הגמ' במסכת ברכות [דף יב.] אומרת:
"אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות":
ונאמרו בענין ב"לא יצא ידי חובתו" כמה ביאורים.
א. לא יצא ידי חובת ברכות ק"ש, אך ידי ק"ש יצא. [הכסף משנה על הרמב"ם פ"ק מהל' ק"ש בשם הרמ"ך] ב. אף ידי חובת ק"ש לא יצא [דעת הכסף משנה בעצמו שם].
ג. אפילו אמר ברכת אמת ויציב / ואמונה, אך לא פתח אותן במילים אמת ויציב/ואמונה, לא יצא ידי חובתו. [המאירי (אלא שאין מחזירין אותו), הכס"מ שם בתי' נוסף].
ד. 'לא יצא י"ח' פירושו לא יצא י"ח המצוה [של ק"ש!] כתקנה, אבל לעולם יצא, דברכות אינן מעכבות [טור אורח חיים סימן סו, וכן פסק השו"ע]. 
ה. אם היפך – ובשחרית אמר 'אמת ואמונה', ובערבית 'אמת ויציב' – לא יצא י"ח כתקנה. [כס"מ בשם רבינו מנוח]. 
ו. ודאי שחובת ק"ש יצא, שהרי ברכות אינן מעכבות, רק נתחדש כאן שאם אמר אמת ויציב שחרית, ולא אמר אמת ואמונה ערבית, או להיפך – לא יצ"ח ברכות אלו, שהן מעכבות זו את זו [בן יהוידע ע"ש טעמו באריכות].
לסיכום – 
אדם הקורא ק"ש [עם תפילין בודאי, שלא יהיה מעיד עדות שקר בעצמו] יצא ידי חובת ק"ש מן התורה, אלא שלא קיים המצוה כתיקנה.