שלום
כתב הרמב"ם בהלכות תשובה [פרק ב הלכה ט]:
"אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן, אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו…" עכ"ל,
ואמנם הרמב"ם סותר את עצמו, שבהלכות חובל ומזיק [פרק ה הלכה ט] כתב:
"אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו". עכ"ל.
הרי שבממונות די בהשבה ותשלום הנזק בלבד, ורק בחובל בגופו צריך לבקש מחילה?
כתב הלחם משנה לתרץ שבגזילה הצער הוא גדול, ולכן צריך לבקש גם מחילה.
האחרונים כתבו לתרץ שהחילוק הוא בין אם היה צער לנגזל או הנגנב לאם לא הצטער.
אדם שגנב דבר מה מחנות, מבלי שבעל החנות ידע כלל, אין צורך לבקש ממנו מחילה, שלא נפגע.
אולם פעמים ואדם נגזל או נגנב והולך כמה ימים בשברון לב על חסרונו וכו' וכי יעלה על הדעת שדי בכך שהגנב ישליך הדבר לחצרו וייפטר מ'בין אדם לחבירו' – שציערו? הרי בודאי שיצטרך לבקש מחילתו על שציערו, ודבר פשוט הוא.