לטל שלום
המנהג הקדום היה לעשות לס"ת עטיפה בד בלבד. כך הוא מנהג בני אשכנז עד היום, וכך היה גם המנהג בהרבה ממחוזות מרוקו, וכך נהגו בליוורנו, באלג'יר, וביון. וכך היה ג"כ ס"ת של הר"ן.
הוכחה למנהג הקדום היא מהגמ' במגילה [דף לב] שדנה בגולל ס"ת מבחוץ, וזה שייך רק בס"ת ללא תיק עץ. ובזה שייך ג"כ הענין לגוללו על התפר, שלא ייקרע כשיימשכו העמודים זה מזה. וכ"כ הגר"מ מזוז באור תורה [שנה כ"ה סי' מט].
ישנה עדיפות לס"ת בעטיפת בד, היות ואסור לגלול את הס"ת בתוך התיק שלו [שו"ע קמז-ס"ו] דבר עליו תמהו האחרונים על מה סמכו שהיום מקילין בזה. בס"ת האשכנזים לא מצוי דבר זה. ויש מיישבין. [ע' מגן אבות עמ' קס"ב].
עם כל זה ישנה עדיפות לס"ת הספרדים שהם ללא ספק מוגנים יותר בארגז קשיח מעץ, ושמורים יותר מפני רטיבות, שלא פעם קורה שהס"ת מתרטב [ארון קודש דולף – דבר שבעיני ראיתי, או ריקודי שמחת תורה כשהרוקד רטוב מזיעה ועוד].
יש שמבארים המחלוקת האם לעשות בית מעץ או מבד, במחלוקת האם יש להניח את המזוזה באלכסון או ישר, שלספרדים שמניחים את המזוזה ישר, כן הדין הוא גם בס"ת, כשהוא בארגז עץ. אולם לאשכנזים שדרכם להניח המזוזה באלכסון, כן הוא גם שיטתם בס"ת בארון, וכשהוא עטוף בד הוא מונח באלכסון. [הגר"י בנאים והגר"י מאמאן].
בנוגע לשאלה ממתי החל המנהג אצל הספרדים והתימנים להכניס הס"ת לארגז עץ – איני יודע, ויש לשאול חוקרי קורות הימים בענין זה.