השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
תהלים

תהלים פרק סב

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־יְדוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

רש"י על ידותון – שם כלי שיר ומדרש אגדה על הדתות ועל הדינין הנגזרים על ישראל מאויביהם:

אבן עזרא למנצח לידותון – נועם פיוט תחלתו לידותון שחברו ידותון המשורר או אחר חברו עליו

ולהיותו כלי – רחוק הוא:

רד"ק למנצח על ידותון מזמור לדוד. המזמור הזה עשׁאוֹ דוד ונתנוֹ אל ידותון לשורר.

ועל כמו: אל, וכן: ותתפלל על ה' (ש"א א, י), כמו: אל ה'; וילך אלקנה הרמתה על ביתו (שם ב, יא), כמו: אל ביתו. והמזמור הזה נאמר על לשון הגלות:

אלשיך למנצח על ידותון כו'. יתכן יאמר, כי רוח הקדש ששרתה על ידותון – היה גם הוא מזמור לדוד

שהופיע לשניהם בסגנון אחד:

מלבי"ם למנצח, מזמור זה נחלק לג' חלקים א] ידבר אל אויביו החורשים עליו רעה,

ב] מדבר אל נפשו שיבטח ויתחזק בה', ג] תוכחת מוסר כי יש אלהים שופטים בארץ: (חלק א')

 

(ב) אַ֣ךְ אֶל־אֱ֭לֹהִים דּֽוּמִיָּ֣ה נַפְשִׁ֑י מִ֝מֶּ֗נּוּ יְשׁוּעָתִֽי:

רש"י דומיה נפשי – מצפה נפשי כמו דום לה' והתחולל לו (לעיל תהילים ל"ז):

רד"ק אך אל אלהים דומיה נפשי. לא תוחיל אֶל אֵל אחר כי ממנו תהיה לי ישועתי.

ופירוש דומיה, מחרישה ושותקת עד שתבוא ישועת השם, כמו (מזמור לט, ג): נאלמתי דומיה, אלא שאותו שֵׁם, וזה תואר:

אלשיך אך אל אלקים כו'. יהיה ענין המזמור ללמד לאדם דעת אלקים בארץ, כי הוא יתברך לבדו אשר כח ואֵל לו להפליא לעשות ומרבה להיטיב, ועליו יתברך לבדו הוא הבטחון ולא על בשר ודם,

ואשר מן המצר יקרא לו יתברך – יושיענו, הוא יושיענו ויגאלנו, כי מגן הוא לכל החוסים בו.

ואשר אותו יתברך יעזוב וישים בשר זרועו וילך אל איש שר וגדול אשר בארץ להציל לו מרעתו, בוכה ומתחנן לו יעשה עמו ככל צדקותיו,

מלבד אשר לא יצליח, הוא משחית נפשו ונלכד במצודת 'ארור הגבר אשר יבטח באדם' (ירמיה יז ה):

וזהו אומרו אך אל אלקים לבדו ולא לאיש שר ואוהב דומיה נפשי להוושע כי ממנו ישועתי, כלומר כי גם אם יקרה תהיה לי תשועה על ידי אדם, ממנו יתברך לבדו היא ולא מבשר ודם, כי אם שהוא יתברך מגלגלה על ידי בני האדם, וזהו ממנו ישועתי כי

מלבי"ם אך אל אלהים דומיה נפשי, מה שנפשי דומיה ובלתי פוחדת משום דבר,

הוא אך מחמת שמקוה לאלהים, כי ממנו תבא ישועתי:

מלבי"ם ביאור המילות תהלים דומיה. תואר, ענין שתיקה:

תהלות מהרי"ץ דושינסקי – אך אל אלקים דומיה נפשי ממנו ישועתי – ידוע מאחז"ל שבטרם תבוא הישועה יתגברו מאד הדינים, כחושך שבסוף הלילה שהוא קשה יותר, ולכן בעת שיתכפו חבלי הלידה, אות היא כי הלידה קרובה. וכך היה אצל מרע"ה שכאשר הלין למה הרעות,

א"ל הקב"ה עתה תראה כו', עתה דוקא, שבעת התגברות הדינים אות היא שהישועה קרובה לבוא.

וז"ש דוד – אך אל אלקי"ם – שהוא דינים – כשבאה עלי מדה"ד – דומיה נפשי, מצפה לגאולה הקרובה,

"כי ממנו ישועתי" כלומר ממנו – מתוך אותה צרה בדואי שה' ימציא לי פדות ורוחה.

 

(ג) אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִֽישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹא־אֶמּ֥וֹט רַבָּֽה:

אלשיך וזהו ממנו ישועתי כי (ג) אך הוא לבדו צורי מלבא עלי צרה,

ואם כבר באה, הוא ישועתי להצילני ממנה,

ואחר ההצלה גם הוא משגבי להטיב לי ולרומם אותי זולת ההצלה.

אך ב[תנאי] זאתשלא אמוט רבה, שלא אחטא עד יהיו לי רובא עונות, כי בהיות הרוב זכיות הוא ית' צורי. והנה כל זה הוא לי מאתו ית' מבלי הרבות תפלות ותחנונים רק בהיות כי 'אך לו ית' דומיה נפשי' בלבד

בלי שתוף בטחון בזולתו, ושיהיה בטחון נפשי וזהו דומיה נפשי ביודעי כי ממנו תשועתי,

כי אז ודאי אך הוא לבדו צורי כו':

רש"י לא אמוט רבה – מטות גדולות, ומדרש אגדה רבה – גיהנם:

מלבי"ם אך, ולא תחשבו שיושיעני על ידי אמצעיים טבעיים,

רק אך הוא צורי וישועתי, הוא לבדו בלא שליח ע"י דרך הטבע,

וא"כ משגבי לא אמוט רבה – מאד, אחר שמשגבי שמחזק אותי שלא אמוט הוא אלהית,

א"כ הוא רב וגדול מאד:

מלבי"ם ביאור המילות תהלים רבה. משגבי וישועתי רבה מאד,

וכבר התבאר אצלי ששמות המופשטים יבואו לפעמים בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה:

זה השער – אך הוא צורי וישועתי משגבי לא אמוט רבה. נ"ל לרמז בזה עפ"י מה דאיתא בגמרא (סנהדרין קיא ע"א) על הפסוק (ישעיה ה, יר) ופערה פיה לבלי חק,

דרבי יוחנן ס"ל שהגיהנם תפתח פיה רק למי שלא קיים אפילו חוק אחד, אבל מי שקיים אפילו רק מצוה אחת ינצל מדינה של גיהנם.

ואפשר שזה מרומז בפסוק, דהנה אך 'ה'וא צ'ורי ו'ישועתי מ'שגבי' ר"ת מצו"ה, ותיבת 'אך' למעט אתא, ורצ"ל שאם מקיימים אך מצוה אחת אזי עי"ז ג"כ 'לא אמוט רבה' היינו שלא אפול לגיהנם.

וסמך לבסוף הפסוק (פסוק יב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי ר"ת גימטריא תרי"ג,

רמז על מה דאיתא בספרים הקדושים (תמ"א אחרי ריר, הואיל) דכל התרי"ג מצות נכללו בדבור של אנכי וגו',

וגם מה שפירשתי לעיל מרומז כאן, שאפילו לא קיים רק מצוה אחת ג"כ לא נופל לגיהנם,

וזהו 'אחת דבר אלקים' היינו אפילו מקיים רק מצוה אחת מכל התרי"ג מצוות ג"כ יינצל מגיהנם.

ואפשר דלזה מסיים הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' היינו כאלו מקיים כל התרי"ג מצות.

 

(ד) עַד־אָ֤נָה ׀ תְּהֽוֹתְת֣וּ עַל־אִישׁ֘ תְּרָצְּח֪וּ כֻ֫לְּכֶ֥ם כְּקִ֥יר נָט֑וּי גָּ֝דֵ֗ר הַדְּחוּיָֽה:

רש"י תהותתו – מנחם פי' מגזרת התיו לאכלה (ירמיה י"ב), ויתא ראשי עם, (דברים ל"ג), עד אנה תאספו על איש,

ול"נ שיש לפותרו לשון הוות ויהא ה"א ותי"ו שורש כאשר יאמר מן מת מות, כך נאמר מן יסוד הת הות ולשון רבים הוות והוא לשון מחשבת שבר ותרמית,

ויש מפרשין תהותתו כמו תאריכו לשונכם על בני אדם ברע ודימוה לל' ערב כשמרבה בדברים (סא"א):

כקיר נטוי – המוכן ליפול על בני אדם:

רד"ק עד אנה תהותתו. אמר כנגד האויבים: עד אנה תחשבו הוות על כל איש ואיש מישראל.

תרצחו כלכם, יהי רצון שׁתרָצחו כולכם ותהיו כקיר נטוי וכגדר הדחויה שהם קרובים לנפול.

כלומר, כל ימיכם תהיו בפחד ובסוף תמותו ע"י רציחה

אלשיך ואחר שכן הוא (ד) עד אנה תהותתו על איש כו'. לומר שוא לכם משכימי קום בצרה [שיש] לכם,

אל נשיא בעמכם יושיעכם מצרתכם, בהיות לאֵל ידו לעשות בגופו או בממונו,

מאחרי שבת בביתם שופכים נפשם בבכי ונאקה במר שיחה להתמרמר ולומר 'הושיענו כי באו מים עד נפש', משפילים ומפילים עצמכם תחתיו לאמר תיקר נפשכם בעיניו לעשות את שאלתכם ובקשתכם.

וזהו עד אנה תהותתו ותכנעו על איש החשוב ככל אנשים שבמקרא,

תהותתו ותכניעו עצמכם לפניו וזהו על איש – שהוא אצל איש כד"א (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה, (שם יג כט) על יד הירדן.

עד אנה אתם הבוטחים בבשר ודם תהותתו על איש ותכנעו תחת רגליו בבכי ותחנונים להטיבכם ולהועילכם מממונו ועזרתו בצרתכם,

והנה תרצחו כולכם ותסתכנו [במיתה משמים], כי תכנסו בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם וימשך כי ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו (עי' ירמיה יז ה). נמצא מסתכן בנפשו ומרצחה,

כי האיש הנזכר הוא לכם 'כקיר נטוי' כי שּׂוּם עצמכם תחת בטחונו הוא כמשים עצמו תחת קיר נטוי שהוא בסכנה, ואם עושים לו נס הוא לו מזכיר עון (ברכות נה א) לנכות זכויותיו:

ומה גם שע"י מה שתרוממוהו, יבוש מלומר שאין לו ו[לא] יודה האמת, אלא שדוחה מיום ליום ומחדש לחדש כגדר הדחויה והיא תוחלת ממושכת, באופן שהוא לכם גדר הדחויה,

וטוב היה לכם שלא תהותתו ותכנעו לפניו ותרוממוהו כ"כ, כי הלא עתה יבוש מאשר רוממו אותו ויאמר לרחמכם ותבטחו בו והיו עיניכם תלויות ימים או עשור ולא תצליחו,

והלא טוב היה למעט ברוממותו לבלתי רוממו והכנע כל כך תחתיו

שעל ידי כך מיד [אותו האדם] יחתוך התקוה [שלכם ממנו] ויכזב [ר"ל ויאכזב אתכם] ויאמר

אין לאל ידי לא תוסיפו לראות פני, שאז טוב [ועדיף] לכם כי תתייאשו מלהתמיד אחריו, ותבקשו מה':

מלבי"ם עד אנה תהותתו על איש, אתם תביאו הוות ושבר בשביל איש,

שעל ידי שאול תרצו להביא הוות על דוד, ובזה תרצחו כולכם,

שהגם שתעשו זאת בסבת שאול גם אתה נחשבים כרוצחים,

כי אתם דומים כקיר נטוי (על) גדר הדחויה, שגדר רעוע עומד תחת קיר הנטוי ליפול,

והקיר הנטוי נופל על הגדר ומפילו על איש העומד תחתיו והרגו,

שבזה אין לומר שעקר ההורג היה הקיר שהוא דחה את הגדר, כי גם הגדר סבב מיתת האיש,

שאם היה הגדר חזק לא היה נופל ע"י הקיר, והגם שהקיר נטוי עליו היה נשאר עומד ולא היה הורג את האיש שתחתיו, וא"כ הרצח מיוחס אל שניהם, אל הגדר שהרג, ואל הקיר שהפילו,

כן בנמשל – שאול דוחה אותם להפיל אותם על דוד ולרצחו, ובכל זה ייוחס הרצח גם אליהם, מצד שהם דומים כגדר הדחויה שאינו חזק לעמוד בפני הקיר,

שאם היו חזקים בדעתם לא היו שומעים לקול שאול לרצוח בחנם והיו עומדים נגדו,

וא"כ הגם שתהותתו הוות על ובשביל איש מכל מקום תרצחו כולכם, וגם אתם אשמים בדבר:

מלבי"ם ביאור המילות תהלים תהותתו. שרשו הות, בשקל תכוננו. על איש, על ידי איש, ומלת על נמשך לשתים, קיר נטוי (על) גדר הדחויה:

מהר"י יעבץ עד אנה תהותתו —…ולבאר כל זה צריך אני להקדים מעט מדברי רז"ל,

ההקדמה הא' – אמרו (מדרש תהלים נ"ב) כי היו חושדים אויבי דוד אותו לחוטא.

ואין ספק שאם היה חושב שאול בחיר ה', שהיה דוד צדיק, לא היה רודפו כל כך.

ועוד אמרו (שם) שדואג ואחיתופל אמרו שדמו מותר.

ואני שמעתי שהכונה באומרו (ש"א כ') "מקרה הוא' שהכונה בעל קרי הוא והוא בלתי טהור, כי מטבעו הוא להיותו בלתי טהור, שהיה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי.

ההקדמה הב' – מה שאמרו שבעל לשון הרע נחשב כשופך דמים, וגם השומעו לא נופל [ופחות] ממנו,

וכל שכן כשיהיה לשון שקר… ולכן אמר עד אנה תעמדו בשבוש הזה על איש שהוא 'איש' באמת?

כאומרו (תהלים קי"ב) "איש ירא את ה'" ואתם חושדים אותו,

הרי כלכם האומרים והשומעים כאלו רצחתם, והנה אתם כקיר הנטויה, המזכרת עונותיו של אדם.

 

(ה) אַ֤ךְ מִשְּׂאֵת֨וֹ ׀ יָעֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֘ יִרְצ֪וּ כָ֫זָ֥ב בְּפִ֥יו יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַלְלוּ־סֶֽלָה:

רש"י משאתו – לפי שאתם יגורים מן בני אדם שמא ימלוך [דוד] וישלם גמולכם יעצתם להדיח עליו הרעה:

בפיו – של כל אחד ואחד מהם יברכו: ובקרבםובמחשבותם יקללו סלה:

רד"ק אך משאתו, מגדולתו של האל ומרוממותו. כי זָכַר אלהים וצורי.

ואמר כי יעצו איש את אחיו להדיח זה את זה מרוממות האל שלא יפנו אליו,

כי לא יחשבו כי האל יודע מעשיהם ומחשבותם, לפיכך ירצו כזב, שמדברים אחד בפה ואחד בלב

כי ידמו כי אין יודע לבבם, ויברכו בפיהם ויקללו בקרבם.

ואמר בפיו ואמר בקרבם, לשון יחיד, על כל אחד ואחד, ולשון הרבים על הרבים בכלל, וכן דרך המקרא במקומות רבים:

מלבי"ם אך משאתו יעצו להדיח ירצו כזב, מה שהם אומרים שמה שהם ידחו את הגדר על דוד להרגו הוא מפני שאתו ופחדו של שאול שהוא הקיר המפיל אותם להדיח את הגדר,

בזה ירצו כזב, הוא טענה של כזב ולא ירצו את עונם בזה,

כי מבואר הפך, שהם עושים דבר זה מלבם ומרצונם, לא מפני פחד שאול,

כי בפיו יברכו, כי שאול צוה להם להתראות לפני דוד כאוהבים, ולחקור ולרגל את מקומו,

כמ"ש (ש"א כ"ג כ"ב) לכו נא הכינו עוד וראו את מקומו כי אמר אלי ערום יערים הוא,

והם מה שמברכים אותי בפני ומתדמים כאוהבים הוא רק בפיו של שאול, מפני ששאול צוה להם כך,

אבל בקרבם יקללו, והם שונאים לי ודורשים רעתי בעצמם לא משאתו של שאול, סלה סיום הענין: (חלק ב')

מלבי"ם ביאור המילות תהלים משאתו. מוסב על שם איש הנזכר, מפחדו של שאול. להדיח, שרשו נדח

ומשתתף עם דחה, לדחות את הגדר:

הר"י חיון במע"ל – ועוד, אך משאתו יעצו להדיח״ הם חושבים שה׳ רם ונישא ואינו משגיח על השפלים, לכן הם נתיעצו להדיח אותי, כי לא חוששים מעונש, וזה על דרך אשר יומרוך למזימה (מזמור קלט). [מל' יאמירוך].

ועוד, (מבאר האהל יעקב) שדרך מספרי לשון הרע שבתחלה מגדילים ערכו של אדם בעיני השומעים,

ואח״כ אומרים, האם נאה לאדם חשוב כזה לעשות מעשה מגונה כזה?…

וזה שנאמר, שתו בשמים פיהם (מזמור עג), בתחלה מדברים בפלוני ומרוממים אותו עד השמים,

ואח״כ ולשונם תהלך בארץ, הם משפילים אותו עד ארץ. וזהו שאומר כאן המשורר, אך משאתו יעצו, זה שמנשאים אותו להדיח׳ שרוצים הם להשפילו, ירצו כזב בפיו יברכו כו'.

 

(ו) אַ֣ךְ לֵ֭אלֹהִים דּ֣וֹמִּי נַפְשִׁ֑י כִּי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תִּקְוָתִֽי:

רד"ק אך לאלהים. על דרך (איוב כב, יח) ועצת רשעים רָחֲקָה מֶנִּי, אבל נפשי אל תהי בעצתם אלא לאלהים לבדו דומי והוחילי. כי ממנו תקותי, לא מאחר, והוא יצילני מהם וממחשבותם. וכפל עוד ואמר:

מלבי"ם אך, מדבר עם נפשו, את נפשי! דומי אך לאלהים כי ממנו תקותי,

תקותי אל הישועה היא ממנו, וכן הוא באמת צורי וישועתי:

 

(ז) אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִֽישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹ֣א אֶמּֽוֹט:

רד"ק אך הוא צורי, לחזק הבטחון בו, ואבטח בו שיהיה עוד משגבי שלא אמוט כלל,

וזה בצאתי מהגלות, לפיכך לא זָכַר [לא אמוט] רבה (עי' לעיל פסוק ג):

 

(ח) עַל־אֱ֭לֹהִים יִשְׁעִ֣י וּכְבוֹדִ֑י צוּר־עֻזִּ֥י מַ֝חְסִ֗י בֵּֽאלֹהִֽים:

אבן עזרא על – אם כן אין עלי לבקש שאושע ויהיה הכבוד לי, רק על השם שהוא יושיעני ויכבדני:

רד"ק על אלהים ישעי, שיוציאני מהגלות שאני בה בצרה.

וכבודי, שאני נקלה בגלות, והוא יהיה עוד כבודי, כשיוציאני מהגלות יכבדוני כל העמים,

כמו שאמר (ישעיה מט, כג): והיו מלכים אומניך. והוא צור עזי ומחסי בו, לא באחר:

אלשיך אך לאלקים דומי נפשי כו'. אחרי אומרו מה רב טוב הבוטח בה' שהוא יתברך צור ישועתו מה שאין כן הבוטח באדם,                        

ראה כי הלא המכשלה הזאת תחת ידי בני האדם יען יבקשו מאת ה' ולא יענה אותם,

על כן מלאם לבם לבטוח באדם,

והוא כי המה לא ידעו מחשבות ה' וגם לא ישיתו לב אל משארות אשמותם אשר על שכמם,

המעכבים את התשועה עד יתקנו את אשר עותו.

על כן לדבר על לבם אמר כמדבר עם נפשו ואומר, אך לאלקים דומי נפשי כו' לומר, שמעי בת וראי איעצך אלמדך להועיל,

והוא, כי הנה מאשר אמרתי לך (פסוק ב) 'דומיה נפשי כי ממנו ישועתי' היה מקום להבין,

כי טוב לגבר יתפלל לה' יושיענו מצרה לו באומרו כי ודאי יעשה ה' מבוקשו

כי הוא ית' שומע תפלה וידום לה' כי ממנו תבא ישועתו מיד.

אך לא זו הדרך ישכון אור חלילה,

כי הוא נסיון ואם לא יעשה מבוקשו יבא להרהר וימשך לבטוח באדם חלילה,

לכן השמר פן ואל תעשה כדבר הזה, כי אם אך לאלקים דומי נפשי, כלומר,

לא תשאל לו רק הנוגע אליך נפשי, שימחול על אשמותיך ויקרבך לידי זכות וכיוצא,

כי אך ממנו ית' מאליו ישלים תקותי של גופי, כי אעשה את שלו והוא יעשה את שלי:

ושמא תאמר ומה אשיב אל לבי שכשאקרא ואדום לה' ולא אֵעָנֶה?

שתאמר אלי שתמיד אייחל ולא אובד תקוה חלילה,

הלא זאת תשובתך, והיא, כי הן אמת כי הוא ית' שומע ומייחל ומציל בלי ספק ובלי איחור, כי עוד אני אדבר והוא ישמע,

אמנם זה יהיה כשאין לי עון אשר חטא שמעכב, וזהו (שאמר בפסוק הקודם – ז) אך הוא צורי וישועתי כו' אך בזאת כשלא אמוט כלל אז ודאי אבטח בו שיענה מיד.

וזהו כי פה לא אמר "לא אמוט רבה", כי שם (פסוק ג) ידבר על כשהרוב זכויות ולא יחסרון עונות,

שאפשר שבמיעוט [עוונתיו] לא יהיה אחד מהמעכבים ויענה מיד,

וכן אפשר יהיה ביניהם עון מעכב ומאריך עד התיקון.

אך עתה דיבר על שגם מיעוט עונות אינם,

כי אפשר שאם היה מיעוט – שיש ביניהם מה שמעכב התפלה ליענות מיד,

אך עתה כשלא אמוט כלל, (ח) על אלקים מוטל ישעי וגם כבודי שאענה מיד בישע [-ישועה]

שהוא כבודי ועליו מוטל לחוש על כבודי,

אך בזאת [התנאי -] שלא אתערב בטחון באדם כי אם שצור עוזי הוא היות מחסי באלקים לבדו:

מלבי"ם על אלהים, ר"ל הוא מקוה מאלהים ישע וכבוד שהיא המלוכה,

וזה אין ה' מחויב לעשות לו כי יש כמה צדיקים שלא ישיגו כבוד ומלוכה בעוה"ז,

רק מצד שה' הבטיח לו את המלוכה, על אלהים ישעי וכבודי, הוא דבר שקבל ע"ע לעשות לי,

אבל צור עוזי מחסי שישמור אותי מאויב, זה נמצא באלהים, שגם בלי הבטחה דרכו לשמור את חסידיו:

 

(ט) בִּטְח֮וּ ב֤וֹ בְכָל־עֵ֨ת ׀ עָ֗ם שִׁפְכֽוּ־לְפָנָ֥יו לְבַבְכֶ֑ם אֱלֹהִ֖ים מַחֲסֶה־לָּ֣נוּ סֶֽלָה:

רד"ק בטחו. אמר לבני הגלות: בטחו בו בכל עת. וטעם בכל עת, אעפ"י שארך זמן הגלות ולא באה עת הגאולה בִּטחו בו בכל עת שיביא לכם הגאולה.  עָם, רצונו לומר עַם אלהים.

שפכו לפניו לבבכם, כלומר, בתשובה שׁלֵמה ובלב שלם כי אז יביא לכם הגואל,

כי אלהים מחסה, ולא יהיה כזב מחסהו כמו שהוא [כשאדם מוצא] מחסה [אצל] בני אדם,

על כן אמר אחריו אך הבל בני אדם:

אלשיך בטחו בו בכל עת כו'. הלא אמרתי כי אם אל אלקים דומי נפשי אל אשית לבי [ואצפה] שודאי יענוני

פן איזה עון יעכב ואבא להרהר, כי אם יתמהמה אחכה לו,

אמר עתה דעו איפוא כי אין דברי אלה אמורים, כי אם ביחיד כאשר עד כה דברתי לשון יחיד, ושלפעמים איזה עון מעכב כי מדקדקין בתפלתו ומהפכין בה אם ראויה או בלתי ראויה היא ומבקרין פנקסו,

אך לא כן תפלת הרבים כי הן א-ל כביר לא ימאס,

וזהו בטחו בו בכל עת – עם!! לומר אם רבים אתם אל תיראו, כי אם בטחו בו בכל עת כו':

והוא מאמר ספר הזוהר על פסוק פנה אל תפלת הערער (תהלים קב), כי אל תפלת היחיד פונה ומביט אם ראויה להתקבל או לאו, אך כשהם רבים לא בזה את תפלתם, וזהו בטחו בו בכל עת.

והוא מאמרם ז"ל בגמרא (ראש השנה יח א) כתיב דרשו ה' בהמצאו, וכתיב בכל קראנו אליו?

אלא כאן ביחיד כאן בצבור, כי ליחיד צריך עת רצון כעשרת ימי תשובה וכיוצא,

אך רבים נענים בכל עת, וזה יאמר בטחו בו בכל עת.

ועכ"ז אל יעלה על רוחכם שמבלי הכנעת הלב בתפלתכם יענה עתירתכם להיותכם רבים, כי לא כן הוא, כי אם עם שפכו לפניו כו',

וטעם רביע שבמלת עם מורה זה, כי מדבר עמהם ואומר,

עִם היותכם 'עַם' – ראויים להתקבל לפניו ית', לא הרבוי הוא העיקר רק שפכו לפניו לבבכם,

שכולל גם היצה"ר, ואז אלקים מחסה לנו סלה, גם מדת הדין.

או יאמר קרוב אל הקודם בטחו בו אתם ישראל בכל עת גם בעת צרה, אך בזאת שתהיו לאחדים וזה אומרו עם, וגם שפכו לפניו לבבכם, ולא אבטיח זה [לכל האומות] רק לישראל,

כי אלקים מחסה לנו סלה, אך לא לאומות מ"ה:

מלבי"ם בטחו בו עם, אתם עם בטחו בה', כי הבטחון בה' י"ל יתרון מבטחון על דבר אחר,

א] שהבטחון על דבר אחר על בני אדם וכדומה, לא יבטח בו בכל עת, כי בעת רעה לא יוכל להושיעו,

אבל על ה' תבטחו בכל עת,

ב] שהבטחון על בני אדם לא תוכלו לגלות לו כל מצפוני לבכם, שיש דברים שיתבייש מגלות לבני אדם, אבל לפני ה' תשפכו לבבכם לגלות כל מצפוני לב,

ג] שאלהים מחסה לנו, שבאדם רק יבטח, אבל בה' ימצא מחסה, כמ"ש טוב לחסות בה' מבטוח באדם כמש"פ שם, סלה סיום הענין: (חלק ג')

מלבי"ם תהלים פרק קיח פסוק ח

(ח – ט) טוב לחסות בה' מבטוח באדם… מבטוח בנדיבים, מזה מבואר כי טוב לחסות בה', ור"ל הבוטח באדם הוא בוטח בו ועדיין לא ימצא בו מחסה, שהחסיון מורה שכבר חוסה בצלו,

אבל הבטחון בה' הוא חסיון, כי בבטחונו כבר ימצא בו מחסה ועז,

ועז"א שטוב לחסות בה' מבטוח באדם, אחר שבאדם הוא רק בטחון לא מחסה,

ובאר שהבטחון באדם אינו טוב מצד שני דברים,

א] מפני שיש ספק אם יעשה בקשתו וזה באדם דעלמא, ואף אם בוטח בנדיבים שהנדיב דרכו להתנדב ולעזור, בכ"ז טוב לחסות בה' גם מן הבטחון בנדיבים,

מפני טעם השני שהגם שהנדיב [הגם ש]יתנדב לעזרו יוכל להיות שלא יהיה בכחו לעזור:

מלבי"ם ביאור המילות תהלים פרק קיח פסוק ח

(ח) לחסות, מבטוח, החסיון הוא בפועל, אחסה בסתר כנפיך, והבטחון הוא בטחון הלב:

 

(י) אַ֤ךְ ׀ הֶ֥בֶל בְּנֵֽי־אָדָם֘ כָּזָ֪ב בְּנֵ֫י אִ֥ישׁ בְּמֹאזְנַ֥יִם לַעֲל֑וֹת הֵ֝֗מָּה מֵהֶ֥בֶל יָֽחַד:

רש"י אך הבל בני אדם – ואל תיראו מהם מאחר שהקב"ה מחסה לנו בעת צרה סלה:

במאזנים לעלות – אם באו לעלות במאזנים והבליהם שוים כן פשוטו, ומדרשו לענין הזוגות:

רד"ק אך הבל בני אדם, כזב, כמו: הבל, דבר שאינו עומד, כמו: היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיה טו, יח), אשר לא יכזבו מימיו (ישעיה נח, יא).

במאזנים לעלות – אמר דרך משל, אם יעלו אותם במאזנים עם הבל יהיו פחותים וקלים יותר מהבל,

כמו שאמר קהלת (קהלת א, ב): הבל הבלים:

מלבי"ם אך בני אדם הם הבל, שאין בם ממש,

וגם בני איש הגדולים שיש בהם איזה ממש, הם כזב, שהוא דבר הפוסק ואינו מתקיים,

במאזנים לעלות, אם תראה בני אדם שעולים ברום ההצלחה הם דומים כמי שעולה בכף מאזנים,

שזה סימן שהמה מהבל יחד, כי כשמניחים שני דברים בשתי כפות המאזנים ההבל והקל הוא עולה למעלה ודבר הכבד נופל למטה, כן עלייתם הוא סימן שהם מהבל ואין להם כובד וממש בעצמותם:

תהילות מהריץ דושינסקי – דיבר הכתוב כנגד אלו החוטאים בנפשותם וסבורים כי לא יענשו על מעשיהם כי יעמוד להם זכות אבותיהם הקדושים

עז"א אך הבל בני אדם כזב בני איש טענה זו שהם בנים של אנשים חשובים וצדיקים אשר גדול זכותם טענת הבל וכזב היא כי במאזנים לעלות המה מהבל יחד

ר"ל בעת אשר יעלו למרום לעמוד לדין לפני כסא הכבוד אשר שם מאזני המשפט וקטן וגדול שם הוא אז תחשב טענה כזאת להבל הבלים

שהרי אין זכות עומדת לבנים אלא כשהם ממשיכים ללכת בעקבי אבותיהם הישרים והתמימים

ואדרבה לפעמים יחשב יחוס האבות הקדושים לחובה ולא לזכות

עד שכ' השלה"ק הטעם שנכתב הפסוק [ויקרא כו מב] וזכרתי את בריתי וגו' בתוך פרשת התוכחה

כי אף זו תוכחה היא שאם באמת היה לו לאדם אבות גדולים כאלו ואעפ"כ לא למד ממעשיהם הישרים כפול ומכופל עונשו ועל כן טענה זו לא תציל את האדם עת יעמוד למשפט בבית דין של מעלה:

מלבי"ם ביאור המילות הבל בני אדם, כזב בני איש. כזב הוא דבר הבלתי מתקיים,

ובני איש הם הגדולים (כנ"ל מ"ט), והם גם אם אין הבטחתם הבל בשעתו הוא כוזב אח"כ:

 

(יא) אַל־תִּבְטְח֣וּ בְעֹשֶׁק֘ וּבְגָזֵ֪ל אַל־תֶּ֫הְבָּ֥לוּ חַ֤יִל ׀ כִּֽי־יָנ֑וּב אַל־תָּשִׁ֥יתוּ לֵֽב:

רד"ק אל תבטחו. הָעֹשֶׁק הוא הממון שבא לידי אדם מחבירו ואינו מחזירו לו או שנתחייב לו ממון ומעכבו, והגזל הוא שגוזל בְּחָזְקָה ממון חבירו, ורוב ממון בני אדם יש בו מן הדרכים האלה,

לפיכך אמר כי ממון בני אדם אין לו העמדה, לפיכך אל תבטחו בו שתנצלו בו מצרה,

ובעבורו אל תהבלו, כי הבטחון בו הוא הבל.

חיל כי ינוב – אפילו כשתראו שממונכם יפרה וירבה, אל תשיתו לו לב, שיעמוד, כי לא יעמוד.

וינוב – יפרה, מענין תנובה שהוא פרי:

רש"י חיל כי ינוב – אם תראו רשעים שממונם מצליח וגדל אל תשיתו לב:

חיל – ממון: ינוב – יצמח לשון תנובה:

מלבי"ם אל תבטחו בעושק, ובגזל אל תהבלו כי הגזל הוא הבל גרוע מעושק,

וגם חיל כי ינוב אם תראה שהגזל ינוב חיל, היינו שישא פרי ותנובה וירויח בו חיל ועושר והצלחה,

בכ"ז אל תשיתו לב, כי החיל הזה לא יעמוד ולא יתקיים:

מלבי"ם ביאור המילות כי ינוב. מוסב על הגזל, אם הגזל ינוב תנובה ויעש חיל:

 

(יב) אַחַ֤ת ׀ דִּבֶּ֬ר אֱלֹהִ֗ים שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי כִּ֥י עֹ֝֗ז לֵאלֹהִֽים:

רש"י אחת דבר אלהים – ששמעתי מתוכה שתים ומה הן שתים?

[האחד] כי עז לך לשלם לאיש כמעשהו, והשני כי לך ה' החסד

ומאיזה דבור שמענום? מדבור שני של י' הדברות שמענו ממנו שהקב"ה פוקד עון [והשני] ונוצר חסד

שנאמר בו (שמות כ') פוקד עון אבות וגו' ונוצר חסד לאלפים וגו'

לכך בטוח אני שישלם שכר טוב לצדיקים ופורענות לרשעים,

זו למדתי מיסודו של ר' משה הדרשן, ורבותינו דרשוהו בזכור ושמור בדבור אחד נאמרו:

רד"ק אחת דבר אלהים, פעם אחת ושתים, כלומר, פעמים רבות דיבר אלהים ושמענו מפי נביאיו כי ה עֹז לאלהים לבדו, לפיכך אין לו לאדם לבטוח לא בכחו ולא בממונו כי הכל הבל,

ואין בטחון אלא באלהים לבדו כי לו העוז ולא לזולתו.

ויש בו פירושים אחרים דרך דרש ואינם מענין המזמור.

יש מפרשים: אחת דבר אלהים זו התורה, ושתים – שתי פעמים שמענו אותה מפי הגבורה ומפי משה.

ורז"ל פירשו (שבועות כ, ב): אחת דבר אלהים – זכור ושמור שנאמרו בדיבור אחד ושמענו שני דיבורים:

מלבי"ם אחת דבר אלהים, כן דיבר אלהים, שלא נבטח בעושק וגזל ובהצלחה שהעושק מצליח,

והגם שאלהים דבר אחת בכ"ז שתים זו שמעתי, שמעתי מדבריו שני דברים,

א] כי עז לאלהים שלכן לא יצליח הגוזל והעושק מפני שיש לאלהים עוז להעניש את העושה רשע,

זאת שנית מפני כי.

מלבי"ם ביאור המילות (יב – יג) לאלהים, ולך ה'. אלהים מדת הדין לרשעים בעוז ולצדיקים ה' מדת הרחמים בחסד:

 

(יג) וּלְךָֽ־אֲדֹנָ֥י חָ֑סֶד כִּֽי־אַתָּ֨ה תְשַׁלֵּ֖ם לְאִ֣ישׁ כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ:

רש"י ולך אדני חסד – ומהו החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו [על עבירותיו] ולא מעשהו ממש אלא מקצתו

כענין שנאמר (עזרא פרק ט פסוק יג) וְאַֽחֲרֵי֙ כָּל־הַבָּ֣א עֲלֵ֔ינוּ בְּמַעֲשֵׂ֙ינוּ֙ הָרָעִ֔ים וּבְאַשְׁמָתֵ֖נוּ הַגְּדֹלָ֑ה כִּ֣י׀ אַתָּ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ חָשַׂ֤כְתָּֽ לְמַ֙טָּה֙ מֵֽעֲוֹנֵ֔נוּ וְנָתַ֥תָּה לָּ֛נוּ פְּלֵיטָ֖ה כָּזֹֽאת: כך נדרש באגדת תהלים. [רש"י עזרא …ויש לנו לפותרו בענין זה מנעת עצמך מלגבות ממנו כל עונינו וגבית ממנו למטה מן העונות ולא פרעת ממנו ככל חטאתינו]:

ויש לפותרו עוד ולך ה' חסד [במה שאינך נפרע מן הרשע כראוי לו] כי יש בידך לשלם לאיש כמעשהו:

רד"ק ולך אדני חסד. יש מפרשים כי חסד עשה האל עם בני אדם כשהזהירם והודיעם כי הוא ישלם לאיש כמעשהו.

ויש מפרשים: כי, כמו אעפ"י, וכמו (שמות לד, ט): כי עם קשה עֹרף הוא וסלחת.

כלומר, אעפ"י שתשלם לאיש כמעשהו באחרונה לך החסד כי החסד גובר, כמו שכתוב (שם פסוק ו): ורב חסד.

ויש לפרשו לענין המזמור שהוא מדבר על לשון הגלות. אמר:

מה שהארכתנו בגלות חסד עשית עמנו להיטיבנו באחריתנו,

כי חסד תעשה לאדם כשתשלם לו כמעשהו הרע שעשה, בעולם הזה, כדי שיקבל שכרו השלם בעולם הבא על הטובות שעשה, וכן אמר (משלי יא, לא): הן צדיק בארץ ישולם.

ובדרש (שו"ט): רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר: העבירה עקרה היא ואינה עושה פירות,

אבל הצדקה עושה פירות, שנאמר (ישעיה ג, י): אִמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו,

אבל העבירה עקרה שנאמר (שם פסוק יא): כי גמול ידיו יעשה לו, ונאמר (עזרא ט, יג): כי אתה אלהינו חשׂכת למטה מעונינו, לא כנגד עוונינו אלא למטה מעוונינו.

אף כאן: ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, 'במעשהו' אין כתיב כאן, אלא 'כמעשהו', למטה ממעשהו, מִשֶּׁלּוֹ הוא גובה.

בן אדם בחור דלוק בעבירה וכדין הוא שבעוונו ימות, מה עושה הקדוש ברוך הוא?

תולה לו עד שיקח אשה ומוליד בנים ונוטל אחד מבניו תחת אותה העבירה שעבר.

נמצא, הקדוש ברוך הוא גובה את שלו מִשֶּׁלּוֹ [מבן שה' נתן לו]. יש לך חסד גדול מזה? הוי אומר ולך אדני חסד.

[סיפר הרב מישקובסקי על אברך שהתמסר לתורה, ובשלב מסוים ה' זיכה אותו בירושה של מאה אלף דולר, והוא חשב שכך יוכל להשקיע את הכסף ולשבת ולנוח על זרי הדפנה ולעסוק בתורה בהתמדה, והוא השקיע בחו"ל 90 אלף דולר, ונפל, והשאיר אצלו 10 אלף דולר, ונפרץ ביתו והם נגנבו. מה ה' רוצה ממני?? שאל הרב מישקובסקי את הגראי"ל שטיינמן זלה"ה במה ניתן לחזק את אותו האברך? אמר לו הרב שטיינמן איני מבין על מה הטרוניה שלו, היה מגיע לו שחלילה ה' יפגע באחד מנפשות ביתו, אך ה' חס על הנפש ולוקח הרכוש, אך כיון שאין לאברך דלפון זה רכוש, ה' זיכה אותו בירושה ועי"כ כבר יש לו רכוש, ואז אפשר לקחת את הירושה במקום את הנפש! אין זה חסד עם אותו האברך?? "משלו הוא גובה"!!]

ורבי נחמיה אומר: כי אתה תשלם לאיש כמעשהו , 'כמחשבתו' אין כתיב כאן אלא 'כמעשהו',

יש אדם שחשב עבירה ולא עשׁאהּ אין הקדוש ברוך הוא מכתיב עליו אלא עד שיעשנה,

שנאמר (מזמור סו, יח): אָוֶן אם ראיתי בלבי לא ישמע אדני,

אבל אם חשב לעשות מצוה אעפ"י שלא עשׁאהּ הקדוש ברוך הוא מכתיב עליו כאילו עשׁאהּ,

שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש, אעפ"י שלא בנאוֹ הִכתיב הקדוש ברוך הוא עליו כאילו בנאוֹ,

שנאמר (שם ל, א): מזמור שיר חנוכת הבית לדוד:

מצודת דוד ולך ה' חסד – והשנית למדתי ממנה שה' עושה חסד עם בני אדם:

כי אתה תשלם – ר"ל מדבר הזה נשמע שני הדברים

כי אתה ה' דברת אשר תשלם לאיש כמעשהו וכמ"ש ואם תלכו עמי קרי וגו' והלכתי אף אני עמכם בקרי (ויקרא כז) וכן על כל הדברים שהאדם חוטא אתה משלם לו מדה במדה

ואם לא היה ידו בכל משלה היה א"כ לפעמים מן הנמנע בדבר מהדברים לשלם מדה במדה

 ומזה בעצמו נשמע שדרכו לעשות חסד עם האדם כי זה שמעניש מדה במדה – הוא חסד גדול,

כי אז יבין האדם וישכיל לדעת שלא בא במקרה כ"א מה' על דרך העונש וימהר לשוב מחטאיו וכ"ז חוזר למעלה לומר ומהו בטחון האדם הלא טוב לחסות בה' הואיל וידו בכל משלה ועושה חסד:

מלבי"ם לך ה' חסד להציל את העשוק, ולהשגיח על הצדיק אשר עשק אותו,

כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שכר להצדיק ורחמים להנרדף ועונש להרשע והרודף:

חנוכת התורה בסופו אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי וגו' ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.

יש לפרש על פי הידוע דעל מצות אנכי ולא יהיה לך משלם הקב"ה שכר בעולם הזה משום לא תלין פעולת שכיר,

מה שאין כן על שאר המצות שהיו על ידי שליח, שהוא משה רבינו עליו השלום, ובשליח לא שייך לא תלין.

לעומת אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו (כמבואר באריכות לעיל בפרשת יתרו אות פ"ד עיין שם).

וזה שאמר אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי היינו אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו.

ועל שתים אלו לך ה' החסד כי אתה תשלם על זה לאיש –

'כמעשהו' כמו שעשה בעולם הזה, כך תשלם לו בעולם הזה.

[ויש להמתיק הענין כי מבואר לעיל בפרשת פנחס בשם העשרה מאמרות הטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום דהמצוה היא נצחית צריך להיות השכר גם כן נצחיי

משום הכי ליכא שכר בהאי עלמא דבעולם הזה השכר אינו נצחיי [שהעולם הזה הוא זמני].

וזהו שאמר כאן תשלם לאיש כמעשהו דהשכר הוא נצחיי כמו שהמצוה הוא נצחיי]:

 

ארץ חמדה – יתרו – חות יאיר

יבואר בהקדים מה שאמרו חז"ל ש'אנכי' [-עשה] ו'לא יהיה לך' [-לא תעשה] שמענו מפי הגבורה בבת אחת,

ללמד, שכשם שמקבלים שכר על הדרישה בקיום מצוות עשה,

כך מקבלים שכר על הפרישה מעבירה בקיום מצוות 'לא תעשה'.

וכדברי דהע"ה [קיט] 'אף [אם רק] לא פעלו עוולה – [כבר נחשב להם בזה כי] בדרכיו הלכו'.

ולכן אמרן ה' בעצמו שרק הוא יכול לאמרן בדיבור אחד, ולא משה.

וזה שאמר קהלת 'טובים השנים' – שתי דיברות הראשונות שבאו 'מן האחד' – מה' אחד,

וזה כדי ללמד 'אשר יש שכר טוב בעמלם' – של שניהם,

שגם על מצות עשה וגם על הנמנע מלא תעשה – יש שכר טוב בעמלם.

וזה שאמר דוד [תהלים סב] 'אחת דיבר אלקים' בדיבור אחד 'שתים זו שמעתי' – אנכי ולא יהיה לך,

מה שיש כח רק לה' – 'תנו עוז לאלקים'. ומדוע עשה כן?

משום 'ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש' הפורש מן העבירה 'כמעשהו' כאיש העושה מצוה!

זה השער – לאיש כמעשהו. נ"ל עפ"י הידוע מספה"ק (אזהרות מר' סעדיה גאון, הובא ברש"י שמות כד, יב. ד"ה את לוחות) דכל התרי"ג מצוות נכללו בעשרת הדברות ועשרת הדברות נכללו באנכי,

ואיתא במסכת סוטה (דף ד ע"א) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבנו ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?

אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימים אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי,

אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר? מעלה אני עליך כאלו עשיתם,

לפי"ז אפשר לפרש המשך הפסוקים, דהנה הר"ת של 'אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי' הוא בגימט' תרי"ג וכנ"ל, לרמז דכל התרי"ג מצות נכללו בדבור ראשון של אנכי כנ"ל,

וסמך לזה 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' די"ל ד"איש" קאי על משה שנקרא איש האלקים (להלן צ, א),

וגם מרומז בס"ת של אתה' תשלם' לאיש' הוא מש"ה, והכוונה בזה שאמר לו השי"ת מעלה אני עליך כאלו עשית את כל התרי"ג מצוות ותקבל שכר כמעשהו – היינו כאילו קיימת הכל.

ואפשר דזהו ג"כ הכוונה באמרינו (בזמירות ליל שבת) שכרו הרבה מאד ר"ת מש"ה,

והיינו דשכרו של משה הוא הרבה מאוד, אע"פ שלא נכנס לארץ ישראל

משום שהבטיחו הקב"ה ונחשב לו באילו קיים המצוות בפועל ממש.

 

 

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128