שלום
שאלתך טובה, וכבר עסקו בה רבים, אלקט מעט רעיונות ופרפראות שנאמרו בענין:
כתב השלה"ק [וכן הוא במהרש"א] ומצאתי רמז גדול בזה הפסוק "בין עובד א-להים לאשר" (מלאכי ג), ראשי תיבות בגימטריה: מאה ואחת. "לא עבדו" (שם), ראשי תיבות בגימטריה: מאה.
וכן בא הרמז "החכמה מאין תמצא" (איוב כח>, "מאין" גימטריה מאה ואחת. ואותיות "מאין" הן הנעלמות מאותיות "משה'- מ"ם ה"א ש"ין. עכ"ל השלה"ק. רמזים נוספים: מיכא"ל שר ישראל – גי' 101, וגם גי' מלאכ"י – לומר לך שזוכה להשפעה מהמלאך שלי. פוט"ה שר של שכחה – גי' 100. ס"מ גי' 100. [א.ה. מענין שהרמז ל-101 מופיע בספר מלאכ"י גי' 101…] עוד רמזים: ישקני מנשיקות פיה"ו גי' 101.
הכלי יקר כתב רמז נוסף, המילה "שכח" בגימטריה 328. והמילה "זכר" בגימטריה 227. ההפרש ביניהם הוא וסו. ללמדנו שכל לימוד מקרב את הזיכרון ומרחיק את השכחה, וכאשר לומדים 01 ו פעמים שוב לא שוכחים. ו. כתוב: (דברים ד,ט) השמר לך ושמור את נפשך מאד פן תשכח את הדברים האלה. ר"ת של המילים: השמר ושמור נפשך מאד. הם הונ"מ בגימטריה 110. שכדי להשמר משכחה יש לשנן מאה ואחת פעמים.
כי לא דבר ריק הוא מכ"ם – אם ריק הוא – מכ"ם. כיון שלמדתם רק מכ"ם פעמים – 100!
אם היו מקבלים תורה מאת ה' – לא היו שוכחים. אך כיון שקיבלו ממשה – שולט שר של שכחה. ב' מצוות קיבלנו מאת ה' – אנכי ולא יהיה לך, ושאר התרי"א מצוות – מאת משה. תרי"א גי' תור"ה. וזשאה"כ: תור"ה צוה לנו משה – מורשה קהילת יעקב. כיון שתרי"א מצוות קיבלנו ממשה אין די לחזור ק' פעמים, אלא צריך לחזור "צוה" פעמים, [תוספת מהשלה"ק: וכן בא הרמז "החכמה מאי"ן תמצא" (איוב כח>, "מאין" גימטריה מאה ואחת. ואותיות "מאין" הן הנעלמות מאותיות "משה'- מ"ם ה"א ש"ין. עכ"ל השלה"ק].
מדוע ההפרש בין 100 ל 101 כל כך עצום?
בספר "אגרא דכלה" ביאר זאת בשמו של "בעל התניא": היה רגילותם של חז"ל ללמוד כל למודם 100 פעמים, על כן נעשה להם הענין להרגל טבעי, ולא מקרי עדיין עובד אלוקים בזה, משא"כ בפעם הנוספת שהיא לא כטבע וההרגל, לזה שהוסיף יקרא עובד אלוקים. (אוצרות החכמה).
בשם הבעש"ט אומרים: כי הלל דקדק ואמר מאה ואחד בלשון זכר, ולכאורה היה לומר מאה ואחת בלשון נקבה, כי 'פעמים' הוא לשון נקבה. אלא שניהם למדו מאה פעמים בלבד. והמלה אחד רומזת לה' יתברך, שהוא אחד ושמו אחד. והכוונה, שאדם שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ומשאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות, דהיינו שכל תלמודו לשם שמים, הרי הוא דבוק בהקב"ה, זהו עובד אלהים,
רבי יצחק בלאזר מפטרבורג ביאר: הלא ודאי מדובר כאן, שהלומד מאה פעמים היה באפשרותו ללמוד מאה פעמים ואחת, שאל"כ הרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (כמ"ש ע"ז ג.), אלא יכול היה ללמוד עוד פעם אחת, ונמנע. וממילא אומרים לו אתה, שלמדת מאה פעמים, הרי טעמת וראית כי טוב, כיצד זה לא המשכת ללמוד פעם נוספת? אין זאת אלא שלא הגעת עדיין למאור שבתורה, ולא השגת את מתיקותה, א"כ הרי אתה בבחינת "לא עבדו" אותה פעם בודדת גילתה שכל קודמותיה נלמדו בלא חשק ובלא טעם… שכן לאחר שמרגישים את הטעם, א"א להפסיק ללמוד, א"א להתבטל!
כשם שכתב ה"אור החיים" הקדוש (פ' כי תבוא כו, ה)"אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות אור התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה", ע"ש. ידוע שהגר"א מוילנא זצ"ל היה בוחן תלמיד שביקש להתקבל לקהל תלמידיו, בכך, שהיה מורה לו לחזור סוגיית גמרא כמה פעמים, והיה בוחן ורואה, האם מפעם לפעם חשקת הלימוד הולכת וגוברת, או הולכת ודועכת – זהו המבחן האמיתי!