השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק סו

(א) לַ֭מְנַצֵּחַ שִׁ֣יר מִזְמ֑וֹר הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִים כָּל־הָאָֽרֶץ:

רד"ק למנצח שיר מזמור הריעו לאלהים כל הארץ. זה המזמור נאמר על קיבוץ גליות ישראל

שיאמרו אז הריעו לאלהים כל הארץ, שיראו הנפלאות שעשה עם ישראל:

מצודת דוד הריעו – בעת בוא מלך המשיח יריעו כל העמים תרועת מלך לקבל את ה' לאלוה:

מלבי"ם למנצח שיר מזמור, לא נזכר שם מחברו, ולדעתי מחברו הוא מנשה בן חזקיה,

שנזכר (דה"ב ל"ג) כי הביא ה' עליו את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדוהו בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויביאוהו בבלה, וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד וכו',

ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו,

וידע מנשה כי ה' הוא האלהים ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה,

ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל, ושם מבואר כי [דהי"ב לג יח] וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה, וּתְפִלָּתוֹ אֶל-אֱלֹהָיו, וְדִבְרֵי הַחֹזִים, הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם עַל דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. יט וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶרלוֹ, וְכָל-חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ, וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים, לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים, עַל דִּבְרֵי חוֹזָי.

והוא השיר הנמצא פה, ונחלק לד' חלקים,

א] מזכיר הנהגת ה' הכללית ע"פ הטבע (עד מלת סלה פסוק ה'),

ב] מזכיר ההנהגה הנסיית (עד מלת סלה פ' ז),

ג] מדבר אל העמים ומספר מה שעבר עליו מהמאסר וההצלה (עד מלת סלה פסוק ט"ו),

ד] מדבר אל ישראל (עד סוף הסי'), הריעו לאלהים, קבלו מלכותו,

שהתרועה מורה על קבלת המלך, כי הוא מלך כל הארץ:

 

(ב) זַמְּר֥וּ כְבֽוֹד־שְׁמ֑וֹ שִׂ֥ימוּ כָ֝ב֗וֹד תְּהִלָּתֽוֹ:

רש"י זמרו כבוד שמו – זמרו בכבוד שמו א"נ ספרו כבוד שמו בזמר ושיר:

רד"ק זמרו כבוד שמו. במזמוריכם ובתהלתכם אִמרו כי שמו נכבד בגאולתכם, שבגלות היה שמו מנואץ כל היום ומתבזה בפי הגוים המושלים בישראל לאמר: איה אלהיכם? (דברים לב, לח) יקומו ויעזרוכם:

מצודת דוד כבוד שמו – כפי הכבוד הראוי לשמו:

שימו – הללוהו בכבוד הראוי לו וכפל הדבר במ"ש:

מלבי"ם זמרו, הנה הכרת ה' תהיה משני פנים,

א] ע"י הבריאה הכללית שהנברא מעיד שי"ל בורא וזה יודע גם עפ"י מחקר השכל שיש עילת העילות וסבת הסבות לכל הנמצאים, ואולם מן החקירה לא יוכל לברר שהוא מנהיג את העולם ברצון,

כי חכמי יון התפלספו שהעולם עמד ממנו בהכרח כצל מהשמש, וחייבו זה מעוצם גדולת הסבה הראשונה, שזה מחייב לפי דעתם שלא יתייחס לו רצון או אהבה ושנאה וכונה, ושלא ידע דבר מזה העולם השפל,

וע"כ יאמרו שראוי אליו הרוממות והכבוד מצד שהוא הסבה הראשונה

אבל לא היראה אחר שאינו משגיח ומנהיג, על זה אמר תחלה זמרו כבוד שמו ושימו כבוד תהלתו,

שתהלתו יהיה הכבוד המחוייב לו מצד שהוא סבת הדברים כולם, אבל שב לאמר.

 

(ג) אִמְר֣וּ לֵ֭אלֹהִים מַה־נּוֹרָ֣א מַעֲשֶׂ֑יךָ בְּרֹ֥ב עֻ֝זְּךָ֗ יְֽכַחֲשׁ֖וּ לְךָ֣ אֹיְבֶֽיךָ:

רש"י מה נורא – כל אחד ממעשיך:

ברוב עוזך – כשאתה מראה לעולם עוזך על ידי דֶבֶר או חרב או רעב או ברקים:

[יכחשו לך] אויביךהרשעים מרוב פחד מודים על כחש ועבירות שבידם (ע"כ התוס'):

רד"ק אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, שהוצאת גוי חלוש מגוים רבים ועצומים,

ואתה עצום מהם עד שברוב עזך יכחשו לך אויביך ויאמרו: לא הרענו לישראל:

מלבי"ם אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, שיחויב ג"כ שייראו מפני מעשיך

כי אתה ג"כ המנהיג והמשגיח ומושל ועושה כחפצו, הגם שברוב עוזך יכחשו לך אויביך,

שאויביך האפיקורסים יכחישו לך ויאמרו שהעולם קדמון, ושהכל מחויב,

ושאינך יודע מאומה מן הנהגת העולם, וזה יאמרו ע"י רוב עוזך,

שעפ"ז יחייבו בעיונם שלפי עוזך וגדולתך אתה מרומם מכל חפץ וכונה, וייחסו ההנהגה אל המערכת,

ובטעות זה היה מנשה ג"כ שלכן עבד לצבא השמים שחשב שהם מנהיגים את העולם,

וכיחש הנהגת ה' והשגחתו, אבל מעתה. שערי שמחה בראשית הגויים משבחים ונותנים כח ועוז לקב״ה שהוא גבוה ורם, על ידי זה יכחשו ויכזבו שאינו משגיח על העולם התחתון והניח הכל לטבע,

אבל כבר נאמר רם ד׳ ושפל יראה.

מלבי"ם ביאור המילות יכחשו לך. עמ"ש בהבדל בין כחש בו ובין כחש לו, התו"ה ויקרא (סי' שע"א):

 

(ד) כָּל־הָאָ֤רֶץ ׀ יִשְׁתַּחֲו֣וּ לְ֭ךָ וִֽיזַמְּרוּ־לָ֑ךְ יְזַמְּר֖וּ שִׁמְךָ֣ סֶֽלָה:

רד"ק כל הארץ. כמו שאמר (צפניה ג, ט): כי אז אהפֹּך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד:

מלבי"ם כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך, כי יכירו שאתה המנהיג הכל כרצונך, ולא יזמרו לאלהים אחרים רק יזמרו שמך, סלה סיום הענין: (חלק ב')

מלבי"ם ביאור המילות יזמרו לך, יזמרו שמך. לך הוא מצד עצמותו, ושמך הוא מצד פרסום מעשיו,

ומוסיף שגם יזמרו שמך:

 

(ה) לְכ֣וּ וּ֭רְאוּ מִפְעֲל֣וֹת אֱלֹהִ֑ים נוֹרָ֥א עֲ֝לִילָ֗ה עַל־בְּנֵ֥י אָדָֽם:

רש"י נורא עלילה – יראוי על בני אדם פן ימצא להם פשע כי כל מעשיהם גלוים לך:

רד"ק לכו וראו, זה יאמרו אחד לאחד. נורא עלילה, נורא מעשה על בני אדם לעשות בהם כרצונו עד שייראוהו:

מצודת ציון עלילה – מל' מעללים ופעולות:

מלבי"ם לכו, יאמר שהגם שמן ההנהגה הטבעיית לא יכירו העמים השגחת ה' ומוראו,

לכו וראו מפעלות אלהים על בני אדם, נורא עלילה, שעל ידי הפעולות שעשה בעבור בני אדם, על ידם תראו שהוא נורא עלילה,

שלא לבד שיחויב לו הכבוד, כי יחוייב לו גם היראה,

כי בידו לשנות הטבע ולהנהיג הנהגה נסיית בהשגחתו על בני אדם, ולעשות עלילות נוראות, והוא כי.

מלבי"ם ביאור המילות נורא עלילה. עלילות הם הפעולות ששרשם מכח תכונות מוסריות,

ואצל ה' הנפלאות שיעשה ששרשם מפאת תכונת הצדק והמישרים ויתר מדותיו:

מדרש תנחומא וישב ויוסף הורד מצרימה, זש"ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהלים כה) א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן,

בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות מנין א"ר ברכיה משום שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א) זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות,

מלה"ד למי שמבקש לגרש את אשתו כשבקש לילך לביתו כתב גט נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה מזגו לי את הכוס שאשתה, מזגה לו, כיון שנטל הכוס מידה אמר לה הרי זה גיטך, אמרה לו מה פשעי, אמר לה צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור, אמרה לו כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך?

אף כך אמר אדם לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון שכך כתיב (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ב' אלפים שנה וכתיב בה (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בני אדם כו' [ע"ש עוד דוגמאות. ועי' שפת"ח לגר"ח פרידלנדר אמונה והשגחה ח"א עמ' רל"ה שהאריך לבאר הענין ע"פ דברי הרמח"ל אודות השילוב בין הנהגת המשפט להנהגת המזל].

 

(ו) הָ֤פַךְ יָ֨ם ׀ לְֽיַבָּשָׁ֗ה בַּ֭נָּהָר יַֽעַבְר֣וּ בְרָ֑גֶל שָׁ֝֗ם נִשְׂמְחָה־בּֽוֹ:

רד"ק הפך. וזהו ממעשיו הנוראים שהפך ים ליבשה כשהוציא עמו מגלות מצרים:

בנהר יעברו ברגל. בירדן: שם. גם כן נשמחה בו בהוציאו אותנו מגלות:

רש"י …שם נשמחה בו. מצאתי – שם היה דבר שהיה נשמח בו (כלומר שראה הים את הקב"ה) [זו תוספת שאינה בכ"י, ובפרשנדתא כ' שהגי' בכ"י "שהיינו שמחים בו" והיא גי' יותר מתוקנת, דלא מבורר במה הים נשמח]:

מלבי"ם הפך ים ליבשה בשביל ישראל, וכן נהר יעברו ברגל, שבני אדם עברו את הירדן ברגלם,

שם נשמחה בו, כי הכרנו שהוא משגיח על פרטי בני אדם ומשנה הטבע בעבורם, שם הכרנו כי הוא.

 

(ז) מֹ֮שֵׁ֤ל בִּגְבוּרָת֨וֹ ׀ עוֹלָ֗ם עֵ֭ינָיו בַּגּוֹיִ֣ם תִּצְפֶּ֑ינָה הַסּוֹרְרִ֓ים ׀ אַל־ירימו יָר֖וּמוּ לָ֣מוֹ סֶֽלָה:

רד"ק ז מושל בגבורתו. שיראה בהוציא ישראל ימשול לעולם על כל העמים

כלומר שיכירו כולם ממשלתו ומלכותו כמש"נ והיה ה' למלך על כל הארץ וגו':

עיניו תצפינה. אז תצפינה בגוים עיניו לראות מעשיהם ולגמלם כפי מעשיהם כי עד אותו זמן הוא מאריך אף ואותם שהיו סוררים ישפילם ולא ירומו להם: רש"י אל ירומו. אל תהי ידם רמה:

מלבי"ם מושל בגבורתו עולם, שהוא מושל על העולם והטבע נכנע תחתיו, ושיש בידו גבורה להכניע חקות הטבע,

וכן כמו שעשה נסים לישראל כן עיניו בגוים תצפינה, להשיב להם כרעתם,

ולכן מעתה הסוררים אל ירומו למו, אל ירימו את עיני ה' לומר שעיניו אינם משגיחות בעולם השפל

כי רם על כל גוים ה', כי באמת עיניו ישפילו לראות גם כל הנעשה בארץ, סלה סיום הענין: (חלק ג')

 מלבי"ם באור המלות למו, מוסב על עיניו. וירומו. פעל יוצא,

בל ירומו את עיניו, שיאמרו שהם רמים ונשאים מהעולם השפל:

 

(ח) בָּרְכ֖וּ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהֵ֑ינוּ וְ֝הַשְׁמִ֗יעוּ ק֣וֹל תְּהִלָּתֽוֹ:

רד"ק ברכו עמים – ואז יאמרו ישראל לעמים ברכו אלהינו

שאתם רואים את הנפלאות שעשה עמנו כי לא כלינו באורך הגלות.

 מלבי"ם – ברכו, אתם עמים ברכו את אלהינו המשגיח עלינו בהשגחה פרטית

(לא לבד על כללות הגוים כי גם על אישים פרטיים),

והשמיעו קול תהלתו, יצייר את התהלה כעצם מופשט נותנת קול בשבחי ה',

אתם השמיעו והכריזו קולה לרבים:

 

(ט) הַשָּׂ֣ם נַ֭פְשֵׁנוּ בַּֽחַיִּ֑ים וְלֹֽא־נָתַ֖ן לַמּ֣וֹט רַגְלֵֽנוּ:

רד"ק השם נפשינו בחיים. שהשארנו בחיים בגלות: ולא נתן למוט רגלינו. זה יאמרו הנשארים לישראל

אחר המצרף כמו שנאמר והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף:

מצודת ציון למוט. מלשון נטיה ומעידת הרגל:

מלבי"ם – השם נפשנו בחיים הגם שהיינו בסכנה גדולה ע"י האויב, וגם לא נתן למוט רגלנו, שע"י היסורין שב בתשובה ולא מט עוד מדרך ה':

 

(י) כִּֽי־בְחַנְתָּ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים צְ֝רַפְתָּ֗נוּ כִּצְרָף־כָּֽסֶף:

מצודת דוד [ע"פ רש"י] כי בחנתנו. הצרות אשר באו עלינו המה היו לבחון אותנו אם נהיה עומדים באמונת ה':

צרפתנו. כמו הצורף מסיר סיג הכסף ע"י הצירוף כן נתמרקו עונינו ע"י הצרות:

 מלבי"ם – כי בחנתנו אלהים, מצייר הצירוף שצרף אותו ביסורין כדמיון צירוף הכסף באש להסיר ממנו הסיגים ויצא לצורף כלי, (בשגם לקבלת חז"ל שמלך בבל השליך את מנשה בדוד של נחושת והסיק האש תחתיו):

 מלבי"ם באור המלות בחנתנו, צרפתנו. הבחינה הוא קודם הצירוף לראות אם יש סיג ואז מצרפו, עי' ירמיה (ט' ו'):

 

(יא) הֲבֵאתָ֥נוּ בַמְּצוּדָ֑ה שַׂ֖מְתָּ מוּעָקָ֣ה בְמָתְנֵֽינוּ:

רש"י הבאתנו במצודה. במקום צר כמו במאסר: מועקה. לשון מסגר וכל המעיק והמציק כמוהו:

מלבי"ם – הבאתנו במצודה הוא בית הסוהר,

שמת מועקה במתנינו, הקיף את מתניו בברזל סביב בל יוכל לזוז ממקומו:

 מלבי"ם באור המלות מועקה. מענין מעקה שסוגר בעד הדבר סביב כמעקה, עמ"ש עמוס (ב' י"ג) על כאשר תעיק העגלה:

 

(יב) הִרְכַּ֥בְתָּ אֱנ֗וֹשׁ לְרֹ֫אשֵׁ֥נוּ בָּֽאנוּ־בָאֵ֥שׁ וּבַמַּ֑יִם וַ֝תּוֹצִיאֵ֗נוּ לָֽרְוָיָֽה:

רד"ק יב הרכבת אנוש. אנחנו טרם הגלות לא היתה ממשלתם עלינו אלא ממשלתך לבד

אתה הרכבת והשלטת אומות העולם לראשינו והרכבת דרך משל:

באנו באש ובמים. הצרה נמשלת לאש ולמים כי האש שורף ומכלה והמים שוטפים ואנחנו באנו בהם בגלותינו. לא כלינו: ותוציאנו לרויה. הוצאתנו מהם לארץ רויה שהיינו רווים דשנים בה

ונקמצה למ"ד לרויה מורה על הידיעה. והיא ארץ ישראל שהיא ארץ ברכה וארץ רויה:

 רש"י הרכבת אנוש לראשינו. מלכי כל אומה ואומה:

מלבי"ם – הרכבת אנוש לראשנו, הוא שר הסוהר שישב על ראשו [של מנשה] וענהו ביסורים,

באנו באש ובמים שהסיקו תחתיו את האש ואח"כ השליכו אותו אל המים לענותו,

(וגם שאחז משל צירוף הכסף כמו שכתוב בפסוק י', ודרך הוא שאחר שמוציאים אותו מן האש נותנים אותו במים לחזקו), ותוציאנו לרויה, שיצא משם והוחזר אל מלכותו:

 מלבי"ם באור המלות לרויה. תואר, לארץ רויה, שהיא א"י:

גמ' במגילה באנו באש. בימי נבוכדנצר. ובמים. בימי פרעה. ותוציאנו לרויה. בימי המן.      

רע״ס באנו באש ובמים. בגזירות האומות. ותוציאנו לרויה. כענין המן האגגי וזולתו.        

ליקוטי אמרים באנו באש ובמים. באש זה אאע"ה, בכבשן האש. ובמים. זה נחשון בן עמינדב בים סוף.

 

(יג) אָב֣וֹא בֵיתְךָ֣ בְעוֹל֑וֹת אֲשַׁלֵּ֖ם לְךָ֣ נְדָרָֽי:

רד"ק אבוא. דבר בלשון יחיד על לשון אנשי הגלות בדרך כלל,

אמר אז יאמרו לבא בבית המקדש בעולות. בשלם הנדרים שנדרו בגלות כאשר יוציאם האל יתעלה מכרת הגלות:

 רש"י אבוא ביתך. בבנותך בית המקדש נשלם נדרינו שנדרנו בגולה:

 

(יד) אֲשֶׁר־פָּצ֥וּ שְׂפָתָ֑י וְדִבֶּר־פִּ֝֗י בַּצַּר־לִֽי:

רד"ק אשר. בעת שמצר להם האויב נודרים אם יוציאם האל יתעלה מצרת הגלות:

מלבי"ם – (יג-טו) אבוא ביתך בעולות, שמעתה הקריב עולות על מזבח ה' כנ"ל, ואשלם לך נדרי אשר פצו שפתי שאז דברתי לאמר, ונדרתי, כי עולות מיחים אעלה לך: (חלק ד)

 

(טו) עֹ֮ל֤וֹת מֵחִ֣ים אַעֲלֶה־לָּ֭ךְ עִם־קְטֹ֣רֶת אֵילִ֑ים אֶ֥עֱשֶֽׂה בָקָ֖ר עִם־עַתּוּדִ֣ים סֶֽלָה:

רד"ק טו מחים. מן מוח כלומר כבשים בעלי מוח ושומן: קטרת אילים. הקטרת חלבי אילים:

אעשה. כמו וימהר לעשות אותו:

מצודת דוד סלה. לעולם מבלי הפסק כי הבהמ"ק האחרון לא יחרב עוד:

מלבי"ם באור המלות אעשה. לעולה, ועי' גדר עשיה שבא על הקרבן אילת השחר (כלל שע"ג):

 

(טז) לְכֽוּ־שִׁמְע֣וּ וַ֭אֲסַפְּרָה כָּל־יִרְאֵ֣י אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֖ר עָשָׂ֣ה לְנַפְשִֽׁי:

רד"ק לכו. כל אחד יאמר לחבירו יראו אלהים לכו שמעו. [רש"י כל יראי אלהים. הם הגרים שיתגיירו]:

לכו ענין זרוז אמר כל יראי אלהים שמעו ואספר את אשר עשה לנפשי:

מצודת דוד לכו שמעו. אמר דוד אל יפג לבבכם מלהאמין כי שמעו וכו' את אשר עשו לנפשי ומזה תאמינו שגם לכם יעשה כזאת:

מלבי"ם – לכו שמעו כל יראי אלהים ואספרה אשר עשה לנפשי, עתה יספר אל ישראל איך קבלו ה' [למנשה]

בתשובה, ואיך נתודע לו השגחת ה', וכמ"ש ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל:

 

(יז) אֵלָ֥יו פִּֽי־קָרָ֑אתִי וְ֝רוֹמַ֗ם תַּ֣חַת לְשׁוֹנִֽי:

רש"י אליו פי קראתי. כשהיינו בגולה קראנוהו וספרנו רוממותיו בלשוננו: ורומם. כמו ונתרומם…:

 מלבי"ם אליו פי קראתי, וזה כמ"ש חז"ל שתחלה קרא לכל ע"ז שבעולם וכשראה שלא נענה קרא אל ה',

ואז בעת שאליו קראתי בפי, ויותר מזה בעת שרומם תחת לשוני,

שעדיין לא הוצאתי הדברים מן הפה רק שהיה הדבור תחת הלשון שהיא פנימי מן הפה,

והלשון התחיל לרומם ע"י הדבור:

 

(יח) אָ֭וֶן אִם־רָאִ֣יתִי בְלִבִּ֑י לֹ֖א יִשְׁמַ֣ע ׀ אֲדֹנָֽי:

רד"ק יח אין. כלומר אפילו אם ראיתי און בלבי לעשותו אע"פ שהמחשבה אף היא נגד האל כאלו הרצאתיו בשפתי לא שמעו אותו כלומר לא חשבו לי עון שהמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה באמונת האל:

 רש"י און אם ראיתי וגו'. לא פעל עמנו כחטאתינו עשה עמנו כלא רואה ולא שומע און שבלבבנו:

מלבי"ם – און, ובארו חז"ל שאמר בתפלתו שאם לא יעזרהו ה' יידע שהוא כאלהי העכו"ם ואינו שומע תפלה, וא"כ היה אז מסופק עדיין בלבו אם ה' שומע תפלה,

וז"ש הגם שראיתי עדיין און בלבי שנסתפקתי אם לא ישמע ה', שלא האמנתי עדיין בבירור שה' שומע תפלה:

מלבי"ם באור המלות אם אכן. מלת אם מציין הספק שראה בלבו, האם והספק היה און בלבו,

מה שהסתפק אם לא ישמע ה', ומלת אכן סותר תמיד סברת עצמו כמ"ש ישעיה (מ'),

עז"א אכן לא כמו שחשבתי.

 

(יט) אָ֭כֵן שָׁמַ֣ע אֱלֹהִ֑ים הִ֝קְשִׁ֗יב בְּק֣וֹל תְּפִלָּתִֽי:

רד"ק אכן. אבל באמת שמע אלהים והקשיב קול תפלתי:

מלבי"ם – אכן (ראיתי) כי שמע ה', וידע עניני, וגם הקשיב בקול תפלתי, תיכף שהחילותי להתפלל, וקבלני בתשובה והחזירני למלכותי:

מלבי"ם באור המלות שמע, הקשיב. הקשבה מרחוק, מוסיף שגם הקשיב:

 

(כ) בָּר֥וּךְ אֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הֵסִ֮יר תְּפִלָּתִ֥י וְ֝חַסְדּ֗וֹ מֵאִתִּֽי:

רד"ק ברוך. לא הסיר תפלתי. לא דחה אותה אלא קבלה ברצון ולא הסיר חסדו מאתי:

מלבי"ם – ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי, הגם שהיה מן הדין שלא יקבל תפלתי,

לא הסירה מפניו כי לא הסיר חסדו מאתי,

שלא עשה לי ע"פ הדין והמשפט רק מצד חסדו הגדול אע"פ שלא הייתי ראוי לכך:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128