השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק סט

(א) לַמְנַצֵּ֬חַ עַֽל־שׁוֹשַׁנִּ֬ים לְדָוִֽד:

רש"י על שושנים – על ישראל שהם כשושנה בין החוחים שהחוחים מנקבין אותם והתפלל עליהם:

מצודת ציון שושנים – שם כלי נגון עשויה בצורת שושנה:

רד"ק למנצח על שושנים לדוד. המזמור הזה נאמר על לשון הגלות, והוא מדבר לשון יחיד דרך כלל.

או כל אחד מבני הגלות מתפלל ובוכה על צרותיו ואומר:

אלשיך למנצח על שושנים כו'. הנה רבותינו ז"ל פירשו מזמור זה על בני הגליות, ויתכן לפי דרכם זה יכלול בו כל ארבעה גליות כאשר נבאר בס"ד.

ואומרה כי ייחס הדבר אל השושנים על כי שתים הן בחינות השושנה, אחד בגוון ואחד בריח,

והוא כי רבותינו ז"ל בכל מקום מייחסים השושנה אל האודם, כמאמרם ז"ל (שיר השירים רבה ז ו) על סוגה בשושנים (שיר השירים ז ג) ובמקומות אחרים, והוא על כי סתם שושנה אדומה, שנית בחינת ריחה כי טוב.

ועל כן ימשל הגלות שהוא דין ורוגז אל השושנה אדומה לפי המראה,

אך טוב לישראל שעל ידי כן עולה מהם ריח טוב לפניו יתברך שמתמרקין עונותיהם,

ועל כן יתכן קרא דוד אל הגליות שושנים ואמר למנצח על שושנים לדוד:

מלבי"ם למנצח, י"מ אותו על עת שנרדף מפני אבשלום, וי"מ אותו על הגלות, ופירושנו יסבול שני הענינים:

 

(ב) הוֹשִׁיעֵ֥נִי אֱלֹהִ֑ים כִּ֤י בָ֖אוּ מַ֣יִם עַד־נָֽפֶשׁ:

רד"ק הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, עד עת יציאת הנפש, כלומר, קרוב למיתה.

ודימה צרות הגלות [רש"י והאומות] למים שהוא בהם עד צוארו והוא קרוב למות:

מלבי"ם הושיעני אלהים – כי המים באו עד נפש שהסכנה גדולה מאד:

תהילות מהרי"ץ דוד מוכן לקבל ייסורים הפוגעים בגוף, שאין בהם ביטול תורה ותפילה, ואינם פוגעים בנפש – בעבודת ה', אך כאן כבר באו מים עד נפש, ולכן הושיעני!

 

(ג) טָבַ֤עְתִּי ׀ בִּיוֵ֣ן מְ֭צוּלָה וְאֵ֣ין מָעֳמָ֑ד בָּ֥אתִי בְמַעֲמַקֵּי־מַ֝֗יִם וְשִׁבֹּ֥לֶת שְׁטָפָֽתְנִי:

רש"י ביון מצולה – בבוץ טיט של מצולה: ושבולת – הוא שטף חוזק הנהר פי"ל בלעז:

רד"ק טבעתי ביון מצולה, צרה בתוך צרה. לפיכך ואין מעמד,

כי המצולה היא מעמקי המים ויטבע האדם בהם, וכן יטבע ביון אעפ"י שאין מצולה.

ומעמד פעול מבנין הפעיל. ופירושו, ואין אחד מאברי שהוא מעמד כי כולם טבעו.

באתי במעמקי מים, כפל דבר במגיד צרותיו. ושבלת מים היא מרוצת המים, ופירושו ושבולת או בשבולת,

כי מעמקי מים יטבע אדם בהם ולא ישטף, ושבולת הנהר אעפ"י שאינו מעמקים ישטף האדם בו.

וכל זה רמז לצרות החזקות:

מלבי"ם באתי, מצייר את הסכנה בג' ענינים,

א] הטיט שתחת רגליו הוא יון מצולה, שהוא יון טיט נדבק שקשה להוציא רגליו משם,

והטיט עמוק מאד עד שאין מעמד, אין שם תהום שיכול לעמוד עליו ברגליו,

ב] באתי במעמקי מים שהמים עמוקים,

ג] שהם רודפים כי שבולת שטפתני, והנמשל, מקומו בירושלים נרפש ע"י המרד,

והאויבים רבים, והסכנה עצומה, והשבולת שטפו ממקומו לברוח מן הארץ:

 

(ד) יָגַ֣עְתִּי בְקָרְאִי֘ נִחַ֪ר גְּר֫וֹנִ֥י כָּל֥וּ עֵינַ֑י מְ֝יַחֵ֗ל לֵאלֹהָֽי:

רש"י נחר – יבש כמו (איוב ל') חרה מני חורב:

כלו עיני – כל תוחלת ממושכה קרויה כליון עינים כמו (דברים כ"ח) וכלות אליהם כל היום,

מכלות עינים (ויקרא כ"ו) ועיני רשעים תכלינה (איוב י"א):

רד"ק יגעתי, כי הטובע צועק לעזרה, ואני יגעתי מאד בקראי עד שנחר גרוני.

ונחר נפעל, שרשו חרר, מן (ירמיה יז, ו) ושכן חררים במדבר, שהוא מקום היובש.

כלו עיני מיחל לאלהי, כי הטובע ישא עיניו למעלה מייחל אם יבוא אדם ויושיעהו,

ואני מייחל לאלהי עד שכלו עיני מהביט למעלה, וזה רמז לאורך הגלות:

מלבי"ם יגעתי, בהטבעו קורא אל בני אדם לעזרה ויגע בקוראו עד שנחר גרונו ואין שומע,

וגם צופה לשמים שיבא עזרו משם וכבר כלו עיני מרוב היחול:

מלבי"ם ביאור המילות נחר. עבר מן הכפולים, כמו ושכן חררים:

מעם לועז ועוד ׳יגעתי בקראי ניחר גרוני׳ יבואר על פי משל, אדם בא לביתו ומצא בנו התינוק בוכה על שאמו עזבה אותו והלכה, והוא מתגעגע אליה שתחזור.

כיצד יכול האיש להבחין אם הלכה זה זמן רב או זה לא מכבר?

העצה, לפי עוצם הבכי, שאם הלכה אמו זה עכשיו, הבכי חזק. אבל אם עבר זמן מהליכתה, הבכי נחלש. שיודע הוא שאמו לא שומעת קולו ולכן קולו חלש ודומה כנהימת צער.

וזהו שאומר: 'יגעתי בקראי ניחר גרוני׳ והטעם. כלו עיני מיחל לאלהי. כי ארכו עלינו הימים מאד.

 

(ה) רַבּ֤וּ ׀ מִשַּׂעֲר֣וֹת רֹאשִׁי֘ שֹׂנְאַ֪י חִ֫נָּ֥ם עָצְמ֣וּ מַ֭צְמִיתַי אֹיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר אֲשֶׁ֥ר לֹא־גָ֝זַ֗לְתִּי אָ֣ז אָשִֽׁיב:

רד"ק רבו משערות ראשי, רבו במספר. עצמו, בכח. שֶׁקֶר, כמו: חנם. והוא כולו סגו"ל באתנח.

אשר לא גזלתי – ישימו לי עלילות דברים, לאמר גזלתי, ומחייבים אותי להשיב כאילו גזלתי,

כלומר, לוקחים ממוני בטענות הבל:

רש"י אויבי שקר – שונאים אותי על שקר, שאין אני רודף אחר שקר שלהם לתפוש טעותם:

אז אשיב – כשהם נאספים עלי אני משחד אותם בממון מה שלא גזלתי מהם:

מלבי"ם רבו וגם האויבים עומדים סביב להטביעני, והוא בג' ענינים,

א] השונאים אותו ע"י שאומרים שהוא חוטא ואיש רע מעללים,

ועז"א רבו משערות ראשי שונאי חנם, שבאמת שנאתם הוא בחנם כי לא חטאתי,

ב] אויבים המבקשים רעתו שחשבו שהוא הרע להם,

ועז"א רבו מצמיתי והם אויבי שקר כי לא עשיתי להם רע,

ג] הבאים לקחת ממונו עז"א אשר לא גזלתי אז, אשיב,

ר"ל שבאו עליו בג' ענינים על נפשו ועל גופו ועל ממונו וכנ"ל סי' ל"ה:

מלבי"ם ביאור המילות שנאי חנם, איבי שקר. עי' למעלה (ל"ה י"ט), על השונאים אמר רבו בכמות,

ועל האויבים עצמו באיכות, כי הם ילחמו אתו להצמיתו ולהכריתו:

 

(ו) אֱֽלֹהִ֗ים אַתָּ֣ה יָ֭דַעְתָּ לְאִוַּלְתִּ֑י וְ֝אַשְׁמוֹתַ֗י מִמְּךָ֥ לֹא־נִכְחָֽדוּ:

רד"ק אלהים אתה ידעת לאולתי, בדברים שאני סכל בהם.

ואשמותי, שאני אשם בשגגה לא נכחד ממך דבר, ואתה ידעת כי הם מאשימים אותי חינם:

מצודת ציון לאולתי – מל' אויל ור"ל עבירות כי אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות…:

מלבי"ם אלהים, (מתחיל תפלתו), אתה ידעת לאולתי,

אוולת היא הספיקות שי"ל בעיון שע"י תרופף בידו אמונתו, והגם שאנכי אויל בדבר, אתה ידעת,

ואשמותי – שהם העבירות שעשיתי בפועל, ג"כ ממך לא נכחדו,

שלא לבד שידעת ענינים שכליים ידעת גם ענינים פעליים הנתלים בזמן ובמקום:

מלבי"ם ביאור המילות אולתי. אויל הוא המסתפק כמ"ש בפי' משלי:

 

(ז) אַל־יֵ֮בֹ֤שׁוּ בִ֨י ׀ קֹוֶיךָ֘ אֲדֹנָ֥י ה֗' צְבָ֫א֥וֹת אַל־יִכָּ֣לְמוּ בִ֣י מְבַקְשֶׁ֑יךָ אֱ֝לֹהֵ֗י יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י אל יבשו בי קויך – אל תניחני בידם פן יבושו קויך במה שמאורע בי ויאמרו הלא כך אירע למי שהיה מקוה להקב"ה:

רד"ק אל יבושו בי, אני מְקַוֶּה בגלות, ואעפ"י שארך, ואם תאבד תקותי תאבד תקות כל הקוֹים אליך.

יבושו מתקותם, כי יאמרו, אילו היו מְקַוִּים לאלהים בגלות ואין מושיע, מעתה אין לנו להוחיל אליו, ויבושו על תוחלתם שהוחילו עד עתה.

אל יכלמו בי, הוא כפל ענין במלות שונות כמנהג הלשון.

וזכר צבאות כי הוא אדון צבאות מעלה שהם צבאות שמים שהגזירות יורדות משם ברצונו,

והוא אדון צבאות ישראל והוא נתנם בגלות והוא יוציאם משם.

ובקריאה הוא אלהים צבאות, והוא כמו אלהי צבאות, ויבוא במ"ם בסמיכות, כמו (משלי כב, כא): אמרים אמת. ואם כדברי האומר אינו נמחק הוא שם בפני עצמו ולא נסמך אלהים אליו.

ובכתיבה הוא יו"ד ה"א וי"ו ה"א והוא שם תואר, והתואר נסמך אבל שם העצם אינו נסמך כי יש בזה השם שם העצם והוא השם האמיתי לו לבדו, והושאל השם במקומות להיותו תואר, והוא אשר הושאל במלאכים במקומות שיקראו בשם ה', וכן ה' ה' בשלש עשרה מדות, האחד שם העצם והשני שם התואר:

מלבי"ם אל יבושו ר"ל הגם שאתה ידעת לאולתי, בכ"ז עליך להושיעני כדי שלא יבושו על ידי קויך ה' צבאות, ויש הבדל בין בושה וכלימה, שהבושה היא בעצמו והכלימה היא מאחרים,

והתקוה היא בלב, ואם לא תבא התקוה יבושו בפני עצמם שקוו בחנם,

ואל יכלמו בי מבקשיך אותם המבקשים אותך בפועל,

שזה נראה לכל, ואם לא תבא בקשתם, יכלמו גם מאחרים, שראו שבקשו בחנם:

מלבי"ם ביאור המילות (ז – ח) יבשו, יכלמו. התבאר בכ"מ בושה מעצמו וכלימה מאחרים, וחרפה גדולה מכלימה, רק שהכלימה הוא דוקא בפניו, וכן החרפה הוא על דבר והכלימה הוא גם בלא דבר, ובזה כלימה מוסיף על חרפה, וכ"ה בירמיה (כ"ג מ'):

 

(ח) כִּֽי־עָ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי חֶרְפָּ֑ה כִּסְּתָ֖ה כְלִמָּ֣ה פָנָֽי:

אבן עזרא כי עליך – בעבורך בעבור שאני עבדך יחרפוני צוררי:

רד"ק כי עליך. בעבורך אני סובל חרפה בגלות, כי אילו הייתי רוצה לצאת מדתך ולשוב לדתם הייתי גדול כאחד מהם:

מלבי"ם כי, באר הטעם שיבושו קווי ה' אם לא יושיעהו, כי החרפה שנשאתי הי' עליך ובעבורך כמו שיבאר, וא"כ ראוי שיושיעהו ה' ואם לא יושיעהו יבושו קווי ה', כשיראו שאינו מושיע קוויו ומיחליו:

 

(ט) מ֭וּזָר הָיִ֣יתִי לְאֶחָ֑י וְ֝נָכְרִ֗י לִבְנֵ֥י אִמִּֽי: (י) כִּֽי־קִנְאַ֣ת בֵּיתְךָ֣ אֲכָלָ֑תְנִי וְחֶרְפּ֥וֹת ח֝וֹרְפֶ֗יךָ נָפְל֥וּ עָלָֽי:

אבן עזרא מוזר – והטעם השתניתי עד שלא יכירני אחי כאילו הייתי זר:

רד"ק מוזר, מופעל, מן 'זר', רצונו לומר כי הם יחשבו אותי לזר. ואחי הם בני ישמעאל ובני אמי הם בני עשו:

מלבי"ם (ט – י) כי, מה שהייתי מוזר לאחי היה מצד שקנאת ביתך אכלתני, ר"ל שהיה לי קנאה על בני ביתך שאינם שומעים לקולך, (מציין את ה' עם ישראל כאב עם בני ביתו) ובזה היה לי ריב עם אחי,

וגם חרפת חורפיך נפלו עלי, שהזדים המחרפים אותך הם מחרפים אותי על אמונתי:

מלבי"ם ביאור המילות מוזר לאחי, ונכרי לבני אמי, בארתי (ישעיה כ"ח), שהנכרי גרוע מן הזר,

שהזר הוא לאותו דבר, כמו ישראל אצל תרומה וכדומה, והנכרי הוא מארץ רחוקה,

לאחי מן האב אני מוזר מן הירושה ולא נכרי לגמרי, ולבני אמי שאיני יורש עמהם אני נכרי לגמרי:

 

(י) כִּֽי־קִנְאַ֣ת בֵּיתְךָ֣ אֲכָלָ֑תְנִי וְחֶרְפּ֥וֹת ח֝וֹרְפֶ֗יךָ נָפְל֥וּ עָלָֽי:

רש"י קנאת ביתך – ראו החיבה שנהגת בנו בעוד ביתך קיים ונתקנאו בי:

רד"ק כי קנאת ביתך, שהם מושלים בו ואני בחוץ.

וְחֶרְפּ֥וֹת ח֝וֹרְפֶ֗יךָ – חורפי הם חורפיך כי אומרים אין לי תקוה ולא אצא לעולם מהגלות,

ואתה אמרת להוציאני ולגאלני בקרוב או ברחוק.

או יהיה פירוש חורפיך על אמונת הנוצרים שמדברים סרה על האלהות [בענין עיבור רוה"ק את הבעולה הטמאה עפ"ל]:

תהלות מהרי"ץ – כי קנאת ביתך אכלתני – שהיו מונין אותו שונאיו – דוד – מתי בית ה' נלך?

והגם שדוד שמחתי באומרים לי, ואם אתן שנה לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, ואף אסף כסף לביהמ"ק,

אלא שהשי"ת עיכב בעדו "לא תבנה בית לשמי" שאם ייבנה על ידך לא יחרב לעולם, ואז לא יכלה זעמו על העצים והאבנים וח"ו יכלו ישראל.

וז"ש דוד קנאת ביתךאכלתני, השאיפה לבנותו כאילו אכלתני מתוך ציפיה וערגה, ולא אסתייעא מילתא, ועכשיו חרפות חורפיך נפלו עלי בטענות שוא ומדוחים כאילו אני הממאן והמעכב את בנין בית המקדש.

 

(יא) וָאֶבְכֶּ֣ה בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וַתְּהִ֖י לַחֲרָפ֣וֹת לִֽי: (יב) וָאֶתְּנָ֣ה לְבוּשִׁ֣י שָׂ֑ק וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמָשָֽׁל:

רש"י ואבכה בצום נפשי – בתעניתי:

ותהי לחרפות לי – מה שאני בוכה ומתענה לפניך הם מתלוצצים עלי:

רד"ק ואבכה בצום נפשי, חסר וי"ו, כמו: שמש ירח (חבקוק ג, יא), ראובן שמעון (דהי"א ב, א), כאילו אמר: ואבכה ובצום נפשי, כמו (ויקרא טז, כט): תענו את נפשותיכם. כלומר, אני בוכה ומתענה תמיד.

ותהי לחרפות לי, אתה לי לחרפות שיחרפוני עליך.

או פירושו שיחרפוני הנוצרים על אמונת האמת שאני מחזיק בה ולא אשוב לאמונתם, א"כ אתה לי לחרפות:

מלבי"ם (יא – יב) ואבכה, כשאבכה להתפלל על זאת היא לי לחרפה,

וכשאתנה לבושי שק להתאבל ע"ז אהי להם למשל:

תהלות מהרי"ץ ואבכה בצום נפשי ותהי לחרפות לי – דהע"ה מתלונן על גודל שנאת אויביו,

שאפלו כשהיה שופך שיחו לפני ה' בצום ובכי היו מלעיזים עליו שבטח לב יודע מרת נפשו ובוודאי מרבה לבכות בשל ריבוי עוונותיו…

וכן הלעיזו עליו על עצם צומו – שכל היושב בתענית נקרא חוטא, וזש"א שהגם שאבכה בצום נפשי – עכ"ז מצאו מקום גם בזה לחרפות לי – לחרפני ולבזותני.

 

(יב) וָאֶתְּנָ֣ה לְבוּשִׁ֣י שָׂ֑ק וָאֱהִ֖י לָהֶ֣ם לְמָשָֽׁל:

רד"ק ואתנה לבושי שק ואהי להם למשל, כי על כל דבר גרוע יזכירוני:

מצודת דוד ואתנה – וכאשר אתן לבושי שק בעבור התשובה המה מביאים ממני משל בדרך לעג:

 

(יג) יָשִׂ֣יחוּ בִ֭י יֹ֣שְׁבֵי שָׁ֑עַר וּ֝נְגִינ֗וֹת שׁוֹתֵ֥י שֵׁכָֽר: (יד) וַאֲנִ֤י תְפִלָּתִֽי־לְךָ֨ ׀ ה֡' עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֝נֵ֗נִי בֶּאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ:

רד"ק ישיחו, כשיאספו לשבת בשער או לשתות, בי היא שיחתם ללעג ולקלון:

מלבי"ם (יג – יד) ישיחו בי יושבי שער ואני תפלתי, אומר אולם בעת שישיחו בי יושבי שער,

ושותי שכר עושים ממני נגינות להתלוצץ, בעת ההיא אני תפלתי לך,

כי העת הזאת שהם מתלוצצים עלי היא עת רצון, ובעת ההיא תפלתי אלהים ברב חסדך ענני,

א] שתענני מצד החסד,

ב] שתענני באמת ישעך, מצד האמת על ישעך, היינו מצד ההבטחה שהבטחת להושיע לי:

חיד"א – ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר. לכאורה למה מתלונן דוד שיושבי בתי מרזח מדברים עליו לשון הרע וכי הי' מבקש שחכמי ישראל ידברו עליו לשון הרע?

אלא אמרו שכל המעביר על מידותיו, השומע לשון הרע ואינו משיב, מעבירין לו על כל פשעיו, את פשעיו מעבירין על מי שדיבר עליו לשון הרע ואת מצוותיו של זה שדיבר עליו לשון הרע מעבירין לו.

וזה שהתלונן דוד, לו היו חכמים מליזין עלי היו מעבירין לי מצוותיהם,

אולם כאשר שותי שכר מלעיזין עלי אין לי לא עולם הזה ולא עולם הבא…

 

(יד) וַאֲנִ֤י תְפִלָּתִֽי־לְךָ֨ ׀ ה֡' עֵ֤ת רָצ֗וֹן אֱלֹהִ֥ים בְּרָב־חַסְדֶּ֑ךָ עֲ֝נֵ֗נִי בֶּאֱמֶ֥ת יִשְׁעֶֽךָ:

רש"י ואני תפלתי לך ה' – יהי עת תפלתי עת רצון:

רד"ק ואני תפלתי לך, הם משיחים בי ומלעיגים לי ואני אין לי אלא תפלתי לך שתושיעני מידם.

ואמר עת רצון, כלומר, אני תפלתי לך תמיד, אולי יהיה באחת מהעתות עת רצון לי שתקבל את תפלתי להוציאני מן הגלות.

ענני באמת ישעך, ברוב חסדך ואמיתך ענני שתאמת הבטחתך לי.

והמענה הוא ישעך שתתן לנו, והאמת היא הישועה והחסד להחיש הישועה.

לפיכך אמר ברב כי רב חסד צריך להחיש הגאולה ולא יפנה למעשינו הרעים:

מלבי"ם ביאור המילות חסדך, באמת מבואר בכ"מ שהחסד הוא בדבר שאינו מחויב, והאמת הוא לקיים דבר המובטח:

מי השילוח – הושיעני כי באו מים עד נפש – ואני תפילתי לך ד' עת רצון,

היינו שידע האדם שבעת שהוא בצער ובלב נשבר אז הוא עת רצון

 

(טו) הַצִּילֵ֣נִי מִ֭טִּיט וְאַל־אֶטְבָּ֑עָה אִנָּצְלָ֥ה מִ֝שֹּׂנְאַ֗י וּמִמַּֽעֲמַקֵּי־מָֽיִם:

רד"ק הצילני, וזאת היא תפלתי. ואל אטבעה, ואמר למעלה (פסוק ג): טבעתי ביון מצולה, ואמר:

מלבי"ם הצילני, נגד מ"ש טבעתי ביון מצולה – ביקש הצילני מטיט ואל אטבעה,

ונגד מ"ש באתי במעמקי מים, רבו שונאי חנם, בקש אנצלה משונאי וממעמקי מים,

ור"ל כי כשינצל מן המים הוא ירא משונאיו העומדים על שפת המים להרגו,

וכשישאר במקומו מתירא מן המים, מבקש שיצילהו ה' משניהם:

 

(טז) אַל־תִּשְׁטְפֵ֤נִי ׀ שִׁבֹּ֣לֶת מַ֭יִם וְאַל־תִּבְלָעֵ֣נִי מְצוּלָ֑ה וְאַל־תֶּאְטַר־עָלַ֖י בְּאֵ֣ר פִּֽיהָ:

מלבי"ם אל תשטפני, ר"ל שאין לי עצה להנצל משונאי רק או אם השבולת תשטפני מפה,

או שתבלעני מצולה לבל יראני, או שהבאר תאטר עלי פיה בל אתגלה לפניהם,

ע"ז מבקש שלא בדרכים אלה ינצל משונאיו, רק.

רש"י ואל תאטר – ואל תסגור עלי: תאטר – כמו אטר יד ימינו (שופטים ג') סגור יד ימינו שאינו משתמש בה:

באר – צרה נכריה זו את פיה לבלעני:

 

(יז) עֲנֵ֣נִי ה֭' כִּי־ט֣וֹב חַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ פְּנֵ֣ה אֵלָֽי:

רד"ק ענני ה' כי טוב חסדך, חסדך טוב הוא ולא יהיה נמנע ממני ואעפ"י שאני חוטא.

כרוב רחמיך פנה אלי ולא כמעשי:

מלבי"ם ענני ה' כי טוב חסדך, ותוכל להצילני בדרך טוב כפי חסדך,

(ר"ל שיוכל להנצל ע"י שיברח מירושלים כמשל שתשטפהו השבולת,

או ע"י שיסתר במערות כמשל בליעת המצולה, או שישגב בעיר מבצר כמשל שתאטר עליו באר פיה),

כי טוב א] מצד החסד, ב] מצד הרחמים שיראה בעניו, עז"א כרוב רחמיך פנה עלי:

 

(יח) וְאַל־תַּסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵֽעַבְדֶּ֑ךָ כִּֽי־צַר־לִ֝֗י מַהֵ֥ר עֲנֵֽנִי:

רד"ק ואל תסתר פניך. כמו שאמר: פנה אלי, והוא על דרך משל,

כי מי שאינו חפץ באדם מסתיר פניו ממנו, ולפי שצר לי מאד צריך שתענני במהרה:

מלבי"ם ואל ולא לבד שתענה אותי ותפנה אלי, כי גם אל תסתר פניך מעבדך,

בענין שאראה אותך שאתה עומד להושיעני, ואח"כ שצר לי מהר ענני מבלי עיכוב:

 

(יט) קָרְבָ֣ה אֶל־נַפְשִׁ֣י גְאָלָ֑הּ לְמַ֖עַן אֹיְבַ֣י פְּדֵֽנִי:

רש"י קרבה אל נפשי – (קרב אלי):  גאלה – גאול אותה:

רד"ק קרבה, כאילו הוא רחוק ממנה בעודה בגלות. גאלה, גְּאַל אותה.

למען אויבי, שלא יאמרו כי אין בידך יכולת לפדותי:

מלבי"ם קרבה, הגאולה היא מצד הקורבה, כמו גאולת קרובים, והפדות הוא מצד הדבר עצמו,

וז"ש קרבה אל נפשי מצד הקורבה שיש לך עם נפשי מצד שהיא חלק אלוה ממעל,

ומצד זה גאלה כקרוב הגואל את קרובו כי אין גואל קרוב ממך,

ומצד גופי שאינו קרוב שלך למען אויבי פדני, תפדהו מצד עצמו אחר שנפל ביד אויביו לבל ישחיתוהו:

מלבי"ם גאלה, פדני. התבאר (ישעיה ל"ה) ובכ"מ, שהגאולה הוא מצד הקורבה, והפדיה הוא מצד הדבר עצמו והול"ל קִרְבָה כי הוא מגזרת פְעַל, ואמר קָרְבָה שר"ל מצד הקורבה גאל אותה:

 

(כ) אַתָּ֤ה יָדַ֗עְתָּ חֶרְפָּתִ֣י וּ֭בָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִ֑י נֶ֝גְדְּךָ֗ כָּל־צוֹרְרָֽי:

רד"ק אתה ידעת. וזכר החרפה בשלש לשונות, כלומר, בכל מיני חרפה. נגדך, כי אין נסתר ממך.

ופירוש כל צוררי, כי אתה רואה אותם וכנגדך הם והם חושבים כי לא תראה:

מלבי"ם אתה, נגד הגאולה הנפשיית אמר אתה ידעת חרפתי ובושתי שהיא בעבורך, כמ"ש כי עליך נשאתי חרפה, ונגד הפדות למען אויביו, אמר הלא נגדך כל צוררי וראית איך צוררים המה לי בנכליהם:

מלבי"ם חרפתי, ובשתי, וכלמתי ע' פסוק (ז' ח'):

 

(כא) חֶרְפָּ֤ה ׀ שָֽׁבְרָ֥ה לִבִּ֗י וָֽאָ֫נ֥וּשָׁה וָאֲקַוֶּ֣ה לָנ֣וּד וָאַ֑יִן וְ֝לַמְנַחֲמִ֗ים וְלֹ֣א מָצָֽאתִי:

מלבי"ם חרפה, החרפה כבר שברה את לבי, שהלב הוא מקור החיים והוא נשבר,

עד כי אנושה שהיא מכת מות אחר שנגע עד לבי,

ואקוה לנוד מצייר א"ע כמת ורוצה שינחמו וינודו עליו כמו שעושים על מת ואין מגיד לו ומנחם אותו:

מלבי"ם ביאור המילות תהלים ואנושה, כאב אנוש. והא' היא א' איתן ונפלה א' השורש.

לנוד, ולמנחמים, בארתי (ישעיה מ"ט) כי הנידה הוא מן הקרובים

ואין, כי אין קרובים, ומנחמים יהיו גם אחרים, רק הוא לא מצא מנחם:

 

(כב) וַיִּתְּנ֣וּ בְּבָרוּתִ֣י רֹ֑אשׁ וְ֝לִצְמָאִ֗י יַשְׁק֥וּנִי חֹֽמֶץ:

רש"י  בברותי – בסעודתי כמו תבא נא תמר אחותי ואברה מידה (שמואל ב י"ג):

ראש – מרה:

רד"ק ויתנו בברותי. במאכלי, מן (ש"ב יג, י) הביאי הַבִּרְיָה. רצונו לומר אפילו בעת שארצה בגלות לשמוח וליהנות הם ממררים לי בריבם עמדי, כמו מי שיהיה רעב וירצה לאכול ויתנו ראש ולענה במאכלו,

או כמו מי שהוא צמא וישקוהו חומץ, שנמצא בעת שיקוה להיות נהנה הוא מֵצֵר:

מלבי"ם ויתנו בברותי ראש בסעודת הבראה שעושים לו (כמו שעושים להאונן שסעודה זו באה משל אחרים) יתנו בה ראש ולענה, ותחת שהיו נותנים לאבל בסעודה זו יין לשתות, כמ"ש תנו שכר לאובד, ישקוני חומץ:

מלבי"ם ביאור המילות תהלים בברותי, פעל ברה על האכילה בא על שמאכילים החולה להברותו (ש"ב י"ג), או על סעודת הבראה של האבל, להברות את דוד לחם (שם ג' ל"ה), ולא ברה אתם לחם (שם י"ב י"ז), היו לברות למו (איכה ד'):

 

(כג) יְהִֽי־שֻׁלְחָנָ֣ם לִפְנֵיהֶ֣ם לְפָ֑ח וְלִשְׁלוֹמִ֥ים לְמוֹקֵֽשׁ:

רד"ק יהי שלחנם, כנגד בברותי. ולשלומים למוקש, ומה שיקוו הם לשלומים יהי להם למוקש:

מלבי"ם יהי, העוף נצוד בפח ע"י שנותנים אוכל בפח והוא בא לשם ונצוד,

עפ"ז יאמר ששולחנם שיבואו לאכול עליו יהיה לפניהם לפח, והפח צד את הבעל חי ואינו מזיקו,

והמוקש הוא המזיק אותו, ועז"א ולשלומים דבר שיחשבו שהוא לשלום, יהיה לפניהם למוקש:

מלבי"ם ביאור המילות ולשלומים. משם שלום, ויל"פ יהיו לפניהם לפח ולאנשי שלומים למוקש:

 

(כד) תֶּחְשַׁ֣כְנָה עֵ֭ינֵיהֶם מֵרְא֑וֹת וּ֝מָתְנֵ֗יהֶם תָּמִ֥יד הַמְעַֽד:

רד"ק תחשכנה וגו' הַמְעַד, ציווי מבנין הפעיל, ובא בפת"ח בהפסק, וכן (איוב יג, כא): כפך מעלי הַרְחַק.

וכאשר לא יראו ימעדו רגליהם ויפלו, רוצה לומר שיפלו ממעלתם ומגאותם. וזכר המעדה במתנים, כי עיקר כח החיות של אדם בקומה ובכח הוא חוזק המתנים. וכן (דברים לג, יא): מחץ מתנים קמיו ומשנאיו,

ואמר (משלי לא, יז): חגרה בְּעֹז מתניה, ונאמר (נחום ב, ב): חַזֵּק מָתְנַיִם אַמֵּץ כֹּחַ:

מלבי"ם תחשכנה עיניהם מראות שלא יראו את המוקש ויוקשו בו,

ומתניהם תמיד המעד כדי שימעדו ויפלו בפח:

 

(כה) שְׁפָךְ־עֲלֵיהֶ֥ם זַעְמֶ֑ךָ וַחֲר֥וֹן אַ֝פְּךָ֗ יַשִּׂיגֵֽם:

אבן עזרא שפך – קשור באשר לפניו כאשר יפלו שפוך עליהם למעלה זעמך

שאם ברחו ישיגם חרון אפך, כאשר לא ימלטו הם, תחרב טירתם:

רד"ק שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם, שלא יוכלו להמלט מזעמך ומחרון אפך:

מלבי"ם שפך עליהם, הזעם הוא הקללה, וחרון אף הוא הקצף,

והמליצה תצייר כי המוכן ליסר את החוטא הוא שבט אפו של ה', והיסורים עצמם שבם ייסר הוא הזעם, כמ"ש הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, ועז"א שישפוך עליהם זעמו וקללתו,

וחרון אפו שהוא ההולך בשליחותו להריק עליהם זעמו, הוא ישיגם:

מלבי"ם ביאור המילות זעמך וחרון אפך. עי' הבדלם ישעיה (י' ה'):

 

(כו) תְּהִי־טִֽירָתָ֥ם נְשַׁמָּ֑ה בְּ֝אָהֳלֵיהֶ֗ם אַל־יְהִ֥י יֹשֵֽׁב:

רד"ק תהי טירתם, ארמונם:

מלבי"ם תהי טירתם שהיא קבועה תהיה נשמה,

וגם באהליהם שהם מטולטלים ממקום למקום אל יהי יושב,

כי לא יהיה להם אף אהל עראי:

מלבי"ם ביאור המילות תהלים טירתם, בא על הארמנות ובנינים הגדולים שבו יתקבצו העדה כמו בתי העצה, או בתי עבודת אליליהם:

 

(כז) כִּֽי־אַתָּ֣ה אֲשֶׁר־הִכִּ֣יתָ רָדָ֑פוּ וְאֶל־מַכְא֖וֹב חֲלָלֶ֣יךָ יְסַפֵּֽרוּ:

רש"י כי – את העם הזה אשר אתה הכית רדפו, אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה:

ואל מכאוב חלליך יספרודבריהם לבוא בעצה נשחיתם בהיותם כאבים:

אבן עזרא כי – אמר רבי משה ולהכאיב, חלליך יספרו, [יספרו] זה לזה, שאנחנו מוכים וחללים:

רד"ק כי אתה. רצונו לומר כי אתה עשית כל זה הרע שהם עושים,

כי אם היית אתה חפץ לא היה בהם כח להרע לי, אלא מה שהכית אתה רדפו הם.

ואל מכאוב חלליך, כמו: ועל מכאוב, כמו (יחזקאל יח, ו): אל ההרים לא אכל.

ופירושו, להכאיב חלליך יספרו זה לזה, על דרך (מזמור עא, יא): אלהים עזבוֹ רדפו ותפשוהו,

אומרים זה לזה: חללי האל הם, נכה אותם. וחלל הֵנָּה אינו רוצה לומר שמת לגמרי, כי לא יכאב אדם המת, אלא קרוב למיתה, וכן (ירמיה נא, נב): יֶאֱנֹק חלל:

מלבי"ם כי, שיעור הכתוב כי יספרו, אתה אשר הכית רדפו, שיאמרו שהנרדף מאתם הוא מוכה אלהים, שאלהים הכהו, והמוכה מאתם יאמרו שאתה כבר עשיתו חלל,

בענין שיאמרו שרודפים את המוכה מאלהים ומכאיבים את החלל של ה',

שכבר קדם להיות חלל קודם שיכאיבוהו, וקודם להיות מוכה קודם שירדפוהו להכותו:

 

(כח) תְּֽנָה־עָ֭וֹן עַל־עֲוֹנָ֑ם וְאַל־יָ֝בֹ֗אוּ בְּצִדְקָתֶֽךָ:

רד"ק תנה עון על עונם. עון פירושו עונש העון, וכן: כי לא שלם עון האמורי עד הנה (בראשית טו טז), גדול עוני מנשוא (שם ד, יג), רצונו לומר תנה להם עונש על עונם שעוו בנו.

ואל יבואו בצדקתך, בצדקה שאתה עושה עם ישראל ובטובה שאתה עתיד לעשות עם ישראל, אל יבואו הם באותה צדקה, על דרך שאמר הנביא (ישעיה כו, י): ובל יראה גאות ה'.

או פירושו לאחר מיתה על העולם הבא, והפסוק הבא אחריו מפרש זה:

מלבי"ם תנה עון זה שאומרים שאתה עשית זאת, על עונם, שיהיה עון זה צף למעלה על עונותיהם,

ואל יבואו בצדקתך, כמו שהם רוצים להצדיק מעשיהם על ידי שמיחסים לך עולה, כן לא יבואו בצדקתך, רק.

 

(כט) יִ֭מָּחֽוּ מִסֵּ֣פֶר חַיִּ֑ים וְעִ֥ם צַ֝דִּיקִ֗ים אַל־יִכָּתֵֽבוּ:

רד"ק ימחו מספר חיים, הפסוק כפול בענין במלות שונות.

וימחו רצונו לומר שלא יִכָּתְבוּ בספר החיים שהוא חיי העולם הבא:

מלבי"ם ימחו מספר חיים ואל יכתבו עם צדיקים, כמו שהם רוצים להצדיק מעשיהם שהם צדיקים בזה והם שלוחי ה', וע"י שיענשו יתראה שלא היו צדיקים בדבר זה:

 

 

(ל) וַ֭אֲנִי עָנִ֣י וְכוֹאֵ֑ב יְשׁוּעָתְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים תְּשַׂגְּבֵֽנִי:

רד"ק ואני עני וכואב. להם לא תתן ישועתך אבל לי תתן שאני עני וכואב בגלות.

ישועתך אלהים תשגבני, מהשִׁפלות שאני בו:

מלבי"ם ואני, לא כדבריהם שאתה הכית אותי, כי בהפך אני עני וכואב על ידם, וישועתך אלהים תשגבני:

באר אברהם במע"ל כיון שאני עני וכואב איני רוצה להלחם עמם, ולכן כל תקותי בך, וחפץ אני 'ישועתך אלהים תשגבני׳ בלי התאמצות שלי. שכל מקום שנאמר עזר, הוא סיוע להתאמצות האדם. וישועה, בלי חלק מצד הנושע.

דרש משה במע"ל מבואר בזוה״ק משפטים, שבגלות נפרד שם אלקים ונעשה מי אלה, (היינו הסתר פנים), ובגאולה קירבת אלקים יחפוצו (ישעי׳ נח), שיתקרב השם.

וזהו שמבקש ישועתך אלהים תשגבני, ישועתך שהוא שם אלקים שיתקרב תשגבני.

 

(לא) אֲהַֽלְלָ֣ה שֵׁם־אֱלֹהִ֣ים בְּשִׁ֑יר וַאֲגַדְּלֶ֥נּוּ בְתוֹדָֽה:

רד"ק אהללה שם אלהים בשיר, כשתוציאני מהגלות. בתודה, שאודה חסדו ואקריב לפניו קרבן תודה:

מלבי"ם אהללה שם אלהים לספר תהלותיו הכוללים,

ואגדלנו יותר בתודה שאביא להודות על טובותיו המיוחדים אלי:

 

(לב) וְתִיטַ֣ב לַֽ֭ה' מִשּׁ֥וֹר פָּ֗ר מַקְרִ֥ן מַפְרִֽיס:

רש"י ותיטב – הלולי לה':

משור פר – הוא שור שהקריב אדם הראשון שנברא בקומתו וביום שנקרא שור בו ביום הביאו

שהשור בן יומו קרוי שור שנאמר (ויקרא כ"ב) שור או כשב או עז כי יולד, בו ביום נדמה לפר שהוא בן שלש:

מקרן מפריס – קרנותיו קדמו לפרסותיו שהרי בקומתו ובקרניו נברא וראשו יצא מן הארץ תחלה

כדרך כל הנולדים הוציאתן הארץ נמצאו קרניו קדמו לרגליו:

רד"ק ותיטב לה'. התהלה שאהללנו בשיר תיטב לו משור פר.

או טעם ותיטב על התודה שזכר, ויהיה פירושו תודת הפה.

ופירוש משור פר, משור ומפר. ומ"ם משור עומדת במקום שנים. והשור הוא הגדול, והפר קטן ממנו.

ופירוש מקרין מפריס, טעמו על הפר שהוא בעל קרנים ופרסותיו חזקות, כי קודם שיהיו לו קרנים פרסותיו רכות. ואמר זה לפי שפחות מזה לא יכשר לקרבן. ופר הנזכר בתורה לקרבן הוא בן שלש שנים.

ורז"ל דרשו (ע"ז ח, א) משור שהקריב אדם הראשון, ואמרו: שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קדמו לפרסותיו, שנאמר: מקרין מפריס. ואמרו עוד, שקרן אחת היתה לו במצחו. מַקְרִן כתיב בלא יו"ד:

מלבי"ם ותטב, הגם שיביא פר לתודה, מה שיגַדֵל את ה' לשבחו,

זה תיטב בעיניו יותר מן השור פר שי"ל קרנים ופרסה:

 

(לג) רָא֣וּ עֲנָוִ֣ים יִשְׂמָ֑חוּ דֹּרְשֵׁ֥י אֱ֝לֹהִ֗ים וִיחִ֥י לְבַבְכֶֽם:

רד"ק ראו. יראו הענוים הישועה וישמחו בה, כי הענוים הם שיראו הישועה,

כי אותם שלא ישובו אל ה' בעת הגאולה יכלו ויאבדו, כמו שאמר (זכריה יג, ט): והבאתי את השלישית באש, ואמר (צפניה ג, יג): שארית ישראל לא יעשו עַוְלָה ולא ידברו כזב.

דרשי אלהים – הם הענוים. והוא כפל הענין במלות שונות.

הם יראו ויחי לבבם. ואמר לבבכם, כי דרך המקרא לדבר לנוכח ושלא לנוכח בפסוק אחד, כמו (ישעיה א, כט) כי יבושו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם.

ויחי לבבכם, כמו: ישמחו שאמר, כי הדואג והכואב לבו כמו מת. כמו שאמר (מזמור קט, כב): ולבי חלל בקרבי,

וכן ישראל בגלות, ובבוא השמחה יחי הלב, כמו שנאמר ביעקב (בראשית מה, כז): ותחי רוח יעקב אביהם:

מלבי"ם ראו ענוים שמקבלים באהבה כל העובר עליהם מהצרות ישמחו כי ידעו שיש תקוה,

דורשי אלהים החוקרים באלהות שעד עתה היה לבם עצב על שראו שלות הרשעים ויסורי הצדיקים עתה יחי לבבכם:

 

(לד) כִּֽי־שֹׁמֵ֣עַ אֶל־אֶבְיוֹנִ֣ים ה֑' וְאֶת־אֲ֝סִירָ֗יו לֹ֣א בָזָֽה:

רד"ק כי שומע אל אביונים ה', הם בני הגלות והם אסיריו אעפ"י שהם אסירי הגוים, כי כאשר ירצה הוא לא יהיו אסיריהם. ויאמרו אז הגוים כי ה' שומע אל אביונים ולא בזה אותם בגלותם כאשר היו הגוים אומרים:

מלבי"ם כי, עתה יראו שלא היו יסורי הצדיקים מפני חסרון ידיעה והשגחה, כי שומע אל אביונים ה',

ולא מפני המאוס והבזיון שאין נחשבים בעיניו להושיעם, כי את אסיריו לא בזה:

 

(לה) יְֽ֭הַלְלוּהוּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ יַ֝מִּ֗ים וְֽכָל־רֹמֵ֥שׂ בָּֽם:

רד"ק יהללוהו שמים וארץ. על דרך משל, שתרבה השמחה והתהלה בעולם, כמו שאמר ג"כ במקום אחר (דהי"א טז, לא): ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך, ואמר ג"כ במקום אחר (שם פסוק לב): ירעם הים ומלואו יעלוץ השדה וכל אשר בו, וכן אמר הֵנָּה: ימים וכל רומש בם:

מלבי"ם יהללוהו, מלבד זה יהללו שמים וארץ וכל המציאות על תשועת ציון בשוב דוד למלכותו:

 

(לו) כִּ֤י אֱלֹהִ֨ים ׀ י֮וֹשִׁ֤יעַ צִיּ֗וֹן וְ֭יִבְנֶה עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וְיָ֥שְׁבוּ שָׁ֝֗ם וִירֵשֽׁוּהָ:

רד"ק כי אלהים יושיע ציון, כי בהיותה ברשות הגויים הוא כאדם גּוֹלֶה ואסיר.

וזָכַר ציון וערי יהודה כי הם העיקר, והוא הדין לשאר ערי ישראל.

או סמך הכל אל יהודה לפי שהמלך משבט יהודה.

וישבו שם וירשוה, אסיריו שזכר. וִירֵשׁוּהָ, בציר"י, מגזרת פעל 'ירש', כמו (בראשית לד, יט): כי חָפֵץ בבת יעקב. וכינוי וירשוה על ציון או על ערי יהודה שזכר, על כל אחת מהם, או על ארץ ישראל כולה אעפ"י שלא זכרהּ הנה זכר ציון שהיא ראש הממלכה:

מלבי"ם כי אלהים יושיע ציון, עיר המלוכה, ויבנה ערי יהודה יתר ערי ארץ ישראל,

וישבו שם וגם יירשוה בירושה:

 

(לז) וְזֶ֣רַע עֲ֭בָדָיו יִנְחָל֑וּהָ וְאֹהֲבֵ֥י שְׁ֝מ֗וֹ יִשְׁכְּנוּ־בָֽהּ:

רד"ק וזרע עבדיו ינחלוה. כלומר, הם ובניהם ינחלוה:

מלבי"ם וזרע עבדיו ינחלוה מוסיף שינחילוה גם בנחלה לבניהם אחריהם עד שזרעם ינחלוה מאתם

ולא שיגלו אח"כ ממנה כי אוהבי שמו ישכנו בה בשלוה והשקט:

מלבי"ם ביאור המילות תהלים (לו – לז) וירשוה, ינחלוה. ירושה היא הורקת הרשות מהמוריש להיורש,

ונחלה הוא נחלת אבות לבנים עד עולם (ישעיה נ"ז י"ג):

[יש המוצאים כאן רמז לשיבת ציון בתקופה החדשה, שתחילתה הייתה בפורקי עול (אם נדלג על תלמידי הגר"א והבעש"ט), ואח"כ עלו לכאן היראים, וזה שרמז באמרו "אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה" ומי הם המתנחלים תחילה? "וזרע עבדיו ינחלוה"  אלה שהם בגדר "עבד". אך לאחמ"כ "ואוהבי שמו ישכנו בה" – היראים לדבר ה'. (שמעתי מנויגרשל)]


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.