לטל שלום
יש לעיין במקורותינו האם ישנו עניין לחדש את המצבות. אמנם בזמן חז"ל מצינו שהיו "מציינין את הקברות" [כמובא במשנה מו"ק פ"א מ"ב], אך שם הייתה המטרה על מנת להציל את הכהנים והטהרות מטומאת הקבר.
אחר החיפוש מצאתי בספר 'ילקוט דת ודין' [לרב דוד אסף, בהסכמת הגרא"ז מלצר, הגרנצ"פ פראנק, הגרז"ר בנגיס ועוד] שכתב:

"מצבות הישנות צריכים להקים ולנקות אותם מעפר ועשבים שעלו עליהם ותמיד לחדשם ולתקנם כתב יושר דברי אמת אותיות הטהורות, החקוקים והחרותים על ציוני גדולי ישראל, פרנסי ומנהיגי הדור, למען יעמדו ימים רבים כדי שידעו דורות הבאים מי היו הצדיקים הנפטרים, שלא יאבד זכרם מתוך ישראל וליקח מוסר לילך בדרכיהם": עכ"ל.

משמע מדבריו שכל זה אמור רק בצדיקים ומנהיגי הדור, ולא בכל מצבה שנמצאת בבית הקברות.

ומה גם שלא מצינו שהקפידו על כך, ולא מצינו שביקשו גדולי ישראל להקפיד על כך בקברי קרוביהם, או בקבריהם עצמם לבקש כן בצוואתם.
מכל זה נראה שלא מצינו בזה מצוה. ובפרט שבארצות רבות ובוודאי בעיתות הקדמוניות כלל לא עשו מצבה, אלא רק שמו אבן על מקום הקבר ואף לא חקקו או כתבו את שם הנפטר, כפי הידוע עד לאחרונה בעדת מרוקו ותימן בחו"ל.

וזה עתה מצאתי דברים מן החפץ חיים [אהבת חסד ח״ב פט״ו] שהם קילורין לעיניים:

"ובקונטרס היחיאלי פרק ט״ו סימן כ״ט בגנות האנשים שמאבדין ממונם על אבן דומם [מצבה] שאין בו הצלה לא למתים ולא לחיים, ובאותם דמים יכלו להחיות עניים, אביונים ונדכאים, ומה יענו ליום פקודה. וידוע המעשה שהראה רב אחד לחבירו, את יופי ביה״כ אשר בנה, אמר לו חבירו כמה נפשות השקעת בתוכה, אע״פ שביה״כ מקום השראת השכינה ק״ו למאבדים ממונם על מצבה וכיו״ב". עכ"ל.

מסקנה:

אין הרבה מה להוסיף על דברי רבן של ישראל הכהן הגדול מאחיו, ולכן מומלץ לייעץ לאותו חבר שיפתח גמ"ח לחיים מאשר גמ"ח למתים, ישקיע בעניים ואביונים ואל ישקיע במצבות דוממות.