לדודו שלום
שאלתך טובה, וכבר הרמב"ן [שמות פרק כ] עמד עליה, ונצטט את דבריו [הנוגעים לענין]:
"ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו,
ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו,
ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל…" 
על פי זה מבאר המשך חכמה [דברים פרק לד] בצורה נפלאה מדוע אין עשה דוחה לא תעשה בבית המקדש:
 "ולפי זה אתי שפיר, דבמקדש שהשכינה שורה, ועשרה נסים נעשו (אבות ה, ה), ומרוב ההרגל של האדם בדביקות להשי"ת נקל למצוא מדת האהבה, לכך הזהירה תורה (ויקרא כו, ב) "וממקדשי תיראו", ששם נקל לבעוט, ולסור מדת הפחד מהאדם. [א.ה. האוהב נוטה לחוש קרבה ולא להתנהג במורא הראוי] ולכן (זבחים צז, ב): אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, כי בעניני המקדש, שם גדול התועלת מהיראה לבלי עשות מה שהזהירה תורה, מהתועלת ממה שיעשה האדם מה שצותה תורה. וזה טעם מושכל.
ולכך (דברים ו, יג) "את ה' א – להיך תירא ואותו תעבוד", כי במקום העבודה נקל לקנות אהבה, צוה על היראה.
ולכך בימי שלמה שהיה התגלות כבוד ה' והבית מלא עשן, והגיעו כל העם לראות השכינה ולבוא למעלת הנבואה, כמו שאמר "וירונו", היתה אהבה לא יראה.
אבל בימי משה היה אהבה ויראה, שבכל עת נענשו באופן נורא. וזה שאמר הכתוב "לא קם נביא וכו' לכל המורא הגדול", ולגבי משה יראה מילתא זוטרתי.
אבל בגדר אהבה של השי"ת קם במלכים – זה שלמה, וזה שכוונו חז"ל: אבל במלכים קם. ולכן השי"ת שלם לו ככתוב (שמואל – ב, יב, כד) "וה' אהבו", ונקרא (שם שם פסוק כה) "ידידיה". עכ"ל.