בס"ד
שלום לרב בועז היקר!
שמעתי בשיעורים של הרב על גדולי ישראל שזעקו מנהמת לבם כדי שיוכלו ללמוד למרות שהיו קשים בלימוד.
או על כאלה שהיה להם קשה לשבת כי הם אנרגטיים אך התפללו ובסופו של דבר הצליחו.
השאלה היא מה הגבול? ז"א מתי אדם יכול להגיד לעצמו קשה לי בכולל או בישיבה וזה מכניס אותי ללחץ ובמקרה שלי עדיף לי לצאת לעבוד.
ואיך זה מסתדר עם מה שאמר אחד מגדולי ישראל לעשיר שהלך ללמוד בכולל שלא לשם כך הוא נשלח לעולם אלא שליחותו היא להחזיק תורה בכספו. כלומר- איך אני יכול לדעת למה נועדתי?
תודה ויישר כח גדול
לעידן שלום
חז"ל לימדונו כלל – חנוך לנער על פי דרכו. הדברים אמורים גם באדם מבוגר התוהה מהי הדרך, ועל נאמר עשה לך רב והסתלק מן הספק. הרב צריך להיות אדם המכיר אותך, את כוחות נפשך, את כשרונותיך, מצבך הכלכלי וכו'. ללא זה לא יוכל להכריע ולסייע בידך לקבל את ההחלטה הנכונה.
הדוגמא שהבאת לבסוף – אינה נוגעת לענין, היות והיא מדברת במעשה שהיה יש אומרים עם המגיד מדובנא ויש שמספרים זאת על אחרים, שהרב אמר לגביר העשיר שאין תפקידו להיות ספון בבית המדרש ביום הפורים אלא לפתוח הדלת והכיס לעניים המתדפקים על פתחו, שעיניהם של עניים נשואות לצדקה ביום זה, וכן סופר שרב אחר אמר זאת לגביר ששהה זמן רב בבית הכנסת בליל יום כיפור ואז הורה לו הרב שילך לישון, שהוא מ"חיל" הגבירים ותומכי התורה, ולא ינהג כלומדי התורה ויימנע מלמלא את תפקידו. זה מדבר באדם שכבר דרכו סלולה והוא נמצא במסלול של בעלי הבתים והגבירים, וכלפי אלה נאמרו הדברים.
שאלתך מאידך נוגעת לאדם שכעת תוהה באיזו דרך לבחור, כך שאין הסיפורים הללו ענין לכאן.