לראובן שלום
א. לימוד המוסר ללא ספק נחשב ללימוד תורה.
הג"ר אלי' לופיאן זצ"ל כותב (לב אליהו כ, רסא): "יש בתורה שני סוגים, יש סוג שנקרא הלכה. וניקח לדוגמא – יש מסכת שלמה שלומדים אותה בישיבה "מסכת יבמות", ומתעמקים בה ולומדים אותה עם הראשונים ואחרונים, ויש כמה דינים במצות חליצה וכו'. ומובן ג"כ שאם הב"ד הולכים ומורים לסנדלר היאך לעשות המנעל של חליצה… האם יפול בדעת אחד מאיתנו שהתעסקות זו אינה תורה?! אדרבה, בכזה היא תורה הלכה למעשה!
ומעתה יש סוג שני של תורה, סוג מצוות התלויות בלב, כגון 'ואהבת את ה' וגו", 'את ה' אלוקיך תירא', 'והלכת בדרכיו' ועוד ועוד. ואם האדם לומד ומעיין היאך מגיעים לאהבת ה' וכדומה, האם התעסקות כזו אינה תורה?! ודאי זו תורה – תורת הלב! תורה במצוות הנוגעות אל הלב!
ויש אחרים שחס להם ללמוד מוסר, באמרם כי זה ביטול תורה. רחמנא ליצלן מדעתא דידהו וכמה מוזרים דבריהם, שאם לומדים את הרי"ף על איזה מסכת הרי זה תורה, ואם לומדים חובות הלבבות וכדומה, שהוא קיבוץ וליקוט יסודות נאמנים בעבודת השי"ת באהבה וביראה וכו' הפזורים בכל הש"ס, האם זה אינו תורה?!".
וכן כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א ב'אש קודש':
והבעלי המוסר למדו מדברי הט"ז שגם לימוד המוסר נחשב כלימוד התורה ומשום שגם המוסר הוא הכשר מצוות תלמוד תורה וכפי שאמר הגרי"ס [רבי ישראל מסלנט] זצ"ל לאדם ששאלו שיש לו שעה אחת ביום ללמוד ומה ילמד בשעה זו ואמר לו הגרי"ס שילמד בה מוסר וביאר הגרי"ס שע"י שילמד מוסר שעה אחת ימצא שיש לו ג' שעות ללמוד ואמרו בעלי מוסר דא"כ המוסר הוא גם מהמכשירין ללימוד תורה שעל ידו ימצא לעצמו עוד הרבה שעות ללימוד התורה ולכן מקיימין בו מצוות תלמוד תורה ולכו כאשר אנחנו הולכים לעסוק במוסר וחיזוק ללימוד התורה יש לדעת שיש לזה חשיבות כלימוד התורה ממש וכאילו אנו עוסקים בנגעים ואוהלות!
ב. בנוגע להתבוננות בחכמת האלוקים בטבע ובבריאה ובגוף האדם – האם זה שייך ללימוד תורה? או שמא לביטול תורה ייחשב?
כתב בספר 'באר מים חיים' [ויקרא פרשת בהר]"והפעולה לזה להמוני העם המיגעים עצמן לאהבה ויראה, על ידי נתינת דעתו ולבו בגדולת ה' ובחכמתו בעולמו שברא כל אחד לפי ערכו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') וזה לשונו: היאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול וכמו שאמר דוד (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי לאלהים. וכשמחשב בדברים האלו עצמן הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד (שם ח', ד') כי אראה שמיך כו' מה אנוש כי תזכרנו כו' עד כאן לשונו".
הרי לך שעל ידי התבוננות בחכמה האלקית שבבריאה מגיעים לאהבתו ויראתו, שזו תכלית לימוד המוסר [כנ"ל א'], ואם כן מה לי השגת אהבתו ויראתו בהתבוננות שמיך ומעשי אצבעותיך שעל ידיהם אגיע ליראה ואהבה – או לימוד מוסר מתוך ספר?? הרי לך שאין בזה פחות לימוד תורה מלימוד המוסר.
רק שבוודאי צריכים לזכור שיש לייחד לזה זמן מסוים ביום, ולא כל היום יעסוק בזה, אלא בעיקר יהיה עיסוק תורתו בהוויות דאביי ורבא ולימוד ההלכה.
 

תודה רבה על התשובה הבהירה והנפלאה אשמח להתייחסות נוספת-
האם לספר בע"פ את סיפורי התנ"ך חשוב לימוד תורה או רק כשקוראים זאת מתוך הספר?
ומה בנוגע לדברי חכמה ורפואה שמצינו בגמ' האם בשעה שלומדם נחשב ג"כ לימוד תורה מכיון שנאמרו ע"י חז"ל הקד'?

לברוך שוב שלום
לספר בע"פ את סיפורי התנ"ך זה כמו לספר בע"פ את סיפורי התורה. אין מדובר בסיפורים גרידא, אלא ב'תורה'. רק רצוי להוסיף ערך מוסף לסיפור, וזה הלקח הנלמד וכו' כפי שפעמים רבות עושה הרלב"ג ועוד.
בנוגע לכל דברי החכמה הכללית והרפואה הכתובים בגמרא – ללא ספק הכל הוא תורה, ואף אחד לא יגיד שבדף היומי של מסכת גיטין דף ס"ח, ושבת ק"ט, לא למדו תורה באותו הזמן… כל מה שכתוב בש"ס – הכל תורה ללא ספק!