שלום
א. התשובה היא פשוטה – ודאי שאיוב ראה זאת קודם, אך מה שלא "מציק" לנו, איננו תוהים עליו, ואיננו זועקים עלים חמס!
אנו יכולים לדעת זמן רב על מקום מסוים שגוזל את לקוחותיו, אך כל עוד לא אנו נגזלנו על ידו – לא בוער לנו להתלונן עליו ולגרום לו להפסיק את מעשי העוולה שלו. וכך זו המציאות בכל דוגמא וענין.
ב. בנוגע לסיום חייו – אכן איוב שאף לסיים חייו, ואף הכריז זאת לא פעם שטוב לו מותו מחייו, וטוב לו "לו מותתני מרחם", אך בל נשכח שאיוב היה "ירא אלקים" וככזה – לא ימרה את פי השם האוסר על האדם לקפד פתיל חייו.
מעבר לכך – בפרקים האחרונים של איוב – בהם ה' מתגלה אליו, ביארנו על פי המלבי"ם שכל שאלותיו של איוב היו לצורך בירור, ולא שבאמת כך חשב כפי אותן דברי כפירה שהעלה על שפתיו ח"ו [איוב פרק מב פסוק א' הציטוט להלן]. ולפי זה אין כלל שאלה, שאכן באמת איוב היה מאמין גדול, ורק "חטא בשפתיו" – מן הפה ולחוץ ולא חלילה שכך סבר באמת.
ציטוט דברי המלבי"ם [איוב מב – א]:
ידעתי, אחר שנשלם הוכוח עד סופו, גלה איוב מה שבלבבו,
שבאמת שלבבו היה שלם עם ה' אלקיו ועמד בנסיון באמת, כי בלבבו האמין בכל יסודות האמונה ולא מש מצדקתו,
וכל הוכוח אשר ערך היה רק בדרך התפלספות וחקירה לבד, להוציא ברור הדברים ע"י החקירה והעיון,
שבזה בהכרח שאחד יעמוד בשם הדעה המכחשת את האמונה וידבר בשמה, ויציע את כל טענותיה והוכחותיה והאחרים יעמדו בשם הדעות המחזיקות באמונה להשיב תשובתם איש ואיש לפי שטתו, שעי"ז יברר האמת ויצא לאור במשפט,
והוא עמד בשם הדעה המכחשת בהשגחה ובחפשיות הבחירה ובאמונת השארת הנפש וגמולה לעוה"ב,
לא כאשר נטה אל דעות אלה בלבו, כי לבבו היה שלם באמונה בכל אלה,
רק כדי שעי"ז יתבררו ויצרפו הדברים, כי רצה שהאמונה תתברר גם ע"פ השכל והחקירה,
ומה שקרא אל ה' שיתוכח עמו היה קריאתו שיאיר עיני שכלו בזה למען יבין הדברים אשר הוא מאמין בם בלבו, ושלא יהיו אצלו כדברים פלאיים בלתי מובנים אל השכל,