לעידן שלום
תודה על הדברים!

בנוגע לברכת הלחוח – לא מצאתי במקורות שכתבת התייחסות לזה, דין ברכת הלחוח מובסס על השו"ע בסי' קס"ח סעיף ח' – לחמניות אותן שבלילתן עבה שקורין אובליאש לחם גמור הן ומברכים עליו המוציא וברהמ"ז. ואתם שבלילתם רכה ודקים מאד שקורין ניבלאש מברך עליהם מזונות ומעין שלש, ואם קבע סעודתו עליהם מברך המוציא וברהמ"ז וכו'.

על פי זה פסק ב'הלכה ברורה' סי' קס"ח סעיף כ"ח עמ' תמ"ד:
ולענין ה"לחוח" שהוא הלחם שאופים התימנים, שהוא בצק שבלילתו רכה ביותר, ושופכים אותו על מחבת חם עד שנאפה, נראה שיש לברך עליו "מזונות" ו"על המחיה", ואם קובע סעודתו עליו מברך "המוציא" ו"ברכת המזון". [ומכל מקום ראוי להחמיר כשקובע סעודתו עליו לאוכלו באמצע הסעודה, וכנ"ל],
וכל זה כשנעשה בתוך מחבת, אבל אם נעשה על גבי כירה פתוחה באופן שהבצק מתפשט על פני הכירה, אפילו אם קובע סעודתו עליו מברך "מזונות" ו"על המחיה".
ובמקום שיש ספק בדבר כיצד נעשה, צריך להחמיר שלא לקבוע סעודתו עליו, או שיאכלנו באמצע סעודה של פת רגילה כא]. ע"כ.
ובהערות שם כתב:
ולפי האמור לעיל יש ללמוד שהלחות שעושים התימנים, שהוא בצק שבלילתו רכה ביותר, ושופכים אותו על מחבת הם עד שנאפה, דמי ממש לדין טרוקנין הנזכר לעיל, שבלילתו רכה והוא מתקבץ בגומא שבקדרה במקום אחד ונאפה עד שנעשה עב כפת ממש. ולפי זה יש לברך על הלחוח מזונות ועל המחיה, ובקובע סעודתו עליו יש לברך המוציא וברכת המזון.
וכן ראיתי להגר"י רצאבי בשו"ת עולת יצחק חלק א' (סימן קט), ובספרו בארות יצחק (הלכות ברכת המוציא אות קלב) שפסק כן.
ומצאתי שכן כתב בהדיא הראש"ל רבי יעקב שאול אלישר כשרת ישא איש (חלק אורח חיים סימן בי), אלא ששם בתחלת דבריו כתב שהוא פת גמור. וצ"ע. ומכל מקום נראה שאם עושים את אותו לחוח על גבי כירה פתוחה באופן שהבצק מתפשט על פני הכירה, אף הם יודו שמברך עליו מזונות אפילו בקבע סעודתו, משום דדמי ממש לדין טריתא הנ"ל. וכשיש ספק בדבר אם נעשה כטריתא או בטרוקנין נראה שיש להחמיר שלא יקבע סעודתו עליו או שיאכלנו באמצע הסעודה. ועיין בספר ברכת ה' חלק ב'(פרק ב' סעיף מה).

בס"ד
שלום לרב ותודה על התשובה
אבל כנראה לא הסברתי עצמי טוב.
אכן כפי שאמרתי, הרב דויד יוסף כותב בקסח על סעיף ח של השו"ע שדין הלחוח הוא מזונות כי בלילתו רכה.
אך הוא לכאורה סותר עצמו.
כי בסעיף יד של השו"ע מביא הרמא שדבר שבלילתו רכה ונאפה במחבת בלי מים ברכתו המוציא.
והרב דויד יוסף מביא את זה למטה שדבר שבלילתו רכה ונאפה במחבת בלי מים או שמן ברכתו המוציא.

לכן איני מבין מה ההבדל בין הלחוח ששם הרב פוסק שהיות ובלילתו רכה יברך מזונות
ובסעיף ח על השוע מביא שדבר שבלילתו רכה מברך המוציא.

אגב- הלחוח לא דק. רוב הלחוח הוא עבה כמו פיתה עיראקית לפחות.

הרב רצאבי מביא שהיות ויש לו חורים והוא מתקפל אז דינו מזונות.
לא ברור לי מה ענין החורים (אם לגבי צורת לחם, אז לחם בצורת סימן שאלה לא יהיה המוציא בגלל צורתו?)
ולגבי הקיפול, גם פיתה תימנית מתקפלת בקלות כמו הלחוח.

בברכה ובתודה רבה על הזמן שהרב מקדיש במענה לתשובה,
עידן

שלום
לכן הדגשתי "שבלילתו רכה ביותר" מכיון שזה החילוק שהוזכר בשו"ע. וזה הלחוח, ולכן ברכתו מזונות. ענין החורים והרכות מהוה ג"כ מדד והוכחה שאין מדובר בלחם.