תהלים פרק עב

(א) לִשְׁלֹמֹ֨ה ׀ אֱֽלֹהִ֗ים מִ֭שְׁפָּטֶיךָ לְמֶ֣לֶךְ תֵּ֑ן וְצִדְקָתְךָ֥ לְבֶן־מֶֽלֶךְ:

רש"י לשלמה – על שלמה בנו התפלל תפלה זו

שצפה ברה"ק שהוא עתיד לשאול מאת הקדוש ברוך הוא לב להבין לשמוע משפט:

משפטיך – חכמת דינך שצוית בתורה:

וצדקתך – לצדק את הדין, מלך ובן מלך שניהם בשלמה אמורים,

דבר אחר משפטיך למלך תן היסורין יהו כלים בי והצדקה עשה לבני שיהיה שלום בימיו:

רד"ק לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך. זה המזמור חיברו דוד על שלמה בנו כשהמליכו, לפיכך אמר בסוף המזמור: כלו תפילות דוד בן ישי,

כי בסוף ימיו היה זה שהיה שוכב במיטתו, ולא קרה לו דבר אח"כ שיאמר מזמור עליו, ובזה המזמור כלו תפלותיו ומזמוריו.

וסוף הספר האחד מחמשה ספרים שבספר הזה הוא זה המזמור,

ולא סדרוהו המסדרים שיהיה זה הספר האחרון, כי ראוי לחתום הספר בדברי הלולים ובמזמורי הללויה,

ובעבור כי המזמורים ההם הם לעתיד בשוב ישראל מהגלות.

ויש מפרשים זה המזמור על מלך המשיח, וכן קראוֹ בספר שיר השירים (ח, יב) שלמה: האלף לך שלמה. ואמר: משפטיך למלך תן, כלומר, שידין במשפטיך שלא ישׁגה במשפטו,

תן לו דעת ובינה לשפוט במשפט ובצדק. והפסוק השני פירוש הראשון. וצדקתך, פירושו ישרך, שידין ביושר. וטעם לבן מלך, כי המלוכה אתה צוית אותה לו ולאביו, וכיון שבמצותך ימלוך תן לו שיהיה מלך צדק.

ובדרש (שו"ט) מפורש: משפטיך למלך תן, כשם שאתה דן בלא עדים והתראה,

כך שלמה בני יהיה דן בלא עדים והתראה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך כך אני עושה, שנאמר (דהי"א כט, כג): וישב שלמה על כסא ה',

וכי אפשר לבשר ודם לישב על כסאו? והלא כתיב (דניאל ז, ט): כרסייה שביבין די נור.

אלא מהו על כסא ה'? שדן דין כיוצרו בלא עדים והתראה, כמו דינן של שתי נשים זונות:

מלבי"ם לשלמה, תפלה זו יסד דוד ע"ה עת המליך את שלמה בנו,

והיא היתה התפלה האחרונה שיסד בימי חייו כמ"ש כלו תפלות דוד,

אלהים משפטיך למלך תן, הנה המשפט הראשיי הכללי הוא היסוד,

והוא הפלס שבו ישקלו המחוקקים כל הנימוסים הפרטיים,

שכל ענין חלקי אשר יובא לפני השופטים צריכים לבחנו ע"פ החק העליון של המשפט הראשי,

אותם הפילוסופים כולם הודו שא"א לשכל האדם למצוא החק העליון והיסוד הראשי של המשפט,

והוא רק אצל האלהים שאצלו נמצא התבונה הכללית, וע"כ בקש משפטיך למלך תן,

שהוא שיתן לו המשפטים הראשים שהם אצל ה', שמאתם יסתעפו כל המשפטים החלקיים,

וכמו שבקש שלמה עצמו ונתת לעבדך לב הבין לשמוע משפט,

היינו שיסודי המשפט יהיו טבועים בלבו כפי מה שהם אצל המחוקק העליו הבב"ת,

ויש הבדל בין משפט וצדקה, שהמשפט הוא בין אדם לחבירו, והצדקה היא צדקת המעשים בין אדם למקום, והנה גם הצדקה לא ימצא האדם מעצמו, כי דרכי הנפש רבות מאוד,

והמעשה הנרצה לאלהים נעלמת, וא"א לדעת ארחותיה רק מאלהים,

וע"ז בקש וצדקתך לבן מלך וכבר בארתי (ישעיה סי' ט' עמ"ש להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה) שהקמת המלך והכנת כסאו בתחלה הוא ע"י המשפט, כמ"ש ושפטנו מלכנו,

אבל שתתקיים המלוכה לזרעו אחריו דור דורים, זה תלוי בזכות הצדקה, כי בצדקה יכון כסא,

ועז"א משפטיך למלך תן, תן לו המשפט מצד המלוכה,

ותן לו צדקתך מצד שהוא בן מלך, שהמלכות בידו בירושה מאב לבן,

ומעתה יבאר תחלה איכות המשפט (פסוק ב' ג' ד') ואח"כ יבאר ענין הצדקה:

מלבי"ם ביאור המילות משפטיך, וצדקתך, המשפט הוא בין אדם לחברו והצדקה בין אדם למקום, כמ"ש ישעיה (א' כ"א):

ר"י חיון במע"ל ביקש דוד אלהים משפטיך אם אתה מבקש להביא על שלמה משפט ויסורים

למלך תן – תן אותם לי,

וצדקתך לבן מלך – אבל הצדקה והחסד תן לשלמה בני שהוא בן מלך וזה אמר משום אהבתו אליו.

 

(ב) יָדִ֣ין עַמְּךָ֣ בְצֶ֑דֶק וַעֲנִיֶּ֥יךָ בְמִשְׁפָּֽט:

רד"ק ידין עמך בצדק וענייך. שלא יהדר פני הגדולים והעשירים בריבם עם העניים.

ואם על מלך המשיח, כמו שכתוב (ישעיה יא, ג): לא למראה עיניו ישפוט:

מלבי"ם ידין, המשפט הוא כפי הנימוס הקבוע, והצדק[ה] הוא כפי הענין הפרטי –

שלפעמים יטה מקו המשפט לעשות לפנים משורת הדין כפי הזמן והמקום והענין והנידון,

ואמר כי ידין את העם בכלל לפי הצדק ולא יעמיד דבריו תמיד על דין תורה

אם יראה שהצדק הפרטי יחייב להטות מן המשפט הכללי,

כמו אם העשיר יש לו דין עם העני וזוכה לפי המשפט [ע"פ החוק] ולא לפי הצדק [ב"א לחבירו],

יכוף את העשיר לעשות לפנים משורת הדין,

אבל ענייך ידין במשפט, שדין העניים ישפוט ע"פ דין תורה, ויקוב הדין את ההר,

ולא יטה משפטם אל לפנים משורת הדין בשאין לאל ידם לעשות כן מפני עניים:

מלבי"ם ביאור המילות בצדק, במשפט. המשפט הוא לפי הנימוס הקבוע והצדק ישקיף על הענין והזמן והנדונים

ולא ישקיף על הנימוס בהחלט רק יעשה לפנים משורת הדין (ישעי' שם):

 

(ג) יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים שָׁ֮ל֥וֹם לָעָ֑ם וּ֝גְבָע֗וֹת בִּצְדָקָֽה:

רד"ק ישאו הרים וגו' וגבעות. דרך משל על מלכי האומות שישאו שלום לישראל בימיו,

וכן (מיכה ו, ב): שמעו הרים את ריב ה', המלכים והגדולים.

וכן היה בימי שלמה וכן יהיה בימות המשיח, ויהיו עם ישראל בצדקה וביושר.

ובדרש (שו"ט): כיון שידין עמך בצדק יהיה שובע בעולם, כמו שכתוב (ויקרא כו, ג – ד): אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם.

 ישאו הרים שלום לעם, וכי הרים נושאים שלום? אלא בזמן שהפירות מועטין מריבה באה לעולם.

נכנס אדם בכרמו של חבירו, מצאוֹ חבירו, אמר לו: מה אתה עושה בתוך כרמי? ומריבין זה עם זה.

ובזמן שהפירות מרובין עין טובה ושלום בא לעולם, שנאמר (זכריה ג, י): תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה: רש"י וגבעות בצדקה – וגבעות ישאו להם שלום ע"י הצדקה שיעשו:

מלבי"ם ישאו, והנה שיתמיד הצדק והמשפט באומה, תלוי,

א] מצד השופט ועז"א ידין עמך בצדק,

ב] מצד העם, שלפעמים יטו משפט מפני עניים, שעל ידי עניים יעשו עשק ועול,

ועז"א ישאו הרים שלום לעם, שע"י שיהיה ריבוי תבואה בהרים כמ"ש אחר זה יהי פסת בר בארץ בראש הרים, על ידי זה ישאו להם אלומות השלום ולא יהיה ריב ועשק ביניהם,

ולפעמים יטו משפט ע"י שהם רשעים ואין יראת ה' בלבם,

עז"א שגבעות ישאו להם שלום ע"י הצדקה, שכולם יהיו עובדי ה' ויראיו:

מלבי"ם ביאור המילות בצדקה. צדקת המעשים (כנ"ל א') ושיעורו ישאו הרים וגבעות שלום לעם ובצדקה:

 

(ד) יִשְׁפֹּ֤ט ׀ עֲֽנִיֵּי־עָ֗ם י֭וֹשִׁיעַ לִבְנֵ֣י אֶבְי֑וֹן וִֽידַכֵּ֣א עוֹשֵֽׁק:

רד"ק ישפט עניי עם, יקח משפטם מעושקיהם. וכן (מזמור מג, א): שפטני אלהים וריבה ריבי:

מלבי"ם ישפט, מבאר כי עניני המשפט שלו בין אדם לאדם ישתרעו על ג' דברים,

א] המשפט בין אדם לחבירו בעניני מקנה וקנין מלוה ולוה וכדומה,

ועז"א ישפוט עניי עם, שלא לבד שישפוט משפט העשירים כי ישפוט גם דין עניים בין עני לעני,

גם דין של פרוטה ישפוט כדין מאה מנה,

ב] המשפט לתת לאביון חוקו, שבני אביון שאין להם מה לאכול יתן להם מזון ומחיה,

ועז"א יושיע לבני אביון,

ג] משפט נגד הגוזל והחומס והעושק להענישו ולדכאו, ועז"א וידכא עושק,

הא' הוא מצד אהבת הצדק והיושר,

הב' הוא מצד הנדיבות והרחמים וטוב המדות,

והג' הוא מצד הקנאה והגבורה ליסר עושי עול:

מלבי"ם ביאור המילות עני, אביון, האביון אין לו מאומה, ומקבל צדקה כמ"ש בכ"מ:

 

(ה) יִֽירָא֥וּךָ עִם־שָׁ֑מֶשׁ וְלִפְנֵ֥י יָ֝רֵ֗חַ דּ֣וֹר דּוֹרִֽים:

רש"י ייראוך עם שמש – ממני ילמדו ישראל ליראה אותך כל ימי השמש והירח לדור דורים:

ולפני ירח – בעוד הירח קיים והם לפניו והרבה יש בלשון משנה בפני הבית ושלא בפני הבית:

רד"ק ייראוך עם שמש. כ"ף ייראוךָ, לנוכח השם. כי בימי שלמה ייראו ישראל את ה'.

וטעם עם שמש ולפני ירח  לעולם, וכן דור דורים, כלומר, ילמדו בימיו ליראה אותך, עד שייראוך כל הימים. ובאמרו עם שמש ולפני ירח רצונו לומר כל זמן שהשמש והירח קיימים, והוא דרך הפלגה.

ולפני פירושו בעוד, וכן: לפני עָשׁ (איוב ד, יט), לפני שמש (להלן פסוק יז).

ואם על המלך המשיח, הוא מפורש כי בימי מלך המשיח תמלא הארץ דעה את ה',

וכן יהיה לעולם, לא תפסק יראת ה' מבני אדם לעולם, ואינו דרך הפלגה אלא כן יהיה לעולם:

מלבי"ם ייראוך עתה מבאר מ"ש וצדקתך לבן מלך, הצדקה בין אדם למקום ויראת ה' תהיה קבועה בלב העם, עד שימליץ שייראוך עם שמש, יצייר את השמש והירח הסובבים במערכתם תמיד בלי שנוי ובלי הפסק מצד צוי ה', שהם יראים את ה' ושומרים מצותיו,

וזה ההבדל בין יצורי ה' העליונים ובין האדם, שהאדם י"ל בחירה ויצרו יטהו לפעמים מלשמוע פקודת ה', אבל העליונים ששים ושמחים לעשות רצון קונם מבלי שינוי ונטיה,

ויצייר שהדור ההוא יתדמו ביראתם את ה' ובהתמדתם לעשות רצונו כמו השמש והירח,

כי כן לא ישנו רצונו בשום פעם ויראת ה' תשוב להיות טבעיית בלבם מבלי נטיה כלל לעבור על רצונו,

וזה יתמיד לדור דורים כימי השמים על הארץ:

 

(ו) יֵ֭רֵד כְּמָטָ֣ר עַל־גֵּ֑ז כִּ֝רְבִיבִ֗ים זַרְזִ֥יף אָֽרֶץ:

רד"ק ירד כמטר על גז. גז הוא העשב הנקצר, וכן (עמוס ז, א): אחר גִּזֵּי המלך.

זרזיף, ענין נטיפה, וכן בדברי רז"ל (יומא פז, א): מָטָא זַרְזִיפֵי דְּמַיָא אַרֵישֵׁיהּ.

אמר: זה המלך יבוא על העם לטובתם ולישועתם כמו המטר שירד על העשב הנקצר ומצמיחו עוד,

וכמו הרביבים שנוטפים בארץ ומצמיחים מקום הצמא כן ירד זה המלך לטובה על העם.

אם על שלמה, כן היה, כי כל ימי שלמה ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו (מ"א ה, ה), אין שטן ואין פגע רע (שם יח).

אם על מלך המשיח, בימיו יהיו ישראל בבטחה גדולה ובשלום אין כמוהו.

וישראל היו בגלות כמו העשב הנקצר, ובבוא עליהם המים יפרחו ויצמחו וידגו לרוב:

מלבי"ם ירד, עם מה שיהיה לב העם מוכן אל יראת ה' ירד עליהם מוסרי המלך ותוכחותיו כמטר המצמיח העשבים, (עם מה שדמה אותם לשמש תפס גם משל המטר, שהשמש והמטר ביחד יצמיחו כל שיח השדה),

על גז, על ירק הנגזז שהגז פותח פיו לבלוע המטר, כמ"ש והנה לקש אחר גזי המלך לפי' המפרשים,

ר"ל שידמה תשוקותיהם לשמוע מוסרו כתשוקת העשבים לקבל המטר, כמ"ש יערף כמטר לקחי,

ויחלו כמטר לי, והעשבים פיהם סתום והמטר מלחלח אותם משרשם, אבל העשב הגזוז פיו פתוח אל המטר, וכן יוכנו לקבל תוכחותיו ולהצמיח בלבבם צמחי היראה,

ויותר מזה כי ירד כרביבים זרזיף ארץ במקום שלא צמח עדיין, והרביבים יולידו את הארץ להצמיחה,

כן יכין אל היראה גם אנשים אשר לא השכילו עד עתה מוסר ויראת ה':

 

(ז) יִֽפְרַח־בְּיָמָ֥יו צַדִּ֑יק וְרֹ֥ב שָׁ֝ל֗וֹם עַד־בְּלִ֥י יָרֵֽחַ:

רש"י יפרח בימיו צדיק – ישראל:

ורוב שלום – יפרח בימיו ויהי שלום זה ארוך עד לעולם,

וכל תפלה זו נתקיימה חוץ מדבר הזה לפי ששלמה חטא לפיכך לא נמשכה מלכותו

שהמלכות נמסרה לדוד על תנאי אם ישמרו בניך את דרכי (ס"א דרכם)

וישראל פרחו בימיו שנאמר (מ"א מלכים א ד') יהודה וישראל רבים כחול וגו' ורוב שלום היה

שנאמר וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו כל ימי שלמה:

רד"ק יפרח בימיו צדיק, ירבו ויפרחו צדיקים וטובים בימיו. ורוב שלום ג"כ יהיה שיעמוד עד בלי ירח,

כלומר, כל זמן שהעולם קיים. אם על שלמה, הוא על דרך הפלגה כמו שפירשנו,

ואם על מלך המשיח, הוא כמשמעו כי כל ימי עולם יהיה שלום:

מלבי"ם יפרח, מן הגז הזה וגשם תוכחותיו יפרח צדיק, הפועל צדק ומתנהג בו,

ועי"כ (יפרח) רוב שלום עד בלי ירח, היינו לעולם:

מלבי"ם ביאור המילות גז. עשב הנגזז, רביבים, המטר הדק. זרזיף, נטיפה והזלה, ובדברי חז"ל מטא זרזיפא דמיא על רישיה:

 

(ח) וְ֭יֵרְדְּ מִיָּ֣ם עַד־יָ֑ם וּ֝מִנָּהָ֗ר עַד־אַפְסֵי־אָֽרֶץ:

רש"י וירד מים עד ים – כל א"י מים סוף ועד ים פלשתים:

ומנהר עד אפסי ארץ – כי הוא רודה בכל עבר הנהר וגומר (שם מלכים א' ה'):

רד"ק וירד מים עד ים. אם על שלמה, כמו שאמר עליו (שם ה, ד): כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, וזה כולו זולת ארץ ישראל.

ובארץ ישראל הוא אומר (שמות כג, לא): וְשַׁתִּי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר,

ומוסף על ארץ ישראל הוא מן הנהר ואילך, כל עבר הנהר, זהו עד אפסי ארץ.

ועוד אמר על שלמה (מ"א ה, א): מושל בכל הממלכות.

כלומר, כי כל מלכי הארץ היו יראים ממנו ונשמעים לו ומגישים לו מנחה.

ואם על מלך המשיח, גם הוא מבואר יותר כי ממשלתו תהיה בכל העולם.

ופירוש מים עד ים, פירש החכם ראב"ע, מהים הדרומי הנקרא הים האדום אל ים צפון שהוא אוקיינוס. ומנהר, נהר יוצא מעדן, שהוא תחילת המזרח. עד אפסי ארץ, שהוא סוף מערב:

מלבי"ם (ח – ט) וירד, עתה באר שע"י שיעשה משפט יזכה לשלשה דברים,

א] רוב הממשלה לדכא עמים תחת רגליו, כי ירד וימשול מים עד ים כמ"ש ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים וממדבר עד הנהר, ולפניו יכרעו ציים שהם יושבי המדבר:

 

(ט) לְ֭פָנָיו יִכְרְע֣וּ צִיִּ֑ים וְ֝אֹיְבָ֗יו עָפָ֥ר יְלַחֵֽכוּ:

רש"י ציים – כתות של שדים [צ"ל שרים, אמ"ת קנה] כדמתרגם וצים מיד כתים (במדבר כ"ד) וסיען יסתחרן מרומאי:

רד"ק לפניו יכרעו ציים, שוכני ציה, והם שוכני המדבריות, כמו הקדריים וזולתם,

אעפ"י שהם רחוקים מן הישוב, לפניו יכרעו, וכל שכן זולתם.

ואויביו, ואותם שירצו להיות אויביו לא יוכלו אבל ילחכו עפר מיראתם אותו:

אבן עזרא ציים – השוכנים בארץ ציה והנכון בעיני בעלי הספינות כאשר כתוב אחריו תרשיש ואיים שהוא כמו איי הים

ורבי משה אמר כי איים השוכנים עם איה במדבר ואיננו נכון ומלת ישיבו שיתנו זה תמיד כמו והשיב למלך ישראל ויש אומרים בתשובת כל שנה יתנו מס:

מלבי"ם ביאור המילות ציים. שוכני המדבר:

 

(י) מַלְכֵ֬י תַרְשִׁ֣ישׁ וְ֭אִיִּים מִנְחָ֣ה יָשִׁ֑יבוּ מַלְכֵ֥י שְׁבָ֥א וּ֝סְבָ֗א אֶשְׁכָּ֥ר יַקְרִֽיבוּ:

רש"י מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו – כי אני תרשיש למלך בים עם אני חירם אחת לשלש שנים תבא אני תרשיש וגו' (מ"א מלכים א י'):

מלכי שבא – מלכת שבא: אשכר – דורון:

רד"ק מלכי תרשיש. אם על שלמה, מבואר הוא כי כל מלכי הארץ היו מביאים לו מנחה.

ואם על מלך המשיח, ג"כ מבואר כי כן יהיה.

אשכר, כמו מנחה. ואין לו דומה בכל המקרא אלא לפי מקומו פירושו לשון מנחה.

ופירוש ישיבו יביאו תמיד בכל שנה, לפיכך הוא בלשון השבה, כלומר, פעם אחר פעם,

וכן: והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים (מ"ב ג, ד), השיבו אשכרך (יחזקאל כז, טו):

מלבי"ם מלכי, ב] רוב העושר כי מכלי תרשיש ואיים ישיבו לו מנחה פעם אחר פעם,

כמ"ש (במלכים א' ה' א', י' כ"ב), ומלכי שבא אשכר יקריבו (כמש"ש י' י'):

מלבי"ם ביאור המילות ישיבו. פעם אחר פעם, וכן והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים (מ"ב ג'):

שפת אמת – מנחה ישיבו. ובילקוט, ישיבו כל המתנות שנתן יעקב לעשו

וזה נקרא ממש תשובה כנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, ומדבר בכבוד אשר נתן יעקב לעשו שעתידין להחזיר שכתוב מנחה משמע שיש בזה דבר טוב ומניין יש להם? אלא כנ״ל [שמדובר בכבוד].

 

(יא) וְיִשְׁתַּחֲווּ־ל֥וֹ כָל־מְלָכִ֑ים כָּל־גּוֹיִ֥ם יַֽעַבְדֽוּהוּ:

רש"י כל גוים יעבדוהו – וכל הארץ מביאים מנחה לשלמה והמה מביאין איש מנחתו (שם מלכים א ד'):

רד"ק וישתחוו לו. מבואר גם זה על שלמה או מלך המשיח:

מלבי"ם וישתחוו, ג] רוב הכבוד שישתחוו לו מלכים ע"י שיכירו חכמתו ומעלותיו,

וכל גוים יעבדוהו ברצון מצד זה, כמ"ש (שם ה' י'):

 

(יב) כִּֽי־יַ֭צִּיל אֶבְי֣וֹן מְשַׁוֵּ֑עַ וְ֝עָנִ֗י וְֽאֵין־עֹזֵ֥ר לֽוֹ:

רד"ק כי יציל. לפיכך יאהבוהו כל העמים ויעבדוהו

כי יראו שיהיה מלך צדיק ויציל העניים והאביונים שאין להם עוזר, והוא יהיה להם עוזר:

מלבי"ם כי יציל, מבאר שישיג ג' המעלות האלה ע"י ג' דברים שחשב (למעלה ד') שהתנהג בדבר המשפט,

א] מ"ש ישפוט עניי עם שיציל אביון משוע ועני (משוע) ואין עוזר לו,

ר"ל שאם ישוע עני לדין נגד עושקיו יצילו בעצמו, שלא ע"י עזר השופטים שמינה בכל עיר ועיר,

ומצד זה יזכה למשול מים עד ים, כי כפי שיוסיף להשגיח על המונהגים תחתיו

כן יזכה להנהיג גוים גדולים ועצומים, וכמ"ש בע"ה פ' שמות:

 

(יג) יָ֭חֹס עַל־דַּ֣ל וְאֶבְי֑וֹן וְנַפְשׁ֖וֹת אֶבְיוֹנִ֣ים יוֹשִֽׁיעַ:

מלבי"ם יחוס, ונגד מ"ש יושיע לבני אביון, אמר שיחוס על דל ואביון לתת לו מזון ומחיה,

ולא תשועת הגוף לבד, כי גם נפשות אביונים יושיע ללמדם הנהגה ומוסר,

ונגד שיפזר מעותיו לעניים יזכה למעלת רוב העושר, על דרך יש מפזר ונוסף עוד:

 

(יד) מִתּ֣וֹךְ וּ֭מֵחָמָס יִגְאַ֣ל נַפְשָׁ֑ם וְיֵיקַ֖ר דָּמָ֣ם בְּעֵינָֽיו:

רש"י מתוך ומחמס, ממכות ומגזל – מצאתי מתוך ל' תוך

תוכות בעלי מזמות חורשי און כמו איש תככים (משלי כ"ט):

יגאל נפשם – ע"י משפט וצדקה שיעשה בהם:

רד"ק מתוך ומחמס. התוך הוא מרמה בלא ידיעה, וחמס הוא גזל בידיעה.

וייקר דמם בעיניו. וייקר כתיב בשני יודי"ן, ביו"ד האיתן וביו"ד השורש. אמר כי דם העניים יקר בעיניו, לפיכך יושיע נפשותם ויגאלם מיד הרשעים שלא ישפכו דמם.

ובדרך זה (מזמור קטז, טו): יקר בעיני ה' המותה לחסידיו:

מלבי"ם מתוך, ונגד מ"ש וידכא עושק, אמר מתוך ומחמס יגאל נפשם, מחמס של קניניהם,

ויש חמס גלוי ויש חמס נסתר ע"י מרמה ואונאה וזה קרוי תוך,

ואמר יגאל נפשם, שהגאולה היא מצד הקורבה, כי יוחשבו אצלו העניים כקרוביו שהוא הגואל שלהם,

ויקר דמם בעיניו, ומי שיהרוג את העני לא יועיל לו ממון רק יעשה משפט חרוץ בדם שופכו

ונגד זה יזכה לרוב הכבוד שישתחוו לו מלכים:

מלבי"ם ביאור המילות מתוך. היא המרמה הצפונה, וחמס הוא הגלוי. ויגאל בא על גאולת קרובים כנ"ל (ס"ט י"ט):

 

(טו) וִיחִ֗י וְיִתֶּן־לוֹ֘ מִזְּהַ֪ב שְׁ֫בָ֥א וְיִתְפַּלֵּ֣ל בַּעֲד֣וֹ תָמִ֑יד כָּל־הַ֝יּ֗וֹם יְבָרֲכֶֽנְהֽוּ:

רש"י ויחי – שלמה: ויתן לו – הקדוש ברוך הוא מזהב שבא, וכן היתה גם עושר גם כבוד אשר לא היה כמוך וגומר (מ"א מלכים א ג'):

ויתפלל בעדו תמיד וגו' – היא התפלה היא הברכה כשהקב"ה אומר לאדם ברוך תהיה ל' תפלה הוא:

רד"ק ויחי. פירושו: ויחי עמו, כמו (ויקרא כה, לו): וחי אחיך עמך.

זהו שנאמר: ויתן לו מזהב שבא, כלומר, יתן לעני מהונו שיחיה עמו.

ואמר מזהב שבא, כלומר, מזהב שיביאו לו משבא,

כמו שאמר למעלה (פסוק י): מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו, והזהב הוא שיביאו משבא.

ויתפלל בעדו תמיד, העני יתפלל בעד המלך תמיד ויברכנהו כל היום,

רצונו לומר כל הימים. (ונו"ן יברכנהו נוספת כנו"ן ידרכנהו ואחרים זולתו):

מלבי"ם ויחי, העני אשר יגאלנו מיד עושקיו כח נגד מ"ש ויקר דמם בעיניו, עי"כ יחי העני,

ונגד מ"ש שיגאל נפשם מתוך ומחמס, הוסיף שיתן להעני מזהב שבא שיביאו לו דורון

כמ"ש מלכי שבא אשכר יקריבו, שכמו שהעושר יהיה לו בזכות הצדקה כן יוסיף לתת מזה גם להעני,

ובעבור זה יתפלל העני בעדו תמיד, וכל היום יברכנהו:

 

(טז) יְהִ֤י פִסַּת־בַּ֨ר ׀ בָּאָרֶץ֘ בְּרֹ֪אשׁ הָ֫רִ֥ים יִרְעַ֣שׁ כַּלְּבָנ֣וֹן פִּרְי֑וֹ וְיָצִ֥יצוּ מֵ֝עִ֗יר כְּעֵ֣שֶׂב הָאָֽרֶץ:

רש"י פסת בר – ל' פסיון תוספת ורבוי, מצודת ציון ענין רבוי מלשון פשה תפשה (ויקרא י"ג) ועם שהוא בסמ"ך:

בר – תבואה כמו לשבור בר (ברא' בראשית מ"ב):

ויציצו – ענין פריחה כמו ויצץ ציץ (במדבר י"ז):

ורבותינו פירשוהו לשון גלוסקאות לימות המשיח וכל המזמור במלך המשיח,

ד"א פסת בר ל' רצון כמו פייס שהבריות מתפייסין ומתרצין מאת המקום כשנותן שובע בעולם:

ירעש כלבנון פריו – חטין גסין כפירות האילן ככליות של שור הגדול שהיה בימי שמעון בן שטח:

ויציצו – ישראל: מעיר – מתוך ירושלים כעשב הארץ:

רד"ק יהי פסת בר. בימי המלך הזה יהיה ברכה בעולם עד שיזרע אדם מלוא כף תבואה אפילו בראש ההרים ויהיו השבלים טובות ובריאות עד שירעשו ברוח הנושבת בהם כמו עצי הלבנון.

ופריו, פירושו פרי כף התבואה. ויציצו מעיר, מחוץ בשדות תהיה ברכה,

וכן בעיר בבני אדם תהיה הברכה עד שיציצו מעיר לרוב כעשב הארץ:

אלשיך יהי פסת בר בארץ כו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (שבת ל ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו' שנאמר יהי פסת בר וכו', והלא כמו זר נחשב לאזן שומעת וגם היכן הגלוסקא בכתוב.

אמנם אומר כי אין כונתו כמו שהיא אפויה, כי אם שכאשר הארץ תוציא תאנים וענבים גם תמר ותפוח הנאכלים כאשר המה בלקיטתן כי ילקוט הלוקט אותם ובעודם בכפו יבלעם,

ככה אין מעצור לה' להוציא לחם מן הארץ בלא מוץ וקש וסובין ומורסן או קמח כי אם כסולת נקיה,

ושיערב לפי אוכל בצאתם מן הארץ כיתר פירות מבלי טחינה ולישה ואפיה והיה טעמו כטעם גלוסקא יפיפיה, וכמאמר רבותינו ז"ל בב"ר כי הלפת היה פת בתחלה ונתקלקל ונעשה לפת,

וזהו עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (שבת ל ב) שהוא שתוציא לחם נקי כטעם סולת אפויה משוללת תבן וסובין ומורסן וקמח ונאכל כמות שהוא, וזהו יהי פסת בר בארץ,

ויתפרש כל הכתוב על פי דרכם זו, והוא כמדובר שיהיה בארץ מצמח האדמה דבר נאכל כמו פסת בר,

שהוא בהגיע הבר להיות נעשה חתיכה שהוא אחר הלישה ואפיה,

ואין צריך לומר בבקעה אשר רבו מימיה והוא מקום דשן ושמן,

כי אם גם בראש הרים אשר היובש מצוי שם. ומפני שלא יבצר מלתמוה איש שומע,

אמר כי גם בעיני כל רואה אז יתמהו ורעשו מראות שכל כך יפלא בעיני הרואים שירעשו מראות וזהו ירעש כלבנון פריו,

כי כקול רעש ארזי לבנון כי ינשב בם הרוח כן יהיה רעש פריו שישמיעו רואיו:

והנה רבותינו ז"ל פירשו ויציצו מעיר על תחיית המתים,

וצריך לדעת איזה קשר יש לסוף הפסוק עם ראשיתו לפי דבריהם ז"ל.

ונראה שהוא ענין מאמר אחר מרבותינו ז"ל והוא אומרם (כתובות קיא ב) שעתידין המתים לקום בלבושיהם בתחיית המתים קל וחומר מחטה שנקברת ערומה ויוצאת לבושה המת שנקבר בלבוש לא כל שכן.

ובזה נבוא אל הענין נמשך אל האמור, והוא שאומר יהי פסת בר בארץ שהוא משולל קש ומוץ ותבן המכסה את החטה וסובין ומורסן, ולא בלבד בבקעה הדשנה ורעננה כי אם גם בראש הרים,

וירעשו לראות פריו כרעש עצי לבנון המשמיעים רעש, ככה יתרעשו וישמיעו קולם הרואים:

ושמא תאמר אם כן איפה למה עד כה לא עשה כן הוא יתברך, ולא יוציא לחם מן הארץ בקש ומוץ ותבן?

הלא הוא ללמד דעת את העם למען ילמדו כי ככה יציץ הוא יתברך את המתים כעשב הארץ המכסה את הבר שהחטים יוצאים לבושי עשב עם שנזרעו ערומים, כן יציץ ה' את המתים לבושים מקל וחומר,

שהוא להחזיק עיקר גדול מעיקרי הדת אמונה אומן מאשר יראו בחוש כמדובר,

כי מהחטה הנזרעת ומתעפשת ויוצאת בלבוש קל וחומר לאיש שיוצא בלבוש,

וזהו ויציצו מעיר כעשב הארץ הוא קש ומוץ שהם עשב הגדל עם הפרי:

מלבי"ם יהי, עתה באר השלום וההצלחה שיהיה במדינה, יהיה פשיון ורבוי בר בארץ,

והפשיון הזה יהיה בראש הרים, ששם ירעש פריו כמו רעש הלבנון המרובה בענפים,

כמ"ש והכרמל ליער יחשב, והטעם שיהיה רק בראש הרים, כי במקום שדי תבואות יהיה עתה הרים,

ושם יציצו אנשים מן הערים כמו שצצו שם עד עתה עשב הארץ:

 

מלבי"ם ביאור המילות פסת. פשיון של בר, כמו אם פשה תפשה, מעיר שם המין,

מן הערים יציצו אנשים כעשב הארץ:

 

(יז) יְהִ֤י שְׁמ֨וֹ לְֽעוֹלָ֗ם לִפְנֵי־שֶׁמֶשׁ֘ ינין יִנּ֪וֹן שְׁ֫מ֥וֹ וְיִתְבָּ֥רְכוּ ב֑וֹ כָּל־גּוֹיִ֥ם יְאַשְּׁרֽוּהוּ:

רש"י יהי שמו – של שלמה נזכר לעולם בעושרו ובחכמתו:

לפני שמש ינון שמו – כל ימי השמש יגדל שמו, ינון ל' מלכות ושררה כמו (משלי כ"ט) ואחריתו יהיה מנון, ולניני השליט על נכסי אחרים, אמרו בלבם נינם יחד (לקמן תהלים ע"ד) מלכיהם יחד:

ויתברכו בו – אדם אומר לבנו תהי חכם ועשיר כשלמה:

רד"ק יהי שמו לעולם. שם זה המלך יהיה לעולם, כלומר, שיזכר לעולם מרוב גדולתו.

לפני שמש ינון שמו, בעוד שהשמש קיים, וכן לפני ירח (פסוק ה), לפני עש (איוב ד, יט),

רצונו לומר כל זמן שהשמש קיים יהיה זֵכר שמו.

ופירוש ינון, מן (ישעיה יד, כב) נין ונכד, מבנין נפעל, רצונו לומר כמו שהבן זֵכר האב כן יהיה שמו זֵכר לו לעולם למעשיו הטובים שיעשה. ויתברכו, כמו (בראשית כב, יח): והתברכו בזרעך כל גויי הארץ,

שיאמרו: האל יברכנו כמו שברך פלוני. יאשרוהו, יאמרו עליו: אשריו:

מלבי"ם יהי שמו נזכר לעולם, וגם יהיה מפורסם מאד כי לפני שמש ינון שמו,

שמו ילך מנין לנין דור דורים לפני מהלך השמש,

כמו שהשמש סובב ומאיר ומסיר חשך הגשמי, כן שמו יסבב ויאיר ויסיר אפל הנפשות,

עד שיתברכו בו כולם, וכל גוים יאשרוהו,

שיחשבו אותו להאושר הנפשי עד שיכונו אושר נפשם נגד דרכיו ומעשיו:

מלבי"ם ביאור המילות ינון. פעל משם נין ונכד, יאשרוהו, יחשבו אותו למאושר והאושר בא תמיד על ההצלחה הנפשיית:

 

(יח) בָּר֤וּךְ ׀ ה֣' אֱ֭לֹהִים אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹשֵׂ֖ה נִפְלָא֣וֹת לְבַדּֽוֹ:

רש"י ברוך ה' – העושה נפלאות גדולות ברדת האש מן השמים ע"י שלמה בני:

רד"ק ברוך ה'. כמו שפירשנו בתכלית הספר הראשון כי זה הפסוק ושאחריו הם דברי המחבר שנתן הודאה לאל שזכה אותו להשלים הספר.

עושה נפלאות לבדו, שמראה נפלאותיו בישראל ולא בעם אחר.

למה? כי הוא אלהי ישראל, א"כ לבדו הוא העושה הנפלאות, לא אלהי העמים:

מלבי"ם ברוך ה', יען שענין הצלחת המלך הזה היה ענין אלהי בהשגחתו הפרטיית,

והיה מן הנפלאות העולים על הטבע אשר יעשה ה' רק לבני ישראל,

אמר ברוך ה' אלהי ישראל כי הוא עושה נפלאות לבדו, שדברים כאלה לא יעשה ע"י שליח טבעי:

 

(יט) וּבָר֤וּךְ ׀ שֵׁ֥ם כְּבוֹד֗וֹ לְע֫וֹלָ֥ם וְיִמָּלֵ֣א כְ֭בוֹדוֹ אֶת־כֹּ֥ל הָאָ֗רֶץ אָ֮מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן:

רד"ק וברוך שם כבודו לעולם. הוא השם הנכתב ולא נקרא, שהוא שם הכבוד.

ועליו נאמר (זכריה יד, ט): ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי באותו שם לבדו יִקָּרֵא אז, ואז ימלא כבודו את כל הארץ, כמו שכתוב (ישעיה יא, ט): כי מלאה הארץ דעה את ה'.

אמן ואמן, קיום וקיום. כלומר, יתקיים זה הדבר העתיד קיום אמת:

מלבי"ם וברוך, ואחר שעי"כ יוכר אז כבוד ה' גם בין העמים שבאו לשמוע חכמת שלמה,

והם אין מכירים את הנפלאות רק הכירו עכ"פ שם כבודו שהוא הנהגתו ע"פ הטבע,

שזה ההבדל בין שם התפארת ובין שם הכבוד,

שם התפארת יתגדל עת יעשה מעשים להתפאר, שהוא עת ינוסס נסים גלוים לעיני הכל כמ"ש

לעשות שם תפארת (ישעיה ס"ג),

ושם הכבוד יתגדל ע"י שהיא הראשונה ומנהיג בהנהגה הסדורה הקבועה,

ובזה ימלא כבודו את כל הארץ כי כולם הכירו את כבוד ה' כי הוא הבורא והמנהיג,

אמן ואמן, אמן נגד שם התפארת העושה נפלאות ששם זה יהיה אמונה אומן ויתקיים תמיד,

ואמן נגד שם הכבוד:

 

(כ) כָּלּ֥וּ תְפִלּ֑וֹת דָּ֝וִ֗ד בֶּן־יִשָֽׁי:

אמת קנה לרב מזוז הקריאה המקובלת אצל בני ספרד לקרוא הכ' בקמץ חטף, וא"כ הקריאה היא 'כולו'.

ויש קוראים פעמיים – פעם בקמץ חטוף ופעם בקמץ רגיל, ואז הל' רפויה – כלו – נסתיימו.

רש"י כלו תפלות דוד – רבותינו דרשו כלו, כל אלו תפלות דוד לכלול כל הספר על שם דוד

ואף מ"ש בני קרח ועשרה זקנים ע"ש שהוא נקרא נעים זמירות ישראל (ש"ב שמואל ב כ"ג),

ויש לפתור כלו כמו נסתיימו כמו רומו מעט (איוב כ"ד) שומו שמים (ירמיה ב')

וא"כ הוא לא נכתב המזמור במקומו ואין מוקדם ומאוחר בספר ונראין הדברים שלעת זקנתו כשהמליך את שלמה אמרו:

אבן עזרא כלו – יש אומרים אז ימלאו תפלות בן ישי

וי"א כי כלו כמו כללו יפייך ואיננו נכון

ור' יהודה הלוי אמר בעבור שהוא סוף ספר כתב כן הסופר הראשון כאשר נכתוב אנחנו ברוך נותן ליעף כח:

רד"ק כלו תפלות דוד בן ישי. אם על שלמה, כבר פירשנו בתחילת המזמור טעמו.

ואם על מלך המשיח, פירש אדוני אבי ז"ל כן, כאשר ישתלמו נחמות אלה אז כלו תפלות דוד בן ישי.

ולא אמר כלו זמירות או הודאות אך תפלות.

כלומר, כלו תפלות דוד מעניני כפרה והצלה, כי כאשר ישתלם הכל שיצאו ישראל מהגלות ויהיו בארצם וימלוך מלך המשיח בן דוד עליהם לא יהיו צריכין לא כפרה ולא הצלה ולא הצלחה כי הכל יהיה להם,

ואז כלו תפלות דוד בן ישי.

והנוצרים מפרשים זה המזמור על ישו הנוצרי ואומרים כי הוא שלמה שהשלום שלו, וכי הוא בן מלך, ואמר יושיע לבני אביון, שהושיע היורדים לגיהנם, ואמר ירד כמטר על גז (ו) זהו האלהות שירד מן השמים כי איך יאמר על בן אדם ירד? ומאין ירד?

ואתה תשבר דבריהם לפניהם ותאמר להם:

אתם אומרים כי בפסוק הזה השלוש: אלהים, מלך ובן מלך, והרי אתם אומרים כי 'שלמה' אמר על האלהות. א"כ הם ארבעה!

ועוד, אמור: למה שָאַל שיתן האב לבן משפטיו וצדקתו?

אם על הבשר, הבשר אינו בן מלך כי האלהות הוא הבן לפי אמונתכם;

ואם על האלהות, הרי יש לומר למה שאל מה שיש לו? זהו כסילות!

ועוד, מה שאמר ישאו הרים שלום לעם (ג), והנה לא היה שלום בימי ישו הנוצרי.

ועוד, מה שאמר ייראוך עם שמש (ה), והנה כמה חוטאים ורשעים משבא ישו.

ומה שהוקשה לכם ירד כמטר (ו), לפי שזכר מטר שיורד מן השמים לארץ זכר גם כן על המלך ירד שיהיה לעם כמו המטר לארץ.

ואמר יפרח בימיו צדיק (ז), והנה אין בימי ישו לא צדיקים ולא רוב שלום.

ואמר וירד מים עד ים (ח), ואם על הבשר, לא היה זה כי אפילו בכפר אחד לא משל.

ואם על האלהות, אין שם קצבה לממשלתו, הרי ממשלתו בכל העולם, בשמים ובארץ.

ואמר ואויביו עפר ילחכו (ט), ישראל שהיו אויביו איך לחכו עפרו? הרי רדפוהו עד שהמיתוהו!

והנה הם משלו בו ולא משל הוא בהם שילחכו עפרו.

ואמר מלכי תרשיש (י), ואנה השיבו לו מנחה ואשכר המלכים?

ואמר וישתחוו לו כל מלכים (יא), זה לא היה, ולא כל הגוים יעבדוהו כי שני חלקי הגוים אינם עובדים אותו, לא ישראל ולא ישמעאלים אבל כופרין בו.

ועל מי אמר ויחי (טו)? אם על הבשר, לא חיה אבל מת בקוצר ימים; ואם על האלהות, אין צורך להתפלל שיחיה; ואם על המאמין בו אמר שיחיה, אין זה.

ועוד, למה צריך להתפלל בעדו תמיד? האלהות אין צריך להתפלל בעדו.

ואם תאמרו: הבן יתפלל לפני האב בעד כל המאמין בו, למה יתפלל? הלא הבן הוא אלוה!

הוא יתן לו זהב שבא ומה שיצטרך.

נשלם ספר שני בעזרת האל יתברך

ואחל ספר שלישי