למשה שלום,
לצערי אומר לך שקשה לסמוך על מה שאמרו לך, וזאת משתי סיבות.
א. פעמים רבות החקלאי משווק באופן ישיר לירקן שלא דרך תנובה, וזה טבל ודאי, והאוכל טבל חייב מיתה רח"ל.
ב. קשה לסמוך על ההפרשה של רבנויות למיניהן הבעיות שם קשות מאד.
נתקלתי בס"ד במאמר של הרב מרדכי עימנואל שמשמש כמפקח על משגיחים האחראים על הפרשת תרומות ומעשרות, וראיתי תועלת בהבאת דבריו שיש בהם כדי לשפוך אור על הנעשה במקומות הללו והמחדלים הגדולים שלצערי קיימים. להלן המאמר:

עבודתו של מפקח על הפרשת תרומות ומעשרות [הועתק מקובץ הליכות שדה תשרי חשון תשנ"א] הערת המערכת:
הרב מרדכי עמנואל. חבר בית המדרש להלכה בהתישבות. משמש כמפקח תרומות ומעשרות בירושלים. במסגרת מאמצינו להחדרת מודעות הציבור לנושא. אנו מפרסמים דברים שנשא במסיבת ר"ח בבית הכנסת ברמת פולג בהשמטת שמות הרבנויות וועדי הכשרות בהם מדובר, ומהלב מתפרצת התחינה והבקשה של בעל ספר ״כפתור ופרח״. כל מי שאינו בקי בטיב תרומות ומעשרות אל יהיה לו עסק עמהן. פירסום המאמר נעשה מחמת ההכרה שהמשך קשר השתיקה על הנעשה בתחום תרומות ומעשרות בשווקים גובל בחוסר אחריות. מאז שקבע מרן החזו״א זצלל״ה את המציאות של ״׳וכושים אנו לומר שהמיעוט מעשרים ״, נדמה היה לציבור רחב כי המציאות השתנתה לטובה. בשנים האחרתות עם כניסת המכון ועובדיו לתחום של עבודת מעשית בנושא הפרשת תרומות ומעשרות, התברר לנו לתדהמתנו כי המציאות המה חמורה, לאין ערוך מסה שחשבנו.

"למען תלמד ליראה את השם אלוקיך כל הימים"- לצורך שיחה זו על תפקידנו כמפקחים על הפרשת תרדי׳מ נשתמש בפסוק כנוטריקון שבעזרתו נסתייע בהצגת תיאור עבודת המפקח. הבה נחלק את הפסוק למילים נפרדות. א. ״למען תלמד״. ב. ״ליראה״. ג. ״את השם אלוקיך״. ד. ״כל הימים״.
א. ״למען תלמד״
אין ספק שלעבודת ההשגחה על הפרשת המעשרות דרושים הכנה ולימוד בסיסיים. המינימום המתבקש הוא שהמשגיח ידע ויבץ את נוסח ההפרשה.
מלאכת ההדרכה למשגיחים שמוטלת על כתפי המפקח היא הראשונה במעלה של כל מערכת ההשגחה. השומע זאת אולי יתמה: הרי הפרשה של קצת יותר מ 1/100 (מאחוז אחד) מהפירות ואמירת הנוסח המקובל, מספיקים כדי להכשיר את הפירות — וכן נוהגים הכל בביתם — ולשם מה נחוצה הדרכה בכלל?
אולם האמת אינה כן: בשו״ת ״מנחת שלמה״ למו"ר הגרש״ז אויערבך שליט״א, וכן שמענו בע״פ מגדולי הפוסקים שליט״א שאדם המפריש ואינו מבין מהי משמעות דבריו, — קרוב לודאי שלא תיקן את הפירות, והפירות נשארו בטיבלם, וכפי שהיו קודם ההפרשה.
וכאן אנו נפגשים בטעות הנפוצה ביותר (הנובעת מחוסר ההדרכה) והיא שהאדם המפריש תרו״מ וחושב שכל הפרשותיו – תרומה גדולה, מעשר ראשון ושני (או מעשר עני), כולם חלים על החלק של האחוז ויותר שהפריש בפועל והניחם בצד, ואז ״המפריש״ מעלה בדעתו שאין המנוי מחלל את המעשר שני, אלא ה״קרן" פודה את המעשר במקומם של המנויים גם משגיחים בתפקיד כשלו באי־הבנה זו!
על כן חשוב ולציין את שכבר ידוע מפרסומים הרבים של ה״קרן", שהחילול מוטל על המפריש, ואין ה״קרך עושה דבר מלבד הנחת מטבעות לחלול לצורך החילול שנעשה ע״י המנויים.
טעויות מסוג אחר מצאתי בתחום של נוסחאות ההפרשה. נביא לדוגמא סידור של הפרשת תרו״מ שהיה נהוג בהפרשת גזר, בִמְשָקים אלו נהגו לאמר מידי יום, לעת ערב, נוסח הפרשה על הגזר שעתידים ״הפלחניקים״ לקטוף למחרת.
עצם הנהגת הפרשה כזו, אינה מוסכמת. ועל כל פנים גם לדעת המתירים יש לדעת שחיבור נוסח הפרשה, להפרשה כזו היא מלאכה מסובכת הדורשת דקדוק רב. לצערנו במספר משקים הונהג נוסח שלמעשה לא היתה לו כל משמעות, אף שהנוסח נכתב בידי רב, אך לא התאים למציאות בשטח.
למותר להדגיש, שההפרשה לא חלה כלל.
אין צורך להאריך להכביר במילים על משגיח שמפריש כמות סמלית ואיננו יודע שיש להפריש ״אחוז פלוס״ מהפירות. מחזה מביש נתגלה בבית אריזה לאבוקדו, שבו היו מפרישים ״משהו״ — בלי להתייחס כלל לכמות הפירות הכללית, מעניין שלא שכחו לחתום על כל ארגז וארגז — הופרשו תרומה ומעשר באישור רב פלוני מהעיר פלונית.
סיפור עצוב הינו הפרשת משגיח בעיר גדולה אחת, שידע מפי ״העם״ שאת ההפרשה יש לעשות ״בלי ברכה״ והוא כתלמיד ״המחכים״ הבין שנוסח ההפרשה גם כן קרוי ״ברכה׳ וא״כ אין צורך לאמר נוסח כלל, וכך היה נוהג לזרוק פרי ״למעשר״ בלי להוציא מלה מפיו. עליו אפשר להמליץ: ״השתכרת במילים ואיבדת נפשות״ (ראה תוספתא מע״ש פ״ט הי״ז).

אם כל זה אמור במשגיח קבוע, במקרה של העדרות המשגיח, מתפקדים "ממלאי המקום".
ממלאי מקום מהוים בעיה חמורה. בדר״כ משגיחים אלו אינם מיומנים ואינם מקבלים הדרכה כדבעי, ואם המפקח לא נמצא איתם בימים הראשונים, קרוב לודאי שמכשילים הם את הרבים באכילת טבלים.

ב. ״ליראה״:
כדי למלא תפקיד השגיח זקוקים להרבה יראת שמים. המשגיח נמצא בעימות ומלחמה תמידית עם הסוחרים שרובם אינם שומרי מצוות, ואינם נאמנים.
סוחר כל כוונתו להרבות ריווח ולמעט הפסד על כן אין לסמוך ללא בדיקה על הכמויות שנמסרות למשגיח ויש לשים לב שאין הפירות שמיוחדות למעשר באו מאריזות הסחורה הישנה — המעושרת, שהרי קי׳׳ל שאין להפריש מה'פטור׳ על החיוב.
קיצורו של דבר, המשגיח הוא מטרד לסוחר שיש להפטר ממנו, ונגד לחץ זה על המשגיח לעמוד יום יום ושעה שעה.
משגיח נבון מצליח ברבות הימים ל״חנך׳ את בעל החנות, ומרגיל אותו לציות, חינוך זה דורש מהמשגיח מאמץ ומחשבה.
נציג בזה מספר מקרים הממחישים את דברינו:
1. מעשה היה במשגיח אחראי שהיה, מבצע את ההפרשה עפ״י כמות הקניה שנרשמה בקבלה, לאחר זמן התברר לו שהרישום בקבלה הוא פיקטיבי ולא נרשם אלא לצרכי מס הכנסה…
2. פרי מקולקל הוחזר לסיטונאי ותמורתו נתקבלה סחורה חדשה, כמובן שסחורה זו לא נרשמה בקבלות, האם דאג בעל החנות לדווח למשגיח על פרי זה?
לא, הוא פשוט שכח. כללו של דבר מקום שאיננו מנוהל בצורה מסודרת, ואץ אפשרות לעקוב על כניסת ויציאת הסחורה יכולים בקלות להעלים מהשגיח פרטים חיתים, והקלקלה מרובה.
לאור המצב הנזכר חייב המשגיח להיות אמיץ וירא שמים גדול. עליו לעקוב ״ולנדנד״ לבעל החנות אם מסר לו את הרשימה המדויקת והמלאה של הקניה. יש לו לבדוק את כמות הפירות מכל מין. וזה יכול להיות כרוך גם במאמץ גופני לשקול ארגזים כבדים.
היתה לי הזדמנות לפקח על משגיח אחד כאשר הגיעה לחנות כמות מסוימת של דלעת ללא משקל. המשגיח העריך בטביעת עין את משקל הדלעת ועפ״י הערכה זו הפריש כדת וכדין תרו״מ. בשקילה של כמות הדלעת כולה התברר שהערכה של המשגיח היתה מוטעת ולא הפריש אחת אחד ויותר מהכמות הכללית של הדלעת. על המשגיח היה לפנות מיד לרבנים שיורוהו כיצד לתקן את המעוות.
משגיחים בירושלים (מטעם ועד כשרות מסוים) עובדים תחת לחץ. בשעות הבוקר עליהם להספיק לעשר בכ־5 חנויות. כאשר לפי ההוראות הממונים אסור לחנות למכור את הסחורה לפני בא המשגיח. כמובן שלחץ זה מונע מהמשגיח לערוך ביקורת עצמית על הפרשותיו ועל כל הפרטים הנלוים וברור שהסיכון לטעויות ולהכשלת הרבים גדול. משגיח ועד כשרות זה עבד אצלנו כמשגיח, תקופה קצרה מאוד עד שהודח מתפקידו, וזאת לאחר שהתברר בביקורות, שבאופן קבוע הוא מדלג על פריטים מסוימים שהגיעו לחנות. בעל החנות התלונן אח״כ על המשגיח החדש שבא במקומו שבמקום כעשר דקות שלקח ל׳׳משגיח המדלג״, להפריש, המשגיח החדש שוהה בחנות כמחצית השעה לפחות…
בכלל חובת היראה הוא שלא יהיה ירא מבני אדם. הייתי עד למקרה שפועל בחנות פירות היה תוקפני, ובמשך תקופה ארוכה היה מפריע ומתנכל לעבודת המשגיח, ואף אחד לא ידע על כך כי המשגיח נמנע מלספר אפילו למפקח מה שמתרחש. יום אחד נאלץ המשגיח לברוח מהמקום מבלי לעשר בכלל. באותו יום נמכרה בחנות זו סחורה תחת תעודת כשרות המעידה על הסחורה כמתוקנת מטבל, ר״ל.

ג. ״את השם אלוקיך״.
״את״ — לרבות תלמידי חכמים״. מסופר בירושלמי(סוף סוטה! שיוחנן כהן גדול מינה מפקחים תלמידי חכמים על ההפרשה בשווקי ארץ ישראל. ובעזרתם תיקן את המעשרות של עמי הארץ בזמנו.
אם הארכנו להסביר את עבודת המשגיח והקשיים שבדרכו הרי שנבין היטב כמה נחוץ וחשובה מציאותו של מפקח שתהיה מעין ״סמכות עליונה״ על המשגיח.
בראש ובראשונה תפקיד המפקח לפקח על עבודת המשגיחים — להדריכם ולבדוק האם המשגיחים מבצעים את מלאכתם ע״פ ההוראות.
תפקיד הפיקוח חשוב שבעתיים לאור הבעיות הרבות שצצות במהלך עבודת ההפרשה. משגיח שגם לאחר ההדרכה שקיבל, ידיעותיו בהלכה ובמציאות מוגבלות. עלול ״לפסוק״ בעצמו בבעיות שמתעוררות. תפקיד המפקח לכוון את עבודת המשגיח מבחינה הלכתית ולמנוע בכך השתרשות נוהגי הפרשה בניגוד
להלכה. דוגמא קטנה: משגיח שהופעל עליו לחץ ע״י בעל החנות, סמך על עדות סוחר ערבי, שהסחורה שהביא גודלה בשדה גוי — ועל כן פטורה ממעשרות בביקורת שערך המפקח נתגלה שבתעודת המשלוח המצורפת נאמר שמקום הגידול הינו במשק יהודי! משגיח אחר לא עישר מיני ירק שנכתבו בתעודה בערבית, תוך אי שימת לב למופיע בפינת התעודה — מקום המגדל: משק יהודי.
תפקיד חשוב נוסף יש למפקח הוא להשכין שלום או להכריע בויכוח שפורץ בין בעל החנות והמשגיח, לעיתים קרובות נפסק הויכוח ממילא עם הופעת המפקח.
וברור לכל, שתפקידו של המשגיח איננו להתעמת עם בעל החנות אלא להפריש מעשרות כדין. הרגשת המשגיח כי אין הוא נזרק בגוב האריות כאשר עושה מלאכתו בשווקים, יודע הוא כי המפקח עומד מאחוריו ודואג לגיבוי בענינים ״הלא נעימים״ שעלולים לקרות הרי נוצרים התנאים לעבודה רגועה ואמינה יותר של המשגיח.
״השוט״ שביד המפקח — האפשרות להסיר את ההכשר, גורם שבעלי החנויות נרתעים מלהתחכם ולהערים, כי כל חריגה מהוראות הכשרות של המפקח — גוררת בעקבותיה לפי שיקול דעתו הורדת תעודת ההכשר מידית.
נקודה אחרונה: גם המפקח חייב לקבל גבוי וכן להיות מבוקר ע״י הנהלת המחלקה. אף ש״בחזית״ נמצא המפקח, ״בשטח״ הרי המדיניות והחלטות קשות ואף כואבות נקבעות בתאום וע״פ הנחית הנהלת המחלקת הכשרות או המחלקת לתרומות ומעשרות.

ד. ״כל הימים׳׳
לפי כל החומר שמסרנו עד עכשיו מתברר בפשטות כי תפקידו של המשגיח הוא מאוד מרוכז מבחינת הזמן, במשך כל יום וכל היום הוא חייב לעקוב אחר הנעשה אצל בעלי החנויות, אם בהשגחה של סדרי כשרות אחרים נתן למשגיח להעדר מעבודתו ימים או שעות בהתאם למצב, הרי שבמסגרת התפקיד של הפרשת תרו״מ העדרות המשגיח עלולה לגרור אחריה מכירת טבל, ר״ל.
עבודת המשגיחים איננה רק בימי חול רגילים — גם בערבי שבתות וחגים, תעניות ציבור וכדו׳ אין להם שיחרור מעבדותם. אין יום של שוק פתוח בלי אחריות המשגיח לתיפקוד מלא. וכמובן צריך לעקוב אחרי הגעת סחורה ״בשלמות״ באמצע היום.
גם המפקח כולו בעבודתו ״כל הימים״. חייב הוא להיות בכוננות לקריאות פתע הן בשעות הבוקר המוקדמות והן בשעות לילה מאוחרות. כל ספק שמתעורר למשגיח — המפקח הוא הכתובת הראשונה לפתרונות. יש משגיחים הצריכים עידוד באמצע עבודתם – כמובן המפקח הוא המטפל הראשון שלהם.
תם ולא נשלם: סידרת הסיפורים והמעשים שהזכרנו (ושלא הזכרנו) שכולם ללא יוצא מן הכלל ארעו במציאות, ברבנויות ובועדי הכשרות למיניהם ״שהייתי״ עד להם באופן ישיר, מעוררים מחשבות.
אין בדברינו ח״ו מגמה לפסול ועדי כשרות שפועלים כדין ובמאמץ גדול, אך לצערינו יש גם הפרשות המבוצעות כפי שתואר.

עד כאן דברי הרב עמנואל – מפקח כשרות מטעם הרבנות בירושלים. כמדומני שכל מילה נוספת מיותרת, ומסקנת הדברים שאין לסמוך על הפרשת תרומות ומעשרות הנעשית בשווקים אלא רק כשרויות מהודרות, ואף בזה יש המחמירים להפריש שוב בביתם מכל מה שקונים כידוע על פי שיטת החזון איש זלה"ה.
ויצילנו ה' משגיאות ומכל מאכל אסור אכי"ר.