שלום
דבריך נידונו בספרו של החפץ חיים, וסוכמו בספר הליכות עולם [לרב אהרמן] ואנו נצטט את המסקנות:
"והנה הצדיקים בטבעם מתעבים רשע, שכתוב (משלי כ״ט כ״ז) תועבת צדיקים איש עול. אמנם נצטוינו שגם כל ישראל הכשרים ילמדו להרחיק מנפשם בעלי העבירות, ולכן מצוה להבאיש ריחם בעיני בני אדם. ואין חוששים משום לשון הרע.
וכן אם איש כזה מוחזק בעבירה אחת, ורואה אותו עובר עבירה אחרת, יש לדונו לכף חוב. ודין זה נוהג בין אם דבר זה ידוע לכל, או אפילו אם אינו ידוע, וכגון שאדם זה ברבים מתנהג כצדיק, אך באמת בצנעא הוא מומר, ויש מי שיודע כן בבירור על ידי שרואה מעשיו, יש לו לפרסם רשעותו ולא לחשוש ללשון הרע, ועל זה אמרו חכמינו ז׳׳ל מפרסמים את החנפים מפני חילול השם, שלא ילמדו ממעשיהם. .
וכל זה אם יודע בבירור שהוא רשע, אבל אם רק שמע, אסור לספר עליו, שמא השמועות אינן אמת והרי נצטוינו שלא לקבל ולהאמין ללשון הרע.
מה שאמרנו שמותר ומצוה לפרסם גנותו אינו אלא אם עושה כן לתועלת הנ״ל להרחיק בעלי עבירות מבני אדם, ועוד שגם הוא עצמו, על ידי שישמע שבני אדם מגנים אותו אולי יחזור מדרכיו הרעים. אמנם אם מדבר מחמת שנאה, אסור.
וכן אסור לספר בצנעא בלבד, וברבים יחניף לו, אלא חייב לספר בפרסום דוקא, דהיינו בפני שלשה.
אלא אם כן יש לו אימה ממנו, או שחושש למחלוקת, אז מותר לספר בפני כל יחיד ויחיד.
וכן אסור להגדיל העוולה יותר ממה שהיא. [ח"ח פ"ד באר מים חיים אות ל"ב].
הרי מבואר לדעת החפץ חיים שאין היתר להוציא שם רע ולבדות עליו דברים שלא היו.
 
כל זה ברשע "רגיל". אולם באפיקורס כותב החפץ החיים דין שונה:
מי שהוא גרוע יותר מזה, דהיינו שנעשה אפיקורס או מתנהג לגמרי כגוי אין צריך כל הפרטים אלא מותר לבזותו ולגנותו, ועליהם אמר דוד (תהלים קל״ט) הלא משנאיך ה׳ אשנא תכלית שנאה שנאתים.
ואפיקורס נקרא הכופר בתורה ובנבואה בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה ואפילו הוא אומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד או קל וחומר או גזירה שוה או דקדוק אחד הרי הוא בכלל אפיקורס.
וכן מומר להכעיס בכלל זה. [הח"ח שם].
לאור זאת מותר יהיה גם לבדות עליו דברים ולהוציא עליו שם רע.
אולם עדיין אין בכך היתר לזמננו:
בזמן הזה שרבו הפוקרים בדת, ובעונותינו הרבים ירדנו פלאים, ורוב המכונים ״ישראל" אינם שומרי מצות, ורובם נידחים מרוח היהדות מילדותם, ואפילו באותם שגדלו ברוח היהדות, מכל מקום כמעט שאין שייך בזמן הזה מצות תוכחה כדין. והרי אין חל דין רשע להוציא מכלל עמיתך עד שיתקיים בו תוכחה כדין. לכן אין דין רשע לקולא.
ולכן אין לספר גנות שום אדם מישראל חנם אלא כדי שיתרחק השומע מעושי עוול. וכן אין לצערם באונאת דברים וכיו"ב. ואף אם מספר בגנותו יכוין לגנות המעשים הרעים אבל האיש עצמו יהיה בעיניו כתינוק שנשבה, שמחמת השפעת הסביבה אין מבין שדרכו רעה. [כך מוסרים בשם החזו"א, וגם היבי"א כתב כדברים הללו].

ושו"ר בספר אבני ישפה [ח"ז אוה"ח סי' י"ג] נוקט שאין איסור לבייש מומר ברבים, אף בלא כוונה לתועלת.