השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
תהלים

תהלים פרק סג

(א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בִּ֝הְיוֹת֗וֹ בְּמִדְבַּ֥ר יְהוּדָֽה:

רד"ק מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. כשהיה בורח מפני שאול. ומדבר יהודה הוא מדבר זיף:

מלבי"ם מזמור, קוטב המזמור להגיד בו רוב תשוקתו אל הדבקות האלהי,

עד שעזב מלזכור כל ענינים החומריים רק באלהים דבקה נפשו:

 

(ב) אֱלֹהִ֤ים ׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁחֲ֫רֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨ ׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם:

רש"י אשחרך – אבקש ואדרוש לך כמו ושחרתני ואינני (איוב ז'), אם אתה תשחר אל אל (שם איוב ח'):

צמאה לך נפשי – צמא ותאב אני לבוא אליך בבית תפלתך:

כמה לך בשרי – לשון תאוה ואין לו דמיון: בארץ ציה – במדבר:

רד"ק אלהים אלי אתה. צורי וחזקי אתה בעוד שאני בורח, כי אין לי מפלט ומשען זולתך

ואותך אשחר בתפלתי בכל בוקר ובוקר כאשר אני מִטלטל ממקום למקום.

ואמר שהוא תאב להיותו בארץ ישראל בוטח שיוכל לבוא בגלוי אל מקום הקודש,

או בקרית יערים שהיה שם הארון, או בגבעון שהיה שם אהל מועד,

כי בשני מקומות אלה נאספים כל מבקשי ה' ושם היו רגילין חכמי ישראל,

והיה מתאוה שיהיה ביניהם וילמד מהם,

[וממשיל עצמו] כאדם הצמא והוא בארץ ציה ועיף שמתאווה מאד להיותו במקום המים,

כי בטלטולו לא היו עמו חכמים כי אם איש מצוק ומר נפש שהתקבצו אליו.

ואמר צמאה על הנפש ו – כָּמַה על הגוף, כי הצמאה היא תכלית התאוה

והנפש המשכלת תתאוה בתכלית התאוה אל החכמה וקרבת אלהים,

והבשר שהוא הגוף עם רוח החיים יתאוה לשכון במקום בטח.

ומלת כָּמַה. במפיק ה"א, ואין לה חבר במקרא, ופירושה כמו: תאב.

ועיף, כמו: צמא, כלומר, בארץ הצמאה למים, וכן (מזמור קמג, ו): כארץ עיפה.

וזָכַר הארץ בלשון זכר, כמו: ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג, ו), נֶעְתַּם ארץ (ישעיה ט, יח):

אלשיך והטעם כי הלא עתה אלקים "אלי אתה", כי לא ייאמר [עוד] עלי כאשר אם הייתי בחוץ לארץ שאדמה למי שאין לו אלוק, כי אם עתה אלקים אלי אתה בהיותי במדבר יהודה כי ארץ ישראל הוא,

ועל כן היטבתי אשר אמרתי מזמור לדוד כי זמרה מיבעי לי למימר….:

מלבי"ם אלהים, יען אשר אלי אתה אשחרך, רק אותך אשחר ואדרוש,

צמאה, כמו שצמאה לך נפשי כן כמה ותאב לך בשרי, שגם החומר שלי מתאוה אל ה',

פה בארץ ציה ועיף בלי מים, הגם שהוא ארץ ציה שהבשר מתאוה למים והנפש צמאה למים,

ואני איני צמא למים רק לך אני צמא ונפשי שוקקה:

מלבי"ם ביאור המילות נפשי, בהקבלה אל בשרי תורה על נפש הרוחניית (כנ"ל ג').

כמה, לא נמצא לו דוגמא, והוא מענין תשוקה, וי"ל שהיא פעל ממלת כמה המורה על שיעור הכמות,

או הדוגמא 'כמה''כמו', שתשוקת הבשר הוא 'כמו' תשוקת הנפש:

בארץ ציה ועיף בלי מים. ציה ע"י חום השמש, ועיף ע"י האויר הארסי, ובלי מים, העדר מקורות ומעינות (ישעיה ל"ה):

בשם ר"י מרוזין אשחרך דהיינו ראשית המחשבה כי לשון שחרית בבוקר – היא לך,

ואז צמאה לך נפשי, אפילו בארץ ציה וצלמוות,

גם כי אלך אחר כך בגשמיות בארציות – בכל זאת כן בקודש חזיתיך כי ה'רשימו' מהבוקר נשארת כל היום!

 

(ג) כֵּ֭ן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִ֑יךָ לִרְא֥וֹת עֻ֝זְּךָ֗ וּכְבוֹדֶֽךָ:

מלבי"ם כן, והגם שנפשי חוזה אותך בקדש,

כי בחזיון הנפש במחזה השכל ורוח-הקודש אחזה גדולתך ושכינתך ברוח ובמחזה,

אבל אני צמא ותאב שכמו שחזיתיך בקדש במחזה הרוח, כן אראה אותך בעין בשר בעירך ובהיכלך,

ועז"א לראות עוזך וכבודך שהראיה הוא בעינים ממש,

שאראה עוזך וכבודך בעינים, לא רק במחזה ובצפיית הלב:

מלבי"ם ביאור המילות חזיתך לראות. פעל חזה בא על חזיון הרוח והלב תמיד ומזה מחזה הנביאים וחזון. ופעל ראה על ראות העין. עמ"ש ישעיה (ל' י', ל"ג כ', למעלה נ"ח י"א):

שפת אמת צמאה לך נפשי… כן בקודש חזיתיך. לפי הצמאון כך זוכה להשיג.

וכמו כן לפי השתוקקות האדם בימי המעשה כך זוכה להתדבק בקדושת השבת, כשבאה.       

 

(ד) כִּי־ט֣וֹב חַ֭סְדְּךָ מֵֽחַיִּ֗ים שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ:

אבן עזרא כי טוב – הוא בעיני לראות חסדך שאתה שוכן בקרב ישראל מחיים על כן שפתי ישבחונך:

רד"ק כי טוב חסדך מחיים. כי טוב החסד שעשית עם בן אדם שחננתו השכל וההבנה יותר מחיי הגוף,

כי חיי הגוף כן נתת אותם לכל [בעל] חי על האדמה, אבל השכל לא נתת אלא לבן אדם,

לפיכך שפתי ישבחונך ויודו לך על החסד הגדול הזה.

ולפי שזכר שהיה תאב אל דרך הנשמה שהיא החכמה, לפיכך אמר זה.

וכן פירש אדוני אבי ז"ל ג"כ (איוב י, יב): חיים וחסד עשית עמדי, חייםחיות הבהמות;

וחסד – בנשמה העליונית.

ויש לפרש כי טוב חסדך מחיים, מחסד [שעושים ה]חיים, כמו (מזמור מה, ז): כסאך אלהים, שפירושו: כסאך כסא אלהים. ופירוש חיים, בני אדם העשירים גומלי חסד, כמו (קהלת ו, ח): לַהֲלֹךְ נגד החיים.

אמר: כי חסדך טוב מחסדם, כי הנה שאול אספני אליו ושָׂמני ראש ושר ונתן לי בתו והיטיב לי,

ועתה הוא רודף אחרַי ומבקש את נפשי, על כן ראוי לשפתי שישבחונך ויודו חסדך לבד, לא חסד בני אדם:

מלבי"ם כי טוב חסדך מחיים, שחסדך במתנת החיים נבדל מכל חסד שיעשה זולתך,

שכל חסד שנשיג מזולתנו אין החסד טוב מצד עצמו רק מצד התועלת שהשגנו ממנו,

למשל מלך ב"ו שעשה חסד לַחַיָיב מיתה והניחו בחיים, הטוב של החסד הוא החיים שנתן לו,

אבל אצלך החסד בעצמו טוב יותר מן החיים, כי החיים אינם תכלית לעצמם,

רק שהם אמצעיים שעל ידם שפתי ישבחנוך, שבלעדי החיים [שנתת לי] א"א שאשבח אותך בשפה,

(כי הנפש המופשטת מן הגוף אין לה פה ושפה לשבח ה', והיא רק שכל ומשכלת),

וא"כ אחר שעיקר תכלית החיים וטובם – הוא מה שיכול להודות לה' על החסד שנתן לנו חיים,

א"כ החסד הוא הטוב והתכלית של החיים, והוא טוב מן החיים עצמם שהוא רק אמצעי אליו,

כי ע"י החסד שפתי ישבחנוך וזאת היא תכלית החיים:

 

(ה) כֵּ֣ן אֲבָרֶכְךָ֣ בְחַיָּ֑י בְּ֝שִׁמְךָ אֶשָּׂ֥א כַפָּֽי:

רש"י כן אברכך בחיי – כמו 'אז' כי אז מתרגמינן ובכן, כלומר אז כשאבא לפניך אברכך כל ימי חיי:

בשמך אשא כפי – להתפלל ולהלל:

רד"ק כן אברכך בחיי. כמו שאני משבח לך כל היום, כן אברכך ואשבחך כל ימי חיי.

בשמך אשא כפי, בעזרתך. כלומר, בעזרתך אשא ידי לנלחמים אתי, כמו (מזמור מד, ו):

בשמך נבוס קמינו, בעזרתך, כלומר שאקרא שמך, והוא על דרך (שם קמד, א): המלמד ידי לקרב:

מלבי"ם כן, כן הוא הברכה אשר אברכך בחיי, לא אברך אותך על החיים,

רק על החסד מה שאוכל לשבח אותך,

וכן רק בשמך אשא כפי, מה שאשא כפי לתפלה לא אתפלל על חיים הגשמיים וצרכי העולם רק בשמך,

שאוכל להודות לך ולברך את שמך:

אמת קנה מזוז כן אברכך בחיי וגו׳. שבעים שנה כמנין כ״ן, שדוד חי שבעים שנה כידוע, וזהו כן אברכך בחיי.

ועוד נרמז בזה מה שאמרו ז״ל שדוד המע״ה תיקן ק׳ ברכות בכל יום (ע׳ בשו״ת יוסף אומץ למרן החיד״א סי׳ נ׳) וזהו כ"ן אברכך בחי״י, כן בחיי בגימ׳ ק':

 

(ו) כְּמ֤וֹ חֵ֣לֶב וָ֭דֶשֶׁן תִּשְׂבַּ֣ע נַפְשִׁ֑י וְשִׂפְתֵ֥י רְ֝נָנ֗וֹת יְהַלֶּל־פִּֽי:

רד"ק כמו חלב ודשן. וי"ו ושפתי, במקום: כאשר, וכן (שם נט, טז): אם לא ישבעו וילינו, כמו: כאשר ילינו. אמר: כאשר שפתי רננות יהלל פי – יערב לי כמו אם תשׂבע נפשי המתאוה אל חֵלֶב ודשן,

כי המאכל השָׁמֵן יערב לכל אדם. וחלב ודשן כפל ענין במלות שונות.

ופירוש שפתי רננות, דברי רננות, כמו (בראשית יא, א): שפה אחת ודברים אחדים:

מלבי"ם כמו חלב ודשן שישביע הגוף ויהיה לו למזון,

כן תשבע נפשי, שאתן לה מזונה הרוחני ג' פעמים בכל יום בג' תפלות –

כמו שיתנו ג' פעמים לגוף מזונו הגשמי,

ומפרש במה תשבע נפשי? במה ששפתי רננות יהלל פי, שזה מזון הנפש,

וכמ"ש הכוזרי שכמו שהגוף הגשמי צריך הוא אל המזון ולא יחיה בלעדיו

כן מזון הנפש היא התפלה שתדבק אל שרשה הרוחני,

וכמו שמזון הגוף הוא שלש פעמים ביום כן ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה:

מלבי"ם ביאור המילות ושפתי רננות, הוי"ו במקום כאשר:

 

(ז) אִם־זְכַרְתִּ֥יךָ עַל־יְצוּעָ֑י בְּ֝אַשְׁמֻר֗וֹת אֶהְגֶּה־בָּֽךְ: (ח) כִּֽי־הָיִ֣יתָ עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י וּבְצֵ֖ל כְּנָפֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן:

רש"י על יצועי – כשאני שוכב על משכבי אני זוכר אהבתך:

באשמורות – הלילה: אהגה בך – אחשב בך:

רד"ק אם זכרתיך על יצועי. וכן כאשר זכרתיך על יצועי בלבי וכאשר אהגה בך באשמרות הלילה, אני דָשֵׁן וְשָׁמֵן וְשָׂבֵעַ. ואם, במקום: כאשר, כמו (במדבר לו, ד): אם יהיה היובל לבני ישראל, (שמות כ, כב) ואם מזבח אבנים תעשה לי.

ואמר: יצועָי, בלשון רבים, לפי שלא היה שוכב במקום אחד אלא במקומות רבים, שהיה בורח ממקום למקום.

ואשמרות הם עתי הלילה שאדם מקיץ בהם משנתו, והם שלש, כמו שכתוב (שם יד, כד): באשמורת הבֹקר, ונאמר (שופטים ז, יט): ראש האשמורת התיכונה. וכן אמרו רז"ל (ברכות ג, א): שלש משמרות הֲוֵי הלילה:

מלבי"ם (ז – ח) אם, וכן גם אם זכרתיך על יצועי בעת אשר אהגה בך באשמורות הלילה,

ואזכור אז מה שהיית עזרתה לי, שעזרתני מן האויבים, וארנן על שחסיתי בצל כנפיך,

לא היה זה מפני ששמחתי על הצלחת הזמן, והתועלת שהשגתי מאתך בחיים הגשמיים, רק מצד שעי"ז.

מלבי"ם ביאור המילות אשמרות. עתות הלילה שנחלקו לג' אשמורות כמ"ש חז"ל:

 

(ח) כִּֽי־הָיִ֣יתָ עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י וּבְצֵ֖ל כְּנָפֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן:

רד"ק כי היית עזרתה לי. הדין עלי שאזכרך תמיד וארנן לך, כי היית עזרתה לי ובכל אשר רודפים אחרי לא נְתַתָּם להשיגני ולהרע לי. ובצל כנפיך ארנן, ובצל כנפיך אני חוסה וארנן:

 

(ט) דָּבְקָ֣ה נַפְשִׁ֣י אַחֲרֶ֑יךָ בִּ֝֗י תָּמְכָ֥ה יְמִינֶֽךָ:

אבן עזרא דבקה – אין אהבה לנפשי רק אחריך, [ו]גם אתה עזרתני להדבק בך, וזה טעם בי תמכה ימינך:

רש"י בי תמכה ימינך – שלא אפול:

רד"ק דבקה נפשי אחריך. והדין עלי כי בי תמכה ימינך שלא אפול לפני אויבי ורודפי:

מלבי"ם דבקה נפשי אחריך, שעי"ז נזכרתי איך יש לי דבקות בה' משני צדדים,

אם מצדי, שנפשי דבקה אחריך, ואם מצדך, כי בי תמכה ימינך,

והיה עקר שמחתי על שראיתי עי"ז שאני דבק בה' והשגחתו מתמדת עלי וזאת היא עקר מאויי,

לא התועלת הגשמי והצלחות העולמיים:

 

(י) וְהֵ֗מָּה לְ֭שׁוֹאָה יְבַקְשׁ֣וּ נַפְשִׁ֑י יָ֝בֹ֗אוּ בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת הָאָֽרֶץ:

רש"י והמה – אויבי:

לשואה יבקשו נפשי – באים עלי במארב ביום אפילה שלא ארגיש בהם:

יבאו בתחתיות הארץ – במקום שפל שאוֹל ושוחה יבאו ויפלו:

רד"ק והמה. המה רודפי שמבקשים נפשי, לשואה, כלומר, לעשותה שואה ושממה,

יבואו בתחתיות ארץ, דרך תפלה. כלומר, יבואו [וירדו] לשאול, שהוא תחתיות ארץ,

הם שמבקשים נפשי להורידה לשאול:

מלבי"ם והמה, אבל אויבי הם לשואה יבקשו נפשי, נפשי היקרה הזאת אשר עקר מגמתה הוא הדבקות בה', יבקשו המה לשואה וחשך, כי יבקשו לעקרה מארצות החיים,

וגם יבואו בתחתיות הארץ, הם המערות והמחילות שבמדבר שבקשו שם את דוד כנזכר בספר שמואל:

 

(יא) יַגִּירֻ֥הוּ עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב מְנָ֖ת שֻׁעָלִ֣ים יִהְיֽוּ: (יב) וְהַמֶּלֶךְ֘ יִשְׂמַ֪ח בֵּאלֹ֫הִ֥ים יִ֭תְהַלֵּל כָּל־הַנִּשְׁבָּ֣ע בּ֑וֹ כִּ֥י יִ֝סָּכֵ֗ר פִּ֣י דֽוֹבְרֵי־שָֽׁקֶר:

רש"י יגירוהו על ידי חרב – יבואו על רודפי אויבים ויגירוהו כל אחד מהם ע"י חרב שימיתו אותו

ומקרא קצר הוא זה שלא פי' מי יגירהו, יגירוהו לשון גרירה כמו מוגרים במורד

(מיכה א') פרץ נחל מעם גר (איוב כ"ח): (מצאתי, מנת שועלים – ישוּבם, חרב שועלים ילכו בו):

רד"ק יגירוהו על ידי חרב. יגירוהו, לשון יחיד, על שאול. וענין יגירוהו, יפילוהו המגירים.

וענין ההגרה הוא ענין התכה, כמו (ש"ב יד, יד): וכמים הנגרים, (איכה ג, מט) עיני נגרה.

ובא זה הלשון בענין ההריגה, מפני הדם הניגר ע"י חרב, וכן (יחזקאל לה, ה): וַתַּגֵּר את בני ישראל על ידי חרב.

והושאל זה הלשון גם בדברים היבשים כשמתגלגלין מגבוה לעמוק, כמו (מיכה א, ו): וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אבניה. מנת שועלים יהיו, שאר השונאים שהם עם שאול הרודפים אותי יהיו חֵלֶק השועלים שאוכלים החללים,

והם יהיו חללי חרב ויאכלום השועלים והחיות:

מלבי"ם (יא – יב) יגירוהו, מאמר זה נמשך על יתהלל כל הנשבע בו, ושיעור הכתוב, אבל כל הנשבע בשם ה' באמת, (שעבדי המלך כולם נשבעו לו בה' בל ימרדו, וכן כל אנשי דוד נשבעו לו בעת נפלו עליו,

או ר"ל כל הנשבע בשם דוד כי היה דרכם להשבע בשם המלך כמו חי פרעה),

הם יתהללו לאמר, שגם אם יגירוהו על ידי חרב, הגם ששאול ואנשיו יגירו את דוד ע"י חרב, ויגרשו אותו מן המערות אשר הוא מתחבא שם להתגורר בארצות אחרות, עד שהמערות ותחתיות ארץ אלה יהיו מנת שועלים, ששועלים יגורו שם, בכ"ז המלך ישמח בה', כי ה' יושיעהו מכל צרותיו,

כי יודע בטח כי יסכר פי דברי שקר, הדוברים שיגירוהו על ידי חרב, כי בודאי מלך ימלוך כמו שהבטיח לו ה':

מלבי"ם ביאור המילות יגירהו. וכן הגירם ע"י חרב (ירמיה כ'):

 

(יב) וְהַמֶּלֶךְ֘ יִשְׂמַ֪ח בֵּאלֹ֫הִ֥ים יִ֭תְהַלֵּל כָּל־הַנִּשְׁבָּ֣ע בּ֑וֹ כִּ֥י יִ֝סָּכֵ֗ר פִּ֣י דֽוֹבְרֵי־שָֽׁקֶר:

רש"י והמלך ישמח – על עצמו היה אומר שהרי כבר היה נמשח:

יתהלל כל הנשבע בו – כשיראו שתושיעני יתהללו ויתפארו כל הדבקים בך ונשבעים בשמך:

כי יסכריסתם כמו ויסכרו כל מעינות תהום רבה (בראשית ח'):

רד"ק והמלך. אמר על עצמו, כי הם חושבים להרגני שלא תהיה לי המלכות, והם יאבדו

ומי שראוי להיות מלך ישמח באלהים.

יתהלל כל הנשבע בו – כל הראוי להשבע בשמו, והוא מי שהוא ירא אלהים ואיש אמת, לא דוברי שקר,

כי אותם פיהם יסכר, שמוציאים מפיהם שם האל לשקר, פיהם יסגר וְיֵאָלְמוּ,

ואמר זה כנגד שאול שנשבע בה' שלא ימית את דוד, כמו שכתוב (ש"א יט, ו): וישבע שאול חי ה' אם יומת, ואח"כ רדפוֹ כמה פעמים להמיתו. ויסכר, כמו: יסגר, וכן (בראשית ח, ב): ויסכרו מעינות תהום:

מלבי"ם ביאור המילות יסכר. כמו יסגר (עמ"ש ישעיה י"ט):

תהילות מהרי"ץ – והמלך ישמח באלוקים – זה חוזר על שאול המלך, ודוד התפלל שהוא ישמח בה', היות ורדיפתו אותו נובעת ממה שיועציו הרעים הפחידו אותו מפני דוד.

וכיצד ישמח בה'? כאשר ייסכר פי כל דוברי שקר המעלילים עלי עלילות – דואג ואחיתופל!


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128