לטל שלום
המשנה במשנה מסכת בבא מציעא פרק ד משנה יב אומרת:

"אין מפרכסין [מתקנין ומייפין] לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים":

המשנה אוסרת לאדם לקחת חפץ ישן וליפותו ולהציגו כחדש מכפי מה שהוא, משום שיש בזה גזל ובמקרה הפחות גרוע – גניבת דעת על כל פנים.
וכך נפסק בשולחן ערוך [חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח סעיף ו]:

"אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה. ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד, לא יסרהב [-יפציר] (בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו".

ובהמשך בסעיף ט':

"אין מפרכסין [מתקנין ומייפין] לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. וכן אין מקרדין (פירוש קרוד במגרדת או מסרקת ששניו דקים) ולא מקרצפין (פי' קרצוף מגרדת או מסרק ששניו עבים) אותה כדי לזקוף שערותיה, ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן".

ואם כן במקרה שלנו – אין כל ספק שיש כאן רמאות וגניבת דעת, ואף גזל ממש בכך שמשנה את התאריך ומוכר ישן כחדש.
ואם תאמר – הרי החברה נותנת אחריות?
א. כבר ראינו שעצם הגניבת דעת אסורה. אחריות רק יכולה אולי לפתור את בעיית הגזל. אין אדם שיסכים שימכרו לו מוצר פג תוקף תוך החלפת התווית.
ב. גם בעיה של גזל עדיין יש כאן. אדם קונה דיו, שחיי המדף שלו הן כשנתיים [כך מבירור עם אנשים מן התחום], הוא לוקח בחשבון מתי הן יסתיימו וכמה זמן עוד יש 'נוסף' שעדיין המוצר שמיש, הגם שאינו ממש במיטבו.
כאן היצרן נותן אחריות לשנה בלבד, כך שהוא בוודאות מיעט את האפשרות של הקונה להשתמש במוצר. שהרי אם היה זה מוצר חדש – יכל להשתמש בו כשנתיים פלוס, וכאן – הוא סבור בטעות שיוכל להשתמש בו זמן כזה, אך בפועל הוא קיבל אחריות רק לשנה, ובתום השנה אין לו אחריות, והמוצר שלו כבר בן שלש או ארבע שנים או יותר…
היצרן גם טוען שמוצר ישן פוגם את המדפסת. דבר שטעון בירור, אך בודאות די בו כדי שהלקוח יסרב לקבל מוצר ישן.
ג. עוד צד שיש כאן בעיה של גזל – גם לא יצויר שיש בעיה במוצר – כמה באמת הולכים / נוסעים לחנות כדי להחליף? כמה יתאמצו ללכת לדואר כדי לבצע משלוח ולהמתין עד שיתקבל מוצר אחר במקום? רבים ייתיאשו מראש, וכלפיהם זה גזל גמור.
ואף אם ילך לדואר וישלח את המוצר – המשלוח אינו עולה כסף? והעוגמת נפש של הטרדה הזו, ושל הזמן שאין לו מדפסת – לא נחשבים?
לכן ללא ספק שהדבר הזה אסור מן הדין, והעושה כן נחשב לגזלן ועבריין, ועתיד ליתן את הדין.
יש לדעת שפרנסה משמים, עלינו רק לעשות השתדלות. ההשתדלות לעולם לא תהיה בדרכים אסורות. ומי שעושה כן – מאבד פרנסתו בידיים, היות והגזל הינו בן זוגו של ה"פחתא" – הנזק. וכל הגוזל – מפסיד.
בנוגע לעובד במקום כזה – הרי הוא שותף לדבר עבירה, ולא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו. כפי שמובן מאליו שהוא לא יעבוד באטליז המוכר טריפות ויגיד שהוא 'רק מוכר', הוא לא בעל העסק…
עליו לעזוב את מקום העבודה ולחפש מקום עבודה כשר, או לבקש עבודה אחרת באותו המקום, שאינה כרוכה באונאה וגזל.
 

לטל שלום
המשנה במשנה מסכת בבא מציעא פרק ד משנה יב אומרת:

"אין מפרכסין [מתקנין ומייפין] לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים": 

המשנה אוסרת לאדם לקחת חפץ ישן וליפותו ולהציגו כחדש מכפי מה שהוא, משום שיש בזה גזל ובמקרה הפחות גרוע – גניבת דעת על כל פנים.
וכך נפסק בשולחן ערוך [חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח סעיף ו]:

"אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה. ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד, לא יסרהב [-יפציר] (בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו". 

ובהמשך בסעיף ט':

"אין מפרכסין [מתקנין ומייפין] לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. וכן אין מקרדין (פירוש קרוד במגרדת או מסרקת ששניו דקים) ולא מקרצפין (פי' קרצוף מגרדת או מסרק ששניו עבים) אותה כדי לזקוף שערותיה, ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן".

ואם כן במקרה שלנו – אין כל ספק שיש כאן רמאות וגניבת דעת, ואף גזל ממש בכך שמשנה את התאריך ומוכר ישן כחדש.
ואם תאמר – הרי החברה נותנת אחריות?
א. כבר ראינו שעצם הגניבת דעת אסורה. אחריות רק יכולה אולי לפתור את בעיית הגזל. אין אדם שיסכים שימכרו לו מוצר פג תוקף תוך החלפת התווית.
ב. גם בעיה של גזל עדיין יש כאן. אדם קונה דיו, שחיי המדף שלו הן כשנתיים [כך מבירור עם אנשים מן התחום], הוא לוקח בחשבון מתי הן יסתיימו וכמה זמן עוד יש 'נוסף' שעדיין המוצר שמיש, הגם שאינו ממש במיטבו.
כאן היצרן נותן אחריות לשנה בלבד, כך שהוא בוודאות מיעט את האפשרות של הקונה להשתמש במוצר. שהרי אם היה זה מוצר חדש – יכל להשתמש בו כשנתיים פלוס, וכאן – הוא סבור בטעות שיוכל להשתמש בו זמן כזה, אך בפועל הוא קיבל אחריות רק לשנה, ובתום השנה אין לו אחריות, והמוצר שלו כבר בן שלש או ארבע שנים או יותר…
היצרן גם טוען שמוצר ישן פוגם את המדפסת. דבר שטעון בירור, אך בודאות די בו כדי שהלקוח יסרב לקבל מוצר ישן.
ג. עוד צד שיש כאן בעיה של גזל – גם לא יצויר שיש בעיה במוצר – כמה באמת הולכים לחנות כדי להחליף? כמה יתאמצו ללכת לדואר כדי לבצע משלוח ולהמתין עד שיתקבל מוצר אחר במקום? רבים ייתיאשו מראש, וכלפיהם זה גזל גמור.
ואף אם ילך לדואר וישלח את המוצר – המשלוח אינו עולה כסף? והעוגמת נפש של הטרדה הזו, ושל הזמן שאין לו מדפסת – לא נחשבים?
לכן ללא ספק שהדבר הזה אסור מן הדין, והעושה כן נחשב לגזלן ועבריין, ועתיד ליתן את הדין.
יש לדעת שפרנסה משמים, עלינו רק לעשות השתדלות. ההשתדלות לעולם לא תהיה בדרכים אסורות. ומי שעושה כן – מאבד פרנסתו בידיים, היות והגזל הינו בן זוגו של ה"פחתא" – הנזק. וכל הגוזל – מפסיד.
בנוגע לעובד במקום כזה – הרי הוא שותף לדבר עבירה, ולא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו. כפי שמובן מאליו שהוא לא יעבוד באטליז המוכר טריפות ויגיד שהוא 'רק מוכר', הוא לא בעל העסק…
עליו לעזוב את מקום העבודה ולחפש מקום עבודה כשר, או לבקש עבודה אחרת באותו המקום, שאינה כרוכה באונאה וגזל.