השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
תהלים

תהלים פרק עד

(א) מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף לָמָ֣ה אֱ֭לֹהִים זָנַ֣חְתָּ לָנֶ֑צַח יֶעְשַׁ֥ן אַ֝פְּךָ֗ בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ:

אבן עזרא משכיל לאסף למה אלהים זנחת – מלת משכיל תחלת פיוט והנה זה המזמור על אותו הטעם:…

רד"ק משכיל לאסף למה אלהים זנחת לנצח. זה המזמור ידבר על הגלות הזה.

ואמר: למה אלהים זנחתנו לנצח, הרחקת אותנו לעולם.

 יעשן אפך, כי בהתקצף אדם יתחמם ויצא עשן מנחיריו. ואמר כן על הבורא יתברך דרך משל:

מלבי"ם משכיל לאסף, הוסד על חרבן בהמ"ק, למה ר"ל כי מה שארך הזמן ולא נושענו, יהיה בא' משני פנים,

א] אם העזיבה היתה עזיבה עולמית ע"מ שלא לשוב אלינו עוד, עז"א למה אלהים זנחת לנצח,

ב] אם עזב רק לזמן עד יכלה כעסו רק שעדן לא נח רוגזו, ועז"א למה יעשן אפך בצאן מרעיתך:

תהלות מהרי"ץ – תמוה – זנחת לשון עבר, ויעשן לשון עתיד? המזמור מהוה המשך למזמור הקודם בו עסק בצדיק ורע לו כו' וכעת אומר הסיבה שהאמונה של ישראל נחלשה, היות והסתרת פניך מהם וזנחת אותם לנצח, וזה הגורם להביא עליהם חרון אף ומידת הדין – שעי"ז יעשן אפך בצאן מרעיתך.

אמת קנה מזוז – יעשן אפך בצאן. בגימט׳ תרע״ד, רמז למלחמת העולם הראשונה.

וכן עד מתי ״אלהים יחרף צר״ (פסוק יו״ד) בגימט׳ תרע"ד. וכן סימן המזמור ע״ד.

 

(ב) זְכֹ֤ר עֲדָתְךָ֨׀ קָ֮נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַחֲלָתֶ֑ךָ הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ:

רש"י קנית קדם – לפני בריית עולם שנאמר (לקמן תהלים צ') מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו:

זה שכנת בו – תקון לשון הוא כמו (ישעיה מ"ב) זו חטאנו לו והוא כמו אשר שכנת בו:

רד"ק זכור עדתך קנית. וכמו שקניתם אז ממצרים כן תקנה אותם מזה הגלות עוד.

וטעם קנית, כי היו עבדים להם כאילו מכורים הם בידם.

שבט נחלתך, זָכַר כל השבטים כאחד, לפי שהיו מיוחדים במצרים בין עם אחר והם היו שם נחלת ה' קרואים בשמו.

או אמר נחלתך, כאשר קנה אותם מבית עבדים נקראו נחלתו, כמו שכתוב (דברים ט, כט): והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול.

הר ציון זה שכנת בו, אמר: קנית אותם וגאלתם ממצרים עד שהביאותם אל הר ציון ששכנת בו.

וכן אמר בשירת הים (שמות טו, טז – יז): עם זו קנית תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'. ובאומרו הר ציון זה, בעבור כי הוא ידוע, או בעבור כי בציון נאמר זה המזמור:

מלבי"ם זכור, שלשה דברים, א] עדתך קנית קדם שמקדם בימי האבות והשבטים קנית העדה הזאת שתהיה שלך, וכבר הבטיח להאבות להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם, וראוי שלא תעזוב קנינך,

ב] שאח"כ גאלת שבט נחלתך, שעת החזיקו זרים בקנינך ונחלתך, היית אתה הגואל,

(שהגואל היא מצד שיש טענה וזכות בהדבר)

וא"כ ראוי שתגאלם שנית אחר שהם שבט נחלתך שהם לך לנחלה עולמית,

ג] הר ציון זה הלא שכנת בו, והאר פניך על מקדשך השמם למען ה' אשר שכן שם:

מלבי"ם ביאור המילות נחלתך. הנחלה מציין הקנין מדור דורים מאבות לבנים, כי הנגאלים היו שלו נחלה מהאבות, והגאולה היא מצד השייכות שי"ל בדבר כנודע, ומלת זכור נמשך לשתים זכור הר ציון:

 

(ג) הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח כָּל־הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ:

רש"י הרימה פעמיך למשואות נצח – הגבה פעימות ובהלות שלך שיהו לאויביך למשואות נצח על כל אשר הרע האויב בבית המקדש, כן חברו מנחם עם ותפעם רוחו,

למשואות לשון חורבן כמו שאיה (שם ישעיהו ו'), תשאה שממה (סא"א):

רד"ק הרימה פעמיך. יש מפרשים פעמיך מן (ישעיה מא, ז) הולם פעם. [רד"ק ישעיהו פרק מא פסוק ז את הולם פעם – הולם שם דבר כי הוא מלעיל ופירוש הולם מכה מן והלמה סיסרא ופירוש פעם הסדן שמכין עליו, ופירוש מחליק פטיש להכות בו הטסין על הסדן …]

או הוא כמשמעו: רגליך, והוא על דרך (במדבר י, לה) קומה ה' ויפוצו אויביך.

למשואות נצח, שֵׁם במקום מקור, כמו: להשאות. וכן (יחזקאל יז, ט): לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ, כמו: להשיא. כל הרע אויב בקדש, פירושו הפוך, כמו: כל אויב הרע בקודש. וכן: כל תשא עון וקח טוב (הושע יד, ג), כמו: כל עון תשא; אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם (ישעיה כו, יא), אף צָרֶיךָ אש תאכלם.

ופירוש הפסוק: הרימה פעמיך להשאות נצח כל אויב שהרע בקודש, רוצה לומר בבית המקדש:

מלבי"ם (ג – ד) הרימה, שיעור הכתוב הרימה פעמיך שאגו צורריך בקרב מועדיך,

הצוררים כשבאו במקדש ה' שאגו עליו בקול לאמר, הרימה פעמיך מפה,

לך מפה למשואות נצח, אל חורבת נצח, ר"ל שפה ישאר שואה ושממה לנצח, ותחת ששכנת בהיכל תשכון בשממות עולם, כי כל הרע אויב בקדש, כל הקדש הרע אויב,

הוא הרע והשחית כל אשר היה בקדש כן שאגו הצוררים בקרב מועדך במקדש,

ונוסף לזה שמו אותותם אותות, ששמו ע"ז אות ומופת שאין יכולת בידך להציל, כי אמרו.

מלבי"ם ביאור המילות למשאות. לחורבת והרימה פעמיך כמו הוקר רגלך,

או וישא יעקב רגליו ההליכה מפה, כל, שיעורו כל בקדש, הרע אויב:

 

(ד) שָׁאֲג֣וּ צֹ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂ֖מוּ אוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת:

רש"י מועדך – הוא בית המקדש אשר נאמר בו ונועדתי לך שם:

שמו אותותם – כשגברה ידם להחריבו אז שמו להם את אותות קסמיהם שהם אותות אמת

ומה הם הקסמים קלקל בחצים שאל בתרפים:

רד"ק שאגו וגו' מועדיך. בתי המקדש הנקראים מועד לפי שנועדים שם ישראל לרגלים,

וכן: (פסוק ח) שרפו כל מועדי אל. ואמר שאגו, כמו שאמר (איכה ב, ז): קול נתנו בבית ה' כיום מועד.

שמו אותותם אותות, נבוכדנצר שָׂם מועד לפי אותות להחריב בית המקדש, כמו שאמר (יחזקאל כא, כו): שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד, [מצודת דוד ראה בכבד – כי יש בו בהירות בעת שמוציאים אותו מגוף בעל חי והרואה יוכל לראות בו ודרך בעלי הקסם היה לקסום בו] אם ילך לירושלים או לארץ בני עמון, ובאו אותותיו ללכת לירושלים להחריבהּ:

אמת קנה מזוז – שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות. ר״ת כל הפסוק עולה בגימ׳ תשל״ד

רמז למלחמת יוה״כ, וזהו ״בקרב מועדיך״ שיוהכ״פ הוא באמצע בין ר״ה לסוכות.

ופשט הפסוק נראה שבזמן מועדיהם וחגיהם של ישראל זוממים הצוררים להעליל עליהם ולהביא עליהם צרות ב״מ וכמו שהיה בזמן הנאצים ימ״ש שתמיד גזרו והוציאו להורג בימי החגים ופורים וכיוצא בעוה״ר.

 

(ה) יִ֭וָּדַע כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּֽסְבָךְ־עֵ֝֗ץ קַרְדֻּמּֽוֹת:

[קוראים 'בסבוך' שהקמץ קטן. כ"כ מנחת שי, מכלל יופי, ספר השרשים אבן ג'נאח, השרשים לרד"ק,  ועוד].

רש"י יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות – יודע האויב כשהיה מכה בשערי פתחי המקדש שהוא כמביא מכותיו למעלה ברקיע

ומנין היה יודע? שהרי היה רואה שהיה העץ מסבך ואוחז את הקרדומות ובולען

כמו שאמרו רבותינו כולהו בלעתינהו חד תרעא דירושלים,

בסבך עץ קרדומות לשון נאחז בסבך (בראשית כ"ב), העץ סובך אותם והם נסבכין בו:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צו עמוד ב אמר רבא: טעין תלת מאה כודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן [מטען שלש מאות פרדות של פטישי ברזל חד, שחותך ברזל, שלח נבוכדנצר לנבוזראדן], כדי לפרוץ בהם את שערי ירושלים.

כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלם [כולם, כל אותם פטישים, נשברו על שער אחד של ירושלים]. שנאמר: "פתוחיה יחד בכשיל וכילפת יהלמון". משמע, על פתח אחד הלמו כל הכשילים והכילפות יחד, ולא הועילו כלום.

בעי למיהדר [רצה נבוזראדן לחזור על עקבותיו לבבל]. אמר: מסתפינא [חושש אני] דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב [שלא יעשו בי היהודים כמו שעשו בסנחריב, שנהרג כל חילו].

נפקא קלא ואמר [יצתה בת קול ואמרה]: שוור בר שוור [דולג בן דולג], נבוזראדן, שוור [קפוץ]! דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי [שהגיע הזמן שיחרב המקדש, וישרף ההיכל].

פש ליה חד נרגא [נשתייר לו פטיש אחד מאותם פטישים ששלח לו נבוכדנצר]. אתא מחייה בקופא [בא והכה בשער בצד הקהה של הפטיש, ולא בחודו] – ואיפתח [ונפתח השער].

שנאמר בספר תהלים, שהתפלל דוד לפני הקדוש ברוך הוא: "יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדמות". דהיינו, יודע לפניך אותו סבך עץ קרדומות, ששבר בו את נבוזרדן את שערי ירושלים, כאילו הביאו למעלה בכסא הכבוד.

רד"ק יודע כמביא למעלה, כשנבנה בית המקדש היה נודע מי שהיה מביא קרדומות בסבך עץ, לכרות אותו לצורך הבנין, כאילו היה מביא אותו למעלה בשמים לפני כסא הכבוד, כל כך היו שמחים ומתפארים באותו בנין, ועתה באו האויבים והלמו בכשיל הפתחים ובכילפות.

בסבָך, כמו (בראשית כב, יג): נאחז בסבַך, והוא משקל אחר כי זאת הבי"ת נקראת בקמ"ץ חטף:

מלבי"ם יודע, אמרו הלא בזה יודע שדבר זה דומה כאילו מה שמשחיתים בבהמ"ק למטה מביא אותו למעלה, היינו שרע בעיני השמים למעלה,

[במה יוודע?] אם יסבך העץ את הקרדמות, אם ייבלעו הקרדמות בהעץ ולא יוכלו לפעול פעולתם,

זה יהיה אות שהורע דבר זה למעלה, או יל"פ בזה יודע ה', אם יביא למעלה את הקרדמות המכים בהעץ, בסבך של העץ אם יבלעו בהעץ,

(ובאמת אמרו חז"ל שהקרדומות נבלעו בהשערים, שתחלה נעשה האות, רק שאח"ז נפסק נס הזה, ובזה שמו אותותם אותות, שה' מסכים על החורבן):

מלבי"ם ביאור המילות בסבך. מקור, שיבלע העץ ויסתבכו בו הקרדומות, ולפי הב' בסבך שם,

ויל"פ כי בעת הבנין לא נשמע מקבות וכלי ברזל בהבנותו עפ"ז אמר הלא תחלה אם באו קרדומות בסבך עץ היה נודע כאלו הביא הברזל למעלה, ואיך עתה פתוחיה בכשיל וכילפות יהלומון:

כתב בספר נפש החיים שער א פ"ד:

הגהה: וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות דע מה למעלה ממך. ר"ל עם כי אינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך. אבל תדע נאמנה. כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים. הכל ממך הוא על פי מעשיך לאן נוטים. על פיהם יצאו ויבואו:

ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו. לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה. בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום. הרבה יותר ממה שהחריב נ"נ וטיטוס. כי הלא נ"נ וטיטוס לא עשו במעשיהם שום קלקול כלל למעלה כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועי"כ היה להם כח לנ"נ וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה. כמו שארז"ל (איכה רבתי) קמחא טחינא טחינת. הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה החריבו רק נוה מטה. וזהו שהתפלל דוד המע"ה יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות. ביקש שיחשב לו כאלו למעלה בשמי מרומים הרס. אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ"ל:

ומעי"ז בתנחומא פקודי רבונו של עולם ייודע כמביא למעלה אמר דוד רבונו של עולם העלה עליהם כאילו היו קוצ[צ]ים ארזים ועושים סולמות לעלות לרקיע להלחם בך, אלא שאינם יכולים להלחם בך ומניחים אותך ובאים עלינו:

 

(ו) ועת וְ֭עַתָּה פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵֽילַפֹּ֗ת יַהֲלֹמֽוּן:

רש"י ועתה – אע"פ שהיה רואה שלפני הקדוש ברוך הוא קשה לא נמנע מלהלום כל פתחיה וכל שעריה יחד:

בכשיל וכילפות – כלי משחית של נגרים הם ובקרדומות באו לה תרגום יונתן בכשיליא, כילפות לשון ערבי הוא כך פירש דונש והוא מכלי הנגרים: יהלומון – האויבים:

אבן עזרא ועתה, בכשיל וכילפות – כלי ברזל להשחית ויש אומרים כי כשיל מגזרת כשלון

וכלפות בהתחלף הכ"ף בקו"ף שהיו מקלפים כמו כובע וקובע:

רד"ק ועתה פתוחיה יחד. כל הפיתוחים והציורים שהיו עשויים בזהב כולם יחד יהלמון אותם בכשיל ובכילפות. וכינוי פתוחיה על המלאכה. כלומר, מלאכת הבית שהיו פיתוחיה נאים, הלמו אותם האויבים. כשיל, הוא קרדום, ותרגום וּבְקַרְדֻּמּוֹת באו לה (ירמיה מו, כב), וּכְמָה דְּעָלִין בְּכַשִּׁילִין.

וכילפות הוא כלי מַפָּץ כמו הקרדום,

והוא בשקל (יחזקאל מ, ל) וְאֵלַמּוֹת סביב, והאחד: אֵלַם, כֵּלַף, כלי שמשברין ומסתתין בו האבנים:

מלבי"ם ועתה, הלא ראינו שלא נעשה האות הזה.

כי יהלומון בכשיל וכילפות וכלי משחית, את פתוחי הזהב שעל הקירות, ואח"כ.

מלבי"ם ביאור המילות פתוחיה. הפתוחים והצורות המפותחים על הקירות,

בכשיל תרגום בקרדומות באו לה בכשילין, וכילף, כלי שמשברים בה את האבנים:

 

(ז) שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן־שְׁמֶֽךָ:

רד"ק שלחו באש מקדשך כמו הפוך: שלחו אש במקדשך. וכן (שופטים א, ח): ואת העיר שלחו באש:

מלבי"ם שלחו באש מקדשך ושרפוה, וגם חללו לארץ משכן שמך שהוא הארון וכלי הקדש:

 

(ח) אָמְר֣וּ בְ֭לִבָּם נִינָ֣ם יָ֑חַד שָׂרְפ֖וּ כָל־מוֹעֲדֵי־אֵ֣ל בָּאָֽרֶץ:

רש"י אמרו בלבם נינם יחד – נינם מושליהם וכן (לעיל תהילים ע"ב) ינון שמו, ואחריתו יהיה מנון (משלי כ"ט) כל מושליהם מחשבה א' להם הראשונים כאחרונים להזדווג לפטרונם של ישראל [לקוב"ה] תחלה

ואח"כ יזדווגו להם ותדע שהרי שרפו כל מועדי אל שהיו בארץ כל בתי וועד שלו,

פלשתים החריבו שילה, נבכדנאצר החריב בית ראשון, ואחרים החריבו בית שני:

רד"ק אמרו בלבם נינם יחד, נינה אותם, רצה לומר נהרגם, כמו (ירמיה מו, טז): חרב הַיּוֹנָה.

כי יש בלשון הזה שהוא לשון אונאה בממון, כמו (ויקרא כה, יז): ולא תונו איש את עמיתו;

ויש לשון אונאת ממון ובגוף: ולא יונו עוד נְשִׂיאַי את עמי (יחזקאל מה, ח), והאכלתי את מוניך (ישעיה מט, כו). כל מועדי אל, פירשתי (לעיל פסוק ד):

 

אלשיך אמרו בלבם נינם יחד כו'. הנה ישראל אין כחם אלא בפיהם כי הקול קול יעקב

ומה גם בהתאחדם בבתי כנסיות כנודע כי אין קול יעקב מועיל לנַצֵחַ אם לא על ידי אחדות,

לכן מפַחַד פן בקולם יוכלו נגדם – אמרו בלבם נינם ונכלם מהיות יחד,

לכן מה עשו? שרפו כל מועדי א-ל בארץ לבל יהי להם בית ועד תפלה להתאחד:

מלבי"ם אמרו, עד שלא לבד שנשאר המקדש חרב בימיהם,

כי נינם ובני ביניהם אמרו בלבם יחד שהם שרפו כל מועדי אל בארץ, כי החורבן ערך עד ימי נינם,

עד שגם נינם מתפארים שאין עוד לאלהים מקום מועד שישכן שכינתו בארץ, וכן מתראה כדבריהם כי.

מלבי"ם ביאור המילות נינם. מענין נין ונכד:

 

(ט) אֽוֹתֹתֵ֗ינוּ לֹ֥א רָ֫אִ֥ינוּ אֵֽין־ע֥וֹד נָבִ֑יא וְלֹֽא־אִ֝תָּ֗נוּ יֹדֵ֥עַ עַד־מָֽה:

רש"י אותותינו – שהבטחתנו ביד נביאך אין אנו רואים אותם בימים רבים שאנו בגולה

נתנבא אסף על ימי הגלות: עד מה – עד מתי נהיה בצרה זו:

רד"ק אותותינו לא ראינו, אותות הגאולה לא ראינו עדיין וארך זמן רב גלותינו.

אין עוד נביא מעת הגלות, משמתו חגי זכריה מלאכי לא היה עוד נביא להגיד העתידות ומתי תהיה הגאולה. או פירוש אין עוד נביא – אין עדיין, כלומר הנביא שעתיד לְהִגָּלוֹת לנו סמוך לגאולה והוא אליה הנביא, לא בא עדיין. ולא אתנו יודע עד מה, תהיה הגאולה. ומה פירושו מתי, וכן (מזמור עט, ה): עד מה ה' תאנף לנצח:

מלבי"ם אותותינו, כי שכינת האלהים בארץ היתה מתגלה, א] ע"י נסים ונפלאות ועתה אותותינו לא ראינו,

ב] היתה מתגלה ע"י השפעת הנבואה לנביאים ועתה אין עוד נביא,

ג] היתה מתגלה ע"י רוח הקדש ועתה אין אתנו יודע עד מה:

מלבי"ם ביאור המילות עד מה. עד דבר מה, ר"ל כל מאומה:

 

(י) עַד־מָתַ֣י אֱ֭לֹהִים יְחָ֣רֶף צָ֑ר יְנָ֮אֵ֤ץ אוֹיֵ֖ב שִׁמְךָ֣ לָנֶֽצַח:

רד"ק עד מתי אלהים יחרף צר. יחרף צר וינאץ שמך, כי אומר כי אין יכולת בידך להוציאנו מן הגלות:

מלבי"ם עד מתי. מתחיל לטעון שראוי שיעשה ה' למען כבוד שמו, כי עד מתי. אתה אלהים,

יחרף צר וינאץ אויב את שמך, הכי יהיה זה לנצח:

מלבי"ם ביאור המילות יחרף צר, ינאץ אויב. הצר הוא בגלוי והאויב בלב כמ"ש בכ"מ,

הצר מחרף בפרהסיא והאויב מנאץ בלב:

אבודרהם ינאץ אויב שמך לנצח – "שמך לנצח" יש בהם אותיות שצ״ם חנכ״ל ראשי תיבות של המזלות,

שהאויב נותן להם הממשלה לנצח, ומחרף את ד׳. 

 

(יא) לָ֤מָּה תָשִׁ֣יב יָ֭דְךָ וִֽימִינֶ֑ךָ מִקֶּ֖רֶב חוקך חֵֽיקְךָ֣ כַלֵּֽה:

רש"י מקרב חיקך כלה – השליכה והוצא אותה מתוך חיקך והלחם באויביך,

כלה לשון גרש כמו (שמות י"א) כלה גרש יגרש:

רד"ק למה תשיב, כמו (איכה ב, ג): השיב אחור ימינו מפני אויב. ידך, היא השמאלית.

מקרב חיקך כלה, כַּלֵּה האויב מקרב חיקך, והוא בית המקדש שהוא מקום סתרך כמו החיק לאדם.

או פירושו, כַּלֵּה ימינך מקרב חיקך ונקום נקמתינו, כי מי שישים ידו בחיקו לא יעשה פעולה,

כדרך העצל שיתן ידו בחיקו ולא יעשה מלאכה.

וטעם כלה, שלא תשיבנה עוד אל חיקך עד עשותה משפט ברשעים. והכל דרך משל:

מלבי"ם למה תשיב ידך וימינך. והלא אינך צריך לפעול פעולה נגדו רק שלא למנוע הפעולה,

כי אתה משיב ידך וימינך ולא תניח את ידך לצאת כנגדו, רק הסתרת אותם בתוך חיקך לבל יעשו דבר,

ואם (תוציאם) מקרב חיקך – כלה, הלא אז יכלו ממילא,

ולמה תעצרם בחיקך ולא תניח אותם שיצאו ויכלו אותם?

ור"ל שלפעמים האויב חזק עפ"י הטבע וא"א לכלותו רק ע"פ נס ושידוד הטבע,

ולזה צריך זכות הדור וכשאין הדור זכאים לא יעשה ה' נס להתנוסס, אבל פה א"צ לזה נס,

כי האויב חלוש מצד טבעו ואם רק לא תשים ידך בחיקך, אם תוציא אותה מתוך חיקך יכולה עפ"י דרך הטבע, רק אתה מסתיר ידך ומונעה מלכלותו:

מלבי"ם ביאור המילות מקרב המ"ם מורה על ההוצאה, השיבה מקרב חיקך וכלה את האויב:

 

(יב) וֵ֭אלֹהִים מַלְכִּ֣י מִקֶּ֑דֶם פֹּעֵ֥ל יְ֝שׁוּע֗וֹת בְּקֶ֣רֶב הָאָֽרֶץ:

רד"ק ואלהים מלכי. איך הוא זה שהניחנו בגלות הזמן הארוך הזה, ומקדם הוא מלכי ופועל לי ישועות בקרב הארץ, ועתה הוא כאילו אינו מלכי שבעלוני זולתו.

וטעם שאמר בקרב הארץ, כמו שאמר לפרעה (שמות ח, יח): למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ.

כלומר, אף על פי שאני עליון אני משגיח בתחתונים ועושה בהם כרצוני.

וטעם בקרב, אפילו בתוך ארץ האויבים והצוררים, ואין כח להם להנצל מידו אפילו בתוך ארצם:

מלבי"ם ואלהים מלכי מקדם, והלא מקדם היית מלכי אשר לא לבד שלא השבת ידך אל חיקך

כי גם חשפת זרועך הנטויה בדרך נס, עד שהיית פועל ישועות בקרב הארץ,

ר"ל כי הישועות שיעשה ה' עפ"י הטבע והמערכה הוא פועל אותם בשמים,

שמצד שהוא אלהי השמים ומנהיג מערכת השמים יסדרם באופן שיושעו ישראל כפי הסדר הטבעי,

אבל אם יעשה נס שלא בדרך הסדר הטבעי הקבוע בשמים, אז הוא פועל הישועות בקרב הארץ למטה,

הגם שהסבות הקודמות היורדות משמים אין מסכימים לזה:

 

(יג) אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעָזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל־הַמָּֽיִם:

רש"י תהלים פרק עד פסוק יג

(יג) ראשי תנינים – הם מצרים שנקראו תנינים שנאמר (יחזקאל כ"ט) התנים הגדול וגו':

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק יג

(יג) אתה פוררת – כפול מעלומי העי"ן כדרך פור התפוררה או כדרך ויפרפרני הפך שלו והטעם כי ממשלתך מושלת בארץ כאשר הזכיר בקרב הארץ בים והתנינים אשר בו ויש אומרים כי זה רמז לבקיעת ים סוף וטעם שברת בשובו לחרבה ויש אומרים כי התנינים פרעה ושלישיו:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק יג

(יג) אתה פוררת בעזך. פוררת לשון שבור ורצוץ, כמו: פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ (ישעיה כד, יט), וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז, יב). אמר: מקודם עשית לנו כל הישועות האלה בעבורנו, שברת בעזך ים ועברנו בתוכו ושברת ראשי אויבינו במים, וזהו שאמר: ראשי תנינים על המים. ודימה מצרים לתנינים, כמו שאמר על פרעה (יחזקאל כט, ג): התנין הגדול:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק יג

(יא) למה תשיב ידך כו'. הנה ידוע כי יד סתם היא של שמאל, נמצא כי על שתי ידים ידבר באומרו ידך וימינך, ויהיה הענין כי שתי בחינות הנקראות שמאל וימין שהן הגבורה והחסד, נסתלקו בחרבן, החסד כמקרא שכתוב (איכה ב ג) השיב אחור ימינו מפני אויב, והגבורה סילק למעלה לבלתי עשות משפט באויבים למען יצא אל הפועל אשר דיבר על ישראל על כל רעתם אשר עזבוהו, ועל כן הנביא ירמיה לא אמר רק הגדול והנורא ולא אמר הגבור באומרו גוים מרקדים בהיכלו איה גבורותיו, כלומר כי סילק בחינת גבורתו ולא היה פועל בחינת הגבורה עד שאנשי כנסת הגדולה החזירוה, באומרם כי עם שנסתלק לא יבצר מלפעול גבורה, כי הן הן גבורותיו (יומא סט ב):

ונבא אל הענין, אומר אסף בשם בני הגלות, הלא צר לנו מאד על דבר כבוד שמך עד מתי אלקים יחרף צר כו' (פסוק י), והנה אפשר תשיב ותאמר עד נרחץ ונטהר מחלאת אשמותינו ויהיה העולם ראוי לשוב שתי המדות האלה, שמאל לפקוד על שונאינו, וימין לעשות עמנו חסד, על כן אנו אומרים עשה על דבר כבוד שמך אשר יחרף צר חלילה, ולא תאריך עד שוב ידך וימינך אל הארץ עמנו כאשר נכשיר מעשינו, כי הלא למה תשיב ידך וימינך אל העולם כדי לפעול בהן, והלא מקרב חיקך מלמעלה עודן תוך המְסָכִים שביניהם ובין העולם הנמשלים למלבוש המפסיק בין האדם לחוץ, כמסך שבין הלבוש לחזה הנקרא חיק, משם כלה כל צר ואויב מחרף שמך, כי אין מעצור לכלותם משם. או יכוין באומרו מקרב חיקך על המחשבה המתייחסת ללב שבתוך החיק לומר ידענו כי יום נקם בלבך כי לבא לפומא לא גלי (שוחר טוב ט ב), אך למה תמתין עד תגלה לפומא, עוד הנקם בלב משם מקרב חיקך, כלה. וכלל שני הדברים, א', שעם היות מסך בנתים כי נסתלק למעלה יכלה אותם מלמעלה, ב' ולא בידים כי אם במחשבה שהיא בקרב החיק וזהו מקרב חיקך כלה:

ולא בלבד לפקוד צבא המרום במרום ושאנחנו נלחם למטה בהם, כי אם כאשר (יב) אלקים היה מלכי מקדם שלא בלבד היה פוקד למעלה על צבא המרום במרום, כי אם גם היה פועל ישועות בקרב הארץ למטה על אויבינו בשר ודם, כמאמר הכתוב (שמות ט ו) ימינך ה' תרעץ אויב, וזהו (יג) אתה פוררת בעזך ים בים סוף, שברת ראשי תנינים הם שרו של מצרים וגדולי חיילותיו ושרי פרעה למטה שכלם נקראים תנינים, וכל זה היה על המים למטה בים שבעולם השפל בקרב הארץ, כמאמר הכתוב (שם יד ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ואמרו רבותינו ז"ל מתים לא נאמר אלא מת הוא שרו של מצרים כו':

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק יג

(יג) בעזך – בכחך פוררת הים לי"ב גזרים לכל שבט שביל לעצמו כן ארז"ל:

על המים – כי נתקשו מי הים כסלעים והיו המצרים נזרקים עליהם ונשבר ראשם:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק יג

(יג) פוררת – ענינו הרצוץ לחתיכות רבות כמו פור התפוררה ארץ (ישעיה כד):

תנינים – תנים שם דג גדול שבים פרעה נקרא תנים כמ"ש בו התנים הגדול הרובץ וכו' (יחזקאל כט) ולכן יקראו המצרים תנינים:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק יג

(יג) אתה פוררת בעזך ים, הלא נס של קריעת י"ס שנתפורר הים ונעשה יבשה לפני ישראל היה נס בקרב הארץ שלא ע"י טבע השמים והמערכה. שברת ראשי תנינים על המים, ובעת ההיא שנעשה יבשה לפני ישראל בצד אחד, הטביע את התנינים המצרים מצד השני, והיה נס כפול, והנה המצרים נקראים בשם תנינים כמ"ש התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, שהיו מאמינים שיש להם כח ע"י המים ונהר נילוס שהיו עובדים אותו ואת התנינים שבו, כמ"ש לי יאורי ואני עשיתני כמש"פ שם, ובכ"ז שברת אותם על המים:

 

(יד) אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים:

רש"י תהלים פרק עד פסוק יד

(יד) ראשי לויתן – פרעה נקרא כן שנאמר (ישעיה כ"ז) יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן וגו':

תתננו מאכל לעם לציים – נתת ממונו לעם ישראל לאוכלו לציים לכתות וצבאות שהוצאת, ציים סיעות כמו (במדבר כ"ד) וצים מיד כתים כתרגומו וסיען:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק יד

(יד) אתה – אמר רבי משה כי כל שוחה בים וגופו גדול יקרא לויתן והאות שהזכי' ראשי ולא ראש אחר ולפי דעתי שלויתן דג גדול ותחסר מלת כל כמו ראשי כל לויתן והנה השם נתנו מאכל לעם לציים שהם שוכנים בציים כנגד הים וידוע כי יש מקומות שיאכלוהו מעת לעת בזמן ידוע ורבי משה אמר כי לעם לציים כמו לעבדך ליעקב וטעם לציים לאנשי הספינות:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק יד

(יד) אתה רצצת ראשי לויתן. הוא פרעה, כי לויתן פירושו התנין הגדול, כמו (ישעיה כז, א): על לויתן נחש בריח. ואמר ראשי, על שלישיו ועל גבוריו. תתננו מאכל לעם לציים, זהו ביזת הים שבזזו ישראל שהיו עם ההולכים לציים. ציים פירושו מדברות, כי בצאתם ממצרים הלכו במדברות, כי כל מסעיהם היו במדברות, מדבר איתם, מדבר סוף, מדבר פארן, מדבר קדש, מדבר סין, מדבר מואב. או יהיה למ"ד לציים כמו למ"ד לעבדך ליעקב (בראשית לב, יט), ופירושו: לציים מדבריים. והעניין כמו שפירשנו:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק יד

(יד) אתה רצצת ראשי לויתן כו'. הנה ידוע מרבותינו ז"ל כי הוא יתברך הכין את לויתן לחלק לצדיקים לעתיד לבא, ושסירס את הזכר ושהרג את הנקבה ומלחה כמפורש פרק הספינה (בבא בתרא עד ב) לחלקה לצדיקים לעתיד לבא. ובזה יאמר הלא נתרעמתי ואמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' (פסוק י) כלומר שימהר יחישה מעשהו להביא את הקץ, ושיקרב קצו ויכלה אותם. אמר עתה הנה רצצת ראשי לויתן שמחצת ראש הנקבה וראש גוית הזכר במה שסרסת אותו, והמתחיל ומכין אומרים לו גמור כי למה רצצת ראשונה לא לחלקו לישראל, האם תתננו מאכל לעם לציים אשר אין בהם לחות עבודת שמים, כלומר ודאי כי לנו היה מה שהכנת אותם, לתתו לנו למאכל, לכן מהרה חושה כי הלא לנו הוא, ולמה תאחר ייעודך, וזהו תתננו וכו' בתמיה:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק יד

(יד) ראשי לויתן – שריו ושלישיו של פרעה הנקרא לויתן:

תתננו מאכל – נתת עושרם לבזה לעם ישראל שהלכו במדבר מקום ציה ושממה:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק יד

(יד) רצצת – ענין שבירה לחתיכות:

לויתן – זה פרעה כי התנין הגדול הוא לויתן כמ"ש את התנינים הגדולים (בראשית א) והוא הלויתן ובת זוגו:

לציים – מל' ציה ושממה:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק יד

(יד) אתה רצצת ראשי לויתן, שהם שרי המצרים וגדוליהם, תתננו מאכל לעם לציים, העם שהלכו בציה ומדבר שהם בזו בזת המצרים ושלל הלויתן:

 

מלבי"ם ביאור המילות תהלים פרק עד פסוק יד

(יד) לעם לציים. לעם שוכני ציה, והלמ"ד כפול, כמו לעבדך ליעקב, לאדוני לעשו:

 

(טו) אַתָּ֣ה בָ֭קַעְתָּ מַעְיָ֣ן וָנָ֑חַל אַתָּ֥ה ה֝וֹבַ֗שְׁתָּ נַהֲר֥וֹת אֵיתָֽן:

רש"י תהלים פרק עד פסוק טו

(טו) אתה בקעת – לישראל מן הצור מעיינות:

אתה הובשת – ירדן שהוא נהר איתן:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק טו

(טו) אתה בקעת – ביבשה כמו יבקע צורי' במדבר:

איתן – שם כמו וישב הים לפנות בקר לאיתנו:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק טו

(טו) אתה בקעת מעין. בקעת להם הצור היבש עד שיצא ממנו מים מעין ונחל. ועל שם סופו אמר מעין, כי המעיין לא יִבָּקַע אלא הצור, וכן: אפיתי על גחליו לחם (ישעיה מד, יט), וְטַחֲנִי קֶמַח (שם מז, ב), כי לא יֵאָפֶה הלחם ולא יִטָּחֵן הקמח, אלא הבצק יֵאָפֶה וְיֵעָשֶׂה לחם והחטים יטָחנו וְיֵעָשֶׂה קמח, כן הצור יבָּקע ויהיה מעיין, וכן אמר (מזמור עח, טו): יְבַקַּע צורים במדבר. אתה הובשת נהרות איתן, דבר והיפוכו, כי הצור החלמיש הפכת למעיין, ומרוב המים הפכת ליבשה. ועל הירדן אמר נהרות איתן, שהיה בחזקתו מלא על כל גדותיו והוביש אותו ועברו ישראל בתוכו ביבשה. ובאמרו נהרות והוא אחד, מפני נהרות אחרים אשר נשפכים בו. ואיתן שֵׁם לא תואר, לפיכך נסמך נהרות אליו:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק טו

(טו) אתה בקעת מעין ונחל כו'. הנה כפולה היא שאלתנו מאתו יתברך בשני דברים נגדיים, דין לאומות עכו"ם, ורחמים לישראל. על זה אמר איני מקשה לשאול כי הלא פועל ב' הפכים אתה כי הנה אתה בקעת מעין ונחל להוציא מהם מים כענין יבקע צורים כו' (תהלים עח טו), וגם תמנע מים ממקום רבויים כי אתה הובשת נהרות איתן. וכן (טז) לך יום היא מדת יום שהיא של רחמים, אף לך לילה שהיא לילה של דין, והראיה כי אתה הכינות מאור הוא הירח, ושמש, שזה ממשלת היום וזה ממשלת הלילה. והענין הוא מאמרם ז"ל היאך הכיר אברהם את בוראו, כי ראה את השמש אמר אולי זה הוא אדון העולם, כשראה שבא השמש, אמר אינו זה. בא הירח אמר אולי הוא זה, ראה כי עבר גבולו וחזר היום ויצא השמש, אז אמר הנה אין ספק כי אדונים לאלה המסדר ומוציא אותם לכל אחד בזמנו במכונתו וסידורו. הנה כי מאשר הכין מאור ושמש כל אחד ואחד בזמנו וסידורו, יוֹרֶה כי א – ל אחד לכולם הוא מניעם מוציאם ומביאם, ואם חלילה וחס היה ליום רשות אחד ולילה רשות אחר, לא היה הסידור ביניהם כאשר הוא, אך יוֹרֶה כי שניהם תחת רשות אחד, נמצא כי מדת יום ומדת לילה אחת היא, על כן אמרתי לך יום אף לך לילה והראיה כי אתה הכינות מאור ושמש:

וכן (יז) אתה הצבת כל גבולות ארץ שיש גבול שטבעו חם ויש שטבעו קר, א – ל אחד בראם, והראיה כי קיץ וחורף אתה יצרתם, ומי שיצר הקיץ חם והחורף קר ברא גבול אחד מקצה הארץ חם מעין הקיץ וגבול אחר קר מעין החורף. והכרח ענין קיץ וחורף הלא הוא מאשר אמר אתה הכינות מאור ושמש (פסוק טז) כי מאשר הכינם ע"פ סדורם וסיבובם נמשך הקיץ והחורף, ומזה ג"כ ימשך היות חילוק בגבולות ארץ, זה חם וזה קר, על פי סיבוב השמש שיש מקום ששולט חומו יותר מבזולתו כנודע לבעלי התכונה:

[י – טו] או ענין שיעור הכתובים ואלקים מלכי מקדם וכו' לומר, הלא אמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' כי גם שצר לי בגליות איני חש רק על כבודך כי עד מתי את אלקים יחרף כו'. ואם תתעכב עד השיבך אל העולם ידך שהוא שמאל לעשות דין בעכו"ם וימינך להיטיב את ישראל, ואי אפשר עד נשוב עדיך ונתקן מעשינו, הנה זה היה אם היה בלתי אפשר לעשות הדבר עד תשיב מדותיך אלה בעולם, אך אין זה צריך כי למה תשיב ידך וימינך אל העולם בשביל זה, הלא מקרב חיקך בעודך מסולק למעלה, מקרב חיקך הוא מבפנים אל המסכים שבינתים כלה מלמעלה. ומה שאני שואל שתעשה על כבוד שמך שחילל הצר, לא מבלתי היותך עושה נפלאות גדולות למעני, כי הלא כאשר אתה היית מלכי מקדם היית עושה נפלאות ביבשה ובים, ביבשה כי היית פועל ישועות בקרב הארץ בארץ מצרים, וגם בים כי אתה פוררת בעזך ים בים סוף שברת ראשי תנינים על המים, וכן אתה רצצת כו' כמפורש בסמוך. וכן אתה בקעת מעין ונחל כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה כא ו) "ותבקע הים" לא נאמר אלא ויבקעו המים (שמות יד), מלמד שכל מימות שבעולם וכל מעינות ונחלים נבקעו, וזה יאמר אתה בקעת מעין ונחל. וכן אתה הובשת נהרות איתן כירדן, ועל ידי אליהו על ידי אדרתו ויחצו המים (מלכים ב ב):

[טז – יז] והטעם הוא כי לך יום כו' לומר בשבילך, שיהיה לך יום לעסוק בו בתורתך שיהיה היום לך וגם שיהיה לך לילה כענין והגית בו יומם ולילה (יהושע א), וזה אינו כי אם על ידי ישראל. כד"א (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, לומר שאם לא בשביל התורה שנקראת ברית יומם ולילה שיעסקו בה, חקות שמים וארץ להיות סדר שמש וירח להיות מדת יום ומדת לילה לא שמתי. והוא מאמר פסוק זה לך יום אף לך לילה שהוא להיות לך להוציאם בתורתך, על כן אתה הכינות מאור ושמש למדת יום ומדת לילה שהוא ענין חקות שמים וארץ. ואמר לך כו' אף לך לילה לְמַה שעיקר עסק התורה הוא ביום כמו שאמרו ז"ל (עירובין סה א) אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא, על כן אמר לך יום בעצם ואף לך גם לילה:

וגם למען היות לך יום כו' שהוא לך יום ולילה לעסוק בתורתך, היה מה שאתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם, שכל זה הוא ע"י ישראל כי הכל בראת בשבילם שיעסקו בתורתך. ועם כל זה לא אמרנו שתעשה למעננו כי אם (יח) זכר זאת שהוא מה שאויב חרף ה' כו', שהוא מה שאמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' (פסוק י), וגם זכר עם נבל נאצו שמך ועשה אשר בקשתי ממך באמרי (פסוק יא) מקרב חיקך כלה:

[י] או יאמר עד מתי אלקים יחרף צר כו' שידבר על טיטוס (גיטין נו ב) שחירף אלקים חיים זה פעמיים, אחד בבית המקדש שדיבר תועה ובעל שם זונה על ספר תורה וגידר את הפרוכת, ואחרי כן בסערת הים אמר אלקי ימים ומים אלקיהם של אלו, שכל כחו על המים, בהם הטביע את פרעה והביא את המבול, יֵצֵא אתי ביבשה ואראה מה כחו גדול. עליו יתכן דיבר אסף ברוח קדשו ואמר עד מתי את אלקים יחרף צר, שסבלת מה שחירף בבית המקדש, למה איחרת פקידתו עד שב וניאץ שמך הגדול אשר הוא לנצח, כי ניאץ באמרו שהוא יתברך אלקי ימים ולא של יבשה עם היות שממזרח שמש עד מבואו גדול שמך בגוים כמאמר הנביא, וזהו עד מתי יחרף שימשך שגם ינאץ שמך אשר הוא לנצח:

[יא – יב] ושמא תאמר כי השבת אחור ימינך מפני אויב, הלא זה הוא על ימין חסדך מלהיטיב את ישראל בזמן ההוא, אך למה ידך הפועלת דין למה תשיבנה גם היא וזהו למה תשיב ידך וימינך והיה די להשיב הימין לבדה. ושמא תאמר כי היית כמי שידו תוך חיקו עד יוציאנה, תיגלה ותראה כחה, כך היתה ידך בלתי מתגלית למעלה כי יעכב הִגָלוֹתָה מסך אשמות ישראל כי היה השפע צפון ובלתי מתגלה, עם כל זה מקרב חיקך כלה. כי אין מעצור לך, כי הלא ואלקים מלכי שמלך עלי במתן תורה כי מאז היה לי לאלקים ואני לו לעם, ועל כל זה מקדם היותו מלכי היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא עד שלא יצאנו ממצרים שעדיין לא היינו כדאים והיו לנו עוונות וחטאות כמו שאמרו ז"ל על פסוק (דברים ד) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי כו' הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה:

או שיעור הכתובים בדרך הזה למה תשיב ידך וימינך כמדובר, ושמא תאמר הלא (גיטין נו ב) פקד על טיטוס ארצה אחרי כן ע"י יתוש שנקר את מוחו, על כן אמר למה איחרת כ"כ, מקרב חיקך שהוא במקום שהיתה שכינה כי לא זזה מכותל מערבי, אלא שהיתה כעוטיה בהסתר כדבר שהוא בקרב חיק, למה תייחל עד יֵצֵא לחוץ ידבר סרה פעם שנית, ואחרי צאתו מהים ללקותו ע"י יתוש, מקרב חיקך תוך בית המקדש שהיתה שם שכינה כמלובשת, ששם חירף, משם כלה. זה הוא על מה שחירף אויב בבית המקדש. ועל אשר ניאץ שמך באמרו כי יכלתך הוא בים ולא ביבשה שעל זה אמרתי (פסוק י) ינאץ אויב כו' תפח רוחו, כי הלא ואלקים מלכי מקדם במצרים ושם היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא ביבשה בארץ מצרים:

[יג] ומה שנתלה לומר שאת המצריים לא הלקה כי אם בים, גם זה לא כן הוא, כי הן אמת שאתה פוררת בעזך ים שעשית אותה פירורים, שהוא שהיו י"ב חלקים במחיצות מים להם חומה בין כל שבט ושבט כי"ב שווקים, עם כל זה מה ששברת ראשי תנינים הם שרו של מצרים וראשי חיילותיו כמו שכתוב בספר הזוהר כי היו עמו ראשי חיילות כחות חיצונים אלפים ורבבות ושלישים על כלו, הנה מה ששברת את ראשי תנינים ההם לא בים היה רק על המים שהוא למעלה מן המים באויר, הנה שלא היתה פעולתו במים בלבד:

[יד] ואפילו מה שרצצת ראשי לויתן מאז נברא העולם, גם שהיה בים, הנה הפעולה היתה לצורך יושבים ביבשת שהוא למען תתננו מאכל לעם לציים הם יושבי ציה, שעל כן סירס את הזכר והרג את הנקבה:

[טו] ועוד כי אתה בקעת תוך היבשה מעין ונחל שהוא במבול שנבקעו מעינות תהום, וגם מהמים עשית יבשה כי אתה הובשת נהרות איתן, כי כל פעולות אלו אל היבשת יתיחסו:

[טז] ולא בלבד אתה עושה דין ורוגז בים וביבשה ובאויר כמדובר, כי גם בעולם הגלגלים במאורות, כי הנה לך יום בעצם המאיר לארץ ולדרים עליה שהוא מתייחס אל היות לך רצוי לך, כי אור בהיר הוא השמש, אך לא הלילה בעצם כי אם בלשון אף, כלומר כי אף לך לילה כי מיעטת את הירח באופן שהיות לך הלילה נאמר בלשון אף, וזה לא היה כן מתחלה כי הנה אתה הכינות כאחד מאור ושמש כי יחדיו היו תמים, כלומר אלא שעשית רוגז עם הירח:

או שיעור הכתוב למה סבלת מרשע אחד מה שחירף שמך, והלא לא כן עשית עם הירח עם שלא חירפה כי אם שדברה נגד השמש וזהו לך יום בעצם רצוי לך ולא כן הלילה כי אם אף לך כלומר אף ולא בעצם כי לקתה, עם היות כי אתה הכינות בכוננות אחד את שניהם כי אתה הכינות מאור ושמש בשוה, כלומר ויהי נא אויב זה כירח שלא הארכת לה כי אם לקתה מיד בדברה ולמה תעשה כה:

[יז] ואין לומר שטעה במה שראה כי הים היה סוער עליו משא"כ ביבשה ועל כן תקל אשמתו, זה לא כן הוא, כי הלא דבר בלתי נעלם הוא כי כל הארץ אתה בראתה כי הלא אתה הצבת כל גבולות ארץ, כי הים הוא אחד מגבולי הארץ, ולא יתכן כי גבול אחד לה והשאר לזולתו חלילה שאם כן איך בעל הים אינו מציף כל הארץ בהיות שהים גבוה מן הארץ למה ירחם על הארץ שאינה שלו, אך יוֹרֶה כי אתה הצבת והעמדת כל גבולות ארץ פן יציפם הים. ואם הוא כי היתה דעתו כי ים ויבשה הם נגדיים ועל כן ייחס הדבר אל שתי רשויות, זה אינו כלום, כי הנה קיץ וחורף הם שני נגדיים ואתה יצרתם ע"י סדר מאור ושמש וסבובם. כלל הדברים הוא כי הנני שב אל מאמרי אשר אמרתי (פסוק י) עד מתי אלקים יחרף צר כו':

[יח] וזהו אומרו עתה כנותן קצצי למלין, זכר זאת שהוא מה שאויב חרף כו' ועשה על כבוד שמך:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק טו

(טו) אתה בקעת – את הסלע והוצאת להם מעין ונחל:

נהרות איתן – זה הים והירדן ר"ל עשית להם נסים מחולפים במקום היובש השפעת מים ומקום המים הובשת:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק טו

(טו) הובשת – מל' יבש:

איתן – ענין חוזק כמו איתן מושבך (במדבר כד):

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק טו

(טו) אתה, וגם ראינו שאתה פועל פעולות הפכיות, בצד אחד בקעת את הסלע ונעשה ממנו מעין ונחל, ומצד אחר הובשת נהרות איתן, שתעשה מן העפר מים ומן המים עפר, וכמ"ש מה לך הים כי תנוס ההופכי הצור אגם מים:

 

מלבי"ם ביאור המילות תהלים פרק עד פסוק טו

(טו) בקעת מעין, בקעת הצור שיהיה מעין, וכן וטחני קמח:

 

(טז) לְךָ֣ י֭וֹם אַף־לְךָ֥ לָ֑יְלָה אַתָּ֥ה הֲ֝כִינ֗וֹתָ מָא֥וֹר וָשָֽׁמֶשׁ:

רש"י תהלים פרק עד פסוק טז

(טז) לך יום – גאולתם של ישראל:

אף לך לילה – ועמך היו בצרות הלילה:

אתה הכינות מאור ושמש – אתה הכינות להם מאור התורה:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק טז

(טז) לך – הטעם שאתה עושה אלה הנפלאות בכל זמן ביום ובלילה כי המושלים בהם אתה הכינותם:

מאור – הוא הירח והזכירו לפני השמש בעבור שהשלים במלת לילה כי כן דרך המקרא ואתן לעשו:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק טז

(טז) לך יום אף לך לילה. לפי שזכר ההפכים שעשה לישועת ישראל לעשות היבש לח והלח יבש, גם כן ההפכים שעשה בעולם בבריאתו טבע כנגד טבע, כמו שעשה בזמן הבריאה טבעים זה היפך זה, וכן בכל יום ויום הוא הופך הטבעים כרצונו לצורך עבדיו להראות כי הכל בידו, ואלה הם הפכי העולם שהוא זוכר, וכולם בראם כן דבר והיפוכו, וכל אחד צורך הברואים כי הלילה מנוחת בני אדם וטרף החיות, לפיכך אמר אף, כי אפילו הלילה שלא יראה שיש בו תועלת יש בו תועלת גדולה, ולך הוא כי אתה כוננת בו להיות חושך חצי הזמן לתועלת הברואים:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק טז

(טו) אתה בקעת מעין ונחל כו'. הנה כפולה היא שאלתנו מאתו יתברך בשני דברים נגדיים, דין לאומות עכו"ם, ורחמים לישראל. על זה אמר איני מקשה לשאול כי הלא פועל ב' הפכים אתה כי הנה אתה בקעת מעין ונחל להוציא מהם מים כענין יבקע צורים כו' (תהלים עח טו), וגם תמנע מים ממקום רבויים כי אתה הובשת נהרות איתן. וכן (טז) לך יום היא מדת יום שהיא של רחמים, אף לך לילה שהיא לילה של דין, והראיה כי אתה הכינות מאור הוא הירח, ושמש, שזה ממשלת היום וזה ממשלת הלילה. והענין הוא מאמרם ז"ל היאך הכיר אברהם את בוראו, כי ראה את השמש אמר אולי זה הוא אדון העולם, כשראה שבא השמש, אמר אינו זה. בא הירח אמר אולי הוא זה, ראה כי עבר גבולו וחזר היום ויצא השמש, אז אמר הנה אין ספק כי אדונים לאלה המסדר ומוציא אותם לכל אחד בזמנו במכונתו וסידורו. הנה כי מאשר הכין מאור ושמש כל אחד ואחד בזמנו וסידורו, יוֹרֶה כי א – ל אחד לכולם הוא מניעם מוציאם ומביאם, ואם חלילה וחס היה ליום רשות אחד ולילה רשות אחר, לא היה הסידור ביניהם כאשר הוא, אך יוֹרֶה כי שניהם תחת רשות אחד, נמצא כי מדת יום ומדת לילה אחת היא, על כן אמרתי לך יום אף לך לילה והראיה כי אתה הכינות מאור ושמש:

וכן (יז) אתה הצבת כל גבולות ארץ שיש גבול שטבעו חם ויש שטבעו קר, א – ל אחד בראם, והראיה כי קיץ וחורף אתה יצרתם, ומי שיצר הקיץ חם והחורף קר ברא גבול אחד מקצה הארץ חם מעין הקיץ וגבול אחר קר מעין החורף. והכרח ענין קיץ וחורף הלא הוא מאשר אמר אתה הכינות מאור ושמש (פסוק טז) כי מאשר הכינם ע"פ סדורם וסיבובם נמשך הקיץ והחורף, ומזה ג"כ ימשך היות חילוק בגבולות ארץ, זה חם וזה קר, על פי סיבוב השמש שיש מקום ששולט חומו יותר מבזולתו כנודע לבעלי התכונה:

[י – טו] או ענין שיעור הכתובים ואלקים מלכי מקדם וכו' לומר, הלא אמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' כי גם שצר לי בגליות איני חש רק על כבודך כי עד מתי את אלקים יחרף כו'. ואם תתעכב עד השיבך אל העולם ידך שהוא שמאל לעשות דין בעכו"ם וימינך להיטיב את ישראל, ואי אפשר עד נשוב עדיך ונתקן מעשינו, הנה זה היה אם היה בלתי אפשר לעשות הדבר עד תשיב מדותיך אלה בעולם, אך אין זה צריך כי למה תשיב ידך וימינך אל העולם בשביל זה, הלא מקרב חיקך בעודך מסולק למעלה, מקרב חיקך הוא מבפנים אל המסכים שבינתים כלה מלמעלה. ומה שאני שואל שתעשה על כבוד שמך שחילל הצר, לא מבלתי היותך עושה נפלאות גדולות למעני, כי הלא כאשר אתה היית מלכי מקדם היית עושה נפלאות ביבשה ובים, ביבשה כי היית פועל ישועות בקרב הארץ בארץ מצרים, וגם בים כי אתה פוררת בעזך ים בים סוף שברת ראשי תנינים על המים, וכן אתה רצצת כו' כמפורש בסמוך. וכן אתה בקעת מעין ונחל כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה כא ו) "ותבקע הים" לא נאמר אלא ויבקעו המים (שמות יד), מלמד שכל מימות שבעולם וכל מעינות ונחלים נבקעו, וזה יאמר אתה בקעת מעין ונחל. וכן אתה הובשת נהרות איתן כירדן, ועל ידי אליהו על ידי אדרתו ויחצו המים (מלכים ב ב):

[טז – יז] והטעם הוא כי לך יום כו' לומר בשבילך, שיהיה לך יום לעסוק בו בתורתך שיהיה היום לך וגם שיהיה לך לילה כענין והגית בו יומם ולילה (יהושע א), וזה אינו כי אם על ידי ישראל. כד"א (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, לומר שאם לא בשביל התורה שנקראת ברית יומם ולילה שיעסקו בה, חקות שמים וארץ להיות סדר שמש וירח להיות מדת יום ומדת לילה לא שמתי. והוא מאמר פסוק זה לך יום אף לך לילה שהוא להיות לך להוציאם בתורתך, על כן אתה הכינות מאור ושמש למדת יום ומדת לילה שהוא ענין חקות שמים וארץ. ואמר לך כו' אף לך לילה לְמַה שעיקר עסק התורה הוא ביום כמו שאמרו ז"ל (עירובין סה א) אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא, על כן אמר לך יום בעצם ואף לך גם לילה:

וגם למען היות לך יום כו' שהוא לך יום ולילה לעסוק בתורתך, היה מה שאתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם, שכל זה הוא ע"י ישראל כי הכל בראת בשבילם שיעסקו בתורתך. ועם כל זה לא אמרנו שתעשה למעננו כי אם (יח) זכר זאת שהוא מה שאויב חרף ה' כו', שהוא מה שאמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' (פסוק י), וגם זכר עם נבל נאצו שמך ועשה אשר בקשתי ממך באמרי (פסוק יא) מקרב חיקך כלה:

[י] או יאמר עד מתי אלקים יחרף צר כו' שידבר על טיטוס (גיטין נו ב) שחירף אלקים חיים זה פעמיים, אחד בבית המקדש שדיבר תועה ובעל שם זונה על ספר תורה וגידר את הפרוכת, ואחרי כן בסערת הים אמר אלקי ימים ומים אלקיהם של אלו, שכל כחו על המים, בהם הטביע את פרעה והביא את המבול, יֵצֵא אתי ביבשה ואראה מה כחו גדול. עליו יתכן דיבר אסף ברוח קדשו ואמר עד מתי את אלקים יחרף צר, שסבלת מה שחירף בבית המקדש, למה איחרת פקידתו עד שב וניאץ שמך הגדול אשר הוא לנצח, כי ניאץ באמרו שהוא יתברך אלקי ימים ולא של יבשה עם היות שממזרח שמש עד מבואו גדול שמך בגוים כמאמר הנביא, וזהו עד מתי יחרף שימשך שגם ינאץ שמך אשר הוא לנצח:

[יא – יב] ושמא תאמר כי השבת אחור ימינך מפני אויב, הלא זה הוא על ימין חסדך מלהיטיב את ישראל בזמן ההוא, אך למה ידך הפועלת דין למה תשיבנה גם היא וזהו למה תשיב ידך וימינך והיה די להשיב הימין לבדה. ושמא תאמר כי היית כמי שידו תוך חיקו עד יוציאנה, תיגלה ותראה כחה, כך היתה ידך בלתי מתגלית למעלה כי יעכב הִגָלוֹתָה מסך אשמות ישראל כי היה השפע צפון ובלתי מתגלה, עם כל זה מקרב חיקך כלה. כי אין מעצור לך, כי הלא ואלקים מלכי שמלך עלי במתן תורה כי מאז היה לי לאלקים ואני לו לעם, ועל כל זה מקדם היותו מלכי היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא עד שלא יצאנו ממצרים שעדיין לא היינו כדאים והיו לנו עוונות וחטאות כמו שאמרו ז"ל על פסוק (דברים ד) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי כו' הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה:

או שיעור הכתובים בדרך הזה למה תשיב ידך וימינך כמדובר, ושמא תאמר הלא (גיטין נו ב) פקד על טיטוס ארצה אחרי כן ע"י יתוש שנקר את מוחו, על כן אמר למה איחרת כ"כ, מקרב חיקך שהוא במקום שהיתה שכינה כי לא זזה מכותל מערבי, אלא שהיתה כעוטיה בהסתר כדבר שהוא בקרב חיק, למה תייחל עד יֵצֵא לחוץ ידבר סרה פעם שנית, ואחרי צאתו מהים ללקותו ע"י יתוש, מקרב חיקך תוך בית המקדש שהיתה שם שכינה כמלובשת, ששם חירף, משם כלה. זה הוא על מה שחירף אויב בבית המקדש. ועל אשר ניאץ שמך באמרו כי יכלתך הוא בים ולא ביבשה שעל זה אמרתי (פסוק י) ינאץ אויב כו' תפח רוחו, כי הלא ואלקים מלכי מקדם במצרים ושם היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא ביבשה בארץ מצרים:

[יג] ומה שנתלה לומר שאת המצריים לא הלקה כי אם בים, גם זה לא כן הוא, כי הן אמת שאתה פוררת בעזך ים שעשית אותה פירורים, שהוא שהיו י"ב חלקים במחיצות מים להם חומה בין כל שבט ושבט כי"ב שווקים, עם כל זה מה ששברת ראשי תנינים הם שרו של מצרים וראשי חיילותיו כמו שכתוב בספר הזוהר כי היו עמו ראשי חיילות כחות חיצונים אלפים ורבבות ושלישים על כלו, הנה מה ששברת את ראשי תנינים ההם לא בים היה רק על המים שהוא למעלה מן המים באויר, הנה שלא היתה פעולתו במים בלבד:

[יד] ואפילו מה שרצצת ראשי לויתן מאז נברא העולם, גם שהיה בים, הנה הפעולה היתה לצורך יושבים ביבשת שהוא למען תתננו מאכל לעם לציים הם יושבי ציה, שעל כן סירס את הזכר והרג את הנקבה:

[טו] ועוד כי אתה בקעת תוך היבשה מעין ונחל שהוא במבול שנבקעו מעינות תהום, וגם מהמים עשית יבשה כי אתה הובשת נהרות איתן, כי כל פעולות אלו אל היבשת יתיחסו:

[טז] ולא בלבד אתה עושה דין ורוגז בים וביבשה ובאויר כמדובר, כי גם בעולם הגלגלים במאורות, כי הנה לך יום בעצם המאיר לארץ ולדרים עליה שהוא מתייחס אל היות לך רצוי לך, כי אור בהיר הוא השמש, אך לא הלילה בעצם כי אם בלשון אף, כלומר כי אף לך לילה כי מיעטת את הירח באופן שהיות לך הלילה נאמר בלשון אף, וזה לא היה כן מתחלה כי הנה אתה הכינות כאחד מאור ושמש כי יחדיו היו תמים, כלומר אלא שעשית רוגז עם הירח:

או שיעור הכתוב למה סבלת מרשע אחד מה שחירף שמך, והלא לא כן עשית עם הירח עם שלא חירפה כי אם שדברה נגד השמש וזהו לך יום בעצם רצוי לך ולא כן הלילה כי אם אף לך כלומר אף ולא בעצם כי לקתה, עם היות כי אתה הכינות בכוננות אחד את שניהם כי אתה הכינות מאור ושמש בשוה, כלומר ויהי נא אויב זה כירח שלא הארכת לה כי אם לקתה מיד בדברה ולמה תעשה כה:

[יז] ואין לומר שטעה במה שראה כי הים היה סוער עליו משא"כ ביבשה ועל כן תקל אשמתו, זה לא כן הוא, כי הלא דבר בלתי נעלם הוא כי כל הארץ אתה בראתה כי הלא אתה הצבת כל גבולות ארץ, כי הים הוא אחד מגבולי הארץ, ולא יתכן כי גבול אחד לה והשאר לזולתו חלילה שאם כן איך בעל הים אינו מציף כל הארץ בהיות שהים גבוה מן הארץ למה ירחם על הארץ שאינה שלו, אך יוֹרֶה כי אתה הצבת והעמדת כל גבולות ארץ פן יציפם הים. ואם הוא כי היתה דעתו כי ים ויבשה הם נגדיים ועל כן ייחס הדבר אל שתי רשויות, זה אינו כלום, כי הנה קיץ וחורף הם שני נגדיים ואתה יצרתם ע"י סדר מאור ושמש וסבובם. כלל הדברים הוא כי הנני שב אל מאמרי אשר אמרתי (פסוק י) עד מתי אלקים יחרף צר כו':

[יח] וזהו אומרו עתה כנותן קצצי למלין, זכר זאת שהוא מה שאויב חרף כו' ועשה על כבוד שמך:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק טז

(טז) לך יום – ר"ל אתה בראתם:

אתה הכינות – להיות על כנם ולא ישנו את תפקידם:

מאור – הוא הירח הנקרא מאור הקטן (בראשית א):

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק טז

(טז) הכינות – מל' כן ובסיס:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק טז

(טז) לך יום, ובאר הטעם שביכלתך לשנות ולהפך סדרי המציאות אחר שסדר הטבעי כולו הקבע מאתך ומתיחס אליך ולכן תוכל לשנותו כרצונך, ובאר שסדר הילוך המאורות הוא קבוע מאתך, בין המהלך היומי שסובבים את הגלגל בכל יום ממזרח למערב שממנו בא היום והלילה, לך יום אף לך לילה, הגם שהלילה הוא העדר האור הוא מתיחס אליך, כי אתה הכינות מאור ושמש, שגם אל הלילה הכינות מאור הלבנה שמקבל אורו מן השמש:

 

(יז) אַתָּ֣ה הִ֭צַּבְתָּ כָּל־גְּבוּל֣וֹת אָ֑רֶץ קַ֥יִץ וָ֝חֹ֗רֶף אַתָּ֥ה יְצַרְתָּֽם:

רש"י תהלים פרק עד פסוק יז

(יז) אתה הצבת – להם כל גבולות ארצם בכל טוב:

קיץ וחרף אתה יצרתם – הרי זה דוגמת (ירמיה ה') שבועות חוקות קציר ישמור לנו, לא שנית לנו סדר השנים:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק יז

(יז) אתה – הטעם שהזכיר הדבר והפכו בקעת והובשת וכולם בארץ והזכיר כי השבעה גבולות הם נצבים לעולם ולא יתחלף היישוב וטעם קיץ וחורף בעבור היות רוב היישוב בפאת שמאל וקצתו בפאת דרום וטעם להזכיר זה עם גבולות ארץ כי בהיות במקום אחד קיץ הוא במקום אחר חורף:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק יז

(יז) קיץ וחרף אתה יצרתם, גם כן דבר והפכו. ולא זכר קור וחום, כי בכלל חורף וקיץ כלל קור וחום, וכל אחד מהם לצורך הברואים. וזכר התנועה התמידית – יום ולילה, וזכר התנועה הזמנית – קיץ וחורף. וכן אתה הצבת כל גבולות ארץ שהם שבעה נופות העולם שהעולם נחלק בהם, וכל נוף מהם היפך האחר ואוירו משונה מחבירו, והכל לצורך הברואים. ומאור ושמש פירושו מאור אור הלבנה והכוכבים בלילה ואור השמש ביום, כמו שאמר (בראשית א, טז): את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים, וכל זה הכינות, לצורך הברואים, כי אור השמש גלויה תועלתו באורו ובחומו, ואור הירח והכוכבים צורך הולכי מדברות ויורדי הים, וכחם לצורך הצמחים, כמו שכתוב (דברים לג, יד): גרש ירחים, ויש לירח גם כן כח במים, ונאמר (איוב לח, לא): מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל, וכן כל כוכב וכוכב יש לו כח בצמחים או באבנים ובמתכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר י, ז): אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו המזל ואומר לו גְדַל:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק יז

(טו) אתה בקעת מעין ונחל כו'. הנה כפולה היא שאלתנו מאתו יתברך בשני דברים נגדיים, דין לאומות עכו"ם, ורחמים לישראל. על זה אמר איני מקשה לשאול כי הלא פועל ב' הפכים אתה כי הנה אתה בקעת מעין ונחל להוציא מהם מים כענין יבקע צורים כו' (תהלים עח טו), וגם תמנע מים ממקום רבויים כי אתה הובשת נהרות איתן. וכן (טז) לך יום היא מדת יום שהיא של רחמים, אף לך לילה שהיא לילה של דין, והראיה כי אתה הכינות מאור הוא הירח, ושמש, שזה ממשלת היום וזה ממשלת הלילה. והענין הוא מאמרם ז"ל היאך הכיר אברהם את בוראו, כי ראה את השמש אמר אולי זה הוא אדון העולם, כשראה שבא השמש, אמר אינו זה. בא הירח אמר אולי הוא זה, ראה כי עבר גבולו וחזר היום ויצא השמש, אז אמר הנה אין ספק כי אדונים לאלה המסדר ומוציא אותם לכל אחד בזמנו במכונתו וסידורו. הנה כי מאשר הכין מאור ושמש כל אחד ואחד בזמנו וסידורו, יוֹרֶה כי א – ל אחד לכולם הוא מניעם מוציאם ומביאם, ואם חלילה וחס היה ליום רשות אחד ולילה רשות אחר, לא היה הסידור ביניהם כאשר הוא, אך יוֹרֶה כי שניהם תחת רשות אחד, נמצא כי מדת יום ומדת לילה אחת היא, על כן אמרתי לך יום אף לך לילה והראיה כי אתה הכינות מאור ושמש:

וכן (יז) אתה הצבת כל גבולות ארץ שיש גבול שטבעו חם ויש שטבעו קר, א – ל אחד בראם, והראיה כי קיץ וחורף אתה יצרתם, ומי שיצר הקיץ חם והחורף קר ברא גבול אחד מקצה הארץ חם מעין הקיץ וגבול אחר קר מעין החורף. והכרח ענין קיץ וחורף הלא הוא מאשר אמר אתה הכינות מאור ושמש (פסוק טז) כי מאשר הכינם ע"פ סדורם וסיבובם נמשך הקיץ והחורף, ומזה ג"כ ימשך היות חילוק בגבולות ארץ, זה חם וזה קר, על פי סיבוב השמש שיש מקום ששולט חומו יותר מבזולתו כנודע לבעלי התכונה:

[י – טו] או ענין שיעור הכתובים ואלקים מלכי מקדם וכו' לומר, הלא אמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' כי גם שצר לי בגליות איני חש רק על כבודך כי עד מתי את אלקים יחרף כו'. ואם תתעכב עד השיבך אל העולם ידך שהוא שמאל לעשות דין בעכו"ם וימינך להיטיב את ישראל, ואי אפשר עד נשוב עדיך ונתקן מעשינו, הנה זה היה אם היה בלתי אפשר לעשות הדבר עד תשיב מדותיך אלה בעולם, אך אין זה צריך כי למה תשיב ידך וימינך אל העולם בשביל זה, הלא מקרב חיקך בעודך מסולק למעלה, מקרב חיקך הוא מבפנים אל המסכים שבינתים כלה מלמעלה. ומה שאני שואל שתעשה על כבוד שמך שחילל הצר, לא מבלתי היותך עושה נפלאות גדולות למעני, כי הלא כאשר אתה היית מלכי מקדם היית עושה נפלאות ביבשה ובים, ביבשה כי היית פועל ישועות בקרב הארץ בארץ מצרים, וגם בים כי אתה פוררת בעזך ים בים סוף שברת ראשי תנינים על המים, וכן אתה רצצת כו' כמפורש בסמוך. וכן אתה בקעת מעין ונחל כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה כא ו) "ותבקע הים" לא נאמר אלא ויבקעו המים (שמות יד), מלמד שכל מימות שבעולם וכל מעינות ונחלים נבקעו, וזה יאמר אתה בקעת מעין ונחל. וכן אתה הובשת נהרות איתן כירדן, ועל ידי אליהו על ידי אדרתו ויחצו המים (מלכים ב ב):

[טז – יז] והטעם הוא כי לך יום כו' לומר בשבילך, שיהיה לך יום לעסוק בו בתורתך שיהיה היום לך וגם שיהיה לך לילה כענין והגית בו יומם ולילה (יהושע א), וזה אינו כי אם על ידי ישראל. כד"א (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, לומר שאם לא בשביל התורה שנקראת ברית יומם ולילה שיעסקו בה, חקות שמים וארץ להיות סדר שמש וירח להיות מדת יום ומדת לילה לא שמתי. והוא מאמר פסוק זה לך יום אף לך לילה שהוא להיות לך להוציאם בתורתך, על כן אתה הכינות מאור ושמש למדת יום ומדת לילה שהוא ענין חקות שמים וארץ. ואמר לך כו' אף לך לילה לְמַה שעיקר עסק התורה הוא ביום כמו שאמרו ז"ל (עירובין סה א) אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא, על כן אמר לך יום בעצם ואף לך גם לילה:

וגם למען היות לך יום כו' שהוא לך יום ולילה לעסוק בתורתך, היה מה שאתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם, שכל זה הוא ע"י ישראל כי הכל בראת בשבילם שיעסקו בתורתך. ועם כל זה לא אמרנו שתעשה למעננו כי אם (יח) זכר זאת שהוא מה שאויב חרף ה' כו', שהוא מה שאמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' (פסוק י), וגם זכר עם נבל נאצו שמך ועשה אשר בקשתי ממך באמרי (פסוק יא) מקרב חיקך כלה:

[י] או יאמר עד מתי אלקים יחרף צר כו' שידבר על טיטוס (גיטין נו ב) שחירף אלקים חיים זה פעמיים, אחד בבית המקדש שדיבר תועה ובעל שם זונה על ספר תורה וגידר את הפרוכת, ואחרי כן בסערת הים אמר אלקי ימים ומים אלקיהם של אלו, שכל כחו על המים, בהם הטביע את פרעה והביא את המבול, יֵצֵא אתי ביבשה ואראה מה כחו גדול. עליו יתכן דיבר אסף ברוח קדשו ואמר עד מתי את אלקים יחרף צר, שסבלת מה שחירף בבית המקדש, למה איחרת פקידתו עד שב וניאץ שמך הגדול אשר הוא לנצח, כי ניאץ באמרו שהוא יתברך אלקי ימים ולא של יבשה עם היות שממזרח שמש עד מבואו גדול שמך בגוים כמאמר הנביא, וזהו עד מתי יחרף שימשך שגם ינאץ שמך אשר הוא לנצח:

[יא – יב] ושמא תאמר כי השבת אחור ימינך מפני אויב, הלא זה הוא על ימין חסדך מלהיטיב את ישראל בזמן ההוא, אך למה ידך הפועלת דין למה תשיבנה גם היא וזהו למה תשיב ידך וימינך והיה די להשיב הימין לבדה. ושמא תאמר כי היית כמי שידו תוך חיקו עד יוציאנה, תיגלה ותראה כחה, כך היתה ידך בלתי מתגלית למעלה כי יעכב הִגָלוֹתָה מסך אשמות ישראל כי היה השפע צפון ובלתי מתגלה, עם כל זה מקרב חיקך כלה. כי אין מעצור לך, כי הלא ואלקים מלכי שמלך עלי במתן תורה כי מאז היה לי לאלקים ואני לו לעם, ועל כל זה מקדם היותו מלכי היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא עד שלא יצאנו ממצרים שעדיין לא היינו כדאים והיו לנו עוונות וחטאות כמו שאמרו ז"ל על פסוק (דברים ד) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי כו' הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה:

או שיעור הכתובים בדרך הזה למה תשיב ידך וימינך כמדובר, ושמא תאמר הלא (גיטין נו ב) פקד על טיטוס ארצה אחרי כן ע"י יתוש שנקר את מוחו, על כן אמר למה איחרת כ"כ, מקרב חיקך שהוא במקום שהיתה שכינה כי לא זזה מכותל מערבי, אלא שהיתה כעוטיה בהסתר כדבר שהוא בקרב חיק, למה תייחל עד יֵצֵא לחוץ ידבר סרה פעם שנית, ואחרי צאתו מהים ללקותו ע"י יתוש, מקרב חיקך תוך בית המקדש שהיתה שם שכינה כמלובשת, ששם חירף, משם כלה. זה הוא על מה שחירף אויב בבית המקדש. ועל אשר ניאץ שמך באמרו כי יכלתך הוא בים ולא ביבשה שעל זה אמרתי (פסוק י) ינאץ אויב כו' תפח רוחו, כי הלא ואלקים מלכי מקדם במצרים ושם היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא ביבשה בארץ מצרים:

[יג] ומה שנתלה לומר שאת המצריים לא הלקה כי אם בים, גם זה לא כן הוא, כי הן אמת שאתה פוררת בעזך ים שעשית אותה פירורים, שהוא שהיו י"ב חלקים במחיצות מים להם חומה בין כל שבט ושבט כי"ב שווקים, עם כל זה מה ששברת ראשי תנינים הם שרו של מצרים וראשי חיילותיו כמו שכתוב בספר הזוהר כי היו עמו ראשי חיילות כחות חיצונים אלפים ורבבות ושלישים על כלו, הנה מה ששברת את ראשי תנינים ההם לא בים היה רק על המים שהוא למעלה מן המים באויר, הנה שלא היתה פעולתו במים בלבד:

[יד] ואפילו מה שרצצת ראשי לויתן מאז נברא העולם, גם שהיה בים, הנה הפעולה היתה לצורך יושבים ביבשת שהוא למען תתננו מאכל לעם לציים הם יושבי ציה, שעל כן סירס את הזכר והרג את הנקבה:

[טו] ועוד כי אתה בקעת תוך היבשה מעין ונחל שהוא במבול שנבקעו מעינות תהום, וגם מהמים עשית יבשה כי אתה הובשת נהרות איתן, כי כל פעולות אלו אל היבשת יתיחסו:

[טז] ולא בלבד אתה עושה דין ורוגז בים וביבשה ובאויר כמדובר, כי גם בעולם הגלגלים במאורות, כי הנה לך יום בעצם המאיר לארץ ולדרים עליה שהוא מתייחס אל היות לך רצוי לך, כי אור בהיר הוא השמש, אך לא הלילה בעצם כי אם בלשון אף, כלומר כי אף לך לילה כי מיעטת את הירח באופן שהיות לך הלילה נאמר בלשון אף, וזה לא היה כן מתחלה כי הנה אתה הכינות כאחד מאור ושמש כי יחדיו היו תמים, כלומר אלא שעשית רוגז עם הירח:

או שיעור הכתוב למה סבלת מרשע אחד מה שחירף שמך, והלא לא כן עשית עם הירח עם שלא חירפה כי אם שדברה נגד השמש וזהו לך יום בעצם רצוי לך ולא כן הלילה כי אם אף לך כלומר אף ולא בעצם כי לקתה, עם היות כי אתה הכינות בכוננות אחד את שניהם כי אתה הכינות מאור ושמש בשוה, כלומר ויהי נא אויב זה כירח שלא הארכת לה כי אם לקתה מיד בדברה ולמה תעשה כה:

[יז] ואין לומר שטעה במה שראה כי הים היה סוער עליו משא"כ ביבשה ועל כן תקל אשמתו, זה לא כן הוא, כי הלא דבר בלתי נעלם הוא כי כל הארץ אתה בראתה כי הלא אתה הצבת כל גבולות ארץ, כי הים הוא אחד מגבולי הארץ, ולא יתכן כי גבול אחד לה והשאר לזולתו חלילה שאם כן איך בעל הים אינו מציף כל הארץ בהיות שהים גבוה מן הארץ למה ירחם על הארץ שאינה שלו, אך יוֹרֶה כי אתה הצבת והעמדת כל גבולות ארץ פן יציפם הים. ואם הוא כי היתה דעתו כי ים ויבשה הם נגדיים ועל כן ייחס הדבר אל שתי רשויות, זה אינו כלום, כי הנה קיץ וחורף הם שני נגדיים ואתה יצרתם ע"י סדר מאור ושמש וסבובם. כלל הדברים הוא כי הנני שב אל מאמרי אשר אמרתי (פסוק י) עד מתי אלקים יחרף צר כו':

[יח] וזהו אומרו עתה כנותן קצצי למלין, זכר זאת שהוא מה שאויב חרף כו' ועשה על כבוד שמך:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק יז

(יז) כל גבולות ארץ – להיות כל מחוז במקום הראוי לו:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק יז

(יז) הצבת – העמדת:

קיץ – ימות החמה:

וחורף – ימות הגשמים:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק יז

(יז) אתה, וגם התנועה השנתית שתלך השמש מצפון לדרום ומדרום לצפון על קו המזלות, הוא מאתך, כי אתה הצבת כל גבולות ארץ, שעי"כ יצוייר הישוב בארץ בצפון ובדרום, כי קיץ וחורף אתה יצרתם, שעי"כ יהיה הקיץ והחורף לפי מה שתלוז השמש מן קו המשוה לצפון ולדרום כנודע וכנ"ל סי' י"ט, עד שגם בסדור הטבעי נמצא פעולות הפכיים, והכל לתכלית ישוב הארץ וכולם בחכמה עשית:

 

(יח) זְכָר־זֹ֗את א֭וֹיֵב חֵרֵ֣ף׀ ה֑' וְעַ֥ם נָ֝בָ֗ל נִֽאֲצ֥וּ שְׁמֶֽךָ:

רש"י תהלים פרק עד פסוק יח

(יח) זכר זאת אויב וגו' – ואחרי שכל תשועתנו בך זכור זאת אשר האויב חרף אותך בהשמידו אותנו:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק יח

(יח) זכר – ואני אומר לאויב זכור זאת:

ועם נבל – אשר נאצו שמך כמו עם לבבכם שלם:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק יח

(יח) זכר זאת. אתה שעשית כל זה זכור כי האויב מכחש בך בכל זה ומנאץ שמך, וזכור זאת לו והשפילהו והוציאנו מידו ואל תתננו לעולם בידו:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק יח

(טו) אתה בקעת מעין ונחל כו'. הנה כפולה היא שאלתנו מאתו יתברך בשני דברים נגדיים, דין לאומות עכו"ם, ורחמים לישראל. על זה אמר איני מקשה לשאול כי הלא פועל ב' הפכים אתה כי הנה אתה בקעת מעין ונחל להוציא מהם מים כענין יבקע צורים כו' (תהלים עח טו), וגם תמנע מים ממקום רבויים כי אתה הובשת נהרות איתן. וכן (טז) לך יום היא מדת יום שהיא של רחמים, אף לך לילה שהיא לילה של דין, והראיה כי אתה הכינות מאור הוא הירח, ושמש, שזה ממשלת היום וזה ממשלת הלילה. והענין הוא מאמרם ז"ל היאך הכיר אברהם את בוראו, כי ראה את השמש אמר אולי זה הוא אדון העולם, כשראה שבא השמש, אמר אינו זה. בא הירח אמר אולי הוא זה, ראה כי עבר גבולו וחזר היום ויצא השמש, אז אמר הנה אין ספק כי אדונים לאלה המסדר ומוציא אותם לכל אחד בזמנו במכונתו וסידורו. הנה כי מאשר הכין מאור ושמש כל אחד ואחד בזמנו וסידורו, יוֹרֶה כי א – ל אחד לכולם הוא מניעם מוציאם ומביאם, ואם חלילה וחס היה ליום רשות אחד ולילה רשות אחר, לא היה הסידור ביניהם כאשר הוא, אך יוֹרֶה כי שניהם תחת רשות אחד, נמצא כי מדת יום ומדת לילה אחת היא, על כן אמרתי לך יום אף לך לילה והראיה כי אתה הכינות מאור ושמש:

וכן (יז) אתה הצבת כל גבולות ארץ שיש גבול שטבעו חם ויש שטבעו קר, א – ל אחד בראם, והראיה כי קיץ וחורף אתה יצרתם, ומי שיצר הקיץ חם והחורף קר ברא גבול אחד מקצה הארץ חם מעין הקיץ וגבול אחר קר מעין החורף. והכרח ענין קיץ וחורף הלא הוא מאשר אמר אתה הכינות מאור ושמש (פסוק טז) כי מאשר הכינם ע"פ סדורם וסיבובם נמשך הקיץ והחורף, ומזה ג"כ ימשך היות חילוק בגבולות ארץ, זה חם וזה קר, על פי סיבוב השמש שיש מקום ששולט חומו יותר מבזולתו כנודע לבעלי התכונה:

[י – טו] או ענין שיעור הכתובים ואלקים מלכי מקדם וכו' לומר, הלא אמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' כי גם שצר לי בגליות איני חש רק על כבודך כי עד מתי את אלקים יחרף כו'. ואם תתעכב עד השיבך אל העולם ידך שהוא שמאל לעשות דין בעכו"ם וימינך להיטיב את ישראל, ואי אפשר עד נשוב עדיך ונתקן מעשינו, הנה זה היה אם היה בלתי אפשר לעשות הדבר עד תשיב מדותיך אלה בעולם, אך אין זה צריך כי למה תשיב ידך וימינך אל העולם בשביל זה, הלא מקרב חיקך בעודך מסולק למעלה, מקרב חיקך הוא מבפנים אל המסכים שבינתים כלה מלמעלה. ומה שאני שואל שתעשה על כבוד שמך שחילל הצר, לא מבלתי היותך עושה נפלאות גדולות למעני, כי הלא כאשר אתה היית מלכי מקדם היית עושה נפלאות ביבשה ובים, ביבשה כי היית פועל ישועות בקרב הארץ בארץ מצרים, וגם בים כי אתה פוררת בעזך ים בים סוף שברת ראשי תנינים על המים, וכן אתה רצצת כו' כמפורש בסמוך. וכן אתה בקעת מעין ונחל כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה כא ו) "ותבקע הים" לא נאמר אלא ויבקעו המים (שמות יד), מלמד שכל מימות שבעולם וכל מעינות ונחלים נבקעו, וזה יאמר אתה בקעת מעין ונחל. וכן אתה הובשת נהרות איתן כירדן, ועל ידי אליהו על ידי אדרתו ויחצו המים (מלכים ב ב):

[טז – יז] והטעם הוא כי לך יום כו' לומר בשבילך, שיהיה לך יום לעסוק בו בתורתך שיהיה היום לך וגם שיהיה לך לילה כענין והגית בו יומם ולילה (יהושע א), וזה אינו כי אם על ידי ישראל. כד"א (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, לומר שאם לא בשביל התורה שנקראת ברית יומם ולילה שיעסקו בה, חקות שמים וארץ להיות סדר שמש וירח להיות מדת יום ומדת לילה לא שמתי. והוא מאמר פסוק זה לך יום אף לך לילה שהוא להיות לך להוציאם בתורתך, על כן אתה הכינות מאור ושמש למדת יום ומדת לילה שהוא ענין חקות שמים וארץ. ואמר לך כו' אף לך לילה לְמַה שעיקר עסק התורה הוא ביום כמו שאמרו ז"ל (עירובין סה א) אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא, על כן אמר לך יום בעצם ואף לך גם לילה:

וגם למען היות לך יום כו' שהוא לך יום ולילה לעסוק בתורתך, היה מה שאתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם, שכל זה הוא ע"י ישראל כי הכל בראת בשבילם שיעסקו בתורתך. ועם כל זה לא אמרנו שתעשה למעננו כי אם (יח) זכר זאת שהוא מה שאויב חרף ה' כו', שהוא מה שאמרתי עד מתי אלקים יחרף צר כו' (פסוק י), וגם זכר עם נבל נאצו שמך ועשה אשר בקשתי ממך באמרי (פסוק יא) מקרב חיקך כלה:

[י] או יאמר עד מתי אלקים יחרף צר כו' שידבר על טיטוס (גיטין נו ב) שחירף אלקים חיים זה פעמיים, אחד בבית המקדש שדיבר תועה ובעל שם זונה על ספר תורה וגידר את הפרוכת, ואחרי כן בסערת הים אמר אלקי ימים ומים אלקיהם של אלו, שכל כחו על המים, בהם הטביע את פרעה והביא את המבול, יֵצֵא אתי ביבשה ואראה מה כחו גדול. עליו יתכן דיבר אסף ברוח קדשו ואמר עד מתי את אלקים יחרף צר, שסבלת מה שחירף בבית המקדש, למה איחרת פקידתו עד שב וניאץ שמך הגדול אשר הוא לנצח, כי ניאץ באמרו שהוא יתברך אלקי ימים ולא של יבשה עם היות שממזרח שמש עד מבואו גדול שמך בגוים כמאמר הנביא, וזהו עד מתי יחרף שימשך שגם ינאץ שמך אשר הוא לנצח:

[יא – יב] ושמא תאמר כי השבת אחור ימינך מפני אויב, הלא זה הוא על ימין חסדך מלהיטיב את ישראל בזמן ההוא, אך למה ידך הפועלת דין למה תשיבנה גם היא וזהו למה תשיב ידך וימינך והיה די להשיב הימין לבדה. ושמא תאמר כי היית כמי שידו תוך חיקו עד יוציאנה, תיגלה ותראה כחה, כך היתה ידך בלתי מתגלית למעלה כי יעכב הִגָלוֹתָה מסך אשמות ישראל כי היה השפע צפון ובלתי מתגלה, עם כל זה מקרב חיקך כלה. כי אין מעצור לך, כי הלא ואלקים מלכי שמלך עלי במתן תורה כי מאז היה לי לאלקים ואני לו לעם, ועל כל זה מקדם היותו מלכי היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא עד שלא יצאנו ממצרים שעדיין לא היינו כדאים והיו לנו עוונות וחטאות כמו שאמרו ז"ל על פסוק (דברים ד) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי כו' הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה:

או שיעור הכתובים בדרך הזה למה תשיב ידך וימינך כמדובר, ושמא תאמר הלא (גיטין נו ב) פקד על טיטוס ארצה אחרי כן ע"י יתוש שנקר את מוחו, על כן אמר למה איחרת כ"כ, מקרב חיקך שהוא במקום שהיתה שכינה כי לא זזה מכותל מערבי, אלא שהיתה כעוטיה בהסתר כדבר שהוא בקרב חיק, למה תייחל עד יֵצֵא לחוץ ידבר סרה פעם שנית, ואחרי צאתו מהים ללקותו ע"י יתוש, מקרב חיקך תוך בית המקדש שהיתה שם שכינה כמלובשת, ששם חירף, משם כלה. זה הוא על מה שחירף אויב בבית המקדש. ועל אשר ניאץ שמך באמרו כי יכלתך הוא בים ולא ביבשה שעל זה אמרתי (פסוק י) ינאץ אויב כו' תפח רוחו, כי הלא ואלקים מלכי מקדם במצרים ושם היה פועל ישועות בקרב הארץ שהוא ביבשה בארץ מצרים:

[יג] ומה שנתלה לומר שאת המצריים לא הלקה כי אם בים, גם זה לא כן הוא, כי הן אמת שאתה פוררת בעזך ים שעשית אותה פירורים, שהוא שהיו י"ב חלקים במחיצות מים להם חומה בין כל שבט ושבט כי"ב שווקים, עם כל זה מה ששברת ראשי תנינים הם שרו של מצרים וראשי חיילותיו כמו שכתוב בספר הזוהר כי היו עמו ראשי חיילות כחות חיצונים אלפים ורבבות ושלישים על כלו, הנה מה ששברת את ראשי תנינים ההם לא בים היה רק על המים שהוא למעלה מן המים באויר, הנה שלא היתה פעולתו במים בלבד:

[יד] ואפילו מה שרצצת ראשי לויתן מאז נברא העולם, גם שהיה בים, הנה הפעולה היתה לצורך יושבים ביבשת שהוא למען תתננו מאכל לעם לציים הם יושבי ציה, שעל כן סירס את הזכר והרג את הנקבה:

[טו] ועוד כי אתה בקעת תוך היבשה מעין ונחל שהוא במבול שנבקעו מעינות תהום, וגם מהמים עשית יבשה כי אתה הובשת נהרות איתן, כי כל פעולות אלו אל היבשת יתיחסו:

[טז] ולא בלבד אתה עושה דין ורוגז בים וביבשה ובאויר כמדובר, כי גם בעולם הגלגלים במאורות, כי הנה לך יום בעצם המאיר לארץ ולדרים עליה שהוא מתייחס אל היות לך רצוי לך, כי אור בהיר הוא השמש, אך לא הלילה בעצם כי אם בלשון אף, כלומר כי אף לך לילה כי מיעטת את הירח באופן שהיות לך הלילה נאמר בלשון אף, וזה לא היה כן מתחלה כי הנה אתה הכינות כאחד מאור ושמש כי יחדיו היו תמים, כלומר אלא שעשית רוגז עם הירח:

או שיעור הכתוב למה סבלת מרשע אחד מה שחירף שמך, והלא לא כן עשית עם הירח עם שלא חירפה כי אם שדברה נגד השמש וזהו לך יום בעצם רצוי לך ולא כן הלילה כי אם אף לך כלומר אף ולא בעצם כי לקתה, עם היות כי אתה הכינות בכוננות אחד את שניהם כי אתה הכינות מאור ושמש בשוה, כלומר ויהי נא אויב זה כירח שלא הארכת לה כי אם לקתה מיד בדברה ולמה תעשה כה:

[יז] ואין לומר שטעה במה שראה כי הים היה סוער עליו משא"כ ביבשה ועל כן תקל אשמתו, זה לא כן הוא, כי הלא דבר בלתי נעלם הוא כי כל הארץ אתה בראתה כי הלא אתה הצבת כל גבולות ארץ, כי הים הוא אחד מגבולי הארץ, ולא יתכן כי גבול אחד לה והשאר לזולתו חלילה שאם כן איך בעל הים אינו מציף כל הארץ בהיות שהים גבוה מן הארץ למה ירחם על הארץ שאינה שלו, אך יוֹרֶה כי אתה הצבת והעמדת כל גבולות ארץ פן יציפם הים. ואם הוא כי היתה דעתו כי ים ויבשה הם נגדיים ועל כן ייחס הדבר אל שתי רשויות, זה אינו כלום, כי הנה קיץ וחורף הם שני נגדיים ואתה יצרתם ע"י סדר מאור ושמש וסבובם. כלל הדברים הוא כי הנני שב אל מאמרי אשר אמרתי (פסוק י) עד מתי אלקים יחרף צר כו':

[יח] וזהו אומרו עתה כנותן קצצי למלין, זכר זאת שהוא מה שאויב חרף כו' ועשה על כבוד שמך:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק יח

(יח) זכר – ר"ל אם אמנם הכל בידך ותשגיח על הכל זכר גם זאת מה שהאויב היה מחרף את ה':

ועם נבל – כפל הדבר במ"ש:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק יח

(יח) נאצו – ענין בזיון:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק יח

(יח) זכר זאת אויב חרף ה', הגם שסדר היום והלילה וחקות הטבע הם מאתך, הלא זאת היא הסבה שהאויב מחרף את ה', כי ע"י שרואה שהטבע הולך על סדר קיים קבוע יאמר כי עולם כמנהגו נוהג ולית דין ולית דיין, ועם נבל נאצו שמך המפורסם שאתה בורא כל, ואומר שהכל הוא בטבע, וא"כ ראוי שתראה נפלאותיך ונסיך כבימי קדם:

 

(יט) אַל־תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח:

רש"י תהלים פרק עד פסוק יט

(יט) אל תתן לחית – לגדודי האומות כמו (ש"ב =שמואל ב= כ"ג) ויאספו פלשתים לחיה:

נפש תורך – תור שלך וי"ת לשון תורים ובני יונה התור הזה משמת הזכר בן זוגה אינה מזדווגת לאחר אף ישראל לא החליפוך באל אחר אף על פי שרחקת מהם והיו כאלמנה:

חית ענייך – נפש ענייך:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק יט

(יט) אל, לחית – פתח כי הוא סמוך והנסמך אליו חסר כמו שפעת אני רואה והטעם חית השדה ותורך כמו שתי תורי' וי"א לחית כמו גער חית קנה חית פלשתים:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק יט

(יט) אל תתן לחית. הנסמך חסר, כאילו אמר: לחיית האויבים נפש ישראל שהוא התור שלך. כי נמשלו ישראל ליונה ותור, ליונה כמו שכתוב (שה"ש ב, יד): יונתי בחגוי הסלע, לפי שהם חלושי הכח ונטרפים ואינם טורפים, וכן ישראל. וחית פירושו עדת, כמו: חית פלשתים (ש"ב כג, יג), חית קנה (מזמור סח, לא), וכן חית ענייך, עדת ענייך. ויש לפרש חית ענייך – נפש ענייך, כמו שאמר נפש תורך, וכן: וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם (איוב לג, כ), וְחַיָּתָם בַּקְּדֵשִׁים (שם לו, יד), שפירושו נפש. ויש לפרש אל תתן לחית, שֵׁם, מן (חבקוק ב, יז) וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַן, שהוא ענין שבר:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק יט

(יט) אל תתן לחית כו'. לחית הוא מלך בבל הנקרא אריה כד"א (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו, נפש תורך הם ישראל הנקראים לתומם תורים. להשתחות לצלם אל ימסרו ביד החיה רעה ההיא. ובימי המן חית ענייך אל תשכח לנצח. ובימי השלישי הוא יון, (כ) הבט לברית שהיה מבקש לבטל. וכאשר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס בגלות הרביעי, כמה דאת אמר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה לא נתמלאה צור כו' (רש"י תולדות כה כג), ונשארו בניך עניים, (כא) אל ישוב דך נכלם הוא מלך המשיח הנקרא (זכריה ט ט) עני ורוכב וכו', ובכל עת מבקש לבא, אל ישוב נכלם, כי לא יבעטו בניך על עָנְיָים, כי אדרבה עני ואביון יהללו שמך על שאמונה עניתם:

לכן (כב) קומה אלקים ריבה ריבך עם נבוכדנצר, שענין הצלם ריב הנוגע לך הוא. וגם במדי זכור חרפתך מני נבל, הוא המן האומר לאחשורוש אלקיהם של אלו זקן הוא, ישן הוא, ככתוב אצלנו על (משלי ל כב) נבל כי ישבע לחם, שהוא המן. ועל יון אמר (כג) אל תשכח קול צורריך, כי אליך כיונו להצר בשלוח יד במקיימי מצוותיך ומקדשך. ועל הגלות הלז הארוך אמר, ראה שאון קמיך עולה תמיד, והוא מאמרם ז"ל (תנחומא ויצא ב) שראה יעקב השלשה מלכיות עולים ויורדים, ואת מלכות רביעי עולה ואינו יורד, ונתיירא. וזהו שאון וגאון קמיך, הוא עולה תמיד ולא יורד, לכן קיים עליו אם תגביה כנשר כו' (עובדיה ד):

[יט – כג] או יהיה שעור הכתובים שהזכיר המלכיות מלמטה למעלה, והוא במה שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י תהלים סח לא) כי עמלק נקרא חית קנה, כי נאמר על טיטוס וידוע כי שרו הוא סמאל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות (בבא בתרא טז א), ובזה יאמר הנה שני דברים צריכים ישראל שבגלות האחרון, א' חירות ממלאך המות הוא שרו של טיטוס הנקרא חית קנה, שנית, משעבוד מלכיות, ועל ב' הדברים אמר על הא' אל תתן לחית נפש תורך, שתשלוט בנפש תורך תמימים כתור, אל תתן בידו הנפש כי אם שיהיה להם חירות ממלאך המות, ועל חירות משעבוד מלכותם אמר חית ענייך אל תשכח לנצח, שלא תשכחם לזמן הקץ האחרון הנקרא נצח, כי אם שתחישנה. ואם יש בהם עון בצע אשר הוא דבר שהוא יתברך מתלונן תמיד עליו כמאמרו באומרו (ישעיה נז יז) בעון בצעו קצפתי ואכהו כו', והוא עון המקטרג ראשון לכל עון כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה לג ג) על פ' (עמוס ט א) ובצעם בראש כלם, והוא עון שבו נחתם גזר דין המבול (סנהדרין קח א), ואותו עון אינו חסר בגלות טיטוס בקרב ישראל, לזה בא אסף ויאמר הבט לברית ורחמם על זה, כי עניותם גרם להם, וזהו כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס כלומר, כי להיותם עניים מחשכי ארץ גרם שמלאו נאות שלהם חמס:

או יאמר הבט לברית אשר כרתָ לגאלם, כי מלאו מחשכי ארץ הם האומות עכו"ם נאות חמס מבניך, וחתום גזר דין האומות על הגזל. ועוד טעם אחר אל ישוב דך נכלם הוא ישראל, ועני ורוכב על חמור וגם אביון הוא משיח בן יוסף, התאב לגאול את ישראל, יהללו שמך, שיהיה שלם בימים ההם מה שאין כן עתה כי אם שתי האותיות לבדן, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק (שמות יז טז ועי' רש"י שם) כי יד על כס י – ה. ועל גלות יון שלפני גלות טיטוס אמר קומה אלקים ריבה ריבך, שכל ריבם הוא נגד ה', כנזכר למעלה. ועל גלות מדי שלפניו אמר זכור חרפתך מני נבל כבקודם. ועל הראשון הוא בבל שהחריב בית ראשון אמר, אל תשכח קול צורריך הוא קול שנתנו בבית ה' כיום מועד (איכה ב), כי מאז נתפקרו כל קמיך נגדך, מאז כי שאון קמיך עולה ונתווסף תמיד:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק יט

(יט) לחית – לעדת העובדי כוכבים אל תמסור נפש ישראל:

חית ענייך – עדת ישראל שהמה עניים ומוכנעים:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק יט

(יט) לחית – ענין עדה וקבוץ וכן חית פלשתים (ש"ב =שמואל ב= כג):

תורך – מל' תור והיא כנסת ישראל והמשילה לתור כמו שהמשילה ליונה כמ"ש יונתי בחגוי הסלע (ש"ה =שיר השירים= ב):

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק יט

(יט) אל, (טענה ב') הלא ראוי ג"כ שתושיע בשבילנו, שישראל שדומים כתור וגוזל בל יטרפוהו החיות הטורפות, וגם חית ענייך היינו נפש חיה שלה, שהיא נשמתה האלהית, אל תשכח לנצח, ר"ל כי מבואר מסוד המציאות שהצורות נכנעות זו תחת זו, עד שלכן יכנעו החיות החלשות נגד הטורפות מצד טבע צורותיהם, יאמר הגם שישראל דומה כתור, שהוא עוף בייתי חלוש ונוסעת בטבע, כן הם נוסעים ומטולטלים וחלשים, ראוי בל תתננה לחיות הטורפות מצד חיתה, נשמת חיים שבה, שהיא הצורה היותר עליונה מכל הצורות שבעולם השפל, כי היא בת אלהים חיים:

 

מלבי"ם ביאור המילות תהלים פרק עד פסוק יט

(יט) נפש, חית, באו בהגבלה שניהם על הנפש, וחיה היא הנפש הנצחית שנקראת חיה על שחיה לעולם, ונפש היא נפש החיונית, ועל שניהם ביחד אמר ויהי האדם לנפש חיה תורך התור היא היונה הנוסעת, ועי"כ ממשיל בו את ישראל (המשולים ליונה) בעת נסיעתם מגולה אל גולה:

 

(כ) הַבֵּ֥ט לַבְּרִ֑ית כִּ֥י מָלְא֥וּ מַחֲשַׁכֵּי־אֶ֝֗רֶץ נְא֣וֹת חָמָֽס:

רש"י תהלים פרק עד פסוק כ

(כ) הבט לברית – אשר כרת את אבותינו:

נאות חמס – נוה חמס לשון מדור:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק כ

(כ) הבט לברית – בפתחות הלמ"ד שהיא ידועה ומלת הבט תשמש בעבור אחרת והבט מלאו וטעם מחשכי ארץ כנגד הבט טעמו המקומות הנסתרי' שם:

נאות – כמו נאות רועי':

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק כ

(כ) הבט לַברית, בפת"ח הלמ"ד, להורות על הידיעה, כלומר הברית שכרת עם אבותינו. מחשכי ארץ, הם מקומות הגלות שהם לישראל חושך ואפילה, והם מושבות חמס שאומות העולם חומסים אותם. ובאומרו מלאו, לפי שבכל מקומות הגלות כן הם נאות חמס:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק כ

(יט) אל תתן לחית כו'. לחית הוא מלך בבל הנקרא אריה כד"א (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו, נפש תורך הם ישראל הנקראים לתומם תורים. להשתחות לצלם אל ימסרו ביד החיה רעה ההיא. ובימי המן חית ענייך אל תשכח לנצח. ובימי השלישי הוא יון, (כ) הבט לברית שהיה מבקש לבטל. וכאשר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס בגלות הרביעי, כמה דאת אמר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה לא נתמלאה צור כו' (רש"י תולדות כה כג), ונשארו בניך עניים, (כא) אל ישוב דך נכלם הוא מלך המשיח הנקרא (זכריה ט ט) עני ורוכב וכו', ובכל עת מבקש לבא, אל ישוב נכלם, כי לא יבעטו בניך על עָנְיָים, כי אדרבה עני ואביון יהללו שמך על שאמונה עניתם:

לכן (כב) קומה אלקים ריבה ריבך עם נבוכדנצר, שענין הצלם ריב הנוגע לך הוא. וגם במדי זכור חרפתך מני נבל, הוא המן האומר לאחשורוש אלקיהם של אלו זקן הוא, ישן הוא, ככתוב אצלנו על (משלי ל כב) נבל כי ישבע לחם, שהוא המן. ועל יון אמר (כג) אל תשכח קול צורריך, כי אליך כיונו להצר בשלוח יד במקיימי מצוותיך ומקדשך. ועל הגלות הלז הארוך אמר, ראה שאון קמיך עולה תמיד, והוא מאמרם ז"ל (תנחומא ויצא ב) שראה יעקב השלשה מלכיות עולים ויורדים, ואת מלכות רביעי עולה ואינו יורד, ונתיירא. וזהו שאון וגאון קמיך, הוא עולה תמיד ולא יורד, לכן קיים עליו אם תגביה כנשר כו' (עובדיה ד):

[יט – כג] או יהיה שעור הכתובים שהזכיר המלכיות מלמטה למעלה, והוא במה שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י תהלים סח לא) כי עמלק נקרא חית קנה, כי נאמר על טיטוס וידוע כי שרו הוא סמאל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות (בבא בתרא טז א), ובזה יאמר הנה שני דברים צריכים ישראל שבגלות האחרון, א' חירות ממלאך המות הוא שרו של טיטוס הנקרא חית קנה, שנית, משעבוד מלכיות, ועל ב' הדברים אמר על הא' אל תתן לחית נפש תורך, שתשלוט בנפש תורך תמימים כתור, אל תתן בידו הנפש כי אם שיהיה להם חירות ממלאך המות, ועל חירות משעבוד מלכותם אמר חית ענייך אל תשכח לנצח, שלא תשכחם לזמן הקץ האחרון הנקרא נצח, כי אם שתחישנה. ואם יש בהם עון בצע אשר הוא דבר שהוא יתברך מתלונן תמיד עליו כמאמרו באומרו (ישעיה נז יז) בעון בצעו קצפתי ואכהו כו', והוא עון המקטרג ראשון לכל עון כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה לג ג) על פ' (עמוס ט א) ובצעם בראש כלם, והוא עון שבו נחתם גזר דין המבול (סנהדרין קח א), ואותו עון אינו חסר בגלות טיטוס בקרב ישראל, לזה בא אסף ויאמר הבט לברית ורחמם על זה, כי עניותם גרם להם, וזהו כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס כלומר, כי להיותם עניים מחשכי ארץ גרם שמלאו נאות שלהם חמס:

או יאמר הבט לברית אשר כרתָ לגאלם, כי מלאו מחשכי ארץ הם האומות עכו"ם נאות חמס מבניך, וחתום גזר דין האומות על הגזל. ועוד טעם אחר אל ישוב דך נכלם הוא ישראל, ועני ורוכב על חמור וגם אביון הוא משיח בן יוסף, התאב לגאול את ישראל, יהללו שמך, שיהיה שלם בימים ההם מה שאין כן עתה כי אם שתי האותיות לבדן, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק (שמות יז טז ועי' רש"י שם) כי יד על כס י – ה. ועל גלות יון שלפני גלות טיטוס אמר קומה אלקים ריבה ריבך, שכל ריבם הוא נגד ה', כנזכר למעלה. ועל גלות מדי שלפניו אמר זכור חרפתך מני נבל כבקודם. ועל הראשון הוא בבל שהחריב בית ראשון אמר, אל תשכח קול צורריך הוא קול שנתנו בבית ה' כיום מועד (איכה ב), כי מאז נתפקרו כל קמיך נגדך, מאז כי שאון קמיך עולה ונתווסף תמיד:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק כ

(כ) הבט – ראה הברית אשר כרת לאבותינו לגאול בניהם:

מחשכי ארץ – המקומות שישבו בהם בחשכת החורבן נתמלאו מדורי חמס:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק כ

(כ) מחשכי – מל' חושך:

נאות – מדור:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק כ

(כ) הבט לברית, (טענה ג') כי בסוף התוכחות שבתו"כ אמר וזכרתי את בריתי יעקוב וכו' והארץ אזכר, והארץ תעזב וזכרתי להם ברית ראשונים, באר שאחרי שתשיגם המון צרות וגם הארץ תעזב אז יזכור ברית האבות וברית שכרת עמהם על הארץ, ועז"א אחר שכבר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס, שבארץ צרה וחשכה והמחשכים שלה מלאו נות חמס, ראוי שתבט לברית שכרת ע"ז עם האבות:

 

(כא) אַל־יָשֹׁ֣ב דַּ֣ךְ נִכְלָ֑ם עָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן יְֽהַלְל֥וּ שְׁמֶֽךָ:

רש"י תהלים פרק עד פסוק כא

(כא) אל ישוב דך נכלם – אל ישוב דך מלפניך בתפילתו נכלם:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק כא

(כא) אל – שם לא ישוב הדך נכלם לעולם יהללוך כל עני ואביון:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק כא

(כא) אל ישוב. זה העני המתפלל לפניך אל ישוב מלפניך נכלם שלא תשמע תפלתו, והעני הוא ישראל בגלות. עני ואביון יהללו שמך, וּרְאֵה שהם מהללים שמך בגלותם. או פירושו: כאשר לא ישוב נכלם מלפניך יהלל שמך:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק כא

(יט) אל תתן לחית כו'. לחית הוא מלך בבל הנקרא אריה כד"א (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו, נפש תורך הם ישראל הנקראים לתומם תורים. להשתחות לצלם אל ימסרו ביד החיה רעה ההיא. ובימי המן חית ענייך אל תשכח לנצח. ובימי השלישי הוא יון, (כ) הבט לברית שהיה מבקש לבטל. וכאשר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס בגלות הרביעי, כמה דאת אמר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה לא נתמלאה צור כו' (רש"י תולדות כה כג), ונשארו בניך עניים, (כא) אל ישוב דך נכלם הוא מלך המשיח הנקרא (זכריה ט ט) עני ורוכב וכו', ובכל עת מבקש לבא, אל ישוב נכלם, כי לא יבעטו בניך על עָנְיָים, כי אדרבה עני ואביון יהללו שמך על שאמונה עניתם:

לכן (כב) קומה אלקים ריבה ריבך עם נבוכדנצר, שענין הצלם ריב הנוגע לך הוא. וגם במדי זכור חרפתך מני נבל, הוא המן האומר לאחשורוש אלקיהם של אלו זקן הוא, ישן הוא, ככתוב אצלנו על (משלי ל כב) נבל כי ישבע לחם, שהוא המן. ועל יון אמר (כג) אל תשכח קול צורריך, כי אליך כיונו להצר בשלוח יד במקיימי מצוותיך ומקדשך. ועל הגלות הלז הארוך אמר, ראה שאון קמיך עולה תמיד, והוא מאמרם ז"ל (תנחומא ויצא ב) שראה יעקב השלשה מלכיות עולים ויורדים, ואת מלכות רביעי עולה ואינו יורד, ונתיירא. וזהו שאון וגאון קמיך, הוא עולה תמיד ולא יורד, לכן קיים עליו אם תגביה כנשר כו' (עובדיה ד):

[יט – כג] או יהיה שעור הכתובים שהזכיר המלכיות מלמטה למעלה, והוא במה שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י תהלים סח לא) כי עמלק נקרא חית קנה, כי נאמר על טיטוס וידוע כי שרו הוא סמאל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות (בבא בתרא טז א), ובזה יאמר הנה שני דברים צריכים ישראל שבגלות האחרון, א' חירות ממלאך המות הוא שרו של טיטוס הנקרא חית קנה, שנית, משעבוד מלכיות, ועל ב' הדברים אמר על הא' אל תתן לחית נפש תורך, שתשלוט בנפש תורך תמימים כתור, אל תתן בידו הנפש כי אם שיהיה להם חירות ממלאך המות, ועל חירות משעבוד מלכותם אמר חית ענייך אל תשכח לנצח, שלא תשכחם לזמן הקץ האחרון הנקרא נצח, כי אם שתחישנה. ואם יש בהם עון בצע אשר הוא דבר שהוא יתברך מתלונן תמיד עליו כמאמרו באומרו (ישעיה נז יז) בעון בצעו קצפתי ואכהו כו', והוא עון המקטרג ראשון לכל עון כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה לג ג) על פ' (עמוס ט א) ובצעם בראש כלם, והוא עון שבו נחתם גזר דין המבול (סנהדרין קח א), ואותו עון אינו חסר בגלות טיטוס בקרב ישראל, לזה בא אסף ויאמר הבט לברית ורחמם על זה, כי עניותם גרם להם, וזהו כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס כלומר, כי להיותם עניים מחשכי ארץ גרם שמלאו נאות שלהם חמס:

או יאמר הבט לברית אשר כרתָ לגאלם, כי מלאו מחשכי ארץ הם האומות עכו"ם נאות חמס מבניך, וחתום גזר דין האומות על הגזל. ועוד טעם אחר אל ישוב דך נכלם הוא ישראל, ועני ורוכב על חמור וגם אביון הוא משיח בן יוסף, התאב לגאול את ישראל, יהללו שמך, שיהיה שלם בימים ההם מה שאין כן עתה כי אם שתי האותיות לבדן, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק (שמות יז טז ועי' רש"י שם) כי יד על כס י – ה. ועל גלות יון שלפני גלות טיטוס אמר קומה אלקים ריבה ריבך, שכל ריבם הוא נגד ה', כנזכר למעלה. ועל גלות מדי שלפניו אמר זכור חרפתך מני נבל כבקודם. ועל הראשון הוא בבל שהחריב בית ראשון אמר, אל תשכח קול צורריך הוא קול שנתנו בבית ה' כיום מועד (איכה ב), כי מאז נתפקרו כל קמיך נגדך, מאז כי שאון קמיך עולה ונתווסף תמיד:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק כא

(כא) דך – המדוכה אל ישוב נכלם בעת תפלתו רק קבלם ברצון ואז העני והאביון יהללו את שמך בעבור זה:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק כא

(כא) אל, (טענה ד') שראוי שתושיע את המקוה לך לבל ישוב דך נכלם, וכדי שעני ואביון יהללו שמך שאתה מושיע חוסי בך ושומע אל אביונים:

 

(כב) קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִיבָ֣ה רִיבֶ֑ךָ זְכֹ֥ר חֶרְפָּתְךָ֥ מִנִּי־נָ֝בָ֗ל כָּל־הַיּֽוֹם:

רש"י תהלים פרק עד פסוק כב

(כב) חרפתך – גדופיך כמו זאת אויב חרף:

 

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק כב

(כב) קומה – טעם ריבך שהאוי' חרף שמך, ויו"ד מני נוסף כמו מני אפרים:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק כב

(כב) קומה אלהים, אם לא תעשה בעבורנו עֲשֵׂה בעבורך, כי ריבנו ריבך הוא. כי האויב יחרף אותך ואמר כי אין בך יכולת להוציאנו מהם:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק כב

(יט) אל תתן לחית כו'. לחית הוא מלך בבל הנקרא אריה כד"א (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו, נפש תורך הם ישראל הנקראים לתומם תורים. להשתחות לצלם אל ימסרו ביד החיה רעה ההיא. ובימי המן חית ענייך אל תשכח לנצח. ובימי השלישי הוא יון, (כ) הבט לברית שהיה מבקש לבטל. וכאשר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס בגלות הרביעי, כמה דאת אמר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה לא נתמלאה צור כו' (רש"י תולדות כה כג), ונשארו בניך עניים, (כא) אל ישוב דך נכלם הוא מלך המשיח הנקרא (זכריה ט ט) עני ורוכב וכו', ובכל עת מבקש לבא, אל ישוב נכלם, כי לא יבעטו בניך על עָנְיָים, כי אדרבה עני ואביון יהללו שמך על שאמונה עניתם:

לכן (כב) קומה אלקים ריבה ריבך עם נבוכדנצר, שענין הצלם ריב הנוגע לך הוא. וגם במדי זכור חרפתך מני נבל, הוא המן האומר לאחשורוש אלקיהם של אלו זקן הוא, ישן הוא, ככתוב אצלנו על (משלי ל כב) נבל כי ישבע לחם, שהוא המן. ועל יון אמר (כג) אל תשכח קול צורריך, כי אליך כיונו להצר בשלוח יד במקיימי מצוותיך ומקדשך. ועל הגלות הלז הארוך אמר, ראה שאון קמיך עולה תמיד, והוא מאמרם ז"ל (תנחומא ויצא ב) שראה יעקב השלשה מלכיות עולים ויורדים, ואת מלכות רביעי עולה ואינו יורד, ונתיירא. וזהו שאון וגאון קמיך, הוא עולה תמיד ולא יורד, לכן קיים עליו אם תגביה כנשר כו' (עובדיה ד):

[יט – כג] או יהיה שעור הכתובים שהזכיר המלכיות מלמטה למעלה, והוא במה שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י תהלים סח לא) כי עמלק נקרא חית קנה, כי נאמר על טיטוס וידוע כי שרו הוא סמאל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות (בבא בתרא טז א), ובזה יאמר הנה שני דברים צריכים ישראל שבגלות האחרון, א' חירות ממלאך המות הוא שרו של טיטוס הנקרא חית קנה, שנית, משעבוד מלכיות, ועל ב' הדברים אמר על הא' אל תתן לחית נפש תורך, שתשלוט בנפש תורך תמימים כתור, אל תתן בידו הנפש כי אם שיהיה להם חירות ממלאך המות, ועל חירות משעבוד מלכותם אמר חית ענייך אל תשכח לנצח, שלא תשכחם לזמן הקץ האחרון הנקרא נצח, כי אם שתחישנה. ואם יש בהם עון בצע אשר הוא דבר שהוא יתברך מתלונן תמיד עליו כמאמרו באומרו (ישעיה נז יז) בעון בצעו קצפתי ואכהו כו', והוא עון המקטרג ראשון לכל עון כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה לג ג) על פ' (עמוס ט א) ובצעם בראש כלם, והוא עון שבו נחתם גזר דין המבול (סנהדרין קח א), ואותו עון אינו חסר בגלות טיטוס בקרב ישראל, לזה בא אסף ויאמר הבט לברית ורחמם על זה, כי עניותם גרם להם, וזהו כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס כלומר, כי להיותם עניים מחשכי ארץ גרם שמלאו נאות שלהם חמס:

או יאמר הבט לברית אשר כרתָ לגאלם, כי מלאו מחשכי ארץ הם האומות עכו"ם נאות חמס מבניך, וחתום גזר דין האומות על הגזל. ועוד טעם אחר אל ישוב דך נכלם הוא ישראל, ועני ורוכב על חמור וגם אביון הוא משיח בן יוסף, התאב לגאול את ישראל, יהללו שמך, שיהיה שלם בימים ההם מה שאין כן עתה כי אם שתי האותיות לבדן, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק (שמות יז טז ועי' רש"י שם) כי יד על כס י – ה. ועל גלות יון שלפני גלות טיטוס אמר קומה אלקים ריבה ריבך, שכל ריבם הוא נגד ה', כנזכר למעלה. ועל גלות מדי שלפניו אמר זכור חרפתך מני נבל כבקודם. ועל הראשון הוא בבל שהחריב בית ראשון אמר, אל תשכח קול צורריך הוא קול שנתנו בבית ה' כיום מועד (איכה ב), כי מאז נתפקרו כל קמיך נגדך, מאז כי שאון קמיך עולה ונתווסף תמיד:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק כב

(כב) ריבך – כי למולך קמו לגדף:

כל היום – מה שחרף בכל עת:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק כב

(כב) מני – כמו מן:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק כב

(כב) קומה, (טענה ה') הלא ראוי שתקום לריב ריבך מה שנוגע לכבודך המחולל, כי ראוי שתזכר חרפתך מני נבל כל היום, שהוא, א] שפלות המבייש שהוא נבל, ב] התמדת החירוף כל היום, ג] שהם עצמם ילעגו עליך בזה, ויאמרו.

 

(כג) אַל־תִּ֭שְׁכַּח ק֣וֹל צֹרְרֶ֑יךָ שְׁא֥וֹן קָ֝מֶ֗יךָ עֹלֶ֥ה תָמִֽיד:

אבן עזרא תהלים פרק עד פסוק כג

(כג) אל – טעם קול צורריך הוא שהזכיר שאגו צורריך בקרב מועדיך:

שאון קמיך – יהי עולה תמיד עד הגיעו אליך אל השמים וזה דרך משל:

 

רד"ק תהלים פרק עד פסוק כג

(כג) אל תשכח, הם האומות צורריך וקמיך, אל תשכח קולם ושאונם שנותנים עלינו, תמיד הוא עולה לפניך, אל תשכחנו:

 

אלשיך על תהלים פרק עד פסוק כג

(יט) אל תתן לחית כו'. לחית הוא מלך בבל הנקרא אריה כד"א (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו, נפש תורך הם ישראל הנקראים לתומם תורים. להשתחות לצלם אל ימסרו ביד החיה רעה ההיא. ובימי המן חית ענייך אל תשכח לנצח. ובימי השלישי הוא יון, (כ) הבט לברית שהיה מבקש לבטל. וכאשר מלאו מחשכי ארץ נאות חמס בגלות הרביעי, כמה דאת אמר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה לא נתמלאה צור כו' (רש"י תולדות כה כג), ונשארו בניך עניים, (כא) אל ישוב דך נכלם הוא מלך המשיח הנקרא (זכריה ט ט) עני ורוכב וכו', ובכל עת מבקש לבא, אל ישוב נכלם, כי לא יבעטו בניך על עָנְיָים, כי אדרבה עני ואביון יהללו שמך על שאמונה עניתם:

לכן (כב) קומה אלקים ריבה ריבך עם נבוכדנצר, שענין הצלם ריב הנוגע לך הוא. וגם במדי זכור חרפתך מני נבל, הוא המן האומר לאחשורוש אלקיהם של אלו זקן הוא, ישן הוא, ככתוב אצלנו על (משלי ל כב) נבל כי ישבע לחם, שהוא המן. ועל יון אמר (כג) אל תשכח קול צורריך, כי אליך כיונו להצר בשלוח יד במקיימי מצוותיך ומקדשך. ועל הגלות הלז הארוך אמר, ראה שאון קמיך עולה תמיד, והוא מאמרם ז"ל (תנחומא ויצא ב) שראה יעקב השלשה מלכיות עולים ויורדים, ואת מלכות רביעי עולה ואינו יורד, ונתיירא. וזהו שאון וגאון קמיך, הוא עולה תמיד ולא יורד, לכן קיים עליו אם תגביה כנשר כו' (עובדיה ד):

[יט – כג] או יהיה שעור הכתובים שהזכיר המלכיות מלמטה למעלה, והוא במה שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י תהלים סח לא) כי עמלק נקרא חית קנה, כי נאמר על טיטוס וידוע כי שרו הוא סמאל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות (בבא בתרא טז א), ובזה יאמר הנה שני דברים צריכים ישראל שבגלות האחרון, א' חירות ממלאך המות הוא שרו של טיטוס הנקרא חית קנה, שנית, משעבוד מלכיות, ועל ב' הדברים אמר על הא' אל תתן לחית נפש תורך, שתשלוט בנפש תורך תמימים כתור, אל תתן בידו הנפש כי אם שיהיה להם חירות ממלאך המות, ועל חירות משעבוד מלכותם אמר חית ענייך אל תשכח לנצח, שלא תשכחם לזמן הקץ האחרון הנקרא נצח, כי אם שתחישנה. ואם יש בהם עון בצע אשר הוא דבר שהוא יתברך מתלונן תמיד עליו כמאמרו באומרו (ישעיה נז יז) בעון בצעו קצפתי ואכהו כו', והוא עון המקטרג ראשון לכל עון כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה לג ג) על פ' (עמוס ט א) ובצעם בראש כלם, והוא עון שבו נחתם גזר דין המבול (סנהדרין קח א), ואותו עון אינו חסר בגלות טיטוס בקרב ישראל, לזה בא אסף ויאמר הבט לברית ורחמם על זה, כי עניותם גרם להם, וזהו כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס כלומר, כי להיותם עניים מחשכי ארץ גרם שמלאו נאות שלהם חמס:

או יאמר הבט לברית אשר כרתָ לגאלם, כי מלאו מחשכי ארץ הם האומות עכו"ם נאות חמס מבניך, וחתום גזר דין האומות על הגזל. ועוד טעם אחר אל ישוב דך נכלם הוא ישראל, ועני ורוכב על חמור וגם אביון הוא משיח בן יוסף, התאב לגאול את ישראל, יהללו שמך, שיהיה שלם בימים ההם מה שאין כן עתה כי אם שתי האותיות לבדן, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק (שמות יז טז ועי' רש"י שם) כי יד על כס י – ה. ועל גלות יון שלפני גלות טיטוס אמר קומה אלקים ריבה ריבך, שכל ריבם הוא נגד ה', כנזכר למעלה. ועל גלות מדי שלפניו אמר זכור חרפתך מני נבל כבקודם. ועל הראשון הוא בבל שהחריב בית ראשון אמר, אל תשכח קול צורריך הוא קול שנתנו בבית ה' כיום מועד (איכה ב), כי מאז נתפקרו כל קמיך נגדך, מאז כי שאון קמיך עולה ונתווסף תמיד:

 

מצודת דוד תהלים פרק עד פסוק כג

(כג) עולה תמיד – אשר הוא עולה תמיד לחרף כלפי מעלה:

 

מצודת ציון תהלים פרק עד פסוק כג

(כג) שאון – ענין המיה:

 

חומת אנך תהלים פרק עד

חומת אנך תהלים עד.

מלבי"ם תהלים פרק עד פסוק כג

(כג) אל תשכח קול צורריך, כן שאון קמיך עולה תמיד, שהעם עצמם יאמרו בשאון וקול בניאוץ ובוז שלא תשכח קול צורריך, יצייר במליצה שע"י ששאונם עולה תמיד הם עצמם מזכירים אותך תמיד בל תשכח קול צורריך רגע:

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128