ראשית, יש לאדם למחול בלב שלם, כמבואר ברמב״ם (פ׳׳ב מהלכות תשובה ה״י) שאסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, "אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו היצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון".
הנה מצינו בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פ״א ה׳׳א) שיש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם: 'חיצי גבור שנונים עם גחלי רתמים׳. כל כלי זיין מכין במקומן [בקרבת האוחז בכלי] ולשון הרע מכה מרחוק [כחץ הפוגע למרחוק], כל הגחלים כבו מבחוץ – כבו מבפנים, ואלו [-גחלי רתמים] אף על פי שכבו מבחוץ לא כבו מבפנים.
ומסביר הפני משה וז׳׳ל: "וכן הוא לשון הרע שאע״פ שנראה שנתפייס זה, שמקבלו אם האחר מרצה אותו, מ׳׳מ לבו בוער עליו תמיד". הרי שיש דברים שאע״פ שאדם אומר שהוא מוחל עליהם מ״מ כיון שבליבו אינו יכול למחול הרי אין זה מחילה. ע״כ.
וכ׳׳כ הרמ״א (תרו, א) ובמשנ״ב (שם, ס״ק י) כתב בשם המ׳׳א ואחרונים: דמ׳׳מ מידת ענוה למחול גם בזה.
וכן עוד צריך כל אדם להשתדל מאוד למחול בכדי שהיהודי הפוגע לא יענש בסיבתו, שהרי נאמר במסכת שבת (דף קמט:) "כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב (משלי יג) 'גם ענוש, לצדיק לא טוב'.
עם כל זה יש לדעת והגם שעדיין אינו במדרגה נכבדה זו למחול לו בלב שלם, ולהעביר כל טינה מליבו, מ״מ עצם זה שיאמר בפיו שהוא מוחל – המחילה מועילה. שכן 'דברים שבלב אינם דברים', כמפורסם בשם רבנו ישראל מסלנט שאמר, כי מחילה אינה צריכה קניין, וממילא אם יאמר בפה 'הריני מוחל', אין זה שקר כי מחול לו.
ומצינו עוד בגליוני הש״ס בקידושין (דף מט: בשם נימוקי מהרמ״מ), שכתב כי המבייש את חבירו וכדומה, ומחל לו בפיו, אף על פי שלא מחל לו בלבו, אמרינן ביה גם כן 'דברים שבלב אינם דברים' – ומה שאמר בפיו הוא הקובע, ובפיו הרי מחל.
אך יש להקשות מהא שנשאל האור לציון (חלק ב פרק טו, יג): אודות מי שיש בליבו טינא או כעס על אדם מסוים שהרע לו, האם יכול לומר בנוסח קריאת שמע שעל המיטה 'הריני מוחל וסולח' וכוי? והשיב: דאין לומר הריני מוחל וסולח אם עדיין יש לו טינא על אדם מסוים, וכל אותם הימים שעדיין לא הסיר טינא זו מליבו ידלג נוסח זה. ע״כ.
ונראה שמקור דבריו הם מה׳פלא יועץ׳ (בספרו אורות אילים, וכ"כ בקצרה בערך ׳תשובה׳) שכתב: הן עתה העם מקצה אומרים קודם שכיבה הריני מוחל וסולח וכוי, אבל מה בצע כשאין פיו ולבו שוין? מי יתן והיה כזה יום מחר שלא יחזיק במחלוקת, וחוששני להם מחטאת, כי יאמר ה׳ הכהתל באנוש תהתלו בו? ויקצוף אלוקים על קולם. לכן עצתי היא, דמאן דאית ליה מילתא בהדיה חבריה, לא לימא נוסח זה [תרגום: מי שיש לו מריבה עם חבירו, לא יאמר נוסח זה] עד כי יתן אל לבו ויגמור בדעתו לעשות כן. הרי מכאן שאמירה ללא "כיסוי" אין בה ממש?
והנראה שיש לחלק: שדבריו כאן אמורים באדם שאומר בפיו בלילה הריני מוחל וסולח, ולמחרת יחזיק עדיין במחלוקת, ולכן עדיף שלא יאמר כלל הריני מוחל וכוי. שמעשיו מוכיחים שאין בדבריו ממש. אך לגבי אדם שאינו מתכוון להחזיק במחלוקת, רק שעדיין לא הגיע לדרגה זו, שיוכל להסיר לגמרי הטינה מלבו, אפשר שיועיל שיאמר את הנוסח, והחטא ימחל לחבירו, ולאחר כמה ימים, גם יסיר את הטינה מלבו לגמרי.
[התשובה מדברים שפרסם הרב יוסף גמליאל שליט"א]