שלום
את הדין הזה אפשר להסביר בכמה אופנים:
א. היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, ובחמץ אחר הפסח לא ניכר בין אם הוא מלפני או מאחרי, דהיינו שעבר עליו הפסח, ולכן אינו חייב לשלם לו על זה. לעומת זאת רבו הפוסקים הסוברים שאתרוג שעבר עליו סוכות – כן יצטרך לשלם, שהרי לכל ניכר כעת שהאתרוג שווה רק לאכילה בלבד. [עיין עוד בספר משפטי חיים ח"ב סי' יד].
ב. ההיזק שהזיקו הוא בגרמא – וגרמא בנזיקין פטור. כדוגמת שורף שטרות חוב של חבירו, שפטור מעיקר הדין [למעט דמי הנייר…], הגם שחבירו לא יוכל כעת לגבות את הסכומים הגבוהים הכתובים בהם. וכאן הרי הגמ' מעמידה שהגזלן אינו מתכוין לקנותו, וממילא יוצא שהנגזל נשאר הבעלים, והגזלן רק מנע ממנו גישה לחמץ שלו, עד שנוצר מצב שהחמץ כבר לא ראוי לשימוש, ובזה גרם לו להפסד, ועל גרמא חייבים אמנם בדיני שמים, אך פטורים מדיני אדם.
ג. למעשה – אם תשאל גם על תשובות אלה – מדוע פטרה התורה בהיזק שאינו ניכר? בהיזק שבגרמא?
על זה נשיב את שאמר החזון איש לאדם שאיבד סכום נכבד של כסף, וחבירו מצא אותו אך סירב להחזיר. וכשהזמינו לד"ת אצל החזו"א השיבו החזו"א שאכן הוא פטור, כיון שמעות מופזרים הרי אלו שלו, וכאן לא היה סימן כלשהו בשטרות. שאל האובד – אבל הרי הוא מודה שזה מסתמא נפל ממני, היכן הצדק של התורה?
השיבו החזו"א – הבן, משמים, פעמים ונגזר שממון ששייך לך יעבור לזולתך. כגון – מפאת שהתחייבת לו ממון בגלגול זה או בגלגול אחר וכד'. ולכן נקבע בהלכה שפעמים שחייב להחזיר, ופעמים שלא. וכאשר הכסף מגיע לך – אתה תאבד אותו בצורה בה המוצא חייב להחזיר. וכאשר אינו מגיע לך – משמים דואגים שתאבד אותו בצורה שבה המוצא לא חייב להחזיר והרי נתקיים בזה דין שמים, ועבר אליו הכסף כדין, והצור תמים פעלו.