השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
תהלים

תהלים פרק סח

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ לְדָוִ֗ד מִזְמ֥וֹר שִֽׁיר:

רד"ק למנצח לדוד מזמור שיר. זה המזמור נאמר על חיל סנחריב שבא לירושלים בימי חזקיהו. ואמר:

אבן עזרא יקום אלהים יפוצו אויביו – זה המזמור נכבד מאד

ורובי מפרשים פירשוהו על מתן תורה ועדותם ה' בם סיני בקדש

רק לא יוכלו לדבק הטעמים כי אחר שנכנסו לארץ ישיב לבקיעת הים בצאת אבותינו ממצרים וזאת איננה דרך נכונה

והנכון בעיני כי זה המזמור חברו דוד על המלחמ' שהיתה לו עם ערלים ורוב מחנהו היה יהודה ובנימן וזבולון ונפתלי אז נראתה גבורתם במלחמה על כן הזכירם והעד שהחל יקום וזה דומה לדברי משה קומה ה' והטעם כי בקומו ינוסו מיד המשנאים וטעם הקימה הראות גבורתו:

מלבי"ם למנצח, אחרי ההשקפה על פרטי השיר וסדורו ומערכתו, אחשוב כי נתיסד על המון המלחמות שהיה לו עם מואב ופלשתים וארם צובה וארם דמשק ואדום כנזכר בש"ב (ח'),

וכפי המבואר משיר זה היה המלחמה בעבר הירדן אצל הר בשן,

כי גבול מואב ואדום הוא בצד ההוא, לשם נקבצו האויבים,

במדבר ההוא היה מקום המערכה בגבול המזרחי אצל ההרים הרמים שמה,

ובעת מלחמתם העפילו האויבים לעלות ההרה ושם נפלו,

ויען שבמקומות אלה הופיע ה' לישראל בימי קדם באותות ומופתים בין במתן תורה בין במלחמת מלכי האמורי, הלביש המשורר את השיר מחלצות מנסי קדם, עד כי ישוטט במחשבתו בין העבר ובין ההוה,

מצייר כאילו הנסים הקודמים עודם שוכנים במקומות אלה וחסדי ה' לא תמו,

בזה חילק את השיר על ד' רבעיו כמספר מלות סלה: (חלק א')

 

(ב) יָק֣וּם אֱ֭לֹהִים יָפ֣וּצוּ אוֹיְבָ֑יו וְיָנ֥וּסוּ מְ֝שַׂנְאָ֗יו מִפָּנָֽיו:

רש"י יקום אלהים יפוצו אויביועמלק וכיוצא בו:

רד"ק יקום אלהים, על דרך (במדבר י, לה) קומה ה' ויפוצו אויביך. והקימה היא הֵרָאוֹת גבורתו.

וטעם יקום, יתכן דרך תפלה או דרך נבואה אמר כי כן יהיה, שיקום אלהים אז ויפוצו אויביו.

וכן היה שיצא מלאך ה' והכה בהם קפ"ה אלף:

מלבי"ם יקום, יצייר איך בקום אלהים להושיע את עמו נפוצו אויביו מפניו,

ולקח מליצתו מימי המדבר, שכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו':

מלבי"ם ביאור המילות אויביו, משנאיו. התבאר למעלה (י"ח י"ח), כי השונא הוא פחות מן האויב,

שיש שונא בלתי דורש רעתו בפועל, ויצייר שהאויבים התקבצו למלחמה, והשונאים עומדים מרחוק,

האויבים יפוצו, והשונאים כשיראו מרחוק ינוסו:

 

(ג) כְּהִנְדֹּ֥ף עָשָׁ֗ן תִּ֫נְדֹּ֥ף כְּהִמֵּ֣ס דּ֭וֹנַג מִפְּנֵי־אֵ֑שׁ יֹאבְד֥וּ רְ֝שָׁעִ֗ים מִפְּנֵ֥י אֱלֹהִֽים:

רש"י כהנדוף – כהתנדף כאשר יתנדף העשן כן תנדפם:

מפני אלהים – מפני הארון בימי משה ובנוחה יאמר שובה ה' וגו' (במדבר י'):

מלבי"ם כהנדוף, הוא כעין באור למליצה הראשונה, שאמר בנסוע הארון קומה ה' ויפוצו אויביך,

כי בעת נסע הארון במדבר הלך לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה,

ומציין שכן גם עתה תחת שנחית עמך בענן יומם, התהפך לאויביהם לעמוד עשן המכלה את העינים ותנדוף את עיניהם כהנדוף עשן,

ולעומת שנחית עמך בעמוד אש הנה כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים שיהיה להם כאש, וכמ"ש וברא ה' על מכון הר ציון ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה, וכמש"פ שם, אבל.

מלבי"ם ביאור המילות כהנדוף. שם מבנין הפעיל, ובא בשלמות:

 

(ד) וְֽצַדִּיקִ֗ים יִשְׂמְח֣וּ יַֽ֭עַלְצוּ לִפְנֵ֥י אֱלֹהִ֗ים וְיָשִׂ֥ישׂוּ בְשִׂמְחָֽה:

רש"י וישישו בשמחה – וזהו המשוש וכן יאמרו שירו לאלהים וגו':

רד"ק וצדיקים ישמחו יעלצו, חזקיהו וישראל. וישישו בשמחה, הכפל לרוב השמחה,

וכן אמר ישעיהו (ישעיה ל, כט): השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל.

ואם היה [מיתת חיל סנחריב] בליל הפסח כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר יח) ועשו סמך הפסוק הזה,

יהיה פירושו וישישו בשמחה עם שמחת החג, כלומר ישישו בגאולה זו עם הזכרת גאולת מצרים:

מלבי"ם וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים, כי הארת השכינה שהוא לרשעים עשן ולהבה יהיה לצדיקים ענן ונוגה ושמחה וששון וישישו בשמחה, והשמחה שישמחו בה' תעורר משוש בגלוי בראותם כי ה' עמהם:

מלבי"ם ביאור המילות ישמחו, יעלצו, וישישו. כבר בארתי שפעל עלץ בא על שמחה נפשיית, ובא לרוב על השמחה בה', ושמחה וששון מובדלים שהששון בא על סימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה (ישעיה ל"ה ובכ"מ):

״וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה״

השמחה היא 'מצוה' בפני עצמה

ג.          ועי' מש״כ רבינו עובדיה מברטנורא אבות (פ״ד – מ״ב) על המשנה דהוי רץ למצוה קלה שמצוה גוררת מצוה, ששכר מצוה – מצוה, פירוש:

״העונג שאדם מתענג בעת עשיית המצוה נחשבת לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה״

הרי שפירש כוונת התנא ששכר מצוהמצוה אינו על עצם עשית המצוה,

אלא על השמחה בשעת עשייתה, דהשמחה במצוה היא מצוה בפני עצמה, ויש לו שכר בפני עצמו על זה.

ולפי דברי הרע״ב כתב החיד״א בספרו על התהילים לבאר בשם מורו את הפסוק בפרק ס״ח ״וצדיקים ישמחו יעלזו לפני אלוקים וישישו בשמחה״ דצדיקים ישמחו לפני האלוקים בעולם הבא בשכר המצוות שעשו,

ועוד ״ישישו בשמחה״ כלומר בעבור השמחה ששמחו במצוות, דנחשב להם כמצוה אחרת בפני עצמה.

[כפי שמובא בברכות דף ט:] שרב ברונא אדם גדול הוא ושמח במצות: זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא.

תהילות מהרי"ץ -ההבדל בין שמחה לששון ששמחה היא שמחה גשמית וששון רוחנית. הצדיקים הופכים את השמחה הגשמית לששון רוחני, כדוגמת יעקב שבעת שפגש בנו יוסף קרא ק"ש. וע"ז אמר הצדיקים בעת אשר ישמחו ויעלצו – בשמחה גשמית – אזי וישישו בשמחה את השמחה הופכים לששון רוחני!

עוד אפשר לומר ע"פ המובא שהצדיקים שמחים בשמחת בניהם כאן בעוה"ז בעת נישואיהם, וז"ש וצדיקים ישמחו יעלצו בשמחה לפני אלקים גם בעת אשר כבר יושבים בצל השכינה וישישו בשמחה, שם בעלמא דקשוט יש להם ששון שהוא רוחני בזמן שיש לבניהם כאן בעולם הגשמי.

 

(ה) שִׁ֤ירוּ ׀ לֵֽאלֹהִים֘ זַמְּר֪וּ שְׁ֫מ֥וֹ סֹ֡לּוּ לָרֹכֵ֣ב בָּ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו:

רש"י סולו – לשון שבח וכן לא תסולה בכתם (איוב כ"ח) המסולאים בפז (איכה ד'):

ביה שמו – בשם י"ה שהוא ל' יראה כדמתרגמינן דחילא עזי וזמרת יה (לקמן תהלים קי"ח) וכן כי יד על כס יה (שמות יז) בתרגום וכן כי ביה ה' (ישעיה כ"ו) ארי בכן תתפרקון במימרא דחילא ה' ותקיף עלמא

אומר המשורר שבחו לפניו וגורו מפניו ועלזו וזהו דוגמת האמור במקום אחר וגילו ברעדה (לעיל תהלים ב'):

רד"ק שירו לאלהים זמרו שמו, סלו, רוממו, כמו (משלי ד, ח): סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ,

וכן כל לשון סלל הוא לשון הגבהה ורוממות.

לרכב בערבות, כמו (דברים לג, כו): רוכב שמים, כי כמו שהרוכב מהלך הבהמה כן האל יתברך מסבב הגלגל. וערבות יקרא הגלגל העליון המקיף בכל ומניע כל הגלגלים בתנועתו.

ביה שמו, סולו אותו ביה שהוא שמו והוא מורה עליו שהוא בורא העולם וסיבת היותו. ועלזו לפניו, בבית המקדש:

מלבי"ם שירו לאלהים, מצייר את ה' כאיש מלחמה רוכב על סוסו מרכבתו ישועה,

ומקום מרכבתו הוא בערבה במדבר כי שם רוכב ללחום את אויביו,

אומר שישירו לה' ויסולו דרך לרוכב בערבות המדבר, כמ"ש ישרו בערבה מסלה לאלהינו (ישעיה מ') והוא רוכב עם יה שמו, כי שם זה שמורה על גבורתו רוכב עמו להלחם באויביו,

ואתם ישראל שירו לה' ועלזו לפני הגבור הזה הרוכב בערבה, כי הגם שיתראה לאויביו כאיש מלחמה הנה.

מלבי"ם ביאור המילות סולו. עשו מסלה, כמו סולו סולו פנו דרך: בערבות, במדבר, וערבה היא מקומות שבמדבר שמלאים שיחים וקוצים כמ"ש (ישעיה מ'). עלזו. הוא הריקוד והרעדה מחמת שמחה:

 

(ו) אֲבִ֣י יְ֭תוֹמִים וְדַיַּ֣ן אַלְמָנ֑וֹת אֱ֝לֹהִ֗ים בִּמְע֥וֹן קָדְשֽׁוֹ:

רש"י אבי יתומים – זהו השבח שתשבחו לפניו כל הענין עד סוף כל המזמור אבי יתומים שנעשה אב לישראל שהם יתומי' כמו שנאמר (איכה ה') יתומים היינו ואין אב:

ודיין אלמנות – שעשה משפטה של ירושלים שנאמר בה היתה כאלמנה (שם איכה א'):

אבן עזרא אבי – אף על פי שהוא רוכב בערבות כמו כי רם ה' ושפל יראה והוא היתום אשר אין לו עוזר ואפילו דעת אין לו וככה בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואחריו עושה משפט יתום ואלמנה

וטעם במעון קדשו אף על פי שכבודו מקום גבוה ויתומים בתחתית התחתית שהיא הארץ:

רד"ק אבי יתומים. לפי שזכר רוכב בערבות שהוא גבוה מעל גבוה, אמר: הוא גבוה וסומך החלושים והשפלים, והם היתומים והאלמנות שאין להם כח להנצל מעושקיהם והוא אביהם ודן את דינם,

וכן אמר (מזמור קלח, ו): כי רם ה' ושפל יראה.

אלהים במעון קדשו, אעפ"י שהוא במעון קדשו בשמים הוא עם השפלים בארץ, וכן אמר (ישעיה נז, טו):

מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. כן ישראל שבא עליהם מלך אשור, שנאמר עליו (מ"ב יח, יט): המלך הגדול, עם מלכים גדולים, וישראל היו כנגדם מעטים ושפלים עד שאמר רַבְשָׁקֵה (שם פסוק כג): ואתנה לך אַלְפַּיִם סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם, ולא היה בם כח לעמוד כנגדם אם לא כי האל עזרם:

מלבי"ם במעון קדשו בשמים, הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, ובא לתבוע דין אביהם של היתומים

ובעליהם של האלמנות שנהרגו ע"י הגוים האלה:

 

(ז) אֱלֹהִ֤ים ׀ מ֮וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים ׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ ס֝וֹרֲרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה:

רש"י מושיב יחידים ביתה – ישראל שהיו מפוזרין כנסם יחד איש איש מנדחו

והושיבם בית שלם וכנסיה שלימה: [מצודת דוד מושיב יחידים – ר"ל בהיותכם במצרים יחידים מפוזרים בכל הארץ אחד הנה ואחד הנה הלא בעת בוא הגאולה כנס המקום אתכם בשעה אחת לרעמסס והושיב אתכם בבית אחד כלומר בכנסיה אחת]:

מוציא אסירים בכושרות – הוציא את ישראל ממצרים בחדש שהוא כשר להולכי דרכים לא חמה ולא צנה:

אך סוררים – מצרים: שכנו צחיחה – ונשארה ארצם ציה וצמאה, (מצאתי):

רד"ק אלהים מושיב יחידים ביתה. אותם שהם יחידים איש ואשתו ולא ילדו מושיב אותם ביתה,

שהוא כלל בנים ובנות, כמו (שמות א, כא): ויעש להם בתים.

אעפ"י שיש לנו בו פירוש אחר, כי פירושו לפי דעתי הסתירם, כמו (ירמיה לו, כו): ויסתירם ה' דירמיהו,

וכן אמר (מזמור קיג, ט): מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה.

וכן ישראל, שהיו כיחידים, הושיעם האל מהאויב וברכם והפרם והרבם.

מוציא אסירים בכושרות, אותם שהיו אסורים בשלשלאות של ברזל הוא מוציא אותם מקשריהם כמו אותם השבויים שהיו במחנה אשור מכוש וממצרים, כמו שאמר ישעיהו עליהם (ישעיה מה, יד): בזיקים יעבורו, וגם מבני יהודה, שאמר (שם לו, א): על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם.

בכושרות, הם השלשלאות והכבלים, והכ"ף כענין קו"ף 'קושרות', כי הכ"ף והקו"ף הם ממוצא אחד,

וכן (שם מ, יג): מי תִכֵּן את רוח ה', בכ"ף; תִּקֵּן משלים (קהלת יב, ט), בקו"ף, והענין אחד.

אך סוררים שכנו צחיחה, האסירים יצאו לרויה והצלה והסוררים שהוא מלך אשור וצבאותיו,

שכנו במקום צמא. כלומר, כאילו מתו בצמא, כי מתו בלא חרב ובלא חנית:

אלשיך וכן אלקים מושיב יחידים ביתה כו', והוא מאמרם ז"ל בבראשית רבה (סח ד) שאלה מטרונה את ר' יוסי לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את העולם א"ל לששה ימים, א"ל ומאז מה הוא עושה א"ל מזווג זווגים בת פלוני כו' שנאמר אלקים מושיב יחידים וכו' מאי בכושרות בכי ושירות, זכו משוררים לא זכו בוכים, ד"א בלשון הזה השיב לה עושה סולמות מעשיר לזה ומוריש לזה שנאמר (שמואל א, ב ז) ה' מוריש ומעשיר כו'. ויתכן כי שני הדברים אמת ושניהם בכתוב זה, ויהיה אומרו בכושרות כמשמעו לדעת המפרשים מבלי נחלק התיבה לשנים:

והוא לפי דרכנו שאומר כי גם עתה שאלקים במקום קדשו אומנותו תדירה כי הוא מזווג זווגים, וזהו מושיב יחידים ביתה, כי גם אשר אינם זוגות כי אם שהם יחידים זה מבת זוג אחד וזה מבן זוג אחר ומתפרדים על פי מעשיהם, שהיה לפי הטבע בלתי אפשר להיות יחד, וכעובדא (תנחומא תשא ה) דההיא מטרוניתא שזיווגה אלף עבדים עם אלף שפחות ויהי בבקר והנה עבדיה מוכים, אך הוא יתברך מושיבן בעל כרחן ביתה:

ועל השנית והיא שמעשיר לזה ומוריש לזה, אמר מוציא אסירים בכושרות בשלשלאות אשר אסרוהו הנושים בו או אשר שבו אותו שהוא תכלית העוני, מוציאם לרווחה. אך סוררים שהיו דשנים רטובים לפני שמש, מביאם לידי עוני עד שכון צחיחה מרוב עוני לפי מעשיהם. שהוא ענין (שמואל א, ב ז) מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. ואמר אך לשון מיעוט, כי לא לכל סוררים יעשה כן כי אם לקצתם,

כי לא יעדרו רשעים וטוב להם על פי א – ל דעות ה':

מלבי"ם אלהים, בבוא האויב בקצה עבר הירדן עזבו היושבים יחידים בחצרים ובערי הפרזות את משכניהם מפחד אויב,

ועתה הוא מושיב יחידים שישבו ביתה, היינו בבתיהם, הגם שיושבים יחידים נפוצים בכפרים,

וגם הוא מוציא עתה אסירים בכושרות, היינו אלה שנפלו שבי ביד אויב ואסרו אותם בכושרות, אלי [נדצ"ל: אלו] עצים עבים, אך סוררים,

ר"ל בני ישראל לא ישבו במדברות וצחיחים להתחבאות מפני אויבים כי ישבו בבתיהם,

רק הסוררים  הם ישכנו עתה בצחיח ובציה במדבר, לא עם ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות ביתה, לבתיהם בכושרות, מענין ידי' שלחה בכשור, שהוא עץ האורג,

וי"א כמו בקושרו' בקו"ף שאסור' בקשרי זקים וחבלי', צחיחה, מקום יבש וצמא, ומזה צחיח סלע, וצחה צמא:

 

(ח) אֱֽלֹהִ֗ים בְּ֭צֵאתְךָ לִפְנֵ֣י עַמֶּ֑ךָ בְּצַעְדְּךָ֖ בִֽישִׁימ֣וֹן סֶֽלָה:

רד"ק אלהים בצאתך לפני עמך, כמו (שופטים ד, יד): הלא ה' יצא לפניך,

כי כשהיו מנצחים האויבים כאילו ה' יצא לפניהם לנצח המלחמה. גם ארון ברית ה' נסע לפניהם.

והזכיר ניצוח המלחמות בלכתם במדבר סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן.

ורעש הארץ וההרים הוא משל על פחד המלכים והגוים שרגזו וחלו מפניהם.

כלומר, כמו שהלך לפניהם אז ונלחם מלחמותיהם, כן יעשה עתה.

בצעדך בישימון סלה, במדבר שהוא מקום שממה, וכן כתיב (דברים א, יט): ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם דרך הר האמורי, ואמר (שם פסוק כ) באתם עד הר האמורי:

מלבי"ם אלהים, פה סיום המאמר, מפרש מתי היה זה שנפוצו אויביו והושיב יחידים ביתה?

זה היה בצאתך לפני עמך עם חיל דוד היוצאים למלחמה ללחום מלחמתם,

בצעדך בישימון ששם היה המלחמה, כשצעדת שם צעד אחד נפוצו האויבים וישראל עושה חיל,

סלה סיום הענין: (מכאן מתחיל חלק ב')

רש"י בצעדך – כשצעדת בצעדך בצעד שלך:

סלה – שם הראיתני זה דרכך לעולם לכל צרה גאולה:

 

(ט) אֶ֤רֶץ רָעָ֨שָׁה ׀ אַף־שָׁמַ֣יִם נָטְפוּ֘ מִפְּנֵ֪י אֱלֹ֫הִ֥ים זֶ֥ה סִינַ֑י מִפְּנֵ֥י אֱ֝לֹהִ֗ים אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

רד"ק ארץ רעשה. כמו שפירשנו שרעשו ופחדו עם הארץ. אף שמים נטפו מפני אלהים, דרך משל, שחשכו השמים על האויבים, ויום המטר הוא חושך ענן, וכן אמר בשירת דוד (ש"ב כב, יב): חשרת מים עבי שחקים, דרך משל על הצרות הבאות על האויבים.

זה סיני, וכמו שזה סיני רעש מפני אלהים אלהי ישראל כן רעשה הארץ, כלומר, העמים,

וההר הזה רעש ביום מתן תורה, כמו שכתוב (שמות יט, טז): ויחרד כל העם אשר במחנה, וכתיב (שם פסוק יח): ויחרד כל ההר מאד.

ויש מפרשים זה הפסוק כולו על יום מתן תורה.

וזה סיני פירוש ארץ רעשה. ושמים נטפו ג"כ כמשמעו, כי היה מטר מעט ביום מתן תורה:

רש"י זה סיני – גם הוא רעש מפני ה' אלהי ישראל:

מלבי"ם ארץ מתחיל לבאר פרטי המלחמה הזאת, בצאת ה' לקראת נשק רעשה ארץ ונטפו שמים, מפני אלהים זה סיני, ר"ל כי האלהים ניכר בגלילות אלה במדבר מאז שירד על הר סיני שראו אז את כבודו,

ולכן רעשו עתה בהגלותו שנית, מפני אלהים אלהי ישראל, שנודע במדבר הזה מצד שהוא אלהי ישראל,

מצד הנסים והנפלאות שעשה להם בימי קדם,

והוא ציור מליצי כאלו מקומות האלה הם מקומות הנפלאות מאז, מסוגלים לזה מקדם לנוסס נס ליראיו:

 

(י) גֶּ֣שֶׁם נְ֭דָבוֹת תָּנִ֣יף אֱלֹהִ֑ים נַחֲלָתְךָ֥ וְ֝נִלְאָ֗ה אַתָּ֥ה כֽוֹנַנְתָּֽהּ:

רש"י גשם נדבות תניף – עוד זאת עשית לנו אם הוצרכנו לגשמים הניפות והטלת עלינו תמיד גשמי נדבה וברכה:

נחלתך ונלאה אתה כוננתה – כשהיתה נחלת ארצך נלאה וצמאה למטר אתה כוננת אותה, (מצאתי) נחלתך ונלאה הקרויה נחלתך והיא נלאה כלו' פעמים שהיא כך:

רד"ק גשם נדבות. לפי שזכר שמים נטפו, שהוא רמז לצרות הבאות על האויבים,       אמר בהיפך זה: גשם נדבות תניף אלהים. כלומר, על האויבים תטיף נטפי זעם ואף, ועל ישראל תניף גשם נדבות.

נחלתך, כמו שכתוב (דברים ט, כט): והם עמך ונחלתך. ונלאה אתה כוננתה, פירושו: ואם נלאה.

וכן (ישעיה ל, כ): ונתן לכם אדוני לחם צר, ואם נתן. כלומר, ואם נלאה נחלתך ביד האויב שכבר תפש כל ערי יהודה,

אתה תכונן אותה שלא תטשנה מכל וכל ולא תתן את ירושלים בידו:

מלבי"ם גשם, בעת חנו מחנה דוד אז במדבר יעפו מפני הצמאון,

וירד להם הגשם והיה להם כמים קרים על נפש עיפה,

וכן לא היה להם מה לאכול ונזדמנו להם מקנה רב מהאויבים שרעו במדבריות אלה ואכלו שלל אויביהם, וע"ז ישיר, הן הנפת אתה אלהים גשם נדבות,

(מצייר שבמקום הישוב החיוב מוטל עליו להוריד הגשם להכין מזון לבריותיו,

לא כן במדבר אינו מחויב להוריד הגשם והיה נדבה וחסד,

נחלתך – הגשם הזה הנפת על נחלתך ובזה ונלאה אתה כוננתה, כוננת את הנלאה ויגיעה מחום ומצמא:

מלבי"ם ביאור המילות נדבות. הוא דבר שאינו מחויב רק שידבנו לבו, וקורא כן הגשם שיורד במדבר.

תניף, תטיף על נחלתך. ונלאה, תואר, כוננת את הנלאה:

 

(יא) חַיָּתְךָ֥ יָֽשְׁבוּ־בָ֑הּ תָּ֤כִ֥ין בְּטוֹבָתְךָ֖ לֶעָנִ֣י אֱלֹהִֽים:

רש"י חיתך ישבו בה – עדתך ישבו בה כמו ויאספו פלשתים (את מחניהם) לחיה (ש"ב שמואל ב כ"ג)

ד"א חיתך, כנסת ישראל קרויה בהמתו וחיתו של הקדוש ברוך הוא:

תכין בטובתך – כשיצאו ממצרים הסיבותם במדבר ארבעים שנה לפי שעמדו כנעניים וגדעו את האילנות ובתוך כך שעכבו במדבר עמדו ותקנו הכל:

רד"ק חיתך ישבו בה, עדתך. וכן: וחית פלשתים (ש"ב כג, יג), חית קנה (פסוק לא), פירושו עדה.

ישבו בה – בירושלים. תכין בטובתך, ישראל שנשאר עני ודל, כי כל עשרת השבטים גלו,

ויהודה ובנימין – רבים מהם נשבו מהערים שכבש מלך אשור, ואתה תכינם בטובתך:

מלבי"ם חיתך ישבו בה, החיות והבהמות שישבו במדבר הזה, היינו הבהמות הרועות במדבר

הנה בטובתך הכנת אותם שיהיו שלל ומחיה לעני, לישראל שהיו מעונים בלי מזון ומחיה.

(וגם ציור זה מתדמה עם מה שהיה בימי קדם שנתן להם מים ושליו):

 

(יב) אֲדֹנָ֥י יִתֶּן־אֹ֑מֶר הַֽ֝מְבַשְּׂר֗וֹת צָבָ֥א רָֽב: (יג) מַלְכֵ֣י צְ֭בָאוֹת יִדֹּד֣וּן יִדֹּד֑וּן וּנְוַת בַּ֝֗יִת תְּחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל:

רש"י ה' יתן אומר המבשרות וגו' – אומר – מאמר. עוד הוא ישאג בקול להשמיע צבאות הגוים הרבים

ומהו האומר?:

רש"י מלכי צבאות הגוים ידדון ידדון – יתנדו וישלכו מתוך א"י

וכנסת ישראל שהיא נות בית תחלק את שללם כמו שנאמר והיה סחרה ואתננה קדש וגומר (ישעי' כ"ג):

מלבי"ם ה' יתן אומר, ה' נתן אומר וכרוז, ומן הכרוז הזה עמדו צבא רב המבשרות בשורה טובה לישראל:

מלבי"ם מלכי. ה' נתן אומר וכרוז, שמלכי צבאות הגוים אשר התאספו למלחמה ידודון ידודון מכאן אחד אחד, ונות בית שהוא ישראל תחלק את שללם, מצייר את ישראל כנוות בית כי היא בעלת הארץ הזאת,

והאויבים הם זרים הבאים לגרשה מביתה, צוה שידודון מארץ לא להם:

מלבי"ם ביאור המילות נות בית. בעלת הבית שהנוה שלה:

רד"ק … ונוות בית – וזָכַר הנשים כי הן אינן יוצאות למלחמה ומתפללות לאל בעיר ומנחמות האנשים בדברים טובים ודברי ניחומים:

 

(יד) אִֽם־תִּשְׁכְּבוּן֘ בֵּ֪ין שְׁפַ֫תָּ֥יִם כַּנְפֵ֣י י֭וֹנָה נֶחְפָּ֣ה בַכֶּ֑סֶף וְ֝אֶבְרוֹתֶ֗יהָ בִּֽירַקְרַ֥ק חָרֽוּץ:

(טו) בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ תַּשְׁלֵ֥ג בְּצַלְמֽוֹן:

רש"י אם תשכבון בין שפתים וגו' – כל זה האומר יאמר להם: אם אתם שכבתם בין תחומיכם והתענגתם בתענוגים, זאת יונתי כנסייתי כנפיה נחפה בכסף,

ומהו הכסף והחרוץ? בפרש שדי וגו' כשפירש הקדוש ברוך הוא לפניהם תורתו אשר המלכים נשלגים ומתלבנים בה בארץ צלמות, וחשך אז נחפו כנפיה (כנפי יונה) בכספה וחמדתה של תורה ומצות:

כנפי יונה – פלומ"א בלעז: ואברותיהכנפיה שעופפת בהן:

בירקרק חרוץ – פתר דונש בן לברט החרוץ הוא זהב ולכך נתנו המשורר אצל הכסף

וירקרק החרוץ הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש זהב טוב מאד מאד

לא הוא ירוק ולא הוא אדום ולכך קראו ירקרק כמו (ויקרא י"ג) לבן אדמדם שאינו לא לבן ולא אדום לכך נכפל ירקרק אדמדם:

רד"ק אם תשכבון. גם זה דברי הנשים, או דברי המשורר כנגד ישראל, והוא הנכון,

ושפתים הם הכיריים, ונקראו כן לפי ששופתין עליהם הקדירות.

אמר: אם תשכבון במקום שפל כמו זה, שחור וקודר, כלומר אם הלכתם קודרים עד עתה מפני עקת אויב, עוד תהיו לבנים ככנפי יונה שתדמה כאילו נחפה בכסף, כך תהיה יפה ולבנה.

גם רמז בפסוק הזה על הכסף ועל הזהב שלקחו במחנה אשור. ומלת כֶּסֶף בסגו"ל כולו באתנח.

ואברותיה בירקרק חרוץ, שיש בכנפי היונה נוצה שמזהרת כזהב. והזהב נקרא חרוץ, וכן: וחרוץ כטיט חוצות (זכריה ט, ג), ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מא, כב). והזהב המשובח הוא ירוק.

ואמר התואר במקום המתואר ומשפטו בהיפך, כי היה לו לומר: ואברותיה בחרוץ [-זהב] ירקרק.

וכמוהו: עבטיט (חבקוק ב, ו), היה לו לומר: טיט עב. כל רבים עמים (מזמור פט, נא), היה לו לומר: כל עמים רבים:

מלבי"ם (יד – טז) אם, כ"ז מן האומר שנתן ה', ה' הכריז לאמר אתם מלכי צבאות אם תשכבון בין שפתים, שהוא גבול הארץ המזרחי בעבר הירדן,

דעו כי כנפי היונה אשר היא נחפה בכסף, אשר יפרוש שדי בה בהיונה הזאת וכנפיה,

את המלכים ששכבו בין משפתי ארצה אז תמלא שלג את ההר בשן,

צייר את ישראל כיונה כנגד החיות והעופות הטורפות שבאו לשלול את קנה,

וכמו שהיונה עם חולשתה תלחם בכנפיה עם הזרים הבאים לשלול קינה,

כן יצאה היונה הזאת ללחום נגד כל עיט וכל עוף טורף הבא על משכנה,

וצייר את היונה הזאת שהיא עצמה נחפה בכסף ושאברותיה מצופים בירקרק חרוץ

שהוא ציור היופי וגם החוזק, כאלו היא מחופה במתכת בל יוכלו לנשכה,

ואומר – כי ה' יפרוש בה בהיונה הזאת ובכנפיה, את המלכים שבאו עליה,

והוא הציור של פרישת מחנה ישראל על מחנה האויב,

ומצייר שבעת תפרוש כנפיה תשלג בצלמון את הר אלהים הר בשן,

וציור זה לקוח ממה שהר בשן הרם ונשא מכוסה בשלג כל ימי הקיץ כדרך ההרים הגבוהים וגבנונים,

והררי שלג אלה בעת יהיה סער וינשב השלג שמה בחוזק,

יפול על מחנות בני אדם העומדים עליו ויפילם במהמורות בל יקומו [כדור שלג],

עפ"ז צייר שכשעלו לראש ההר ולחמו משם עם ישראל,

סער עליהם השלג עד שנעשה שם צלמון וצלמות וישלג ויכס את מחניהם ויאבדו מתוך הקהל,

ויוכל להיות שהיה כן באמת, או שלקח זה במליצה לציור הצרה והחשכה שבא עליהם בהר ההוא,

כי סערת השלג הוא נורא לבני הארצות האלה שאין השלג מצוי שם,

ובא המליצה שכנפי היונה כסו את המחנה בשלג וחשכת צלמות,

ע"י ה' שפרש בכנפיה את המלכים ויכס עליהם בצלמות:

מלבי"ם ביאור המילות שפתים הגבולים, כמו למה ישבת בין המשפתים, וקרוב עם לשון שפה שבא על קצה הדבר וגבולו, שפת הים. בירקרק חרוץ, בחרוץ ירקרק, כמו רבים עמים, משנה כסף, וחרוץ זהב משובח:

מלבי"ם ביאור המילות תשלג. פעל יוצא מן שלג. וצלמון מענין חשך וצלמות:

 

(טו) בְּפָ֮רֵ֤שׂ שַׁדַּ֓י מְלָ֮כִ֤ים בָּ֗הּ תַּשְׁלֵ֥ג בְּצַלְמֽוֹן:

רש"י בפרש – לשון ופרשו את השמלה (דברים כ"ב) בוררין את הדבר כשמלה חדשה:

מלכים – אלו ת"ח כמו שנאמר (משלי ח') בי מלכים ימלוכו:

רד"ק בפרש שדי מלכים בה. ענין שיטוח, כמו: פרשׂתי ידי אליך (שם קמג, ו), ובפרשׂכם כפיכם (ישעיה א, טו), רוצה לומר שהכה בהם האל, כמו שנאמר (מ"ב יט, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבֹקר והנה כולם פגרים מתים, שטוחים על פני הארץ. מלכים ושרים, כמו שנאמר (דהי"ב לב, כא): וַיַּכְחֵד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור.

ויש מפרשים בפרש, בשׁבֹר, כמו (ירמיה ד, לא): תְּפָרֵשׂ כפיה,

וזָכַר שֵׁם שדי, שפירושו גובר ומנצח, שגבר על מחנה גדול כזה שדיבר עליו בגאוה. וטעם בה, בירושלים.

תשלג בצלמון, אז בפרשׂ שדי מלכים תתלבן כשלג העדה שהיתה בחושך. תשלג, פעל עומד, ואפשר שהוא פעל יוצא והתי"ו כנגד האל. בצלמון, בחושך, כמו: בצלמות:

 

(טז) הַר־אֱ֭לֹהִים הַר־בָּשָׁ֑ן הַ֥ר גַּ֝בְנֻנִּ֗ים הַר־בָּשָֽׁן:

רש"י הר אלהים הר בשן – והיכן פירשה בהר סיני שהוא הר אלהים סמוך לבשן בעבר הירדן:

הר גבנונים – הר המיוחד שבהרים:

גבנונים – לשון הרים על שם גובהם כמו (יחזקאל ט"ז) ותבני לך גב כל דבר גבוה קרוי גב:

אבן עזרא הר גבנונים – מגזרת או גבן או דק אולי ככה הוא:

רד"ק הר אלהים הר בשן. יש הרים משובחים, אבל הר אלהים שהוא הר סיני,

אעפ"י שהוא במדבר במקום חרב וציה והוא הר שפל, הוא הר משובח כי שכן עליו הכבוד.

הר בשן, הוא משובח בעבור כי הבשן הוא מקום דשן ושמן ומקום מִרְעֶה, כמו שאמר דרך משל על הדשנות ועל השמנות (עמוס ד, א): פרות הבשן, ונאמר (מזמור כב, יג): אבירי בשן כתרוני.

הר גבנונים, הרים גבוהים. נקרא ההר הגבוה גבן, לפי שבגבהותו יש לו גבנונית באמצעיתו ובו תֵרָאֶה גבהותו. וההרים הגבוהים הם ג"כ משובחים לגבהותם.

ואמר יחיד עם רבים, שאמר הר ואמר גבנונים, רצונו לומר כל הר והר שיש לו גבהות משובח כל אחד ואחד לפי מה שהוא. וכן יחיד עם רבים: וקבל היהודים (אסתר ט, כג), וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח, א), והדומים להם. ואמר עוד הר בשן, לרוב שבחו שהוא דשן ושמן.

וכולם אינם משובחים כמו הר הבית, לפיכך אמר:

 

(יז) לָ֤מָּה ׀ תְּֽרַצְּדוּן֘ הָרִ֪ים גַּבְנֻ֫נִּ֥ים הָהָ֗ר חָמַ֣ד אֱלֹהִ֣ים לְשִׁבְתּ֑וֹ אַף־ה֗' יִשְׁכֹּ֥ן לָנֶֽצַח:

רש"י למה תרצדון הרים גבנונים – כל זה מוסב על ה' יתן אומר

עוד יאמר להם למה תרצדון הרים גבנונים למה תארובון אתם ההרים גבנונים הגבוהים להשחית את ההר אשר חמד אלהים לשבתו לשרות עליו שכינה הוא הר הבית

אף הוא לנצח ישכון שם קדושתו קדושת עולם משנבחר לשבתו לא שרתה שכינה במקום אחר,

ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן רצד הוא מארב בל' ערבי,

אבל מנחם פירש תרצדון כמו תרקדון אף אותו לשון נופל על השיטה הזאת:

רד"ק למה תרצדון. יש מפרשים תרצדון כמו: תרקדון. כלומר, מה תשבחו עצמכם?

אין אתם נחשבים לכלום כנגד ההר שחמד אלהים לשבתו, והוא הר הבית. ורבינו האיי ז"ל פירש: תרצדון, לשון עיון ותוחלת, ודימהו ללשון הערבי בזה הענין, ופירושו, למה אתם מעיינים ומייחלים לכבוד? אין הכבוד כי אם בהר חמד אלהים לשבתו, והוא הר הבית שבו בית המקדש ובעבורו כבוד ירושלים,

כי בו יראה הכבוד תמיד ועזרתו וחמלתו.

כי הנה בכל ארץ ישראל שלטה יד האויב, ועל ירושלים אמר (ישעיה לז, לג): לא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה, ואמר (שם פסוק לה): וגנותי על העיר הזאת להושיעה.

ואמר אף ה' ישכן לנצח, לפי שבהר סיני לא שכן לנצח:

מלבי"ם למה וא"כ אתם מלכי צבאות, למה תרצדון ורצתם על הרים גבנונים האלה להלחם משם עם ישראל, הלא ההר אשר חמד אלהים לשבתו, שבחר בו שיהיה בקדושת הארץ ושיהי' שלו להשרות שכינתו שם,

א"כ אף ה' ישכן לנצח ולא תוכלו לגרשו משם,

(וגם בציור הזה עלה במחשבתו הגבורות שעשה ה' בימי קדם בהרים האלה במלחמת סיחון ועוג, וישראל רמה ידו):

מלבי"ם ביאור המילות תרצדון. פעל מורכב משתי תיבות תרץ צד. תרוצו על צדי הרים גבנונים,

וגבנונים מענין גב וגובה, ונוסף הנו"ן כמו או גבן, שבא על גב שיש בגופו:

 

(יח) רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ:

רש"י רכב אלהים וגו' – עוד זה מוסב על ה' יתן אומר להזכיר חיבת עמו אף כשנגלה רכב אלהים רבותים של אלפים שנאנים שנונים מלאכים חדים וה' היה ביניהם בסיני בקודש אף שם:

רד"ק רכב אלהים רבותים. ירד רכב אלהים שתי רבבות, לעזרת ישראל,

על דרך (יואל ד, יא) שמה הַנְחַת ה' גבוריך, ואמר (מ"ב ו, יז): רכב אש סביבות אלישע.

אלפי שנאן, אלפים מן המלאכים הנקראים שנאנים. ויש מפרשים שנאן כמו: שנין, כלומר, אלפים שנים. אדני בם, בא ה' עמהם כמו שבא בסיני בקדש. ובי"ת בָם רפה שלא כמשפט אהו"י הסמוך לבג"ד כפ"ת כשיהיו אותיות אהו"י במפיק, וכן: ונטה עליה קו תֹהו (ישעיה לד, יא), וקול המון שלו בָהּ (יחזקאל כג, מב):

מלבי"ם רכב, מסב פניו לדבר אל רכב אלהים, אחר שצייר את ה' כרוכב בערבה הזאת,

מצייר עלותו למרום הר בשן לגרש האויבים משם כאלו עלה שמה בסוס ורכב מלחמה,

ושעורו, אתה רכב אלהים עלית למרום שבית שבי שהוא מה שהרכב הזה עלה למרום הר בשן וגרש את האויב ושבה שביו,

ומדי זכר את הרכב ציין ענינו ומהותו ורב חילו, ואומר רבותים אלפי שנאן הרכב הזה עולה בחיל של רבבות רבים של אלופי הגבורים והתקיפים,

אשר ה' (עלה) בם סיני בקדש, שכבר עלה ברכב הזה וגבוריו על הר אחר שהוא הר סיני, ואז לא עלה למלחמה רק בקדש,

(המליץ ירכיב בשירו עליתו להר בשן עם עליתו להר סיני שהוא ג"כ במדבר הזה):

מלבי"ם ביאור המילות אלפי שנאן. אלופים ושרים של שנאנים, שהם המלאכים. ה' בם, מלת עלית נמשך לכאן, ה' עלה בם:

 

(יט) עָ֮לִ֤יתָ לַמָּר֨וֹם ׀ שָׁ֮בִ֤יתָ שֶּׁ֗בִי לָקַ֣חְתָּ מַ֭תָּנוֹת בָּאָדָ֑ם וְאַ֥ף ס֝וֹרְרִ֗ים לִשְׁכֹּ֤ן ׀ יָ֬הּ אֱלֹהִֽים:

רש"י עלית – אתה נגיד עמו משה בן עמרם למרום, שבית שבי את התורה,

ולקחת מתנות מן העליונים ולתתם לבני אדם:

ואף סוררים לשכון יה אלהים – אף עוד גרמת ששכן הקדוש ברוך הוא במשכן

בתוך עם שהיו סוררים וממרים ומקציפים אותו:

רד"ק עלית למרום. ועד עתה שצוית הישועה, נלכדה ארץ ישראל וגלו העם אשר בה כאילו אתה עלית למרום ושבית שִׁבְיָם [של ישראל], כי אתה בהעלותך שמירתך מעליהם בא האויב וגבר עליהם.

לקחת מתנות באדם, המתנות שנתת באדם [בבנ"י] להשרות שכינתך ביניהם ולשמרם מכל רע,

לקחת [מהם את] אותם המתנות,

עד שגם הסוררים, והם מלך אשור ואשר עמו חשבו [והרשו לעצמם] לשכן במקום יה אלהים,

והוא ירושלים שהיא משכן אלהים:

מלבי"ם עלית, אתה רכב אלהים עלית עתה למרום, היינו למרום הר בשן, ושבית שבי ממחנה האויב,

לקחת – שעורו שבית שבי (באדם) לקחת מתנות באדם מה שבימי קדם כשעלית למרום ההר שהוא הר סיני לקחת אז מתנות, שאז נעשו לך לעם מרצונם וכאלו נעשו שלך בדרך מתנה,

עתה שבית אותם בדרך שביה ע"י מלחמה, שאז לקחת לך בני אדם בדרך מתנה ועתה בדרך שביה,

ואף (שבית) סוררים, את העכו"ם שבית, כדי לשכון יה אלהים כדי שתוכל לשכון בהר,

שהם רצו לגרש אותך משם בל תשכון שמה, ולכן שבית אותם בשבי כדי שתשאר שוכן שם,

ר"ל כדי שישכנו שם ישראל שעמהם ה' שוכן:

מלבי"ם ביאור המילות למרום. לרום ההר, כמו חוצבי מרום קברו (ישעיה כ"ג), כי השח יושבי מרום (שם כ"ו). שבית. נמשך לשתים, שבית באדם, ואף שבית סוררים, ולקחת מתנות מוסגר, שתחלה לקחת מתנות:

 

(כ) בָּ֤ר֣וּךְ אֲדֹנָי֘ י֤וֹם ׀ י֥וֹם יַֽעֲמָס־לָ֗נוּ הָ֮אֵ֤ל יְֽשׁוּעָתֵ֬נוּ סֶֽלָה:

רש"י ברוך ה' וגו' – זה מן השיר האמור למעלה שירו לאלהים:

יעמס לנו – יתן לנו ישועה רבה מכל עומס ככל אשר נוכל שאת, (מצאתי יום יום יעמס לנו כל הימים כן נוהג בנו לכל צרה ישועה):

רד"ק ברוך אדני יום יום יעמס לנו, ישא לנו ברכותיו האל שהוא ישועתנו, שהושיענו מחיל רב ועצום.

יעמס, פירושו ישא, וכן (בראשית מד, יג): ויעמֹס איש על חמורו, כמו: וישא, על דרך (במדבר טז, טו) לא חמור אחד מהם נשאתי, וחסר: [יעמוס לנו] טובותיו, או: ברכותיו, ויתפרש החסרון לפי הענין, ורבים כמוהו.

או פירושו, יעמס לנו ישועתנו שזכר אח"כ, ופירושו, האל יעמס לנו ישועתנו ויום יום ברוך הוא:

מלבי"ם ברוך ה' יום יום, וע"ז יהיה מבורך על מה שעושה בכל יום,

בין על מה שעשה בימי קדם בין על שעשה בימים אחרונים,

כי יעמס לנו האל ישועתנו הוא עומס ונושא ישועתנו בשבילנו, שהישועות שעשה בימי קדם נשארו אצלו והוא נושא אותם עד דור אחרון לעשותם שנית בכל יום ויום ובכל דור. סלה סיום הענין:

מלבי"ם ביאור המילות יעמס. בא על משא שאחר הניח עליו כאלו אנו העמסנו עליו משא זאת לישא אותה:

 

(כא) הָ֤אֵ֣ל ׀ לָנוּ֘ אֵ֤ל לְֽמוֹשָׁ֫ע֥וֹת וְלֵה֥' אֲדֹנָ֑י לַ֝מָּ֗וֶת תּוֹצָאֽוֹת: (כב) אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו קָדְקֹ֥ד שֵׂעָ֑ר מִ֝תְהַלֵּ֗ךְ בַּאֲשָׁמָֽיו:

רש"י האל לנו אל למושעות – אל מושיע הוא לנו ולפניו יש הרבה תוצאות מיני מות {תוצאות  דרכים אל המות} אך לא עלינו הוא נותנם אבל ימחץ בהם ראש אויביו [ומי הם?]:

רש"י (כב) קדקד שער – קדקדו של עשו שהוא איש שעיר המתהלך תמיד באשמיו (ואינו חוזר מרעתו):

 

מלבי"ם האל, (חלק ג') האל הוא לנו האל והתוקף אל המושעות, החוזק של התשועות הם נמצאים בו,

אבל זה רק לנו, אבל לצרינו יש לה' אלהים למות תוצאות,

תוצאות וסוף הגבולים ששם ישכון המות הם שייכים לה',

יצייר כאלו המות יש לו ארצות מיוחדות היינו בחוץ לארץ, ואינו מושל בא"י,

ושם תוצאותיו וגבולו שאין לו רשות לבא שם [לא"י],

כי מן תוצאותיו וגבוליו ואילך הם שייכים לה' לא יבא המלאך המות שמה.

ומי יהרוג שם את האויבים שהגיעו להר בשן ששם אין מלאך המות שולט? אומר.

מלבי"ם ביאור המילות תוצאות, סוף הגבול: והיה תוצאות הגבול (יהושע ט"ו)

הר"י חיון במע"ל האל לנו אל למושעות, האל היכול הנה הוא אלנו אל למושעות ולא לאחרים ולכן ולה׳ אדני למות תוצאות. אע״פ שנהיה קרובים למיתה לא נתייאש מן הרחמים כי הוא ית׳ ימציא הרבה דרכים שיצא המוות מאתנו כי הרבה פתחים למקום.

וכמו שאמרו חז׳׳ל אפילו חרב חדה מונחת צל צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים.

ואמרו חז״ל (ברכות ח.) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא (מזמור לב), זו מיתה. וכן שנינו בברייתא תתק״ג מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר למות 'תוצאות' בגימטריא כן.

קשה שבכולם אסכרה נוחה שבכולם נשיקה.

 

(כב) אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִמְחַץ֘ רֹ֤אשׁ אֹ֫יְבָ֥יו קָדְקֹ֥ד שֵׂעָ֑ר מִ֝תְהַלֵּ֗ךְ בַּאֲשָׁמָֽיו:

רד"ק אך אלהים. אלהים לבדו הוא שיעשה זה, כי מי יעשה כמעשיו? כי בלילה ברגע אחד הכה מאה ושמונים וחמשה אלף איש, אלהים לבדו יעשה זה שימחץ ראש אויביו בלא חרב ובלא חנית.

קדקד שער, הקדקד הוא שמחלק את השיער, לפיכך אמר קדקד שער, כי בקדקד יחלק שׂער הראש חציו לימין וחציו לשמאל. ולפי שקדקד מקצוע הראש, יאמר לגזירות היורדות על האדם הרעות או הטובות: קדקד, כמו (דברים לג, טז): ולקדקד נזיר אחיו – בברכות, וברעות (מזמור ז, יז): ועל קדקדו חמסו ירד. מתהלך באשמיו, וימחץ קדקד [של] מי שהוא מהלך באשמיו וברשעו ולא ישוב בו:

מלבי"ם אך אלהים ימחץ ראש אויביו, שם לא ימחצם המות רק אלהים בעצמו ימחץ את ראשם,

וגם ימחץ קדקד שער קדקדו של עשו איש שעיר, ר"ל קדקוד בני אדום אשר הוא מתהלך באשמיו וחטאיו, והכונה שלא מתו בבשן ע"י המות בדרך הטבעי רק ע"י ה' בענין נסי לא ע"י המות הטבעי:

 

(כג) אָמַ֣ר אֲ֭דֹנָי מִבָּשָׁ֣ן אָשִׁ֑יב אָ֝שִׁ֗יב מִֽמְּצֻל֥וֹת יָֽם:

רש"י אמר אדני מבשן אשיב – כי כן הבטיח להשיב אותנו מתוך אבירי בשן ומאיי הים:

רד"ק אמר אדני מבשן אשיב, [את] האויבים. [כמו שאומר בציניות -] אשיב אותם מארץ ישראל [בחיים]

כמו שהשיבותי מצרים ממצולות ים,

כלומר, שלא שבו למצרים אלא טבעו בים, כך מחנה מלך אשור (מ"ב יט, לה) והנה כולם פגרים מתים…

וזכר בשן, שהוא בארץ הגלעד, כי שם היתה תחילת מלחמת מלך אשור בישראל

כי פול מלך אשור לקח כל הארץ ההיא, וסוף מלחמותיו היה זה שבאו לירושלים ושם מתו כולם:

אלשיך ועל כן משיבה רוח הקדש ואומרת אמר ה' כו' לומר תדע מה אמר ה' על שאלה זו, הלא הוא:

אַל יעלה על רוח איש שאני וותרן לאשר הרע לבני, כי אם טרם ימות היה זמן שלא זכה עדיין לראות מקבל הרעה להנקם, לא לעולם ישאר כך, כי הנה מבשן אשיב אשיב ממצולות ים,

והוא מאמר ספר הזוהר (בשלח נח ב) כי לעתיד יביא בגלגול את כל אשר הֵיצֵרו את ישראל בכל גלות וגלות ויראנו בהם נקמות, כי הצובאים לא נאמר אלא אשר צבאו כו' [וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם],

וזה יאמר [כאן הפסוק] כי אמר ה' כו' אשיב ממצולות ים גם את השקועים אשיב לעולם הזה ליום הדין:

מלבי"ם אמר ה', ה' אמר אל המות, פה לא תמחץ אתה, רק מבשן אשיב,

שאשיב את פליטי האויב מבשן שיברחו משם אל חוץ לארץ,

וגם אשיב את האויב ממצולות ים, הוא ים המלח שהיה ג"כ בגבול ההוא המזרחי ושם נלחמו ג"כ,

כמ"ש וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח, שהגיא מלח היה שם תחלה ים ונעשה במקומו גיא מלח כנודע, ואשיב אותם מן הארץ אל גבול ארצם ששם שולט המלאך המות:

מלבי"ם ביאור המילות קדקד שער, איש שער, כמו ואני תפלה, ואני מוסר לכולם (הושע ה'):

אמת קנה מזוז מבשן אשי״ב. נוטריקון א׳ין ש׳ום י׳אוש ב׳עולם, והראיה ״ממצולות ים״, ויתפלל יונה אל ה׳ אלהיו ממעי הדגה וניצול.        א״נ ממצולות ים, אפי׳ נטמע בחמשים שערי טומאה ח״ו כמנין ים.
וזה טעם הכפל אשיב אשיב. בגשמיות וברוחניות.

 

(כד) לְמַ֤עַן ׀ תִּֽמְחַ֥ץ רַגְלְךָ֗ בְּ֫דָ֥ם לְשׁ֥וֹן כְּלָבֶ֑יךָ מֵאֹיְבִ֥ים מִנֵּֽהוּ:

רש"י למען תמחץ – רגלינו: בדם – כשימחץ את ראש האויב תהא רגלינו בוקעת בדמם

תמחץ לשון בוקע בתוך הדם כמו (שופטי' ה) מחצה וחלפה רקתו כמו בקעה ול' משנה הוא והיו עולי רגלים בוקעים עד ארכבותיהם בדם

ד"א תמחץ שם כלי ששואבין בו יין מן הבור מחץ שמו במסכת ע"ג, ולשון כלביך מדם האויבים:

מנהו – תהיה פרנסתו כדאמרינן מאי משמע דמן לישנא דמזוני הוא דכתיב (דניאל א') אשר מנה את מאכלכם וגו':

אבן עזרא …מאויבים – מדם אויבים:

מנהו – כמו מן הוא והלאה ובא משונה בעבור היותו סוף פסוק

וי"א מאויבים מהכלל, ומנהו כמו שמץ מנהו, רמז למלכה

ואחרים אמרו כי מנהו כמו צוהו והשלש נקודות אין מנהג שימצאו תחת קמץ גדול כי הוא פתח קטן:

רד"ק למען תמחץ רגלך, תֶּאֱדַם. כמו הפוך: תחמץ, מן (ישעיה סג, א) חמוץ בגדים, שפירושו אדום.

לשון כלביך מאויבים מנהו, ופירוש הפסוק כן הוא, למען תמחץ רגלך ותמחץ לשון כלביך המלקקים דם האויבים.

כלומר, כי הפגרים המתים יהיו אוכלים אותם הכלבים, וְתֶאֱדַם לשון הכלבים מן הדם,

וְתֶאֱדַם ג"כ רגל ההולך עליהם. וכף רגלך וכף כלביך כנגד ישראל. ואפשר לפרש הכף נוכח השם [של הקב"ה], והוא דרך משל, על דרך חמוץ בגדים מבצרה (שם), ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי (שם פסוק ג). ומלת בדם סמוכה למלת מאויבים הרחוקה ממנו, לא ללשון כלביך הקרוב, וכמוהו רבים, כמו (ש"ב יא, ב): וירא אשה רוחצת מעל הגג, שהוא כמו: וירא מעל הגג אשה רוחצת, וכן הדומים לו כמו שכתבנו בספר מכלול. לפיכך בדָם קמוץ לפי שאינו סמוך ללשון כלביך אלא למלת מאויבים, ומפני מ"ם מאויבים אין לו משפט הסמיכות להִפתח, והוא כאילו אמר: בדם הנשפך מאויבים. ומלת מנהו תוספת ביאור, כי כבר אמר מאויבים ואמר עוד מנהו, והוא יחיד דרך כלל. או יהיה פירוש מנהו ממלך אשור, והוא הנכון, כי אעפ"י שלא מת במחנה, כאשר שב לארצו בבושת פנים שם הכוהו ב

מלבי"ם למען תמחץ רגלך בדם, שאלֶה השבים מן הארץ תהרוג אתה בחרבך ותמחץ רגלך מדמם,

וגם תמחץ לשון כלביך מאויבים מנהו, מצייר את המות כשר הטבחים שי"ל כלבים שהולכים אתו לאכול את ההרוגים, וימחצו הכלבים את לשונם מאויבים אשר הם מנהו, שהם מהם ומהמונם,

שהאויבים הם שותפים ודומים לכלבי המות, שאחר שיהרגם המות יאכלו כלביו את בשרם,

והמליצה שבארץ ישראל נפלו ע"י ה' ע"פ נס,

וכשיצאו מגבול ארץ ישראל רדפו אחריהם והמיתום בחרב ובשרם השליכו לכלבים:

מלבי"ם ביאור המילות תמחץ. המלוכלך בדמים נראה שנמחץ שם והדמים זבים מגופו.

מנהו, כינוי הנסתר בה"א וא"ו, ר"ל שהאויבים הם מהם מן הכלבים וממינם:

 

(כה) רָא֣וּ הֲלִיכוֹתֶ֣יךָ אֱלֹהִ֑ים הֲלִ֮יכ֤וֹת אֵלִ֖י מַלְכִּ֣י בַקֹּֽדֶשׁ:

רש"י ראו הליכותיך אלהים – כלומר לאלו נאה לך להושיע שכשראו הליכותיך בקדושתך בים

קידמו שרים לשורר לפניך שירת הים ואחריהם באו הנוגנים אלו המלאכים:

רד"ק ראו הליכותיך אלהים, ראו ישראל. בראותם מגפת האויבים ראו הליכותיך,

ראו והכירו כי הליכותיך היו, שהלכת לפניהם והכית האויבים.

ואותם הליכות היו הליכות אלי שהוא מלכי בקדש, כלומר, הוא מלך בשמים שהוא מקום הקודש,

ושלח מלאכיו לעזרת ישראל, כמו שנאמר (מ"ב יט, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור:

מלבי"ם ראו, אחר שספר ענין המלחמה יספר איך שב ה' שר הצבאות עִם עמו אל ארץ ישראל אחרי הנצחון ואיך שוררו לנו במקהלות,

וכמו שדמה מליצתו תחלה אל מליצות אדון הנביאים ויהי בנסוע הארון וכו', [(ב) יָק֣וּם אֱ֭לֹהִים יָפ֣וּצוּ אוֹיְבָ֑יו וְיָנ֥וּסוּ מְ֝שַׂנְאָ֗יו מִפָּנָֽיו: מלבי"ם יקום, יצייר איך בקום אלהים להושיע את עמו נפוצו אויביו מפניו, ולקח מליצתו מימי המדבר, שכתוב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וכו':]

ידמה עתה שובו למ"ש ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, שבשוב ה' מן המלחמה יצאו לקראתו רבבות אלפי ישראל בתופים ובמחולות, עת שראו הליכותיך אלהים בקדש,

ששבת מן עבר הירדן אל ארץ הקדושה וראו הליכותיך הולכים בקדש, אז.

 

(כו) קִדְּמ֣וּ שָׁ֭רִים אַחַ֣ר נֹגְנִ֑ים בְּת֥וֹךְ עֲ֝לָמ֗וֹת תּוֹפֵפֽוֹת:

רש"י בתוך עלמות תופפות – בתוך מרים ונערותיה אשר לקחה התוף בידה ואמרו בשבחם:

מלבי"ם קדמו שרים, לפני הליכותיך הלכו שרים, כמלך השב מן הנצחון

ומשוררים  אחר נוגנים – והמשוררים הלכו אחר נוגנים המנגנים בתוך עלמות תופפות,

הנוגנים הולכים תחלה, ואחריהם לפני הליכת המלך – הלכו המשוררים לשיר גבורתו ונצחונו:

מלבי"ם ביאור המילות שרים, נגנים. השיר בפה והניגון בכלי, והשרים הולכים אחר נוגנים קודם הליכות ה'. תופפות, תואר:

 

(כז) בְּֽ֭מַקְהֵלוֹת בָּרְכ֣וּ אֱלֹהִ֑ים ה֗' מִמְּק֥וֹר יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י במקהלות ברכו אלהים ממקור ישראל – אף עוברים ממעי אמן אמרו שירה:

 

רד"ק במקהלות ברכו אלהים, להודיע נפלאותיו לכל. אדני ממקור ישראל, ברכו ה',

כל אותם שיצאו ממקור ישראל, כמו (מזמור כב, כד): כל זרע יעקב כבדוהו:

מלבי"ם במקהלות, ועמהם הלכו מקהלות רבות אשר ברכו אלהים ואדני, ממקור ישראל, ר"ל בארץ ישראל, ידמה את המחנות שיצאו חוץ לארץ למלחמה שהיו ג"כ מקהלות, כמים שנזלו חוץ למקור,

ואנו ההולכים לקראתם מארץ ישראל יצייר כמקור עצמו המלא מים רבים ומקהלות אין מספר:

 

(כח) שָׁ֤ם בִּנְיָמִ֨ן ׀ צָעִ֡יר רֹדֵ֗ם שָׂרֵ֣י יְ֭הוּדָה רִגְמָתָ֑ם שָׂרֵ֥י זְ֝בֻל֗וּן שָׂרֵ֥י נַפְתָּלִֽי:

רש"י שם בנימין – הצעיר נעשה רודה עליהם:

רודם – כמו רודָם בקמ"ץ משם זכה להיות מלך, לפי שירד תחלה לים,

וכן אמר לו שמואל לשאול (ש"א ט"ו) הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה –

ותרגמו יונתן שבטא דבנימן עבר בימא בריש כל שאר שבטיא:

שרי יהודה רגמתם – מתקנאים בהם וזורקין בהם אבנים וכן שרי זבולון ונפתלי וכן אמר לו צוה אלהיך עזך (סא"א),

ד"א רגמתם – רקמתם לבוש בגדי רקמתם, ל' ארגמן, כך חברו מנחם:

רד"ק שם בנימין. בנימין ויהודה היו בימי חזקיהו ועל שני השבטים האלה היה מולך,

כי שאר השבטים גלו בימי הושע בן אלה בשנה התשיעית למָלכו בשנת שש לחזקיהו,

ודבר מלך אשור היה בשנת ארבע עשרה לחזקיהו.

ומה שאמר שרי זבלון שרי נפתלי, כי נשארו מעטים משאר השבטים מפוזרים בארץ ישראל מעט כאן ומעט כאן, ואף בימי יאשיהו היו שם, כמו שאמר בדברי הימים (ב לד, ו).

וזָכַר הֵנָּה שרי זבלון ושרי נפתלי, כי אותם באו לירושלים לעזור, וכן שרי יהודה מכל המקומות שהיו שם באו לירושלים, ובנימין ג"כ. ופירוש רגמתם קיבוצם. כלומר, כי בירושלים נתקבצו כולם.

ואמר: בנימין צעיר, כי היה צעיר השבטים. ופירוש רודם, רודה בהם. כלומר, בנימין רדה בהם באויבים ואעפ"י שהם היו חיל גדול, כי אלהים הכה אותם וישראל בָּזוּ הַבִּזָּה. ומלת רֹדֵם בקמ"ץ קטן תחת קמ"ץ גדול, וכן (ישעיה סג, יא): הַמַּעֲלֵם מִיָּם. ואמר: 'שם', רצונו לומר במקום הברכה והתהלה יהיו כל השרים והגדולים שבשבטים אלה

ויברכו כולם האל במקהלות העם.

ורז"ל דרשו (סוטה לז, א) הפסוק הזה על ישראל כאשר עברו בים, ואינו מִסֵּדֶר המזמור:

מצודת דוד שם – בעבור הירידה אל הים שירדו שם זכה בנימן צעיר השבטים לצאת ממנו שאול המלך להיות רודה ומושל בישראל כי הם ירדו תחלה אל הים ובעבור זה זכו למלוכה כן ארז"ל:

רגמתם – היו רוגמים עליהם באבנים כי היו מתקנאים בהם:

שרי זבלון וגו' – וכן גם המה ריגמום באבנים

ומוסב למעלה לומר ראויים המה לנס כי אינם כפויי טובה ומודים על הנס:

מלבי"ם שם, (הם דברי השיר שאמרו), יציירו את העמים (שהביאו) [שלקחו ישראל ב]שבי

כאלו הביאו חיות המדבר פרים עם אבירים, ונכנעו [העמים] לפניהם,

עד שנער הצעיר שהוא בנימין רודם במקלו,

ושרי יהודה א"צ למקל כי ירדו בה ע"י רגמתם, ע"י שישליכו עליהם צרור אבן,

כמו שישליכו על הבהמה להטותה הדרך, וכן שרי זבולון ונפתלי:

 

מלבי"ם ביאור המילות רודֵם. רודה אותם, והרד"ק מפ' כמו רודם רודָה בם, וכבר בארתי זה (יחזקאל ל"ד ד')

שבד' מקומות נקשר הרדיה עם מלת את ע"ש. רגמתם. רוגם עליהם באבנים:

 

(כט) צִוָּ֥ה אֱלֹהֶ֗יךָ עֻ֫זֶּ֥ךָ עוּזָּ֥ה אֱלֹהִ֑ים ז֝֗וּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ: (ל) מֵֽ֭הֵיכָלֶךָ עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם לְךָ֤ יוֹבִ֖ילוּ מְלָכִ֣ים שָֽׁי:

רד"ק צוה אלהיך עזך, כנגד ישראל בדרך כלל, או כנגד חזקיהו.

אמר: העוז הזה שהיה לך על האויב, אלהים צוה אותו, לפיכך הודו כולכם ואִמרו עוזה אלהים זו פעלת לנו, העוזה הזאת אלהים אתה פעלת לנו אותה. ו עוּזָּה נכתב בוי"ו עם הדגש, והדומים לו כתבנו בספר מכלול:

מלבי"ם (כט – ל) צוה, כן צוה אלהיך, (כן צוה) עזך, הוא צוה שיכנעו לפני עם ה',

"אתה עוז אלהים! – (מצייר העוז כעצם מופשט) זו פעלת אתה לנו, כי לא בכחנו עשינו את החיל,

ור"ל זו פעלת לנו מהיכלך אשר הוא על ירושלים, שבהיכל שכן עוז ה',

ולכן לך יובילו מלכים שי, השי שהביאו מלכים הוא שייך לך, ורמז עמ"ש (ש"ב ח')

שתועי מלך חמת שלח לדוד כלי כסף וכלי זהב על אשר הכה את הדרעזר ודוד הקדיש אותם לה':

מלבי"ם ביאור המילות עוזה. שם, ע"מ חוקה אחת:

 

(לא) גְּעַ֨ר חַיַּ֢ת קָנֶ֡ה עֲדַ֤ת אַבִּירִ֨ים ׀ בְּעֶגְלֵ֬י עַמִּ֗ים מִתְרַפֵּ֥ס בְּרַצֵּי־כָ֑סֶף בִּזַּ֥ר עַ֝מִּ֗ים קְרָב֥וֹת יֶחְפָּֽצוּ:

רש"י גער חית קנה – זה (עמלק שנמשל כחית יער) [עשיו שנמשל כחזיר היער] הדר בין הקנים:

עדת אבירים בעגלי עמים – עם ששמנו ועשתו [נדר"ל שהשמנת אותו ועשית אותו]

כפּרים אבירים בתוך שאר האומות, שאינם אלא כעגלים לנגדם:

מתרפס ברצי כסף – אינם מתרצים לכל אדם אלא א"כ מרצה להם מעות:

ביזר עמים – פזרו את השבטים כד"א (דברים ל"ג) אף חובב עמים ותמיד קרבות יחפצון, חפצים להלחם בנו:

מלבי"ם גער, [תועי מלך חמת] ששלח לך שי למען תגער חית קנה ועדת אבירים בעגלי עמים,

שתועי שלח מנחה על שכבשו את אויביו שהיו כחית קנה הטורפים, וכעדת אבירים הנוגחים בקרניהם. מתרפס, ר"ל שתועי הוא מתרפס ומתכנע לפניך ברצי כסף אשר ביזר [ופיזר] ושלל מעמים אשר קרבות יחפצו,

הביא לך מנחה מכסף שאסף משלל אויביו כדי שתגער חית קנה, שהוא על שהכה [דוד] את חיל הדרעזר:

מלבי"ם ביאור המילות חית קנה. הדרים בין קנה ושיחים במדבר. מתרפס, כמו לך התרפס ורהב ריעך, שהוא הבקשה וההכנעה. ביזר, הכסף שבא בשפע ובפיזור רב, וכן ורכוש להם יבזר, ופי' בזר מעמים:

 

(לב) יֶאֱתָ֣יוּ חַ֭שְׁמַנִּים מִנִּ֣י מִצְרָ֑יִם כּ֥וּשׁ תָּרִ֥יץ יָ֝דָ֗יו לֵאלֹהִֽים: (לג) מַמְלְכ֣וֹת הָ֭אָרֶץ שִׁ֣ירוּ לֵאלֹהִ֑ים זַמְּר֖וּ אֲדֹנָ֣י סֶֽלָה:

רש"י יאתיו חשמנים – ואז כשתחריב את עמלק ויקום מלך המשיח יביאו לך דורונו' ממצרי' ומכוש,

ומנחם פתר חשמנים שם מדינה יושבי חשמונה והפותרים פותרין אותו ל' דורון:

רד"ק יאתיו חשמנים. הם הגדולים והסגנים, כמו שנקרא מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי, וכן בניו נקראו חשמונאים.

כשבא סנחריב ממלחמות כוש ומצרים בא עם כל השבי ההוא לירושלים וחָנָה על העיר

ובלילה ההוא יצא מלאך ה' והכה במחנה אשור ויצאו בני ישראל ובזזו כל הַבִּזָּה ההיא,

ועל זה נאמר (ישעיה מג, ג): נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך,

וכן נאמר (שם מה, יד): יְגִיעַ מצרים וּסְחַר כוש וסבאים אנשי מדה עליך יעבורו ולך יהיו,

ואותם שניצלו מן המגפה שָׁבוּ לדת ישראל, כמו שנאמר (שם): אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים,

ועליהם נאמר (שם יט, יח): יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות, וכל אותה הפרשה. וכן אמר הֵנָּה: יאתיו חשמנים מני מצרים ושי יביאו לבית המקדש, וכן עדת כוש תריץ ידיו במנחה לאלהים. ואמר תריץ על הידים, אעפ"י שהרגלים הם הרצים, לפי שהידים הם המביאות המנחה:

מלבי"ם (לב – לג) יאתיו, וכן עוד יאתיו חשמנים ושרים ממצרים, וגם כוש הרחוקה מאד תריץ ידיו לאלהים,

וכן כל ממלכות הארץ יבואו וישירו לה' ויזמרו לו,

וכמ"ש בתחלת הענין שירו לאלהים זמרו שמו, שכולם יכירו כח ה' ועזוזו, סלה סיום הענין: (חלק ד')

מלבי"ם ביאור המילות חשמנים. אנשים גדולים:

 

(לד) לָ֭רֹכֵב בִּשְׁמֵ֣י שְׁמֵי־קֶ֑דֶם הֵ֥ן יִתֵּ֥ן בְּ֝קוֹלוֹ ק֣וֹל עֹֽז:

רד"ק לרכב בשמי שמי קדם. שמי שמי, כמו: שמי השמים, והוא הגלגל העליון המקיף בַּכֹּל הנקרא ערבות כמו שכתבנו. ואמר קדם, מפני שהשמים ואישיהם הם עומדים מקדם מיום שנבראו ולא כן אישי הארץ.

הן יתן בקולו קול עוז, יתן על האויבים בקול שהוא קול עוז:

מלבי"ם לרוכב, מפני שסיים במה שהתחיל שירו לאלהים זמרו שמו, ושם אמר סולו לרוכב בערבות,

שהוא מה שרכב במדבר להושיעם בדרך מלחמה שהוא דרך הטבע,

אמר עתה (שירו) לרוכב בשמי שמי קדם, שהוא המנהיג הנהגה עליונה ניסית גבוהה ונעלה מן השמים שלנו הנוהגים הנהגה הסדורה הטבעיית,

כי הם – שמי השמים – המשפיעים על השמים והם קודמים להם במעלה,

הן הוא יתן בקולו קול עוז שהוא גבוה מקול הטבעי:

 

(לה) תְּנ֥וּ עֹ֗ז לֵֽאלֹ֫הִ֥ים עַֽל־יִשְׂרָאֵ֥ל גַּאֲוָת֑וֹ וְ֝עֻזּ֗וֹ בַּשְּׁחָקִֽים:

רד"ק תנו עוז. בדבריכם תנו לו העוז כי עֻזּוֹ עשה לכם נקמה באויבים, לא בכחכם ועוצם ידיכם.

על ישראל גאותו ועזו בשחקים, וי"ו זו היא וי"ו ההשוואה, כוי"ו (משלי כה, כה) מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק. כלומר, כמו שנראה עוזו בשחקים, כמו שאמר (מזמור יט, ב): השמים מספרים כבוד אל,

כן נראה גאותו על ישראל, שנלחם בעבורם באויבים בגאוה ובעוז:

מלבי"ם תנו, אמנם הנהגה זו הנסיית לא ינהיג ה' רק בשביל ישראל, כשהם ראוים לזה ע"פ מעשיהם,

(לא כהנהגה הטבעיית שהיא קבועה תמיד), לכן אמר תנו עוז לאלהים שאתם תכינו א"ע במעשים טובים, שעי"ז תתנו לו עוז אל [ה]הנהגה זו הנעלה,

כי על ישראל גאותו ועזו בשחקים, הנהגת ה' ע"ד הפלא והנסים, נקרא בכתבי הקדש בשם גאות ה',

שבו יתגאה על הטבע ויתנשא עליה, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם למעלה מן השמים והמערכת,

הנה גאותו ועוזו אשר בשחקים להנהיג הנהגה הנסיית הוא על ישראל –

שזה ינהיג רק בעבורם וכפי מעשיהם אם יזכו לזה ולכן תנו עוז לאלהים, ע"י מעשים טובים:

 

מלבי"ם ביאור המילות גאותו. כבר התבאר בכ"מ שגאוה הנאמרת אצל ה' הוא אם יתנשא על חקי הטבע ויעשה נסים ונפלאות, (עי' ישעיה י"ב, ולקמן צ"ג), וכן שחקים נבדלים משמים, שמורה על הנהגה הנסית כמ"ש (ישעיה מ"ד):

תהילות מהרי"ץ אחז"ל כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, וצ"ב.

והמשל בזה לאב המחנך ומשקיע בבנו ואח"כ גדל לאילנא רברבא לא רק הבן נהנה מזה, גם האב שמשתבח בבנו ובמעלתו ומרוממין האב שממעיו יצא. כך ג"כ הקב"ה הוא הנותן לנו כח לעשות חיל ואז הוא מתפאר בבנו ישראל ועי"ז גם שמו מתעלה.

וזשאה"כ תנו עוז לאלקים – שפרו מעשיכם כדי שתוכלו להוסיף עוז בגבורה, וא"ת כיצד שייך הדבר? התשובה היא "על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים" מתוך שה' מתפאר ומשתבח בישראל כבודו מתגדל בשחקים, ונורא אלקים ממקדשיך שכביכול נעשה יראוי ומאוים ע"י ישראל המקדישים שמו בעולם.

אבל האמת "אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם" – ומבלעדי עזרתו לא היו מגיעים למדרגה הנעלה הזו, וע"כח חייבים אנו להודותת ולהלל שמו תמיד ולומר "ברוך אלקים".

 

(לו) נ֤וֹרָ֥א אֱלֹהִ֗ים מִֽמִּקְדָּ֫שֶׁ֥יךָ אֵ֤ל יִשְׂרָאֵ֗ל ה֤וּא נֹתֵ֨ן ׀ עֹ֖ז וְתַעֲצֻמ֥וֹת לָעָ֗ם בָּר֥וּךְ אֱלֹהִֽים:

רש"י נורא אלהי' ממקדשיך – ממה שהחרבתו אתה יראוי, אם למקדשו לא נשא פנים קל וחומר לרשעים ומדרש אגדה אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך, שכשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתירא ומתעלה ומתקלס, וכן הוא אומר בקרובי אקדש (ויקרא י') ונקדש בכבודי (שמות כ"ט) במיתת שני בני אהרן,

ורבותינו דרשו כל המזמור עד ברוך ה' יום יום על מתן תורה וגשם נדבות במתן תורה וחייתך ישבו בה, ואני אין לבי מתיישב לאמן לשון ישבו בה בל' נתיישבו בתורה וההר חמד אלהי' לשבתו אין מתיישב לדרשו על הר סיני שהרי לא לשבתו חמדו ולא לשכון בו לנצח וכאן כתיב ישכון לנצח וכן מלכי צבאות פירשו כמו מלאכי צבאות ואין זה לשון המקרא:

רד"ק נורא אלהים ממקדשיך. היראה תבוא לבני אדם ממקדשיך כי שם שוכן הכבוד ומשם יצאו הנפלאות בישראל בשכון כבודו ביניהם ואתה נורא בעבורם.

וכתוב ממקדשיך ביו"ד, לשון רבים, כי מקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה שהוא כסא הכבוד, ומפני זה נבחר המקום ההוא.

או ריבוי מקדשיך כי המקדש היה שלשה בתים, אולם והיכל ודביר.

אל ישראל – הוא נותן עוז וחוזק לישראל, והוא נותן עוז ותעצומות לָעם. קמ"ץ הלמ"ד מורה על הידיעה, כלומר, לעם הידוע, והוא ישראל שהוא עמו.

ברוך אלהים, ועל דבר זה ראוי שנודה לאל יתברך ונֹאמר ברוך אלהים.

ויש מפרשים זה המזמור לעתיד במלחמת גוג ומגוג, והנכון בעיני מה שכתבתי בו:

מלבי"ם נורא אלהים ממקדשיך, אתה ישראל, דע כי ממקדשיך, מן הבהמ"ק שלך וממה שאתה מתקדש לפניו, אלהים הוא נורא, ר"ל שעל ידו ינהיג הנהגה נוראה שהיא הנהגה נורא[ה], נסיית, למעלה מן הטבע

שעל ידי הנהגה זו ייראו כולם מפניו,

ומצד שהוא אל ישראל ומשגיח עליהם בהשגחה פרטית, הוא נותן עז ותעצומות לעם, העוז הזה נתן לישראל, כי הנהגה זאת יוצאת לרגלם וכפי בחירתם ומעשיהם

ובידם ניתן העוז הזה למשול בשמים ובארץ ולדרוך על הטבע, ברוך אלהים על נפלאותיו וטובו:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128