שאלתך מצוינת, ובספר טללי אורות מביא שני פירושים לבאר את הענין, ואצטט את לשונו:

הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא  תמו חסדיך
כפל הלשון צריך ביאור. ועיד, מה בין ״רחמיך״ ל"חסדיך״?
ועוד, מפני מה נאמר ״הטוב״ על ״רחמיך״, ו״המרחם״ על ״חסדיך״, לכאורה היה לו להפוך, שהרי לשון ״המרחם״ נופל על ״רחמיך״, ו״הטוב״ על ״חסדיך״.
אלא באנו בזה לספר בשבחו של השי״ת, שלא כמדת הקב׳׳ה מדת בשר ודם. יש אדם שרוצה ואינו יכול, ויש שיכול ואינו רוצה. היינו, יש מי שלבו מלא רחמים, אך אין לאל ידו להושיע, ומנגד – יש מי שבכוחו וביכולתו לסייע ולעזור, אך ליבו אטום ורחמיו אינם מתעוררים לצרת הזולת.
יתר על כן, גם אצל מי שפועלת מדת הרחמים, ואף ביכולתו לעזור ולסייע ־ מכל מקום לכל דבר יש מדה וגבול. אין אדם שרחמיו בלי קץ, ואין מי שיכולתו וכוחו בלי שיעור.
אך הקב״ה, שהוא אין סוף ב״ה, ״הטוב כי לא כלו רחמיך" – הוא ית׳ בעל הרחמים, ורחמיו לעולם אינם כלים. ״והמרחם כי לא תמו חסדיך״ ־ חסדי השי״ת, היינו פעולותיו ומעשיו, אין להם סוף ושיעור, כי הוא כל יכול.
ולפי״ז גם מבואר מפני מה נאמר ״הטוב״ על ״רחמיך ו"המרחם״ על ״חסדיך״, שהלא לכאורה היה צריך להפך ולומר: ׳המרחם כי לא תמו רחמיך – והטוב כי לא תמו חסדיך.
אלא רמז בזה למה שמבואר, כי אצל בשר ודם יש מי שמרחם ורוצה לעזור, אך אינו יכול, ויש מי שיכול אך אין בו רחמים ואינו רוצה לעזור. על כן באנו לומר בברכת ההודאה כי הקב״ה רוצה ויכול, מרחם ופועל גם יחד: ״לא כלו רחמיך" – לרחמיו אין גבול ומדה, ובד בבד הוא גם ״טוב״ היכול להושיע, ואכן הוא מושיע בפועל, ״לא תמו חסדיך" – למעשיו וליכולתו אין שיעור, ובד בבד הוא גם ״מרחם״.
(רבי יצחק בלאזר)

הסבר נוסף:

אצל בני אדם, ה"טוב״ וה״רחמים״ הן שתי מידות שאינן תלויות זו בזו ולעתים אפילו הפוכות. ה״טוב״ נובע מטוב לבו של המטיב, המשתוקק להיטיב לזולתו. ה״רחמים״ נובעים ממצבו של הנצרך, המעורר רחמים בלב רואיו.
לפיכך, ״הטוב״ המשתוקק להרבות טובה לזולתו, אינו מדקדק לבחון אם הלה אכן זקוק לטובה, כי ״יותר משהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק״. אך החסרון בהנהגה זו, שלפעמים מרעיף הנותן רוב טובה על אף שאין לשני צורך בה ואף "מטיבו" בדברים המזיקים. כי הרי לא מצבו של המקבל הוא סיבת הנתינה, כי אם טוב לבו של הנותן.
אך ״הרחמים״ נובעים מחמת מצבו של הנצרך, המעורר את רחמי הזולת, אף אם אין הוא טוב בטבעו. מעלתו היא שהוא יקבל רק את הדברים הנצרכים והמועילים לו. אך חסרונו הוא, שמיד כאשר יוטב מצבו ושוב לא יעורר רחמים.
לא כן מידתו של השי״ת עם עמו ישראל. אף שמראש גלוי וידוע לפניו ששום טובה לא תצמח מהם, בכל זאת הוא חונן ונותן להם.
ולא עוד אלא אף לאחר שמתברר הדבר שהנתינה היתה לריק, השי״ת שב וחונן ונותן להם עוד ועוד. וזהו שנאמר: ״וחנותי את אשר אחון״ – גם לאחר שחננתי ונתתי לכם, והתברר שהיתה זו מתנת חינם, בכל זאת שבתי וחננתיכם, למרות שגם עתה גלוי וידוע לפני ששום תועלת לא תצמח מכם.
וזהו שתיקנו מסדרי התפילה: ״והמרחם כי לא תמו חסדיך״ – השי״ת מרחם תמיד על עמו ושב ועושה עמהם חסד חינם.
(בעל שואל ומשיב, דברי שאול, פר' תשא)