שלום
ראיתי בספר 'לקט רשימות' בענייני תפילה שהמשגיח דלייקווד הגרנ"מ וואכטפויגל זצ"ל נשאל בזה, והשיב שנח שלח את היונה כדי לראות מה מצב המים, כדי לדעת על מה להתפלל, שאם יש מים – יתפלל שייבשו, ואם אין – יתפלל שה' יתן לו רשות לצאת.
ולכשעצמי חשבתי לומר – שלמעשה אי יציאת נח מן התיבה הייתה חומרא, כפי שאומר המדרש [ב"ר לד-ד] "כשם שלא נכנסתי אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות", ונח מן הדין היה יכול לצאת בעת יבושת המים, ורק שמשום הנהגת דרך ארץ שלא לצאת בלא רשות, מנע עצמו.
ואם תאמר – אם כן חזרה השאלה – אם משום דרך ארץ מנע עצמו – אז למה לו לברר האם קלו המים? הרי כשיגיע הזמן ה' יודיע לך?
אלא צריך לומר שכל מעלת נח שאינו יוצא בשל התבטלות לקוב"ה היא רק אם יכול לצאת, ובכל זאת נשאר ומתבטל להשי"ת, אך אם ממילא אינו יכול לצאת – היכן היא התבטלותו ומעלתו? לכן שלח את היונה לוודא שקלו המים, ומכאן יוכל לכוון בדעתו להשאר בתיבה כדי לקיים ציווי ה' ולהתבטל בפניו.
אפשר עוד ליישב באופן פשטי – שנח בתחילה סבר לצאת בעת שיקלו המים, אך לבסוף לאחר שראה שאכן יכול לצאת – נמלך בדעתו ואמר לא אצא עד שאקבל ציווי מאת ה'.