוא חולק עמך בנחלה,

כי גם בבן אמך תתן דופי הגם שאינו יורש בנכסי אביך: מצודת דוד …תדבר דופי אפי' בבן אמך שהוא ודאי אחיך:

רש"י …דופי – דבר גנאי לדחותו לשון יהדפנו:

שערי חיים בדרך צחות מפרש שיש אדם רע שמדבר גם על אחיו רע כדי שיוכל לדבר גם על אחרים,

ויאמר שטבעו כך שאינו סובל עושי רע, ואפילו אם קרוביו,

וזהו שאומר תשב באחיך תדבר, כדי שבבן אמך שהוא רחוק יותר תתן דופי.

 

(כא) אֵ֤לֶּה עָשִׂ֨יתָ ׀ וְֽהֶחֱרַ֗שְׁתִּי דִּמִּ֗יתָ הֱֽיוֹת־אֶֽהְיֶ֥ה כָמ֑וֹךָ אוֹכִיחֲךָ֖ וְאֶֽעֶרְכָ֣ה לְעֵינֶֽיךָ:

רש"י דמית – סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים, (וי"מ דמית כי אינני יודע הנסתרות):

רד"ק אלה עשית, ולפי שאני החרשתי, כלומר שמתי את עצמי כאילו לא ידעתי

שלא השיבותי לך גמול מעשיך הרעים. דמית היות אהיה כמוך, חשבת שאהיה כמוך שלא אדע הנסתרות,

עתה אוכיחך ואערכה לעיניך כל מה שעשית שתדע כי אני ידעתי הכל,

ואעפ"י שהארכתי לך העונש עתה תבוא העת לבער הרעים ויהיו ידועים מי הם הטובים ומי הם הרעים,

כמו שאמר בנבואת מלאכי (ג, יח): ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו.

ושמעתי בו פירוש אחר מפי זקן אחד, אמר: אלה עשית והחרשתי, אלה הרעות עשית והארכתי לך עליהם, אבל מה שדמית וחשבת שאהיה גוף כמוך, על זה אוכיחך ואערכה לעיניך כי זה גדולה שברעות:

מצודת דוד והחרשתי – מלהפרע לך על כל אלה ולזה תדמה ותחשוב אשר אני כמוך לאהוב את הרע:

אוכיחך – אבל דע אשר אתוכח עמך ואערוך לפניך את מעשיך ועל כלם תקבל גמול בעוה"ב:

מלבי"ם אלה עשית, ה' אומר אליו למה תוציא דבה של גניבה וניאוף על אחיך שלא עשה הדברים האלה,

הלא אתה אלה עשית מה שאתה אומר על אחיך, כי אתה גנבת ונאפת,

ואנכי החרשתי ולא גליתי רעתך בקהל הגם שהוא אמת, ואיך תוציא אתה דבה בשקר?

דמית, אם מצייר ותדמה בנפשך, היות אהיה כמוך שיהיה אפשרות שאני אהיה כמוך,

אם היה אפשר שיהיה טבעי דומה אל טבעך, משלח מדנים כמוך,

הלא לא הייתי צריך להוציא עליך דבת שקר כמו שעשית אתה,

רק אוכיחך על מעשיך הרעים שעשית באמת, ואערכה לעיניך והייתי עורך המעשים לעיניך,

באופן שלא היית יכול להכחיש אותם,

רק אני מסתיר מעשים רעים שעשית – ואתה מגלה מעשים רעים שלא עשה אחיך:

בינה לעתים במע"ל שמוסב על הנאמר לעיל פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה.

ואמר הקב״ה על זה שמדבר לשון הרע, אלה עשית והחרשתי, אותם העונות שאתה הולך ומספר על חבירך שעשה אותם, הלא אתה עצמך עשיתם ולא גיליתי.

דימית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך, שאספר לכל.

אהל יעקב במע"ל שפונה לרשע ואומר, אילו היית טוען שחטאת מפני שנכנסה בך רוח שטות, היית נפטר מעונש, ואילו היית גם אחרים לכף זכות.

אבל הלא אתה עצמך פיך שלחת ברעה, שאתה מגנה אחרים העושים מעשים פחותים,

אם כן הרי אתה יודע להבחין בין טוב לרע. וזהו שאומר, אם ראית גנב ותירץ עמו ועם מנאפים חלקיך.

אלה המעשים עשית והחרשתי, אבל אחיך ובן אמך שבהם תתן דופי, הם מחייבים אותך.

וזהו שאומר דמית היות, כלומר חשבת כי ראוי להיות שאהיה כמוך לעשות עצמי כביכול כרואה און ולא יתבונן, אבל לא כן הדבר כי אוכיחך ואערכה לעיניך,

כמו שאתה נוהג כשאתה רואה באחרים אתה מכריע אותם לכף חובה.

 

(כב) בִּֽינוּ־נָ֣א זֹ֭את שֹׁכְחֵ֣י אֱל֑וֹהַּ פֶּן־אֶ֝טְרֹ֗ף וְאֵ֣ין מַצִּֽיל:

רד"ק בינו נא זאת שוכחי אלוה, זאת התוכחה, ושובו ממעשיכם הרעים אתם ששכחתם האל עד כה.

פן אטרף ואין מציל, כי לא אאריך אפי עוד כי בא יום המשפט.

וכן בנבואת מלאכי (שם פסוק כד): פן אבוא והכיתי את הארץ חרם:

מצודת דוד בינו נא זאת – את אשר כל מעשי האדם שמורים הם לעוה"ב:

פן אטרוף – לענוש בעוה"ב ואז אין דבר להציל עצמו בו כי אפי' התשובה לא תועיל אז:

מלבי"ם בינו נא זאת, הלא אתם שוכחי אלוה, שאם לא שכחתם אלהים הייתם מתיראים מה' היודע מעשיכם ולא הייתם מרמים בצביעות וחנופה ע"י הבאת קרבנות ודברי פלסתר על אחיכם,

והייתם מתיראים ממני פן אטרף ואין מציל, בינו נא, וזכרו אלהים היודע תעלומות:

 

(כג) זֹבֵ֥חַ תּוֹדָ֗ה יְֽכַ֫בְּדָ֥נְנִי וְשָׂ֥ם דֶּ֑רֶךְ אַ֝רְאֶ֗נּוּ בְּיֵ֣שַׁע אֱלֹהִֽים:

רש"י זובח תודה – המביא לי זבח של תשובה והודאה על עוונותיו הוא יכבדנני:

ושם דרך – השב אלי אני מלמד ושם דרך לחוטאים לשוב אלי, אני אראנו בישועתי:

רד"ק זובח תודה. מי שיעשה זבח עם תודה, כלומר, עם הִתְוַדּוֹת מעשיו הרעים וישוב מהם,

הוא יכבדנני שהוא חרד לְמִצְוָתִי.

ושם דרך, וכל שכן מי שישים דרכו, כלומר, שיתקן דרכו ולבו לטוב ולא יצטרך לזבח.

אראנו בישע אלהים, לפי שבזמן הישועה יהיה יום המשפט והטובים שישארו אז יראו ישועת אלהים ויהיו בטוב כל ימי עולם.

ובאמרו בישע אלהים אחר שאמר אראנו, כאילו אמר בישעי, וכן (שמות כד, א): ואל משה אמר עֲלֵה אל ה'. או יהיה 'ושם' לשון סידור, מלשון ארמית שתרגם אשר שָׂם משה (דברים ד, מד) – דסדר משה,

כלומר, מְסַדֵּר דרכיו אראנו בישע אלהים.

ולזה הדרך נטו רז"ל (מו"ק ה, א) באמרם שהוא לשון שומא. ובדרש (ויק"ר ט): ושם דרך בשי"ן כתיב, לשון שומא.

מי שׁשָׁם אורחותיו, כלומר, שמשער אורחותיו שיהיו ביושר ובמשפט עם בני אדם, אראנו בישע אלהים:

מלבי"ם זובח תודה, מי שירצה לזבוח תודה, אני אומר אליו טוב יותר שיכבדנני וישים דרך אחר,

ולא ילך בדרך עם גנבים ונואפים ואז אראנו בישע אלהים, לא ע"י הקרבנות בצירוף הדרכים הרעים:

ויקרא רבה (וילנא) פרשת צו פרשה ט ב ד"א (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני ר' הונא בשם ר' אחא יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני כבוד אחר כבוד ד"א זובח תודה יכבדנני רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא כבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני כבדני בעולם הזה יכבדני בעולם הבא,

ושם דרך אלו מסלקי דרכים ד"א ושם דרך אלו סופרים ומשנים שהן מלמדין את התינוקות באמונה ד"א ושם דרך ר' יוסי ברבי יהודה בשם רבי מנחם ברבי יוסי אלו חנונין שהן מוכרין פירות מעושרין לרבים ד"א ושם דרך אלו שהן מדליקין נרות כדי להאיר בהם לרבים דאמר רשב"ל שאול לא זכה למלוכה אלא ע"י שהיה זקנו מדליק נרות לרבים אמרו מבואות אפילות היו מביתו לבית המדרש והיה מדליק נרות בהם כדי להאיר בהם לרבים, כתוב אחד אומר (ד"ה א ח) ונר הוליד את קיש וכתוב אחד אומר (ש"א ט) קיש בן אביאל א כיצד אביאל היה שמו אלא ע"י שהיה מדליק נרות לרבים זכה ונקרא שמו נר.


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.