שלום
אכן בענין זה דנו פוסקי דורנו, ואנו נביא מדבריהם.
בשו"ת אבני ישפה [ח"ז סי' יג] הביא מרבינו יונה בספרו שערי תשובה [שער ג׳ סי׳ רי״ט] כתב וז״ל: ואם חוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלקים כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים ואינו נזהר מעבירה אחת, אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה מותר להכלימו ולספר בגנותו, כך אמרו רבותינו ״ולא תונו איש את עמיתו״ עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים, ואשר לא שת לבו אל דבר ה׳ מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו מפרסמים את החנפים מפני חלול השם עכ״ל.

רבינו יונה למד כמו הרמב״ם שההלכה של מפרסמים את החנפים היא לאו דוקא אנשים שעושים עצמם כצדיקים אלא כל אדם שהוא רשע בעניני עבירה מפורסמת.

אלא שעדיין עלינו לברר אם מותר גם לעשות כן לא לשם מצוה אלא לשם ממון או איזה הנאה אחרת.

ובאמת הח״ח כתב שם בכלל ד׳ ה״ז שצריך פרטים אחדים, ושם בבאר מים חיים ס׳׳ק ל׳׳ב כתב שצריך שיכוון לתועלת, והיינו שיתרחקו בניו מדרך רשע ע״ש.

אמנם בסוף דבריו כתב ת״ל: וכל אלו הפרטים שהצרכנו לא איירינן בפורק עול מלכות שמים מעליו לגמרי חס ושלום, רק באינו נזהר מעבירה אחת שמפורסמת בישראל לאיסור עכ״ל.

ונמצא שבאנשים שפרקו עול לגמרי והם מחללים שבת בפרהסיא, מותר לפרסם עליהם דברי גנות אף שלא מכוונים לתועלת, ואף שמביישים אותם ברבים. ע"כ.

 ובספר בינה ודעת [סי' ז'] דן בזה לפי מש"כ החזו"א שיש לחילוני בן זמננו דין תינוק שנשבה, ואז אסור יהיה לדבר עליו לשה"ר ומכל מקום מסיק שמותר יהיה לספר ברשעו כדי להרחיק ממנו ודרכיו.

 ובספר שיח שפתותינו [וכטפוגל עמ' 34] מאידך דוחה את המסתייעים מדברי החזו"א שדן את מחללי שבת בזמננו כתינוקות שנשבו, ומכאן הסיקו לאסור לדבר עליהם לשוה"ר. וכותב שאין לדבר קשר ללשה"ר, והחזו"א לא דיבר על לשוה"ר שבזה ודאי מותר. ומביא שאמר לו הגרא"י אולמן שבד"כ כל לשה"ר עליהם הוא נוגע לגנות דרכם.

הגר"מ שטרנבוך כתב ב'תשובות והנהגות' [ח"ג עמ' תקנז] כותב שהגם שבתינוק שנשבה שאינו אשם שלא נתחנך בדרך התורה ואין להכותו או לקללו, מ״מ מצוה לרחקו ולספר מעשיו הרעים כדי שלא ללמוד ממעשיו, וכמ״ש בשע׳׳ת [הנ"ל].

מאידך גיסא אם אין לו קשר כלל עם דת, ואין שום תועלת לזלזל בו, והוא בעצמו בגדר תינוק שנשבה, עיין בשעה״צ סי׳ שפ"ה שאפילו אם נימא בתינוק שנשבה דכיון דמנהג אבותיו בידו אין לו דין עכו׳׳ם, מ״מ כשיש חשש שמא ילמוד ממעשיו, שאני, שגם בתינוק שנשבה שייך זה ע״ש. ואף כאן נראה שאם מספר לה״ר כדי שידע השומע גנות אנשים בלי תורה ולהבאיש מעשים הרעים מותר כמ״ש, אבל לספר סתם בלי תועלת ראוי להחמיר, ואם מספר גורם לו להתרגל לספר לה״ר ונעשה טבע לדבר גם על אנשים שאסור לספר עליהם.

ולפי זה למעשה אם שייך לכת שהם שונאי דת ראוי להשפילו ולבזותו לשם שמים להשניא מעשיו, אבל אם לא שייך לשום כת ואין לו שנאה לדת רק לא שומר תורה כיון שלא נתחנך כן, אם כוונת המספר לטובה, שידע השומע מעלת התורה והשינוי בין מי שזכה לתורה ומי שלא זכה, אזי אין בזה איסור, אבל לא הותר סתם לספר רע על חבירו אפילו הוא רשע כשכוונתו רק לפטפט על יהודי שהוא אנוס ובכלל עמך וכמש״נ.

וכן כתב הח"ח בדין מי שיצא מכלל עמיתך "אין לספר גנות שום אדם מישראל חנם אלא כדי שיתרחק השומע מעושי עוול".

לסיכום:

סיכם את ההלכה בספר מרפא לשון [לוי על הל' לשה"ר] על מי מותר לשמוע לשון הרע?

1. יהודי שהשתמד.
2. הכופר במזיד באחד מי״ג עיקרי האמונה.
3. הפורש מדרכי צבור.
4. המחלל שבת במזיד בפרהסיא.
5. העושה עבירה להכעיס.
6. המוסר לשלטונות של גויים [או של יהודים השולטים שלא ע"פ דין תורה].

וכן בילקו"י [כאו"א פ"י עמ' תקלד בהערה] נוקט כדבר פשוט שאין איסור לדבר לשה"ר על אדם רשע או מחלל שבת בפרהסיא.

ובכל אופן עדיף שלא להרגיל עצמו בלשה"ר שלא יבוא לספר גם על מי שאסור, ולכן טוב שיספר רק כשצריך להרחיק ממעשיו הרעים.