שלום
בגמ' במסכת יומא פז. מוכח לכאורה שחלה חובה על הפוגע לפייס, הגם שהנפגע מחל. שהרי רבי זירא ורב שנפגעו מאנשים מסויימים, המציאו עצמם לפניהם כדי שהללו יתעוררו ויבקשו מהם מחילה, ואם די בכך שהנפגע ימחל – מדוע לא ישבו רבי זירא ורב במקומם, ומחלו לפוגעים בהם? אלא מכאן לכאורה מוכח שאין בזה די, מבלי שהפוגע יפייס.
ועיינתי ומצאתי שהגר"ש עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה [או"ח י"א סע' ו] דן בזה והביא שנחלקו בזה הפר"ח והמהר"י איבן חביב, שלפר"ח אין צריך, ולמהר"י צריך, כיון שיש ענין שהפוגע ישפיל עצמו בפני מי שפגע בו, ואם ימחל לו הנפגע מעצמו, עדיין חסר כאן ההשפלה של הפוגע.
והפר"ח יישב את הקושי מהסוגיא [שמוכח שצריך שיפייס ואין די במחילת הנפגע] – שהיות וכאן מדובר בגדולי עולם, ומן הסתם על עסקי הרבנות הייתה הפגיעה, כגון בענייני הכשרות וכדו', ולא רצו למחול מבלי שהלה באמת יביע צערו ויפייס, דבלא זה נפיק חורבא שיזלזלו בגדו"י. עש"ע שהאריך בנידון.