לפתית – גרגירים שחורים הנקראים "ריפס" או "לפתית" [- פרי האדמה הדומה ללפת, בצבע גזר, שחלקו העליון עשוי כתרמילים ובהם גרגירים שחורים שאינם נאכלים כמות שהם, אלא מאכל בהמה]. הוא משמש בתעשיית המזון להפקת הלציטין שנועד לגבש מאכלים מסויימים כדוגמת שוקולד וכד'. [שמן קנולה אינו מופק מלפתית כפי שכמה הוטעו לחשוב, ראה כאן].
ביחס ללפתית יש דיון בפוסקים האם הם בכלל איסור הקטניות לבני אשכנז.
יש האוסרים אכילתו בפסח מפני שהוא ממשפחת הקטניות.
אלא שדינו שונה משאר הקטניות מכיון שאין נוהגים לאכול אותו לא חי ולא מבושל, והוא עומד אך ורק לתעשיית לציטין, ומטעם זה הרב צבי פסח פראנק זצ"ל (מקראי קדש עמי רו-רז) התיר שמן הנעשה מצמר גפן הואיל ואינו נאכל בפני עצמו, וכל עצמו אינו עומד אלא לעשיית שמן; והעיד שכן הורה ר' חיים מבריסק. ויש לדון לפי זה להתיר גם כאן.
בשו"ת אבני נזר (סימן תקלג) התיר שימוש בפסח בשמן הנעשה מן הליפתית כיון שהמיצוי לא נעשה עם מים וכיון שהלפתית אינה עשויה למאכל אדם אך מאידך בתשובה סימן שעג – נראה שחזר בו מההיתר ונוטה להחמיר.
בשו"ת מהרש"ם [ח"א קפג] נוטה להתיר, אך בסיום דבריו סיכם – במקום שנהגו לאסור אין רצוני להתיר, ובמקום שנהגו בזה היתר – יש להם על מה שיסמוכו.
לדעת האגרות משה יתכן שהלפתית כלל לא נכללה בגזירה, שלא הייתה מוכרת בעת שגזרו על הקטניות.
ולדעת הרשל"צ מרדכי אליהו הלפתית מותרת לבני אשכנז [ר' עמא דבר אדרעי עמ' רעא].

למסקנה:
יש מקילים לצרוך בפסח מוצרים שמעורבת בהם לפתית, או לציטין המופק מן הלפתית [בפרט שבזה הוא בטל ברוב, לדוגמא בשוקולד – 0.3 גר' בחפיסה], ויש להם על מה לסמוך. ויש שלמרות זאת נמנעים מלאכלו, וכן בכשרויות המהדרין נהגו להחמיר.