תהלים פרק סה

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ מִזְמ֗וֹר לְדָוִ֥ד שִֽׁיר:

מלבי"ם למנצח, הוסד על ברכת הגשמים אשר נתן ה' אחרי הרעב,

ויוכל להיות שהיה על הרעב שהיה בימי דוד שלש שנים כמ"ש בסוף שמואל:

רד"ק לך דמיה תהלה. המזמור הזה נאמר על הגלות.

 

(ב) לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּ֝לְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר:

רש"י לך דמיה תהלה – השתיקה תהלה לך לפי שאין קץ לשבחך והמרבה בשבח אינו אלא גורע:

אלהים בציון – אלהים השוכן בציון,

ד"א לך דומיה תהלה אלהים בציון – את אשר דוממת והחרשת על מה שעשה אויביך בציון – תהלה היה לך שהיכולת בידך להנקם ואתה מאריך אף:

אלשיך …או יהיה ענין הכתובים שאומר דוד, הנה שלשה אלה נפלאו ממני, אחד, כי הלא לך לפי רוממותך הדומיה היא תהלה, ומה האדם יערוך לפניך ואתה צוית פקודיך להתפלל אליך.

שנית, היות אלקים בציון, כי הלא כמו זר נחשב כי האמנם ישב אלקים על הארץ.

שלישית, מה שלך ישולם נדר, כי מי שהכל שלו איך ישולם לו נדר משלו, וזהו לך כי ממה שהוא לך ישולם נדר:

רד"ק לך דמיה תהלה. המזמור הזה נאמר על הגלות. דומיה, ענין תוחלת, כמו (מזמור מח, י): דמינו אלהים חסדך, משֹׁרשׁ דמה, וכן משֹׁרשׁ דמם, דומו עד הגיענו אליכם (ש"א יד, ט), אך לאלהים דומי נפשי (מזמור סב, ו).

אמר: לך מייחלת התהלה שתאמר לך בציון בקיבוץ גליות.

ולך ישלם נדר, נדרי הזבחים שנודרים בני הגלות אם ישיבם האל לציון יְשֻׁלְּמוּ לך שם בבית המקדש.

נֶדֶר, כולו בסגו"ל בסוף פסוק כי לא ישתנה:

ואדוני אבי ז"ל פירש לך דמיה מן (יחזקאל לא, ח) לא דמה אליו,

כלומר, לך לבדך תֵּאוֹת התהלה שמהללים לך, כי יותר יש בך ממה שמהללים בה לך,

אבל מה שמהללים בן אדם בגבורתו או בעשרו או בחכמתו אין התהלה שׁלֵמה בו

כי אין התהלה לבן אדם בלא כזב.

ויש מפרשים דמיה ענין שתיקה, מן אל דֳּמִי לך (מזמור פג, ב), ואל תתנו דֳּמִי לו (ישעיה סב, ז), רצונו לומר נשתתקה התהלה לך נגד פעליך העצומים שלא תשיגך התהלה והרי היא כאילו נשתתקה וכאילו אינה. וטעם בציון כי שם היתה רוב התהלה בשיר ובנבלים ובכנורות.

וטעם ולך ישֻׁלם נדר על כן כי לא תשיגך תהלתם ישלמו נדריהם בזבחים להוסיף על המהללים.

ובדרש (שו"ט) מפרש אותו דרך תמיהה. אמר דוד: לך דמיה תהלה, [איך] יכול אתה לדום?

הכל נותנים לך תהלה ואתה דומם, שדוממת בציון, שנאמר (איכה ב, ז): קול נתנו בבית ה' כיום מועד,

ומהו הקול? שאמרו (דברים לב, כז): ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, ואמר (שם לב, לז): אֵי אלהימו צור חסיו בו. הם נתנו קול ואתה דומם…

מצודת דוד לך דומיה תהלה וגו' – ר"ל אתה ה' השוכן בציון הדומיה נחשבת לך לתהלה

כי אין להגביל את תהלתך ולכן אין להרבות בתארים:

ולך ישולם נדר – כי תושיע להנודרים בעת צרה וישולם א"כ הנדר:

מלבי"ם לך דומיה תהלה, מצייר את התהלה כעצם מופשט,

ואומר שלפניך תעמוד 'התהלה' דוממת באין דבר בפיה,

שהגם שענין התהלה הוא הדבור שתדבר ותהלל, לפניך נצבת דומיה,

והמליצה שמה שלא תמצא דבר במה להלל אותך היא תהלתך, כי אתה מרומם מכל ברכה ותהלה,

ולך ישולם נדר, הנדר הוא תמיד קבלה שמקבל על עצמו על תנאי שאם יתמלא התנאי ישולם הנדר,

אבל לך אין הנדר על תנאי רק ישולם תיכף,

כי תשועתך בודאי תבא כי אתה מוכן לכל דורשיך וישולם הנדר תיכף גם לפני מלאת התנאי:

אמרי נועם ויקרא לך דומי' תהילה אלקים בציון. כשהיית בציון והיו מקריבין הקרבנות היתה השתיקה לך תהילה, כי הקרבנות היו נקרבין והבעלים היו מתכפרים ולא היו צריכים לתפילה וצעקה,

אבל עתה בגלות הצעקה היתה לך תהילה.

גמ' עירובין לך דומי' תהילה… ולך ישולם נדר. בשר ודם המתחייב הריגה למלכות מטילין לו חכה לתוך פיו שלא יקלל את המלך אבל אדם המתחייב מיתה לקב"ה שותק, לך דומיה תהילה.

ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר תהילה, ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן, שנאמר ולך ישולם נדר.

רמב"ם מו"נ לך דומי' תהילה. פירושו הדומיה ביחס אליך היא התהילה,

לפי שכל מה שנאמר ונתכון לרומם ולהלל נמצא בו שגיאה כלשהי כלפיו,

שהא-ל הגדול הגבור והנורא אלמלי אמרו משה רבנו בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנום לאמרם בתפילה לא יכולנו לאמרם וכל שכן שלא להוסיף עליהם,

וכבר אמר שלמה כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.

 

(ג) שֹׁמֵ֥עַ תְּפִלָּ֑ה עָ֝דֶ֗יךָ כָּל־בָּשָׂ֥ר יָבֹֽאוּ:

רד"ק שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. ושם תהיה שומע התפלה, כי על הגלות נאמר סתם תפלה,

ושם עדיך כל בשר יבואו, כמו שאמר (ישעיה סו, כג): יבוא כל בשר להשתחוות לְפָנַי אמר ה'.

מלבי"ם שומע תפלה, לעומת מה שבמלך ב"ו רוב המבקשים דבר ממנו יקריבו בקשתם אל שריו,

כי לא יבואו כולם לפני המלך, אבל אתה שומע תפלה בעצמך, עד שעדיך כל בשר יבואו

כי אתה לבדך שומע בקשתם, ור"ל ששמעת תפלתם על הגשם, והם שלמו לך נדריהם:

 

(ד) דִּבְרֵ֣י עֲ֭וֹנֹת גָּ֣בְרוּ מֶ֑נִּי פְּ֝שָׁעֵ֗ינוּ אַתָּ֥ה תְכַפְּרֵֽם:

רש"י דברי עונות גברו מני – ואין אנו יכולים להספיק לסדר כולם לפניך [אחד אחד], לפי שהם רב,

אלא בכלל אחד אנו מתפללים לפניך שפשעינו אתה תכפרם:

רד"ק דברי עונות גברו מני, לשון יחיד. פשעינו [ולא פשעי] אתה תכפרם, לשון רבים. כי על בני הגלות ידבר בכלל ופרט. אמר: דברי עונות שגברו ממני ופשעינו כמו כן אתה תכפרם כי הם האריכו אותנו בגלות,

ומתחננים אנו אליך שתכפרם אתה, כי אין זולתך לכפר,

כמו שאמר (מזמור קל, ד): כי עמך הסליחה, לפיכך אמר: אתה:

מלבי"ם דברי, הוא נוסח התפלה שהתפללו, אמרו, הגם שאנו חוטאים ובלתי ראויים,

הן העונות אשר גברו מני, דבריהם הוא [-הם אומרים:] שפשענו אתה תכפרם,

מצייר כאלו העונות אשר הם גברו וחזקו מן האדם והאדם אין יכול להתגבר עליהם,

הם עצמם ידברו וימליצו לפני ה' שיכפר הפשעים,

והמליצה, שאחר שכח העונות חזק יותר מכח האדם,

ר"ל שהאדם בטבעו מוכן אל החטא וקשה לו להתגבר על העון הנטוע בטבעו,

וא"כ העונות בעצמם אחר שהם גברו מני בטבע,

– דבריהם הוא: שראוי שתכפר פשעינו, כי אתה ידעת את יצר האדם ורוע טבעו:

 

(ה) אַשְׁרֵ֤י ׀ תִּֽבְחַ֣ר וּתְקָרֵב֘ יִשְׁכֹּ֪ן חֲצֵ֫רֶ֥יךָ נִ֭שְׂבְּעָה בְּט֣וּב בֵּיתֶ֑ךָ קְ֝דֹ֗שׁ הֵיכָלֶֽךָ:

רש"י אשרי – מי אשר תבחר ותקרב אשר ישכן בחצריך:

נשבעה בטוב – שבביתך, ומקדושת היכלך, ששכינתך שורה שם:

רד"ק אשרי תבחר ותקרב, אשרי מי שאתה מקרב.

ישכן חצריך, אשרי מי שיגיע לזמן הישועה,

הדור שתבחר בו ותקרב אותו אליך להעלותו מהגלות ויזכה שישכון בחצריך.

נשבעה בטוב ביתך, אמר על לשון אותם שיהיו אז בעת הישועה, נשבעה בטוב ביתך.

כלומר, בכבוד שישכון שם במקום שהוא קדוש היכלך.

כלומר, המקום המקודש בהיכלך, והוא הדביר ששם הארון ושם הכבוד חונה.

דבר אחר: אשרי תבחר ותקרב, אשרי מי שאתה מקרב ישכן חצריך,

ולא בחצר לבד אלא במרום קדוש היכלך:

מלבי"ם אשרי, ואחר שלפי הטבע קשה לו לאדם להתגבר על יצרו וצריך לזה עזר אלהים כמ"ש חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו,

א"כ אשרי מי שתבחר ותקרב אותו עד שיוכל לשכן חצריך ולא ימוש מבית ה' כל ימי חייו,

וא"כ מבקשים אנו נשבעה מטוב ביתך, שלא תמנע טובך מאתנו ותריק הגשם בעתו,

וגם נשבעה מקדש היכלך, להתמיד בעבודתך ולהתקדש בקדושתך.

עד כאן נוסח התפלה, מעתה יספר מענה ה' על זאת:

מלבי"ם ביאור המילות חצריך, ביתך, היכלך. הבית לפנים מן החצר וממנו בא הטוב,

וההיכל לפנים מן הבית וקדוש ממנו, וממנו בא הקדושה:

 

(ו) נ֤וֹרָא֨וֹת ׀ בְּצֶ֣דֶק תַּ֭עֲנֵנוּ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֑נוּ מִבְטָ֥ח כָּל־קַצְוֵי־אֶ֝֗רֶץ וְיָ֣ם רְחֹקִֽים:

רש"י נוראות בצדק תעננו – (בצדקתך תעננו לעשות נוראות בגוים):

מבטח – אתה ומנוס לכל יושבי קצות ארץ מקצה הארץ ועד קצהו:

וים רחוקים – אפי' לרחוקים שביָם אתה מבטח, שבכל מקום ממשלתך:

רד"ק נוראות בצדק. בצדקתך תעננו בנוראות ובנפלאות שתעשה עמנו, כי אתה אלהי ישענו.

וקרא הפעולות שהן בפלא והיוצאים מטבע 'נוראות', בעבור כי האל נורא על בני אדם בעבורם.

מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, ואתה מבטח כל ישראל הפזורים בקצוי ארץ

וקצוי הים הרחוקים מירושלים, בך בטחו שתקבצם לירושלים.

וקצוי שזכר עומד במקום שנים, כאילו אמר: קצוי ארץ וקצוי ים, והם איי הים, וכן (שם קז, ג): מצפון ומים, רוצה לומר ומאיי הים, כי מַעֲרָב זכרוֹ:

מלבי"ם נוראות, שיעור הכתוב תעננו אלהי ישענו נוראות בצדק מבטח כל קצוי ארץ,

שתעננו על תפלתנו ענית אותנו ע"י האו"ת נוראות, תשובה נוראה מאד,

(ורומז על מה שהשיב אל שאול ואל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים),

ענית אותנו תשובה נוראה ואמרת, כי בצדק מבטח כל קצוי ארץ, המבטח של כל העולם תלוי בצדק,

שאם יעשו צדק בין אדם לחברו בזה יהיה להם מבטח,

(ורומז על מה שנענשו על מה שעשו עוולה להגבעונים ונתרצה להם ע"י שעשו צדק לפייס את הגרים,

ובמה שהומתו אז זרע שאול היה בזה נוראות שכולם אחזם מורא ופחד):

 

(ז) מֵכִ֣ין הָרִ֣ים בְּכֹח֑וֹ נֶ֝אְזָ֗ר בִּגְבוּרָֽה:

רש"י מכין הרים בכחו – שמצמיח ההרים שהם קשים בכחו ומזמן ומכין בהן מזונות

ומכין מטר כדכתיב (לקמן תהילים קמז) המכין לארץ מטר המצמיח הרים:

נאזר בגבורה – לפי שבא להזכיר גבורת גשמים אמר נאזר בגבורה:

רד"ק מכין הרים בכחו. ואם יאמרו הגוים: איך יתכן שיצאו ישראל מהגלות שהם עַם דל ושפל, מפוזר ומפורד, מי יוציאם מתוכם, כמו שאמר הכתוב שיאמרו העמים (ישעיה מט, כד): הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ?

והקב"ה אומר (שם פסוק כה): גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב, ואני גבור מהם, כן אמר הֵנָּה [-גם אצלנו]: מכין הרים בכחו, מי שעושה הגבורות והנפלאות האלה הוא יוכל להוציאנו מתוכם.

וזָכַר הרים, כי ההרים הגבוהים מנפלאות האל יתברך,

לפיכך סמך אותם אֶל 'אֵל' ואמר (מזמור לו, ז): כהררי אל, שבהם נראה כחו.

נאזר בגבורה, והוא בכל עת נאזר בגבורה, כי אינו קונה גבורתו מֵאַחֵר לעת הצורך

אלא מראה גבורותיו בכל עת שירצה כי הגבורה אזורו. וכן מגבורותיו:

מלבי"ם מכין, מוסב על הצדק, הצדק הוא מכין הרים בכחו,

כי עליו העולם עומד, וגם שמכינם על ידי טל ומטר ומצמיח הרים חציר, והוא נאזר בגבורה וכחו גדול מאד:

מלבי"ם ביאור המילות מכין לפירוש המפרש התחיל אל ה' בנכח, ואח"כ בנסתר מכין משביח, ושוב בנכח מאותותיך. וע"כ פירשתיו על הצדק, ובא בדרך המליצה,

שדרכה לדבר על עצמים הגיונים בדרך ההפשטה, כמו שתראה במקומות אין חקר לפי פירושי:

 

(ח) מַשְׁבִּ֤יחַ ׀ שְׁא֣וֹן יַ֭מִּים שְׁא֥וֹן גַּלֵּיהֶ֗ם וַהֲמ֥וֹן לְאֻמִּֽים:

רש"י משביח – משפיל, וכן וחכם באחור ישבחנה (משלי כ"ט) בשוא גליו אתה תשבחם (לקמן תהילים פ"ט):

רד"ק משביח שאון ימים. ושאון ימים הוא שאון גלי הים. והוא משביח אותם, כלומר, משקיט אותם,

וכן (מזמור פט, י): בשוא גליו אתה תשבחם.

והמון לאומים, כמו שהוא משקיט שאון ימים כן הוא ישקיט המון לאומים ושאונם ויוציא ישראל מתוכם.

וי"ו והמון היא וי"ו ההשוואה, כלומר, כמו זה כן זה, וכן: מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ

מרחק (משלי כה, כה), על ישראל גאותו ועוזו בשחקים (מזמור סח, לה):

מלבי"ם משביח, הצדק משביח שאון ימים והמון לאומים שע"י הצדק יתהפכו לשבח, ולא יזיקו.

עד כאן תשובת ה' אל המתפללים שאם יעשו צדק ינצלו מכל רעות

בין טבעיות כשאון ימים, בין בחיריות כשאון לאומים, ויתהפך הכל לטובה:

מלבי"ם ביאור המילות משביח. משקיט:

 

(ט) וַיִּ֤ירְא֨וּ ׀ יֹשְׁבֵ֣י קְ֭צָוֹת מֵאוֹתֹתֶ֑יךָ מ֤וֹצָֽאֵי־בֹ֖קֶר וָעֶ֣רֶב תַּרְנִֽין:

רש"י מוצאי בקר וערב תרנין – לך את הבריות יושבי הקצוות

בבקר אומרים ברוך יוצר המאורות ובערב ברוך המעריב ערבים:

רד"ק וייראו יושבי קצות מאותותיך. וי"ו וַיִּירְאו. פתוחה.

אמר, מנפלאות הבורא שמראה בכל יום עד שיש לבני אדם לירא ממנו, כי אינם מבלתי מנהיג ינהיגם ויסדירם ביום ובלילה,

והאותות – הם מוצאי בקר וערב, הירח והכוכבים בלילה והשמש ביום, ובהם תרנין ותשמח לב בני אדם.

או פירושו, תרנין במוצאי בוקר וערב, כי הם מרננים ביציאתם, כמו שאמר (איוב לח, ז): ברן יחד כוכבי בֹקר ויריעו כל בני אלהים. ואתה תרנין אותם כי אתה המוציאם.

ואמר יושבי קצות, כי בכל מקום יראו האותות ההם בכל קצוות הארץ, אין נסתר, כמו שאמר (מזמור יט, ה): בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם, ואמר (שם פסוק ז): ותקופתו על קצותם ואין נסתר מחמתו.

ולפי דעתי כי בשני הפסוקים האלה על ישראל ידבר. אמר משביח שאון ימים,

אמר: מי שהשביח שאון ימים לפני ישראל, שבקע להם את הים והעבירם בתוכו, הוא ישביח המון לאומים ושאונם ויעלה ישראל מתוכם.

ואמר וייראו, כלומר, כמו שיראו יושבי קצוות מאותותיך שעשית להם בקריעת ים סוף ושאר האותות,

כמו שאמר (שמות טו, יד): שמעו עמים ירגזון, כן ייראו עוד ממך בקיבוץ גליות.

ומאותותיך עוד מה שעשית עמהם שהיית מרנין להם במוצאי בוקר וערב,

והוא שהיית מוציא עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה, כן תעשה עמהם בקיבוץ גליות:

מלבי"ם וייראו, מסב פניו אל ה', עתה ייראו היושבים בקצוי ארץ מן אותותיך אשר תרנין מוצאי בקר וערב, ר"ל פאת מזרח וים, שכולם ראו אותותיך ורננו לשמך, ועי"ז התיראו כולם מלפניך,

והכונה כפולה על אות הגשמים והעננים, ועל אות הצדק ומשפט שהראה ה' במעשה של הגבעונים,

שעי"ז יראו כולם מה' ולמדו מוסר:

 

(י) פָּקַ֥דְתָּ הָאָ֨רֶץ ׀ וַתְּשֹׁ֢קְקֶ֡הָ רַבַּ֬ת תַּעְשְׁרֶ֗נָּה פֶּ֣לֶג אֱ֭לֹהִים מָ֣לֵא מָ֑יִם תָּכִ֥ין דְּ֝גָנָ֗ם כִּי־כֵ֥ן תְּכִינֶֽהָ:

רש"י פקדת הארץ – כשאתה חפץ להטיב אתה פוקד את הארץ ומשקה אותה:

רבת תעשרנה – הרבה אתה מעשרה מפלג שלך שהוא מלא מים ותכין בו דגנם של יושבי קצוות

כי בכן אתה מכין אותם:

 

 

רד"ק פקדת הארץ. ועוד זָכַר המטר כי הוא מנפלאות האל הגדולות, כמו שזכר אליהוא.

ועוד, כי בם ידין העמים המורדים. ואמר פקדת הארץ ותשקקה, וי"ו וַתְּשֹׁקְקֶהָ, כענין 'כבר היה זה' או 'אחר שהיה זה'. [כאילו אמר פקדת הארץ לאחר שכבר שוקקתה]

וכן (ישעיה סד, ד): הן אתה קצפת ונחטא, וכבר חטאנו ואחר שחטאנו קצפת אתה, וכן (שמות יד, כא): ויבקעו המים, (שם טז, כ) וירם תולעים ויבאש, והדומים להם.

וכן פירוש ותשקקה – וכבר שוקקתה, כלומר, אחר ששוקקתה פקדת אותה במטר.

והוא מענין (בראשית ג, טז) ואל אישך תשוקתך, שהוא ענין תאוה.

כלומר, גזרת עליה מניעת גשמים עד שהתאוותה מאד למטר ואח"כ בחסדך אתה פוקד אותה,

כן אנחנו בגלות דומים לארץ צְמֵאָה ומייחלים למטר הישועה.

רבת תעשרנה, כמו: תעשירנה. וכן: וַיַּדְבְּקוּ (ש"א יד, כב), וַיַּדְרְכוּ (ירמיה ט, ב), כמו: וידביקו, וידריכו. ופירושו, לרוב תעשיר אותה במטר.

פלג אלהים מלא מים – ואחר שׁתשׂבע הארץ ישארו מהמטר פלגים גדולים מלאים מים להשקות אדם ובהמה. וזָכַר אלהים, הוא כינוי לדבר הגדול והנפלא, לפי שׁהגדוּלה והפלא יבוא מאתו,

כמו: עיר גדולה לאלהים (יונה ג, ג), כהררי אל (מזמור לו, ז), ושלהבתיה (שה"ש ח, ו), מאפליה (ירמיה ב, לא).

תכין דגנם, אחר שׁתשׂביע הארץ ותצמח תכין הארץ ברוחות טובות להצמיח הצמחים ולהצליחם.

כלומר, שתציל התבואה משדפון ומירקון.

כי כן תכינה, כלומר, כי בזה תכין הארץ, כי אם תשׂבע הארץ ממטר ותצמח התבואה

ותלקה אח"כ בשדפון ובירקון מה יועיל להם המטר?:

מלבי"ם פקדת, ועתה פקדת את הארץ שהיה בה רעב שלש שנים, והשקית אותה בגשמי ברכה,

ובזה תעשרנה עושר רב, כי בזה תכין הארץ את דגנם של יושביה,

כי כן תכינה, שהכינות אותה על אופן זה שתכין דגן לתת אוכל למכביר, ומפרש איך הכין את הארץ לזה, כי.

מלבי"ם ביאור המילות ותשקקה. מענין משקה, וכבר בארתי (יואל ב' כ"ד) שפעל שוק ושקה משתתפים,

והשיקו היקבים, וכן כמשק גבים שוקק בו (ישעיה ל"ג) לפירושי.

תַעְשְׁרֶנָה, כמו תַעְשִׁירֶנָה. תכין, נסתר לנקבה על הארץ:

תהילות מהרי"ץ – פלג אלקים מלא מים – אלקים זה דין, אך חצי השם – א-ל הוא רחמים וחסדים, חסד

א-ל כל היום. מים הם חסדים, ולפ"ז פְלַג שם אלקים מלא מים – הוא שם א-ל שהוא מלא חסד!

 

(יא) תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה נַחֵ֣ת גְּדוּדֶ֑יהָ בִּרְבִיבִ֥ים תְּ֝מֹגְגֶ֗נָּה צִמְחָ֥הּ תְּבָרֵֽךְ:

רש"י תלמיה – הן שורות המחרישה: רוה – כמו לרוה:

נחת גדודיה – כמו לנחת גדודיה להניח לגדודיה לעשות נחת לבריות אתה תמוגגנה ברביבים של מטר:

תמוגגנה – לשון המסה:

רד"ק תלמיה רוה. שב עוד לספר טובות המטר, שתרוה במטר תלמי הארץ והם גבשושיות הארץ.

נחת גדודיה, והורד המטר בגדודי הארץ, והם העמקים שבין תלם לתלם, והיא חפירת המחרשה.

ברביבים תמוגגנה, במטר הגדול תשיב הארץ נמוגה ולחה, שהיתה יְבֵשָׁה קודם המטר.

צמחה תברך, ואח"כ תברך צמחה ותבא התבואה לברכה והצלחה:

מצודת דוד תלמיה רוה – במה שתשביע תלמי השדה יהיה נחת לגדודיה הם הבריות המתהלכים בארץ:

ברביבים – ע"י הרביבים תמוגג ותרטב את האדמה ובזה תברך צמחה:

מלבי"ם תלמיה רוה, שהכינות אותה לרוות את תלמיה בגשם,

נחת גדודיה, שירד הגשם מן התלמים אל הגדודים והחריצים שבין התלמים, ומשם ירוו את התלמים,

ואחר כך כשהתבואה החלה לצמוח ברביבים תמוגגנה, ברביבים דקים, עד שצמחה תברך:

מלבי"ם ביאור המילות תלמיה, גדודה. הגבוה נקרא תלם, והעמקים שבין תלם לתלם נקראים גדודים,

מלשון לא תתגודדו, שריטות וחרישות באדמה, ונחת מענין ירידה כמו כי חציך נחתו בי (למעלה ל"ח):

 

(יב) עִ֭טַּרְתָּ שְׁנַ֣ת טוֹבָתֶ֑ךָ וּ֝מַעְגָּלֶ֗יךָ יִרְעֲפ֥וּן דָּֽשֶׁן:

רש"י עטרת – שנת טובתך, ע"י הגשמים אתה מעטר בכל טוב את השנה שאתה חפץ להטיב:

ומעגליך – הם השמים שהם אבק רגליך: ירעפון – יטפון: דשן – שומן:

רד"ק עטרת שנת טובתך. שנת הַשֹּׂבַע שהיא שנת טובתך עִטַּרְתָּ אותה בכל דבר טוב, על דרך (מזמור ה, יג) כצנה רצון תעטרנו.

ומעגליך ירעפון דשן, העננים הם מעגלי האל, כמו שקראם ג"כ סוסי אל, באמרו (חבקוק ג, טו): דרכת בים סוסיך, ואמר (שם פסוק ח): מרכבותיך ישועה. והעננים יזלו המטר שיהיה מהם הדשן והשומן:

מלבי"ם עטרת, זה מוסב עמ"ש יתרועעו אף ישירו,

אז ישירו לאמר עטרת שנת טובתך היינו שהלבשת את השנה בעטרת צבי,

ומעגליך ירעפון דשן מעגל הוא הדרך הסבובי,

ומצייר כשהמטר יורד במדבריות ששם מרעה צאן הולך במעגל נוטה מן הדרך הישר שהוא בישוב,

ואז גם שם ירעפון דשן, ומפרש נגד מ"ש ומעגליך ירעפון דשן.

מלבי"ם ביאור המילות מעגליך. מורה על הדרך הסבובי בכ"מ, וזה הבדלו מן דרך ארח נתיב (כנ"ל י"ז):

 

(יג) יִ֭רְעֲפוּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר וְ֝גִ֗יל גְּבָע֥וֹת תַּחְגֹּֽרְנָה:

רש"י ירעפו – השמים בנאות המדבר:

רד"ק ירעפו נאות מדבר. כמו שירעפו ביישוב כן ירעפו על נאות מדבר, בעבור החיות שימצאו מאכל ומשקה. וגיל גבעות תחגרנה, על דרך משל, כשימלאו פני הגבעות תנובה

כאילו יחגרו גיל תחת אשר חגרו שקים בהעדר המטר:

מלבי"ם ירעפו נאות מדבר, מקום מרעה צאן ונאות דשא,

ונגד מ"ש עטרת שנת טובתך אומר וגיל גבעות תחגורנה בישוב:

מלבי"ם ביאור המילות נאות. בא תמיד על מרעה צאן ובקר:

 

(יד) לָבְשׁ֬וּ כָרִ֨ים ׀ הַצֹּ֗אן וַעֲמָקִ֥ים יַֽעַטְפוּ־בָ֑ר יִ֝תְרוֹעֲע֗וּ אַף־יָשִֽׁירוּ:

רש"י לבשו כרים הצאן – יתלבשון השרון והערבה מן הצאן הבאים לרעות הדשא אשר הצמיח המטר:

ועמקים יעטפו בר – ע"י המטר יהיו מעוטפים העמקים בתבואה

ואז יתרועעו הבריות תרועת שמחה וישירו מרוב הברכה:

רד"ק לבשו כרים הצאן. כמו (ישעיה ל, כג): כר נרחב, שפירושו מישור.

וזָכַר המישורים והעמקים כי כבר זָכַר הגבעות.

ואמר כי הכרים הם מלאים צאן כאילו הכרים מלובשים בצאן.

כלומר, שרועין על פני המישור והם מכסים את עין הארץ, וזה מרוב התבואות ישלחו הצאן בשדות לרעות, כמו שאמר (שם לב, כ): משלחי רגל השור והחמור.

ועמקים יעטפו בר, והעמקים כמו כן יהיו מעוטפים ומכוסים מרוב תבואה.

וזָכַר העמקים אעפ"י שׁזָכַר הגבעות ואם הגבעות שְׂבֵעִים כל שכן העמקים,

אלא זכרם לומר שלא יזיקם רוב המטר.

יתרועעו אף ישירו, שיבלי הבר יתרועעו אף ישירו,

כי השבלים המלאים בנשוב בהם הרוח ישמיעו קול כאילו יתרועעו וישירו.

או הוא דרך משל, כמו: וגיל גבעות תחגרנה (פסוק יג), וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נה, יב).

ויש מפרשים: יתרועעו אף ישירו כל בני האדם עם הבהמות והחיות:

מצודת דוד לבשו כרים הצאן – הכבשים שבצאן ילבשו בשר ושומן בעבור המרעה הטוב:

יעטפו בר – יהיו מכוסים בתבואה מבלי מקום פנוי: יתרועעו – כל הבריות יריעו תרועת שמחה:

מלבי"ם לבשו, נגד מ"ש ירעפו נאות מדבר אמר לבשו כרים הצאן, שהם מלאים צאן הרועות במדבר,

ונגד מ"ש וגיל גבעות תחגורנה בישוב, אמר ועמקים עטפו בר בישוב,

כל זה מן עטרת שנת טובתך יתרועעו אף ישירו, כל זה נוסח השיר על הגשם:

מלבי"ם ביאור המילות (יד) כרים כמו ירעה מקנך כר נרחב (ישעיה ל'):

זה השער – לבשו כרים וגו׳. נ״ל לרמז מה שדרשו בגמרא (חולין פד ע׳׳ב) הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה,

דהנה לבשו כרים הצאן ועמקים סופי תיבות ממו"ן,

ורצ״ל דע״י שעוסקים בבהמה דקה יהיה לו ממון הרבה וכמו שמצינו אצל יעקב אבינו.