שלום,
היהדות – בשונה משאר הדתות – מדברת על "ידיעה". היהדות היא הדת היחידה המאפשרת לשאול שאלות, כדי לדעת את מציאות הבורא, מעמד הר סיני, יציאת מצרים, וחיובינו בשמירת המצוות. היהדות אינה כנצרות או האיסלם או שאר הדתות המדברות על "אמונה" עוורת. ללא אפשרות הוכחה. ישנן דרכים רבות להוכיח את אמיתות התורה ואת החיוב של כל אדם מישראל לקיימה.
עם כל זה, בורא העולם לא התחייב לספק את יצר הסקרנות שלנו, ולכן כל שאלה שאינה נוגעת ליישום חובתי בפועל – קיום תורה ומצוות – אין חובת הבורא ליידענו ולהשיבנו.
סקרנות? זה יפה מאד, אך הקב"ה לא התחייב לספק סקרנותינו. ולכן כל שאלה שנוגעת למהות הבורא – אינה לגיטימית. די לי לדעת שיש בורא, הוא כל יכול, הוא נתן תורה ומצוות, והוא נותן שכר או עונש.
מעבר לכך – שאלות על מה היה קודם בריאת העולם, שאלות על מהות הבורא – אינן נצרכות לקיום התורה והמצוות, ולכן אין מחובת היהדות לספק להן תשובות.
מעבר לכך, לא ניתן להבין, למי שנמצא במימד מסוים, מימד אחר שכלל אין לו השגה בו. כפי שלא ניתן לעולם להסביר לעיוור מלידה מהו צבע לבן.
הדברים מבוארים יותר בדברי הגר"ח פרידלנדר בספרו 'שפתי חיים' [מועדים ח"ב עמ' רפו] ואף מסרנו עליהם שיעור [תוכל לשמוע כאן] שם הוא עוסק בטעם לבריאת העולם – היות ומדרך הטוב להטיב ורצה ה' שיהיו מקבלי הטבה, ולא רצה שיקבלו לחם חסד, שאין טובתם שלימה ויחושו כנצרכים ונזקקים המקבלים תרומה, ויהיה להם 'נהמא דכסופא' – לחם בושת, ולכן יצר תורה ומצוות שבהם יקנו את העוה"ב בזכות ולא בחסד.
ומשם הרב ממשיך בדברים שיש בהם להאיר גם את ענייננו. להלן ציטוט מדבריו:

"והנה זה ודאי שאין להקשות: מדוע לא ברא הקב״ה את עולמו בלא הרגשת "נהמא דכיסופא" ולא היה צורך בעבודת הבחירה? שאלה מסוג זה נכללת בבחינת ״מה למעלה וכו׳׳׳ (חגיגה יא:) שאסור לו לאדם לשאול.
ולא זו בלבד, אלא שלא שייך להבין דברים אלו, מפני שאנו יכולים להבין רק מה שבתוך מסגרת הבריאה ולא מה שמחוצה לה ומה שקדם לה.
ועוד, הרי גם השכל והשגותיו ודרכי החשיבה של האדם הם נבראים שבתוך מסגרת הבריאה, וא״כ אין ביכולת האדם להבין דברים שמחוץ למגבלות שכלו.
המהר״ל פירש בדרך זו את דברי המשנה (חגיגה יא:): ״המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור״. ופירש״י ״רתוי הוא לו — טוב ויפה היה לו אם לא היה בא לעולם, ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם היה אם לא בא לעולם״.
וביאר המהר"ל, שכיוון שאדם זה רוצה להבין מה שמחוץ לבריאה, א״כ במחשבתו – מציאותו (כי הרי מציאות האדם האמיתית היא היכן שמחשבותיו נמצאות). הוא יוצא מחוץ לבריאה, א״כ ממילא אין לו מציאות כלל וכאילו לא בא לעולם.
וכעין זה כתב בקל״ח פתחי חכמה שאין להקשות למה נברא האדם בב׳ רגליים ולא בשלש, שיהיה טוב יותר – וכתב שם (פתח יד עמ, מג): ״ועל זה אמרו חכמים (ב״ר פי״ב, א) וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – אמרו חכמים (ב״ר פי״ב, א) וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – שלא יאמר אדם אילו היו לי ג' רגליים וכד' שבזה אסור להם לשאול טעם״.
כלומר, זאת אין לשאול שהרי הוא למעלה מההשגה, ומלפני הבריאה, וכל אשר ביד האדם הוא אך להבין לאחר שנתנו לו ב׳ רגליים שהן הטוב ביותר עבורו, אך לא לנסות להשיג מה שלמעלה מן ההשגה.
מעתה א״א לשאול למה לא נברא העולם בלי הרגשת ״נהמא דכיסופא״, כי שאלה כזו עוסקת במה שקדם לבריאה. אלא לאחר שיש הטבע של ״נהמא דכיסופא״ ניתן להבין את המעלות שבו ואת נחיצותו כיסוד גדול לעבודת ה', כי מתוך הבושה ואי הנעימות מכך שהקב״ה מטיב אתנו הטבת חינם במידה כה רבה, מרגישים אנו גודל חיובנו לעשות רצון השי״ת ולהשיב לו על רוב הטובה. כי המקבל טובה רוצה לתת תמורה כלשהי, ולכל הפחות להביע תודתו בפיו למיטיבו, עכ״פ מרגיש את עצמו משועבד למטיב".