השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק עג

(א) מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אַ֤ךְ ט֭וֹב לְיִשְׂרָאֵ֥ל אֱלֹהִ֗ים לְבָרֵ֥י לֵבָֽב:

רש"י אך טוב לישראל אלהים – לפי שענין המזמור מדבר בצרות הבאות על עובדי המקום לכך פתח בו כך

וזהו פירושו אף על פי שאני צועק ומתמה על צרותיהם של ישראל ידעתי כי הקדוש ברוך הוא טוב להם ולטובתם הוא מביא עליהם את הרעה כדי לזכותם לחיי העולם הבא:

אבן עזרא מזמור לאסף, אך טוב – כל בני איש שאינם משכילים מעשה השם באמת הם מתאוננים

ובעבור זה החל אך טוב לישראל כי טעם אך [בא למעט] שאיננו טוב לגויי הארצות, שלא ידעוהו רק לישראל:

לברי לבב – לא לכולם

זה המזמור דומה בטעמו למזמור שמעו זאת כל העמים ושכר הצדיקים לעתיד לבא מפורש במזמור הזה:

רד"ק מזמור לאסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. זה המזמור במבוכות בני העולם על שלוות הרשעים ורעת הצדיקים בעולם הזה. ואסף המשורר הזה מדבר על לשונו או על לשון כל נבוך.

וכן בספר איוב הִרְבָּה לדבר בזה הענין, וכן הנביאים הרבו לדבר בזה.

אמר ירמיהו (ירמיה יב, א): צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה. אמר: אך טוב לישראל אלהים. אף על פי שהם בגלות אלהים טוב להם וישמור להם עוד מעשיהם הטובים. וכן הוא טוב לברי לבב שהם בשאר האומות, אף על פי שהם ברע בעולם הזה, טוב יהיה להם לעולם הבא. וטעם אך, רוצה לומר אך זה אני יודע באמת יהיה מה שיהיה, כי עוד ייטיב להם.

או יהיה טעם אך לְאַמֵּת הדבר, כמו: אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט, יד),

אך מלך ישראל הוא (מ"א כב, לב), והדומים להם, שפירושם לְאַמֵּת הדבר.

והמפרשים פירשו: טוב לישראל אלהים, ולמי, לברי לבב שבהם. ואם הם ברי לבב כל שכן נקיי המעשה:

אוהב ישראל פנחס אך טוב לישראל. אך בגימטריא כ״א, כ״א ימים טובים לישראל:

שבת, ראש חודש, שבעת ימי פסח, שבועות, שני ימי ראש השנה, יום הכפורים, ושמונת ימי סוכות.   

 

(ב) וַאֲנִ֗י כִּ֭מְעַט נטוי נָטָ֣יוּ רַגְלָ֑י כְּ֝אַ֗יִן שפכה שֻׁפְּכ֥וּ אֲשֻׁרָֽי:

רש"י ואני – מטרם שומי זאת אל לבי כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי לנטות מאחרי המקום:

רד"ק ואני כמעט נָטָיוּ. וכתיב נָטוּי, והוא פעול. רוצה לומר, כל איש נבוך נטוי בזה. שֻׁפְּכָה, כתוב בה"א, לשון נקבה, על כל רגל. וקרי שֻׁפְּכו. בוי"ו, על שתי הרגלים שהם האשורים. ו

פירוש הפסוק: כמעט נטיו רגלי מן האמונה בראותי שלום הרשעים כמעט אמרתי לית דין ולית דיין.

ופירוש כאין שפכו, כמעט הוטלתי מאמונתי לארץ. כלומר, כאילו בלא דבר עמדתי שלא נפלתי,

כל כך היה הדבר המעמידי מעט כאילו אינו, לפיכך אמר: כאין:

מלבי"ם ואני כמעט אשר נטיו רגלי, והחלותי להרהר ולדרוש ולחקור אחר הנהגת ה',

הנה כאין שפכו אשורי, היה קרוב שישפכו אשורי מדרך האושר אל כפירה ומינות:

מלבי"ם ביאור המילות שפכו אשורי. יצייר כי נושא אתו כלי מלא מן אושר הנפשי שלו,

וכשיעמדו רגליו ליפול, ישפכו האשורים שלו כאשר ישפכו מים שבכלי עת ימוט הנושאם:

 

(ג) כִּֽי־קִ֭נֵּאתִי בַּֽהוֹלְלִ֑ים שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה:

רש"י כי קנאתי בהוללים – במערבבי דרכיהם אשר הייתי רואה את שלומם,

בהולליםמערבבים כמו (ישעי' א') סבאך מהול במים (סא"א):

רד"ק כי קנאתי בהוללים, הם הרשעים. כי הם מתעסקים בהנאת ובתאות העולם הזה שהוא הוללות וסכלות ולא יחושו בזה אם יגזלו יגנבו או יעשו כל רע למלאות תאותם,

ואראה אותם בשלום, ולזה קנאתי עד אשר כמעט נטיו רגלי:

מלבי"ם כי קנאתי בהוללים שהם מצליחים בעוה"ז, ושלום רשעים אראה,

וחושב בהצלחת הרשע ג' דברים שהם משונים בם מכלל בני אדם,

כי המון בני אדם כולם נכונים המה לשלש רעות כוללות,

א] מצד מזג גופם שהוא רפה וחלוש, עד שכרוך בטבעו האפיסה וההעדר על ידי ליחות השרשי שיחסר תמיד עד יבא המות, אבל הרשעים לא ישיגם רעה זאת:

זהר וישלח כי קינאתי בהוללים. [- בשוטים, מה צורך לעולם בהם] אמר לו הקב״ה לדוד חייך עדיין תצטרך לזה.

כיון שבא לבית אכיש מלך גת והתקיפו אותו נאמר בו ויתהולל בידם. בהוללים שקינא בהם שהרי לא נאמר וישתגע אלא ויתהולל.

אלשיך מזמור לאסף כו'. הנה על תלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו ישומו ישרים שלמים וכן רבים וגדולים, ויתפוצצו הררי עד באמת באמור על מה עשה ה' ככה על הארץ הזאת לכל מראה עיני כל בשר איש, גומל לחייבים טובות ולישרי לב אך להרע. והן אמת כי לא דרך כל המתמיהין שוה, כי יש יתקע יתד תמיהתו על צרות הצדיקים ויש על שלות הרשעים, ויש על שתיהן באומרם על מה זה ועל מה זה ונהפוך הוא הראוי, כי טוב לא יהיה לרשע ואך צדיקים ישמחו יעלצו.

והנה אסף במזמור הלזה הוא מן המוצאי מנוחה על ייסורי הצדיקים, וכל דברי שאגתם הוא כי טוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים. וזאת מנוחת קושיית צדיק ורע לו,

כי האלקים עשה למען הגין על בני דורו ככל מאמרי ישעיה בפרשת הנה ישכיל עבדי (ישעיה נב יג),

והן ייסורי אהבה. וזאת היתה עצבת רוח ר' חייא באמור אליו כי עלתה ארוכת רבינו הקדוש ויחי מחליו,

בכה ויאמר צר לי על עוברות ארץ ישראל, שלא הפילה אשה כל ימי ייסורי רבי ולא עצר ה' את השמים.

אך לא שליו אסף ולא נח מקושיית שלות הרשעים:

וזה מאמרו מזמור לאסף כו' לומר לא כדברי האומר כי קינה מיבעי לן על צרות הצדיקים,

כי אדרבה מזמור יש לאסף, כי הלא אך [-מעט] טוב שיש לישראל בעולם הזה, כי זה מעט טוב שיש להם,

אינו אלא מטעם כי אלקים – שהוא מדת הדין ורוגז, הוא לברי לבב הם הצדיקים הישרים בלבותם,

כי היות אלקים הוא דין לברי לבב הוא סבת היות טוב לישראל כי הם יגינו בייסוריהם על הדור:

אך על זאת יחרד לבי מפני הרואים בל יהרהרו ויאבדו,

כי הנה (ב) ואני כמעט כו' כי כמעט רפו רגלי מלכת בדרך ה', וכאין שופכו אשורי הן כל פסיעות מצותיך אשר עשיתי עד כה – כמעט היו נשפכות מרום מצב זכיותי ארצה,

שהסתכנתי להיות תוהא על הראשונות ושופך אותן ארצה,

(ג) כי קנאתי בהוללים הבלתי מרגישים, כי מי יתן ולא הייתי מרגיש כי לא נצטערתי כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב, והוא על כי שלום רשעים אראה,

כלומר הן ידעתי כי א-ל דעות ה' אך צר לי על ראות עיני כי שלום רשעים אראה:

 

(ד) כִּ֤י אֵ֖ין חַרְצֻבּ֥וֹת לְמוֹתָ֗ם וּבָרִ֥יא אוּלָֽם:

רש"י כי אין חרצובות למותם – ל' אסירה כמו (שם ישעיה נ"ח) פתח חרצובות רשע,

מסגרי כבלי רשע שאוסרין בהן העניים

אף כאן אין יסורין למיתתם המתים בהם מהם מתים בריאים כאולם בלא יסורין,

ורבותינו פירשו חרצובו' נוטריקון שאין חרידין ועצבין מיום המיתה,

ד"א שאין הקדוש ברוך הוא מאחר צביונם (פירוש רצונם):

רד"ק כי אין חרצובות למותם. כל כך הם בטובה כל ימיהם עד יום המיתה

כי אפילו בעת מותם ימותו בנחת בלא צער. כי פירוש חרצובותקשרים. כמו (ישעיה נח, ו): חרצובות רשע. ומי שהוא מת בצער ובקושי כאילו יש לו קשרים בהפרד החיים ולא יותרו הקשרים ההם אלא בקושי,

אבל הם במנוחה ימותו כאילו אין קשרים למותם. ובריא אולם, ובריא כח.

ובריא "אולם", מן יש לאל ידי (בראשית לא, כט). אומר, בחייהם כח טבעם בריא וחזק, ובמותם ימותו בנחת.

יש מפרשים אולם בחסרון כ"ף הדמיון, כאולם, כלומר הם בריאים כאולם, והוא הארמון החזק בבנין.

ובדרש (שו"ט) מפרש חרצובות מלה מורכבת, מְאַחֵר צביונות.

אמר: אין הקדוש ברוך הוא מְאַחֵר צביונם של רשעים, אלא כל מה שהם מבקשים הוא נותן להם.

משל לחולה שעלה רופא לבקרו, נטל כף שלו, אמר להם: תנו לו כל מה שהוא מבקש לאכול, למה, שהוא מת. כך הקדוש ברוך הוא (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו:

מלבי"ם כי אין חרצובות למותם, לא נמצא בטבע מזגם וגופם שיתחבא בחוריו ובסתריו

חולשה שיוביל אותם אל המות, כי בריא אולם, אולם וכחם הוא בריא וחזק מאד,

ב] שכֹל בני אדם מלאים עמל ויגון למצוא מחיתם וצרכיהם כי אדם לעמל יולד, והם.

מלבי"ם ביאור המילות חרצובות. פרשתי ישעיה (נ"א ו'). חור צב, חורים מכוסים וטמונים,

ר"ל דבר נסתר המוביל אל המיתה. ואולם שרשו איל, והמ"ם כינוי הרבים, כחם הוא בריא וחזק:

 

(ה) בַּעֲמַ֣ל אֱנ֣וֹשׁ אֵינֵ֑מוֹ וְעִם־אָ֝דָ֗ם לֹ֣א יְנֻגָּֽעוּ:

רד"ק בעמל אנוש – אינימו! בעמל שאר האנשים שמחייתם בעמל וביגיעה, הם אינם בכלל אותם אנשים,

אלא בלי עמל ישיגו מחייתם והנאותם. וכאשר יבואו נגעים וחלאים לשאר בני אדם הם לא ינוגעו עמהם:

מלבי"ם בעמל אנוש אינמו, אינם צריכים לעמול למצוא פרנסתם כי מתפרנסים בלא עמל,

ג] שבני אדם ימצאו רעות מצד הטבע הכולל, מנגעים המשמשים בעולם,

כמו נגעי התקופות ושינויי העתים והמערכת והמקומות וכד'. והם עם אדם לא ינגעו:

מלבי"ם ביאור המילות אנוש, אדם. אדם יציין גם המין, ר"ל נגעים המיוחדים אל מין האדם,

וכן דרשו חז"ל על בנגעי בני אדם, משא"כ העמל אינו מיוחד מצד האדם, רק מצד שהוא אנוש קטן ודל:

 

(ו) לָ֭כֵן עֲנָקַ֣תְמוֹ גַאֲוָ֑ה יַעֲטָף־שִׁ֝֗ית חָמָ֥ס לָֽמוֹ:

רש"י לכן ענקמתו גאוה – בעבור זה שאין יסורין באין עליהם העניקתם הגאוה לעלות על צוארם גסות הרוח:

יעטף שית חמס למו – החמס שעושין עושה אותם שמנים ועוטף את שתותיהם ועגבותיהם בעובי שומן ובשר:

רד"ק לכן ענקתמו גאוה, מן הגאוה ישימו ענק לצואריהם ולגרגרותיהם,

ומלבוש [יהיה להם] מחמס, זהו יעטף שית, חמס למו, יעטפו להם שית החמס תמיד,

כמו שיעטוף האדם מלבושו תמיד כל היום כן ישימו הם החמס כל היום:

מלבי"ם לכן ענקתמו גאוה, יש סביב צוארם ענק של גאוה, אשר יעטף ויכסה ויסתיר את שית חמס אשר למו, ר"ל שהגם שי"ל שית ועריה בושת של חמס שהם עושים,

מ"מ השית חמס מתעטף ומסתתר ע"י הענק של גאוה שעליהם,

ר"ל שע"י גאותם וגדולתם לא יגַנוּ אותם על החמס שעושים:

מלבי"ם ביאור המילות יעטף. בא על דבר המעטיף ומכסה על דבר, ומוסב על הענק,

ושית כינוי על מקום הערוה חשופי שת (ישעיה כ') שית זונה (משלי ז'), שיכסה ערות החמס אשר למו:

זה השערכל מי שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז, ל'כן ע'נקתמו ג'אוה – ר"ת עג"ל.

 

(ז) יָ֭צָא מֵחֵ֣לֶב עֵינֵ֑מוֹ עָ֝בְר֗וּ מַשְׂכִּיּ֥וֹת לֵבָֽב:

רש"י יצא מחלב עינימו – עיניהם בולטות מרוב שומן כל אדם כחוש עיניו משוקעות:

עברו משכיות לבב – יותר ממה שלבם מייחל ומצפה באה להם תאותם עברו בהם בהשגת ידם את תאות לבם:

רד"ק יצא מחלב עינימו. מרוב שומן ידמו שיצאו עיניהם כאילו אין להם עינים, כי בעובי שומן הפנים יתכסו העינים.

ובמדרש (שו"ט): עיניהם יוצאות מן הדברים השׁמֵנים שהם אוכלים ויושבים להם תחת עיניהם.

ועיניהם בולטות מפניהם, שכן אתה למד שֶׁמִן העניות ומן הדמעות עיניו של אדם מעמיקות.

וכן בני קרח אומרים (מזמור פח, י): עיני דָּאֲבָה מִנִּי עוני.

עברו משכיות לבב, ומתרגמינן מִצְפָּה (בראשית לא, מט) – שָׂכוּתָא, וכן נקרא הלב שֶׂכְוִי (איוב לח, לו):

או מי נתן לַשֶּׂכְוִי בינה, כמי שצופה הדברים במחשבה.

כלומר, כל מה שצופה [ומבקש] לבם מטובות העולם שיבואו להם, יותר ויותר באו להם ועברו על מה שחשבו.

ובמדרש (שו"ט): עברו משכיות לבב, הרבה נתת להם יותר ממה שהם מבקשים.

יש שהיה מסכים להיות בעל זמורה, עשית אותו דוכוס. ומי שהיה מסכים להיות שלטון, עשית שר צבא.

על כל מה שהם מסכימים העברת עליהם, ובשביל כך ממרום ידברו:

מלבי"ם יצא, מוסב על שית חמס, השית וערוה של חמס יצא ובוקע לחוץ, מן חלב של עינמו, אשר העינים שלהם עברו משכיות לבב,

מצייר שעיני הרשעים האלה הם משונים מעיני השר זולתם,

כי עיני הרשעים הם עוברים משכיות לבב, שתחת שכל ב"א משכיות לבבם עוברים את העינים,

היינו שלבם שוכה ורואה וחומד יותר מאשר יראו עיניהם, היינו מאשר נמצא אתם,

כי מי שי"ל מנה מבקש מאתים,

אבל הם עיניהם משיגים יותר ממה שלבם חומד כי ישיגו יותר מתאותם, (וכמ"ש למעלה י' כי הלל רשע על תאות נפשו), ושיעור הכתוב שהגם שהענק של גאוה מכסה את שית וערות חמסם,

בכל זה חמסם יוצא ונראה לכל מן החלב והשומן של עיניהם [העוברים משכיות לב],

שמחלב עיניהם תבקע החמס שלהם ויצא לחוץ,

שכל מה שיראו בעיניהם הגם שלא יחמדוהו בלבבם הם חומסים ועושקים אותו:

מלבי"ם ביאור המילות יצא. מוסב על השית שיוצא ומתגלה מחלב של עינימו משכיות עמ"ש ישעיה (ב' ט"ז):

 

(ח) יָמִ֤יקוּ ׀ וִידַבְּר֣וּ בְרָ֣ע עֹ֑שֶׁק מִמָּר֥וֹם יְדַבֵּֽרוּ:

רש"י ימיקו – את רעיהם: וידברו ברע עושק – לעשוק אביונים:

ממרום ידברו – כגון פרעה וסנחריב ונ"נ מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה') מי בכל אלהי הארצות (ישעי' ל"ו) אעלה על במתי עב (שם ישעיה י"ד) וזהו שתו בשמים פיהם:

רד"ק ימיקו, יִמַּסּוּ בני אדם בדבריהם הרעים. ומנחי העי"ן לא נמצא במקרא אלא זה.

אבל בדברי רבותינו נמצא (כתובות עז, א): מפני שהיא מְמִיקַתּוֹ.

ומפועלי הכפל נמצא: הָמֵק בשרו (זכריה יד, יב), וְנָמַקּוּ כל צבא השמים (ישעיה לד, ד), ולשונו תִּמַּק בפיהם (זכריה יד, יב), וזולתם.

וידברו ברע עשק, לא יָרְאוּ לדבר בעושק שעושים

ולא יתכסו בו, אבל ידברו בו עד שידברו במרום לאמר כי אין מרום עליהם שיענישם בזה:

מלבי"ם ימיקו, ממרום ידברו, מצייר שיוצא דבור ממרום ששם ידברו ויגזרו אומר על הרשעים האלה,

שראוי שימיקו, ושימותו בדבר ע"י רע של עושק שלהם, כן ידברו במרום,

אבל הם לא יפחדו מגזרת עירין שגזרו במרום, כי בהפך.

מלבי"ם ביאור המילות וידברו. מענין דבר. ברע עושק, ע"י הרע של העושק:

 

(ט) שַׁתּ֣וּ בַשָּׁמַ֣יִם פִּיהֶ֑ם וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם תִּֽהֲלַ֥ךְ בָּאָֽרֶץ:

רד"ק שַׁתּוּ בשמים פיהם. הדגש תמורת הנח אשר שָׁתוּ עלי (מזמור ג, ז), קָמוּ, שָׁבוּ.

ואדוני אבי ז"ל פירשו מפעלי הכפל, שרשו שתת, מענין (ב"מ נט, א; סנהדרין סח, א): דָּמוֹ שׁוֹתֵת, מדברי רבותינו ז"ל. כלומר, ניגר ורץ פיהם בשמים, וכן לשונם תרוץ בארץ, וזהו שאומר תהלך בארץ.

אומר כי שָׂמוּ בשמים פיהם, כלומר שמדברים באלהים שאין לו ידיעה בהם,

ולשונם תהלך בארץ כלומר פיהם ולשונם שהולכים בארץ הם משימים אותם בשמים.

או פירושו כי מדברים באלהים בשמים ומדברים ביראי אלהים בארץ:

מלבי"ם שתו בשמים פיהם, הם יתנו את פיהם בשמים להכריז כרוז להפך ממה שדברו במרום,

ולשונם תהלך בארץ, ר"ל ובארץ אין שומעים קול הראשון אשר דברו במרום,

רק לשונם היא המהלכת והנשמעת בארץ, והם שתו בשמים פיהם ובמכריזים לאמר.

הר"י חיון במע"ל פ' סב – וזה שנאמר, שתו בשמים פיהם (מזמור עג),

בתחלה מדברים בפלוני ומרוממים אותו עד השמים,

ואח״כ ולשונם תהלך בארץ, הם משפילים אותו עד ארץ. וזהו שאומר כאן המשורר,

אך משאתו, זה שמנשאים אותו, יעצו להדיח – שרוצים הם להשפילו, ירצו כזב בפיו יברכו כו'.

(מבאר האהל יעקב) כדרך מספרי לשון הרע שבתחלה מגדילים ערכו של אדם בעיני השומעים,

ואח״כ אומרים, האם נאה לאדם חשוב כזה לעשות מעשה מגונה כזה?…

קהלת רבה שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ. יש לך אדם שחוטא בשמים ואינו חוטא בארץ

חוטא בארץ ואינו חוטא בשמים, אבל מי שאומר לשון הרע חוטא בשמים ובארץ.

רמב״ם ה׳ טומאת צרעת שתו כשמים פיהם. דיברו בקב״ה. ולשונם תיהלך בארץ.

מי גרם להם ששתו בשמים פיהם? לשונם שתיהלך בארץ.

תחילה דיברו דברים בטלים, אחר כך לשון הרע, אחר כך על הצדיקים, אחר כך על הנביאים, ואחר כך על הקב"ה.

מעם לועז כשרוצים לדבר לשון הרע מחפים עליו באומרם שמדברים לשם שמים

אבל אין כונתם אלא להזיק וזהו שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ…

 

(י) לָכֵ֤ן ׀ ישיב יָשׁ֣וּב עַמּ֣וֹ הֲלֹ֑ם וּמֵ֥י מָ֝לֵ֗א יִמָּ֥צוּ לָֽמוֹ:

רש"י לכן ישוב עמו הלום – לפי שעמו רואים דרך רשעים צלחה ישובו על דרך הרשעים ללכת בדרכיהם:

הלום – כמו מי הביאך הלום (שופטים י"ח) הלום פה:

ומי מלא ימצו למו – ומים של פלג המלא הם ד"ת הם נחשבים למו תמצית ומזלזלים בעיניהם:

רד"ק לכן ישוב עמו הלום. יָשִׁיב כתיב ביו"ד. רוצה לומר, ישיב אותו האל. וקרי יָשׁוּב בוי"ו.

אמר: עַמו שהוא בגלות ורואה שלוות הרשעים ישוב פעם אחר פעם. הלום, כמו (שמות ג, ה): אל תקרב הלום,

כלומר ישוב בזאת הטענה אם יוכל למצוא טענה כנגדה להצדיק הדין.

ומי מלא ימצו למו, חסר המתואר, רצונו לומר ומי כוס מלא, כמו: ומאכלו בריאה (חבקוק א, טז), כעדר הקצובות (שה"ש ד, ב), והדומים להם.

רוצה לומר, ומי כוס מלא תרעלות ימצו להם, מענין (ישעיה נא, יז) שתית מצית,

כלומר ימצו מים מרים לתוך פיהם מזה הענין.

ויש מפרשים הלום מקור, מן (שופטים ה, כב) הלמו עקבי סוס, כלומר נשבר ונדכה מזה הענין:

מלבי"ם לכן, אחר שמה שהכריזו במרום עלינו לרעה לא בא עלינו, כי גם במרום אין שולטים עלינו להרע לנו, לכן ישוב עמו (של המרום) הלום, לשמוע לעצתנו, לא למצוות המרום ופקודיו רק לעשות כמעשינו,

ואז מי מלא ימצו למו, ישיגו ההשפעה של מים מלאים ממעיני הצלחה,

ולא לבד שישתו כל המים, כי גם ימצו את התמצית, ר"ל שיריקו כוס ההצלחה עד שוליו,

והמליצה שהגם שכפי הנהגת המרום היה ראוי שימותו הרשעים בדבר וחולאים קשים,

הם מצליחים ואין שולטים בשמים עליהם להומם ולאבדם, כי ידם רמה וכאלו אין ביכולת ה' להרע להם:

מלבי"ם ביאור המילות עמו. של המרום. מי מלא, מים של פלג אלהים מלא מים, ימצו, כמו שתית מצית,

שישתו עד התמצית:

 

(יא) וְֽאָמְר֗וּ אֵיכָ֥ה יָדַֽע־אֵ֑ל וְיֵ֖שׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן:

רש"י ואמרו איכה ידע אל – איכה נוכל לומר שיש דיעה בהקב"ה ותורתו אמת:

רד"ק ואמרו. זאת הטענה שטענו בה ושישובו בה כל היום לדעת מה היא,

ואמרו איכה ידע אל, דרכי בני אדם, והלא אל אמונה הוא, ואם יודע דרכי בני אדם,

איך ירע לעמו ההולכים בדרכיו, וייטיב לכופרים בו ולרשעי העולם? ואם יש דעה בעליון איך יהיה זה:

מלבי"ם ואמרו, ועפ"ז בני האדם טועים להכחיש את ההשגחה, ויטענו לאמר איך אפשר לומר שידע אל מכל הנעשה בעולם השפל, הלא.

מלבי"ם ביאור המילות איכה ידע אל, ויש דעה. לא ידע, יפול גם על מי שהוא בן דעת ואינו יודע ענין פרטי,

אבל אין דעה, מציין שלא נמצא אצלו דעת כלל,

תחלה יאמרו שאינו רוצה לדעת מעניני עולם השפל, באומרים עזב ה' את הארץ, ואח"כ יאמרו כדעת המינים שלא יצוייר אצלו דעה כלל, וכדעת הפילוסוף שהביא הכוזרי ובמו"נ, וכמ"ש חז"ל מה העמוד הזה וכו':

 

(יב) הִנֵּה־אֵ֥לֶּה רְשָׁעִ֑ים וְשַׁלְוֵ֥י ע֝וֹלָ֗ם הִשְׂגּוּ־חָֽיִל:

רש"י הנה אלה רשעים – הם ועוברים על תורתו והרי הם שלוים בעולם ומגדילים כח ועושר:

ושלוי עולם – לשון שלוה: השגו – הגדילו: [כאן חוזר רש"י לפסוק י] ומנחם פירש ישוב עמו הלום, ישוב הרשע להלום את עמו של הקדוש ברוך הוא והראשון למדתי מדבריו של ר"מ בר יצחק שליח צבור זצ"ל:

רד"ק הנה אלה רשעים. הנה אלה האומות הם רשעים והם שלוי עולם והרבו נכסים וכבוד:

מלבי"ם הנה אלה רשעים, שהלא הם מפורסמים ברשעם, ובכ"ז הם שלוי עולם והשגו חיל ומצליחים,

ובהפך אנכי הגם שאני צדיק, בכ"ז.

מלבי"ם ביאור המילות השגו. ענין ריבוי, כמו ואחריתך ישגא מאד:

 

(יג) אַךְ־רִ֭יק זִכִּ֣יתִי לְבָבִ֑י וָאֶרְחַ֖ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּֽי:

רש"י אך ריק זכיתי לבבי – כל זה מוסב על ואמרו איכה ידע אל

וגם אומר אך לריק ועל חנם אנו שומרים מצותיו של הקדוש ברוך הוא והרי אנו נגועים כל היום:

רד"ק אך ריק זכיתי. ואני שאני עַמו לריק זכיתי, זִכיתי לריק [- לחינם את] לבבי, ולריק רחצתי בנקיון כפי.

כלומר, לבי נקי ומעשַׂי נקיים ואני ברעה ולא בשלוה, והם בטוב ובשלוה:

מלבי"ם אך ריק זכיתי לבבי שלא לחטוא במחשבה, וארחץ בנקיון כפי, שלא חטאתי שום חטא במעשה,

וכ"ז לא הועיל לי, כי הלא בכ"ז.

 

(יד) וָאֱהִ֣י נָ֭גוּעַ כָּל־הַיּ֑וֹם וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לַבְּקָרִֽים:

רש"י ותוכחתי – נראית כל היום תמיד מבקר לבקר מתחדשות צרות חדשות:

רד"ק ואהי, אני טוב ונגוע ביד הרעים, כל היום, הימים, וכן לבקרים, תמיד בכל בוקר ובוקר ובכל יום.

כלומר, יום ויום תוכחתי ויסורי בידם:

מלבי"ם ואהי נגוע כל היום בלא שום חטא ועון, והיא תוכחתי לבקרים, ר"ל שהגם שאני נגוע בחנם,

בכ"ז הם הנגעים האלה הם לי תוכחת מוסר בכל בקר,

שאני חושב שאין יסורים בלא עון ואני מפשפש במעשי ואוסיף אומץ ביראת ה',

הגם שהרשעים הגמורים עושים עבירות גדולות ומצליחים:

 

(טו) אִם־אָ֭מַרְתִּי אֲסַפְּרָ֥ה כְמ֑וֹ הִנֵּ֤ה ד֭וֹר בָּנֶ֣יךָ בָגָֽדְתִּי:

רש"י אם אמרתי אספרה כמו – אמר אסף אם אמרתי בלבי לספר את הכל כמו שהוא כל מה שעמו

אומר על זאת:

הנה דור בניך בגדתי – כלומר אשים אותם בוגדים ורשעים:

מלבי"ם אם, אחר שהציע השאלה הגדולה הזאת, יאמר, בבואי לברר השאלה הזאת,

ראיתי שאם אומר לספר ולהציע השאלה הזאת כמו שהיא, הלא הנה דור בניך בגדתי,

עי"כ יבגדו הדור בה' ויצאו לידי כפירה ואהיה מחטיא את הרבים, וכן אם.

מלבי"ם ביאור המילות בגדתי. פעל יוצא, שאעשה דור בניך לבוגדים:

 

(טז) וָֽ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את עָמָ֖ל היא ה֣וּא בְעֵינָֽי:

רש"י ואחשבה – בלבי לדעת זאת – מה היא מדתו של הקדוש ברוך הוא

כן הוא עמל בעיני נראית היתה מדה זאת לי עמל ולא משפט:

מלבי"ם אחשבה לדעת זאת, אם לא אספר לרבים רק אני בפ"ע אחשב ואעיין על חקירה זאת לדעתה,

גם זאת עמל הוא בעיני, גם זאת אחשב לעמל ואון, שנראה כאילו אני מסתפק בעקרי האמונה:

 

(יז) עַד־אָ֭בוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם:

רש"י עד – אשר באתי:

אל מקדשי אל – אשר בירושלים, וראיתי מה שאירע בסנחרב ואז הבינותי לאחרית הרשעים שהוא לאבדון ואמרתי אך כל הטובה הבאה להם – חלקות הם שהקב"ה מחליק להם הדרך שלהם,

שתהא נוחה וחלקה למען לא יתנו לב לשוב אליו ויאבדו:

רד"ק עד אבוא. תַּרְתִּי בלבי לדעת זאת בעמל גדול ולא מצאתי, עד שבאתי במחשבות לבבי אל מקדשי אל,

והוא עולם המלאכים והרוחות, כי שם סוף השכר והגמול הקיים, כי טוּב העולם הזה אינו עומד,

אבל באחרית והוא עולם הנפשות בו יבחנו הטובים והרעים, וזהו שאמר אבינה לאחריתם:

מלבי"ם עד, ובהיותי נבוך בשאלה זאת ולא יכלתי לא לספרה לזולתי ולא לחקור עליה בפני עצמי,

באתי בעיוני אל מקדשי אל, היינו שהשכלתי מקומות המקודשים לאל

שבם תקבל הנפש גמולה ועונשה אחר המות, והשכלתי כי חיי העוה"ז אינם אחרית חיי האדם ומציאותו,

כי עת תפשט הנפש שמלותיה החומריים בעת המות תבא אל מקדשי אל, ושם תחיה בחיים ערבים נצחיים טובים מחיים האלה, אז אבינה לאחריתם, ראיתי מה אחרית חיי הרשעים האלה שהצליחו ברשעם,

אז ראיתי שהצלחתם פה הוא העונש היותר גדול להם, והוא כי.

מלבי"ם ביאור המילות מקדשי אל. מקומות המזומנים והמקודשים לשכר ועונש בעולם הנצחי:

 

(יח) אַ֣ךְ בַּ֭חֲלָקוֹת תָּשִׁ֣ית לָ֑מוֹ הִ֝פַּלְתָּ֗ם לְמַשּׁוּאֽוֹת:

רד"ק אך בחלקות תשית למו. ואמר, מה ששמת להם מן הטובה בעולם הזה להפילם לעולם הבא,

כמו שילך בדרך חָלָק שיראה וידמה לו הדרך טוב בעבור שהוא חָלָק, ובמעט קט ימעדו רגליו ויפול למשואות, [אבן עזרא …י"א כי למשואות מגזרת הנחש השיאני והטעם כפול: מצודת ציון למשואות – ענין חושך כמו אמש שואה ומשואה (איוב ל'):]

וכן בעולם הזה אין טובתם לאורך זמן, וגם במותם אבד זכרם ולא ישאר טובם לבניהם אחריהם,

וזהו שאומר בפסוק הבא אחריו: ספו תמו מן בלהות:

מלבי"ם אך בחלקות אשר תשית למו עי"ז הפלתם למשואות, שזה דומה כמי שכרה בור ושחת ללכוד בה ציד חיה, והחליק את הדרך המוביל אל הבור ההוא,

שהגם שהחיה בעת תלך על הדרך החלק ידמה לה שהיא לטובתה להקל מהלכה, בסוף יתגלה שע"י החלקות נפלה למשואות, כן ע"י השלוה וההצלחה שהיה לו בעוה"ז ימות מיתת נצח ויפול לגיהנם.

והוא כמו שבארתי בארצות השלום, שאחר שמחויב מהיושר האלהי שלא יקפח שכר כל בריה, שגם מי שהרשיע כל ימיו ועשה מצוה אחת יחויב שיתן לו שכרו עבור המצוה ההיא,

וכן ראוי שהצדיק שעבר עבירה אחת יקבל את ענשה, וראה ה' כי העולם הנצחי הרוחני שבה יחיה האדם אחרי מותו נכבד הוא מאד משישלם בה שכר להרשע ועונש להצדיק,

כי בהכרח יהיה השכר והעונש ההוא נצחי ואמתי, לא זמני ומדומה, ולכן ישלם שכר הרשע ועונש הצדיק פה בעולם החומרי, אשר ההצלחה שיצליח הרשע פה ויסורי הצדיק אין להם מציאות בשכל רק בדמיון,

 כי העולם הגשמי בכלל הוא רק עולם המוחש נתלה בזמן ובמקום,

עד שהטובות והרעות שירגישו בו הגופים אינם טובות ורעות נמצאים בפועל רק מדומים,

וכן אינם נצחיים רק זמנים, וכן הם משיגים את החלק הפחות של האדם שהוא הבהמה שלו,

לא אל האדם העצמי העקרי שהיא נשמתו,

וא"כ בחלקות הזה שהחליק לו בעוה"ז עי"ז הפלתם למשואות לאבדן נצחי, כי ראה נא,

מלבי"ם ביאור המילות בחלקות. הב' הוא ב' הכלי, ["ב' הכלי", היינו: אות היחס ב' תבוא לפני המכשיר או האמצעי שהפעולה נעשית בו] ע"י החלקות אשר תשית, למשאות מענין שממה וחשך:

 

(יט) אֵ֤יךְ הָי֣וּ לְשַׁמָּ֣ה כְרָ֑גַע סָ֥פוּ תַ֝֗מּוּ מִן־בַּלָּהֽוֹת:

רש"י מן בלהות – מן שדים:

רד"ק איך היו. כל רואיהם יתמהו עליהם ויאמרו: איך היו לשמה כרגע:

מצודת ציון ספו – ענין כליון כמו ספתה בהמות (ירמיה י"ב): בלהות – הוא הפוך מן בהלות:

מלבי"ם איך היו לשמה כרגע, כי ברגע שימותו חלף ונפסק כל הצלחתם המדומה,

ואז ספו וגם תמו ע"י בלהות ושדים, ר"ל שלא נשאר מהם שארית במותם,

כי תאבד נפשם באבדן גוייתם ואז יהיה כלא היה, ואז.

 

(כ) כַּחֲל֥וֹם מֵהָקִ֑יץ אֲ֝דֹנָי בָּעִ֤יר ׀ צַלְמָ֬ם תִּבְזֶֽה:

רש"י כחלום מהקיץ – כשינה שאין לה קץ שהוא שינת עולם כן היתה להם [מהקיץ – כמו מלהקיץ – מלהביא השינה לידי קץ. אמת קנה]. ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (ישעיה ל"ז):

אדני בעיר צלמם תבזה – בירושלים שהרעו עליה שם נתבזה צלם דמותם ונשרפו כלם:

רד"ק כחלום מהקיץ. והנה הם כמו החלום, כי מעת הָקִיץ לא ימצא דבר ממה שראו בחלום,  כמו שנאמר (ישעיה כט, ח): כאשר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נפשו,

כן הרשעים עתה תראה בשלוותם ועתה אינם, כמו שאמר בלדד השוחי (איוב ח, יח): אִם יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקֹמוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ. אדני בעיר צלמם תבזה, הנה מבואר כי בעולם הזה יבחנו בהיות שלוותם קצרה והבחינה הגדולה לעולם הבא, כי נפשות הצדיקים יהיו בצרור החיים ונפשות הרשעים יקלענה בתוך כף הקלע, כמו שאמר (פסוק יח): הפלתם למשואות,

ואומר עוד בחינה אחרת: בעיר צלמם תבזה,

פירש אדוני אבי ז"ל: בעיר [ל' התעוררות], כמו בהעיר [בתחיית] המתים, צלם הרשעים וצורתם תבזה,

כמו שאמר הכתוב (דניאל יב, ב): אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם.

וצלמם תפרש אם תרצה על הגוף או על הרוח, כמו (בראשית א, כו): בצלמנו כדמותנו, או על שניהם.

ויש לפרש בעיר כמשמעו, כלומר בעיר שהיה צלמם נכבד בעבור עושרם וטובם,

כשתביא עליהם הרעה תביא צלמם לבזיון מהכבוד שהיה בו. והראשון נכון:

מלבי"ם כחלום מהקיץ, כאשר יתום החלום ע"י היקיצה, כן אתה ה',

בעיר – בעת יעירו ויקיצו משנתם, אז צלמם תבזה,

ר"ל כי חיי העוה"ז וההצלחה או היסורים שירגיש בו אינם חיים אמתיים נפשיים רק חיים זמנים מוחשים, וכמו שבעת החלום יחלום האדם שהוא מוכה ומתיסר או שהוא מלך גוים ומצליח,

והגם שבמעמד השינה יש להרגשות האלה מציאות בדמיונו, כי מרגיש הכאב או העונג,

בכל זאת בעת יקיץ ישכיל כי ההרגשה הזאת שהרגיש בחלומו לא השיג הדבר כמו שהוא במציאות

רק כמו שהוא בדמיונו, שהמלכות או היסורים לא היה להם מציאות חוץ לדמיונו,

כן ההצלחה או היסורים שידמה לאדם שהוא מצליח או מתיסר בימי חיי הבלו אינם דברים נמצאים בפעל, כי הם נשואים על דברים בלתי נמצאים בעצמם רק במקרה,

כי העולם הזמני בכללו המוחש לחושנו אין לו מציאות בעצם רק במקרה, כמו שהתבאר בפילוסופיא,

והזמן עם המוחשים המתראים בו הוא ממיר מצבו בכל רגע, בלתי עומד רק שוטף ועובר,

ולא תרגיש הנפש את ההצלחה או היסורים רק בעוד שהיא ישינה בחומר הלז,

כי אז תחלום שהגוף שהיא לבושה בו, מולך או מתיסר

אבל בעיר, בעת תעיר משנתה ותקיץ מחלומה, שאז אינה רואה את כל מאומה בידה מדברי העוה"ז,

ואז צלמם תבזה, כי אז ישיגו העונש בצלמם ונפשם הרוחניית,

שתחת שהנפש נקראת כבוד תהיה מבוזה כי תכרת ותרד לאבדון:

מלבי"ם ביאור המילות בעיר, כמו בהעיר, וצלמם היא הנפש הנצחיית, צלם אלהים שלהם:

 

(כא) כִּ֭י יִתְחַמֵּ֣ץ לְבָבִ֑י וְ֝כִלְיוֹתַ֗י אֶשְׁתּוֹנָֽן:

רד"ק כי יתחמץ. כי קודם שהבינותי זה היה מתחמץ לבבי בזה הענין, מענין (במדבר ו, ג) חומץ יין,

כלומר שלא הייתי מוצא דבר מתוק וערב בלבבי שאנוח בו מזו המבוכה הגדולה.

וכליותי אשתונן, חסר בי"ת השימוש, כמו (מ"ב יב, יא): הנמצא בית ה', וזולתו.

אמר: ובכליותי גם כן שהיו יועצות אשתונן על זה הדבר. אשתונן, מגזרת (משלי כה, יח) חץ שנון.

כלומר, חץ שנון הייתי עמהם במשאי ומתני בדבר ביני לביני:

מלבי"ם כי, בעת שיתחמץ ויזדכך לבבי ויטהרו רעיוני, וכליותי אשתונן לבקש המחשבה והעצה הנכונה,

אז אראה כי.

מלבי"ם ביאור המילות יתחמץ. יטהר כמו חמוץ בגדים (ישעיה ס"ג) לפי פרושי שם.

ויל"פ שכליותי מוסב על יתחמץ כי יתחמץ לבבי וכליותי אז,

אשתונן, כמו ושננתם לבניך אז אלמד לדעת שאני בער, ולדעת המפ' בא הא' תחת הה' השתונן:

תרגום יונתן – "וכולייתי בערן כאשא". כתב ב'אמת קנה' – שיתכן ומפרש אשתונן – אש, תונן. מל' אתון נורא יקידתא.

 

(כב) וַאֲנִי־בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ:

רד"ק ואני בער ולא אדע. קודם שהבינותי זה הייתי בער, והוא אדם שאין לו דעת כמו שברא הקדוש ברוך הוא הבהמה. בהמות הייתי עמך, וכמו הבהמות הייתי עמך בעָבדי אותך, כי לא הייתי יודע אם יש גמול אם לאו:

רש"י … הייתי עמך – אף על פי שהייתי רואה כל זה תמיד הייתי עמך ולא זזתי מיראתך:

מלבי"ם אני בער, במה שלא אדע כי בהמות הייתי עמך, שחיי הגשמים בגוף וגויה היא חיי הבהמה,

כי גוף האדם אינו משונה מגוף הבהמה ולא זאת עצמות האדם והבדלו מן הבהמה,

וההצלחה והיסורים שישיג בעוה"ז לא ישיג האדם, רק הבהמה [שבו], שבה ישכון האדם העצמי,

והיא אינו האדם רק בית ומשכן אליו, או לבושו וכסותו ושמלתו לעורו:

 

(כג) וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ אָ֝חַ֗זְתָּ בְּיַד־יְמִינִֽי:

רש"י אחזת ביד ימיני – להחזיקני ביראתך כשקרבו רגלי לנטות מדרכך כמו שאמר למעלה כמעט נטיו רגלי:

רד"ק ואני תמיד עמך. ואני בהיותי תמיד עמך ודבק בך ובעבודתך מתעסק בחכמה,

עזרתני בדבר זה עד שהבינותי מה הוא, וזה שאמר אחזת ביד ימיני, ועזרתני והקימותני:

מלבי"ם ואני תמיד עמך, אבל אני בעצמי, שהוא האדם, שהוא נפשו ושכלו שהוא עקר האדם, אני תמיד עמך, עצמוּת האדם שהיא נשמתו לא ישתנה ולא יתפעל ממקרי הגוף שהוא בהמתו טובותיו ורעותיו,

כי בכל השנויים שישתנה הגוף האני הוא קיים בלתי משתנה,

והיא תמיד מתמדת על מעמד אחד, והיא עמך חי בחיים נכבדים אמתיים אלהיים למעלה ממקרי הזמן ותמורותיהם, כי היא דבקה בה',

ואתה אחזת ביד ימיני – ימליץ כי האני הזה שהוא עצמות האדם, ר"ל נשמתו, י"ל שתי ידים,

יד ימין שבו יתגבר על בהמתו וירים ימינו וישבע בחי העולם לחיות חיים מלאכיים אלהיים נבדל מן הגוף ותאוותיו,

ויד שמאל הוא היד שתשפילהו לאכול באבוס אחת עם בהמתו ולחיות כחיי הבהמה ולב כסיל לשמאלו,

ואתה אחזת ביד ימיני, לבל אחסה תחת הבהמה,

רק ארכב עליה ובל אבקש הצלחות המדומים האלה המשתנים, רק.

 

(כד) בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי:

רש"י תנחני – נחיתני:

ואחר כבוד תקחני – אילו היה טעם על כבוד היה פתרונו לאחר שהשלמת לסנחרב כל הכבוד שפסקת לו תקחנו אליך הפלאת נסיך לישראל והחרבת את סנחרב

עכשיו שהטעם על ואחר זה פתרונו ואחרי כן לכבוד תקחני משכתני אליך לכבוד ולתפארת:

רד"ק בעצתך. וכמו שעזרתני בזה והנחתני עצתך כן תנחני תמיד בעצתך ותלמדני כל ימי חיי.

ואחר כבוד תקחני, רוצה לומר בהפרד החיים ותשאר הכבוד, תקחני, כלומר תאסוף כבודי אליך.

ומלת ואחר אינה דבוקה עם כבוד, והנגינה מפרידה ביניהם, לפיכך יתפרד בפני עצמו.

ואחר, כלומר אחר מותי, כלומר באחריתי, תקחני, כלומר שתקח כבודי שהוא הנפש.

או יהיה פירוש כבוד – אֶל כבוד, כלומר אֶל כבודך תקחני:

מלבי"ם בעצתך תנחני, היא עצת ה' להדבק בו, ולעשות הכל לשמו בלי פניה גופניית רק בעבור מצות ה'

ואחר כבוד תקחני – והעצה הזאת היא תקח אותי אחר כבוד, שהיא אחר הנפש שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש כי היא כבוד האדם האמתי, שאלך אחר כבוד לא אחר הבזוי והשפל שהוא החומר ותאוותיו:

מלבי"ם ביאור המילות ואחר כבוד. אחר הנפש שנקראת כבוד, ומן הנגינה נראה שפי' ואחר כך, ר"ל אחר המות אז בכבוד יקח אותי אליך ב' בעצתך, נמשך לשתים:

 

(כה) מִי־לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם וְ֝עִמְּךָ֗ לֹא־חָפַ֥צְתִּי בָאָֽרֶץ:

רד"ק מי לי בשמים. אין לי חפץ בשמים אלא בך, כי בבעלי האמונות הרעות יש מאמינים בשמש או באחד מהכוכבים, ואני אין לי חפץ אלא בך לבד, לא שמתי לך שותף לא בשמים ולא בארץ.

ובארץ – רוצה לומר בארבע יסודות, כי יש עובדים המים וכן הרוח והעפר:

מלבי"ם מי לי, עד שאקרא להמון כחותי לאמר, מי לי בשמים, מי הוא מכם השייך לשמים,

שהיא הכח השמיימי הרוחני הנעלה מן הזמן והגשם, אל הכח הזה השמיימי הנמצא בי אשמע ואותו אבקש, ועמך לא חפצתי בארץ – ועם מה שאני עמך, דבק באלהות ורוחניות ע"י הנפש הרוחניית האלהית הנמצא בי, לא חפצתי בארציות כלל, ומואס אני את החומר והצלחות הארציית כולנה,

רק אביט אל הצלחות שמיימיות אושריות רוחניות, כי הלא.

 

(כו) כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י צוּר־לְבָבִ֥י וְחֶלְקִ֗י אֱלֹהִ֥ים לְעוֹלָֽם:

רש"י כלה שארי – נתאוה בשרי ולבבי לך:

כלה שארי – ל' תאוה כמו (לקמן תהלים קי"ט) כלתה לתשועתך נפשי:

רד"ק כלה שארי ולבבי. כשיכלה שארי שהוא הבשר ויכלה לבבי והוא הנפש החיה אשר בלב כל חי,

צור לבבי לא יכלה, והוא השכל שהוא חוזק הלב, כי פעולות השכל בו יפעלו,

והוא צור לבבי וחלקי שהוא חלק אלהים יהיה קיים לעולם, כלומר הדבק באלהים לעולם,

רוצה לומר כשיכלה בשרי ולבבי, צור לבבי וחלקי שהוא חלק אלהים יהיה קיים לעולם.

וכן: כסאך אלהים עולם ועד (מזמור מה, ז) שפירושו: כסאך כסא אלהים, כן חלקי אלהים, חלקי חלק אלהים.

או פירושו, אחרי כלות שארי ולבבי צור לבבי וחלקי יהיה אלהים לעולם כי הנה חלקי יהיה לעולם,

לפי שדבקתי בך, אבל

מלבי"ם כלה שארי ולבבי הלא כחות הגוף כולם יכלו ויתמו לבסוף, בין שארי שהוא בשר הגוף שהוא הנושא לאלה ההצלחות המדומות,

וגם לבבי שהוא החפץ ומתאוה אל הצלחות האלה, הלא הוא כלה ובלתי נצחי ועם כליונם יכלו גם ההצלחות שהם נשואות עליהם,

אבל צור לבבי, הצור העקרי השרשי של לבבי, הצור שעליו תום לבבי יעמוד,

שהיא הנפש שהיא צור האדם ושרשו, וכן חלקי אלהים החלק האלהי הנמצא בי

הלא הוא אינו כלה רק יעמד לעולם, וא"כ האושר הנישא עליו הוא ג"כ נצחי בלתי נפסד:

מלבי"ם ביאור המילות שארי. בשרי, צור לבבי, הנפש כמ"ש ויעתק צור ממקומו עמש"ש,

וחלקי (חלק) אלהים כמו כסאך אלהים (למעלה מ"ה):

 

(כז) כִּֽי־הִנֵּ֣ה רְחֵקֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ הִ֝צְמַ֗תָּה כָּל־זוֹנֶ֥ה מִמֶּֽךָּ:

רש"י זונה ממך – נפרד ממך: אבן עזרא כל זונה ממך – הוא היוצא במחשבתו ובמעשיו מרשות השם:

מלבי"ם כי הנה, עתה סיים דברי המזמור בכלל, אומר הנה הרשעים אובדים משתי סבות.

א] שיאבדו מעצמם מצד שהם רחוקים מה', שעז"א רחקיך יאבדו,

כי קיום כל נמצא הוא מה' וכפי רחוקו ממנו אין לו קיום וחיות ומציאות,

ב] יאבדו ע"י השגחה ועונש, כי הצמתה כל זונה ממך, שתכרית אותו בהשגחה על חטאיו:

 

(כח) וַאֲנִ֤י ׀ קִֽרֲבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י־ט֥וֹב שַׁתִּ֤י ׀ בַּאדֹנָ֣י ה֣' מַחְסִ֑י לְ֝סַפֵּ֗ר כָּל־מַלְאֲכוֹתֶֽיךָ:

רש"י מלאכותיך – שליחותיך רוח הקודש הבא בלבי לאמר:

רד"ק ואני קרבת אלהים. הם הרשעים הם רחוקים, ולפיכך יאבדו, אבל אני קרבת אלהים לי טוב שאצפה בקרבתי אליך שכר טוב לעולם הבא,

ובך שתי מחסי שתלמדני לספר כל מלאכותיך, כלומר כל מעשיך, שאדע ואוּכל לספר ולהבין בחכמת הטבע שהוא דעת כל מעשיך הגופנים התחתונים והעליונים ומשם אעלה לדעת מעשיך, ואז אדע דעת עליון:

מלבי"ם ואני, יש לי קיום מצד עצמי, כי קרבת אלהים לי טוב, שע"י קרבת אלהים לי, אמצא טוב ואושר,

ב] מצד ששמתי בה' מחסי שמשגיח עלי בהשגחה מיוחדת ובזה שמתי מחסי,

לספר כל מלאכותיך – שאספר רק המלאכיות והרוחניות

שהם עניני הנפש שהיא מלאך ה' בארץ לעבוד עבודתו והוא כאלהים לדעת טוב:

אמת קנה – קרבת אלהים – אותיות 'קרא בתהלים', ואני קרוא בתהלים לי טוב, שאין דבר שמדבק האדם בבוראו כמו אמירת תהלים.

תהלות מהרי"ץ – יבואר עפ"ד היערות דבש במזמור למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע , שזימר דוד שמיד "כאשר" בא אל בת שבע שלח ה' את נתן הנביא להוכיחו ולא נתן לו להשתרש בחטאו. וזה שרמז כאן ואני קרבת "אלקים" לי טוב, מה שבא עלי מידת הדין – אלקים – בקרבה ובמהרה בסמיכות למעשי הרעים, לי טוב זו טובתי המוחלטת מאת השי"ת כדי לכבסני מחטאתי ולטהרני.

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.