שלום
נפסק להלכה בשו"ע [אבן העזר הלכות אישות סימן יג]:
גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו, ולא מניקת חבירו, עד שיהיה לולד כ"ד חדשים דהיינו כפי מה שקובעין החדשים אחד מלא ואחד חסר (הגהות מרדכי פרק החולץ), חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה בו. וחדש העיבור עולה למנין כ"ד חודש. (וי"א דלכתחלה יחוש אפילו לחדש העיבור) (ת"ה סימן רי"ו). בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. (ויש מקילין במזנה) (הגהות מרדכי פרק החולץ בשם י"א). ויש להקל במופקרת לזנות, כדי שיהא בעלה משמרה (תשובת ר"י מינץ סימן ה').
אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כ"ד חודש, לא תנשא. אפילו נשבעה המינקת או נדרה על דעת רבים שלא תחזור בה…
וכן אם גמלתו בחיי בעלה, או שאינו חולבת לעולם, שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לו מינקת בחיי בעלה, או שנתנה בנה למניקה שלשה חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקה כלל תוך הג' חדשים, מותרת לינשא. עכ"ל.
סיבת האיסור שלא ישא מינקת חבירו – שמא תתעבר בעת שעדיין התינוק זקוק לחלב, דהיינו תוך כ"ד חודש שהדרך הייתה בזמנם להניק פרק זמן זה, וכשהאשה מתעברת חלבה נעכר, ולא יהיה לוולד מה לאכול, וימות. הגמ' ביבמות דף מב: אומרת שלפי זה היה עלינו לאסור גם במניקה את בנו שלא ייעכר החלב והדבר יפגע בתזונתו, אלא שכשמדובר בבנו – הוא יממן לה תחליפי מזון, וכאן שמדובר בבן חבירו לא יתאמץ לזה ולא יממן את זה. 
זו גם סיבת האיסור למעוברת חבירו, כיון שהיא עתידה לילד, ושוב תתעבר מהבעל החדש וייעכר חלבה וכו' כנ"ל.
אין הבדל בין הרה מן הנישואין להרה ברווקותה לדעת השו"ע, ועכ"ז הרמ"א הביא יש מקילים במזנה, ומכ"ש במופקרת לזנות.
 
בנוגע להלכה בזמננו – 
כתב החת"ס [אהע"ז ח"א סי' לא-לג] שמימיו לא הסכים להתיר מינקת חבירו בשום קולא שבעולם, וכתב שהפנ"י קילל במיתה ועוני למי שיקל בתקנה זו.
התוס' בסוטה כו. כ' בשם הירושלמי סמך לזה מהפסוק "אל תשיג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבוא" [נראה שדרשו 'שדי' בש' ימנית].
עם כל זה הובאו דעות בפוסקים בנוגע לזמנינו א. שאין רגילות להניק כ"ד חודש. ב. יש תחליפי חלב ורבות שאין מניקות כלל.
יש אוסרים בכל אופן, שכל דבר שבמנין צריך מנין אחרי להתירו, ואין לנו ב"ד הגדול במנין מהב"ד שאסרו. [אפי זוטרי, יד יצחק,אגודת אזוב, נטע שורק, ערוה"ש, שאילת משה ועוד.] יש מקילים בזמנינו בי"ח חודש, ואפילו ב-ט"ו חודש. [דברי טעם, פתחי שערים, האלף לך שלמה ועוד].
הגר"מ פיינשטיין כ' להכריע להתיר אחרי כ"א חודש, ואין למחות במתיר אחרי י"ח חודש.
וכ"כ הרב ואזנר בצירוף סניפים נוספים.

סיבת האיסור שלא ישא מינקת חבירו – שמא תתעבר בעת שעדיין התינוק זקוק לחלב, דהיינו תוך כ"ד חודש שהדרך הייתה בזמנם להניק פרק זמן זה, וכשהאשה מתעברת חלבה נעכר, ולא יהיה לוולד מה לאכול, וימות. הגמ' ביבמות דף מב: אומרת שלפי זה היה עלינו לאסור גם במניקה את בנו שלא ייעכר החלב והדבר יפגע בתזונתו, אלא שכשמדובר בבנו – הוא יממן לה תחליפי מזון, וכאן שמדובר בבן חבירו לא יתאמץ לזה ולא יממן את זה.

וקשה לי שזה נכון במקרה שהאבא מת ולא היה תחליף אבל בגרושה הוא חייב במזונות לילד וכ"ו הגמרא בכתובות דף ס: הרמבם הלכות אישות . הראש במקום שחולק על תוספות. הראש בהחולץ שסותר את הראש בכתובת . והרן במקום
השמח לקבל תשובה שתסביר לי את כל הסוגיא של אישה מיניקה בתוך כד חודש ולאחר כד לפי רבי יהושע
תודה רבה!!