לבנימין שלום
אין במקורותינו איסור להריגת לטאה. מן הסתם מדובר באמונה תפלה שבאה מן הגוים.
ההקשר היחיד שבו מוזכר הריגת לטאה הוא בנוגע לשבת, שהיות ואינה מסוכנת, יש איסור להרגה.

בעניין תשובת הרב בעניין הריגת לטאה.
הנה, זה אצרף כאן בזה מה שהאיר לי רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מתשובה ששלח אליו הרב כפיר דדון:

בעזה"י אב הרחמן התשע"ז

כבוד מעלת החכם המופלא, וכבוד ה' מלא, הרב גמליאל הכהן רבינוביץ' שליט"א, מעיה"ת רחובות ת"ו.

רוב שלום טובה וברכה,

נשאול נשאלתי ע"י כת"ר, אודות מה שאומרים העולם שאם יש לטאה הנקראת בשם "שממית" בבית, הרי זה סימן ברכה ואסור להרגה. ומה מקור הדבר.

דבר זה שמענו מפי רבים וטובים, זקנים ושבים, וראיתי שכבר הזכירו מעין ענין זה בספר מדרכי החיים גליקמן- פרוש (עמ' שפ"ד), שבככותל המערבי אומרים בכל לילה בחצות, "נשמת כל חי", בצוותא ובכוונה, ומתרחש דבר פלא, שבכל פעם יוצאת לטאה הנקראת שממית, וממתינה שם עמהם עד תום האמירה, ומסתלקת לה, ושממית בגימטריא נשמ"ת, וכן בפרק שירה מבואר דהשממית אומרת "הללוהו בצילצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה", ופירש המבי"ט ז"ל בספר בית אלוקים, שמהללת בקול רם על הניסים המפורסמים שעושה ה' לישראל, על ניסיו ונפלאותיו. עכ"ד.

והנלענ"ד להוסיף ולהטעים ע"פ מה שהובא בספר אוצר השמות (ערך לטאה עמ' 556), שאצבעות ידיה ורגליה של הלטאה חלקות ועגלגלות, ועל ידן יכולה להלוך על כותלי הבית וקורותיו, וכשהולכת אין שומעים צעדיה כי הולכת בלט ובחשאי, ועל כן נקראה בשם לטאה מלשון "בלט", וע"י כך תופסת זבובים וחרקים. ע"כ. ויוצא א"כ שהלטאה היא יצור מועיל וטוב לבית, כי מדביר זבובים וחרקים, ועל כן היו האבות אומרים לבניהם שאם יש שממית בבית זה סימן ברכה, כדי להרגיעם לבל יפחדו מהלטאה, ובכדי שתשאר בבית ותועיל לנקיון הבית.

ועל פי זה יש גם לבאר מה שנאמר בספר משלי (פרק ל' פסוק כ"ח), "שממית בידים תתפש, והיא בהכלי מלך", השממית המדוברת כאן לפי חלק מהפרשנים היא הלטאה (ראה בתרגום יונתן ויקרא פרק י"א פסוק ל', ובספר תורה שלימה חלק כ"ח עמ' רפ"ג), ולפי זה יש לפרש את הפסוק שהלטאה היתה רצויה אף בהיכלי מלך, כיון שמתפשת ולוכדת חרקים. ועפ"ז יש גם לבאר את המעשה המובא בפסחים (פח:) שפעם אחת נמצאה לטאה בבית המטבחיים, ובקשו לטמא את סעודת המלך, ושאלו את המלך, והמלך שאל את המלכה שהיתה בקיאה וחכמה, ואמרה להם, לכו ושאלו את רבן גמליאל, ואמר להם, לכו והטילו על הלטאה כוס של צונן, וכך עשו והיתה הלטאה חיה, וטיהר רבן גמליאל את כל הסעודה כולה, נמצא מלך תלוי במלכה, והמלכה תלויה בר"ג, ונמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל. ע"כ. והקשה רבי יוסף משאש זצ"ל, בספרו מים חיים ח"א (עמ' רכ"ח), ונחלת אבות ח"ד (כרך א' דרוש ר"ח), כיצד נמצאה לטאה בבית המטבחיים, והלא לא היה נראה זבוב בבית המטבחיים, ותירץ כמה תירוצים בדבר, ועיקרם שכשעברו עם ישראל על רצון ה', אפילו שרצים טמאים היו רוחשים במקדש. יעו"ש. וע"פ האמור, יש להוסיף ולהקשות למאן דאמר דמיירי בבית מטבחיים של המלך, האיך היו לטאות מסתובבות שם, והלא אין זה מכבודו של מלך, אלא יש לומר שהלטאה היתה מצויה בבית המלכות בכדי להדביר החרקים וכמבואר. וכן מצאנו כיו"ב בגמרא בפסחים (ג:), בכהן שאמר הגיעני כזנב הלטאה ומצאו אחריו שמץ פסול, ומסתבר שהלטאה היתה מצויה בביתם ועל הזכיר בשמה.
ועל כן מה שנהגו לומר שהלטאה הנמצאת בבית יש בה סימן ברכה, אולי יש סמך ומקור לדבר, הואיל והיא רצויה ונצרכת לנקיון הבית. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, ומהרה נזכה לבנין עולמים, עבד לאל אדון, כפיר ברוך מבורך דדון ס"ט

לר' בנימין שלום
קראתי את תשובתו של הרב כפיר דדון לרב גמליאל רבינוביץ', ואדרבה, משם חיזוק לאשר אמרנו – אין לזה שום מקור ביהדות.
רמזים – כן, ובפרט שהרב כפיר הי"ו ממחזק מנהגי מרוקו ומעמידם בקרן אורה, יחפש כל בדל רמז במקורותינו למנהגי עדת מרוקו, אך העובר על הדברים יראה שאכן אין אלה אלא 'רמזים' נחמדים, אך אין בהם באמת מקור בחכז"ל לענין 'איסור' הריגת לטאה.