סדרת השיעורים בספרי מוסר

פלא יועץ

מומלץ להוריד את כל הספר בצורה מרוכזת  מכאן

.

ספר פלא יועץ ערכים ל – פ

[באדיבות ר' פנחס ראובן מאתר 'תורת אמת', כל הזכויות שמורות]

 

אות ל

---

 

לימוד

 

ידוע מאמר התנא (אבות ב, טז) למד תורה הרבה, ויתנו לך שכר הרבה. אמנם סדר הלמוד זהו דרך ישרה שיבחר לו האדם. מאחר שלמוד התורה צריך להיות לשמה על מנת לקים, לשמר ולעשות, הנה כי כן יחלק אדם שעותיו בכל יום, ומי שחננו ה' דעת, יקבע עת לעין בהלכה, או בפוסקים בעיון ופלפול כפי שכלו, ואם יוכל ללמד עם חברים או עם תלמידים טובים מה טוב ומה נעים. ועוד יקבע עתים ללמד בקיאות, ותהי ראשית למודו בדינים הנצרכים בשלחן ערוך עם כל האחרונים, עד שיהיו נרשמים בדעתו לעת הצרך, ושוב לגרס אנש כל הכ"ד עם פרוש רש"י, והמשניות עם פרוש, וכל הש"ס עם פרוש רש"י ותוספות, וארבעה עשר חלקים הרמב"ם עם הפרושים וארבעה טורים עם הפרושים וכן הארבעה שלחן ערוך, ואחר כך שאר למודים וידיעות, עד שיהא שלם בידיעות. ולמוד ספרי מוסר ויראת ה' עולה על גביהן כתבלין הנתנין בכל מאכל. ולאחר שמלא כרסו מכל הלמודים והידיעות על פי הפשט, ישתדל ללמד חכמת הקבלה, כי ידוע שליום הדין שואלים לאדם גם על רזי תורה ומעשה מרכבה (מדרש משלי פ"י), ועתיד לתן את הדין אם היה יכול ללמד ולא למד. והרגיל בספר הזהר יראה כמה מהבושה מגיע לעולם הבא למי שלא למד חכמת הקבלה, עד שאמרו בכמה דוכתי דטב לה דלא אברי. תסמר שערת אנוש. ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג א), והכל לפי מה שהוא אדם חיובא רמיא עליו להשיג לדעת כל אשר בכחו, ולא יפנה עצמו לבטלה אפלו רגע, כי היום קצר והמלאכה מרבה:

 

ואפלו אשר לא חננו ה' דעת, אין לו מקום פטור ליום הדין באמר קריתי כל התהלים ושניתי ח"י פרקי משנה וכמה דפים מזהר הקדוש, ומה חובתי עוד, היכול אוכל להיות חוזר חוזר על התהלים וכדומה ולהיות יושב ולומד כל היום, זה בלתי אפשרי, אמרתי שגם זה הבל יפצה פיהם, ואוי להן לבריות מיום הדין ומעמק הדין, דאפלו למד כל התורה כלה, לא התר להיות יושב ובטל או עוסק בשיחה בטלה אפלו רגע, והאלקים יביא במשפט על כל, ועתיד לתן דין וחשבון אפלו על זמן מועט כדי בליעת הרק, כידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה. ואמרו (תדא"ז פ"ב) שאפלו לומד כל היום פסוק ואחות לוטן תמנע, בא בשכרו כעוסק בנגעים ואהלות, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לשמים (ברכות ה ב). והאיש הירא לנפשו מיום הדין הגדול והנורא, לא ילך אחרי רבים לרעות רק ישמע דברי רבותינו הקדושים, וישתדל בכל עז להמציא מרגוע לנפשו ולהשביע בצחצחות נפשו, וכשיושב ללמד ישמר נפשו שלא יירש תרתי גיהנם, ויהא למודו על מנת לשמר ולעשות ולקים, ולא ייגע לריק, אלא ילמד למודו בקול, בשפה ברורה, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא יהא מפסיק ממשנתו לדברים בטלים, ויתן לב להבין מה שלומד. וידוע שאין הקדוש ברוך הוא מונה דפים אלא שעות, וטוב מעט בכונה:

 

לב

 

לב טוב בו תלוי כל היהדות וכל עבודת השם יתברך שמו. וידוע מאמר התנא שאמר (אבות ב ט) רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קו ב ברש"י) רחמנא לבא בעי. ויש מצוות התלויות בלב והם תמידיות שיוכל לקימם בכל עת ובכל רגע, כגון ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו ולקים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), ובר מן דין כל תרי"ג מצוות תלויות בלב, כי יתן האיש אל לבו מה המצוות האלו ומה טעם יש בהם ואיך ראוי לעשותם ביראה ואהבה ושמחה רבה, ואיך ראוי להתגבר על יצרו שלא לעבר על דעת קונו ושלא להכעיס את בוראו, ואיך ראוי להתגבר לקים כל דבר מצוה כדת מה לעשות ושלא לשוב מפני כל, לא מפני הטרחא ולא מפני הצנה ולא מפני הבושה ולא מפני ההוצאה, ואיך ראוי להתרחק מכל המדות רעות וחסרות ולהתנהג במדות טובות ולהיות מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, ולחשב מה חובתו ויעשנה, ולחשב בגדלת הבורא וטובותיו וחסדיו עמו, ולחשב גדל רעתו בהכעיסו את בוראו ולהכניע לבבו בהכנעה רבה. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו לשמר ולעשות ולקים כל דבר טוב ולהשמר מכל דבר רע:

 

וגם כן חובת הלבבות לכון בתפלות וברכות ולמודים ופרוש המלות, ולפני מי הוא עומד ועם מי הוא מדבר, ולמי מברך, ומה אנוש ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר בנו לעם סגלה מלך גדול ונורא. ואם יודע לכון בכונות ויחודים וזווגי מדות העליונות, אשריו ואשרי חלקו:

 

וגם חובת הלב לחשב איך להתנהג עם בני אדם ולמאס בכבוד ובכל תענוגי והבלי העולם הזה, כי הכל הבל וריק, ולהתענג בעשית רצון יוצרו ולבטח עליו באמת. ולהאמין בו באמונה שלמה ובהשגחתו שהוא משגיח בפרטי פרטות, וכל מה שיארע לו הן בידי שמים הן בידי אדם, הן לטוב הן למוטב הכל מאתו לטובתו. מה אמר ואין הפה יכולה לדבר ולא יכילון מגלות לספר גדל חובת הלבבות. סוף דבר הקול נשמע (קהלת יב יג), כי זה כלל גדול בתורה וזה כל האדם. אשרי איש ירא את ה' ויעמיק במחשבתו לחשב מחשבות טהורות ויצרף מחשבה טובה למעשה. אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא:

 

לשון הרע

 

ידוע רעת הלשון הרע כי רבה עד שאמרו (ערכין טו ב) שהיא שקולה כנגד עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, וכבר כרתו דוד המלך עליו השלום. ולשון הרע הוא המדבר בגנות חברו, אפלו אומר אמת, והן בעוון אין אדם נצול ממנו אשר לא שת לבו, וכל המרבה דברים מביא חטא. וכתיב (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים נצר לשונך מרע. ולפי חמר שבו וגדל ענשו, ממנו נקח לידע עד כמה מכעיס את בוראו. ולכן לו בכח יגבר איש לעמד על המשמר ולשמר לפיו מחסום ויעשה עצמו כאלם מלדבר על חברו מטוב עד רע. וביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה, או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל, כגון ספרדים על האשכנזים ואשכנזים על הספרדים:

 

וידוע מדברי רבותינו ז"ל, שהקדוש ברוך הוא מקפיד הרבה על המלמדים קטגוריא על ישראל, ואין לך כל עיר ומשפחה ושבט וכל איש שאין בו בר ותבן, ואין עץ בלא עשן, ואין שלם בכל אלא אחד יחיד ומיחד יתברך שמו, ואין להאנשים לגנות לשום אדם על אשר נמצא בו דבר לא טוב, כי דרך איש ישר בעיניו, ומה יעשה הבן, הישר בעיניו יעשה לפי דעתו ולפי מה שיהיה לו עזר משדי:

 

ומה גם שאין לכלל ולגנות כל המשפחה או כל העיר בשביל איזה אנשים מהם שנמצאו אשר לא טוב עשו. ואם גדול ענש לשון הרע להמדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכפלת למדבר על הרבים. (והן אמת שצריך עיון על מאי דאיתא בש"ס (פסחים נ, ב) בכמה דוכתי בגנות בני חוזאה שהיו מענגים. ואמרו (חולין קכז א) נשקך מני ככיך, וכדומה. ואפשר שיש צדדים להתר כמו בדבר הידוע או על דרך שאמרו (יומא פו, ב) שמצוה לפרסם את החנפים ועל דרך שאמרו (ירושלמי פאה פ"א ה"א) שמתר לדבר לשון הרע על בעלי מחלקת. אמנם) לפי חמר שבו וגדל ענשו עד שממנו נקח שמכעיס הרבה לבוראו, יחרד האיש וילפת ויברח מאה שערים של התר כדי שלא יכנס בפתח אחד של אסור ויגור יותר ויותר כמפני חרב, כי אפלו ספק פקוח נפש דוחה כל התורה, ואם התורה נדחית על ספק חיי שעה, על אחת כמה וכמה שידחו דברי הרשות משום ספק ספקא, אפלו אחד מני אלף, על פקוח נפש לחיי עולם, ושלא להכעיס את בוראו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וזה כלל גדול על כל דבר פשע להיות בורח מן העברה ומספק עברה כמפני חרב, ושלא לכנס בפרצות דחוקות לבקש צדי התר, רק כל עצמותיו יאחזמו רעד מפחד ה' ומהדר גאונו. אשרי איש ירא את ה', והיו הדברים האלה וכזאת וכזאת לזכרון בין עיניו, לזכר עולם יהיה צדיק:

 

ומאחר שידוע גדל חיוב מצות התוכחה, וידוע שמי שאזניו תשמענה דברים אסורים גם הן נכוות, הנה כי כן ראוי ליראי ה' וחושבי שמו בעמדם בקהל אנשים בתי כנסיות של עמי הארץ המרבים דברים, והן בכלל לשון הרע אשר הן בעוון נעשה כהתר גמור ואין איש שם על לב להזהר, כי לא ידעו מהו לשון הרע, ראוי להזהירם ולהזכירם ולומר להמדבר, כלך מלשון הרע זה (ב"ב קסד, ב), וכן על כל דבר פשע שרואה באחרים. לו בכח יגבר לחוס על כבוד קונו ועל נפשו, ויגיד להם פשעם ולבית יעקב חטאתם, ובזה פדה נפשו, וכמו שאכתב עוד בערך תוכחה בסיעתא דשמיא וכן בערך עוון:

 

ליצנות

 

ידוע חמר אסורו, עד שאמרו (ע"ז יח ב) שתחלתו יסורין וסופו כליה. וכהנה רעות רבות להמתלוצץ, כמפרש בדברי רבותינו ז"ל הקדושים. וענין הלצנות הוא שמתלוצץ על חברו להרבות שחוק וקלות ראש, והן בעוון נמצא הרבה, וביותר סדר נשים סדר ונזיקין, גם בלא דעת, כי לא ידעו אסורו וחמר שבו, ואינם יודעים להזהר כי אם איזה מהשרידים:

 

אמנם יש רעה חולה, שכמעט אין אדם נצול ממנה, והוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג, ב) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים. וזה אפלו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שקורין פרקי אבות בבית הכנסת, ואין איש שם על לב להזהר. ועל הכל יביא אלקים במשפט אם מאמין בדברי רבותינו ז"ל ואינו מקים או אינו מאמין, ואוי מי יחיה בקום למשפט אלקים. והנה יש עברות יותר קלות, שבני אדם נזהרים מהן, ובעברות חמורות כאלו כל כך נשתרשנו עד שאינו נכר לנו האסור, ולמצוה תחשב בעינינו להיות מערב עם הבריות, ואין אדם מצטער עליהם ואינו נותן לב לשוב. מי האיש החפץ חיים, לו בחיל ולא בכח יגבר איש:

 

לשמה

 

ידוע מאמר התנא רבי מאיר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו א כלה רפ"ח). וכבר כתב מורנו הרב חיים ויטל זכרונו לברכה שאם יאמרו התלמידי חכמים שבזמננו שעוסקים בתורה לשמה, התנא הגדול רבי מאיר מכחישן, שאמר שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ואין גם אחד שיזכה בכלן ולא במקצתן:

 

ויש כמה מינים שלא לשמה. יש שעושה בשביל שישבחוהו ויהללוהו מעשיו, וכל מגמתו לכך עד שתמיד אומר עלינו לשבח, ואינו עוסק בתורה ובמצוות אלא בפני רבים מפני היראה ומפני הכבוד, ובהיותו ביחידות נהפך לאיש אחר, זר מעשהו, נכריה עבודתו. איש כזה בשם צבוע וחנף יכנה ורעתו רבה, שעושה עין של מעלה כאלו אינה רואה ומרבה כבוד העבד יותר מכבוד קונו, ואוי לו כי גם ענוש יענש על מצוותיו ותורתו ויבוש ויכלם כבשת גנב, כי אין זה אלא גונב דעת הבריות:

 

ויש שאינו עושה דוקא כדי שישבחוהו, והוא ירא שמים בסתר ובגלוי, אך ניחא לה אם יודע הדבר לרבים על ידי סבה שיבואו לידע את אשר לו טוב עשה, ישמח לבו בקרבו. גם זה הבל ורעות רוח, כי צריך האדם לקים והצנע לכת עם אלקיך. כל מה שיוכל כדי שיהיו מעשיו לשם שמים דוקא. ואם יארע שיודע הדבר לאחרים וישבחוהו, ויצר סמוך מסיתו הסת כפול שיהנה ויגבה לבו, תכף יחיש מפלט לו ויחשב, מה יתן לי ומה יוסיף לי אם בני אדם, אשר להבל דומים, יהיו משבחים אותי או מגנים אותי. ואם הם ישבחוני ויכבדוני בסברם שעשיתי דבר גדול, הלא יודע אני בעצמי שאין לי להחזיק טובה לעצמי, כי לכך נוצרתי ועדין לא עשיתי אחד מני אלף אלפי אלפים ממה שמטל עלי לעשות לפי מה שגמל עלי ה' טובות וחסדים, והחסד היותר גדול, שהעדיף טובו עלי וחנני דעת וזכני לעשות מצוה זו. במה אקדם ה' על זאת, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, ולכן

 

אכף לאלקי מרום, אשר עד כה עזרני, ויצטער מאד עם כרגע גבה לבו, פן חס ושלום יהיה נכלל בכלל תועבת ה' כל גבה לב, ויחיש מפלט לו ויכנע לבבו:

 

ויש עוד אפן שלא לשמה, כגון שעושה כדי שיהא לו שכר טוב בעמלו לעולם הבא, או כדי לנצל מתוכחות על עוון. ועל זה אמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסק אדם בתורה ומצוות אפלו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שעל ידי שיזדכך גופו בעשית המצוות ויטהר נשמתו, אז יהיה לו עזר משדי לקים לשמה. אמנם עקר העבודה צריך שתהיה לשמה, שאם לא כן, נמצא שאינו עובד את בוראו, אלא את עצמו להנאתו וטובתו:

 

הנה ענין לשמה הוא שעוסק בתורה כדי שיוכל לשמר ולקים ולתקן הדברים בשרשם במקום עליון לעשות נחת רוח ליוצרנו. וכשיחשב האדם בעמק מחשבות לבם רום גדלת אלקינו ומה אנוש כי יזכרנו, ידע ולבבו יבין שאין טובה גדולה בעולם הזה ובעולם הבא כהיות עובד אלקים ועושה נחת רוח לפניו, ויפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז). וראוי לאדם שיאמר, אם הקדוש ברוך הוא בחסדיו וחמלתו רוצה לתן לי שכר על התורה ומעשים טובים שאני עושה, רצוני שלא יהא שכרי אלא שיזכני ויעזרני עוד לעשות רצונו כרצונו, לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו, כי אין שכר טוב וגדול מזה:

 

וזה אצלי כונת מה שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם, כי השכר הטוב הוא עשית רצונו יתברך שמו ויתעלה. הלא תראה כמה שמחה לאיש ויקר וגדלה אם המלך חפץ בו ובחר בו שיעבד לפניו לרצון לו אפלו בלא כסף ובלא מחיר, וכל שכן אם הוא שפל אנשים, והמלך חפץ ביקרו וכבדו ונשאו שישרת לפניו, בודאי האיש הלזה ישמח לבו ויגל כבודו, וכל העולם מאשרים אותו ואומרים עליו אשריו ואשרי חלקו. אנו, שבחר בנו יוצרנו לשרת לפניו לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו, על אחת כמה וכמה שהיא טובה גדולה עד אין חקר. ואם האדם מוסר נפשו למיתה כדי לזכות להיות מזמן לחיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה שראוי לקבל אפלו אלף מיתות כדי לזכות לעשות נחת רוח למלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. כזאת וכזאת יעמיק במחשבתו עמק עמק והגבה למעלה, עד שיעבד עבודתו עבודה שלמה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, ויהיו כל מעשיו לשם שמים, והבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד א):

 

לווה

 

טוב לגבר כפעם בפעם שילוה מחברו כדי לקים פריעת בעל חוב מצוה. וכן בכמה מצוות האיש ירא את ה', במצוותיו חפץ, מבקש להביא עצמו לידי חיוב ולקימם ונמצא זריז ונשכר. אבל עתה רבים מעמי הארץ עוברים על מצוה זו, כשאין להם הרבה הרוחה, אין חוששים לדחק עצמם אפלו מעט כדי לקים מצוה זו, וכמה רעות עושים. אחת שנועלים דלת בפני לווים. ועוד שבעל המעות שניו יחרק ונמס בראותו את בעל חובו שיש לו לאכל לשבעה ולמכסה, והוא אוכל למעדנים ומכבד אשתו ובניו במלבושים נאים, ולא יוכל להתאפק מלזעק מרה ולקלל קללה נמרצת, ומאחר שהלווה ואינו משלם נקרא רשע, כדכתיב (תהלים לז כא) לוה רשע ולא ישלם. והלווה מן האדם כלווה מן המקום (אבות כ, ט), ראוי לגבר שידחק עצמו וימכר כליו וכל אשר לו בבית ויפרע לבעל חובו, ומוטב שיהא מטל ברעב ובעירם ובחסר כל, ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת. ומה גם אם גם המלוה דחיקא לה שעתא, או אם הוא תלמיד חכם לא יאחר לשלם להם, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב כג). ואף אם איש עשיר הוא, אם יוכל לפיסו בדברים טובים שימתין לו הנה מה טוב, ואם לאו ימכר מלבושו ויקים מצות פריעת בעל חוב:

 

וכבר כתב בספר החסידים (סימן תנד) שמי שיש עליו בעל חוב, לא ירבה בצדקות וכל שכן שלא ירבה בהוצאות, כי קשה כשאול קנאת המלוה ועינו רעה בשלו, כי כל אשר בעיניו יראה שאוכל ולובש, אמור יאמר יותר טוב היה שיפרע לי. ולפחות יעשה זאת אפוא הלווה, שיפרע מעט מעט, שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון, ויפיס את בעל חובו, ויהיה מצטמק ויפה לו, וישתדל בכל עז לגד"ל פר"ע, יפה שעה אחת קדם, ובזה ישא ברכה מאת ה' וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

 

והמצוה הזאת מטלת על ראשי ומנהיגי העיר היושבים כסאות למשפט, שלא לרחם בדין ולהציל עשוק מיד עושקו, ולגבות אפלו מגלימא דאכתפה, ואם יתן כתף סוררת, כופין אותו בכל מיני כפיות בין בדיני ישראל בין בערכאות של גוים. וחובה מטלת על כל ישראל לעמד לימין השופטים ולהקים דגל התורה, וטובה גדולה עושים. אחת שמצילים נפשו של הלווה מרדת שחת. ועוד שלא תנעל דלת בפני לווים, ועולם חסד יבנה:

 

לעז

 

הן רבים עתה עם הארץ, שאין מבינים בלשון הקדש. וכבר רבו ספרי הלועזים לעם לועז, ועוד כל ימי הארץ הרוצה לזכות את ישראל, ימלא ידו לכתב סדרי תפלות וקצורי דינים ותוכחות מוסר השכל בלעז, וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים, אחר שהם מנחים בקרן זוית, ואין מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל, אבל ספרי הלועזים, יד רבים אנשים ונשים ממשמשת בהם"ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרש אלקים ולעסק בתלמוד המביא לידי מעשה, אלא שקצור קצרה ידם מהבין, ומהשכיל לבותם. ובכן הכותבים והמדפיסים ספרים הרבה ללועזים חדשים, עם ישנים הן הם מזכים את הרבים, וזכות הרבים תלוי בהם:

 

והן אמת שסגלת לשון הקדש רבה היא, עד שאמרו שמי שיוכל לדבר לעולם אפלו מלי דעלמא בלשון הקדש, קונה קדשה, והדברים עתיקים. ובכל אות ואות יש רזין עלאין ובונה בשמים עליותיו, ואף אם לא ידע מאי קאמר קמי שמיא גליא ומעשה ידינו כוננה עלינו, אבל כל קבל דנא יש הפרש במבין מה שאומר לאין מבין כהפרש האור מן החשך, ולכן עת לכל חפץ, אחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר, ולכן שניהם כאחד טובים. ומי האיש החפץ חיים, ירדף אחר הספרים המועילים לרפואת ולתקון הנפש כאשר ירדף הקורא בהרים, כי על הכל יביא אלקים במשפט, על אשר היה יכול ללמד ולא למד, ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה (מגילה כו א קדושין מ, ב). (וחפץ הייתי לכתב קונטרסי, אשר כונתי בהם לזכות את הרבים, בלשון לעז, רק מפני שלשון ספרדי אינו שוה לאשכנזים ואיטליני ושאר לשונות, לכן בחרתי בלשון הקדש, שהוא שוה ומועיל לכל הלשונות, והנחתי מקום לאחרים, אם ירצו לזכות לרבים מעמי הארץ, שיעתיקום בלעז ללשונותם כמו שעשו בספר "שבט מוסר" ויבוא שכרם כפול מן השמים):

 

לויה

 

לויה היא מצוה קלה, שהיא קלה לעשותה, שבהלוית ארבע אמות יוצא ידי חובה. וענשה חמורה, שמי שאינו מלוה את חברו, כאלו שופך דמים. ורבי מעמי הארץ אין נזהרים מחמת חסרון ידיעה או מבלי שים לב, (ואוהבי עשיר רבים, ומלוין אותו), ועל כגון זה נאמר (ישעיה ה יח) הוי משכי העון בחבלי השוא. ואמר, ר (חגיגה ה, א) אוי לנו, ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. מי האיש הירא מעברות, יאזר כגבר חלציו ולא יעבר על שום מצוה, קטנה או גדולה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות:

 

לבישה

 

ידוע מה שפרשו על פסוק (עמוס ד יב) הכון לקראת אלקיך. שצריך להיות הדור בלבושו בשעת עמדו בתפלה (שבת י א) או בעסקו בתורה, אשר שכינה כנגדו. אפלו יושב יחידי בביתו, צריך לעמד כעומד לפני שרי העיר, הכל כמנהג המדינה. ורבים עוברים על זה בהתפללם תפלת ערבית בביתם, או בעסקם בתורה לראש אשמורות. וצריך לזהר מאד, דכתיב (שמואל א, ב ל) כי מכבדי אכבד וכו':

 

ובענין המלבושים ראוי לאדם להתנהג בדרך אמצעי לפי מה שהוא אדם ולפי המקום, ואף אם חננו ה' עשר, לא ילבש בגדי רקמה חשובים מאד, אי משום שעובר על בל תשחית ואי משום כי נפש הוא חובל, שמביא לאדם לידי גאוה, וסימן לדבר, גאות לבש, ואי משום דמגרי בה יצר הרע ועין הרע, ואי משום שגורם שגם אחרים, שאין ידם משגת, יראו ממנו וירצו לעשות כמעשהו, וסוף שלווים ואינם משלמים או גוזלים וחומסים, ובפרט הני נשי שמרבין במיני בגדי זהב, משי ורקמה ותכשיטין חשובים, מינים ממינים שונים, וגורמים רעה לעולם, כי אשה רעותה קנאה, וכל מגמתן להדמות אחת לאחת, ואף אם בעלה קצור קצרה ידו, לא יוכל מלט מלעשות רצון אשתו, כי קשה תרבות רעה בתוך ביתו (ברכות ז ב), ומתוך כך רבו הנדוניאות והוצאות הנשואין, עד שרבות בנות באות לידי בזיון בהגיען לפרק בתולה נשאת, אב ואם בוכים ומבכים בצער מתחולל, ואין להם מושיע, וכהנה רעות רבות וצרות שעוברות על ראש העניים, ומי גורם כל זה, רבוי ההוצאות ומותרות המלבושים שנעשו קבע:

 

וראוי למנהיגי הקהלות לתן לב ולגדר גדרים ולתקן תקנות לישוב העיר ולתקון העולם. ומזקנים נתבונן, שתקנו כמה תקנות מפני דרכי שלום ומפני תקון העולם. ובכמה דוכתי בש"ס אשכחן, שחיבו את העשירים להקל בכבודם כדי שלא לביש את מי שאין לו (תענית לא א). ואף מי שהוא עני, יתנאה במה שיש לו בגדים נקיים, ואשת חיל מי ימצא, צופיה הליכות ביתה, שלא יהא בעלה ובניה בבגדים קרועים או מטנפים, וזהו כבודה וכבוד בניה ובעלה, דרבי יוחנן קרי למנה מכבדותי (שבת קיג, ב). ומתוך כך פרשו רבותינו זכרונם לברכה מאי דכתיב בשבת (ישעיה נח יג) וכבדתו, כבדהו בכסות נקיה (שבת קיט, א):

 

ואשריהם ישראל, אפלו עני שבהם יש לו מלבוש לשבת. אבל מי שידו משגת, מה טוב ומה נעים שיקים דברי האר"י זכרונו לברכה שיהיו לו ארבעה בגדים לבנים, ושיהיה לו גם החלוק והמכנסים ונעלים אשר ברגליו, ואפלו הכובע ששוכב בו, מיחד לשבת בפני עצמו באפן שלא יערב חל בקדש כלל וכלל. ובכלל הזהירות, שילבש מלבושי שבת בערב שבת, ולא יקרב לקבל קדשת הדרת השבת בבגדי חל כמנהג איזה אנשים באיזה מקומן, כי מנהג רע הוא, וזריזין מקדימין למצוות:

 

טהר ידים יוסיף אמץ להזהר ולהשמר מאסור שעטנז, ויחקר בשבע חקירות ודרישות על ענין חוטי התפירה, כי רבה המכשלה בין החיטים שתופרין בגד בחוטי פשתן, ויש חוטים שמחזיקין אותם לקנבוס, וגם הם פשתן גמור, ואין לסמך אחזקה, רק יבדק ויחקר עד מקום שידו מגעת, עד שיתברר לו ברור גמור שהוא כשר. וירא שמים יצא ידי כלם, ולא יתפר בגדיו אלא בחוטי משי. ומה טוב ומה נעים מנהג חסידי אשכנז, שאין לובשין בגדי צמר כלל, דשכיח טובא שאמן העושה הבגדים לפעמים נקרע לו באמצע הבגד ותופרו בחוט פשתן, והוא דבר הנראה לעינים כשנופל הצבע מן הבגד. ולפי חמר שבו צריך זהירות וזריזות יתרה. צא ולמד מנוטריקון שבו שטן עז, ועל זה כבר אמרו הלובש שעטנז אפלו שעה אחת, אין תפלתו נשמעת, חס ושלום. מה אנו ומה חיינו, לכן כל אדם יזהר בלבושו לכבוד צור קדושו:

---

 

 

אות מ

---

 

מלכות

 

ידוע שמצוה מדברי קבלה להתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג ב). ולכן יש לזהר לענות אמן אחר ברכת המלך שאומר השליח צבור בכל שבת כדי לקים מצוה זו, וממנו נקח שמצוה להתפלל על כל מי שמקבל הנאה ממנו ויהא רגיל לומר נסח זה:

 

יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיהיו הכל מאמצים את כחנו, ולא יהיו לנו מקטרגים מלמעלה ולא יהיו לנו צרים מלמטה, ותן שכר טוב לכל המחזיקים כידינו ולכל המהנים אותנו. כרך ה' חילם ופעל ידם תרצה, ולא ו, בושו בעולם הזה ולא יכלמו לעולם הבא:

 

ודין הוא להתפלל בשלום חברו הישראלי, וכל שכן בשלום החכמים והשופטים ושוטרים, שאלמלא מוראם גם כן איש את רעהו חיים בלעו. וידוע דדינא דמלכותא דינא (גיטין י ב). הנה כי כן לא יפה עושים המחביאים עצמם ובורחים מאנגריא דמלכא, וכל שכן וקל וחמר המחביאים ומבריחים מן המכס, שגזל הוא בידם, ועוברים גם כן על ונשמרתם מאד לנפשתיכם (דברים ד טו). וכן העושים נגד חקי המלכות בהחבא, שקורין קונטרו באנדו, שנכנסים לסכנות עצומות וסומכין על הנס, ואם עושים להם נס, מנכין להם מזכיותיהן. לכן על יסבל עד ישקיך ה' משמים וישבר על הגוים מעל צוארנו, וישיב את שבותנו כבראשונה, כן יהי רצון במהרה בימינו, אמן:

 

מורא

 

כמה מיני מורא נצטוינו, זה יצא ראשונה, מה שאמרה תורה (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו. וראיתי בני עליה והנם מועטים שיהא להם מורא מאב ואם, אם לא כשהם יראים שיכו במקל על קדק, דם, אבל כשהם קצת גדולים, פורקים על ולא עבדי אחד מני אלף ממאי דמבעי להון למעבד. אוי לבנים מיום הדין, כי בודאי האלקים יביא במשפט על כל. ומי האיש החפץ חיים, יאזר כגבר חלציו, וכל אשר בכחו לעשות מה שמטל עליו יעשה. וכבר כתבתי לעיל, שראוי לאב למחל לבנים כדי להקל מעליהם ענשם אף שעל כל פנים לא יוכלו מלט מענש ליגמרי אם לא בכח תשובה הראויה, כידוע, נקט מיהא פלגא. ועוד אני אומר, שאם אמרו חכמים (יבמות סה, ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, על אחת כמה וכמה שראוי לאב לזהר שלא להכביד ולצוות על בניו דבר שחושש שמא לא ישמעו לו, ונמצא עובר על לפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד), על דרך שאמרו (מו"ק יז, א) על המכה בנו גדול, ונמצא גורם צער למעלה על ידי העוון של בנו ומכביד גדפוהי דשכינתא בגלותא כידוע. ולכן כל ערום יעשה בדעת לפי דעתו של בן ולפי מדתו, ויהיה שוקל בפלס וקולע אל השערה ולא יחטיא:

 

ויש עוד מורא מקדש, אשר עכשו יש לנו במקומו בית הכנסת, אשר הוא לנו למקדש מעט. וכבר ידוע שהחמירו מאד בזהר הקדוש (פ' תרומה דף קלא) באסור הדבור בבית הכנסת עד שאמרו דמאן דמשתעי בבי כנשתא אגרע מהימנותא וכו' ולית לה חולקא באלקא דישראל. וכבר מלתי אמורה, שבענינים כאלו צוחי רבנן ודרשי להו בפרקא כפעם בפעם, ואין שמים על לב להניח מנהגם הרע, אלא עולם כמנהגו נוהג. אליכם אישים אקרא, חוסו על כבוד קוננו ועל נפשכם ותנו לב לשמע דברי חכמים ולהיות סור מרע ועושה טוב בכל לבבכם, ותתענג בדשן נפשכם. ואם הדבר קשה עליכם, הוו מחשבים הפסד עברה, ולפם צערא אגרא. ומכלל מורא בית הכנסת, שלא לדבר שם בקולי קולות כברחובות קריה, ואף אם רואה שם איש עובר עברה ורוצה לאפרושי מאסורא, לא יתן בקולו קול עז, קול גדול, רק יציר בעצמו כעומד לפני המלך בהיכל המלך, וחרדה ילבש, וכדי בזיון וקצף למרים קול בבית הכנסת, ועל הכל יביא אלקים במשפט, ודברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט יז):

 

ויש עוד מורא שצריך לירא מן החכמים, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים כב ב) את ה' אלקיך תירא. לרבות תלמידי חכמים. נמצא שהשוה מוראה למורא שמים. והן בעוון, רבים מעמי הארץ מקלין מאד בכבוד התלמידי חכמים ומבזין אותם, ואוי להם, שסוף סוף יכוו בגחלתם או בעולם הזה או בעולם הבא. והן אמת שאין להאשים כל כך להמון העם על זה, כי לא ידעו מה חמר האסור, לפי שהתלמידי חכמים מושכים עצמם מלדרש בענין זה כדי שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, אבל על כל פנים כבר שומעים בבית הכנסת מתינוקות של בית רבן שקורין פרקי אבות, ושם נאמר (אבות ב, י) הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. ונהי נמי שאין לנו עתה דין תלמידי חכמים, אבל כבר כתבו המפרשים, שכמו שהתלמידי חכמים נגרעו מערכן, כן ההמון העם ירדו פלאים מערך הראשונים, ויפתח בדורו כשמואל בדורו (ר"ה כה, ב):

 

מנוחה

 

מנוחה כי טוב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיד א) אכל בצל ושב בצל. וכבר ספרו (עי' חובת הלבבות שער הבטחון בפתיחה בדיבור והעשירי) על חסיד אחד שהיה מתפלל רחמנא לצלן מפזור הנפש, דהינו פזור הממון שהוא פזור הנפש. ואמרו (משלי יז א) טוב פת חרבה ושלוה בה. ואמרו (קידושין פב ב) לעולם ילמד אדם את בנו אמנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעשר שלו. והמאמין בה' ובוטח בו באמת ובאמונה שלמה, כי הוא הנותן כח לעשות חיל ושאין מעצור לה' להושיע בין רב למעט, ואם ירוץ כצבי וייגע להעשיר ויטרח הרבה, המרבה לא העדיף על מה שקצבו לו מן השמים, והממעיט לא החסיר, האיש הלזה יבחר לו מנוחה כי טוב לעבודת השם יתברך שמו, ולא ילך בדרכים המענים כחו ומקצרים ימיו, כדכתיב (תהלים קב כד) ענה בדרך כחי, קצר ימי. וכל הדרכים בחזקת סכנה. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו, ואוי לו לאדם שמפסיד זכיות כדי להרויח ממון. וכמה הרפתקי דעדו על ראש הולכי דרכים, ועל הכל הפסד גדול שמפסיד מעבד את ה' ומהתפלל בצבור בהיותו בדרכים, והיא לא תצלח. וכבר אמרי אנשי במקום שאין ברכו, אין ברכה. ובאמת אמרו. אשרי יושבי ביתך:

 

וכן הבוטח בה' ומאמין בו באמונה שלמה, יבחר לו אמנות נקיה וקלה וסדר פרקמטיא דלית בה כל כך טרחא ופזור הנפש, וכל שכן שלא יאבד טובה הרבה מלהתפלל בצבור שחרית מנחה ערבית, ולא יעשה עול, חס ושלום, ולא יאמר מי שאינו עושה כך אינו אוכל לחם בזה הזמן, כי שקר ענה האומר כך, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח ג), ואין מעצור לה' להושיע. ואדרבא, הבוטח בה' ועושה טוב, ישבע לחם ויהיה טוב. והן אמת שהכל לפי מעשיו של אדם, לפעמים גוזרין עליו שיבואו לו מזונותיו על ידי עמל וטרח ושיהיה לו פזור הנפש. ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה (חולין ז, ב), אבל באמת אמרו (מכות י, ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וחובה מטלת על האדם להשתדל ברב עז ותעצומות ולהסתפק במועט כדי לבקש השקט וישוב ומנוחה כי טוב לעבודת השם יתברך, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

 

ועקר המנוחה שראוי לאדם לבקש לו, מנוחת העולם הבא, ולכן יטה שכמו ועל יסבל, ולא יבל. אל יקוץ בתוכחת, ויהא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה (אבות רפ"ב), כי יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (שם ד יז):

 

מצוות

 

אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד (תהלים קיב א). והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בה', שמשלם שכר טוב לשומרי מצוותיו וענש רע ומר לעוברי מצוותיו, ראוי לו להיות רץ למצוה וטורח אחריה להשיגה בכל כחו ובכל נפשו ובכל מאדו, יותר ויותר ממי שטורח להרויח אלף אלפים דינרי זהב, ויותר ויותר מהרץ אחר החיים, כי רב מאד מתן שכרן של מצוות:

 

צא ולמד שבשביל שתי ריצות שרץ אברהם אבינו, דכתיב וירץ לקראתם (בראשית יח ב). ואל הבקר רץ אברהם (שם שם ז). בשביל זה בלבד הקדוש ברוך הוא אינו יכול לזוז מישראל, דכתיב (שיר השירים ז ו) מלך אסור ברהטים. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש (שיר השירים רבה ז), ובשביל מצות כבוד אב שעשה עשו הרשע, זכה לו ולדורותיו עד ביאת משיחנו (דברים רבה יז), וכן ישמעאל בשביל המילה (ילקוט פרשת לד לד רמז יד). וכן נבוכדנצר הרשע בשביל ארבע פסיעות שפסע לכבוד המקום, זכה לכבוד גדול שמלך בכפה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צו, א), וכהנה רבות. והכל הבל וריק נגד מתן שכרן של מצוות לעתיד לבוא, שהוא תענוג שאין אדם יכול להבין ולשער בהיותו בעולם הזה, עד שאמרו (אבות ד יז) יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אף אם יהיה מלך על כל הארץ:

 

וכל קְבל דנא קשה ענשן של עברות ובטול מצוות, ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל מצוה אפלו על שיחה נאה ועל מחשבה טובה (ב"ק לח, ב נזיר כג, ב), ואינו מותר על כל עברה ובטול מצוה, אפלו דקה מן הדקה, כי על הכל יביא אלקים במשפט. ואוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, כי יפקד אל על עברות שאדם דש בעקביו, שנעשו כהתר, ועל בטול מצוות החמורות ועל הקלות יותר מעל החמורות, ואוי להם לבריות מעלבונן של מצוות (אבות י ב), שאין מחשיבין אותן אפלו כדי הרוחת זוז אחד. ואם תשאל לכל אשר בשם ישראל יכנה, אימא לי כמה שוה מצוה אחת, הוא עונה, כל חפצים לא ישוו בה. וכלי עלמא ידעי ומאמינים שהקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לצדיקים, וענש רע ומר לרשעים, ואומרים כן בפיהם בסדר מודעה שאומרים בכל ערב ראש חדש, אבל מעשיהם הפוכים, שאין נשמרים מן העברה אפלו כדי מה שאדם נשמר מלהפסיד זוז אחד, ומבטלים מצוה אפלו משום הנאת זוז אחד, ואין מחזרין אחריה אפלו כמו שמחזר האדם להרויח זוז אחד, ולפעמים מבטלין כמה מצוות, כגון להתפלל שחרית מנחה ערבית בצבור וענית אמנים וגמילות חסדים וכהנה רבות, ובטול תורה כנגד כלן, אפלו בלי הנאה כלל:

 

ו: כן עוברים כמה עברות על לא דבר הנאה, רק מבלי שים לב ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא, מלך אים ונורא, ומבלי הבין שעל כל מצוה שיכול לקים ואינו מקים, ועל כל עברה שעובר הוי לה שלא חס על כבוד קונו, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שראוי לו שלא בא לעולם (חגיגה יא ב), שהרי אינו חושש לעשות נחת רוח ליוצרו, ואינו מקפיד להיות גורם צער וכעס למלך רם ונשא, ופגם בכל העולמות ועכבו"ת משיחא, וכהנה רעות רבות אשר תקצרנה כמה ספרים מספר:

 

ואם יאמר אדם, מי לא ידע בכל אלה שיפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז), ורע ומר עזב את ה' ועבר מצוותיו מכל רעות שבעולם, וידענו איזוהי דרך ישרה, אבל יש לנו טענה אלימתא, כי יצר לב האדם רע וקשה כברזל. אף לזאת אמינא, דכלה עלמא ידעי שאין פוטר אותם טענה זו מיום הדין הגדול והנורא, שכבר אמר הקדוש ברוך הוא (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, שהמאור שבה מחזירן למוטב. ואם ברזל הוא, מתפוצץ. והיצר הרע בראו הקדוש ברוך הוא לטובת האדם, כדי שיכפהו ויקבל שכר, ולפם צערא אגרא. ואם יאמר אדם לא הם ולא שכרם (ברכות ה ב), למה לו חיים, שהרי קדם בואו לעולם היה נזון מן הצדקה כמלאכי השרת, ולא שלחו הקדוש ברוך הוא לעולם הזה, אלא כדי שיהנה מיגיעו בהיותו כופה את יצרו, ויש לו לשמח בראותו שיצרו מסיתו הסת כפול לעבר עברה או לבטל מצוה, ואז יתגבר כארי לכף את יצרו, כי ידע נאמנה שרצה הקדוש ברוך הוא לזכותו ולהרבות שכרו, שהרי אמרו (אבות דרבי נתן ג ו) שנותנין שכר על מצוה שעושה, או עברה שמושך ידו בהיות יצרו תוקפו יותר ממאה מצוות שאין תוקפו, ואין שום אדם יכול לומר לא יכלתי עמד על המשמר מעבר עברה פלונית, ולא עצרתי כח לקים מצוה פלונית, כי כל אשר יחפץ האיש יעשה, ויכול לעשות שיגיעו מעשיו למעשה אברהם יצחק ויעקב וכל הצדיקים, כי גם הם היו ילודי אשה והיה להם יצר הרע כמונו. וגם עתה, בכל דור ודור יש ויש אנשים צדיקים:

 

והאיש החפץ חיים לא ילך אחרי רבים לרעות, ואל יקנא לבו בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום. ואל יאמרו הבחורים, זו עת לשחק ולשמח בשמחות וגיל ולרדף אחר כל תאוה, כי הבחרות פעם אחת ולא ישנה, ויבואו ימים אשר יש בהם חפץ לקים כל מצוה, כאשר יבואו ימי הזקנה, כי זה הבל ורעות רוח מכמה טעמי, חדא כי לא ידע האדם את עתו ולא ידע מה ילד יום, שמא מחר בא ואיננו, כי אין למות התמהמה, ובפרט בזמן הזה מיתה שכיחא, רחמנא לצלן. ועוד שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פה ב). וגם כי יזקין לא יסור מדרכו הרעה. ועוד כי האלקים יביא במשפט גם על ימי הבחרות על כל מה שעבר, ועל כל מה שבטל מצוות והרבה לילך אחר התאוות, ותכבד העבודה והדין על הבחורים על אשר בהיות לאל ידו, כי כאיש גבורתו לעשות טוב ולקים כל מצוה וללכת בדרכי התשובה הוציא כחו וימיו להבל וריק ברדפו אחר כל תאוה. אשר על כן עם ה' עבדי ה' הקטנים עם הגדולים, זקנים עם נערים, חזק ונתחזק ונחוס על כבוד קוננו, וגם נחוס על נפשנו ונברח מכל עברה ונרדף אחר כל מצוה וכל מדה טובה, בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאדנו, וה' אלקים יעזר לנו, כי הבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד, ב):

 

וביותר צריך ליזרז לקים כל מצוה שיש בה חסרון כיס, ולזהר מכל עברה במקום שיש חסרון כיס, כי יצר סמוך מתחזק על האדם, ובפרט בדורות הללו, דור ממון, אדם נכר בכיסו, שלא יהא הכסף נחשב בעיניו למאומה במקום נדנוד עברה, כי מוטב לאדם שימות ברעב, ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת. והאוהב את ה' כאעשר יאות יתן את כל הון ביתו באהבה, ככתוב (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל מאדך. והרי זה פקח וסוחר חריף ודומה לקונה מרגליתא דלית לה טימי בעד שוה פרוטה, כך בעד כסף נמאס קנה לו דברי תורה, קנה לו חיי העולם הבא, ומה גם שגם בעולם הזה אוכל פרות וכסף תועפות לו, הון ועשר בביתו (תהלים קיד ג), ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. וכמה תנאים צריך בקיום המצוות כדי שיעלו לרצון, והמה בכתובים בספר החרדים וספר לב דוד, לך נא ראה:

 

מזכה

 

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה יח) כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. וגדולה מזו אמרו (שם, יט) כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ויש כמה מיני מזכה. האחד על התורה, כגון ללמד את העם דעת ויראת השם, ואיזוהי דרך ישרה, ולדרש ברבים דברי מוסר וחקי האלקים ותורותיו תמיד, אולי באיזה יום מן הימים יעשו דבריו פרות, אם לא למאה לעשרה, ואם לא לאחד. ומה טוב ומה נעים לכתב בספר קצורי דינים ודברי מוסר והנהגות ישרות, וללועזים בלעז, שהרי הוא כדורש בפני אלפי רבבות ישראל, ואולי באיזה דור מן הדורות לאיזה איש ישראלי יעשו דבריו פרות ויהיה מזכה אותו. וידוע כמה הפליגו בזהר הקדש (שמות דף קכח) בעצם שכר ומה נעשה יקר וגדלה למאן דמזכי לחיביא, הפלא ופלא:

 

הנה כי כן לו בכח יגבר איש, וברוח שפתיו יוכיח את אחרים. וזו מצוה על כל אדם, לא לחכמים בלבד, רק איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק (ישעיהו מא ו) ונתחזק לעשות נחת רוח ליוצרנו. ובכלל מזכה, לומר ברכות בקול רם, כדי שיענו אמן, ובפרט בברכות העולים לספר תורה, שיש אומרים שאם לא השמיע קולו כדי שיענו הקהל אמן, הוו ברכותיו לבטלה, שאלו הברכות מברך העולה בעד כל הקהל ומוציא את הרבים ידי חובתם (או"ח סי' קלט, סעיף ו). וידוע שגדול העונה אמן (ברכות נג, ב), ולפי גדל המצוה יגדל שכר המזכה:

 

וכן בכלל מזכה שבעמדו בקהל אנשים, או בסעדות יפתח פיו בדברי תורה, ואף מי שלא ידע דבר דברי תורה, שאול ישאל האיש לתלמיד חכם שבתוכם אפלו דבר קל בדברי תורה, ומתוך דפתח לה פתחא, תורה אזלא ומרוחא, ונמצא גורם שיקימו דברי חכמים שאמרו (אבות ג ד) שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה וכו', ושלא יעברו על דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (שם ג) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכו'. וכן בכלל מזכה, שישתדל לתקן תקנות והנהגות ישרות בעירו, כגון שיעשו קפה לעניים בפתח בית הכנסת וכדומה. כלל הדברים, כל אשר יוכל לומר אל נא אחי תרעו, וכל אשר יוכל להיות מעשה את אחרים לדבר מצוה בדבריו, או שממנו יראו וכן יעשו, זכות הרבים תלוי בו:

 

מותרות

 

ידוע רעת המותרות כי רבה, אם במאכל ומשתה מנפש ועד בשר יכלה, שאם אוכל ושותה הרבה, ראשו ואיבריו כבדים עליו וכמה חלאים יכול לגרם ל), עצמו. וכן אם הולך על גחון אחר מאכלים טובים ותענוגים בני אדם, ואחר מלבושים נאים ודירות נאות ועליות מרוחות ומצירות ומכירות, עובר על בל תשחית, ומה גם אם מוציא יותר מכדי כחו וברכת ה' אשר נתן לו, שגורם רעה לעצמו ויכול לבוא להיות לווה ואינו משלם ולהיות גוזל וחומס, חס ושלום. ואף אם חננו ה' עשר ראוי לחוס על ממונו, שהתורה חסה על ממונם של ישראל (ר"ה כז א), וצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל (חולע צא א), שבזמן שאדם מתלמד ללכת בגדולות ובנפלאות, אם יבואו עליו ימי הרעה, חס ושלום, שגלגל הוא שחוזר בעולם, יהיה מכרח לעשות עול וכל מום רע כדי לבקש למודו, כמו שאמרו גבי בן סורר ומורה (סנהדרין עב א). אבל המתלמד במדת ההסתפקות ומסתפק במועט, כל ימיו טובים, ואותו המותר, שמוציא לבטלה והולך לאבוד, אם היה נותנו לצדקה מה טוב חלקו ומה טוב חליפתו, ואף אם מרבה ומפליא לעשות צדקות ומעשים טובים, לא מפני זה התר לו להשליך מעותיו לאבוד, שעדין לא העשירו העניים:

 

ונוסף גם הוא בענין האכילה, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכל מה שאוכל בימי החל יותר על כדי צרכו להיות בריא לעבודת השם יתברך, מוסיף כח בסטרא אחרא וביצר הרע להחטיאו ומאבד הזמן יקר הערך להרויח יותר, וזמן אחר לאכל יותר, וזמן אחר להוציא יותר. וכמה טרח צריך כדי להרויח וטרח לתקן וטרח להוציא מן הגוף, וכל ההנאות ותענוגי העולם הזה הכל הבל ורעות רוח, הבל הבלים שאין בהם ממש, הטעאות היצר הרע וסמיות עינים:

 

מי האיש החפץ חיים, לא בכח יגבר על יצרו, יתגבר ויסתפק במועט באכילה ושתיה פחות ממה שיש לו, וכן במלבושים ודירות יכחר לו דרך אמצעי כברכת ה' אשר נתן לו, ולא ילך אחר המותרות, והמותר יתן לצדקה לעמלי תורה ויקנה לו חיי העולם הבא. וכן מצינו בדוד, מלך ישראל, שאמר (דברי הימים א כב יד) והנה בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה כ"ד ה"ב), שמה שהיה מצמצם בהנאתו ותענוגי מלכים, היה מפריש לבנין בית המקדש ואסף הון רב. אף אנן נמי תנינן (אבות א ה) יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ופרשו המפרשים שכדי שתוכל לעשות שיהיה ביתך פתוח לרוחה, צריך שתנהיג את בני ביתך להסתפק במועט כעניים, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך:

 

מהירות – מיתון

 

מהירות יש צד שאינו טוב, וכמו שכתבתי לעיל בערך הכנה. אמנם יש צד שהמהירות הוא טוב מאד, כמו שנאמר (משלי כב כט) חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב. והינו שלאחר שהסכים בדעתו שיש לו לעשות אותו דבר, בין ממלי דעלמא בין ממלי דשמיא יקפץ ויעשה מצוה יפה שעה אחת קדם, ומצוה הבאה לידו אל יחמיצנה, כי לא ידע מה ילד יום, וכמה מניעות וטרדות והסתות היצר הרע יכולים להזדמן מעת לעת ומרגע לרגע. ומי שהוא זריז נשכר, וגם הוא בכלל עשה רצונו כרצונך, שכשם שרצונו הוא שימהרו לעשות צוויו, ואם יתמהמה משרתו נותן עיניו בו וגוערו, כן להבדיל, ישער בעצמו ויקים מצוות האל יתברך שמו:

 

אבל בתחלה צריך להיות מתון ולחשב מחשבות במלי דעלמא אם נכון הדבר לעשות או אם יותר טוב שיחדל. ואפלו במלי דמצוה צריך להיות מתון לחשב אם ראוי לעשותה, שלא יהא מצוה הבאה בעברה, ושלא יבא להיות תוהה על הראשונות. וכשיסכים לעשותה, יחשב באיזה אפן ראוי לעשותה בשלמות, וכמו שכבר כתבתי בזה לעיל בערך הכנה, ובפרט בענין הדין והמשפט ידוע מאמר התנא (אבות א א) הוו מתונים בדין. בין בדיני ממונות בין בדיני אסור והתר צריך מתון הרבה, שהם כהררים התלויים בשערה. ואשר לא שת לבו לחילה, רבים חללים הפילה, מתיר האסורים ואוסר את המתר ונושא עון גזל ושבועת שוא, ועליו אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד ז) הגס לבו בהוראה שוטה, רשע וגס רוח, וקרוי שנאוי, משקץ, עול, חרם ותועבה וכהנה רעות. אשר על כן היושבים כסאות למשפט חרדה ילבשו, ולא יהיה להם לבושה לומר לשואלים או לבעלי דינים המתינו, אפלו בדין שדומה לו שכבר בקי בו, אפלו הכי יחזר וילמד חפוש מחפוש, ולא יאמר דבר עד שיהא ברור לו כאחותו:

 

וכן בבואו לעשות משפט ודין ברשעים, צריך מתון הרבה, אי לעשות משפט לשבר מלתעות רשע ולבער הרע, ולפעמים יש להרבות במשפט למען כל העם ישמעו וייראו, אבל צריך לשקל בפלס ומאזני משפט אי חס ושלום במקום המשפט שמה הרשע ונפק מנה חרבא דמתא ויצאו לתרבות רעה ויוסיפו על חטאתם פשע וכדומה. על הכל צריך להיות מחשב מה טוב, אם לעשות או לחדל, ובאיזה אפן ראוי לעשות. והיושב על המשפט ישפך נפשו לפני ה', גדול העצה ורב העליליה, המרחם הוא ירחם עליו ויתקנהו בעצה טובה מלפניו, שלא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתקן, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ועוד נכתב בזה במקומו בערך משפט ודין, בסיעתא דשמיא:

 

מעשר

 

ידוע מעלת המעשר כי רבה עד שאמרו (תענית ט, א), שבכל דבר אסור לנסות את ה', חוץ מן המעשר, שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וגדולה מזאת אמרו במדרש רבה (שמות פ' מ"א) על פסוק לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים (דניאל ט ז). אמר רבי נחמיה, אפלו בשעה שאנו עושים את הצדקה, מביטים אנו מעשים שלנו ויש לנו בשת פנים. אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים מעשרותינו. דכתיב (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים. עד כאן. והוא דבר פלא. ומתוך השכר נמצינו למדים כמה נחת רוח עושה ליוצרנו, עד שמשלם שכר טוב, ולכן ראוי להתחזק לקים את זאת לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרנו, וסוך הכבוד לבוא. ואשריהם ישראל, יש מפזר יותר מן המעשר בהוצאות מצוה, אבל נראה שמעלת המעשר להוציאו על פי החשבון, ומצוה גוררת מצוה, שבהפרישו המעשר מדי שנה בשנה ומניחו בכיס בפני עצמו, יקל בעיניו להוציא הוצאות מצוה בעין יפה:

 

ובוא וראה סמיות עינים שגורם לנו היצר הרע, שהרי אדם נותן מעות ברבית כדי להרויח, ומה גם במקום בטוח, אף שלפי האמת אין בטחון בבן אדם שאין לו תשועה, כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים. אף אם כביר מצאה ידו, ברצות אל התעיף עינינו בו ואיננו, כידוע, ואין איש שילוה לה' ברבית, אף שהכל יודעים שהוא בטוח, ודאי, בלי שום ספק, כי לא איש אל ויכזב. ובהוצאת שאר מצוות יש מקום ליצר הרע לפתות באשר שכר מצוות בהאי עלמא ליכא אף שאוכל פרות גם כאן, והכל מתשרי עד תשרי חוץ מתשר"י [תורה, שבת, ראש חדש, יום טוב], ואם מוסיף מוסיפין לו, כידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ביצה טז, א ויק"ר ל א), אבל כל כך גבר עלינו יצרנו הרע, עד שמפתנו גם כן שלא להפריש מעשר, אף שהשכר בעין על ידי צדקתו הון ועשר בביתו. ואף שבלאו הכי נותן כדי מעשר ואין זה אלא עצלות מלבוא חשבון. ועכוב היצר הרע כדי שלא יעשה נחת רוח ליוצרו ויאבד טובה הרבה:

 

ויש אשר בשמעו בדברים האלה מה המצוה הזאת ומהו מתן שכרה תאוה נפשו לעשותה, אבל דא עקא לה להפריש מן הקרן תחלה. ואם חננו ה, עשר, צריך להפריש הרבה בבת אחת. ועינו של אדם צרה, ומתוך כך מונע עצמו. ומי שהוא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה, לא ישוב מפני כל. ועל כל פנים אני אומר, שאם לא יוכל לכף את יצרו להפריש על הקרן, לא ימנע מלהפריש מיום אשר נתן אל לבו לעשות זאת על כל מה שהוא מרויח, וכל הבא לידו משם ואילך אפלו מציאה או צדקה או מתנה, כסף ושוה כסף. ואם אינו עושה כלה, על כל פנים עבד, ומהני להניח ברכה אל ביתו ובכל משלח ידו. ומאן דדחיקא לה שעתא, כבר כתבו הפוסקים שיש לו על מי לסמך להוציא ממעות מעשר למזון בניו שהם יותר משש שנים (עי' יו"ד סי' רנ"א מ"ג ובאחרונים ובפ"ת סי' רמ"ט סק"ב), רק שיבוא חשבון הדק היטב:

 

והרוצה לקים את זאת וכזאת ידרש מעל ספר, או מפי סופרים כדת מה לעשות כן יעשה, אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל. ומהיות טוב בענין זה וכזה, כזה יתנהג, שבהתחילו לעשות וללכת בדרך טובים, יברר שיחותיו שיהיה בלי נדר ובלי קבלה, ואפלו הכי ככל היוצא מפיו יעשה, ולא ישוב אף אם הדבר עליו קשה, וערבה לה' כקרבן אשה, ויצו אתו את הברכה בכל אשר הוא עושה:

 

מוסר

 

ידוע ומפרסם מעלת למוד המוסר, עד שפרשו המפרשים (ברכ"י או"ח סי' א עיי"ש) שמאמר רבותינו ז"ל שאמרו (קידושין ל ב) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ואמרו (שם) משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ הכל הוא על למוד המוסר. ועל הרב מי שאינו מתמיד ללמד מוסר, לא טעם טעם יראת חטא, ודרכו ישר בעיניו, ולבבו יבין אשר הוא יהודי כשר, ואף אם ישמע או ילמד פעם ביובל, או ישמע דברי מוסר, אינו פועל לו ואינו מתעורר כלל, ואין בשר המת מרגיש באזמל, כי טפש כחלב לבם מחמת עוונותיהם, שהם מסכים המבדילים ומטמטמין את הלב, ועל זה אמרו (ברכות יח ב) רשעים בחייהם קרויים מתים, שהם כמתים שאינם מרגישים ביראת ה' ואהבתו ברשפי שלהבת יה כדת מה לעשות, ומתוך כך אין שמחים על המצוות יותר ויותר ממוצא שלל רב, ואין מצטערים על העברות יותר ממי שמתו מטל לפניו כמו שכן ראוי, והכל תלוי לפי טהרת הנפש:

 

והנה סלם מצב לעלות בהר ה' ולקנות טהרת הנפש, הלא הוא השקידה ללמד ספרי מוסר או לשמע, כי אז ילמד ליראה את ה'. ויהי כקרא איש ספרי מוסר, ימצא שוליו מלאים עוונות ופשעים תלי תלים, כי אשר חשב שאין בו עוון אשר חטא, ימצא כתוב בספר שהוא עוון גדול, עוון פלילי, כגון אסור גזל ואונאה, ומצער חברו ושבועת שוא ושקר וליצנות וחנפה ושקרים וברכות חטופות, שהן לבטלה ונהנה בלא ברכה, ודברים בטלים, שנאמר עליהם (טלאכי ב יז) הוגעתם ה, בדבריכם ולשון הרע, שחמור כנגד עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, וגאוה וכעס וראית נשים וכהנה רעות רבות, ובטול תורה כנגד כלם, אשר כל אלה עברות חמורות הרבה מאד ודשו בהן רבים ונעשו כהתר גמור, ואין איש שם על לב להיות נחם על רעתו ולעזב דרכו. אמנם כאשר יתמיד לקרא או לשמע דברי מוסר יום ליום, יערף כמטר לקחו. כמו שהמטר נוקב את האבן, כך דברי מוסר סוף שנוקבין את לב האבן. הלוך ילך מעט מעט בדרך טובים, ולבבו יבין ושב ורפא לו. וידוע שכל ההתחלות קשות, ויקשה בעיניו ללמד או לשמע דברי מוסר, ולא יכנסו הדברים באזניו, לא חלי ולא מרגיש, אבל סוף שיכנע לבבו, ויערב לו ויבסם לו. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מ, א) אם תשמע בישן, תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך, שוב לא תשמע. לכן החזק במוסר אל תרף, ואם התרפית חזר בך. חזק ויאמץ לבך:

 

וראוי ללמד כל ספרי מוסר אחד לאחד חזור חזור, חק ולא יעבר, יום ליום ולילה ללילה. ואף כשיחזר בספרים שכבר קרא, יהיו בעיניו כחדשים וימצא התעוררות חדש לפי העת ולפי מצב נשמתו, כי לא כל העתים שוות, כאשר צדיק יבחן. ומאחר שאמרו דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב, מה טוב ללמד פרקי אבות ומוסרי הש"ס ומדרשים וספר הקדוש ראשית חכמה וספר החסיד הרב של"ה וכהנה ספרי הקדש כלם קדושים (ואם יהיה אלקים עמדי, אלקטה באמרים דברי מוסר בקצור מכל ספרי הקדש דברים הנוקבים את הלב ודבר בעתו, וללועזים בלעז, ה' יגמר בעדי ויעזרני על דבר כבוד שמו). והלועזים יבקשו וירדפו אחר ספרי הלעז, כגון תקון הנפש, שבט מוסר וכדומה, כאשר ירדף הקורא בהרים או יבקש לשמע בלמודים:

 

ואפלו מי שחננו ה' דעת ושם חלקו מיושבי בית המדרש ועוסק בנגעים ואהלות, יותר ויותר צריך ללמד ספרי מוסר, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז), וכל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו (סוכה נב א), ושגגות נעשות להם כזדונות, והקדוש ברוך הוא מדקדק עמהם כחוט השערה. ואל יאמר אדם, מה לי ללמד או לשמע בלמודים, הכל גלוי וידוע לפני מה שכתוב בספרים שאומרים, איך ראוי לעבד וליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא. זו היא עצת היצר הרע, כי סגלת למוד ספרי המוסר, לעורר את הלב, כי יתן האיש את רוחו במה שהוא לומד וירצה להתעורר, ולומד על מנת לקים, לשמר ולעשות בודאי הדברים עושים פרות, ורוח נכון יתחדש בקרבו:

 

מחשבה

 

מחשבה טובה מה רב טובה, שבה תלוי כל העבודה, כמו שכתבתי לעיל בערך לב טוב. ואיתא בזהר הקדוש (ח"א קכה), שלפי מה שחושב האדם ממשיך עליו, אם דברים שבקדשה ממשיך עליו קדשה, ואם הרהורים רעים, ממשיך עליו טמאה ומטמא נפשו, ואל המקום שחושב, שם הוא מנת חלקו. הנה כי כן, ראוי לאדם להתחזק ברב עז ותעצומות לחשב מחשבות טהורות, דברים המביאים את האדם ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו, ולאחז בענוה ובשפלות ובשאר מדות טובות וישרות ולחשב ברוממות השם יתברך שמו, כי גבוה מעל גבוה ולגדלתו אין חקר, ככה יעשה תדיר לקים מה שאמרה תורה (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך. ופרושו, שלא יהא לבבו פונה לשתף אהבת דברים אחרים עם אהבת ה', לאהבת ה' באפן שכל אהבתו תהיה על פי התורה וכל מעשיו יהיו לשם שמים. וכתיב (שם ו) והיו הדברים האלה על לבבך וכו' בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו'. ופשטה דקרא משמע שרצה לומר שתהיה אהבת ה' לזכרון תמיד. וכן כתיב (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמט א) אל תפנו אל מדעתכם. ותמן תנינן (אבות ג ד) המפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחיב בנפשו. ובאמת שהוא שטות גדול שבהיותו יכול להיות מחשב מחשבות טהורות ליראה ולאהבה וכדומה, שהן מצוות דאוריתא ומקבל עליהן שכר, מפנה לבו לבטלה או מהרהר הרהורים רעים, שיענש עליהם. על זה נאמר (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארות נשברים:

 

והן אמת כי יצר לב האדם רע, ואין אדם שליט ברוח, אבל על כל פנים חיובא רמיא, להתחזק להחליף מחשבות רעות וזרות במחשבות טהורות, ולהרגיז יצר הטוב על יצר הרע אפלו אלף פעמים ביום, ויקבל שכר טוב בעמלו, שמסיעין אותו מן השמים. ובכל פעם כשיזכר אשר לא טוב עושה שמפנה לבו לבטלה או בהרהורים רעים, ידמה כמי ששוקע בטיט היון ומתחזק לצאת ולבו למו אב יצעק הושיעה אדוני המלך, הצילני מטיט, ונמצא כתוב בספרי המקבלים שטוב לבטל הרהורים רעים שיכון או יזכיר שם קר"ע שט"ן בנקוד שבא, ויאמר פסוק (ויקרא ו ה) אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה. ופסוק (תהלים קיט קיג) סעפים שנאתי ותורתך אהבתי. ויעביר יד ימינו על מצחו שלש פעמים, ויועיל בעזרת האל יתברך, ובלבד שישתדל להעתיק מחשבתו מהרהורים. וטוב שיכון תמיד לשם טרניאל גימטריא מצפץ, להכניע יצר שעולה שלש מאות:

 

וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כט א) שהרהורי עברה קשים מעברה. והם אמרו (ב"ב קסד, ב) שהרהורי עברה אין אדם נצול מהם בכל יום. אמנם כתב הרב הקדוש ראשית חכמה, שאם אינו מאריך בהרהורו ותכף בורח ממנו, לא יענש, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, אבל אם מאריך בהרהורו, ענוש יענש, שגורם רעה לעצמו לבוא לידי קרי והוצאת שכבת זרע לבטלה והוא חמור משפיכות דמים. והחמירו הרבה מאד בזהר הקדוש (בראשית דף ריט) בעוון זה, עד שכמעט אין לו תשובה ואין לו חלק לעולם הבא. תסמר שערת אנוש מראות חמר שבו. לך נא ראה בספר הקדוש ראשית חכמה, פרק י"ז משער הקדשה, ובספר סדר היום ושאר ספרי הקדש, וחרדת חרדה גדולה יותר ויותר מחרדת מות:

 

הנה כי כן, לפי חמר שבו, ראוי לאדם לעשות גדר לגדר ומשמרת למשמרת כדי לעמד על המשמר שלא לבוא לידי מחשבות והרהורים רעים, והגדר הגדול להיות עוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג טו) שפרשו רבותינו ז"ל דהינו שלא יסתכל בעריות (ב"ב נז, א) שעינא ולבא תרי סרסורי דעברה, עין רואה ולב חושב מחשבות און. וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ומלבד אסור הסתכלות בעריות, דהיא גופא עברה ונדבר בזה לקמן בערך ראיה, בסיעתא דשמיא, עוד בה שעברה גוררת עברה, שאם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא וענוש יענש על דמגרי יצר הרע בנפשה, על דרך שאמרו (נדה יג ב) המקשה עצמו לדעת, יהא בנדוי משום דמגרי יצר הרע בנפשה. והן בכלל צריך לזהר במה שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה שלא לאחז באמה אפלו להשתין. ואמרו (שם) כל האוחז באמה ומשתין, כאלו מביא מבול לעולם. ויש בדבר חלוקי דינים בין נשוי לשאינו נשוי ובין מן העטרה ולמעלה ובין למטה, כמו שמפרש בשלחן ערוך (או"ח סימן ג, סעיף יד) יעין שם:

 

אבל לפי חמר שבו ראוי להחמיר בכל ולאסר אסר על נפשו, ולא יאחז באמה כלל, אלא יסיע בביצים או יאחז על ידי בגד. וזה כלל גדול לנצל מכל חטא לברח מאה שערים של התר שלא לכנס באחד של אסור, וכל שכן באסור חמור כזה, שעליו אמרו בזהר הקדוש (שמות דף כו) שנאמר (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב וכו':

 

והגדר הגדול לנצל מהרהורים רעים, שישא אשה בילדותו וישיא בניו סמוך לפרקן, שהרי אמרו (קידושין כט, ב) כיון שעבר אדם עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהורי עברה. ובודאי שרבותינו הקדושים הם אמת ודבריהם אמת, וזו רעה גדולה שאין כמוה. אי לזאת לו בכח יגבר איש לשא אשה בילדותו ולהשיא בניו סמוך לפרקן, ולא ישוב מפני כל. והן בכלל, שלא ירחיק נדד בדרכים להיות שרוי בלא אשה זמן וזמנים, שאי אפשר לנצל מהרהורי עברה ומעברה עצמה. וחבל על דמשתכחין רעות רבות באנשים המרחיקים נדד מביתם ויושבים בערי אדום דפריצי בעריות, ולית אנש דימחא בידיהו, והשוקים מלאים זונות נשכחות דמגרו יצר הרע כארסו של עכנאי, ועל כן רבים כשלו ונפלו בעוון נשג"ז. והאיש אשר הוא טהור וירא ה' מרבים, אם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא, ולא יהיה טהור מקרה לילה. אוי לנו כי דין גרמ"א דעצירא"ה עכבו"ת משיחא:

 

אי לזאת מי האיש החפץ חיים, אם מצטרך להיות נושא ונותן בערי אדום זמן ארך, יקנה לו חבר שיהיה האחד יושב בעירו, והאחד יקבע דירתו אל המקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת עם אשתו עמו. ואם כה יעשה, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, כי לא טוב היות האדם לבדו לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. ואף אם בעבור זה יתרבה לו ההוצאה, אל יחוש, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וטוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח (קהלת ד ו):

 

וכבר יש חרם מרבנו גרשום שלא לישב שמונה עשר חדשים חוץ לביתו הובא בבאר הגולה יורה דעה, סימן שלד, עין שם. ולית דחש לה ולא ידענא טעמא, והיא לא תצלח, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה (יבמות סב ב) ואף שזה נאמר על מי שאינו נשוי, גם זה בכלל:

 

() ואם יארע, חס ושלום, איזה חלי לאשה שאינה יכולה לטהר לבעלה זמן וזמנים, וכן היולדת וכדומה, חיובא רמיא עלה לבקש רפואות תעלה בכל מאמצי כחה כדי לטהר לבעלה יפה שעה אחת קדם. והן בכלל שלא תאחר מלטבל טבילה בזמנה אפלו יום אחד, כי לא תדע מה ילד יום ילדי פשע, חס ושלום. והנה כשאדם יודע מספר הימים שאשתו תהיה בנדתה, אינו מעתד להרהור כל כך אחרי שמסיח דעתו הימנה, אמנם כאשר חושב שהגיע זמנה לטהר, והיא לא מטהרה, אז הוא הזמן מסכן, שבכל יום חושב השתא טבלה. לכן עצה טובה, שתהא מספרת עם בעלה ותגיד לו מתי מתחלת לספר נקיים על ידי סימן במלבושה שיעשו ביניהם ואם סתרה ספירתה, תחזר ותגיד לו. ואם אחר כל העמל והטרח לא תמצא תרופה, חיובא רמיא עלה להרשות לבעלה לשא אחרת עליה להצילו מן החטא. ואף כי קשה כשאול קנאה, צרתה בצדה, לפם צערא אגרא. מה טוב חלקה ומה נעים גורלה):

 

ועל כל פנים מי שהוא מכרח להיות שרוי בלא אשה או שהוא בדרך או בזמן נדתה, לו בכח יגבר לגדר גדר לעצמו ולכרת ברית לעיניו, ושלא להרבות שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחמר וכו', וכל אשר בכחו לעשות יעשה, אולי יש תקוה לנצל מעברה ומהרהורי עברה, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א):

 

והן בכלל לטהר מדבורי המביאים לידי הרהורים, כדכתיב (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. שמלבד חמר אסור נבלות הפה, כמו שנכתב במקומו, עוד בה שמביא עצמו לידי הרהור, אשר על כן אפלו לדבר דברי תורה בדברים שבין איש לאשתו, הצנועים מושכים את ידיהם, ובפרט בפני רבים מעמי הארץ. וכל ערום יעשה בדעת וישקל בפלס עת לחשות ועת לדבר:

 

ועל אחת כמה וכמה צריכה האשה לזהר בזהירות יתרה שלא להכשיל את אחרים, כי האשה ההיא תשא את עוונה, והיא נוטלת חלק בראש, כי המחטיא את חברו הוא רע ומר יותר מההורגו, ולכן תזהר שלא תצא מקשטת בפני אנשים, ותהיה כל כבודה בת מלך פנימה. ושבח אני את בני ישמעאל בענין זה, שמסתירים נשותיהם מכל איש. וכל שכן וקל וחמר שלא תיניק את בנה ולא יהיו דדיה מגלות בפני רבים. וכן תזהר שלא להגביה שולי בגדיה ושלא להכניס ידה תחת הסנר להתחכך בפני אנשים. וכן לא תברך ברכת אשר יצר בקול רם בפני אנשים, ואין צריך לומר שלא תכנס לבית הכסא בפני אנשים. כזאת וכזאת, כל אשה חכמת לב ויראת השם שמוסיפה לזהר, היא תתהלל. ועל הכל מה טוב שתקדים תפלה לצרה ותשפך נפשה לפני ה' בכל יום שיתקננה בעצה טובה, באפן שלא יתגלגל חוב על ידה, כאשר ספרו בש"ס, ולמדנו יראת חטא מבתולה (סוטה כב א). [וגם על זה אניף ידי וסמכתיה בבית תפלותי, בסיעתא דשמיא]:

 

וכמה דברים הזהירו רבותינו זכרונם לברכה כדי שלא יבוא לידי הרהור, כגון שלא להסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין, ושלא לישב על מטה שיודע שאיש ואשתו שוכבים בה, ושלא להסתכל באצבע קטנה של אשה. ואמרו (ברכות כד, א) כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאלו מסתכל במקום התרף. ואסרו להשתמש באשה כלל ולשאל בשלומה ולהרבות שיחה, וכל שכן מזיגת כוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, שאסור לקבל משום אשה, חוץ מאשתו בזמן שהיא טהורה, כמפרש בפוסקים (שו"ע אבהע"ז סי' כא). וכהנה כמה דברים שאסרו חכמינו זכרונם לברכה כדי שלא יבוא לידי הרהור, והמון העם אין נזהרין. ואף אם יאמר אדם עושה אלה, שלבו חלל בקרבו ומידי הרהור יצא, על כל פנים מידי עברה לא יצא, שעובר על דברי חכמים ומגרי יצר הרע בנפשה. והם אמרו (נדה יג, ב) המקשה עצמו לדעת, יהא בנדוי, משום דמגרי יצר הרע בנפשה. ולכן לו בכח יגבר איש לקים דברי חכמים ויוסיף גדר וסיג ומשמרת למשמרת לעצמו לפי מה שהוא אדם, וכל המרבה לעמד על המשמר, הרי זה משבח. וכמו שמצינו ברבותינו הקדושים, שהיו אומרים לתלמידיהם שמרוני מפני בתי, מפני כלתי, כמובא בש"ס (קידושין פא ב). וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

 

משא ומתן

 

ידוע ששאלה ראשונה ששואלין ליום הדין הוא נשאת ונתת באמונה, (שבת לא א סנהדרין ה א) ועתה בעוונותינו הרבים אנשי אמונה אבדו, באמרם טענות של הבל, שבזמן הזה קשים מזונותיו של אדם, והרוצה להתנהג בישר ואמונה לא יוכל. לאכל אפלו פת במלח, ומתוך כך נעשה כהתר לעשות עולה ולדבר כזב ולהונות ולגנב ולגזל ולהשיג גבול וכהנה רעות רבות, מלבד בטול תורה ותפלות בצבור וחלול שבת וכדומה, ואין איש שם על לב להיות נחם על הרעה, אוי להם לבריות מיום הדין. ולא לחנם אמרו (מנחות כט ב) מפני מה נברא העולם הבא ביו"ד, מפני שצדיקים שבו מועטים, כי כל התורה כלולה באמונה, כדכתיב (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה. ואדם נכר בכיסו, כי המאמין בה' כי הוא הנותן כח לעשות חיל, ושכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טו א) מפי עליון, לא יאמין שעל ידי עברו פי ה' יצליח את דרכיו, הס כי לא להזכיר, ואם יצליח בודאי, בלי שום ספק, שיהיה עשר שמור לבעליו לרעתו, מלבד ענשו שיהיה שמור לו לעולם הבא. ואם תראה אדם ישר, שהולך בדרך טובים ונושא ונותן באמונה, שמזונותיו מצמצמים, חלילה להאמין שיש צדיק אובד בצדקו, חס ושלום. השופט כל הארץ לא יעשה משפט ישר, חלילה וחס, רק לו נתכנו עלילות. והמאמין בה' באמת ובלב שלם, יאמין באמונה שלמה שהצור תמים פעלו, כל דרכיו משפט. וכל דעבד רחמנא לטב עבד, למען ייטב לו בעולם שכלו טוב. והן אמת, שכל ישראל מאמינים בני מאמינים, אבל לא האמונה היא העקר, והכל לפי רב המעשה, שיהא מורה על האמונה, וכמו שכתבתי גם כן לעיל בערך אמונה:

 

מנהג

 

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (שמות רבה מז ה) אזלת בקרתא אזל בנימוסה שאין ראוי לשנות ממנהג המקום. וגדול כח המנהג עד שאמרו (מם' סופרים יד יח) מנהג מבטל הלכה. והן אמת שיש מנהגים רעים שראוי לבטלם, אבל צריך פלס ומאזני משפט, שאם יש בו סרך אסור ואין להם על מה שיסמכו, בודאי ראוי לבטל המנהג בחזק יד, ולא ישמע לקול מלחשים חסרי מדע, שרוצים להחזיק מנהג אבותיהם בידיהם, ובין טוב לרע אין מבחינים, ופוערים פיהם לבלי חק, דזומר, ראו יצאו חכמים חדשים מוציאים תורה חדשה, דברים אשר באזנינו לא שמענו ואבותינו לא ספרו לנו. וכי לא ראינו חכמים אם אמת היה הדבר למה לא אמרוהו חכם פלוני וחכם פלוני, ואי לזאת כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין ז א), שלכל. אחד מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, ולכן תלמיד חכם שאמר דבר חדש, אין מזניחין אותו:

 

ולו חכמו ישכילו תועי רוח בינה, כי מה להם ולצרה להצטער על עקירת מנהג, החכם שעוקר המנהג הוא יחוש לעצמו, שבודאי החכם יודע כח המנהג יותר ממנו, ואם חס ושלום חטא הוא, הקולר תלוי בצואר החכם, והוא חטא רבים נשא, וכל העדה כלם מנקים מעוון. וכמו שמאמינים את החכם על כל דיני אסור והתר, כך ראוי שיאמינו אף לזאת, כי הוא ידע את אשר יעשה. ולא לכל אמרו"גדול כח המנהג", כי לפעמים מנהג הוא גהנם. אמנם אם אין בו סרך אסור או שיש להם על מה שיסמכו, ראוי לחוש למנהג:

 

וכבר כתב בספר החסידים (סימן קיד) שהמבטל קרובץ, שנהגו לומר, עובר על לא תסיג גבול שגבלו ראשונים. ואם הוא ירא שמים ורוצה לצאת ידי כל הדעות, או לנהג שום מנהג של חסידות על פי האר"י ז"ל, יתהלך בתם לבבו בקרב ביתו, ולא יתראה בפני רבים, אם לא שהוא מפרסם בחסידות וכל העם עונים אחריו מקדש, ולא יהא מוחה באחרים שאין עושים כן, אבל לא יהיה אחרי רבים לרעות ולעשות כמעשיהם, כי יש רעה חולה ברבים מעמי הארץ שעוברים על דבר תורה ומבטלים כמה מצוות, כגון נטילת ידים וסעודה שלישית ותענית צבור וכדומה, וכשמוחים בידם, אומרים כך נהגנו, ישתקע מנהג כזה, וכן כמה מנהגים רעים, ובטול תורה כנגד כלם, שנעשו כהתר, בזה לא שיך לילך אחר המנהג. ואם לא יוכל למחות באחרים, לפחות שומר נפשו ירחק מהם ולא יעשה כמעשיהם:

 

ואפלו במלי דעלמא אין ראוי לילך אחר המנהג, כגון בסדר הוצאות מרבות שנהגו, ואף מי שאין ידו משגת דוחק עצמו ומצטמק ורע לו מפני הכבוד או מפני דחק בני הבית, דעתן של נשים קלות, ולא זו היא דרך ישרה, אלא ידקדק בסדר הוצאה כפי ההכרחי וכפי כחו, ואל יחוש למנהג, רק יעשה את שלו אך אם ידברו עליו תועה ויקפידו עליו ויתנו לו תרעומות, הכל הבל ורעות רוח, אך בתנאי שלא יעשו מחלקת, ובפרט עם בני ביתו, רק בפה מתוק ולשון רכה ינהגם וינהלם על פי דרכו, כי גדול השלום:

 

מידות

 

מדות טובות וישרות מה טובן ומה יפין, המתנהג בהן אהוב למעלה ונחמד למטה, ומוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. כל קבל דנא קשה ענשן של מדות רעות, והמתנהג בהן שנאוי ומשקץ, רע לשמים ורע לבריות, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש וספרי המוסר מלאים זיו, כל ההוגה בהם טועם טעם יראת חטא. כי הן אמת שיש דעות חלוקים, יש מי שחננו ה' טבע טוב ומדות טובות ודעות נכונות מן הבטן ומן ההריון, ויש כל בתר אפכא, רחמנא לצלן ולשיזבן. ומי שחננו ה' דעת, ונקל לו להתנהג במדות טובות וישרות, ומכיר בגנות המדות הרעות, יתן הודאה על חלקו ויאמר, קטנתי מכל החסדים, כי טוב חסד זה מחיים ומכל חיי העולם הבא:

 

אמנם מה יעשה הבן שמדותיו רעות ודעותיו כעורות, ותועה מדרך השכל ואומר לרע טוב ולטוב רע ודרכו ישר בעיניו, זו רעה חולה לאין מרפא, שכבר אמר שלמה המלך, עליו השלום (משלי כו יב) ראית איש חכם בעניו תקוה לכסיל ממנו. רק יעשה זאת אפוא, אולי ינצל, ישפך נפשו לפני ה' יום ליום יביע אמר, ערב ובקר וצהרים בתוך תפלת שמונה עשרה (ובעזרת השם אניף ידי אף לזאת וסמכתיה בבית תפלותי, בסיעתא דשמיא) שיתקנהו בעצה טובה להיות שלם במדות ובדעות, ובכל מיני שלמות, ויעשה הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, וגם יתמיד ללמד בספרים המלמדים לאדם, ויתאבק בעפר החכמים וילמד ממעשיהם, ואל יסור מדבריהם, אפלו אם נראה לו שאומרים על שמאל שהוא ימין, אל בינתו אל ישען (שם ג ד), ויבטל דעתו ורצונו מפני רצון אחרים, ויתחזק ביד חזקה ובזרוע נטויה ברב עז ותעצומות לעשות נגד טבעו או נגד דעתו זמן וזמנים, עד שההרגל יעשה לו טבע, ויפקח ה' את עיניו, ויראה בעיניו, ולבבו יבין אזוהי דרך ישרה, ושב ורפא לו, ולפם צערא אגרא. וגמירי הבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א). אבל אין פוטר אותו מיום הדין באמר, כך היתה מדתי וכך השיגה דעתי, ולא יכלתי להתאפק ולעבר על דעתי ועל מדתי. אין זו דרך מוציאתו מידי עברה, כי כל אשר יחפץ האיש יעשה, וכל יכול על ידי עמל ויגיעה. וכבר אמרו (מגילה ו! ב) יגעת ולא מצאת אל תאמן, ואדם לעמל יולד. אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, זה כלל גדול בתורה וזה כל האדם:

 

מחלוקת

 

ידוע כמה שנאוי המחלקת, כמפרש בדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, ולפי חמר שבו כמה וכמה צריך האדם להתחזק ברב עז ותעצומות להתרחק ולברח ממנו כבורח מן המות. והנה מי שלא בא לידו לעשות מחלקת, אל יתהלל, כי אם בזאת יתהלל המתהלל כאשר יהיה לו סבה גדולה לעשות מחלקת, כגון שחוטאים כנגדו בגופו או בממונו או בכבודו, ואף על פי כן הוא מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים (שבת פח! ב גיטין לו, ב), אשר עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא) ואהביו כצאת השמש בגברתו. וידוע מה שפרשו על פסוק (איוב כו ז) תולה ארץ על בלימה, שאין העולם מתקים אלא על מי שבולם פיו בשעת מריבה (חולין פט, א). והן בעוון גבר אויב היצר הרע של המחלקת על עסקי חנם, כי לפי האמת הכל הבל ורעות רוח, כי מה יתן ומה יוסיף הכבוד שיכבדהו, או הבזיון שיבזהו אדם אשר להבל דמה:

 

ומי יתן והיה כאשר יהיה ריב בין אנשים, האחד מהם אם היה ירא השם ורודף שלום, גם את השני היה מביאו לדרכי שלום, כי אי אפשר למחלקת להתקים והוא באחד, אבל דא עקא, כי ינצו אנשים יחדו, שניהם שוים לרעה, וכל אחד מתנשא לאמר אני גדול, ולמה אשפיל את עצמי ואשאר אני תחתיו, ומתוך כך המחלקת פרה ורבה, שהרי אמרו (סנהדרין ז א) האי תגרא דמי לבדקא דמיא, כיון דרוח רוח. ולו חכמו ישכילו שהמשפיל עצמו לרדף שלום, הוא העולה מעלה מעלה:

 

ואם רבה רעת המחלקת כי ינצו אנשים יחדו, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכפלת כי יהיה ריב בין איש לאשתו. וידוע כמה שקדו חכמים וכמה תקנות עשו מפני דרכי שלום, ובפרט מפני שלום הבית. ושמו של הקדוש ברוך הוא, שנכתב בקדשה, התיר למחקו כדי לתן שלום בין איש לאשתו, וממנו נלמד כמה צריך האדם שיסבל בשביל שלום הבית. ולעולם כשיש דברי ריבות, מן הגדול צריך שיבוא השכל ויגער בהשטן, ואל יחזיק במחלקת, אלא יהא אוהב שלום ורודף שלום, כל שכן בין איש לאשתו, שדעתן של נשים קלות, וחיובא רמיא על האיש, שהוא בר דעת, למחל על עלבונו ולהשפיל עצמו לכבוד קונו ולרדף שלום בכל כחו, כי רבה רעת המחלקת בתוך הבית, שגורם רעה לעצמו ולזרעו אחריו. ואוי לו לפוגם את זרעו, שגורם שיהיו בניו בני מריבה, בני שנואת הלב:

 

ולכן לו בכח יגבר איש לבקש שלום הבית, ויעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו. וכל שכן וקל וחמר שלא להחזיק במחלקת נגד הרבים, אף אם יראה לו שעוברים עליו את הדרך ועושים לו נגד הדין, הדין עם הרבים, כי הן אל כביר לא ימאס (איוב ח כ), ואם לכל העברות צריך לעשות גדר לגדר ומשמרת למשמרת, על אחת כמה וכמה לענין המחלקת לפי חמר שבו. וכשם שנאמר (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו, כל קבל דנא הרחק מן המחלקת, וברח לך ממנו כבורח מן האש, כי אש היא עד אבדון תאכל:

 

והנה רב המחלקת מצויה בין הנשים, כי עשרה אנשים יכולים לישב כאחד באהבה ואחוה, ואין שתי נשים יכולות לדור כאחת בלי מחלקת. וכבר אמרו באבות דרבי נתן כשתראה עורבים לבנים, תראה שתי אחיות יושבות כאחת בשלום ורעות, ולא עוד אלא שמעוררות מדנים גם בין אנשים. אי לזאת הפזור להן הנאה להן והנאה לבעליהן. ולא ישבו אחים יחדו בבית אחד ולא כלה בחמותה. ותכף כשיראה דברי ריבות שממשמשין ובאין, תכף יפרידו החבילה קדם שתהיה השלהבת עולה, ואחר כך אש תמיד תוקד לא תכבה, כי מתוך המחלקת באים לידי חרופין וגדופין, ואחר כך עברתם שמורה נצח. ולכן יחיש מפלט יפה שעה אחת קדם, ואל יחוש להוצאה מרבה, ולא ישוב מפני כל, כי המחלקת מכלה ממון, גוף ונפש, וגדול השלום, ושם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם:

 

מובחר

 

כמה מבחר לעשות מצוה מן המבחר, שמורה על האהבה. ואמרו בש"ס מסכת ברכות (דף ל א) מהיות טוב אל תקרי רע. ופרש רש"י כיון שאני יכול לעשות טוב ולעשות מצוה מן המבחר, לא אקרא רע שלא לעשות מצוה מן המבחר. שמע מנה דמי שאינו עושה מצוה מן המבחר בשם רע יקרא:

 

והאדם יראה איך הוא מדקדק על אכילתו ושתיתו, שתהיה בשרא שמנה ומתבלת וקמח לבן ויין טוב בכלים נאים, ועל מלבושו כמה טורח ומוציא הוצאות להיות הדור בלבושו, ואינו מתרצה על הבא מידו, ולעולם מבקש מבחר המין, על אחת כמה וכמה לעשות רצון קונו, לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם אינו מתרצה, דומה כאלו לא חס על כבוד קונו, חס ושלום, בהיות לאל ידו לעשות יותר נחת רוח ליוצרו, כאשר כתבתי לעיל בערך מצוות, לכן כל אשר בכחו לעשות על צד היותר טוב יעשה:

 

משפט ודין

 

ידוע מעלת המשפט, דכתיב (ישעיהא כז) ציון במשפט תפדה. וכתיב (דברים טז יח) שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך. וצריך למנות בכל עיר ועיר חכם שיורה דיני אסור והתר, וידין בין איש ובין אחיו, ויודיע להם את חקי האלקים ואת תורותיו, ואת הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:

 

והנה כדי שיהא ישוב ותקון בכל עיר ועיר, יש אזהרות שצריכין לזהר אנשי העיר ויש אזהרות לדין, ואלו דברים שאין להם שעור, שהכל לפי המקום ולפי הזמן ולפי דעת הדין ולפי מדותיו, ולפי דעות בני אדם ולפי מדותיהם צריכים להתנהג זה עם זה ולסבל זה מזה באפן שיהא זווגם עולה יפה באהבה ואחוה, שלום ורעות כשבת אחים יחד. אמנם נכתב קצת אזהרות הראויות להתנהג בהן ישמע חכם ויוסיף לקח. ונתחיל באזהרת הקהל, שראוי לכל קהל ישראל, אפלו אם ה"ן צבור עני, ידחקו עצמם לענין זה להיות להם ראש ומנהיג, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר כז יז), כי כאשר אין מלך בישראל, איש הישר והמעקל בעיניו יעשה. אי בדיני אסור והתר אין בהם יודע, ומתירין אסורין ואומרים לרע טוב ולטוב רע. אף אם הם שוגגין, האלקים יביא במשפט על שלא בקשו מי שילמדם בהיות לאל ידם, ושגגת תלמוד עולה זדון. ואי בדיני ממונות צריך שיהא איש על העדה, שיציל עשוק מיד עושקו בכח התורה, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו על ידי אויבינו פלילים, ערכאות של עכו"ם, אשר נוטים אחרי הבצע ואחרי השחד, מלבד חמר שיש בדבר לדון בערכאות של עכו"ם, כמבאר בפוסקים, תסמר שערת אנוש:

 

ואף אם ידונו בדיני ישראל אנשים שאינם חכמים בדיני תורה על פי תורת האדם, לא פלטי מלדון לפי ראות עיניהם, ואיכא קרוב דעתא לרעים אהובים או למאן דמקרבא לה הנאתה, ואינו רואה חובה לו. ואף אם יעשו הטוב והישר לפי דעתם, לא פלטי מחשדא אבל מאן דשקלי לה גלימה בדינא לזמר וליזיל. מכל מקום, במקום שאין אנשים חכמים, ראוי לבחר הרע במעוטו ולמנות אנשים סוחרים יראי אלקים, בעלי דעה, לדון בין איש ובין רעהו, ולא יצטרכו בני ישראל לילך בערכאות של עכו"ם, חס ושלום. אבל אשריך ארץ, שמלכך תלמיד חכם, הוא יורה דעה, הוא יציל את העיר בחכמתו, וזכותו יגן עליהם להצילם מכל רע ולהניח ברכה בכל מעשה ידיהם, אשר על כן איש את רעהו יעזרו, והחלש יאמר גבור אני להחזיק במצוה זו להעמיד דין תלמיד חכם בעיר: ומצוה גוררת מצוה, כי הן בכלל שיהיו מחזיקים ביד לומדי תורה, והם נוטלים חלק בתורתו ומעשיו, ומה טוב חלקם ומה נעים גורלם. אך צריך שידחקו עצמם להספיק להחכם די מחסורו אשר יחסר לו ברוח ולא בצמצום, באפן שתהא דעתו צלולה ומישבת עליו, ולא יהא ירוד. ומה טוב חלקם של המשמשים תלמידי חכמים, כי גדולה שמושם יותר מלמודם (ברכות ז, ב), ואותה שעה שפנוי התלמיד חכם ללמד בעבורם, הם יקחו חלקם. ובמה יודע אפוא מי שנפשו חשקה בתורה ונפשו עגומה על שאין חלקו מיושבי בית המדרש, אם כנים הדברים, יעשו מה שבידם לעשות להחזיק ביד לומדי התורה, מי בגופו ומי בממונו, וגדול המעשה יותר מן העושה (ב"ב ט, א מסכת כלה ב). וכתיב (קהלת ז יב) בצל החכמה בצל הכסף. וידוע מה שפרשו בפסוק (דברים טז כ) צדק צדק תרדף. הלך אחר בית דין יפה (סנהדרין לב, ב):

 

הנה כי כן צריכים אנשי העיר לתן לב קדם שימנו פרנס על הצבור, ויבדקוהו יפה יפה שתהיה שמועתו יפה, ושיהיה חכם בקי בדיני התורה, ושתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו, ושיהיה שלם במדות ובדעות, יודע להנהיג את הקהל על פי מדותיהם ולסבל אותם כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא יב). ואם יש תלמיד חכם מבני העיר, הוא קודם, שהוא בקי יותר בהלכות מדינה ומדותיהם וטבעם, והם בקיאים בו ומכירים אותו. ואם יצטרכו להביא ממדינה אחרת, יעשו חקירה ודרישה היטב קדם שיקבלוהו לבל יבואו להתחרט ולהרבות מחלקת, חס ושלום. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (דברים א יח) ואצוה אתכם בעת ההיא, אזהרה לצבור שתהא אימת דין עליהם (סנהדרין ח א). וכתיב (דברים ו יג) את ה' אלקיך תירא. לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב ב). הנה כי כן צריכים הצבור להזהר בזהירות יתרה שלא למרות פי המורה ושלא להטות מן הדבר אשר יגיד להם ימין ושמאל, אפלו אם יאמר על ימין שהוא שמאל או אפכא:

 

ועקר המצוה הזאת מטלת על גדולי העיר, פני העדה, אשר כח בידם להעמיד ולהקים דגל התורה, המה יעמדו לימין הדין בכל כחם ובכל מאדם להעמיד דבריו שלא יפל דבר אחד מכל דבריו ארצה, ואף אם לפעמים יצא מתחת יד הדין דבר שאינו הגון ושאינו מתקן, כי אדם הוא, וכל האדם כוזב, צריכים גדולי העיר להעמיד דבריו ולשבר מלתעות רשע המדברים תועה ורוצים לפרק על ולתן כתף סוררת מלשמע לדבריו, המה יכפום ויכום ויכתום עד אשר ישמעו ויעשו ככל היוצא מפיו, ובזה תהא אימת דין עליהם, ותרום דגל התורה, ויהיה תקון וישוב העיר טוב. והמחזיקים ביד המורה להקים דגל התורה, בזאת יתהלל הגבור בגבורתו כשיעשה גבורה כאיש מלחמה, לעמד על המשמר על התורה ועל העבודה, לעבדה ולשמרה ולתמכה ולסעדה, והמה יקחו חלקם שכר טוב כחלק היושב על כסא ההוראה:

 

וכשם שאמרו (תקוני זוהר תקונא סה) לענין אשה, גרמא דנפל בחלקך, טב או ביש, גררה. כן הדבר הזה, אם ארע שלקחו לראש איש קשה בעל חמה ובעל מדות קשות, צריכים בני העיר לגלגל עמו על פי מדותיו ולסבל אותו ושלא להכעיסו ושלא להרבות במחלקת, חס ושלום. ותהיה אימת דין עליהם, ויזהרו שלא להכוות בגחלתו, ואין צריך לומר שלא יפרקו עלו מעל צוארם ולא יורידוהו מגדלתו, כי אז תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (במדבר יא יב), שלא ימצאו מי שיכנס במקומו, שיהיו חוששים דלא להוו באעבורי:

 

וכבר מלתי אמורה, כי רבה רעת העיר אשר אין להם מורה, הולכים חשכים ואין נגה להם. אשר על כן, אפלו אם לא עצרו חיל להיות להם רב מורה צדק, לא יבצרו מלקח להם חזן, או מלמד שיהא יודע ספר, בקי קצת בדיני אסור והתר ללמד ספרי מוסר, למען לא יהיו כעורים אשר בחשכה יתהלכו, חס ושלום, ויזהרו בכבודו מאחר שהוא כשושנה בין החוחים, ובמקום עורים מי שיש לו עין אחת צריך להחשיבו, וכל שכן שצריך לזהר בכבוד הרב מורה צדק, אם מצד היותו תלמיד חכם, אם מצד היותו דין:

 

וידוע מאמר רבותינו ז"ל שאמרו (סנהדרין צט ב), שאפיקורוס נקרא המבזה חברו בפני תלמיד חכם, ולא כאשר פשתה המספחת שבעמדם לדין מחרפים ומגדפים זה את זה בפני החכם, והלואי שלא יבוז את החכם כאשר יצא חיב בדין, או כשמוכיחו על פניו על אשר לא טוב עשה, כי דרך איש אויל ישר בעיניו, והוא חכם בעיני יותר מהחכם, וחושב שהחכם עשה עמו שלא כהגן ושלא כשורת הדין. אוי לו לדור שכך עלתה בימיו. וכבר ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני שם) על פסוק ויהי בימי שפט השפטים (רות א א) וי בימי ששופטים את שופטיהם, ויהי רעב בארץ, רחמנא לצלן ואפלו אם אנשים סוחרים הם הדינין, צריך לזהר בכבודם, כי אפלו ריש גרגירא משמיא מוקמי לה (ב"ב צא ב), ושלשה שיושבים בדין שכינה ביניהם (ברכות ו א), שנאמר (תהלים סב א) בקרב אלקים ישפט ולפי הדין דינם כתלמידי חכמים, והמבזה אותם כמבזה תלמידי חכמים, כמפרש בפוסקים, ועליהם נאמר (שמואל א ב ל) ובזי יקלו. ועל המכבדם נאמר (שם) כי מכבדי אכבד:

 

וחובה מטלת על כל אנשי הקהל שלא לתן יד לפושעים, ואפלו אל אביו ואמו יאמר לא ראיתיו, ואת אחיו לא יכיר, ואת בניו לא ידע, אף אם נראה בעיניו שעברו עליהם את הדרך ועשו משפט מעקל, לא ישמע על פיו לומר להם כך, חס ושלום, אלא ברוח שפתיו יכם ויוכיחם ויאמר להם, כל אשר עשה הרב מו, רוה צדק, או ממני הזמן, רצוי ומקבל עלינו, ואין לנו אלא שופט שבימינו, אליו תשמעו, כי את אשר ישים אלקים בדעתם יעשו, והמשפט לאלקים הוא. ואם הקהל לא יחזיקו ביד המורים והשופטים חטאת הקהל הוא, שגורמים שתחרב העיר, חס ושלום, אבל אם עומדים לימין צדקתם להעמיד דבריהם בכל תקף ולא יעבר, העיר ההיא תהיה מצלחת מברכת ה', ותנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה (משלי לא לא):

 

וביותר יגדל החיוב על התלמידי חכמים שבעיר להרים קרן המורה צדק, ולא יעשו עצמם כעורכי הדינים ללמד טענות את הבעלי דינים על בצע כסף, חס ושלום, שכמה רעות גורמים הם, מרבים מחלקת בישראל וקטגוריא בין התלמידי חכמים, ובזיון התורה ולומדיה, ומבאישים ריחן וריח המורה צדק, וחלול השם קשה מכלן. ואש להבת שלהבת המחלקת בוקעת ועולה עד לב השמים, ויאמרו עליהן, קרבו רודפי זמה (תהלים קיט קנ), זונות מפרכסות זו את זו (שבת לד א), ומתורתך רחקו. ועליהם נאמר (שה"ש ב טו) אחזו לנו שועלים וכו'. אשר על כן אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה' (תהלים קיט א), ילא יתערבו בשום עסק ושום דין ושום דבר מעניני העיר:

 

ואף אם יש דין לאחיו או קרובו, ונראה לו שהדין עמו והמורה צדק טועה בדין ומחיב את הזכאי, יעשה עצמו כאלם לא יפתח פיו ולא ילך אפלו לומר אל המורה צדק הורני מהיכן דנתו ותורה היא וללמד אני צריך, כי בדור יתום זה עושה אלה לא ימלט משנאה ותחרות. והחושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל, והגס לבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח. ואין צריך לומר שלא ילך רכיל ויגלה סודו לבעל הדין לומר לו לפי דעתי הדין עמך, שגורם רעה גדולה, רק יאמר לו איני מטפל עצמי אם אתה נותן לי כל כסף וזהב, כי אם לכו אל המורה צדק, אשר יאמר לכם תעשו, לא תסורו ימין ושמאל. זהו דרכן של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, ובזה ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, וכבוד שמים מתרבה וכבוד התורה ולומדיה מתגדל. הן אלה קצת דרכי הישר הראויים להתנהג בהם אנשי העיר הרוצים בישוב ותקנת העיר. ועתה נדבר הן מעט איזוהי דרך ישרה שיבר לו אשר הוא מיושבי כסאות למשפט:

 

הן קדם נאמר שלפי חמר וגדל המשא ועצם הסכנה שיש ליושב על כסא ההוראה מכמה פנים, הן מצד שיוכל להיות טועה בדין ובהוראה ובשקול הדעת, ויכול להכשל להתיר את האסור ולאסר את המתר, ולטהר את הטמאה ולטמא את הטהורה, ולחיב את הזכאי ולזכות את החיב, ורבים חללים יפיל באפן שחרב מנחת בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו תחתיו, והן מצד שהוא מעתד להחניף ושלא למחות ביד מי שבידו למחות, והוא חטא רבים נשא, והן מצד שאם ירצה לעשות כפי הישר לא ימלט ממחלקת ואיבה וכהנה רעות, עד שאמרו (פסחים פז ב) אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, רחמנא לצלן:

 

הנה כי כן ראוי לתלמיד חכם להיות מצטמק ויפה לו ולברח מן הרבנות הרחק מאד, ויותר טוב להיות חופר כוכין מלהיות רב מורה צדק. אמנם אם נגזר עליו מן השמים, מאחר דאפלו ריש גרגירא משמיא מוקמי לה (ב"ב צא, ב), וכבר הראה הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו (במדבר רבה כג ה), ובמה יודע אפוא אם נגזר עליו מן השמים, כאשר ימצא במקום שאין אנשים, והם כצאן אשר אין להם רועה, וקמים עליו ומפצירים בו עד בוש שיהא להם לראש ולקצין, ויורה להם את הדרך אשר ילכו בה, באפן שהוא בורח מן הכבוד, והכבוד רודף אחריו, זהו לאות ולמופת כי מה' יצא הדבר. וכגון דא מצוה לזכות את הרבים אם בר הכי הוא, שכבר אמרו (ע"ז יט ב) ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה אבל יעשה זאת אפוא, אולי תהוי לה הצלה פרתא, זה יצא ראשונה, שיקדים תפלה לצרה, וישפך נפשו לפני ה' שיתקנהו בעצה טובה מלפניו ושיצילהו מכל טעות ומכל תקלה, ושלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתקן, וכן כל דבר הצריך, לפי מקומו ושעתו, ירחיב פיו ויבקש מאלקינו מרחם השומע קול תפלת עמו ישראל ברחמים (וכבר ידי עשתה נסח תפלה על זה וסמכתיה בבית תפלותי, בסיעתא דשמיא):

 

וזאת שנית יעשה, שיהא חוזר על הדינין חזור חזור שלא בשעת מעשה ובשעת מעשה, עד שיהא בקי בהן בכל פרטיהן ודקדוקיהן, ויעין עמק הדין, עד שיהא ברור לו כאחותו, ולא ידמה מלתא למלתא בנקל. ואם יש תלמידי חכמים בעיר, ישא ויתן עמהם כי היכי דלמטי להו שבא מכשורא, ואל יהי דן בדעתו יחידי. ואם גאוני עולם חכמי הש"ס היו עושים כך (סנהדרין ז ב), אנן יתמי דיתמי חברי מדע מה נענה בתריהו, שאם בדבר דאיכא צדדין ואיכא לספוקי סומך על ידיעתו, ואית לה ממאן למשאל ולא שאל, הרי זה בכלל גס לבו בהוראה, חס ושלום:

 

ואף גם זאת יעשה, שיתנה עם אנשי הקהל שיהיו מרצים על כל אשר יורה ואשר ידין, אפלו אם יהיה טועה בדבר משנה, שהם מוחלים לו. וזה מועיל לענין הפסד ממון, שכל תנאי שבממון תנאו קים, ונקט מיהא פלגא בידה. וראוי לאנשי העיר להתרצות בכך ולחוס על נפש רבם שלא ילך לגיהנם בעבורם, שאף על פי שהם יתרצו, לא יבצר שהמורה יעין ויחפש עד מקום שידו מגעת, אלא עבד ומהני מיהא, שאם בכל זאת יטעה מחמת שבאיזה פעם לא יעין היטב וכדמבעי לה למעבד לא עבד לא יענש בסבתם:

 

ועוד יש גדר גדול לענין דיני ממונות, שהם מקצוע גדול בתורה, שלא יעמיד דבריו על דין תורה, אלא ישתדל בכל כחו לפשר בפשרה הקרובה לדין בדרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, באפן שאיש על מקומו יבוא בשלום, ואף גם זאת לא יעשה הוא לבדו, אלא יצרף עמו את ממני הזמן טובי העיר, אנשים סוחרים, אנשי אמת, יתרי מדע, הבקיאים בטיב משא ומתן ובטיב אנשי העיר, ומחמת זה יצא משפט מתקן, דין אמת לאמתו, והם יהיו לו מעיר לעזר שיהיו הדברים נשמעים, ולא ימצא איש אשר ימרה, ולא יחשדהו שומע. ובאמת אמרו (קהלת ד טו) טובים השנים מן האחד:

 

ומה טוב ומה נעים אם יתקנו בכל עיר ועיר, שכל דין ומשפט, הרב מורה צדק בחברת טובי ומנהיגי העיר ישפטוהו על פי הדין ועל פי הישר, ויתקנו בהסכמת אנשי העיר, שלא יהיה איש אשר ימרה, ולא יסורו מן הדבר אשר יגידו הם, אפלו אם יאמרו על ימין שהוא שמאל. וצריך המורה להיות שלם במדות, ולהתנהג לפי המקום ולפי הזמן, ולפי מה שהוא אדם ולפי הענין ולפי צרך השעה, פעמים בקשות יזרק מרה ויראה לפנים פנים של זעם, אך ישמר עצמו בשמירה יתרה שיהא לבו נכון חלל בקרבו, ולא יבוא לכלל כעס, כדי שלא יבוא לכלל טעות (סברי מטות מח, לא), ופעמים לשון רכה תשבר גרם. וצריך שיהא סבלן גדול ויסבל על צבור על צוארו ולא יבל, ויהא נוהג כצאן את הקהל, אף אם יהיו טרחנים וסרבנים ועולבים אותו, ינהגם וינהלם בנעם שיח וחך מתוק:

 

ובפרט כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניו, צריך לזהר ולהשמר שלא לכעס על אחד מהם, אף אם יצא מן השורה ועשה שלא כהגן ודבר קשות, דברים קשים כגידים, לא עת לכעס, אי משום דאכא למחש שיסתתמו טענותיו, ואי משום שאם יצא חיב בדין, יחשד את המורה שעות עליו את הדין מחמת איבה, חס ושלום. ומה גם שאין להאשים כל כך למי שנותן כתף סוררת ומדבר קשות כשיוצא חיב בדין, כי לפי דעתו שנראה לו שהדין עמו כשיוצא חיב, יחרה אפו וקנאתו, כי הדם הוא הנפש, ולא יכול להתאפק מלדבר קשות, ולא מלבו, כי לבו בל עמו. תדע, שעל הרב אחר כך יתחרט, ולכן הלא טוב שימתין שתהא אותה שעה עוברת ואחר כך יוכיחנו על פניו על אשר לא טוב עשה, ויהא נוח לרצות. ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאלו לא ידע, כי ידוע שעז שבאמות ישראל (ביצה כה ב) וידבר העם באלקים ובמשה (במדבר כא ה). וכבר צוה הקדוש ברוך הוא למשה לשא את משא העם כאשר ישא האומן את היונק (במדבר יא יב). ואמר לו, בני טרחנים, סרבנים, על מנת כן תקבלו עליכם (ילקוט וארא רמז קעח), ובזה יגדל שברן של המנהיגים:

 

ועוד צריך המורה להיות לבו כלב האריה, ולא יחניף ולא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול, ויקב הדין את ההר (סנהדרין ז, ב), לא ישוב מפני כל ולא יחוס על חסרון כבודו וחסרון הנאתו, כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ויחקר וידרש וילמד חפוש מחפוש עד מקום שידו מגעת, לדעת מה נמצא בעיר, מעשים אשר לא יעשו, ויגדר פרצות העיר, ויתקן תקנות והנהגות ישרות, לפי צרך שעה ברוח דעת ויראת ה'. ואם המצא ימצא איש או אנשים בני בליעל עוברי עברה ויוצאים מן השורה, יוכיחם בשבט לשונו, ואם לא ישמעו, יוסיף להכותם מכה רבה וירדפם עד החרמה, כי כשאין דין למטה, יש דין למעלה, חס ושלום, ולא יגור מפני איש (דברים א יז), רק יעשה מעשיו לשם שמים לכבוד צורו, והוא יהיה בעזרו והיה אדירו, והכל בסדר נכון בעצת השרים והסגנים, ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד) ושומע לעצה חכם (שם יב טו). וכבר מצינו (סנהדרין לח, ב) בהקדוש ברוך הוא שנמלך במלאכי השרת כדי ללמד דעת את העם שיטל הגדול עצה מן הקטן, וזמנין באפרקסותא דעניא תשכח מרגניתא (זוה"ק ח"ג קנז ב). וגם צריך המורה שידרש לעם את חקי האלקים ואת תורותיו ודרך חיים תוכחות מוסר, אולי יעשו דבריו פחות, אם לא למאה לעשדה, ואם לא לאחד:

 

ועוד צריך המורה שיהיו עיניו פקוחות על עניי העיר ועל האורחים, ובפרט על התלמידי חכמים שבעיר יחוס עליהם כגופו, ויחפש לידע בצערם ובמה הם מתפרנסים, וישתדל בכל כחו לקרב הנאתם, ויכף בדברים את אנשי העיר על הצדקה, לתת לאיש כפי מה שהוא אדם, וכפי מחסורו אשר יחסר לו, וכברכת ה' אשר נתן להם, דלעבדו כדמבעי להו למעבד להניח ברכה אל ביתם. וגם צריך המורה להיות מערב עם אנשי העיר, ולשמח בשמחתם, ולהצטער בכל צרתם, ולבקש רחמים על הכלל ועל הפרט שינצלו מצרתם, ועל כל צרה שלא תבוא עליהם, ושיהיו שבעים רצון ומלאים ברכת ה', שכבר ידוע (מכות יא א) שהכהן גדול היה נענש בענין הגולה לערי מקלט על שהיה לו לבקש רחמים על דורו ולא בקש, וכל שכן היושב בעיר ונהנה מהם שצריך שלא יהא כפוי טובה, ואשר בכחו לעשות יעשה, כי בשלום העיר יהיה לו שלום, והעקר לכבוד השכינה שבזמן שישראל בצער, שכינה מצטערת, חס ושלום:

 

וכדי שלא תהא הרבנות מקברת בעליה, רחמנא לצלן, צריך לזהר שלא להתנהג ברבנות, ושלא ללכת בגדולות ובנפלאות, ובשעה שמכבדין אותו, יתן אל לבו מעוט ערכו לפי הפלס ומאזני משפט אשר לה', כדבר האמור לעיל בערך גאוה, ויתבאר עוד בערך ענוה, ולא יהנה מן הכבוד. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יד א) הוי קבל וקים. הן אלה קצות דרך ישרה אשר ילך בה היושב על המשפט, ישמע חכם ויוסף לקח:

 

ועוד אני מדבר בהנהגת הבעלי דינין, כי הן אמת דאמור רבנן מאן דשקלי לה גלימא בבי דינא, לזמר וליזיל (סנהדרין ז, א), אבל עינינו הרואות כל בתר אפכא, שתכף כשקורא אותו לדין תורה, יחרה אפו וחמתו, ונעשה אויבו ושונאו, ואין זה אלא חסרון דעת, כי מה בכך כי יבוא העם לדרש אלקים, אמנם לפי מנהגן של בריות, ראוי למי שרוצה להיות מבקש שלום ורודף שלום, שימשך ידו כל אשר יוכל מלהזמין את חברו לדין תורה, וישתדל לגמר הענין על ידי רעים אהובים, ואם על כל פנים לא יוכל מלט מלהזמינו לדין, יקדים לילך אצלו ולדבר דברי שלום לאמר אחי ורעי, אל ירע בעיניך, כי אנשים אחים אנחנו, ולבי שלם עמך באהבה ואחוה, רק שאנחנו חלוקים בדעות, ושנינו רוצים האמת והישר, רק שצריך שיבוא השלישי ויכריע בינינו. קומה ונלכה לדרש אלקים בשלום ובמישור, ונשמר לעשות ככל אשר יורונו. ובבואם לפני השופט יערכו טענותם בנחת, בקול נמוך, ולא יהא האחד נכנס בתוך דברי חברו, ומי שיצא חיב בדין, יקבל עליו את הדין באהבה וישמח על שיצא גזלה מתחת ידו, ואחר כך יהיו רעים אהובים כמאז ומקדם:

 

והנה הגדר הגדול שלא לבוא לידי מחלקת בשעת הדין הוא לקים מאמר התנא שאמר (אבות א, ו) והוי דן את כל האדם לכף זכות, ולא ידון את חברו לכף חובה שרוצה לגזלו ולחמסו ולעשקו. ואף אם יראה שמכחישו על פניו, יחשב שמא שכח ודומה לו שהאמת אתו. ואף אם ברור לו הדבר שחברו שקרן וגזלן ובעל עלילות וגם הוא מרבה דברים ומדבר קשות, דברים קשים, מחרף ומגדף, תפארת אדם עבר על פשע, ואל יען כסיל כאולתו (משלי כו ד), אלא לשון רכה תשבר גרם, ויתן למכהו לחי כדי שישבע בחרפה, ויאמר לו אחי ורעי, מהצרך לדברים אלו, נדבר דברינו בדרך כבוד, כי אלקים נצב וכו', בקרב אלקים ישפט (תהלים פב א):

 

ויצירו הבעלי דינים וכל אנשי הקהל כאלו השופט אשר יהיה בימים ההם הוא משה ואהרן ושמואל, וכאלו עומדים לפניו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה כי יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה, ב), ויזהרו בכבודו ובמוראו, ולא יסורו מן הדבר אשר יגידו להם ימין ושמאל, ולא יחטטו אחריו לילך אצל בית דין אחר שיסתר את דינו, דנפק מנה חרבא וקטגוריא ורעה גדולה. ולכן תרצה בכל אשר יאמר השופט כי הוא זה, ואף אם טעה בדין והוציא ממנו ממון שלא כדין, ה' ישלם לו שבעתים, כי המשפט לאלקים הוא. הן אלה קצות דרכי הישר ליושבים על מדין, ובזה יהיו מרבים שלום, ואיש על מקומו יבוא בשלום. ועצה טובה קאמינא שיבחר לו המורה לישב בעיר קטנה, אפלו יהיו מזונותיו דחוקים, כי הלא מצער היא ותחי נפשו ונפשם. אם בינה לך, הבן את זאת:

 

מתן

 

מתן אדם ירחיב לו (משלי יח טז). כי ירחיב ה' את גבולו, מה טוב שירבה מתנותיו, ולא זו לעניים ותלמידי חכמים, שלצדקה תחשב לו, אלא לכל אדם יפתח ידו כפעם בפעם במתנה הראויה לפי מה שהוא אדם וכברכת ה' אשר נתן לו, ובזה יהיה מרבה שלום ואהבה ואחוה וקונה שם טוב לעצמו, וגופו מכבד על הבריות, ולמצוה רבה תחשב לו. ולא זו לישראל, אלא אף לאמות העולם יפתח ידו כמאמר שלמה המלך, עליו השלום (קהלת יא א) שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו. וכבר ספרו בש"ס (ירושלמי תרומות פ"ח, ה"ד) כמה מעשים שעשו חסד עם אנשים פחותים ושפלים, וסוף שעלו לגדלה, דמלכותיהו בתר אדניהו, ובא תשועה לישראל על ידם. נמצא שגם זו למצוה תחשב לקים מאמר שלמה המלך, עליו השלום, ודברי רבותינו ז"ל. וכבר באזנינו שמענו ואבותינו ספרו לנו כמה מעשיות שהמתנה לגויים תחיה בעליה, ולכן טוב לגבר אשר חננו ה' ממון שיהיה ותרן בממונו, ובלבד שלא יפזר יותר מדי, אלא יכלכל דבריו במשפט באפן שתהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם:

 

והמקבל מתנה מה מאד צריך לזהר ולירד לסוף דעת הנותן, שלא ירע עינו בתתו לו ומשום כסופא הוא דעבד, שאז נכשל בעוון גזל כמפרש בש"ס (ב"מ כב א) ובספר החסידים (טי, [שטז). והוא מהדברים שאין להם תשובה, כמו שאמרו על האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה (רמב"ם הל' תשובה פ"ד ה"ד). והגדר הגדול שלא להיות תובע בפה מתנה משום אדם, אף אם יראה לעינים שנותן בלב שלם, לא למראה עיניו ישפט, כי לא כל האדם ולא כל העתים שוות ולמחש בעי:

 

וכן לא יקבע אדם את עצמו לתן חק קבוע לאיש אחד מדי שנה בשנה, או מדי חדש בחדשו, או מדי שבת בשבתו, כי לא ידע מה ילד יום ושמא יבוא זמן שיכבד עליו. וכן המקבל לא יקבל חק קבוע, שמא יבוא זמן שיתן משום כסופא. וטוב לעולם לסרב עד שיראה שהנותן נותן בעין יפה, והבוטח בה' חסד יסובבנו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. ומי שהוא איש נכבד ונשוא פנים, ראוי שלא יקנה דבר בידו מישראל, ואם יקנה נתון יתן כאשר יעריכנו הבעל בפעם ראשונה, אי איכא למחש דאוזולי מוזיל גבה משום כסופא. הן אלה קצות דרכי הרוצה לנצל מן הגזל. ישמע חכם ויוסף לקח, כי אלו דברים שאין להם שעור. ובאמת אמרו (ערובין סה, ב) אדם נכר בכיסו, ושונא מתנות יחיה:

 

ממשלה

 

עלינו לשבח לאדון הכל שבשפלנו זכר לנו ולא השבית לנו גואל, כאשר הבטיחנו על ידי יעקב אבינו עליו השלום (בראשית מח י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה. ובכל דור ודור ובכל עיר נמצאים ראשי עם קדש, שהם קרובים למלכות ולשררות, ברוך שחלק מכבודו ליראיו. והן אמת ששנו חכמים ז"ל (אבות א, י) ואל תתודע לרשות. ובפרט בערי ישמעאל שהקרובים למלכות כפשע בינם ובין המות, אבל זה נאמר שלא ירדף אדם אחר הכבוד ולא יבקש להתודע לרשות, אבל אם מן השמים נגזר עליו, לטובתן של ישראל, דאפלו ריש גרגירא משמיא מוקמי לה (ב"ב צא ב), צריך הוא לקבל, אבל יעשה זאת אפוא וינצל, שיקדים תפלתו לצרתו, שלא תצא תקלה מתחת ידו, וימצא חן ושכל טוב בעיני כל רואיו, ולא ילך בגדולות ובנפלאות לבל יקנאו אותו עכו"ם, ולא יהיה בז לשום אדם שאין לך אדם שאין לו שעה (אבות ד, ג), ובפרט עכו"ם דמלכותיהו בתר אדניהו. ויחשב כי לא לעולם חסן, ויקים מאמר הכתוב (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שפרשו המפרשים שרוצה לומר, ביום טובה ראה יום רעה המעתד לבוא:

 

ולכן כל אשר בכחו לעשות טובה יעשה בין עם מי שהוא בן ברית, בין עם מי שאינו בן ברית, ובפרט עם ישראל חברו יגבר חסדו ואמתו ורוח והצלה יעמד לישראל על ידו, וימסר נפשו להציל גוף ישראל וממונם מיד עכו"ם עריצים. ואין צריך לומר שבמקום פקוח נפש לא ישקט ולא ינוח עד אשר הצל יציל, מאחר שכל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא (סנהדרין לז א). ויקים דגל התורה ולא ימרה את פי המורה, ויציל עשוק מיד עושקו ולא יתן יד לפושעים, אלא ישבר מלתעות רשע על פי התורה. ואל בינתו אל ישען, ואל יבקש גדלה, ואל יחמד כבוד, ואל יפרק על תורה ומצוות מעליו, כדרך רבים עשירי עם מעמי הארץ, אשר אין יראת אלקים נגד פניהם. ואל יביש את שום אדם, ולא יקם ולא יטר, ולא ימסר ממון ישראל ביד עכו"ם חס ושלום, כי רבה רעת המוסר עד שהתירו להרגו, אפלו בזמן הזה, אלא יתנהג בדרך אמת וענוה צדק, ותמיד זכור יזכר בימי עליתו ימי ירידתו, חס ושלום, ויום המות יהיה תמיד לעמתו. וכזאת וכזאת החי יתן אל לבו בזמן גדלתו, לבל ירום לבבו ובל יצא מן השורה, אלא יכלכל דבריו במשפט על פי האמת והישר, ובזה תמשך ותרבה גדלתו, ויהיה אהוב למעלה ונחמד למטה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ואשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא:

 

אמנם, צריכים העם לכבדו ולנשאו, מאחר שהמלך מלכם של עולם חפץ ביקרו. ועוד, שטבע עשיר שיענה עזות (משלי יח כג), וכשלא יכבדוהו כפי רצונו או יכעיסוהו, יצר סמוך מסיתו הסת כפול לנקם נקם ולעשות רעה כאשר בכחו לעשות, באמרו, האותי לא תיראו, עתה תראו אשר אעשה בעבור תהיה יראתי על פניכם, והולך ומוסר, או לפחות מחרף ומגדף. נמצא שהמכעיס אותו או אינו מכבדו גורם רעה לעצמו, ולא עוד אלא שעובר על לפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד), ולכן יהא אדם זהיר בכבוד כל אדם, ובפרט למי שראוי לחלק לו כבוד או מפני היראה, או מפני הכבוד:

 

מילה

 

ידוע כמה גדולה מצות מילה, שחשוב כאלו הקריב בנו קרבן לה'. ואם חננו ה' שיודע למול את בנו מה טוב, ואם לאו בר הכי ה וא, יזהר שכשמזמין לאחר שימול את בנו שיאמר לו בפרוש שהוא ממנה אותו שליח גמור, גברא בחריקה, באפן שיהא שלוחו של אדם כמותו. ויהא חשוב כאלו הוא קים המצוה המטלת עליו. ויבחר לו המוהל יותר בקי ויותר חכם וירא שמים שיש בעיר, ועת לחננה על בנו שיהא חכם וירא שמים. ומה טוב אם כל שמונת הימים ירבה ללמד באותו חדר, ומה גם בליל שמירה יקדיש קרואיו אנשים חכמים שילמדו כל הלילה או רבו, ויתפללו על הילד (ואם יהיה אלקים עמדי אסדר נסח תפלה בסיעתא דשמיא, וסמכתיה בבית תפלותי, וכן למוהל והסנדק ואבי הבן בעת המילה. עזרני אלקי ישעי על דבר כבוד שמך). וכן יבחר לו לסנדק איש טוב, כי כל זה מועיל לנפש הילד להמשיך עליו קדשה ולב טהור ורוח נכון. וטוב לו לאבי הבן אם יוכל הוא להיות הסנדק, שהוא כמזבח להקריב בנו לקרבן ונרצה לו לכפר עליו:

 

מכירה

 

טוב לגבר שימכר כליו וקרקעותיו ולא יביא עצמו לידי עניות. וכמה שגו בראה הני אנשי היורדים מנכסיהן ודחיקא להו שעתא, וזילא להו מלתא להוציא תכשיטי וכלי הבית וקרקעותיהן בבת אחת, ולעשות קרן יפה להחיות את נפשם ולכלכל את שיבתם, ומוציאים תכשיטים וכלים אחד אחד לאכל לחם צר, וסוף כליא קרנא ונודדים ללחם איה. והאיש אשר הוא בר דעת, בדעת חדרים ימלאו, אל ירע בעיניו להוציא תכשיטיו וכל ביתו וקרקעותיו להמציא מרגוע לנפשו, ולא יצטרך לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרבה. ורבה רעת העניות, רחמנא לצלן, כידוע מאמר רבותינו ז"ל וכל שכן שלא יסמך עצמו ללוות ברבית, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (ערכין ל, ב) ימכר אדם את בתו לאמה ולא ילוה ברבית שהולך וגדל, וסוף אם לא יוכל לפרע בכבל רגלו ויבוא באש ובמים, כמאמר רבותינו ז"ל, ולא יחדל מהיות עני ואביון. וכל ימי עני רעים ורבים מכאובים:

 

לכן כל ערום יעשה בדעת, ותכף בראותו כי מטה ידו יחיש מפלט לו בברכת ה' אשר נתן לו בבית, אולי יש תקוה, ואחרי נמכר גאלה תהיה לו. ואל יחוש על בניו אחריו להשאיר להם קרקעות ותכשיטין, כי אדם קרוב אצל עצמו וחייו קודמים, וחק בשאול מי יגיד לו אם בניו יהיו טובים וישרים דור ישרים יברך, ואם לאו לא יועיל בית והון נחלת אבות, כי את כלם ישא רוח. וראוי לבנים שלא לחוש על עצמם, כי אם לחוס על אביהם ואמם, ולהחזיק בידם שימכרו את כל אשר להם, ויכלכלו את שיבתם בכבוד וברוח בלי כל כך טרדא, ובשכר זאת יצו ה' אתם את הברכה:

 

ואשה משכלת היא תתהלל שכאשר תראה שבעלה בדחק ובצער תחזקהו בדבריה הטובים ותאמר לו, ראשי ראשי אל ירע בעיניך, קח נא את כל אשר אתי בבית להיות לך לקרן לשא ולתן ונשבע לחם ונהיה טובים, וכל התכשיטין והקנינים הבל הבלים וטוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א), וטוב לי ראות פניך ששים ושמחים מכל אבנים טובות ומרגליות. ובטח בה' כי לא יזנח לעולם וירחיב את גבולך והבית ימלא ברכת ה':

 

וזאת תהיה נחמת האיש שהצרך למכר כליו ומלבושיו ותכשיטיו וקרקעותיו, בחשבו שהכל גזור מן השמים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ב א) שבת קול יוצאת ואומרת, בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני, וכן יש בספרים שנגזר גם כן מלבוש של פלוני לפלוני. והן הם מפלאות תמים דעים. ועל הרב זה מתקים איש כי ימות, ונשארים בניו יתומים ואשתו אלמנה רחמנא לצלן. ולכן ישמח האיש ויתן הודאות לה' יתברך שמו שתהיה נפשו לחיים, ואם נתן למוט רגלו לפי שעה, הכל הוא להנאתו ולטובתו, כאב את בן ירצה ונרצה לו לכפר עליו וקוי ה' יחליפו כח (ישעיהו מ לא):

 

ממון

 

דיני ממונות הם מקצוע גדול. ואדם נכר בכיסו, לפי שנפשו של אדם מחמדו, בפרט בדורות הללו דור ממון, ודרך איש ישר בעיניו ומורה התרא מ"ט פנים לטהר את השרץ, כגון אסור גנבה וגזלה ואונאה ורבית והשגת גבול וכהנה רעות רבות. ויש אשר נגע יראת ה' בלבו ואינו עושה האסורים המפרסמים, רק עושה דגמתן, ועושה להם שנוי השם, ואותם יקרא בשם רוח והצלחה וחריפות וחריצות. ואמור יאמר האיש בזמן הזה, כל ישר הולך יכה ראשו בכתל ולא יוכל לאכל אפלו סבין. והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בה' ותורתו הקדושה ודברי רבותינו ז"ל הקדושים יאמין באמונה שלמה, כי עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו (ירמיהו יז יא) ובאחריתו יהיה נבל לעולם הבא. ואם לא יעזבנו יהיה עשר שמור לבעליו לרעתו, והוא בכלל משלם לשנאיו אל פניו להאבידו, ואוי לו ואוי לנפשו. והולך בתם ילך בטח וברכת ה' היא תעשיר ואין מעצור לה' להושיע בין רב למעט. ומשכיל על דבר זה, ימצא טוב או בעולם הזה או בעולם שכלו טוב, ובוטח בה' אשריו בעולם הזה ובעולם הבא:

 

וזה כלל גדול בכל התורה ובפרט במלי דממונא, כי יצר סמוך יעור פקחים ומשיב חכמים אחור. וכל שכן ההולכים בחשך אשר לא ראו אור תורה שבודאי הישרה יעקשו, והיה העקב למישור, ראוי להתחזק ברב עז ותעצומות לקים מאמר התנא שאמר (אכות ד יג) ואל בינתך אל תשען. וידרש ויתור מפי ספרים ומפי סופרים לדעת את אשר יעשה והדרך אשר ילך בה. ולא יהא הכסף נחשב בעיניו למאומה, במקום שיש צד נדנוד אסור, וירחק מן הכעור ומן הדומה לו, כי מוטב לו לאדם שימות ברעב ואל יהא רשע לפני המקום שעה אחת, ומה גם כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב:

 

ממונה

 

ממנה על הצבור צריך שיפקח עיניו על עסקי צבור בכל לבבו ובכל נפשו, ויניח עסקיו לעסק בצרכי צבור, שהרי אמרו (ירושלמי ברכות פ"ה, ה"א) העוסק בצרכי רבים כעוסק בתורה דמי. וצריך שיהא זריז ומהיר במלאכתו מלאכת שמים לא ישקט ולא ינוח כי אם כלה הדבר, ומצוה הבאה לידו אל יחמיצנה (רש"י בא יב יז). ויעשו כל מעשיהם בצדק ובמשפט בסדר ואפן יפה לצאת ידי שמים וידי בריות. ואם לא יוכל לצאת ידי כל הבריות והמצא ימצא אנשים ריקים ופוחזים שמדברים תועה עליהם, לא יחושו ולא יקפידו, שגם משה רבנו עליו השלום לא יצא ידי חובת עם ישראל, וידבר העם באלקים ובמשה, רק יעשו מעשיהם לשם שמים, והרוצה לטעות יטעה. ואל יאמר אדם מה לי ולצרה הזאת, שאם כה יאמרו כלם, נמצא עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. וגדול שכר העוסקים עם הצבור לשם שמים, שזכות אבותם מסיעתם וצדקתם עומדת לעד:

 

ומה טוב ומה נעים שממני הזמן לא יסמכו על בינתם, ויחלקו כבוד אל הזקנים ושרי העיר, ויתיעצו עמהם על כל דבר ודבר ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד), והם יהיו להם מעיר לעזר נגד הרוצים להתריס כנגדם. ובודאי שמי שהוא בר דעת, אפלו אם יראה שממני הזמן עשו לפי מה שנראה בעיניו שהוא כבודו, בענין עלית ספר תורה, או במקום ישיבת בית הכנסת וכדומה, לא יקפיד, ויעביר על מדותיו, כי דרך איש ישר בעיניו. וכל אחד בזמנו שהוא משרת בקדש יעשה מה שלבו חפץ ומה שנראה לו בינו לבין קונו, ולא יהא פוצה פה ומצפצף. וכך יתקנו בכל עיר לתקון העיר ולישוב העיר. ואף אם ירצה לדבר ולהשמיע קולו, ידבר דבריו בנחת באהבה ואחוה כאשר ידבר איש אל רעהו, שלום בתחלה ואהבה בסופה, זוהי דרך ישרה:

 

וגדר גדול שיתקנו בכל עיר למנות ממנים אנשים מהגנים מדי שנה בשנה, ויעשו חליפות. ויש בזה שני תועליות גדולים, אחת שהנכנס לשרת בקדש בתחלה נראה לו יקר וגדלה ועומד לשרת בחבה רבה ולפקח על צרכי רבים בכל כחו, ואחר כך מחמת הטרחא ודבת רבים וכדומה נבול יבל ורפו ידיו. לכן טוב להיות מחדש חדשים. ועוד בה, שאם היא גדולה כל בני העיר הראויים יטלו חלק בה ולכל אחד יהיה הנאה ביניהם, ואם הוא עבדות וטרחא ישאו כלם במשא העם ולמטי להו שבא מכשורא, ובזה יוצא תועלת אחד שלא יבואו להתריס נגד הממנים ולדבר תועה עליהם, כי יאמזרוו הם יעשו בזמנם מה שלבם חפץ ואנחנו נעשה בזמננו, וכשם שאין רצוננו שידברו עלינו, כך אנו לא נדבר על אחרים, ובזה יהיה בעיר אהבה ואחוה ושלום ורעות. ואין ראוי שיהיו קבועים עשירי העיר למנהיגים וממנים לעולם, אלא יהיו מערבים עשירים ועניים, כל אשר תבונה בו, כי הממון אינו עושה חכם לבור. ויש כמה טעמים כי טוב למנות מנהיגים בכל שנה עניים ועשירים אנשים חכמים יחדו יהיו תמים:

 

מונה

 

ידוע אסור המונה את ישראל (יומא כב ב) ומה שארע לדוד המלך עליו השלום (שם). ולא טוב עושים אנשים חסרי מדע שכשרוצים לידע אם יש מנין להתפלל ורוצים לזהר שלא למנות את ישראל ומונים א"ב ג"ד, ולו חכמו ישכילו שלא הועילו בתקנתם רק ימנו אותם במראית עין ובמחשבת לב. ומאחר שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (דרד ארץ רבה פ"ה) הוי דן את כל האדם כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל. ראוי לכל אדם שנושא ונותן עם חברו שאל יסמך על אמונתו, רק ימנה בפניו תכף כל מה שנותן וכל מה שמקבל, אם ירצה למנות אחר כך וימצא שחסר, אפשר שלא יאמינהו הנותן, ויחשד שרוצה לגזלו. וגם משכחת לה שהנותן נתן בצדק ובא אדם אחר אחר כך וגנב והוא לא ידע ויחשד את הנותן, לכן המונה תכף בפניו משבח:

 

מנחה

 

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו, ב) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. והן בעוון רבים מעמי הארץ מקלין בה ואין מתפללין אותה בצבור, וכשמתפללין אותה ביחיד אין מתפלל אלא לאחר בין השמשות תפלה חטופה וקטופה, ויש שאין מתפללין אותה כלל, או מתפללין ערבית שתים ושגו בראה שלא התר להתפלל שתים, ואין תשלומין אלא למי ששגג או נאנס אנס גמור, והפסד רוח לא חשיב אנס, אין זה כי אם רע לב וחסרון אמונה, כי המאמין באמונה שלמה כמו שהוא האמת, כי השם יתברך הוא הנותן כח לעשות חיל, ולא יאמין שהמקצר בעבודתו ירבה כבוד ביתו והעובד עבודתו בשביל כך ימעט מנתו, הס כי לא להזכיר, וחבל על דמשתכחין שאין מתפללים כלל. אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, שהרי עתה בעוונותינו אין לנו לא מקדש וכו', וחסרנו כל טוב וכמעט זה כל עבודתנו לבוראנו, וזה כל יהידותנו שאנחנו מתפללים שחרית מנחה ערבית, ואם גם זה חסר יבואנו, מה אנו ומה חיינו, ולמה נגרע מגויי הארצות המתהללים באלילים שכמה מהם מניחים עסקם והולכים לבית תפלותם:

 

ויש אשר נגע יראת ה' בלבם ומשכימים לבית הכנסת להתפלל תפלת שחרית. וכבר כתב על זה הרב מוהר"ם די לונזאנו בזה הלשון, אם כנים אתם, בזאת תבחנו, אם תבואו להתפלל גם תפלת מנחה, ואם לא, חי פרעה כי מרגלים אתם, ומה שאתם משכימים לבית הכנסת הוא, לפי שבאותה שעה החנות סתומה, ואין יוצא ואין בא, אבל בתפלת המנחה שהחנות פתוחה והחנוני מקיף, הן כסף נחשב בעיניכם יותר מעבודת השם יתברך:

 

ויש שאין משכימין לתפלת שחרית, באשר אוהבים לנום שנה של שחרית ואונסתם אנס שנה, ואין זה חשוב אנס, ואין פוטר אותם מיום הדין, כי יאמר אלקים אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה' (משלי ב ג), כידוע. אבל לפחות לו חכמו ישכילו לבוא להתפלל בבית הכנסת, שהרי אמרו (ברכות ו, א) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. וגם יזהרו בתפלת המנחה דליכא אנס שנה כי היכי דתהוי להו הצלה פרתא, אבל אי בבקר חישי לאנס שנה ובערב לאנס סחורה תפלה מה תהא עליה, ומה יענה ליום פקדה, האם לא נברא אלא לישן ולעשות סחורה. ואם כזה יהיה עבד ה', שלא יוכל להפריש לעבודתו אפלו שתי שעות בכל עשרים וארבע שעות, זהו בושה וכלמה וכדי בזיון וקצף, רחמנא לצלן:

 

וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (קדושין כ א), שכיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשה לו כהתר. ואם תשאל לאדם, כמה שוה להתפלל תפלת מנחה וערבית בצבור, שיש כמה מצוות שהן נגררות ונלוות עמהן, הוא יענה שאין ערך אליהן, והוא מניח אותם בשביל בצע כסף מועט שלמראה עיניו ישפט שהוא מרויח באותה שעה מה שהוא שקר גמור ומפרסם בלי שום ספק, שאם מרויח ודרך רשעים צלחה הוא הטעאת היצר, וסוף סוך אינו רואה סימן ברכה, ויותר ממה שמרויח מפסיד. ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, וברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), זה אמת ברור אלבא דכלי עלמא. אבל ההרגל נעשה טבע, ונעשה כהתר, עד כי הן בעוון רבים מעמי הארץ בוחרים להיות יושבים בשוקים וברחובות ובקרונות בטלנים, ולא תאוה נפשם לבא תאוה נפשם לבא לבית הכנסת להתפלל, וכן לענין תלמוד תורה ולכל המצוות זה כלל גדול, המרגיל עצמו לילך בדרך טובים, ההרגל נעשה לו טבע, ואם יום אחד יקרה לו מקרה בלתי טהור שלא עשה אותו דבר טוב, אפלו אם יהיה לו ממלי דחסידותא, ידמה לו כאלו אותו יום לא היה יהודי, ואם יפנה לבבו סוף שנעשה לו כהתר, ומרעה אל רעה יצא. לכן לו בכח יגבר איש, ואם תקפו יצרו והתנהג בדרך לא טוב יחיש מפלט לו, ולא יחליפנו וימיר אותו רע בטוב, כי רק ההתחלות קשות ואחר כך יערב לו ויבסם לו ואשריו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא:

 

מניעה

 

יש דברים שהמניעה היא טובה עד מאד, כגון בכל דבר שיש לחוש אחד מני אלף שיש צד נדנוד עברה ולא יש מצוה ברורה שב ואל תעשה עדיף, וכן במקום שיש לחוש שמא יכביד על חברו בדבריו או בישיבתו אצלו למחש בעי, אפלו על חששא רחוקה, ויקים מקרא שכתוב (משלי כה יז). הקר רגלך מבית רעך. ולזה צריך דעת גדול והנהגה גדולה, כי לפעמים מה שנראה לו שיערב ויבסם לחברו הוא קוץ מכאיב, ועם שנושא לו פנים, בלבבו יחשב מתי תלך לך, כלה ביאתך וצא:

 

והנה כי כן זה כלל גדול בכל כיוצא בזה שב ואל תעשה עדיף, ולפחות טוב מעט. ויותר טוב שיהיו תאבים לו ולדבריו משיקוצו ממנו, ואפלו במלי דדרשא יהא מקצר ועולה, ויותר טוב שיאמרו כמה קצרן הוא זה משיאמרו כמה ארכן הוא זה, ומה גם במקום שמפריזים ואין דבריו עושין פרות שימנע עצמו מלדרש דברי מוסר, רק ידרש מלי דאגדתא שמושכין לבו של אדם וכל כיוצא בזה. ואלו דברים שאין להם שעור, רק ישמע חכם ויוסיף לקח ויכלכל דבריו במשפט, ויאהב את השמא באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם:

 

ויש מניעה רעה עד מאד על דרך דכתיב (משלי ג כז) אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. וכתיב (שם יא כו) מנע בר יקבהו לאום. וצא ולמד מה שאמרו על בית אבטינס, ובית גרמו והגרס בן לוי, על שלא רצו ללמד מעשה לחם הפנים ומעשה הקטרת וכתיבת ארבע אותיות הוי"ה בבת אחת. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא לח א) שעליהם נאמר (משלי י ז) ושם רשעים ירקב. תסמר שערת אנוש. ואמרו גם כן שכל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא (ברכות יב, ב). אי לזאת לו בכח יגבר איש על יצרו, וכל אשר בכחו לעשות טובה גדולה או קטנה יעשה ולא ימנע טוב, וה' לא ימנע טוב ויזכה לרב טוב בעולם הזה ובעולם שכלו טוב:

 

מסירה

 

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ר"ה טז ב) על המוסר דין על חברו שמבקרין פנקסו והוא נענש תחלה. וזה דבר הרגיל בפי ההמון גם בלא דעת ולפחות אומר ה' ישלם לו לעושה הרעה כרעתו. ולו חכמו ישכילו כי ה' אמר לו קלל, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו. מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג לט). ומה בצע שיקלל את חברו וימסר עליו דין, הרי הוא גורם רעה לעצמו יותר ממה שעשה לו חברו. לכן ישב בדד וידם כי נטל עליו, והאלקים יבקש את הנרדף בלי שימסר דין:

 

וי. ש מין מסירה אחרת שהחמירו בה רבותינו ז"ל הרבה עד שהתירו להרגו ולהציל בנפשו, והוא המוסר גוף חברו או ממונו ביד עכו"ם בלי רשות בית דין (ב"ק קיז א ע"ז כו ב). והאיש אשר הוא יהודי יחרד וילפת מעשות זאת ולא יאבד עצמו לדעת, חס ושלום. וראוי לכל מנהיגי הערים לפקח עיניהם על זאת ולשבר מלתעות רשע בכל כחם ובכל מאדם, ולא תהא כזאת וכיוצא בזאת בישראל למען קדוש ישראל. ועל זה וכיוצא בזה ראוי לאישי ישראל למסר נפשם על קדשת ה', וכמו שאמרו (ברכות כ, א) על הראשונים דמתרחש להו נסא משום דמסרי נפשיהו על קדשת ה' קנאת ה' צבאות תעשה זאת, כמו שעשה פנחס קנאי בן קנאי ויקרא לו ה' שלום:

 

מרירות

 

כמה ראוי לאדם להתמרמר בבכי תמרורים על החטאים ועל העוונות ועל הפשעים, ועל מה שגרם בהם רעות רבות וצרות לעליונים ולתחתונים, מה שאין הפה יכולה לדבר ולא יכילון כמה מגלות, ואין דעתנו משגת אחד מני אלף אלפי אלפים מהרעה אשר גרמנו בעוונותינו, ומתוך כך אין איש שם על לב להתמרמר בבכי כראוי באמירת תקון חצות ואמירת הודויים. ואף האיש אשר נגע יראת אלקים בלבו ויתן את קולו בבכי, לבו בל עמו, ואף אם יתחזק להיות פיו ולבו שוין וירצה להוריד כנחל דמעה לו ננעלו, וכל זה מחמת שעוונותינו וטמאתנו הן הם מסכים המבדילים ומונעים הטוב ממנו. וראוי לנו להתחזק ברב עז ותעצומות להתמרמר תחלה על כי חשכו עינינו ורחק ממנו זיו השכינה, עד שאין אנו מכירים את חסרוננו. כי טפש כחלב לבנו, שאם היינו זוכים שלא היו עינינו טרוטות, היה ראוי שתכף שנזכר מה שחטאנו למלך רם ונשא, ומה שגרמנו צער למלך אים ונורא ולכל צבא המרום שיצא מעינינו מקור דמעה ונוריד כנחל דמעה, פלגי מים מאין הפוגות, יותר ויותר ממי שבנו יחידו מת מטל לפניו, וכמו שעשה רבי אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז, א), אלא שאנחנו כמתים בחיינו ואין בשר המת מרגיש באזמל, (ואנו כחמורים וכסוס כפרד אין הבין). על זה ידוו כל הדוים:

 

ויתחזק האיש לחשב מחשבות דבר בעתו, דברים המעוררים את הלב, בעדן חדוה, חדוה, ובעדן עציבותא, עציבותא. ועל כל פנים יתן את קולו ויעשה התעוררות חיצון בעדן חדוה קול רנה ותודה, ובעדן עציבותא יתן את קולו בבכי ויתעורר כאשר יוכל. ויקדים תפלה לפני ה' שיעזרנו ויהיה עם לבבו ועם פיו לעשות כל דבר ודבר כתקונו כאשר יאות, דבר בעתו מה טוב. וה' לא ימנע טוב. וכתיב (קהלת ג א) עת לכל חפץ. בעדן חדוה, חדוה, ובעדן עציבותא, עציבותא. והמערב ונותן את של זה בזה הוא מעריב ערבים שלא בחכמה, רק יפנה לכל דבר בעתו, ויהיה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו בל יתערב זר:

 

מתיקות

 

מה מתוק מדבש, מי שלשונו תדבר דברים רכים וחכו ממתקים, איש כזה רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו ודבריו נשמעין ומרבה שלום עם כל אדם ועם אשתו ואנשי ביתו, כי מענה רך משיב חמה (משלי טו א). ובפרט בדורות הללו אינם מקבלים מרות, והרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, והלואי שישמעו לקול מלחשים בנעם שיח וחבה יתרה, וכמו שפרשו על פסוק (שם ט ח) הוכח לחכם ויאהבך. שיאמר לו אתה חכם וכו' ולא נאה לך דבר כזה. בדרך זה יתנהג הרב עם אנשי העיר ואיש את רעהו ואב לבנים והבעל עם אשתו, ואף אם עושים לו דברים קשים ומדברים קשות, הוא יענה בשפה רפה ובמתק שפתים ובפנים שוחקות, ובזה יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, ויעשה את שלו, וכתיב (שם כה טו) ולשון רכה תשבר גרם, וזה כלל גדול, סמא דחיי, טוב לשמים וטוב לבריות, טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא, אשרי אנוש יעשה זאת כי הוא כלי מחזיק ברכה ושלום:

 

מלמדי תינוקות

 

מלמדי תינוקות אם באמונה הם עושים מה טוב חלקם, שעליהם נאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אבל צריכה יגיעה רבה ושקידה מן הבקר עד הערב, וחוששני שאין צדיק בארץ אשר יעשה מלאכה זו כתקונה כדת מה לעשות ויהיה נקי נפשו מגזל רבים, שהרי אמרו בש"ס (ב"ב ח, ב) שרב שמואל בר שילת הוה לה גנתא ולא חזא לה תלת סרי שנה. וכן אמרו (תענית כג, ב) על אבא חלקיה שהיה שכיר יום ולא השיב שלום כדי שלא לבטל רגע כמימרה ממלאכה של בעל הבית. ומי הוא זה נקי שלא ינום ולא יישן ולא יפנה אנה ואנה ויהיה רק עסוק במלאכתו כל היום. מי האיש הירא את דבר ה' וחושש לנפשו לבל יכנס חס ושלום בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיהו מח י), יתנה בפרוש עם הבעלי בתים שירשוהו לפקח על עסקי צרכי ביתו ולנוח ולישן מעט בימות הקיץ וכדומה כי היכי דתהוי לה הצלה פרתא, ולא יאמר עליו בנפשנו נביא לחמנו, כי מוטב לו לאדם שיהיה מטל ברעב, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ועל כל פנים כל אשר בכחו לעשות יעשה, ואל יאבד רגע לבטלה, ויעמל בכל כחו בזעת אפו ללמדם להועיל:

 

ולא המדרש הוא העקר (אבות א, יז) אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (שם ב ב) ודרך חיים תוכחות מוסר, כל הלכות דרך ארץ וכל דינים הנוהגים וטעמי המצוות, ושיהיו רגילים ובקיאים להתפלל לפני התבה, ולברך ברכת חתנים וברכת אבלים וברכת בעל הבית וכדומה, באפן שיהיו באים באנשים. ויהיו עולים בסדר הלמוד בהדרגה, שהעלה בלי הדרגה נפול יפל והיא לא תצלח. ולא יטו אזן אל האבות אשר לא דעת ולא תבונה בהמה, ורוצים שבניהם יעלו תכף מעלה מעלה וילמדו גמרא, כי הבנין בלתי יסוד ישאהו רוח:

 

וכך סדר הלמוד, תחלה יהיו רגילים לקרא מק, רא במרוצה בנקדותיו וטעמיו דבר דבור על אפניו, ואחר כך ילמדו הלעז בכל בניני הפעלים באפן שיהיו יודעים לדבר בלשון הקדש וללעז בכל ספר שיפתחו ולא ישגו בלשונם. וילמדם כל התנ"ך עם הבנה, ובכל דבר שילמדו שיוצא ממנו מוסר השכל יגיד להם. ובשבט לשונו יוכיחם בתוכחות על עוון ועל עשותם מלי דינקותא, ואם יצטרך להכותם, לא יוסיף להכותם מכה רבה מכת אכזרי רק יכם מעט ברחמים, דצית צית, ותחת גערה במבין, וטובה תוכחת מגלה בלשון רכה (משלי כז ה). ושום ירגילם ללמד פרוש רש"י, ובתחלה בדרך פשוטה, וכשיהיו רגילים יעמיק להם מעט מעט, ויוסיף להן בתורה. ותהיינה עיניו פקוחות עליהם להרחיקם מכל חטא ומכל מדות רעות, ושיהיו שלמים בכל מיני שלמות ורגילים במדות טובות וישרות, ובפרט שיהיו בישנים ויזהרו בכבוד כל אדם. וינהגם במדות החכם וירחיקם ממדות הגלם. וישפך נפשו לפני ה' שיעזרהו באפן שיהיה נצר מטעיו מעשה ידיו להתפאר, אין פרץ ואין יוצאת, ובזה יצא ידי חובתו ידי שמים וידי בריות, ויאמרו אשרי שזה גדל גדולי הקדש. וצריך המלמד שישוה מדותיו ולא יהדר פני גדול, ויזהר בבני עניים שמהם תצא תורה (נדרים פא, א). הן אלה קצות דרכי הישר שראוי להתנהג בהם המלמד תינוקות, ישמע חכם ויוסיף לקח וישמח בתלמידיו בעולם הזה ויגל בהם לעולם הבא, שאין שמחה בעולם גדולה מזו:

 

אמנם גם אנשי הקהל חיבים להיות עיניהם פקוחות על משרתי הקהל, ובפרט על המלמדים שעוסקים במלאכת שמים ולא ידקדקו עמהם כל כך, וימחלו להם אם אין עושים מלאכתם כל כך כהגן, ולא יענשו המלמדים בסבתם, ועל כל פנים יוכיחום על פניהם, אבל בלא כעס ובלא דברים קשים, רק בנעם שיח ובחך מתוק באהבה כאשר ידבר איש אל רעהו:

 

וזו מדת אדם טוב לדבר דבריו, אפלו עם שכירו ולקיטו, ואפלו אם הוא גוי, וכל שכן עם המלמדים וחזנים ושמשים שדים צרתם ודחקם וטרחם ומשאם שהם משרתים לרבים שאינם יכולים לצאת ידי חובה, שזה אומר בכה וזה אומר בכה. וצריכים המשרתים לסבל את הכל ולהיות מן הנעלבים אשר עליהם נאמר (שופטים ה לא) ואהביו כצאת השמש בגברתו. וילמדו ממשה רבנו עליו השלום שסבל את ישראל ולא יצא ידי חובתו עמהם. אבל יזהרו העם שלא למרר אותם בדברים קשים ובגערות ובזיונות כי ה' יריב ריבם ויתבע עלבונם:

 

וגם צריכים לפקח עינים עליהם לתת להם פרנסתם די מחסורם במזמנים לידם מדי שבוע בשבוע. וימנו מלמדים כפי צרך התינוקות באפן שלא יהיה הרבה תינוקות והרבה למודים לאחד. ויהיה להם מקום מיחד מקום ישוב כדי שיוכלו לעשות מלאכתם נכונה. ולא יחושו על ההוצאה מרבה כי גדולה מצוה זו יותר מבנין בית המקדש (שבת קיט ב), וראויה היא שתגן להציל מכל צרה וצוקה ולהניח ברכה:

 

מיתה

 

החי יתן אל לבו דברים של מיתה, ומה גם כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו, יתן אל לבו כי גם עליו תעבר כוס המות. ומה טוב להמצא אצל החולים ובשעת יציאת נשמה, ועין בעין יראה קצת ממה שעוברת נפש האדם בשעת יציאת נשמה ויכיר בסימנין שדברו רבותינו ז"ל בזהר הקדוש אמת וצדק. וכבר אמרו (רמב"ן בשער הגמול) שאם יסבל האדם כל ימי חייו יסורין כיסורין של איוב ויותר, הכל כאין נגד מה שעובר בשעת מיתה, ומה שעובר בשעת מיתה, הוא כאין נגד מה שעובר אחר כך. וכשרואה בכיות והספדים וצרכי קבורה, יתן אל לבו מה אנוש ומה סופו של בשר ודם, וגם הוא סופו זנוח ומספד יספדונה ומדלא ידלונה ומקבר יקברונה באמה על אמה שם תהא קבורתו, ויהיו כלם ממהרים לכסותו בעפר, ואחר כך יניחוהו כערער בערבה עוסק בדינו דינים קשים ומרים כלענה וראש אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. הדברים האלה וכזאת וכזאת יהיו לזכרון בין עיניו תמיד, ובזה מבטח לו שלא יחטא ושיקים כל דבר טוב כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות ה, א) לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע וכו', עד שיזכר לו יום המיתה. נמצא שזכרון יום המות הוא מועיל מכל הדברים להכניע יצר הרע:

 

ולא יאמר אדם, עוד חזון למועד, הן אני בחור בארזים ויצר הרע אומר שמח בחור בילדותך, וכשיבואו ימי הזקנה תשוב אל בוראך, אף אתה אמר לו המות הולך בעולם בבחורים ונערים ואין למות התמהמה, ועינינו רואות בחור בריא וחזק ופתאם יבא אידו, היום הננו ולמחר איננו ולא יכירנו עוד מקומו. ומה יקרו דברי רבי אלעזר שהיה אומר (שבת קנג, א) שוב יום אחד לפני מיתתך, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה:

 

והן בעוון המות נשכח מלב ואין איש שם על לב, ויש שאפלו בשעה שהמת מטל לפניו לא יכנע לבבו הערל כי גבר אויב, היצר הרע, ומקשה לבם כדי שיפל ברעה. וכבר אמרו (עירובין יט, א) שרשעים אפלו בפתחה של גיהנם אין חוזרים. אבל האיש הנלבב לבו יחיל בקרבו ואימות מות יפלו עליו תדיר וייטיב מעשיו ויתקן דרכיו ויסדר עניניו, ובזה יזכה לטוב שם משמן טוב ויום המות טוב מיום הולדו (קהלת נ א ובמדרש רבה שו), וכי אזל מהאי עלמא כמאן דאזל להלולא דמי:

 

נחמה

 

ידוע שבכלל מצות גמילות חסדים הוא תנחומי אבלים. ולאו דוקא אבלים, אלא על כל מין צרה שלא תבוא על האדם, מצוה לנוד לו ולנחמו בדברים הנכנסים ללב לפי הצרה, שאחד מן התנחומים הוא שלכל צרה יש רעה הימנה, ויש לו לתת הודאות לאל ולבקש מלפניו שיצילהו מיותר גרוע. ובכן אם קרה לו מקרה בלתי טהור בממונו, יתנחם ויתן הודאות שלא ארע חלי או מכאוב בגופו, ואם ארע בגופו, יתן הודאות כי אכן סר מר המות, ואם מת לו מת בר מנן, יתנחם על שלא נשתמד ולא יצא לתרבות רעה, ושלא מת במיתה רעה ומיתה משנה רחמנא לצלן, ושנשאר ממנו זרע של קימא. ועל כל מין מקרה בין בגופו בין בממונו בין שמת לו מת, יתנחם ויתן הודאה על שארית הפלטה, ויבקש רחמים שיתקים בידו. ויחרד מלבכות על המת יותר מדי שהרי אמרו (מועד קטן כז ב) שעל מת אחר הוא בוכה, ונמצא שהרי הוא שופך דמים רחמנא לצלן:

 

ולפי דעת הישר לא היה ראוי לבכות על המת כלל, כי מה יתן ומה יוסיף ומה בצע כי יבכה, ואפלו אם יהרג את עצמו האם יוכל להשיבו, וכמאמר דוד המלך עליו השלום כשמת בנו כמפרש, (במלכים) (שמואל כ יב), וכמאמר רבי חנינא שאמר לאשתו, כשמתה בתו ולא היה בוכה עליה, ואמרה לו אשתו, תרנגלתא אפיקת מביתך, והשיב לה תכלא ועוירא, (שבת קנא ב). כנראה שאם היה בוכה היה מזיק הרבה לעיניו. אבל אין לנו אלא לקים דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (מועד קטן שם) שלשה לבכי, רק אם הוא אדם גדול חכם חסיד, לפי גדלתו מתר להרבות עליו בכיה, שהרי מצינו (דברים לד ח) שבכו את משה שלשים יום:

 

וכי יבכה למת לא יבכה על הפרדו ממנו, ועל געגועיו, ועל שלא ראה בשמחתו וכדומה, כי כל זה הבל ורעות רוח, כי העולם הזה הבל הבלים עלמא דשקרא, והעולם הבא עולם האמת, רק מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאו (איכה ג לט), איך בפשעו באה עליו הצרה הזאת, וגרם כעס וצער למלך רם ונשא המרבה להיטיב ומדתו להיטיב, ובזמן שאדם מצטער שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת וכו'. ויצטער כי מפני הרעה נאסף הצדיק וגרם לו שלא יעשה נחת רוח ליוצרו, וזה צער השמים. כזאת יכזאת יתן אל לבו, וימרר בבכי ויתן לב לשוב בתשובה כי זה כל פרי, שיתאונן אדם חי גבר על חטאיו, כדכתיב בתרה (שם מ) נחפשה דרכינו וכו'. וגם יתן אל לב שמא המת עובר צער בנפש ויצטער עליו וימרר בבכי, וידמה כאלו רואה את המת בתוך אש להבת, ויבכה ויתחנן ויבקש רחמים על מנוחתו:

 

ויש עוד מין נחמה אחרת, כמאמר רבותינו ז"ל (חינוד מצוה שלא) צרת רבים חצי נחמה. ויתן אל לבו כי רבים שתו ובארזים נפלה שלהבת, וכמה גדולי עולם

 

אנשי חיל עברו על ראשם המים הזידונים רעות רבות וצרות מינים ממינים שונים, דק ותשכח, שכל מיני יסורין שבעולם נפתחו בגדולים ולא טוב הוא מהר:

 

ויש עוד מין נחמה אחרת, כי יאמין באמונה שלמה שאין דבר רע יורד מן השמים, רק כל דעבד רחמנא לטב עבד, ואפלו אם פוגע בנפשות הוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות ולו נתכנו עלילות, ועל כן צריך לברך על הרעה מעין הטובה, כי בודאי הגמור אלקים חשבה לטובה, שהרי משה רבנו, עליו השלום, לא הרג את המצרי, עד שנסתכל עד סוף כל הדורות (שמות רבה א כט), והקדוש ברוך הוא האריך אפו עם עמון ומואב, בשביל שתי פרידות טובות. וכשם שמצוה לנחם, כך מצוה להתנחם ולקבל דין שמים באהבה, כי מיד מי באה עליו הצרה, שהוא אדון עולם שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, ואנחנו עבדיו וצאן ידו, ועל הכל אנחנו חיבים להודות לו ולברכו. והמקבל תנחומים מאחרים, וביותר מנה ובה, מורה ובא שיש בו שכל ישר ודעת נכונה ואמונה שלמה:

---

 

 

אות נ

---

 

נדיבות

 

כמה טובה מדה טובה זו של רוח נדיבה, טוב לשמים וטוב לבריות, טוב לעצמו וטוב לאחרים, טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא. וזו מתת אלקים היא וטבע הוא באנוש, ויש אשר נפשו אותה ויעש פזר גדול, ויש רעה חולה שאין אדם שליט ברוחו להוציא הוצאות לעציו ולהחיות את נפשו, אשרי הגבר אשר חננו ה' טבע טוב, ומיהו, מי שטבעו רע אין זו דרך מוציאתו מידי עברה ואין פוטר אותו מיום הדין, כי ביד האיש על ידי שכלו ועל ידי שקידה בלמוד מוסר, ועל ידי מלחמה תדירית ותחבולות יוכל להפך את טבעו ולהחליף רע בטוב, ולפם צערא אגרא, וישפך נפשו לפני ה' שרוח נדיבה תסמכהו:

 

ואמנם דא עקא, כי דרך איש ישר בעיניו וחושב, כי ידיו רב לו ויוצא ידי חובתו, ואי לזאת כבר נתנה תורה שעור למעבד כדמבעי לה למעבד מדה בינונית אחד מעשרה בכל אשר תמצא ידו מדי שנה בשנה, על כן יאמרו המושלים בואו חשבון אם כה תעשה תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא:

 

ומדת הנדיבות צריכה רבה גם לעצמו לבני ביתו שיכלכלם במשפט, כברכת ה' אשר נתן לו, ובדרך שמוציא הוצאתו, כך יצו ה' אתו את ברכתו, ואם הוא על חייו ועל בני ביתו לא חס, לא ירחמהו עושהו, ומאן דקפד קפדין בהדה. וידוע משל המשפך, שכאשר שופך מלמטה כך שופכין עליו מלמעלה, ואם יתן אצבעו מלמטה גם השופך מלמעלה ימשך ידו. ומיהו אלו דברים שאין להם שעור, כל אדם כפי שעורו יושיט ידו וכפי כסותו יאריך רגלו, ובמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ומקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, שאם רואה שמזונותיו מצמצמים יקמץ ידו, שהרי אמרו (שבת קיח א) עשה שבתך חל ואל תצטרך לבריות, ואפלו לתן צדקה ולהרבות במצוות אינו רשאי כל כך, שחייו וחיי אנשי ביתו קודמים, ומה גם אם יש לו חובות שחיב לישראל, דאז חיובא רמיא עליו להתנהג בפרק הקמץ רבה, בין לעצמו בין באכילתו, בין במלבושו בין לאנשי ביתו, וחיי צער יחיה עד ישלם את נושיו, ואין צריך לומר שלא ירבה עשות צדקה כי לא לצדקה תחשב, אלא עברה היא בידו, ולכן טוב איש יכלכל דבריו במשפט:

 

והן בכלל הנדיבות שלא ידקדק הרבה במכרו ממכר לעמיתו או קנה מיד עמיתו, רק יוזיל הרבה, למען ישאר גם לחברו מקום להרויח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה. ובפרט אם איש עני הוא, או תלמיד חכם לא ירויח ממנו ויתן לו אפלו פחות משויו, ויקנה ממנו ביקר כאשר ישאל. ואם ישכרנו למלאכתו, ישלם לו יותר בעין יפה, וצדקה רבה תחשב לו, שאין המקבל בוש. ולא כמו רבים מעשירי עם שכשבאים לקנות דבר מעני, או משכירים אותו מדקדקים בדקדוקי עניות, ואומרים, כשאנו רוצים לתן צדקה יודעים אנחנו, אבל במקח וממכר אינו רוצה להתנאות. ולו חכמו ישכילו שאין צדקה גדולה מזו שהעני חושב שנוטל את שלו, וקמי שמיא גליא:

 

ובכלל מדת הנדיבות שישאיל כליו ואל יחוש על הפסד מועט, כי מצוה רבה היא, ולכן יהא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. ועתה הן בעוון כנשים המצריות העבריות ואשה עינה צרה להשאיל את כליה, ומרבים מריבה על דברים של מה, וחיובא רמיא על בעלה להדריכה ולהנהיגה, שיהיו עיניה יפות. יידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (דברים רבה ו ח) שהנגעים היו באים על צרי עין שאין רוצים להשאיל כליהם, והיה אומר שאין לו, יגלו שמים עוונו, ובא הכהן וצוה ופנו את הבית ומוציא כליו לחוץ, ותגלה חרפתו. ובפרט בענין ספרי הקדש, צריך נדיבות גדולה, שלא למנע טוב מבעליו ולהשאיל ספריו לכל שואל ולא יחוש להפסד הכריכה, כי ראה זה דבר גדול שכתבו בספרים (ספר חסידים סי' תתסט) שיש קבלה לקדושים שמי שאינו משאיל ספרים לא ישארו אחריו לבניו חס ושלום, לזאת יחרד האיש ולא ימנע מלהשאיל ספריו למען יהיה הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד:

 

ובכלל הנדיבות שיהא נדיב בגופו ובחכמתו ומועצותיו לעזר לכל שואל ממנו עזרה ולא ימנע שום טוב בהיות לאל ידו לעשות עשה יעשה בעין יפה בין רב בין מעט כפי יכלתו, כי בכל עושה נחת רוח ליוצרו וגמולו ישלם לו:

 

נקימה ונטירה

 

נקימה ונטירה הם שתי מצוות שהזהירנו יוצרנו וצונו (ויקרא יט יח) לא תקם ולא תטר את בני עמך. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (יומא כג א) שנקימה הוא האומר כאשר עשה לי כן אעשה לו, וכשם שהוא מנע טוב ממני כך אני אמנע ממנו. ונטירה הוא שאל כפעלו ישלם גמולו, ואדרבא משלם טובה תחת רעה, אלא שאומר לו, ראה שאיני כמוך, באפן שמורה שלא הסירו מלבו. וחיובא רמיא שלא להקפיד כלל, ועל אחת כמה וכמה שלא ישמח בנפל אויבו שעשה עמו רעה, כמנהג חסרי מדע, שכאשר יארע שום צער ונזק לאשר גמל עמו רעה, תכף יאמר בשלי הצער הזה, אנא ענישתה כאלו קדשא בריך הוא תבע ביקרה. ולו חכמו ישכילו כי זו רעה לו, שכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש ברוך הוא (שבת קמט א), וכמו שיי, תבו התוספות (כ"ב כב א ד"ה אנא) שעל זה היו מצטערים גדולי עולם באמרם אנא ענישתה, שהיו חוששין שמא בשבילם נענש. ועוד בה, דקרא כתיב (משלי יז ה) ושמח לאיד לא ינקה:

 

והנה לפם רהטא למראה עינים ישפט האדם, שבשלמא מצות שלא לנקם יכולה היא שתתקים, אבל שלא לנטר בלב ושלא לשמח בלב לאיד אויבו מבקש רעתו הוא בלתי אפשר, ואמור יאמר שראויה מצוה זו רק למלאכי השרת, שאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות, אבל מאחר שצונו עליה יוצרנו, בודאי שיכול נוכל לקימה, שהרי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר ימצא טוב טעם למצוה זו, כאשר יתן החי אל לבו, ויאמין באמונה שלמה, כי מפי עליון תצא הרעות והטוב הבאות על האדם בין בידי שמים בין בידי אדם, אפלו כדי שוה פרוטה, ואין שום אדם יכול להרע או להיטיב, אפלו כדי שוה פרוטה, או לכבדו או לזלזל בכבודו וכדומה, בלתי גזרת שדי, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה, והרבה שלוחים למקום, ומגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב, נמצא שכל העושה עמו טובה או רעה בין בגופו בין בממונו בין בכבודו שליחותא דרחמנא קעבד. וכאשר יהיה קבוע זה בלבו באמונה שלמה במסמרים בל ימוט, לבבו יבין שאין להאשים את חברו, וכמאמר דוד מלך ישראל שאמר ה' אמר לו קלל (שמואל ב, טז י), והוא כגרזן ביד החוצב בו (ישעיה י טו). וסוף שיטל את שלו מיד שולחו על דרך דכתיב (שם שם ה) הוי אשור שבט אפי. ולעולם יתפלל שה' יחזיר את כל פושעי ישראל בתשובה, ושלא יתגלגל חובה על ידו, ובנפל אויבו אל ישמח ישראל שהרי בזמן שהרשעים בצער שכינה מצטערת וכמו שכתבתי לעיל בערך אהבת רעים:

 

ובכל פעם שיפתנו יצרו לעבר על מצות יוצרו יתגבר כארי במחשבות טהורות, כזאת וכזאת יתמיד במחשבות וידחק את עצמו וידחה את יצרו, ככה יעשה לכל מצוות התלויות בלב, כגון לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תתורו אחרי לבבכם וקש"ת וכדומה, לו בכח יגבר איש על יצרו במחשבות מחטוא לו וה' לא ימנע טוב, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א):

 

נטילת ידים

 

נטילת ידים היא מצוה דרבנן ורבים מעמי הארץ מקלין בה, יש שאין נוטלים כלל ואוכלים בלי נטילת ידים, ויש שאין נוטלים, אלא ראשי אצבעות, או שאין נוטלין אלא מצד אחד של יד, כאשר אין נזהרים להפך הידים לכל צד, וכן כמה דינים שמעכבים הנטילה, כגון הטבעות, ומים שנעשה בהם מלאכה, וכח גברא, ונגיעת היד שנוטל ביד שלא נטל שצריך נגוב ולחזר ולטל, וזהמת הצפרנים שמעכבים הנטילה וכדומה. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהמזלזל בנטילת ידים חיב נדוי (ברכות יט, א). וחיב מיתה (סוטה ד ב). ובא לידי עניות (שבת טב, ב), שכן על נטילת ידים ראשי תיבות "עני". ולכן טהר ידים יוסיף אמץ, ויזהר לידע כל דיני נטילת ידים מפי ספרים ומפי סופרים, וישמר לטל ידיו נטילה כתקונה וימלא ידיו מברכת ה':

 

ויש נטילה אחרת שהיא יותר חיובית, דהינו נטילת מים אחרונים שהיא חובה, (עירובין יז, ב חולין קה, ב) עד שלמחנה היוצאת למלחמה פטרו מנטילת מים ראשונים, וחיבו בנטילת מים אחרונים משום דחמירא סכנתא. ואף גם בזמן הזה אפלו דלא שכיח מלח סדומית וליכא סכנתא, מכל מקום חיובא רמיא עלן לקים דברי חכמים, שאם אינו מסמא עיני בשר מסמא עיני השכל והנפש, שכל דבריהם ראשם מגיע השמימה וסודם רם ונשא. ובני אדם מזלזלים בנטילה זו גם כן ואין נוטלים מים אחרונים, אלא באכלם על השלחן בחברת בני הבית, אבל אם אוכל ביום פתו בחנות, או בלכתו בדרך אין חוששים, ועברה היא בידם. והאיש הירא יהיה לו בחנותו, או בלכתו בדרך כלי מוכן לטל וכלי לקבל המים, שמים אחרונים אין נטלים אלא בכלי ובזה ינצל מכל רע:

 

ויש נטילה אחרת גם כן שהיא חיובית, דהינו כשאוכל דבר שטבולו במשקה, כגון בדבש או מים או יין או שמן או חלב, וגם בזה רבים מעמי הארץ מקלין בה, ואין נזהרין בה אלא בליל פסח, ומה נשתנה הלילה הזה, ולכן האיש הירא את דבר ה' לא יקל ולא יעבר דברי חכמים בשום זמן מהזמנים, ולא יאכל שום דבר שטבולו במשקה בלי נטילת ידיח, ומיהו אם הוא מבשל כגון מרקחת ויגורטי ומעשה קדרה וכדומה ואוכל על ידי כף ומזלג אז אין צריך נטילה:

 

וכן לתפלה צריך נטילה אם הסיח דעתו, ואמרו (פסחים מו א) לתפלה עד ארבעה מילין צריך להלך אם הוא לפניו כדי לטל ידיו, ולאחריו עד מיל חוזר. וגם בזה המון העם אין נזהרים. וכן אם הוא לומד ונגע בצואת האף או בצואת האזן או חכך ראשו או נגע במקומות המכסין, צריך נטילה לזכבוד התורה. וכן אם ארע לו כן בהיותו אוכל פת צריך נטילה. ולא יקרב ללמד או להתפלל או לברך או לאכל בגוף טמא, כי כיון שנטמאו ידיו נטמא גופו. וטהר ידים יוסיף אמץ, כי העובר על התורה או דברי חכמים בדברים קלים לעשות, שאין בהם טרחה כל כך ולא חסרון כיס, יכבד ענשו על אשר לא שת לבו לקים דברי חכמים, זה כלל גדול. וידוע מאמר רבותינו ז"ל (מנחות מג, ב) גדול ענשו של לבן וכו', משל לשני בני אדם וכו'. לכן הוי זהיר במצוה קלה ובורח מן העברה, כי על הכל יביא אלקים במשפט, ושומר מצוה הוא ישלם שכר הרבה:

 

נבלות הפה

 

נבלות הפה ידוע חמר שבו עד שאמרו (שבת לג, א) שכל המנבל את פיו אפלו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה, בר מנן. וכתיב (ישעיה ט טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת אלמנתיו לא ירחם. כי וכל פה דבר נבלה וכו'. ואמרו (שבת לג, א) שמעמיקין לו גיהנם. וגם השומע ושותק נושא עוון וענוש יענש, דכתיב (משלי כב יד) זעום ה' יפל שם. וכזאת וכזאת האריכו רבותינו זכרונם לברכה בענש המדבר נבלות הפה. והן בעוון, חטא זה מצוי בין הנבלים כי נבלים הם ונבלה ידברו, והשומע יצחק להם במקום שהיה לו למחות בידם, אוי להם מיום הדין:

 

ואגיד לדור אשר שמעה אזני. מעשה שארע בימינו באיש אחד שהיה בדחן והיה מרבה בשחוק וקלות ראש בשמחת מרעים, והיה מדבר נבלות הפה וכדומה, מדברים הגורמים שחוק וקלות ראש ושמחה לריקים ופוחזים. ויהי היום כאשר קרב קצו והיה שכיב מרע ומתעלף כמה ימים, ויהי בחצי הלילה פתח את עיניו כברקים ועמד והתחיל לעזק מרה, אוי וי, אוי וי, מה בא עליו, והעומדים עליו רעדה אחזתם והתחיל לומר להם, הלא תראו דמות אנשים שחורים וצורות משנות, שמראים לו נאדות נפוחים מלאים אש להריק לתוך פיו ושלשלאות של ברזל, וכהנה דינים קשים מכינים לו על אשר הרבה שחוק וקלות ראש ודברי נבלות, והיה צועק צעקה גדולה ומרה. ויהי היום ויודע הדבר בתוך העיר והיו מרבים העם לבא ולכלם היה מגיד כדברים האלה בקול צעקה גדולה, וכשהיה נכנס איש שעשה כמעשהו, היה אומר לו, גם אתה כמוני עשית גם עליך יעבר כוס. וכשהיה נכנס מי שראה ושתק וצחק, היה אומר לו, זכור אתה ביום פלוני ששמעת אותי דובר נבלה וליצנות, ובמקום שהיה לך להכות בסנדל על פני, שתקת וצחקת, גם עליך יעבר כוס כזה. והיה צועק מרה ומגיד הדינים קשים שהיו מראים לו, ונמשך בזה שלשה ימים ושלשה לילות, עד שלבסוף הניח ידיו לתוך פיו, ופער פיו לבלי חק והיה צועק, השליכו השליכו אש, ומתוך כך יצא נשמתו, ונתעוררו כל העם בתשובה. לזאת יחרד כל לב:

 

והן בכלל נבלות הפה שירי נכרים, שכל דבריהם, דברי עגבים ונבלות הפה, ומטמאים את הפה ונעשית חתיכה דנבלה, ואיך יקרב לשרת את ה' בכלי מטנף מלא צואה, על זה נאמר (תהלים נ טז): ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, חס ושלום. לכן שומר נפשו ירחק מהן ומשמיעתן כי פגיעתן רעה, ושומר פיו ולשונו ואשר במושב לצים לא ישב שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), ועל כל פנים לא ישתק ולא יחשה מטוב, השומע ישמע עליו תבא ברכת טוב:

 

נקיות

 

עקר הנקיות להיות נקי מעוון, שהם הם המטנפים ומלכלכים את הנפש, וגורם פגם ולכלוך בהיכל המלך, מלכו של עולם, וכל דהוא עוון אשר חטא עושה רשם בנשמתו ובעולמות העליונים ובכסא הכבוד, וכהנה רעות אשר קצור קצרה יד שכלנו מהבין והשכיל. אי לזאת יחרד האיש וילפת ויזהר להיות נקי כפים מכל נדנוד אסור, ואם חטא ימהר לעשות דרכי התשובה ולכפר אשר חטא על הנפש, וכל אשר בכחו לעשות יעשה לנקות את אשר פגם למעלה, שאם לא יחיש

 

לנקות ולטהר, יגדל ענש האחרון מן הראשון, שלא חס על כבוד קונו לרחץ ולקנח אשר לכלך היכלו. ונכתב עוד בזה לקמן בערך "תשובה" בסיעתא דשמיא:

 

ויש נקיות שצריך לזהר בו הרבה, דהינו שיהא גופו נקי מלגו ומלבר בעמדו לשרת בשם ה' בתפלות וברכות ולמודים, שהרי אמרו (תענית יא א) לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, דהינו שינקה גופו. ואמרו (ברכות כג א) הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. וגם מבחוץ צריך לזהר שלא יהא צואה בפי הטבעת שפוסל התפלה, וגם מלבושיו יהיו נקיים מכל טנוף, וגם המקום צריך שיהא נקי מכל טנוף ולכלוך ומכל ריח רע. ועל מי שאינו נזהר בזה כתיב (במדבר טו לא) דבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא רחמנא לצלן. ומצוה זו מטלת על הנשים במקום דאיכא תינוקות, שתהיה צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז) שיהיה לעולם בנקיות ושיהיו בניה בנקיות, ואם לא תזהר, האשה ההיא תשא את עוונה, ואשה יראת ה' היא תתהלל (שם ל):

 

וגם בכלל מדת הנקיות שיהא נקי מכל רבב ומכל לכלוך, ויהיו בגדיו נקיים ומגהצים ולא יראה החוצה בבגדים מלכלכים כאחד הריקים, דלאו ארח ארעא. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיד א) על התלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו. וכל אדם יעשה עצמו תלמיד חכם לענין זה:

 

נאמנות

 

נאמנות היא מדה נאמנה, היתה לראש פנה, וזה כלל גדול בתורה שיהא העבד נאמן לרבו והשכיר למשכירו לעשות מלאכתו באמונה, והשליח יהיה ציר נאמן לשולחיו, ובפרט שלוחי מצוה וכל המשכרים למלאכת שמים, כגון מלמדי תינוקות ושלוחי צבור וכדומה, צריכין זריזות יתרה להתנהג בנאמנות גמורה ושלא למעל בשליחותם אפלו דקה מן הדקה, פן יאמר עליהם, חס ושלום ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיהו מח י). וגם המשכירים צריכים להיות נאמנים לשכירם לפקח עיניהם עליהם ולקרב להם התועלת, ובפרט להעוסקים במלאכת שמים, שהם תלויים באנשי הקהל, ואנשי הקהל במי שאמר והיה העולם. כלל הדברים, שזו מדה הצריכה לכל אדם, העובד יעבד עבודתו עבודה שלמה בכל לב ובכל נפש ולא יטה אחרי בצעו, רק יעשה מה שמטל עליו לעשות כדת מה לעשות, והנעבד יפתח ידו בעין יפה. וכן לכל הסמוכים עליו ורוצים להנות ממנו בין בממונו בין בגופו בין בחכמתו בין במועצותיו לא ימנע טוב אשר בכחו לעשות. וכשיעשה, יעשה הטובה שלמה כאדם העושה לעצמו, ולא יטה אחרי בצעו וה' ישלם לו:

 

ועתה הן בעון פסו אמונים מבני אדם כי איש לבצעו פנו ועל דור זה נאמר (מיכה ז ה) אל תאמינו ברע ואח לא פדה יפדה. (ומרגלא בפמא דאנשי לומר: קאדה אינו פור סי. ובלשון אשכנז, איין יעדער פיר זיך.) ואם בימי הראשונים הזהירונו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו (דרד ארץ רבה פ"ה) כל אדם הוי חושדן כלסטים ומכבדן כרבן גמליאל, כל שכן עתה שאנשי אמונה אבדו, ואין לנו על מי לסמך ולהשען אלא על אבינו שבשמים. אמנם אם המצא ימצא איש אמונה בדוק ומנסה יאחז בו ולא ירפנו, ואף שהוא מחזק בכשרות יודיע צדקתו ונאמנותו, כמו שמצינו במשה רבנו עליו השלום שהראה לישראל חשבון נדבת המשכן (שמו"ר נא ב), ואיש אמונות רב ברכות: נד ה

 

נדה ידוע חמר שבה. ובזהר הקדוש (שמות דף ג) החמירו ואמרו: לית מסאבו בעלמא כמסאבו דנדה, ומיד דקרב בר נש לגבי נדה, מסאבו דלג עלוהי. הדא הוא דכתיב (ויקרא טו כד) ותהי נדתה עליו. ואסרו אפלו להרבות שחה עמה (אבות דר"נ ב, א), ואתנח סימנא נאלמתי דומיה החשיתי. ראשי תבות "נדה". וכן המסתכל בה גורם רעה לעצמו, וכן אם היא תסתכל באיש לא טוב. ויש כמה דינים ואזהרות דלא זהירי בהו אנשי. ולפי הזהירות שיזהר בסדר קדשה בימי נדה, כך יזכה לנפש קדושה אל הולד, וההפך, להפך. ודין גרמא שנמצאים הרבה בנים טפשים בנים משחיתי בנים לא אמון בם:

 

והאיש הירא את ה' וירא לנפשו לבל ימות ויספה במבחר ימיו, ורוצה לזכות לזרע קדש, תכף שנושא אשה או שמשיא את בניו, ילמד חפוש מחפוש מפי ספרים ומפי סופרים, לדעת את אשר יעשה וישמר מאד לעשות ככל התורה לא יטה ימין ושמאל, ובזה גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך. ולא יתנו מיד ליד אפלו בלי נגיעה ולא יזרקו מזה לזה. ולא תטיל מים על ידיו, ולא יאכלו יחד בקערה אחת, וכן כמה דברים יש שהם אסור גמור ועוון פלילי ולא זהירי, אוי ואבוי, שיתו לבכם:

 

נדרים

 

נדרים ידוע חמר שבהם, שבעוון נדרים אשתו של אדם ובניו מתים (שבת לב ב). ואמרו (נדרים כב א) שהנודר כאלו בנה במה, והמקימו כאלו הקריב עליה קרבן. ועוד אמרו (תענית יא, א) שהנודר נקרא חוטא. ועתה שכיחי רבות נשים נדרניות, וגם באנשים מצוי שנודר לפני התבה, וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק (קהלת ה ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, פן יקצף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך. שפרשוהו על הנודר לפני התבה ואינו משלם, שגורם מיתה לבניו ושמאבד מעט מצוות שבידו. ולא זו כשנודר בפרוש, אלא אף אם אומר לעשות איזה דבר טוב, או שנהג מנהג טוב ולא התנה שיהא בלי נדר, נשאר עליו חיוב נדר:

 

והאיש הירא ורך הלבב יהיה שגור בפיו להתנות על כל דבר שיהא בלי נדר ושאפלו אם ינהג איזה מנהג טוב זמן וזמנים שלא ישאר עליו בחיוב נדר ושיהא רשאי לחזר בו כל שעה שירצה. ואם נדר איזה דבר לצדקה לא יאחר לשלמו, כי נפש המלאך הנברא מאותה נדבה הוא חובל, שהוא תלוי ועומד על שלמו את נדרו. ומאחר שאמרו, שהנודר כאלו בנה במה, והמקימו כאלו הקריב עליה קרבן, הנה כי כן אם נדר יחיש מפלט לו, וילך אצל חכם ויתירנו, ואחר כך מוצא שפתיו לא ישנה ובלי נדר ככל היוצא מפיו יעשה אם יוכל, זהו דרך ישרה:

 

נס

 

הזהירונו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לב, א) שאל יסמך אדם על הנס שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. ודינו הנסים שעושה לנו הקדוש ברוך הוא ברחמיו וחסדיו בכל עת וכל רגע שאנחנו ככבשה אחת בין כמה זאבים, ולולא ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה לא, א) על פסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו (תהלים קלו ד) שאין בעל הנס מכיר בנסו, שהרי כמה בני אדם סובלים יסורים קשים ומכות גדולות וחלאים רעים ונאמנים, ואם עושים להם נסים ונצולים ימלא פיהם תהלות, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכפלת למקום עלינו, כשנותן לנו בריאות השקט ושלוה אין שום פגע רע. ועל זה אמרו (ילק"ט תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה. שחיב אדם להלל על כל נשימה ונשימה, שהצילו מחלאים רעים, ומכל רעות המתרגשות לבוא בעולם, ואלו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להללו. ואם יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית לב י) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. אנן מה נענה ומה נאמר. לפחות נברח מלסמך על הנס כאשר נוכל, כי מעט אם יש בידינו מצוות וזכיות, ואם ינכו אותם ממנו על הנסים, הרי אנו עירם ועריה, ותהי יציאה כביאה בלי זכיות חס ושלום, ואם אדם סומך על הנס על בצע כסף הרי זה פתי וסכל, וחלופיהן בגלם, ודומה למחליף מרגלית ואבן יקרה על גוש עפר, ואם אין עושים לו נס הרי זה מתחיב בנפשו, ועתיד לתן את הדין קרוב למי שמאבד עצמו לדעת, ואם מכניס עצמו למקום סכנה, עובר על מה שאמרה תורה (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם. דיק רחמנא ואמר "מאד", ללמד שצריך להזהר ולהשמר אפלו מספק ספקא וחששא רחוקה דאיכא למחש לסכנה. ומאן דעבר אמימרא דרחמנא ענוש יענש, או בעולם הזה או בעולם הבא. ואמרו בזהר הקדוש (ח"א דף טט) על פסוק ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו (משלי כב ג). שאפלו אין בידו עוון, אלא שעבר על זה שלא נסתר, בשביל זה נענש, ושומר נפשו ראויה היא מצוה זו שתגן להציל מכל צרה:

 

נסיון

 

הנה אנחנו מתפללים לפני ה' בכל יום שאל יביאנו לידי נסיון, והכונה הוא שאל יגרה בנו את הדב, הוא יצר הרע, להסיתנו הסת כפול להעבירנו על דעתנו ועל דעת קוננו, כמו שנסה לדוד המלך עליו השלום, או שלא ינסנו ביסורים קשים ודקדוקי עניות וכדומה כמו שנסה את איוב. אבל על כל פנים אין לך אדם שאינו מנסה אותו הקדוש ברוך הוא, עשיר בעשרו, ועני בעניו, וחכם בחכמתו, ובעל יסורין ביסוריו, וסוחר במשאו ומתנו, ובעל אמנות באמנותו. ובכל יום ובכל עת ובכל רגע עומד בנסיון שיצרו מתגבר ומתחדש עליו שיעשה עברה, או שיבטל מצוה במחשבה או בדבור ומעשה, וצריך להיות גבור הכובש את יצרו (אבות ד, א), לעמד בנסיון ולמשך ידו מכל דהוא נדנוד עברה לקים כל דבר טוב כדת מה לעשות, וצריך חזק רב ברב עז ותעצומות:

 

הנה כי כן, מאחר שאי אפשר בלתי נסיון, מה טוב לשפך שיחה לפני אלקינו מרחם שאם יביאנו לידי נסיון שיעזרנו על דבר כבוד שמו לעמד בנסיון. ואמור יאמר העבד הישראלי, אהבתי את אדוני ואני רוצה בלב שלם להתיסר ביסורי איוב, ויותר מהמה על דבר כבוד שמו, רק שאל יטרידוני שום דבר מעבודתו ומעסק תורתו ומהיותי דבוק בו, וכמו שאמר רבי עקיבא: כל ימי נצטערתי מתי יבא לידי ואקימנו (ירושלמי ברכות ט, ה) דיקא, ולכן הלא טוב לבקש אחר כל תפלה וכל תחנה שיעשה עמנו הטוב בעיניו לעבודתו ולנחת רוח לפני כסא כבודו ולתקון ניצוצות הקדשה:

 

נסך

 

חמר אסור יין נסך מפרש בפוסקים, ובפרט בספר "יין המשמר" מביא כמה חרמים ושמתות ואלות מכמה רבנים גאוני עולם על זה, תסמר שערת אנוש. והן בעוון בערי אדום רבה המכשלה, מחמת שיש להם משרתים בבית גוים וגויות, ואי אפשר לנצל ממגע ידם ומהיות היין נעלם מן העין, וגם יש שעושים יין בכפרים רחוקים ומרבים לעשות, וההולכים לעשותו הם חסרי מדע וחסרי יראת שמים, ואין נזהרים מהיות יד עכו"ם באמצע ומלהניח היין שיהא נעלם מן העין, ומכשילין את הרבים. על כל זה האיש הירא את ה' ישמר נפשו כי עברה גדולה היא ויש בה סרך עבודת זרה, ועברה גוררת עברה, שהרי כתבו שקבלה בידנו שמי שנכשל באסור יין מעביר צלם אלקים מעל פניו, ואין לו חלק לעולם הבא, וסוף שנכשל בנשג"ז [נדה שפחה גויה זונה], רחמנא לצלן, ובעל נפש יחוש אפלו לחששא רחוקה ויקים מקרא שכתוב (משלי כג ב) ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה:

 

נפש

 

כל בעל נפש תיקר נפשו בעיניו ואל יחוש על ממונו, כדי שלא יחטא על הנפש וכדי לזכות את נפשו, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וישים עצמו אכזרי כעורב על גופו ועל בניו ובני ביתו כדי לזכות את נפשו, כי הגוף כלה ואבד כצל עובר, וכל הנאות הגוף אינם אלא לפם שעתא, הבל המה, מעשה תעתועים, והנפש תשוב אל האלקים ופרי מעלליו יאכל לפי מעשיו, אם טוב ואם רע, ושם הוא הענג האמתי, והכבוד האמתי והענש האמתי כמה מאות שנים לפי פלס ומאזני משפט אשר ביד אל דעות ה', וגרים אנחנו בעולם הזה כאורח נוטה ללון בדרך במלון, שאינו חושש לשום דבר עד כי יבוא ביתו, כן צריך האדם להתנהג כל ימי היותו בעולם הזה, ולא יחוש אלא לזכות את נפשו לעולם הבא, כי שם ביתו:

 

והזוכה לאהב את ה' אהבה אמתית כאשר יאות, לא יחוש גם על נפשו אשר בקרבו, רק על נפשו האמתית שהוא קדשא בריך הוא שהוא נשמה לנשמה על דרך שפרש בזהר הקדוש (ח"ג דף סז.) אקרא דכתיב נפשי אויתך בלילה (ישעיה כו ט). ויהא לבו בוער באש לעשות נחת רוח ליוצרו דוקא, עד שאם היה נכנס תחת האפשרי שבעברו כל עברה יזכה לחיי העולם הבא, ובעשותו מצוות ומעשים טובים יירש גיהנם, חס ושלום, היה בוחר מות מחיים בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, כי יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים, ושיתרצה מלך רם ונשא אים ונורא מלך הכבוד, אשר לגדלתו אין חקר, לקבל נחת רוח ממנו, אשר נחנו מה, הלא זה טוב מאד מכל חיי העולם הבא. וכשאנחנו מבקשים שנזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא, הינו נמי כדאמר קרא (תהלים ל יג) למען יזמרך כבוד, דהינו השכינה, באפן שהכל הולך אל מקום אחד לעשות נחת רוח ליוצרנו. בזה צריך להיות כל מגמתנו כל ימי חיינו, וזה כל האדם:

 

ניצוח

 

אהבת הנצוח, מדה זו לשונאי ישראל ידכה ישח ומעבבת ביאת משיח. היא הגורמת קטגוריא בין התלמידי חכמים וכל מחלקת ושנאה ותחרות ומצה ומריבה שיש בעולם הכל הוא לאהבת הנצוח. הלא תראה שאם ילך אדם אצל חכם לדרש אלקים על דיני אסור והתר, יקבל עליו את הדין תכף באהבה אפלו אם יצטרך להפסיד אלף אלפים דינרי זהב, ולא יהא פוצה פה ומצפצף, רק יאמר נא ישראל ברוך שנתן לנו תורת אמת, אשריהם ישראל וכי יהיה ריב בין אנשים אפלו על שוה פרוטה, ונגשו אל המשפט ושפטום, היוצא חיב בדין ירבה במחלקת, ואיבה ישית עם השופט ועם בעל דינו, וכמה ממון וכמה נפשות נשקעים על עסקי דבה, ונעשים כתות כתות אגדות אגדות, עד שאש להבת שלהבת המחלקת עולה ואין מכבה, מתוך שכל כת מתנשא לאמר דידן נצח, ולמה אשפיל עצמי ואשאר תחת חברי. ולו חכמו ישכילו כי מה יתן ומה יוסיף היות נוצח או מנצח, האמת יורה דרכו, ומודים דרבנן הינו שבחיהו. ורבותינו זכרונם לברכה הקדושים היו אומרים בפני קהל עדת ישראל, דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי (שבת סג, ב):

 

ואף אם יראה בעיניו לפי תמו שהאמת אתו, וחביריו תועים מדרך השכל, לא יהא תוקע עצמו ברב עז ותעצומות להקים את דברו, ויותר טוב שישפיל עצמו ויהא מנצח, כדי לבקש שלום וכדי להרבות שלום, ולזה יקרא נוצח אמתי, שנוצח את יצרו וכובש את רוחו, ומה לו לנצח אדם שכמותו להבל דמה, יותר טוב וגבור יקרא שנוצח מלך גדול אימתני ותקיף, הוא שטן, הוא יצר הרע, אשר בתחבולות והבלים אלו עושה עמו מלחמה להפילו בבאר שחת, ואם ינצח את יצרו בענין זה זהו כבודו, ויזכה לכבוד גדול, לפם צערא אגרא, הוא יעלה מעלה מעלה:

 

נשים

 

נשים חיבות במצות שלא הזמן גרמא כאנשים (עי' קידושין כט, א), ויש מצוות שאף על פי שהזמן גרמא חיבות, כגון קדוש שבת ושלש סעדות ומקרא מגלה וכל המצות הנוהגות בליל פסח, ומזהרות בכל האזהרות שמזהרים האנשים. ועתה הן בעון רבות בנות אין מקימות אפלו מצוות שהן חיבות, כגון ברכות הנהנין וברכת המזון ותפלה וקדוש היום ומצות נטילת ידים ושמירת שבת, ומרבות באסורים מחמת שהן דברניות וצרות עין ופלגניות וכל מום רע בהן, עד דאתנח סימנא, סדר נשים סדר נזיקין. וגם יש מכשילות את הרבים באסור מראית עין והרהורים רעים וכהנה רעות:

 

ויש מקלות באסורין מחמת שדעתם של נשים קלה ולא דעת ולא תבונה בהמה, ואינן בקיאות בברכות ותפלות ובסדר עשית המצוות כדת מה לעשות, ואינן יודעות מה הן האסורין וחמר שבהן, ואין הפה יכולה לספר גדל המכשלה אשר תחת ידן, ולא במרד ולא במעל, חס ושלום, כי במה שיודעות הן נזהרות יותר מן האנשים, ומה שמקלות ונכשלות הוא מחמת חסרון ידיעה, ה' הטוב יכפר בעדם, אבל אין זו דרך מוציאתן מידי עברה, וחובה מטלת עליהן ללכת לעזרת נשים ולהשגיח מן החלונות, להציץ מן החרכים לשמע בלמודים, ואשה רעותה תלמד ליראה את ה'. ובהיותן יחד במקום לשורר שירי עגבים ובמקום לדבר לשון הרע ונבלות הפה וליצנות ושאר דבורים אסורים כמנהגן הרע, תדברנה נסח תפלות וברכות וכיצד סדר עבודת ה', וכיצד הסדר הנאות עבד את בעליהן ולגדל ילדיהן ולהרבות בשלום הבית וכדומה, ותקח כל אחת מלמד או מלמדת שתלמד אותה נסח תפלות וברכת המזון בקצור וברכות הנהנין. וזו חובה מטלת על הבעל להוציא הוצאות על אשתו ואב על בתו. ומה טוב אם תלמדנה מלאכת הכתיבה שאז בנקל תוכלנה ללמד הכל:

 

וגם כן חובה מטלת על האיש להוכיח במישר בחך מתוק את אשתו ואת בנותיו והנלוות אליו ולהמשיכן מכל סדר נזיקין ושתהיה כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד), צנועה, צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), ובזה אשה יראת ה' היא תתהלל (שם לא ל). (ואם יהיה אלקים עמדי יש את לבבי לסדר קנטרס לנשים בכל דינים השיכים אליהן ונסח תפלות וברכות, הכל בלעז. ה' יגמר בעדי ויעזרני על דבר כבוד שמו לזכות את ישראל, אמן כן יהי רצון):

 

וביותר צריכות לזהר נשי התלמידי חכמים מכל נדנוד אסור, לפי שמהן ילמדו להקל באסורין ואיכא נמי חלול ה', וכן צריכות להתנהג במדות טובות וישרות ביתר שאת, שתהיה צופיה הליכות ביתה, ושלא תקפיד כלל על יופי המלבושין ותכשיטין, כי דיה שיש לה חלק בתורת בעלה, אשר יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, רק שתהיה עזר לבעלה לעבד את ה' ולעסק בתורה ואל תטרידהו בשאלותיה, ותקום בעוד לילה ותעשה הכנה, ותהיה אשה מספרת עם בעלה, קום קרא אל אלקיך. וכל מגמת האשה תהיה לעזר את בעלה על התורה ועל העבודה, ותמסר נפשה על זה בנעם שיח וחן וכבוד. וגם על בניה תפקח עיניה כי חובה מטלת עליה ביותר מאחר שהיא נמצאת בבית, ועוד שזה חלקה. והני נשי במאי זכין, באקרויי גבריהו ובניהו וכו', ובזה זוכות לגדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים (ברכות יז, א) כי גדול המעשה יותר מן העושה:

 

נפילת אפים

 

נפילת אפים רבו מעלות המכון בה, כמובא בספר "דבש לפי" (מערכת נ, אות א) ויצא עתק בקצור, וזה לשונו, כתבו משם רבנו האר"י זכרונו לברכה, שהמכון בנפילת אפים זוכה למעלות רבות, אחת שנעשה כבריה חדשה, כאלו כבר מת, כי הנפש עולה אל האלקים במסירה גמורה בכל לבו. שתים נותנים לו עז ותעצומות ללחם את היצר הרע. שלש תוספת השכלה בתורה וסודותיה. ארבע תוספת דבקות בקונו. חמש זוכה למסלה שמורה לו לכשיפטר מן העולם. שש גורם השפעה לשכינה. שבע אין חטא בא על ידו, ואם ארע שחטא, יתיסר בעולם הזה עד שיתמרק החטא זה תרף דבריו. ומי ראה כזאת ולא ימסר נפשו בכל כחו לכון כראוי, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, עד מקום שיד שכלו מגעת, ואשר בכחו לעשות יעשה:

 

ואם יודע אותו בעל פה יעשה נפילת אפים על זרועו השמאלי ויכון בכל לבו, ובפרט כשאומר אליך ה' נפשי אשא יזהר מאד לכון בכל לבו שהוא מוכן למסר נפשו על קדשת ה' אם יזדמן לו, שמי שאינו מכון בזה אמרו בזהר הקדוש (ח"ג דף קכא) דגרם לה לאסתלקא מן עלמא עד לא מטון יומוהי, רחמנא לצלן. לכן מי האיש החפץ חיים יכון בכל לבו בכל יום, וגם יכון שמעשה ידינו כוננה עלינו, כי הדברים עתיקים עמק עמק ועומדים ברומו של עולם, וזה כלל גדול בכל ברכות ומצוות ותפלות ולמודים הנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה:

 

נפלאות

 

הזוכר נפלאותיו יתברך בעבור זה נצול מצרה. ואמרו בשוחר טוב (מזמור ע): לא גאל הקדוש ברוך הוא את ישראל ולא עשה עמהם נסים, אלא בשביל שהיו מזכירין נפלאותיו. אמר דוד, אם כן אני מזכיר ותצילני. עד כאן דברי רבותינו ז"ל, הביאו בספר דבש לפי (מערכת נ, אות ה). הנה כי כן מה טוב ומה נעים לקרא ספר תהלים, כי יתן את רוחו אליהן לידע מה שהוא אומר, ודבר בעתו מה טוב, שיגיד הנפלאות וחסדי ה' יזכיר לאשתו ובני ביתו בפסח וחנכה ופורים וכיוצא, וכן בעמדו בחברת בתי כנסיות של אנשים המתענגים להרבות שיחה במקום לדבר דברים בטלים ודברים אסורים וכדומה, האיש הירא מעבר אקרא דכתיב (מלאכי ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם. ימשיך הדברים לספר נפלאות ה, אשר עשה עם ישראל על הכלל ועל הפרט לעצמו ולזולתו, וממנו יראו וכן יעשו, וכלם יגידו צדקתו ונפלאותיו יתברך, ונמצא שם שמים מתגדל והיא מצוה ונוטלין עליה שכר:

 

נר שבת ונר חנוכה

 

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת כג, ב), שהזהיר בהן זוכה לבנים תלמידי חכמים. וענין הזהירות הוא שיהא הכלי שמדליק בו נאה ונקי ושידליק בשמן זית זך, ובשבת ירבה בנרות, ומה טוב להדליק בעששית שבע פתילות, וכתבו משם הארי ז"ל, שהטבת הנרות צריכה להיות על ידי האיש וההדלקה על ידי האשה, ואם בכל המצוות ראוי לאדם להתחזק לקים מצוה מן המבחר לעשות נחת רוח ליוצרו, על אחת כמה וכמה במצוות כאלו שבא בשכרו שכר טוב, כי יתן איש את כל הון ביתו באהבה לזכות את בניו לכתרה של תורה. ואני נוהג לומר קדם הדלקת נר חנכה:

 

לשם יחוד קדשא בריך הוא, הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כמו שתיקנו לנו רבותינו זכרונם לברכה. ויהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבותנו שתעלה עלינו כאילו כוונו בכל הכוונות הראויות לכוון ויעלה לפניך מצוות הדלקת נר חנוכה שלנו עם מצות הדלקת נר חנוכה של בניך היודעים והמכוונים בכל הכוונות הראויות לכוון. ובכח סגולת מצות הדלקת נר חנוכה תזכנו לנו ולזרענו לנר מצוה ותורה אור, ויאירו וישלמו רמ"ח איברי נפשנו רוחנו ונשמתנו, ותבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נדליק המנורה על ידי כהניך הקדושום. וכשם שעשית ניסים לאבותינו כן עתה הושיענו וקבצנו והצילנו מן הגוים, להודות לשמך, להשתבח בתהילתך, אם לא בזכות – ברחמים, וברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו. ויהי נעם ה' עלינו וכו':

---

 

 

אות ס

---

 

סבלנות

 

סבלנות מה טוב ומה נעים, וזו מדה טובה צריכה לכל אדם, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, אם הוא רישא דעמה צריך הוא לסבל את משא העם, ולסבל עלבונו מאנשים בני בליעל המתריסים כנגדו, וינהגם וינהלם בנחת רוח, וכן כל אחד בביתו לגבי אשה ותינוק לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי דעתו של בן ולפי שניו, ולפי מדותיו ולפי השעה ולפי הצרך, צריך פלס ומאזני משפט, ושקול הדעת בשקל הקדש איזוהי דרך ישרה, אם לזרק מרה או לסבל ולשתק, אם לדבר רכות או קשות, וכמה גבורה צריך לסבל על ענין הדבור, כמאמר החכם עד שלא דברת הדבור אסירך, וכשדברת אתה אסירו (ספר חסידים סי' פו). לכן אף אם יהיה לבו בוער כאש והדבור מקשקש בתוכו ורוצה לצאת החוצה, יתגבר כארי לכף את יצרו ולעצר במלין, כי באמת אמרו, מלה בסלע משתוקא בתרין (מגילה יח א), ומתון מתון ארבע מאה זוזי שויא (ברכות כ, א). ובפרט בעדן רתחא ישים עצמו כאלם, לא יפתח פיו, כי לא בדעת ידבר, ואיש אף בדבריו יגרה מדון, והוא מחרף ומגדף, ואפלו שכינה אינה חשובה כנגדו, ולכן שתיקה יפה ויסבל ולא ישיב חורפו דבר, כי שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), וזוכה לרב טוב:

 

וכמה סבלנות צריך למי שרוצה להיות מלמד תורה לתינוקות של בית רבן, או לבניו ולפעמים הם קשים לשמע ומהר לאבד, או מחמת שהם חסרי מדע, או מחמת שאין נותנין לב לשמע ולהבין, וטבע הוא באנוש שיכעס גם כעס, וצריך סבלנות להוכיחם כפי הראוי להם לפי מה שהם ולנהלם, ולהיות חוזר חוזר עמהם, כמעשה דרבי פרידא שהיה חוזר עם תלמידו ארבע מאות זמני וזכה לשכר טוב (ערובין נד ב). ישמע חכם ויוסף לקח (שם א ה): וכן כל מאן דנפל בחולקה גרמא בישא, אשה קשת רוח, לו בכח יגבר להיות סובל הכל משום שלום הבית, כי גדול הוא. ואין לשבח ולפאר למי שהכל מכבדים אותו ומנשאים אותו ועושים רצונם כרצונו, שאינו כועס, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, כאשר מכעיסים אותו על פניו ועושים עמו שלא כהגן והוא סובל את הכל ומעביר על מדותיו, שבזה מרויח שמעבירין לו על כל פשעיו. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (חולין פט א) על פסוק תולה ארץ על בלימה (איוב כו ז), שהעולם מתקים על מי שבולם פיו בשעת מריבה. וכלי עלמא ידעי שהסבלנות הוא טוב מאד, אבל אמרי מי זה האיש אשר יוכל שאת לעמד בו. אמנם לפי חמר שבו ולפי התועלת הנמשך ממנו לגוף ולנפש לעולם הזה ולעולם הבא ראוי להתחזק ברב עז ותעצומות, וכל אשר יחפץ האיש יעשה בעזר משדי, ולפם צערא אגרא, והבא לטהר מסיעין אותו:

 

סוכה

 

סכה היא מצוה חשובה וחביבה הבאה מזמן לזמן, ואשריהם ישראל רבם נזהרים ועושים סכה נאה בכלים נאים, זכאה חולקהון. אבל יש קלי הדעת שבשביל שלא לטרח מעט, ומשום דחישי אמעיהו חדלים לעשות סכה וסומכים על סכת הקהל, שאוכלים שם כזית בשני לילות הראשונים. ואף העושים סכה, יש מקלים שלא לישב בה אלא דרך עראי ואוכלים וישנים חוץ לסכה. ולו חכמו ישכילו כמה חביבה מצוה זו בין לפי הפשט, והיא העומדת לאדם לכפר במקום גלות, ובין לפי הסוד גבהו סודותיה, ומעט אשר השיגה ידיעתנו הוא שהשכינה פורשת כנפיה עלינו, והאם רובצת על האפרוחים ושבעה אשפיזין עלאין אור ניצוצי נשמתם שוכנים שם, אשר מטעם זה גדלה קדשתה כקדשת בית הכנסת, ומטעם זה אסרו לנהג בה מנהג בזיון, וכל שכן שחוק וקלות ראש, ואמרו על האר"י ז"ל שהיה נזהר שלא לדבר שיחת חלין תוך הסכה. ובודאי שמי שנזהר לקבע דירתו וישיבתו בה כל שבעת הימים בקדשה ובטהרה באימה ויראה ושמחה רבה כדת מה לעשות, קונה קדשה ותוספת הארה בנפשו רוחו ונשמתו, ומצא כדי גאלתו לכל השנה לעבד את בוראו עבודה תמה:

 

ועוד יש מצות הנלוות ונעשות בחג הסכות, כגון נטילת לולב ועשית הנענועין בשעת ברכה ובהלל והקפת התבה באמירת הושענות עם ארבעה מינין שבידו, והם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, שיש מקומות שאף מי שהשיגה ידו לטל לולב לעצמו, אינו נוטל, רק סומך על לולב הקהל, ואף מי שנוטל לולב אינו עושה נענועים, שסוברים שאין זה אלא מנהג חכמים וחסידים ולא ידעו שזו עקר מצוה, דהא תנן (סוכה מב, ב) קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב, ותנן נמי (שם לז ב) היכן מנענעים, בהודו ואנא, ותנן: בכל יום היו מקיפין את המזבח וכו' (שם מה, א). והאיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד ישתדל בכל כחו ובכל מאדו להיות לו לולב לעצמו מן המבחר ויתן דעתו על זה מראשית השנה לשלח למרחקים לכמה מקומות באפן שלא יחסר מהיות לו לולב ואתרוג, כי היא מצוה חביבה וסימנא טבא לכל השנה, ולא ימנע מעשות הנענועין והקפת התבה. ואך אם לא תשיג ידו להיות לו לולב לעצמו, ישתדל לעשות הנענועין והקפת התבה בלולב של שכנו היושב אצלו, ואל יחוש ללעג השאננים, שהרי אם היה מוצא להרויח אלף אלפים דינרי זהב לא היה מניח מלהרויחם מפני לעג השאננים, כל שכן לעשות רצון אבינו שבשמים, המשלם שכר טוב לעושי רצונו, זה כלל גדול בתורה אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה':

 

ועוד נלוה בחג הקדוש הזה מצות שמחה של מצוה. ואם בכל הרגלים מצוה לשמח על אחת כמה וכמה בחג הקדוש הזה, אשר הוא זמן שמחתנו כאשר אנו אומרים בתפלה, ועליה כתיב (דברים טז יד, טו) ושמחת בחגך והיית אך שמח. אמנם לא צונו יוצרנו אלא על שמחת הלב שיהיה שבע רצון ומלא שמחה של מצוה, כאשר החי יתן אל לבו, מה אנו ומה חיינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר בנו יוצרנו ולא זז מחבבנו, וחבה יתרה נודעת לֹנו עד אין חקר ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, ומעט אשר עינינו הן הרואות שיעצנו בעצה טובה ונתן לנו ראש השנה ויום הכפורים לכפר בהם עוונותינו, ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה, רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה, ונתן לנו תכף את חג הסכות וצונו לשמח וקובע לנו שכר טוב על שמחתנו, היש חך מתוק מזה, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות (מכות כג, ב) ונתן לנו מצות סכה לפרס סכת שלומו עלינו, ומצות ארבעה מינים שבלולב, אשר הם סימן טוב לישראל והרמת נס להורות דדידן נצח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה במדרש (ויקרא רבה ל ד) משל לשנים שנכנסו לדין וכו'. וצונו לשמח שמחה של מצוה והוא סימן טוב לכל השנה שכתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שיהא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מבטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח:

 

אי לזאת לו בכח איש לשכח עצבו ורגזו וכל דבר המצערו ולשמח בכל יום שמחה חדשה, שמחה של מצוה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ויקרא דף נו), בהתמיד במחשבות טהורות כדבר האמור, ויותר מהמה יש ויש מקום לשמח כאשר יתן אל לבו מה נעשה בשמים ממעל על ידו, אשרי ילוד אשה שזכה לכך להיות בונה בשמים עליותיו, מה אנוש כי תזכרנו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתעורר ויאמר בפה אי אפשר שלא לשמח, ויתן את קולו לשורר ולזמר התפלות וההלל ושירות ותשבחות בקול רנה ותודה המון חוגג, וזכור יזכר כי בזמן שבית המקדש קים צדיקים וחסידים היו מרבים בשמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. ועל ידי זה היו שואבים רוח הקדש, ובודאי כי גדול צער השמים על כי בחטאינו חרבה עירנו וכו'. וה' ממרום ישאג (ירמיהו כה ל) וכו'. זאת נחמת אבינו שבשמים ונחמתנו בעניינו, כי אבינו שבשמים אכתי חביבותה גבן ומדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים לראות בשמחת בניו בבתי כנסיות, כמו שכתוב בזהר הקדוש (ח"ג קיד). לזאת ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה לא שמחה של הוללות כמנהג הכסילים שמרבים לשתות יין מגתם ונותנים בקולם קול עז בשירי נכרים, אין זה שמחה אלא הוללות, ואין זה מצוה אלא עברה, ונהי שעושים לשם מצוה אבל עברה היא בידם, ה' הטוב יכפר בעד:

 

ובשמחתו לו יתערב לשמח לב עניים ואביונים וזו מצות כל החגים והמועדים, דאי איהו חדי ולא חדי למסכני, עלה כתיב (מלאכי ב ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. וכל שכן בחג הקדוש הזה דחיובא רמיא לתן לעניים חלק האשפיזין, שאם אינו נותן מקללין אותו קללות נמרצות האשפיזין, ואם יתן ישא רב ברכות מהם כמפרש בזהר הקדוש (ח"ג קד). אי לזאת יחרד האיש וילפת ויהא חפץ בברכה ולא יגרע מלהזמין על שלחנו איזה עני, ואם לא יוכל לעשות זאת לפחות יפריש מממונו לצדקה בערב הרגל על כל סעודה ויאמר בפה מלא, זה אני נותן לצדקה, בשביל חלק אברהם אשפיזא קדישא, וזה אני נותן בשביל חלק יצחק אשפיזא קדישא מסעודתי, וכן על זה הדרך, או ישלח מאכל לעני קדם כל סעודה, ובזה ישא ברכה ורב טוב:

 

סייג

 

סיג לתורה צותה עליו התורה, כמאמר הכתוב (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי. עשו משמרת למשמרתי (מועד קטן ה א), וכבר רבותינו הקדושים עשו גדרים וסיגים במסמרות נטועים, חמורים דברי סופרים מדברי תורה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ד ע"ז פ"ב ה"ז). אמנם אין ראוי לגלות לעמי הארץ טעם האסור שהוא כדי שלא יבא לעבר על דברי תורה וכדומה, כי יאמר מי שהוא מקלי הדעת אני איני צריך לגדר, כי לא אסור מן התורה, ולא ידעו תועי רוח שכיון שהדבר יצא מפי חכמים קימינן עלה בלאו דלא תסור, ואף אם לא יעבר על דברי תורה, משום דעובר על דברי חכמים לחוד, חיב מיתה ונדון בצואה רותחת, רחמנא לצלן (עירובין כא, ב):

 

ועוד מטעם אחר אני אומר שאין ראוי לגלות לעמי הארץ האסורין שהם מדרבנן וטעמן ונמוקן, פן יבואו להקל לפי מעוט דעתם הכוזב, וכבר בעיני ראיתי איש אחד שהיה מעט ירא אלקים והיה נזהר מלאכל חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, רק היה לוקח החלב ומקפיאו בביתו ואוכלו, באמרו, כיון שהתירו חמאה של גויים וכדומה, משום דחלב טמא אינו נקפא, אעשה כן גם אני. ולא ידע השכל, דדוקא כשמקפיאו הגוי לא חישינן לתערבת חלב טמא, דמאי נפקא לה מנה מאחר שיודע שאינו נקפא, אבל כשמוכר חלב לישראל אפשר דאיכא תערבת כל דהוא חלב טמא, ונשאר בצחצוחי דחלבא. וכן יש חסרי מדע שמקלין לאכל חלב של גוי באמרם, מידי הוא טעמא אלא משום חלב טמא, קים לי גבה דלא מערב חלב טמא. וכן על זה הדרך בכמה אסורין אתו להקל במשאות שוא ומדוחים וטענות של היצר הרע, ולכן כבוד אלקים הסתר דבר בדברים האלה מבלי הגיד להם שהאסור מדרבנן וטעמו ונמוקו, רק לומר להם סתם זה עוון גדול, זה עוון פלילי, למען ישמעו וייראו:

 

ועוד יש טעם אחר שלא לגלות לעמי הארץ שהאסור מדרבנן, פן יבאו להתרעם ולדבר סרה על רבותינו הקדושים ולומר, כמה הכבידו את עלם עלינו, והרבה גזרות ואסורין אסרו עלינו יותר ויותר ממה שאסרה תורה. ולא ידעו כי לולא דברי סופרים לא היו עומדים דברי תורה, והלואי שהיו גוזרים עלינו יותר ויותר היה צריך לנו, הלא תראה שבשביל שהתירו לנו להוליך דבר בשוק בשבת בעיר המקפת חומה על ידי ערוב, יש מקומות שרבים מעמי הארץ מקלין, להוליך אפלו בעיר שאינה מקפת חומה או חוץ לחומה, ובשביל שהתירו לתן רוח על ידי שטר עסקא, יש מקלין אף בלא שטר ונוטלין רבית קצוצה. ובעוונותינו הרבים יש כמה דברים שמן ההתר באים אל האסור, והיה ראוי שיאסרו יותר, אלא שלא רצו לגזר אלא אם כן רב צבור יכולים לעמד, ועוד שכל דבריהם ברוח הקדש ויש להם שרש למעלה. הלא תראה בשני זוגות תפילין שאנו מניחין דרש"י ודרבנו תם, מה גבהו סודותיהן הגבה למעלה. וכן יום טוב שני של גליות, וכל דבריהם הם דברים העומדים ברומו של עולם, וכלם נאמרו למשה בסיני ועליהן אין להוסיף ומהן אין לגרע, וזאת תורת האדם כל אחד ואחד ראוי לו לגדר לעצמו או לאנשי עירו ושער מקומו גדרים וסיגים לפי מה שהוא אדם ולפי צרך השעה, ובתחבולות יעשה מלחמה עם היצר הרע, ויברח מאה שערים של התר כדי שלא יכנס באחד של אסור, ובזה מקים מה שאמרה תורה (ויקרא יח ל) ושמרתם את משמרתי. ובראות ה' דרכי איש שרוצה להעזר ולנצל מן היצר הרע, חדי קדשא בריך הוא, וגם ה' לא יעזבנו בידו, ולא ימנע טוב להולכים כתמים:

 

וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (הל' דעות כ"ב, ה"ב), שאף על פי שהדרך ישרה שיבר לו האדם הוא אמצעי שלם, מכל מקום אם הרגל באיזו עברה או שום מדה רעה ראוי לו להתרחק מן הקצה אל הקצה עד שיבא לדרך אמצעי, כגון מי שהרגל להשתכר, אשר היא רעה גדולה אשר מנפש ועד בשר יכלה, ירגיל עצמו זמן וזמנים שלא לשתות כלל, כי אם קדוש והבדלה, וכך אם הרגל מחמת טבעו להיות עצל יתחזק להיות מהיר וזריז עד שיתהפך טבעו, כי יש כח ביד האדם להפך טבעו, וההרגל נעשה טבע שני, וזה כל האדם שישתדל בכל כחו מדי יום יום לישר מדותיו ומהלכיו, ולשנות טבעו לו יחליפנו ולו ימיר אותו רע בטוב על ידי תחבולות וגדרים וסיגים וקנסות וכדומה, ולפם צערא אגרא (אבות סופ"ה). ובזה שמעתי שאומרים דרך רמז פרוש מאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח, ב) כל השונה הלכות בכל יום מבטח לו שהוא בן עולם הבא, שרצונם לומר המשנה מהלכיו בכל יום הלוך ושוב הלוך וגדול מבטח לו שהוא בן העולם הבא:

 

סוד

 

למוד סודות התורה גבה מאד על כל הלמודים. אשרי מי שזכה שחלק לו ה' חלק בבינה, ויש לו יד ושם בחכמת הקבלה ומכון בעשית המצוות ובתפלותיו ולמודו על פי הסוד. מה טוב חלקו, ומה נעים גורלו, אין הפה יכולה לספר גדל מעלתם, והרגיל בספר הזהר הקדוש ראה יראה גדל מעלת האנשים האלה שלמים הפלא ופלא. ומי שאין לו יד בחכמה זו גדולה רעתו עד שאמרו (זוהר ח"ג דף קמא): מאן דלא על ונפק טב לה דלא אברי, וכהנה רבות מאמרים הממררים את הלב. ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, וביכול הכתוב מדבר:

 

הנה כי כן חיובא רמיא על כל תלמיד חכם לאחר שמלא כרסו בגמרא ופוסקים שיפנה את עצמו לטיל בפרדס, וישתדל ברב עז ותעצומות כיד ה' הטובה עליו לכנס בחכמה זו, וצריך שיקדים לקים התנאים הצריכים לחכמה זו כמפרש בהקדמת "עץ החיים" למורנו הרב חיים ויטל ובתשובות "חות יאיר" ובשאר ספרי המקבלים, ואז מקלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר, ועל יסבל ולא יבל כדי לזכות לחכמה זו, כי גדול כבודו בשמים ממעל שעושה נחת רוח גדול ליוצרו. והרגיל בספר הזהר והתקונים וספרי המקבלים בעיניו יראה ולבבו יבין גדל מעלת חכמה זו, וימסר נפשו עליה ולפם צערא אגרא:

 

ואמנם אף מי שאין לו יד בחכמה זו לא ימנע משוט באר"ש ארשו"ת החיים ספרי המקבלים המפרשים כונת התפלות וברכות ומצוות על פי הסוד, כי אז בשעת מעשה יתלהב לבו בזכרו, כי הם דברים העומדים ברומו של עולם, עמק עמק וגבה מעל גבה, אשרי ילוד אשה הבונה בשמים עליותיו, ולא יהא עובד בתפלתו לקבל פרס, רק יכון לתקן הדברים בשרשן לדעת קדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, ולבו למו אב יצעק שמעשה ידינו לכונן עלינו:

 

וגם הרואה ספרי המקבלים בלבבו יבין מעט, כי גדול אדונינו ולגדלתו אין חקר (תהלים קמה ג), ויבין מעט עד כמה מגיע פגם החוטא ומה גורם פגם וקלקול גדול על כל דהוא דבר פשע, ומה מאד גדלה רעת חרבן בית המקדש אשר גרמנו בעוונותינו הרבים, באפן שראוי לאדם להתמרמר בזכרו אלה, ולהוריד כנחל דמעה מאין הפוגות, וכל קבל דנא המבין יבין מה נעשה בשמים ממעל על ידי תפלותינו ומצוותינו ולמודינו ובשבתות וראש חדש ובחגים ובמועדים, באפן שישמח ישראל בעושיו בשמחה ובטוב לבב יותר מרב כל. כלל הדברים, שאמרו שמי שלא טעם חכמה זו לא טעם טעם יראת חטא, ולהיות עובד אלקים ביראה ובאהבה ושמחה רבה כדת מה לעשות:

 

והמרגיל עצמו לחזות בנעם ספרי המקבלים בעיניו יראה כי אין דבר ריק ממנו, שאפלו באכילה ושתיה ושאר כסות ועונה, ודרכי חבת איש לאשתו וכדומה ואפלו ביציאת חוץ, בכל יש רזין עלאין ובונה עולמות, ובלבד שיעשה הדברים כתקונן בלי סרך אסור ויכון לבו לשמים. אשרינו מה טוב חלקנו. ועל כן טוב לגבר שינהג לקים כל דבר על פי הסוד כמנהגן של חסידים, ואף שאינו יודע הסוד מעשה ידינו כוננה עלינו ועושה נחת רוח ליוצרנו:

 

וצריך האדם שיהא נאמן רוח מכסה דבר, ולא יגלה סודו לכל אדם, כי את צנועים חכמה (משלי א ב), אפלו דעלמא כבר כתב בספר בן סירא רבים יהיו דורשי שלומך, סודך גלה לאחד מאלף (יבמות סג, ב). ואני אומר שאף לזה האחד לא יגלה כי אם על צד ההכרח, כגון להתיעץ וכדומה, שהרי אמרו, אל תגלה לאהובך מה שאתה מכסה משונאך, אם לא בחנתו פעמים רבות ומצאתו אוהב נאמן, שמא יהפך לך לאויב ויגלה סודך. וצא ולמד עד היכן צריך לזהר שלא יתגלה סודו, מיעקב אבינו עליו השלום, דכתיב (בראשית לא ד) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח ב ברש"י עיי"ש) מכאן שלא ידבר אדם דבר סוד בבית אלא במקום פתוח לפי שאזנים בקיר. וגדולה מזו מצינו ברבנו הקדוש שלא היה מדבר מסתורין שהיה לו עם אנטונינוס אלא בדרך רמז משום דעוף השמים יוליך את הקול (ע"ז י א). וידוע עבדא דבבא בן בוטא עם הורדוס (ב"ב ד א). הנה כי כן מה מאד צריך לזהר כשמדבר מסתורין עם בני ביתו כי לפעמים מגידים לאדם מה שחו מחמת אזנים שבקיר, או מחמת השומעים, או תינוקות שבבית, שהם הולכי רכיל מגלי סוד (משלי א יג), ונפק חרבא ורעה רבה, ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (שם כא כג):

 

ומה מאד צריך לזהר שלא לגלות סודו של חברו לשום אדם, באשתו אמרו, ואף אם יצוה ויאמר אל תגלה, כי גם חברו כמעשהו ממנו יעשה ויגלה לאחר על מנת שלא יגלה וסוף דבר הקול נשמע. ואמרו באדרא קדישא, דמאן דמגלי רזין כאלו קטן גברין וכאלו פלח לעבודה זרה. וסימן דא אוקימנא, ההוא דמגלה רזין בידוע דנשמתה לאו איהו מגופא דמלכא קדישא, בגין כך לית בה רזא. וכד יפוק נשמתה לא אתדבקא בגופא דמלכא, דהא לא אתרה הוא. וי לההוא בר נש, וי לה, וי לנשמתה. זהו תרף דברי הזהר הקדוש (פ' האזינו, דף רצד). יחרד האיש וילפת ולא יגלה סוד חברו. ולא זו אם נאמר לו בדרך סוד, אלא כל שלא אמרו לו לך אמר הרי הוא בבל יאמר כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (יומא ד, ב), וכמה פעמים אדם מדבר דבריו עם קרוביו ומידעיו ואינו חושש לצוות שלא יגלו, והולכים ומספרים דברים לחוץ ונפק חרבא. הביטה וראה מה ארע לרבי שמעון בן יוחאי עליו השלום שהלך רבי יהודה בן גרים וספר דברים לחוץ, ופוק חזי מאי סליק בה (שבת לג, א):

 

הנה כי כן סמא דכלא משתוקא, וכמה מהגנות והדפי ואסורא מגיע על אותם המחטטים ומחפשים לידע סוד אחר על ידי שמיעה אחרי הכתל או גנבות דעת או פתיחת אגרות, וידוע חרם דרבנו גרשום מאור הגולה זלה"ה. וכבר כתב בתשובות הלכות קטנות (ח"א סי' רעו) שהמחטט לידע סוד אחר עובר על לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט טז), דמה לו אם מגלה סוד חברו לאחר או מגלה לעצמו, וגם מזה נפיק חרבא ושנאה וקטטה, ואש להבת המחלקת עולה לאין מרפא. לכן שומר נפשו ירחק מכל אלה כי תועבת ה' כל עושה אלה, ואשרי תמימי דרך:

 

ספר

 

ידוע שאחת מתרי"ג מצוות הוא לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו. ומי שחננו ה' שיש יכלת בידו, ראוי לו שלא יעבר מלקים מצוה זו, כי אמרו בזהר הקדוש (תקו"ז תיקון ע דף קלב) שאפלו על מצוה אחת שיכול לקים ואינו מקים חוזר לבוא עליה בגלגול, וקרא כתיב (דברים כז כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם. ונהי שכתבו הפוסקים (טור יו"ד סי' ער בדרישה) שבזמן הזה עקר המצוה לקנות ספרי פוסקים ופרושי התורה מכל מקום לפי סודן של דברים, פשיטא דחיובא רמיא לכתב ספר תורה כשר, וחלילה שיתבטל או שיתחלף שום מצוה מהמצוות, כי אל דעות ה' צופה ומביט עד סוף כל הדורות, ואף אל פי כן צוה לנו המצוה מיד ולדורות והדברים עתיקין עמק עמק מי ימצאנו, תדע שאם המצוה הזאת היתה למען תהיה עמו וקרא בו בלבד, בכל דהוא ספר היה סגי, ולמה הקפיד המקום שתהא כתיבה על הספר ובדיו, וכמה דברים יש שהם הלכה למשה מסיני שפוסלים הספר תורה, אלא ודאי הכל הוא לפי סודן של דברים שהם עומדים ברומו של עולם:

 

ומכלל האמור אתה תשמע שאותם שקונים ספר תורה בשתפות, או בני חבורה שקונים ספר תורה ונותנים לבית הכנסת, לא עשו כלום לקיום מצות כתיבת ספר תורה, כי המצוה הזאת היא לכתב כל אחד ספר תורה לעצמו, ומי יתן והיה לבבם להוציא אותם ההוצאות במצוות אחרות יותר חשובות, כי המוציא הוצאות למצוות צריך להיות מחשב שכר מצוה, כמו סוחר טוב שמבקש להוציא מעותיו ולהלבישם בסחורות שמרויח בהן הרבה, וכבר אמרו בירושלמי (שקלים ספ"ה) שרבי פלוני ורבי פלוני הוו אזלי בההוא אתר דהוו הנהו בי כנישתא. אמר חד לחברה, כמה ממון שקעו אבותי בכאן, אמר לו אידך, כמה נפשות שקעו אבותיך בכאן, מי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא. ומזה תקיש לכמה הוצאות שעושים המתנדבים בעם לשם מצוה ולא דעת ולא תבונה בהם לבחר באותן המעות מצוות רבות ונכבדות. הנה כי כן, טוב לגבר שימלך בקונו או בתלמיד חכם, ויבחר ויבחין בין טוב למוטב, ואם ירחיב ה' את גבולו יהיה ידו בכל ויאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו, ודבר בעתו מה טוב, שכתבו (מדבר קדמות מערכת ס) שהנותן לבית הכנסת ספר תורה חדש בעצרת כאלו הקריב מנחה חדשה לה' בזמנה:

 

והן בכלל שיאחז בקנית ספרים וגם מקנית ספר תורה אל ינח ידו, כי קנית הספרים הוא כלל גדול בתורה, אי לתלמיד חכם כבר אמרו כשם שאין אמן בלא כלים, כך אין חכם בלא ספרים, והספרים הם לנו לעינים ובלעדם לא ירים איש את ידו להיות מורה הוראות ודן דינים, ואי לשאר עמא, כל אדם חיב כשעורו לקנות ספרים הרבה מפרושי התורה, וספרי מוסר השכל וספרי דינים להיודעים בלשון הקדש, וללועזים בלעז, וספרי תנ"ך ומשניות וזהר הקדוש וכדומה, וראוי לרדף אחריהם כאשר ירדף הקורא בהרים, ולא לחוש במעה, כי עזה כמות אהבת השם יתברך ולא תשג אלא על ידי אהבת התורה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, וקרא כתיב (דברים ל יב) על התורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נה, א) מכלל שאם היתה בשמים או מעבר לים היית צריך לילך אחריה:

 

ולכן לא יקשה לבו לבז כסך וזהב לקנות ספרים הרבה ולקים מאמר רבותינו ז"ל (משלי כג כג) אמת קנה ואל תמכר, ואפלו אם יש לו ספרים שאינו יודע לקרא בהם או שיש לו כפולים לא ימכר אם לא על מנת לקנות אחרים תחתיהם, שהרי כתיב בספר החסידים מעשה באחד שהיה לו ספר הזהר יתר ומכרו וקראוהו בחלומו בהמה, ואמרו לו שראשי תבות בהמה רוצה לומר כערת הקדש מן הבית. ולא זו בלבד אלא אף יקנה איזה ספרים וישאילם לאחרים כי על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות נ, א) שעליו נאמר הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב ג). ואמרו במדרש שבשכר מצוה זו זוכה לבנים זכרים. וראויה היא שתגן שיהיה לו זרע אנשים חכמים וילמדו בהם, אבל לא תהיה תורה מנחת בקרן זוית לרקבון ולעפרורית, אלא ישאילם שילמדו בהם ויטל כתב מהם להיות לראיה בידו וזכות הלומדים תלוי בו:

 

וחיב אדם להנעים ספריו ולנערם מעפרותיהם כפעם בפעם, ולנהג בהם כבוד גדול לאחזם בדרך כבוד ולישבם היטב על מקומם ושלא לנהג בפניהם מנהג בזיון, חס ושלום, כי המבזה אותם דבר ה' בזה, חס ושלום, כי הם חשובים בגדי המלך, וכל המכבד את התורה גופו מכבד (אבות ד ה אבות דרבי נתן כז, א) והיא הנותנת שיזכה לכתרה של תורה. ובכלל כבוד הספרים שלא יכתב על הדף או על הגליון דברי הבאי כמנהג הנערים השוטים, ולא יסמך עצמו על הספר ולא יניחם על הארץ מתחת וכל כיוצא בזה. כללא דמלתא, כל המרבה בכבוד הספרים לכבוד שניים כבודו מתרבה:

 

ומה טוב ומה נעים, שיאמר כל התפלות וכל הברכות מתוך הספר, שזה מועיל לכון במה שאומר. ואתנח סימנא, אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה, ובפרט בתפלת שמונה עשרה, אם אינו מתפלל בעינים סגורות, חיובא רמיא לתן עיניו בספר ולא יהיו עיניו משוטטות אנה ואנה, כי החמירו בזהר הקדוש (דברים דף רם) בענשו, וגנאי הדבר, ובזה אדם נכר אם הוא בור או ירא חטא:

 

וראוי לאדם להשתדל לעלות לספר תורה, וישמח שמחה גדולה כשעולה לספר תורה. וכתבו שבזה קונה הארה בנפשו, ולא יקפיד על מקום העליה אשר לפי דעתו אינה לפי כבודו, כי גם זה הבל ורעות רוח, ואם מכבדים אותו בקהל אחר לעלות לספר תורה הלוך ילך לכבוד התורה, שאם לא ילך אפשר שהוא בכלל מה שאמרו (ברכות נה א) מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, שמקצרין ימיו רחמנא לצלן, אם לא שיש איזו טענה אלימתא שלא לילך. ועל כל פנים ישתדל לשלם העליה ולא יאבד טובה הרבה:

 

וידוע דחיובא רמיא לעולה לספר תורה לברך הברכות כתקונן בקול רם, ובזה שגו רבים מעמי הארץ, אוי לה לאותה בושה להראות בתוך קהל ועדה שאין יודעים ברכות ספר תורה ואין שמים על לב ללמוד, אלא אומרים אותם בלחש לכסות על קלונם, ולדעת רבים מהפוסקים (או"ח סי' קלט סעיף ו) הם ברכות לבטלה, שבשביל הצבור נתקנו:

 

וגם צריך העולה לקרות בתורה, שיקרא בלחש אחר החזן, רק לא ישמיע קולו, דבלאו הכי איכא מאן דאמר דהוו ברכותיו לבטלה, וימתין שם בתבה עד שיגמר הקריאה העולה אחריו ואחר כך יחזר למקומו, בעוד שאחר עושה נדבה, כדי שלא להכשיל את הרבים להפסיק בקולי קולות שאומרים חזק ברוך חזק ברוך, עד שאינו נשמע קול הקריאה, וגם הוא בעצמו מפסיד הקריאה מקול הקורא. ותהיינה אזניו קשובות קריאת הספר תורה אות באות תבה בתבה בחבה יתרה כנתינתה מסיני, ולא ידבר בינתים כי הוא חטא גדול ועוון פלילי, וכל שכן שלא יניח ספר תורה ויצא, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח א) שעליו נאמר ועזבי ה' יכלו (ישעיה א, כה), רחמנא לצלן. ויחשב כי בכל תבה ותבה וכל קוץ וקוץ יש תלי תלין של סודות עליונים ורזי דרזין, ומעשה ידינו כוננה עלינו, אשרינו מה טוב חלקנו:

 

הנה כי כן על אחת כמה וכמה חיובא רמיא על השליח צבור לתן לב למסר נפשו לדקדק בקריאת הפרשה בכל טעמיה ודקדוקיה כתקונה לא יחסר כל בה, כי מלבד שגנאי הדבר ואסורא קא עבד, ופעמים שמתחלף הפרוש ופעמים שנמצא מחרף ומגדף, עוד בה כי מגרעות נתן מה למעלה לפי סודן של דברים וחטאו ישא האיש ההוא, והחזן שיהא נזהר בקריאתו שתהא בקריאה נאמנה, יפרח כארז בלבנון וכשושנה:

 

והאיש אשר חננו ה' חכמה ודעת יסדר ספר, למען יפוצו מעינותיו חוצה ויהיו שפתותיו דובבות בקבר, ובזה יקנה זכרון ויד ושם טוב מבנים ומבנות, וכל חכם יעשה בדעת ויבחר לעשות ספרים להועיל לרבים כגון לתרץ דברי הש"ס והראשונים שלא לשם ולתהלה, רק לקשט את הכלה, וכן יחבר פסקי הלכות ואסף איש טהור אספות וקצורים מינים ממינים, להועיל ולזכות את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו ובכל המסיעים להדפיסם, כי אלמלא הספרים והדפוס נשתכחה תורה מישראל חס ושלום, ויקדים תפלה לפני ה', שלא תצא מתחת ידו דבר שאינו מתקן ושיפוצו מעינותיו חוצה. ואל יחוש אם קדמו אחר בשום דבר, כי מצינו כמה נביאים מתנבאים בסגנון אחד וגם הוא יבנה ממנו, וראוי לכל חובר ספר להזהר ולהשמר מחטוא בלשונו בדברי קנטורין דנפק חרבא וחלול ה', והיותר טוב שלא לדבר על ספר אחר מטוב עד רע, רק יכתב דעתו ויאמר עין בספר פלוני והבוחר יבחר, ישמע חכם ויוסף לקח:

 

סנגוריא

 

ידוע שהקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו סנגוריא על ישראל על הכלל ועל הפרט, ואליהו הנביא זכור לטוב נענש בשביל שדבר קטגוריא ואמר (מלכים א יט יד) קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל. וכן ישעיה הנביא נענש על שאמר: בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (ישעיה ו ה). וגדולה מזאת מצינו שמשה רבנו עליו השלום נענש על שאמר (שמות ד א) והן לא יאמינו לי. וגדעון זכה על שלמד סנגוריא על ישראל, ובשביל זה זכה להושיע את ישראל, כדכתיב (שובטים ו יד) לך בכחך זה והושעת את ישראל, והטעם הוא כי כל אשר ידבר האיש עושה רשם ומעורר פמליא של מעלה, אם מדבר קטגוריא מעורר המקטרגים, ואם מדבר סנגוריא מעורר סנגורים, ודבריו עושים פרות:

 

וזה כתבו המקבלים הטעם בבתו של נחוניא חופר שיחין, שכאשר למד עליה זכות רבי חנינא בן דוסא ואמר אפשר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו זרעו, תכף עלתה מן הבור, ובנו מת בצמא (ב"ק נ, א). לפי שלא היה מי שילמד עליו זכות. וכן הקדוש ברוך הוא היה אומר הלכה מפמיהו דכלהו רבנן, לבר מרבי מאיר, לפי שלמד תורה מאחר, עד שבא רבי פלוני ולמד עליו זכות ואמר עליו, רמון מצא, תוכו אכל, קלפתו זרק, ותכף אמר הקדוש ברוך הוא הלכה משמו (חגיגה טו, א). ובאזנינו שמענו שבזמן שמד שהיו כמה נפשות מישראל יוצאין להרג על קדשת השם יצאה אשה אחת לק, ראתם ואמרה, רבונו של עולם יפה ידעת מה שבחרת, מי כעמך כישראל שנהרגים על קדשת שמך. וגלה מגיד אחד, שתכף על פי דבורה נתבטלה הגזרה, וכהנה רבות:

 

הנה כי כן מה מאד צריכים לזהר הדרשנים, ובפרט בימי הדין ימים נוראים, שלא לעורר דין, ושלא ללמד קטיגוריא בדרושים בהזכיר חטא רבים, חס ושלום, רק יאמרו כך צריך לעשות ומזה צריך לזהר, השומע ישמע. ואם המצא ימצא בבתי כנסיות של עמי הארץ וישמע שמלמדים חובה על ישראל ומדברים תועה, יאזר חיל ללמד עליהן זכות אפלו בטענות שאינם ברורים לו, ואמור יאמר מה יעשה הבן ולא יחטא, עניות לא הניחה מדה טובה, גלות לא הניחה מדה טובה, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויצר לב האדם רע, והם אנוסים או לכל העם בשגגה, כי לא ידעו מה הוא האסור וחמר שבו, כזאת וכזאת יבקש לדון לכף זכות, וכל הדן לכף זכות המקום ידין אותו לכף זכות. צא ולמד איך למד זכות יצחק אבינו על ישראל באמר כמה שנותיו של אדם וכו' דל וכו' דל וכו' (שבת פט ב). דוק והבן ותראה חסדיו יתברך כי חפץ חסד הוא, ומקבל כל מין טענה מהמלמד זכות:

 

וביותר צריך לזהר כשאדם נתון בצרה ללמד עליו סנגוריא ושלא להזכיר עוונותיו, כמנהג קלי הדעת שאומרים, זה וזה גורם, ועל כן באה עליו הצרה הזאת, כי ידוע שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (עי' בר"ר צא, יב שבת לד א) ונמצא שיגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וביותר צריך לזהר שלא להזכיר חובת שוכני עפר שהם עומדים בדין, וראיתי תועי רוח שכשרוצים לדבר תועה על שוכני עפר מקדימין לומר אחרי מות קדושים אמר, ותכף עושים להפך ואומרים מצרע אחרי מות, ומה הועילו בתקנתם. ואיש טוב מדבר טוב על ישראל ומביא גאלה לעולם:

 

וידוע מאמר התנא (אבות ד, יא) העושה עברה אחת קנה לו קטגור אחד, והעושה מצוה אחת קנה לו סנגור אחד. הנה כי כן זה כל האדם שישתדל בכל כחו למעט המקטרגים מעליו, ולהרבות הסנגורים בעשית מצוות ומעשים טובים ולמוד התורה, ואל ימעט בעניו להוסיף סנגור אחד יותר כי כלי האי ואולי יהיה לו כתריס בפני הפרענות. וידוע שאין קטגור נעשה סנגור, ולכן יזהר מאד כשעושה מצוה שיהיה בממון של התר, ושלא יהא מצוה הבאה בעברה, חס ושלום, וזה פרשו המפרשים בצדקה תכונני אך בתנאי רחקי מעשק אז לא תיראי (ישעיה נד יד). אבל אם אינו נזהר בזה אמרו עליו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי סוכה פ"ג, א תנחומא אמור יח) אוי לו למי שנעשה סנגורו קטגורו:

 

ובהיות כי קשה הדבר בפרט בדורות הללו, מי הוא זה ערב אל לבו לידע בברור איזה ממון הוא שבא לו בהתר גמור בלי שום נדנוד אסור, לכן העצה היעוצה, שידברו יראי ה' איש אל רעהו, ויתנו במתנה זה לזה סך ממון, ויעשו חליפין, ויהא מנח להם בכיס בפני עצמו לעשות בו מצוות ומעשים טובים עד אשר יכלה, וכן יעשו תמיד, כי בממון שנתן לו במתנה אין לו עליו שום חשש אסור. וביותר צריך להיות זהיר וזריז לעשות כזאת וכדומה על בגדי התכריכין, כדי שלא יהיה בגד בוגדים ותהי עוונותם על עצמותם חס ושלום, ומשכיל על דבר ימצא טוב כי לו לרצון יהיה וחיה יחיה:

 

סליחות

 

ישראל קדושים משכימין לסליחות מראש חדש אלול. מה טוב חלקם שמשברים תאותם בעוד הלילות קצרים ובני אדם אוהבים לנום, וערבה שנתם, ועזה אהבת שנה, מעבירים שנה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם, בודאי שבזה יתרצה עבד אל אדוניו ומצא כדי גאלתו, אך בתנאי שיעשה הדברים כתקונן, דאם לא כן ירת תרתי גיהנם, שמענה גופו בעולם הזה ואין בו מועיל לעולם הבא, חס ושלום:

 

ואלו הן התנאים הצריכים, יקום בזריזות ויטל ידיו, ואחר כך פניו ויכון לקראת אלקיו מכף רגל ועד ראש כמי, נשהו בלכת לפני שרי העיר, וישכים לבית הכנסת ויאמר הסליחות בשפל קול התחנה, תחנונים ידבר רש (משלי יח כג), אות באות תבה בתבה, ויתן לב אל הדברים שהוא אומר ויעמיק בהן וימצא שכלם כגחלי אש וישמיע אל אזניו מה שמוציא מפיו בתחלת הסליחות שאומר נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה אליך (איכה ג מ), ואומר שבים אליך בכל לב שועתם תקבל ברחמיך. ויחרד האיש וילפת בשומו על לבו, מה פעל ועשה בכל השנה ובכל שנותיו מיום היותו בגלגול זה ובגלגולים אחרים, ומה גרם פגם בנפשו ובכל העולמות, בחלאת טמאת זהמת עוונותיו, ושבעוונותינו חרב בית המקדש ובטל התמיד וכהנה רעות רבות גרמנו וזה צער השמים, וגדול שברנו עד מקום שאין יד שכלנו מגעת לדעת אחד מני אלף אלפי אלפים, וכבר פרשו המפרשים קרא דכתיב (עמום ג ד) הישאג אריה ביער וטרף אין לו. כי אריה הוא ראשי תבות, אלול ראש השנה יום הכפורים הושענה רבה. ורצה לומר אם יצעק איש באלו הימים תהיה כל מגמתו על היער, דהינו הבית המקדש שנקרא יער על כי טרף אין לו, שאין מקריבין קרבנות בעוונותינו הרבים, והחי יתן אל לבו כי ביום הכסה יעמד למשפט לפני שופט כל הארץ, מלך אים ונורא מאד, וספרי חיים וספרי מתים לפניו הם פתוחים, ויחרד חרדה גדולה, ואל יזוז מלבם חרדת רבן יוחנן בן זכאי, וישא ביום ההוא קל וחמר בעצמו על אחת כמה וכמה עד אין חקר:

 

והיותר שיש לירא יראה גדולה ולעשות הכנה הרבה הוא לפי מה שפרשו המקבלים למאי דקשה על אמרם (ר"ה טז ב) ששלשה ספרים יש, צדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים וכו', והרי עינינו הרואות דרך רשעים צלחה, והצדיק אבד ואנשי חסד נאספים. ותרצו שעקר החיים והמות, שנגזר בראש השנה, הוא חיי הנפש ומיתת הנפש, והוא כי הן האדם דומה כמי שעיניו סגורות, ויושב בבית אפל, חשך צלמות, שיש לו שתי מניעות, שלא לראות את האור כי טוב, ואם יביאו לו נר אף על גב דחזי קצת אור לא יהנה מן האור, כל עוד שעיניו סגורות, ולפי השעור שיפתח עיניו, כן יהנה מן האור, כן הדבר הזה אדם פרא יולד, ועיניו סגורות מראות במשכלות, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, ומאיר להם באור פני מלך חיים בימים נוראים, מאיר אור היראה והפחד:

 

ול. כן אין לך אדם מישראל שאינו מרגיש פחד, אפלו מי שעיניו סגורות רואה קצת האור, ובימים טובים מאיר אור אהבה ושמחה ובשבת אור התענוג, וכל אדם מרגיש, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי ההכנה שעושה, ולפי מה שמשתדל לפתח עיניו, כך רואה יותר בפנימיות, יראה גשמית ואהבה גשמית וענג גשמי, או יראת הרוממות ואהבת הרוממות וענג רוחני. ומדרגות מדרגות יש גבוה מעל גבוה ואין אדם דומה לחברו, ולפי מה שהיה כלי מוכן לקבל בימים האלה, כך נמשך עליו הארה לשאר ימות השנה להתנהג בסדר קדשה, וזהו המשפט לאלקים בימים נוראים על חיי הנפש לפי מעשיו ולפי הכנתו, כי רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח ב תנחומא יתרו, א), וזהו הטעם שתראה שיש בני אדם, שבשמעם דברי מוסר ויראת ה', יכנע לבבם הערל ונמס והיה למים, ומהרהרים הרהורי תשובה, ויש בני אדם שטפש כחלב לבם והם פוקרים וכופרים, ואין דברי מוסר עושים רשם בהם ולא ישמעו ולא יבינו, כי טח מראות עיניהם, מהשכיל לבותם, כי הם כמתים ואין בשר המת מרגיש באזמל, ומרעה אל רעה יוצאים רחמנא לצלן. אי לזאת לו בכח יגבר איש בימים האלה ובזמן הזה, וכל אשר בכחו לעשות יעשה להחיות את נפשו, כי עזה מיתת הנפש אפלו שעה אחת יותר ויותר מפרידת הנפש מהגוף, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז), ולכן ישפך נפשו לפני ה' שיעזרהו על דבר כבוד שמו, ויאמר נא ישראל למען שמך ה' תחיינו, בצדקתך תוציא מצרה נפשנו:

 

ואפלו מי שהוא עם הארץ ואינו יודע מה שמוציא מפיו, על כל פנים יאמר הסליחות אות באות תבה בתבה, בקול בכי, קול תחנה, בידעו הכונה שהוא מבקש לפני המלך ה' צבאות על אשר חטא על הנפש וחרדה ילבש, ואם כה יעשה, יבטח בשם אלקיו, כי אל חנון ורחום הוא, ומרבה לסלח ולא יחפץ במות המת ואינו בא בטרוניא עם בריותיו רק שיעשה אשר בכחו לעשות, ומודה ועוזב ירחם (משלי כח יג):

 

וכבר צוחו קמאי על אמירת הסליחות במהירות, שההעדר טוב ממציאות הרע, וכדי בזיון וקצף רחמנא לצלן, ועקר הימים האלה נזכרים ונעשים, שהחי יתן אל לבו, מה נמצא אתו מעשים אשר לא יעשו, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, ויתן לב לשוב, ויעשה גדרים וסיגים בעצמו, שלא ישוב עוד לכסלה, ובכן ונשמע קולו בבואו אל הקדש לומר סליחות ותחנונים, שאם ישכים לסליחות ואחר התפלה יחזר לסורו הרע ויהא מוסיף על חטאתו פשע, הרי זה כטובל ושרץ בידו, ויקצף האלקים על קולו, כי הוא קול ושוברו עמו. וכבר פרשו המפרשים, שזהו כונת הכתוב (שה"ש ב יד) הראיני את מראיך. שאתה חוזר בתשובה ומצואתך רחצת, ואז השמיעני את קולך כי קולך ערב כשמראיך נאוה. ולכן האיש אשר נגע יראת ה' בלבו, בימים האלה ידרש מפי ספרים ומפי סופרים איזה דרך ישכן אור, ובמה ימצא מזור, וכה יעשה וכה יוסיף, למען לא יסיף. ובספרי רפואות הנפש ימשמש, עד אשר לא תחשך השמש, וירדף כרודף אחר החיים לאור באור פני מלך חיים:

 

ואחר הסליחות לא ימיש מעשות פרי, ולא יעשה כמנהג קצת אנשים, אשר ממהרים העם לומר הסליחות, כדי למהר להיות מיושבי קרנות לשתות קפה, ומעלה עשן בחנות של גוי, שהוא מושב לצים, ולהרבות שם דברים בטלים ואסורים, שהוא אסור בכל השנה כל שכן בימים האלה ובזמן הזה, ומה לתבן את הבר, שהוא משכים לסליחות ומראה שרוצה להיות נקי כפים ובר לבב ואחר כך הולך שובב. ויש שחוזרין לישן על משכבם ומאבדים התפלה בצבור ובזמנה, או יש שחבלי שנה נופלים עליו וישן עם התפלין בתוך הקריאת שמע ותפלה, והרי זה דסמה למי שכדי להרויח זהוב אחד מפסיד מאה זהובים:

 

הנה כי כן טוב איש יכלכל דבריו במשפט, ואשר בכחו לעשות יעשה ולא יהא התוספת מפסיד את העקר, רק אם יוכל לו בכח יגבר לעמד על המשמד אחר הסליחות, בבית הכנסת או בביתו יושב ועוסק בתורה או בתחנות ובקשות כאשר תשיג ידו עד שעת התפלה, ואז יעמד כגבר ויתגבר להעביר שנה מעיניו ותנומה מעפעפיו, ולהתפלל בנחת ובכונת הלב, ואחר התפלה ובכל עת שיהא פנוי ימעט בעסק וירבה בעסק התורה ובלמוד ספרי מוסר, כאשר תשיג ידו, כי זה חובת גברא תמיד כל הימים כל שכן בימים האלה, אשר בהם בריות יפקדו להזכירם לחיים ולמות, וגדולה תורה שהיא נותנת חיים, ויהרהר הרהורי תשובה ויצרף מחשבה טובה למעשה הטוב וירבה בצדקה יום ליום לקים קרא דכתיב, וחטאך בצדקה פרק (דניאל ד כד). וצדקה תציל ממות (משלי י ב), רדף צדקה וחסד ימצא חיים (שם כא כא). הן אלה קצות דרכי הרוצה לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלח, ישמע חכם ויוסף לקח, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א) באור פני מלך חיים ויכתב בספר חיים טובים:

 

סעודה

 

יש סעודות הרשות ויש סעודות מצוה, וכל סעודות אשר הם בחברת אנשים בחזקת סכנה, ושעת אכילה שעת מלחמה, אי בסעודות הרשות היא גופה עברה עד שאמרו (פסחים מט, א) כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה, ואמרו שבמקום שאוכלים סעודות הרשות השטן נוטל חלק בראש הקרואים ומרקד ביניהם, ועברה גוררת עברות הרבה, רבוי אכילה ושתיה שמוסיף כח אל הסטרא אחרא, וכשם שהמצוה הנעשית ברבים תוסיף תת כחה אל הקדש, כן לעמת זה עברה הנעשית ברבים, ומתוך שמרבים באכילה ושתיה מלי כרסה זיני בישי ומרבים בשחוק וקלות ראש וליצנות המרגילים לערוה וכהנה רעות עד שכל שלחנות מלאו קיא צואה רחמנא לצלן:

 

ולכן האיש הירא, יברח מסעודות הרשות הרחק מאד כמפני חרב. ואם לפעמים לא יוכל לומר ונקה מפני דרכי שלום וכדומה, יקבל עליו קדם הליכה בכל תקף שלא לצאת מן השורה באכילה ושתיה, רק תהא אכילתו ושתיתו במדה במשקל ובמשורה, ופיו ידבר חכמות והגות לבו תבונות לפחות בינו לבין עצמו, ויזכר חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, ושלחן רבו ריקם ונחת שלחנו מלא דשן, ויצטער על זה וימשך הדברים לדבר דברי תורה ודברי מוסר ויראת ה', ואם ירצה לשורר על שלחנו ישורר הפיוטים שיש בהם זכרון בית המקדש וזכרון העוונות וכדומה, ולא יתן יד לשורר שירי עגבים חס ושלום, ובזה יהיה זוכה ומזכה, ואפשר שלא יחשב ה' לו עוון. וככה יעשה גם בסעודת מצוה כדי שלא יהא מצוה הבאה בעברה ולא תצא תקלה ואז אכילתו לרצון יהיה ולמצוה תחשב ושלחנו יהיה נקרא שלחן אשר לפני ה':

 

ספינה

 

תמן תנינן (קדושין פב, א) הספנים רבן חסידים כי המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה, הנה כי כן מה מאד צריך האדם לדחק את עצמו ולהרבות בהוצאות, כדי להמנע מלכנס בספינה בלב ים, שאם כל הדרכים בחזקת סכנה, על אחת כמה וכמה ימים ונהרות, כי כפשע בינו ובין המות. ואם יהיה מכרח לכנס בספינה לפי דרכו, צריך זהירות יתרה וטרם כל להתפלל תפלת הדרך בכל יום ולהזהר בכל המצוות הדק היטב, ולהרהר הרהורי תשובה כי השטן מקטרג בשעת הסכנה ומה טוב ללמד בכל יום ספר תהלים בכונה והכנעה כי סגלתם נפלאה:

 

ספק

 

כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות דרבי נתן פ"ל) ספק עברה קשה מעברה, שבזמן שאדם יודע שחטא, נותן לב ומתחרט, אבל על ספק עברה מורה התרא לנפשה ואומר, אולי לא פעלתי און. וראוי לאדם לברח מן העברה ולחוש לספק ספקא יותר ויותר ממה שבורח מפני חרב, ועינינו רואות שהחולה חושש ומשתמר מדבר הגורם להכביד חליו אפלו על ספק ספקא, אם על חיי שעה כך על חיי עולם ושלא להכעיס את בוראו ולגרם פגם וכהנה רעות רבות על אחת כמה וכמה, ומאן דלא חיש לספקא, נמצא שאינו חס על כבוד קונו חס ושלום. וכבר כתבתי בזה לעיל ערך חסידות עין שם. וכל כי הא שב ואל תעשה עדיף וירא שמים יוצא ידי חובת כל הדעות:

 

סרבנות

 

סרבנות רבו קשה ומעוטו יפה. כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד, א) מי שאומרין לו לירד לפני התבה פעם ראשונה יסרב, שניה יתחיל להתנועע, שלישית יפשט רגליו וירד. ואמרו (שם) שאם אינו מסרב כלל דומה לתבשיל שהוא תפל מבלי מלח, ואם מסרב הרבה דומה לתבשיל שהקדיחו במלח. וכן אמרו (פסחים סו א) מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ודרך ישרה היא שאל יסרב ולא יעבר על דעת שום אדם, ויבטל רצונו ודעתו מפני רצון ודעת אחרים במידי דליכא נדנוד עברה, וכמאמר רבי יוסי שהיה אומר מימי לא עברתי על דעת חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה (שבת קיח ב):

 

וכמה מהגנות הוא מנהג העולם ובפרט סדר נשים סרבניות, הנותן מפציר הרבה לתן והמקבל מסרב הרבה מלקבל ומפצירין זה בזה עד בוש, לא טוב הדבר רק פעמים שלוש עם גבר (איוב לג כט). אם ירצה, יקבל, ואם לאו אל יעבירנו על דעתו בעל כרחו, אלא יניחנו שיעשה מה שלבו חפץ, כי רצונו של אדם זהו כבודו, ובזה יהיה מערב עם הבריות וימצא חן ושכל טוב:

 

סתר

 

כמה מעלה העושה מעשיו בסתר ובפרט בענין הצדקה כדכתיב (משלי כא יד). מתן בסתר יכפה אף. כי הנותן צדקה בפרהסיא ענוש יענש, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (קהלת יב יד) כי את כל מעשה האלקים יבא במשפט על כל נל, נלם אם טוב. זה הנותן צדקה בפרהסיא (חגיגה ה, א). ואמרו (שם) רבי ינאי חזיה לההוא גברא דיהיב צדקה בפרהסיא, אמר לה, מוטב דלא יהבת לה מהשתא דיהבת לה וכספתה. ורבים מהמון העם שגו בזה שנותנים בפרהסיא ומתנתם מעוטה וחרפתם מרבה, ה' הטוב יכפר בעדם. וכבר פרשו הראשונים על הפסוק (דברים טז יז) איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך שכמו שהברכה שורה בדבר הסמוי מן העין, כך המתנה לעני צריכה להיות סמוי מן העין, וידוע עבדא דמר עקבא שנכנסו הוא ואשתו לתוך תנור אש כדי שלא יראה אותם העני ויתביש, כי מוטב לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו (כתובות סז, ב):

 

והן אמת, שהכל לפי מה שהוא אדם ולפי טבעו ומדתו והרגלו, יש שפניו משתנים ככרכם, בפרט אם היה עשיר וירד ולא נסה עדין לקבל צריך סתר גדול כי בשתו מרבה, וצריך לעשות כמו שכתבתי בערך רדיפה, עין שם. ויש שאינו חושש כל כך וימינו פשוטה לקבל, אבל על כל פנים אין לך אדם שלא יהא בוש ונכלם המעט הוא אם רב, ולב יודע מרת נפשו ולמחש מיהא בעי לפי חמר שבו, וכן בכל המצוות ולמודים ומדות חסידות וסדר קדשה, העושה מעשיו בסתר הרי זה מתעלה ונצול מחשש יהרא ומעין הרע, ומורה ובא שמעשיו לשם שמים ואת צנועים חכמה (משלי א ב) והברכה שורה, ואין יצר הרע שולט בו, וכהנה רבות כמה מעלות טובות, ואפלו מבני ביתו יסתיר עניניו אם לא שעושה דוקא לשם שמים שילמדו ממנו:

 

סגולה

 

יש כמה דברים המועילים לכלא פשע ולהתם חטאת בדרך סגלה, והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב) להזדרז בהם, כי בלא סגופים ותעניות ומתן דמים יתכפרו עוונותיו, ובלבד שיעשה הדברים כהלכתם וכמשפטן ביראה ואהבה. ואם לא ישמר לעשות מה יענה ליום פקדה, וענוש יענש כפלי כפלים ממה נפשך, כי הכל הוא דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים בש"ס ומדרשים, הם אמת ודבריהם אמת, ואם אינו מאמין ומלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת (עירובין כא, ב), ואם מאמין ואינו מקים הרי זה מתחיב בנפשו, שאינו חושש להחיש מפלט לו בקלים שבדא מאי, ואין לו מקום פטור וגדול ענש האחרון מן הראשון שלא חס על כבוד קונו ועל נפשו, לכן לו בכח יגבר איש לקים כל דבר מדרכי התשובה, ובפרט הדברים הקלים המסגלים לכפרה, ונזכיר הדברים בקצירת האמר כמו שהביאם מוהרי"א ז"ל בספר צפרן שמיר והיו לזכרון תמיד לשמר ולעשות ולקים, ואלו הן:

 

כל העונה אמן יהא שמה רבא בכל כחו (פרוש בכל כונתו ובתנועת איבריו הפנימיות) אפלו היה בו שמץ מינות מוחלין לו (שבת קיט, ב). כל השומר שבת כהלכתו אפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו (שם קיח ב). כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג א). כל השומע אגדה מפי הדורש ועונה אמן יהא שמה רבא מכפרין לו עוונותיו (שוחר טוב משלי פ"י). כל האומר שירת הים בשמחה ובעצמו שער כאלו הוא נצול ופרעה וחילו נטבעו ואומר שירה מכפרין לו עוונותיו כל מי שבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו (שבת קה, ב). כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכי השרת אומרים לו וסר עוונך וחטאתך תכפר (שבת קיט ב). יסורין ממרקין עוונותיו של אדם ואם קבלם מאהבה יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח (ברכות ה, א). כל העוסק בסדר קרבנות כאלו הקריבם ומוחלין לו על כל עוונותיו (תענית כז, ב) כל העוסק בתורה לשמה עוונותיו מתכפרין (ברכות ה א), ורבו מעלותיו כמו שאמרו בפרק קנין תורה (אבות פ"ו). כל המתעטף בציצית ומניח תפלין וקורא קריאת שמע ומתפלל מוחלין לו על כל עוונותיו (טור או"ח סי' לז). כל המצטער ובוכה ביום הכפורים כשקורין פרשת אחרי מות על אבודיהון דצדיקיא, קדשא בריך הוא אכרז עליו וסר עוונך' (זהר ויקרא דף נז.). כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו עוונותיו (שוחר טוב תהלים פרק יח):

 

ומה טוב ללמד ספר תהלים בקול רנה ותודה וצריך לאזר חיל ולעורר את האהבה במחשבות טהורות, לקים אלו דברים כדת מה לעשות, בעדן חדוה, חדוה, ובעדן עציבותא וכו', ובלבד שיעזב רשע דרכו ולא ישוב לכסלה, ולא יעשה הדברים לכבוד עצמו כדי שיתכפרו עוונותיו, אלא יעשה הדברים לשם שמים וסוף הכבוד לבא, רק לבבו יבין מתוך סגלתם, שהדברים עתיקים ועושה נחת רוח גדול לפני אבינו שבשמים, עד שמשלם שכר גדול עליהן, ובכן כל מגמתו תהיה לעשות נחת רוח ליוצרו, וזה כל פרי שכר המצוות לידע ולהודיע ולהודע כמה נחת רוח עושה. אשרי ילוד אשה שכך זוכה אין לנו שכר גדול מזה כי זה כל האדם:

 

סיפוק

 

ספוק בהכרחי היא מדה טובה תפארת לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, ומדה זו צריכה בין בענין הדירה בין בענין המלבושים בין בענין האכילה ושתיה, כי גרים אנחנו עלי ארץ כאורח נטה ללון עלי דרך, ומה בצע שיכלה כחו וימיו לבנות עליות מרוחים חומות וחיל מצירים בכיורים ופטורי ציצים, והוא לקברות יובל במקום צר אמה על אמה, ארץ חשך וצלמות, הלא טוב לבנות באותו כסף בית נאמן לעצמו, להתענג בעולם שכלו טוב, ומה בצע ללבש בגדי רקמה ותקות אנוש רמה, הלא טוב להכין לנפשו וכסהו הענן חלוקא דרבנן, ומה בצע לילך אחר מיני תענוגים אכילות ושתיות, על הנאת רגע עד שיעבר בחכו ולגרם לנפשו כל חלי וכל מכה, הלא טוב להכין לנפשו מטעמים באחרית הימים, ותתענג בדשן נפשו ויהיה ברוך בעולם שכלו ארך:

 

וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמ, ב) האי מאן דאפשר לה למיכל נהמא דשערי ואכל דחטי, קעבר משום בל תשחית. ואמרו שם דליתא להא משום דבל תשחית דגופא עדיף, דוק מנה דבמאי דלא שיך בל תשחית דגופא, אין הכי נמי דקעבר משום בל תשחית. ונהי שאמרו (ערובין נד, א) אם יש לך היטב לך, הינו בדרך בינוני לפי מנהג המדינה, כי גדול כבוד הבריות, ולכן ילבש ויתכסה במה שיש לו כברכת ה' אשר נתן לו, אבל בענין אכילה ושתיה יצמצם כאשר יוכל בימות החל, וירבה לתן צדקה ולהתענג בשבתות ובמועדים, וכמו שפרשו על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, יהי ביתך פתוח לרוחה, וזה תוכל לעשות כשיהיו עניים בני ביתך, שתלמדם להאכילם כעניים:

 

ומה טוב חליפתו שינכה מהוצאותיו וישלח לנשמתו לעולם הבא כי שם ביתו. ואם קצור קצרה ידו יסתפק במועט מן המעט"ן ויהא שמח בחלקו ועינו תראה על האר, ג) י מתחת ממנו, כמאמר רבי עקיבא לאשתו, חזי גברא דאפלו תבנא לית לה, (נדרים נ א). ויתן הודאה על חלקו ועל יחוש כלל על חסרונו מהתענג בדירות נאות ומלבושים ואכילות, כי באמת כל תענוגי העולם הזה הבל המה מעשה תעתועים, וכבר העד העיד המלך הגדול אשר טעם וראה כל התענוגים, סוף דבר אמר הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל (קהלת א ב). ואיזהו עשיר, השמח בחלקו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קי ב) שמי שאינו שמח בחלקו עליו נאמר (משלי טו טו) כל ימי עני רעים. ועל השמח בחלקו עליו נאמר (שם) וטוב לב משתה תמיד. ואמר החכם (מבה"כ שער החכמה) סדר הספוק חצי ההוצאה. ודבר בעתו מה טוב, עת לכנס ועת לפזר לפי המקום ולפי הזמן ולפי מדותיהן של אנשי ביתו, ולפי צרך שעה ולפי רכושו, טוב איש יכלכל דבריו במשפט. אמצעי שלם:

---

 

 

אות ע

---

 

עבודת השם

 

עבודת השם היא צריכה להיות עבודה שלמה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה בכל פרטיה ותקוניה ודקדוקיה, וכל אשר בכחו לעשות יעשה כדי לקים מצוה כתקונה בשלם שבפנים בכונת הלב, ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג, א), וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, ואף אם יעבד את בוראו עבודה שאינה שלמה ובא בשכרו על עבודתו, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שהרי שלם לבלק שכר מ"ב קרבנות שעשה, אבל ענוש יענש על אשר לא עשה כדמבעי לה למעבד, ועל אשר לא נדחק ונכנס במקום שהיה יכול לכנס, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לא א) ששואלין אותו ביום הדין למה לא עסקת בפלפול וברזי תורה ובמעשה מרכבה:

 

והנה עקר עבודת השם יתברך ושלמות העבודה, תלוי בדבקות המחשבה ובכונת הלב ביראה ואהבה ושמחה והכנעה רבה, דרחמנא לבא בעי (סנהדרין קו ב), זה כלל גדול בתורה ובעבודת השם יתברך, ויצר סמוך יושב בין מפתחי הלב ומפנה לבנו לבטלה, ואפלו בשעת עבודתנו לבנו הולך חשכים במחשבות זרות והרהורים רעים, באפן שאין עבודתנו עבודה שלמה. והאיש הירא את ה', לו בכח יגבר ליחד לבבו אפלו ברצוא ושוב, ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם עבודה שלמה עבודה תמה, וילחם עם יצרו על זה כאיש מלחמות כאשר נלחם האיש הישראלי לבלתי רצוח ונאוף וגנוב, כי על כל יביא אלקים במשפט, ויגדל שכרו על זה כי לפם צערא אגרא, ועל כן זה נאמר (איוב ב ז) אדם לעמל יולד. שצריך עמלה ויגיעה רבה, שהמחשבה מועלת והיא כבורח"ת עלתה ניס"ה, וצריך להתחזק ולהיות נערץ בקדשה, והוציא את האבן הראשה ולבבו, לא כן יחשב הרהורא בישא רק דברים שבקדשה:

 

ענוה

 

ענוה היא מדה טובה דלית דכותה, כמאמר רבותינו ז"ל (ע"ז כ ב) ענוה גדולה מכלם, והיא אב התורה ומדות הטובות, ורעותיה מובאות אחריה, אהבה ואחוה שלום ורעות עם כל אדם, ואינו כועס כלל, ומעביר על מדותיו, ורוחו רוח נשברה, ולבו לב נשבר ונדכה, ואינו מקפיד על דבר, ובורח מן הכבוד, ואינו מבקש גדלה, ואינו חומד כבוד, ואינו מחזיק טובה לעצמו, וכהנה רבות מדות טובות וישרות הן נגררות מן הענוה באמת, ולפי שבחה וטובתה קשה מציאותה, וצריך האדם להתגבר על יצרו כאיש במחשבות טהורות תדירות, תדיר תדיר יחשב, מה אנוש להבל דמה, ובתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו המפתהו שיגבה לבו ויהיה תועבת ה', ואל ילוז מפיו וממחשבתו לאמר, מה אנו ומה חיינו, מה כחנו ומה צדקנו, הלא כל הגבורים כאין, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל, כי כל מעשינו תהו וימי חיינו הבל:

 

ואף אם כביר מצאה ידו תורה ומצוות כמשה רבנו, עליו השלום, מה טובו אם יגבה לבבו, מאחר שהוא תועבת ה' הרי הוא כאחד הריקים והנבלים, ולמה לו חיים מאחר שהקדוש ברוך הוא אומר עליו אין אני והוא יכולים לדור כאחד (עי' טוטה ה א ערכע טו, ב), וגבוה ממרחק יידע, ואין עפרו ננער בתחית המתים, וכהנה רעות. לכן לו בכח יגבר איש ברב עז ותעצומות להשפיל עצמו. ויחשב, שלפי רב חכמתו והשגתו ויכלתו גדלה חובתו לעבד עבודתו, והקדוש ברוך הוא מדקדק עמו כחוט השערה. ולמה הדבר דומה, לשנים שהיו חיבים למלך. אחד חיב אלף דינרי זהב, ואחד אלף כסף. החיב אלף כסף פרע חמש מאות, והאחר פרע חמש מאות דינרי זהב. נמצא, שמי שפרע חמש מאות דינרי זהב נשאר חיב יותר ויותר ממי שלא נתן אלא חמש מאות של כסף. כן הדבר הזה:

 

וחיב אדם לומר, במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום (מיכה ו ו), כי העדיף טובו עלי וחנני קצת דעת, ועזרני לעשות טוב מעט יותר מאחרים, זו טובה גדולה יותר ויותר מכל חיי העולם הזה ומכל חיי העולם הבא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת (בראשית לב יא), ובכל מה שאעשה לא אוכל לצאת ידי חובה על טובה זו בלבד, וזה היה טעם משה רבנו עליו השלום שהיה ענו מכל האדם. וגם יתן אל לבו חטאתו נגדו תמיד ויאמר, מה לי להתכבד מכבוד שנותנים לי לפי שאין מכירים אותי הלא פשעי אני אדע, וחטאי לו יריחון בהם שכני אזי ירחקון ממני ומגבולי, גם זו מטובות הבורא עלי שאני כסוי חטאה, ובדור יתום זה, דעת לנבון נקל פחיתותו ומעוט ערכו וקצר השגתו, ורב קצורו בעבודת בוראו שלא עשה אחד מני אלף אלפי אלפים מהמטל עליו, וחטאת נעורים וחדשים עם ישנים חמרים חמרים. ככה יעשה תמיד וכזאת וכזאת החי יתן אל לבו דברים המכניעים את הלב:

 

וביותר צריך לזהר בשעה שדורש ברבים ובשעה שמכבדים אותו וכדומה, ויצר סמוך מסיתו הסת כפול שיהנה לבו ויבקש גדלה ויחמד כבוד, תכף יאזר חיל ויחיש מפלט לו במחשבות טהורות וגם בפיו יאמר אמרות טהורות. כמאמר רב כד חזי אמבוהא דרבנן אבתרה, אם יעלה לשמים שיאו כגללו לנצח יאבד (יומא פז, א). ולבו למ"ו אב יצעק, שיעזרהו על דבר כבוד שמו, ויצילהו מרדת שחת, או אז יכנע לבבו ויהיה נבזה בעיניו נמאס וה' לא ימנע טוב:

 

עשירות

 

עשירות הוא נסיון חזק מן העניות, כי הוא מעתד לכמה אסורין וכמה רעות, וצריך זהירות יתרה ושמירה רבה לבלתי רום לבבו מאחיו ובל יענה עזות ולא ידכה עני בשער ולא יהא אוטם אזנו מזעקת דל, רק שמוע ישמע צעקתו ופתוח יפתח את ידו לו ונתון יתן לו והענק יעניקהו די מחסורו אשר יחסר לו (דברים טו ח, יד). ותהיה ידו פתוחה להחזיק ביד לומדי התורה ולאמץ ברכים כושלות ולהיות סומך נופלים בהלואות חן וחסד ולהרבות במצוות ומעשים טובים כברכת ה' אשר נתן לו. ולעולם יחרד וילפת ממעשה בת נקדימון בן גוריון דמיתי בש"ס (כתובות סו ב). ויחוס על עצמו שמא כדמבעי לה למעבד לא עבד. ומה טוב אם יביא את המעשר אל בית ה' שאז יהא נכון לבו שיצא ידי חובה, ולא ירבה להוציא הונו להבל וריק, רק יהא עליו ממונו לעשות בו רצון בוראו ולקנות בו חיי העולם הבא. וירבה לתן מתן בסתר באפן שלא יתביש המקבל. ולא יבקש גדלה ולא יחמד כבוד, ואל יחזיק טובה לעצמו על פזרות צדקותיו, שהוא אינו אלא כאפוטרופוס לעניים ונותן לו את שלו ושליחותא דמרה הוא דעבד, ולו תהיה צדקה, ויקבל שכר טוב באפן שיותר ממה שעשיר עושה עם איש עני העני עושה עמו שיזכה לרב טוב, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (רות רבה ה ט) על פסוק, האיש אשר עשיתי עמו היום בעז. וישמח לב נדכאים בדבריו הטובים. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב ט ב) שהנותן צדקה מתברך בשש ברכות והמפיסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות. ויכבדם וינטלם וינשאם לכבוד ה' יתברך שמו כי יעמד לימין אביון, ויהיו קרואים בביתו על ראש שמחתו, ויהיה ביתו פתוח לרוחה (אבות א ד), ויהיו עניים בני ביתו (שם א ה), ויהיה ביתו בית ועד לחכמים (אבות א, ד), ויתן אל לבו כי זה חלקו מכל עמלו אשר ישלח לפניו נר מצוה ותורה אור, הוא יאכל בו ותתענג בדשן נפשו:

 

ויהא ממעט בעסק ויעסק בתורה. אם יודע לקרות קורא ואם לאו ילך אצל חכם וילמדנו, ועל כל פנים אף אם רבו עסקיו והוא טרוד בפעליו, לא יגרע מלהתפלל שחרית מנחה ערבית בצבור ומלקבע עתים לתורה, וילמד ספרי מוסר או ישמע בלמודים מפי ספרים ומפי סופרים איזה דרך ישכן אור, כדי שלא יהא מבטל את התורה מעשר שסופו לבטלה מעני (אבות ד, ט). וידוע שאין העשר והעסק רב פוטר את העשיר מעבודת הבורא ואין זו דרך מוציאתו מידי עברה שהרי אמרו (יומא לה ב) הלל מחיב את העניים ורבי אלעזר בן חרסום מחיב את העשירים ליום הדין. ואף אם הוא מחזיק ידי לומדי התורה שבזה יש לו מקום פטור על שאיני עוסק בתורה כל היום ובא בשכרו כיששכר וזבולון, אף על פי כן אין פוטר אותו מלהתפלל בצבור ומלקבע עתים לתורה ומלעסק בתורה בכל עת שהוא פנוי, למען ילמד ליראה את ה' ולעשות מה שמטל עליו לעשות, ואם יתן איש את כל הון ביתו כדי לפטר מן המצות ולעשות מה שלבו חפץ בו יבוזו לו (שיר השירים א ז):

 

ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בעשותו חסד משפט וצדקה (ירמיהו ט כב, כג), ולא ירום לבבו שאין גופו ממון, וברבות הטובה יזכר ימי הרעה המעתדים לבא עליו, ויום המות יהיה נגד עיניו כי שם עשיר ורש נפגשו ושוים הם. ואמרו שראשי תבות עשיר ישפיל עצמו שתקותו רמה. וכל אשר בכחו לעשות טובה בגופו ובממונו יעשה, ולא תשבע עינו שפזר ממונו. גם ייטיב על עצמו ואל בשרו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד א) בני אם יש לך היטב לך, ויתכסה במה שיש לו ויכבד אשתו וירבה קצת כבוד ביתו, ויעשה לו מדור לפי כבודו דרך אמצעי באפן שיהיה לו ישוב לעבודת בוראו ולקבל אורחים:

 

וכן יפזר ממונו למעט בעסק וטרחא, ויהיו לו שמשים המשמשים אותו מבית ומחוץ כדי שיהא מפנה מצד אחד לעסק בתורה ולעבד את בוראו. וכן יפזר ממונו ולא יקמץ, כדי שלא לילך בדרכים ושלא לכנס בסכנות, ושלא לסמך על הנס, רק חיי נחת כמלך בגדוד, כי מה יתרון לאדם בעמלו שיעמל, ומה בצע שחננו ה' עשר ונכסים, אם חיי צער יחיה ובתורה לא יהיה עמל, לכן יבחר לו לשמח בחלקו ולהנות בעשרו כברכת ה' אשר נתן לו, ומתן אדם ירחיב לו (משלי יח טז) בעולם הזה ובעולם הבא, ויהיה עשר שמור לבעליו לטובתו לגופו ונשמתו:

 

עונה

 

עונה היא אחת מתרי"ג מצות דכתיב (שמות כא י) ועונתה לא יגרע. ועל כגון זה נאמר (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. ואחר כונת הלב הן הדברים, שאם יכון לשם מצוה הרי זה מצוה ונוטל עליה שכר כמניח תפלין וכשאר מצות שבתורה, ואם מכון להנאתו להשביע יצרו, הרי זה נעשה נבל ברשות התורה, ועל זה צותה תורה (ויקרא יט ב) קדשים תהיו, פרושים תהיו, קדש עצמך במתר לך. ואפן עשית מצוה זו לשם מצוה, הוא אשר פריו יתן בעתו לפי חיובו בעונה האמורה בתורה ושיהיה אחר חצות לילה, והכל לפי מה שהוא אדם כמו שכתבתי לעיל בערך "זווג":

 

ויהא כונתו לשם מצוה, לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה לתקן הדברים בשרשן במקום עליון. ואם יכון כדי לקים מצות פריה ורביה ולהוציא זרע רב עובדי ה', הלא טוב (ואם אשתו משתוקקת אליו ומרציא ארצויי קמה, מצוה רבה לפקדה, והיא עקר מצות עונה על פי סודן של דברים והוין לה בנים נבונים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ, ב)). ואם מכון כדי להיות שבע ושלא לבא לידי אסור גם זה טוב, אלא שכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נב ב) משביעו רעב, מרעיבו שבע. לכן יכלכל דבריו במשפט לפי מה שהוא אדם לפי כחו ולפי טבעו, וכל מעשיו לשם שמים (ויתר אזהרות וסדר הראוי להתקדש בשעת תשמיש הלא הם כתובים לעיל בערך "זווג"):

 

עיון

 

עיון הוא הכרחי מאד לכל דבר, אם לחכמת התורה כבר אמרו (ברכות ו ב) אגרא דשמעתתא סברא, כי יתן את רוחו לעין עמק ההלכה ולפלפל בחכמה בקשיות ובתרוצים, כדי לברר קש ותבן מן הבר, ולטהר את ההלכה וללבנה מאחיזת הקלפות, וכדי לקשט את הכלה אותיות "הלכה". וכן לענין הדין צריך לעין מצוי הדין להוציא דין אמת לאמתו. וכן לכל מלי דעלמא צריך עיון רב על כל מעשה, ועל כל דבור אם לעשות אם לחדל, ואיך ובאיזה אפן ראוי לעשות ומשכיל על דבר ימצא טוב. וזה כלל גדול שלא יהא אדם חכם בעיניו ואל בינתו אל ישען בהשקפה ראשונה כי קרא כתיב (תהלים קטז יא) אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב:

 

ולכן מה טובה החברה לענין התורה כי ברזל בברזל יחד, וגם במלי דעלמא שומע לעצה חכם ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד) וטובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואם רוצה לסמך על ידיעתו מפני סבה שאין לו עם מי לדבר יעשה זאת, אולי יש תק, וה, שעל כל דבר שעולה על רוחו בהשקפה ראשונה בין בתורה בין במלי דעלמא, יבקש ויחפש לסתר את עצמו בינו לבין עצמו כאלו איש עומד לקראתו, ומבקש בכל תקף להפיל סברתו ארצה, ומתוך הוכוח יתברר האמת כלי האי, ואולי יגיע אל דרך האמת, אבל אם יבקש להעמיד דעתו שגיאות מי יבין, כי אין דבר קל כמו להיות האדם טועה בדמיונו, ובפרט כגון אנן יתמי דיתמי צריך עיון רב, ורחמין למבעי מהחונן לאדם דעת ינחנו בדרך אמת:

 

עניה

 

ענית אמנים ויהא שמה רבא וברכו וקדשה, הם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלים בהם, יש שהם כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו לענות, ויש שעונים אמן קטופה או חטופה או יתומה. וידוע חמר שבו שהחמירו בזהר הקדוש פרשת וילך (דף רפו.) על מי שאינו אמן הפלא ופלא, עד שאמרו דמאן דמבזי לאתבא אמן, ועל אמן סגיאין דאתאבדו מנה, דינין ליה בגיהנם ונחתין לה בההוא מדורא תתאה ואתאבד ולא סלק לעלמין, רחמנא לצלן. ועוד אמרו שם בזהר הקדוש דמאן דשמע ברכה ולא אתכון באמן, עלה נאמר (שמואל א ב ל) ובזי יקלו. ופרשו המפרשים דרצה לומר שאין די בענית אמן, אלא צריך לכון בו לפי מה שהוא, שאם הוא על שבח יכון באמירת אמן שרוצה לומר אמת, ואם הוא על התפלה יכון באמירת אמן שרוצה לומר אמן כן יהי רצון, ואם יש באותה ברכה שבח ותפלה יכון באמירת אמן, אמת וכן יהי רצון. ויכון שאמן גימטריא הוי ה אדנ"י ויכון בשלוב, אלא שבברכות יקדים אותיות הוי ה ובקדישים יקדים אותיות אדנ"י. ומי שאינו מכון בזה, עליו נאמר ובזי יקלו. ועל זה ידוו כל הדוים, כי מי הוא זה נקי, על כל פנים, לו בכח יגבר איש לעשות מצוה כתקונה, לעשות נחת רוח ליוצרו פעם אחת יותר. ויזהר מאמן חטופה וקטופה ויתומה, שענשם מפרש בש"ס (ברכות מז, א) ופוסקים (או"ח סימן קכד, סעיף ח), עין עליהם ושמר נפשך מאד אם בעל נפש אתה:

 

ו פכן בענית קדשה צריך לכון הרבה, כי הוא שבח נורא שמלאכי רום עונים באימה ואומרים ביראה. ויסגר עיניו וישאם למעלה. וידלג שלשה דלוגין באמירת קדוש קדוש קדוש, ויכון לקים מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב), ויכון שהוא מוכן ומזמן לקים מצוה זו על ידי מסירת נפשו על קדוש השם, מתי יבוא לידו. ויכון בפרוש המפרש בתרגום קדוש לעלא, קדוש לתתא, קדוש לעלם:

 

ויכון בכל עניה, שיש סודות עמקים ועליונים, ובונה בשמים עליותיו, ועושה נחת רוח גדול ליוצרו. צא ולמד מהשכר שבו, שהרי אמרו (שבת קיט, ב) כל העונה אמן יהא שמה רבא בכל כחו. ופרשו המפרשים דרצונם לומר, בכל כונתו ובתנועת איבריו הפנימיים, קורעין לו גזר דינו ומוחלין לו על כל עוונותיי. וכהנה כמה מעלות טובות מפרשים, בש"ס ומדרשים, ובפרט בספר הזהר הקדוש (פרשת פינחס דף רכ). ולכן ראוי לכל ירא השם להתחזק ברב עז ותעצומות לענות ולכון כראוי כפי ידיעתו, פעם אחת יותר. ואלו היו יודעים המונעים מלענות, גדל שכר ענית אמנים ויהא שמה רבא וברכו וקדשה, היו רודפים לילך לשמע ולענות, כאשר ירדף הקורא בהרים, והיו ששים על עניה אחת כמוצא שלל רב. אבל, דא עקא, כי לא ידעו מה הוא המצוה הזאת, וחמר שבה, וגדל שכרה. השם הטוב יכפר בעד, ויטע בלבנו אהבתו ויראתו, לעשות רצונו כרצונו, אמן, כן יהי רצון:

 

עצלות

 

עצלות היא מדה רעה עד מאד לגוף ולנפש כידוע, ולמפרסמות אינן צריכות ראיה. וזו מתת אלקים היא, וטבע הוא באנוש. יש שטבעו להיות איש חי רב פעלים, זריז ונשכר, ויש שטבעו להיות כבד ועצל. והנה, למלי דעלמא מדה זו רעה לאיש ועל אחת כמה וכמה לאשה, שצריכה להיות צופיה הליכות ביתה (משלי לא כז), ואם היא עצלה, אוי לה ואוי לביתה, ומחלוקות באות עליה, כלה בחמותה ואשה רעותה קנאה ושנאה ותחרות, אבל, על כל פנים, אין בזה כל כך עוון אשר חטא. ואם חננו השם עשר אין העצלות נרגש כל כך, ואינו עושה רשם, שהרי מלאכתו נעשית על ידי אחרים, אבל למלי דשמיא אם יש לו עצלה זו רעה חולה. ואף שזה טבעו מן הבטן ומן ההריון, אין זו דרך מוציאתו מידי עברה, כי ביד האדם להפך טבעו ולהחלייף אותו על ידי עמל ויגיעה ועל ידי שירגיל עצמו אל הקצה האחר יכול לבוא לדרך האמצעי, ואדם מושל ברוחו, וכל אשר יחפץ יעשה, ולפם צערא אגרא (אבות טופ"ה), ויגדר עצמו על ידי קנסות. ולו בכח יגבר איש בתחבולות, להיות קל כנשר, ורץ כצבי, לעשות רצון אבינו שבשמים:

 

עצבות

 

עצבות גם כן היא מדה רעה, מנפש ועד בשר יכלה, כי משרש נחש יוצא, כי נחש עפר לחמו, והעצבות הוא בא מיסוד העפר. והיא מדת הפלונית, והאיש הזה לחלקה תקח לה, כי כן שמה יללה, ומביאו לידי קרי, ואתנח סימנא, עצב מזריע זרע. וכמה רעות מובאות אחריה שעובד את השם בעצבות ופנים זועפות, וקרא כתיב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וגורם מחלקת וקטטה, שאם שלום ידברו להם, באותה שעה המה למלחמה:

 

והנה מדה זו של העצבות, יש שבאה לו מחמת מקרה בלתי טהור, שארע לו בגופו או בנכסיו, ויש מחמת שגאות לבש, ותכף שעושים לו נגד רצונו כל דהוא, או מה שנראה לו לפי דעתו שאינו לפי כבודו, תכף אש תוקד בקרבו וחמתו בערה בו. וכשאינו יכול לדבר דבר ולנקם נקם עציבותה מסתיה באפן שהעצבות היא תולדת הגאוה והכעס, היוצא מן הטמא, טמא:

 

והאיש אשר הוא טהור, לו בחיל ולו בכח יגבר לדחות מעליו מדה זו במחשבות טהורות, שאם בא לו העצבות מחמת שעשו לו נגד רצונו, ושלא עשו רצונו כרצונו, ישפיל עצמו ויחשב, מה אני ומה חיי, ומה יתן ומה יוסיף אם מכבד אותי או מבזני אדם שכמותי להבל דמה, והכל הבל. ואם העצבות בא לו מחמת איזה מקרה, יחשב, כי לא מקרה הוא, אלא גזרת הבורא לטובתו, כי את אשר יאהב השם יוכיח (משלי ג יב), וישמח לבו ויגל כבודו על כי השם אהבו. ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), שגרם כעס וצער למלך רם ונשא. וגם זה לא בכל עת, אלא בעדן דמדכר חובוהי ובעדן דמדכר חרבן בית המקדש, שנחרב בעוונותינו הרבים, אז בכל עצב יהיה מותר, וכל המרבה להתעצב אל לבו ביגון ואנחה בכי ואנקה, הרי זה משבח, אבל בשאר הזמנים, ובפרט בעת עבודת השם ישכח עצבו ורגזו ויהיה אך שמח וטוב לב:

 

וכבר כתב הרב ספר הברית, שמי שהוא בר דעת לא ימצא מקום להתעצב על שום דבר ממה נפשך, כי לא ימנע מהיות העצבות, אלא על אחד משתים, או על דבר שיש לו תקנה או על דבר שאין לו תקנה. אם יש תקנה מה לו להתעצב, יעשה התקנה וינצל, ואם אין תקנה, מה בצע כי יתעצב, הרי דוד המלך עליו השלום, כשמת בנו אמר ערך השלחן שימו לחם כי אמר, מה בצע ענות אדם נפשו, האם אוכל להשיבו, אני אלך אליו, והוא לא ישוב אלי (שמואל ב יב כג). ועוד יחשב האיש בעדן עציבותא על מקרי הזמן, כי אין טובה בעולם כטובת היות לני תורת אמת, חקים ומצות טובים. וידמה כמי שיש לו אלף אלפים דינרי זהב, ואבדה ממנו פרוטה קטנה שאינו חושש עליה. ואם מתעצב על מלי דעלמא, או כועס לפי חמר שבו, הרי זה דומה למי שאבדה ממנו פרוטה ומשליך לאבוד עליה זהב ופז רב, כן הדבר הזה. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו להעביר רעה מבשרו, ויהיה שמח וטוב לב, ובשרו ישכן לבטח:

 

ויש מין עצבות הבא מחמת חלי התגברות המרה שחורה, ונקרא בלשוננו: מירקיאה או מלנקוניה. ומדה זו מצויה הרבה בקצת מעשירי עם, ובפרט בליל מוצאי שבת קדש, ובבקר בעת עמדם משנתם, עד אשר ישתו משקה הקאוו"י ומעלה עשן, וצריכים הם לבקש תרופה למכתם, כי רבה רעתם ורעת היושבים בחברתם, והמשרתים אותם. ויפנה דעתו לדברים המשמחים את הלב, ומה טוב שיתעסק בתורה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט ט). ואף כי אין לבבו פונה, ואינו יכול לקח ספר בידו, ידחק את עצמו, ואם ראשיתו מצער, סוף שישמח לבו, ובלבד שיהא חכם ומבין מה שלומד ויפלפל בחכמה, או ילמד מלי דאגדתא, או מלי דאתו מדרשא, ובזה ישמח ישראל בעושיו: עזות

 

ידוע מאמר התנא יהודה בן תימא (אבות ה כ) הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים. והם אמרו (שם ב ה) לא הבישן למד, וכמה מצות והנהגות ישרות אדם מניח מלעשותם מפני הבושה, ובפרט מצות התוכחה כמעט נשתכחה מישראל ואין בדור הזה מי שיוכיח, שאם רואה איש עשיר ונשוא פנים שאוכל ושותה בלא ברכה, או שמדבר בבית הכנסת באמצע התפלה, או שעובר שאר עברות ואסורין שדשו בהם רבים ונעשו כהתר ועושין אותם בפרהסיא, הרי זה בוש וירא לגשת ולהוכיח ועוצם עיניו מראות ואין פוצה פה ומצפצף, וכהנה רעות רבות שאדם עובר על דעתו ועל דעת קונו מפני הבושה. וכבר פרש מורנו הרב משה אלשיך, שזהו מאמר הכתוב (ירמיה ג כד) והבשת אכלה את יגיע אבותינו. והאיש אשר הוא יהודי צריך להיות מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ויחשב שמוטב שיבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, בפני אלפי אלפים ורבבות מחנות קדושים, מלבד ענשו אשר יתנו על נפשו, ומוטב יקראו לו שוטה כל ימיו, ולא יהא רשע לפני המקום שעה אחת:

 

ומה גם העוברים על המצות מפני בשת הגוים, כמו שלא להניח טלית ותפלין בדרך ושלא להתפלל תפלה כתקונה, וההולכים במנעלים של עור בתשעה באב וביום הכפורים וכדומה, הרי זה הבל ורעות רוח, שהרי בלאו הכי הייני חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו (תהלים עט ד), ומה לנו לחוש ללעג השאננים הבוז לגאי יונים (שם קכג ד), הרי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. ודוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קיט מו) ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש. ויחשב אלו היה מוצא להרויח אלף אלפים דינרי זהב, בודאי לא היה חושש לשום בושה על חיי עולם הבא ולעשות נחת רוח ליוצרו, על אחת כמה וכמה. ועל כגון זה נאמר (משלי ב ד ה) אם תבקשנה ככסף וכו', אז תבין יראת ה':

 

ויש עזות רעה אשר עליו אמר התנא (אבות ה, כ) עז פנים לגיהנם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ, א): כל מי שאין בו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, ומערב רב קאתי (פרוש, שנשמתו היא מאנשי ערב רב), שאחד משלשה סימנים שיש לישראל הוא, שהם בישנים. ועתה, בעוונותינו, רבו עזי פנים שבדור, וזהו גם כן הטעם שאין בדור הזה מי שיוכיח, לפי שאין מי שיקבל תוכחה, כי בן לא יכבד אב ועבד אדוניו, בת קמה באמה כלה בחמותה ופני זקנים לא נהדרו. ואם יאמר אחד לחברו דבר מה של תוכחה, אף הוא ישיב אמריו בגאוה ובוז, דברים קשים כגידים, אמרים הממררים, ושועלים קטנים מחבלים כרמים, ומתוך כך הצנועים מושכים את ידיהם ומניחים עולם כמנהגו נוהג, אוי לדור שכך עלתה בימיו. זאת נחמתנו בראותנו דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (סוטה מט, ב) בעקבות משיחא חצפא יסגא פני הדור כפני הכלב:

 

אבל האיש הירא את השם יאחז צדיק דרכו, ויצוה את בניו ואת ביתו ואת הסרים למשמעתו שיהא להם בשת פנים, ובן יכבד אב ואם וכל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, ואפלו לאיש כערכו לא יענה עזות, אלא בשפה רפה ובכבד ראש ובדרך כבוד. וירגיל את בניו ואת תלמידיו שלא יתריסו ולא ידברו תועה בעזות פנים נגד שום אדם וכל שכן במקום גדולים, שיקימו נגד זקניו כבוד (ישעיה כד כג). ואף אם יכה אותם אדם או יקללם, יתן למכהו לחי וישתק. ואם ירצה להגיד ישרו ולנקות עצמו מחשד ידבר דבריו בכבוד גדול:

 

ובפרט היושבים לפני חכמים ותלמידי חכמים עצמם, צריכים לזהר הרבה לנהג כבוד זה בזה, ודבר דבר בנחת רוח ובדרך כבוד גדול, שהרי אמרו (קהלת ט יז) דברי חכמים בנחת נשמעים. וכתיב (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו. ומה מאד צריך להתחזק לקנות מדה זו, שהרי אמרו (דא"ז ח) כל שיש לו בשת פנים לא במהרה הוא חוטא. ומבטח לו שהוא בן העולם הבא, כמאמר התנא (אבות ה, כ) בשת פנים לגן עדן. ותדע נאמנה, שהעזות גם כן הוא תולדת הגאוה והכעס, דוק ותשכח. ולכן הרוצה לנצל ממדה רעה זו, ישפיל עצמו ויכבש את כעסו, ויתחזק להיות כאלם, לא יפתח פיו או לדבר דבריו בשפה רפה וכבוד גדול אולי יש תקוה, ושב ורפא לו, כי הבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד א):

 

עמל

 

זה כלל גדול בתורה אשר בו תלוי כל קיום התורה וכל היהדות, כי אדם לעמל ילד (איוב ה ז) על התורה ועל עבודת השם יתברך, כי מה יתרון לאדם בעמלו שיעמל תחת השמש (קהלת א נ). אשרי מי שעמלו בתורה לכף את יצרו ולמשך ידו ולברח מכל צד נדנוד עברה, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, ולקים כל דבר טוב, בין במחשבה בין בדבור בין במעשה. ואם יאמר אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. ובודאי הגמור שגם אברהם יצחק ויעקב ומשה רבנו וכל קדושים, היה להם יצר הרע, כמונו כמוהם, אלא שעל ידי עמל ויגיעה רבה כפו את יצרם, לדבק ביוצרם, עד שלבסוף נהפך להם לאוהב ונעשה מרע רע. ונאמר על אברהם (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ודוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קט כב) ולבי חלל בקרבי. כי רק ההתחלות קשות:

 

והן אמת שיש חלוק בדעות וטבעים מן הבטן ומן ההריון, יש שהורתו ולדתו בקדשה ונשמתו נשמה קדושה, ויש לו עזר משד"י ונשמת שד"י תבינהו. ויש כי בעוון חולל ובחטא יחמתהו אמו ונשמתו אחוזה בין הקלפות, וכמו שכתבתי לעיל בערך זווג. וגם הם מפלאות תמים דעים, כי לפעמים יוצא טהור מטמא, כגון אברהם אבינו, והאמהות, וחזקיה מלך יהודה, וכמה גרי צדק עמודי עולם, כגון שמעיה ואבטליון וחבריהם. ולפעמים מן הטהור יוצא טמא, כגון עשו וישמעאל ודומיהם. אבל על כל פנים אין זו דרך מוציאתו מידי עברה, ואין פוטר אותו מן הדין לגמרי, שאף אם יקל בעת משקל לפי פלס ומאזני משפט אשר בשקול אל דעות ה', אבל על כל פנים פשיטא שהאלהי"ם יביא במשפט לכל אדם, על אשר כל אשר בכחו לעשות ולא עשה, ולא נלחם עם יצרו הרע בספר מלחמות השם, לברח מכל עברה ולקים כל דבר טוב, לפחות דברים התלויים בדביר ובמעשה, שאין האב זוכה לבן מן הבטן ומן ההריון, ואין תלוי בקדשת הנשמה, אלא ענין דבקות המחשבה ליראה ולאהבה את השם ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם, כי אין אדם שליט ברוח בלתי עזר משד"י. אבל הוא דבר התלוי בדבור ומעשה, שזו ביד כל אדם לכף את יצרו ולבטל רצונו מפני רצון קונו. ואם ראשיתו מצער אחריתו יסגא (איוב ח ז), ויערב לו ויבסם לו, ומתוך קדשת הדבור והמעשה יזכה גם לקדשת המחשבה, כי יאר ה' פניו אליו וישלח עזרו מקדש, ויברא ה' לו לב טהור, ורוח דעת ויראת השם יסובבנהו יבוננהו, עד אשר יגדל גדולי הקדש באפן שכל אדם יכול להגיע להיות כאברהם יצחק ויעקב:

 

והן אמת שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב, ב קידושין ל ב), וצריך להקדים תפלה לצרה ורחמין למבעי מן קדם אלה"א על כל דבר פשע שיצילהו, ועל כל דבר טוב שיעזרהו, וכמו שכתבתי במקומו. אבל בתפלה לחוד לא סגי, שאם יתפלל אדם כל היום שיצילהו ה' מיצר הרע ושיעזרהו על דבר כבוד שמו, והוא לא יתחזק על יצרו, הרי זו תפלת שוא, כי השם ברא יצר לב האדם רע להנאתו ולטובתו, כדי שיכף את יצרו ויקבל שכר כי זה כל האדם, ואלמלא יצר הרע, הן האדם היה כמלאכי השרת, ולא היה לו שכר וענש, ולא היה צריך לבוא לעולם הזה, וכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, שיכפו את יצרם ויקבלו שכר טוב בעמלם, ולפם צערא עושה נחת רוח ליוצרו ויקבל שכר טוב בעמלו, באפן שהוא בלתי אפשר שיסיר את לב האבן מקרבנו עד כי יבוא שילה, ואין תפלה מועלת לענין זה. הא למה זה דומה, לאיש שהוא כלוא בבית וידיו אסורות ואינו מפקח על שום עסק, ומבקש רחמים כל היום שיצוה השם אתו את הברכה, שבודאי אין תפלתו עושה פרות, ואין הקדוש ברוך הוא עושה נס דרך ארבות בשמים להריק לו ברכה, שהרי כתיב (דברים יד כט) למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה. וצריך עסק מעט במלאכה או בסחורה, ורחמין למבעי שתהא מלאכתו מתברכת וברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), כן הדבר הזה. ונוסף גם הוא, שלענין הפרנסה יש זכות גורם, שיעשה לו נס וימצא מטמון או ישרה ברכה בכיסו ובנכסיו, ויש שמלאכתו נעשית על ידי אחרים והוא יושב ובטל ממלאכה, אבל לענין יצר הרע, אין מידו מציל לגמרי, אלא צריך שיתגבר וגם תחנונים ידבר, וברב הימים ימצא עזר משד"י ואת ררח הטמאה יעביר, ואין הקדוש ברוך הוא עושה אלא סיוע, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב), רק שהבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד א) (ועוד כתבנו מזה לעיל בערך חזק, עין שם):

 

עבירה

 

ידוע מאמר התנא (אבות ד יא) העובר עברה אחת, קנה לו קטגור אחד. והיא מלפפתו ומוליכתו ליום הדין. ואפלו לא עבר אלא עברה אחת, הרי הוא בכלל, ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה (דברים כז כו). וכל עברה שעובר הרי זה לא חס על כבוד קונו וענוש יענש, אם מאמין שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו וחוטא בפניו, או אם אינו מאמין והרי הוא כדוחק רגלי השכינה. ומאחר שהעולם נדון אחר רבו, למחש בעי שמא על ידי עברה אחת מכריע את כל העולם לכף חובה, וענוש יענש על אשר גרם עכבות משיחא והשחתת עולם וצער העליונים והתחתונים. וכל עברה שעובר הרי הוא כעובד עבודה זרה, שכמו שהעובד עבודה זרה מניח את השם אל עולם ומקבל עליו אחר לאדון ופטרון, כן זה מקבל עליו את יצרו שיהא שופטו והוא ימשל בו. ועוד יש ויש כמה וכמה צדדין לחיב את החוטא על כל עברה ועברה, כי רבה רעת האדם החוטא בשמים ובארץ עד אין חקר:

 

והן בעוון, יש כמה וכמה עברות שדשו בהם רבים ונעשו כהתר, כגון, ראית נשים, וכל מיני דבורים אסורים, לשון הרע, נבלות הפה, ליצנות, חנפה, שקר, הזכרת השם לבטלה, שבועת שוא, תפלות וברכות חטופות וקטופות ובלי כונה, דבור חל בבית הכנסת, דבור חל בשבת, דברים בטלים, גאוה, כעס, וכהנה וכהנה אסורים ומדות רעות ובטול מצות, ובטול תורה כנגד כלם, עד שהעושה אלה אינו כואב לבו ואינו מתחרט ומרעה אל רעה יוצא, והחי יתן אל לבו הדברים הנאמרים באמת, כי גדולה עברה וגורם רעה גדולה לעצמו ולכל העולמות העליונים והתחתונים, והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בה' ובתורתו הקדושה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים, יחרד האיש וילפת ויחוס על כבוד קונו ועל כל העולמות, ועל נפשו העלובה כבודה בת מלך, ויום ליום יהיה בורח מן העברה יותר ויותר כמלפני חרב, ויתגבר על יצרו ולבו למו אב יצעק שיעזרהו ויצילהו מן החטא, יותר ויותר מהצועק ומתפלל על בנו יחידו אם מטל על ערש דוי בסכנת מות, כי צרת העברה צרה שמה, אין צרה בעולם גדולה כמוה, ועליה אמר דוד (תהלים כה יז) צרות לבבי הרחיבו, ממצוקותי הוציאני. ולדידי חזי, דכל צרה שנאמרה בספר תהלים היא על ענין זה, ועל זאת יתפלל כל חסיד אל ה' כי טוב וישר הוא, על כן יורה חטאים בדרך טובים:

 

עזר

 

כמו שהקדוש ברוך הוא עזרה בצרות נמצא מאד, כן ראוי לאדם שילך בדרכיו ויעזר את חברו בגופו וממונו ובדברים טובים דבר בעתו, ויהא נושא בעל עם חברו ולא יאמר שלום עלי נפשי ומה לי ולצרה הזאת. כי כלנו בני איש אחד נחנו, אחים אנחנו, ואח לצרה יולד. והעוזר, יהיה אלהי"ם בעזרו ועליו יציץ נזרו:

 

עונג

 

ידוע מעלת המענג את השבת, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח, א) שנותנין לו נחלה בלי מצרים, ונותנים לו משאלות לבו ונצל משעבוד מלכיות. ואמרו (שם קיט, א) עשירי חוץ לארץ במה הם זוכים, מפני שמענגים את השבת, וכמעשה יוסף מוקיר שבת (שם). ואותו אדם שהיה אוכל בשלחן של זהב, משאוי ששה עשר בני אדם (שם). ומתוך השכר בין תבין שעושה נחת רוח גדול ליוצרו. וזה אחד מן הדברים שחבה יתרה נודעת לנו, שבהתענג בדשן נפשו למצוה תחשב ועושה נחת רוח ליוצרו ונוטל שכר, אשרי ילוד אשה שזכה לכך, אשרנו מה טוב חלקנו:

 

והן אמת שיש מן המפרשים שדקדקו ממאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח א) כל המענג את השבת ולא אמרו, כל המתענג בשבת, שאין הדבר תלוי ברצונו, במה שהוא ענג לו, שאם הוא מתענג להיות יושב ובטל או מרבה דברים שאין בהם ממש, או לרבות את השחקי"ם, אין זה ענג לשבת, ויאבד הוא ואלף תענוגים שלו ואל יאבד ענג השבת, כי לא נתנו שבתות וימים טובים אלא לעסק בתורה. על כל פנים גם הפשט לא יפשט דהכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, ויאחז בזה וגם מזה. יאכל וישתה את אשר תאוה נפשו, לשבע נפשו, ויישן יותר מבחל, תדע שהרי אמרו (שבת קיח, ב) "במה מענגו בדגים גדולים וכו"', והדברים עתיקים, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים, כי במצות כאלו שיש בהם ענג והנאת הגוף צריך חזק רב לעשותם לשם שמים באמת, לא מן השפה ולחוץ, שרוצה לצבות בטן ואומר, שבת היום, אכלו היום, שתו ושכרו. ובזאת תבחנו אם אתם עושים לכבוד שבת, כאשר בשאר הימים לא תלכו אחר תענוגי והבלי העולם הזה. ואף מי שבשאר הימים מצטמק ויפה לו, קשה מאד לכון בתענוגים רק בעבור אהבת השם יתברך, וזה אני מפרש, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שיר השירים ז ז):

 

והאיש אשר הוא צדיק וחסיד, ישר ונאמן אינו מתענג משום דבר בעולם רק מעבודת הבורא, ואף מי שהוא מתענג יחשב שכך לו ענג כמו נגע, רק זהו רצונו לעשות נחת רוח ליוצרו. ובודאי שלא נתנה שבת לדחות מפני ענג שבת ואפלו כל דהוא אסור דרבנן לא התר. לא כמו בוערים בעם שמקילין בכמה אסורין, כגון להחם חמין או קאוו"י על ידי גוים או לקנות פרות מגוים, וכהנה אסורים רבים שדשו בהם, וראוי למחות בידם, כי זהו הענג מביא לידי נגע: והנה מי שחננו ה' עשר ונכסים והוא שלו שקט ושאנן לבטח בלא שום צער וטרדה, אין להללו כל כך אם מענג את השבת, כי אם בזאת יתהלל מאן דדחיקא לה שעתא ומצאוהו רעות רבות וצרות, ובהגיע יום השבת ידחק עצמו להוציא הוצאות מעט יותר מכדי יכלתו לכבוד השבת, ומצטמק בחל כדי להוסיף בשבת, ויפנה לבו וישכח עצבו ורגזו וישמח לבו ויגל כבודו ותתענג בדשן נפשו לכבוד צור קדושו הרי זה משבח. ולפי שכלו יהלל איש ששליט ברוחו לעשות דבר בעתו לא יחליפנו ולא ימיר אותו, בעדן חדוה, עז וחדוה, ובעדן עציבותא, עציבותא, ואפלו חס ושלום מתו מטל לפניו בשבת ויתערבב שמחתו, ואז צריך חזוק ודעת נכונה ומישבת לשמר הצרה בקרן זוית עד מוצאי שבת קדש. וכן יעשה בכל עת שהוא עובד אלהי"ם שצריך לעבדו בשמחה ובטוב לבב, יעביר רעה מדעתו וידמה כאלו בשרו ישכן לבטח, ויתן אל לבו שהרי אין רעה בעולם כרעת חרבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו עד שנאמר (ירמיה ח כג) מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה. ואפלו הכי, בעדן חדוה אסור להצטער ולהיות עצב עליו, רק ששון ושמחה ישיג ונסו יגון ואנחה (ישכיה לה י), במקום שלא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב:

 

וכשם שמצוה להתענג בשבת כל קבל דנא, טוב לגבר שלא ילך אחר תענוגי והבלי העולם הזה בימות החל, כי הכל הבל, ואחר רגע כממרה הרי הוא כאלו לא היה ואבד הענג ההוא בענין רע וסופו נהפך לנגע, שכל דין חבוט הקבר ודין תולעת כמו מחט הכל הוא בעבור התענוגים. אבל ההוא גופא דלא אתענג מן הסטרא אחרא בימות החל רק בשבתות ובמועדים, לא יכל סטרא אחרא למשלט עלה ובשרו ישכן לבטח, כך אמרו בזהר הקדוש (ח"ב קמא). ובאבות דרבי נתן (כח ה) אמרו, כל המקבל תענוגי העולם הזה מונעים ממנו תענוג העולם הבא. ולכן צדיק אוכל לשבע נפשו פחות מדי מחסורו וכדי צרכו, והמאכל שהוא ערב לחכו ימשך ידו ונרצה לו לכפר בעדו, ולא יקפיד על המאכל רק יתרצה בכל הבא לידו, השמנה היא אם רזה, המעט הוא אם רב, כך היא דרכה של תורה וכו' והיא נקנית במעוט תענוג, אז יתענג על השם, ואז ימלא שחוק פינו ונחת שלחננו מלא דשן, בזמן שיאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה (תהלים קכו ב) כן יהי רצון במהרה בימינו אמן:

 

עונש

 

ידוע מאמר הכתוב (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קמט ב) כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחצתו של הקדוש ברוך הוא. ומאן דענש וקטל על ידי קללות כמה רעות עושה. אחת דהוה מצי למפק מנה זרעא מעליא (ומי יכול לעשות כמשה רבנו כשהרג את המצרי, דכתיב (שמות ב יב) ויפן כה וכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמו"ר א, כט) שנסתכל עד סוף כל הדורות, אי נפק מנה זרעא מעליא, וכן אלישע כשקלל את הנערים (מ"ב ב כד)). ועוד בה, שבחיים חיותו מרבה מצוות ומעשים טובים ועושה נחת רוח ליוצרו, ובזמן שהרשע מצטער שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי. וכבר כתב מוהר"י אזולאי בהשמטות ספר "דבש לפי", שמה שכתוב (שבת לד א) נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות. הינו שהיו מכונים שאם הרשע חיב מיתה וחפץ ה' בזה תועיל הכונה, ואי לא, לא. והוא על דרך משה רבנו עליו השלום, שנמלך במלאכים כשהרג את המצרי (שמות רבה א כט). אי נמי דנתן עיניו הינו, כשהיה הרשע חיב מיתה ודאי. והתוספות (ב"ב כב א, ד"ה אנא) כתבו אההיא דאמרו אנא ענישתה, שהיו מתעצבים על זה, שאמרו (שבת קמט, ב) כל שחברו נענש על ידו וכו', עין שם:

 

הנה כי כן, ראוי לאדם למחל לכל אדם ולבקש רחמים שלא יענש שום אדם בסבתו. ועוד מטעם אחר ראוי לבקש רחמים על זה כדי שינצל הוא מחטא, כי בקשי גדול יכול מלט מעבר על מה שאמר הכתוב (משלי כד יז) בנפל אויבך אל תשמח. וכתיב (משלי יז ה) שמח לאיד לא ינקה. ואם הוא ינצל אפשר שחברו לא ינצל מחטא מלהיות חושד בכשרים, שיחשד את חברו שהוא שמח על רעתו, באפן שהמקלל את חברו ומבקש רעתו גורם רעה לעצמו. וכשם שאמרו (ר"ה טז ב) שהמוסר דין על חברו הוא נענש תחלה, כן הדבר הזה, שהמבקש שיענש חברו בעבור אשר חטא לו, יאמרו המקטרגים רבונו של עולם, הוא אשר חטא לך, על אחת כמה וכמה שראוי לענש. כל קבל דנא, המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג א):

 

אבל ראוי לראשי עם בכל מקום להעניש את החוטאים, בחרמות ונדויים והכאות על ידי גויים וקנסיות וביושים לפי החטא ולפי צרך השעה, למען יעזב רשע דרכו וכל העם ישמעו וייראו, וכי היכי דתהוי לה כפרה. והנענש יקבל הענש בסבר פנים יפות בידעו נאמנה דטבא עבדי לה, שהרי אמרו (תנחומא משפטים ה) בזמן שאין דין למטה יש דין למעלה. ובמעט שעושים לו מצילים אותו מענש רע ומרבים מכאובים אשר לרשע. ומה טוב חלקו, שעל ידו ישובו רבים מעוון ולא יוסיפו בני עולה למעל מעל כבתחלה, ונמצא שהוא מזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו. צא ולמד מצלפחד הצדיק שעשה עברה לשמה וחלל את השבת כדי להרג (תוט' ב"ב קיט, ב) וכל העם ישמעו וייראו:

 

והחכם עיניו בראשו וישית עצות בנפשו, איך ראוי ליסר ובמה ראוי ליסר ואת מי ראוי ליסר, שלא יצא לתרבות רעה ושלא יצא מחלקת בעיר ושלא תצא תקלה, הכל לפי המקום ולפי הזמן, ולפי מה שהוא אדם, ולשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו). ויודיע דרכיו לנענש שעושה לו לטובתו לתקון נפשו, ולכפר עליו מאשר חטא על הנפש, ויקדים תפלה לפני ה' שיתקנהו בעצה טובה ושלא תצא תקלה מתחת ידו, ובכן חן וכבוד יתן ה', לא ימנע טוב להולכים בתמים:

 

עצה

 

שומע לעצה חכם ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד), ומה טוב שיהא לאדם חבר טוב, איש עצתו יודיענו ואל בינתו אל ישען, כי כל האדם כוזב, וטובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואפלו הגדול יטל עצה מן הקטן, כמו שמצינו בהקדוש ברוך הוא שאמר (בראשית א כו) נעשה אדם. ונמלך במלאכי השרת, ללמד אדם דעת שבמקום שאין גדולים וזקנים, יטל עצה מן הקטנים, אבל צריך שיהא אוהב נאמן אצלו, שאם לא כן יותר טוב שלא יטל עצה ממנו, דשמא ישיאנו עצה שאינה טובה, או שמא ישיאנו עצה טובה לפי תמו והוא יחשד בכשרים ויניח עצתו, או ילך אחר עצתו ואפשר שלא יצא טוב לו ויבוא לחשדו. ואין אוהב נאמן לאיש כמו אשתו, לכן אמרו (ב"ב נט ב) אתתך גוצא, גחין ולחיש לה, אבל מאחר שדעתן של נשים קלה, יותר טוב שילך אצל חכם שנהנים ממנו עצה ותושיה, ויטל עצה ממנו שהוא ייעצנו עצה הוגנת על פי התורה, ועל פי הישר בשכל טוב. ומסתמא כל שהוא תלמיד חכם, הוא נאמן רוח מכסה דבר ומיעץ עצה טובה והוגנת, אפלו אם היה נוגע בדבר, וכל שכן שעל הרב כיון שאינו סוחר אינו נוגע בדבר:

 

וראוי לאדם לתן עצה טובה בכל לבו אפלו לשונאו, וכמו שכתב בספר החסידים (סי' קלד) אי משום כדי לצאת ידי שמים, ואי משום שחברו יחשדנו ויניח עצתו ויעשה להפך, ובזה ינקם ממנו. ואף אם בטובת חברו יוצא נזק לו אל יחוש, כי בשכר זאת ה' ישלם לו טובה כפילה. ואם רוצה לחוש לעצמו, לא משום זה יתן עצה שאינה הוגנת, אלא יחשך עצמו מן העצה ויאמר, אין בי עצה, לך אצל אחר, וכל העצות ישמע, וישא ויתן בדבר, וימלך בקונו ויתפלל אליו שיתקנהו בעצה טובה מלפניו, ועצת ה' היא תקום (משלי יט כד):

 

ערב

 

כתיב (משלי יא טו) רע ירוע כי ערב זר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קט) רעה אחר רעה תבוא לערבי של ציון דעבדי שלוף דוץ. דהינו שתובעים את הערב תחלה. והן עתה לפי מנהג העולם ותקנת השוק כל הערבות הוא כמעט כהאי גונא, שמי שנוטל ערב אינו רוצה לילך בדינא ודינא עם הלוה ולירד לנכסיו, אלא כיון שאינו פורע לו, תכף תובע את הערב, שכן על אמונתו הלוהו, ויש שמתנין בפרוש רצה מזה גובה. והן אמת שזה דבר קשה על האדם ובפרט אי דחיקא לה שעתא ומצטרך לתן חילו בשביל אחרים, שניו יחרק ונמס ותוהא ומתחרט אלף פעמים על מצוה שעשה:

 

והן אדם נמצא נבוך בענין זה, שאם ילכו שנים יחדו לעיר אחרת לירידים, וישאלו את האחד אם יוצא ערב בעד חברו, אם יאמר לאו, הרי פסקה לחיותה, שיבין המלוה שאינו בר סמכא להלוותו, ועל כן הוא מכרח לכנס ערב, אבל הדרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה שלא יכנס ערב, אלא אם נוטל משכון מקדם, או יאמר למלוה, תדע שאין אני יוצא ערב אפלו על המלך שכך קבלתי עלי מפני הרמאים, וכן יעשה. ואם יבוא חברו לבקש ממנו שיצא ערב, אם יש לו ממון יאמר לו הילך, ואם לאו, יאמר לו כדברים האלה, ויפרסם הדבר באפן שכל רואיו יכירוהו ולא יקשה בעיניהם. ואין ראוי למלוה לבקש ערבות מאחד בפני הלוה, או לומר ללוה, אם תביא לי לערב את פלוני, אתן לך, שנמצא מכריח את חברו להיות ערב על כרחו שלא בטובתו, מפני הבושה ומפני הכבוד ומפני דרכי שלום, והרי זה עובר על מה שאמרה תורה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך. דעלך סני לחברך לא תעבד (שבת לא א). אלא אם ירצה, ילך שלא בפני הלוה ושלא בידיעתו וישאל אותו, רצונך להיות ערב על פלוני, שבלאו הכי, אין רצוני ללוותו, ואם יאמר שאינו רוצה להיות ערב, אז יאמר להרוצה ללוות, איני נותן אלא במזמי, בים ואי אפשי בערב. ואם ערבת לרעך, מהר ושלם לו, שאם לא תרצה לשלם יחרה אף חברך עליך יותר מאם אתה היית חיב לו מחוב שלך, כי בחוב שלך אמור יאמר, מה יעשה הבן שהצרך ללוות ואין לו לשלם, אבל בערבות יאמר לך, למה עכרתני, ומה לך לכנס בתגר זה להיות ערב, שכן על אמונתך הלויתיו, נמצא שאתה רוצה להטיב את חברי ולהרע עמדי, ולמה תעשה כה, הרי אין דוחים נפש מפני נפש, היה לך מתחלה לטל משכון, ואם אתה האמנתו מאי אכפת לי, אלמלא אתה אני לא הייתי מאמינו ולא הייתי מלוה לו כלל, הנה כי כן הישר והטוב, שלא ידחה את המלוה לילך עם הלוה בדינא ודינא ושירד לנכסיו, אלא תכף ישלם לו והוא יבקש מן הלוה. ולאידך גיסא, אם לא יצא ערב בפרוש אלא שהיה שתף או שלוו ביחד בכתב אחד, ואחד מהם פרע חלקו והאחר לא פרע, אין זה מדרך טובים וארחות צדיקים שיתבע את האחר מדין ערבות, כי מה פעל ועשה ומאי הוה לה למעבד, ודי לו שיעמד בשלו. זה כלל גדול לרוצה להיות נושא ונותן באמונה, שלא ילך אחר הדין אלא אחר הישר, ובזה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם:

 

ערך

 

הנה כל עניני עבודת השם יתברך שמו בעו הערכה, איזו היא דרך ישרה שלא יצא שכרו בהפסדו. כגון העומדים בבית ה' בלילות יראו אם יכולים לעמד שלא תחטפם שנה בקריאת שמע ובתפלה, ואם לא יישן ביום יבוא לישן בערבית וברכת המזון, שאז נמצא שההפסד יתר מאד על השבח, וכן אם יהיה לומד מתנמנם, נים ולא נים תיר ולא תיר, הרי זה יגע לריק וההעדר טוב ממציאות הרע, וטוב מעט בכונה (טור ושלחן ערוך ז, יד), והרי זה דומה לדאמרי אנשי, שהכילי חושב להרויח אחת ומוציא ארבע, כן זה חושב להרויח מצוה אחת ומפסיד כמה וכמה. ולעולם צריך לראות שיהא התוספת מרבה על העקר, לא מפסיד את העקר, ושלא יפסיד הזוז בשביל הפרוטרוט. וכן צריך להעריך ולהבחין בין טוב למוטב, כגון בענין הלמוד יבחר לו לפי שכלו ולפי עתות הפנאי שיש לו, איזה למוד יותר חשוב ילמד, כגון דינים הנצרכים דבר בעתו, או הלכות מעשה הקרבנות, שהוא חשוב מאד לפני המקום, או ספרי מוסר ויראת השם, ואם הפנאי מסכים עמו יאחז בזה וגם מזה, ויהיה ידו בכל כל:

 

וכן כשמוציא מעותיו לדבר מצוה יעריך איזו מצוה היא יותר חשובה לפני המקום. וידוע מאמר הירושלמי (שקלים סוכ"ה) על אותן בתי כנסיות שאמר, כמה נפשות שקעו אבותיך בכאן, מי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא, ובפרט מי שאין ידו משגת לעשות פזר גדול, יראה במה מוציא את מעותיו שיהא למצוה היותר חשובה, כסוחר טוב שמבקש להלביש מעותיו בסחורה שיש בה רוח יותר. רק אם הרחיב ה' את גבולו יהיה ידו בכל, ופתוח יפתח את ידו לתן לכל קפות הקהל ולהקדשות, ולהיות שושבין וסנדק וכדומה, כל אשר בכחו לעשות יעשה, וטוב איש יכלכל דבריו במשפט:

 

עניות

 

עניות הוא נסיון גדול לאדם כי רבה רעת העני כמאמר רבותיני זכרונם לברכה (קהלת רבה ספ"ז) חסרון כיס קשה מכלם. כי נודד הוא ללחם איה, עולם חשך בעדו, ועוללים שאלו לחם פורש אין להם (איכה ד ד), ובביתו אין לחם ואין שמלה ואין פרוטה בכיס, ריקם ריקם לגזרה שוה, והנושים נוגשים ובעל הבית דוחק על שכירות הבית, וי מגוא וי מברא, רעה אחר רעה, צרה על גבי צרה, ומחלוקות רבות באות עליו והוא מן הנעלבים נבזה וחדל אישים, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינן נשמעין, והוא אביון ותאב לכל דבר, ונפשו יבשה אין כל, וכהנה רעות רבות וצרות שעוברות על נפש העני אשר לא יכילון מגלות. כללו של דבר, שכל ימי עני רעים ומרים כלענה ורוש. זאת נחמתו בעניו, בידעו כי יחלץ בעניו מדינה של גיהנם, ויפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד, יז). ויתן אל לבו, היתכן, ששופט כל הארץ לא יעשה משפט ישר, חס ושלום, וישנה לבן בין הבנים ויתן לאחד לאכל לשבעה ולמכסה עתיק ולהתענג מרב כל, ולאחד יניח ברעב ובצמא ובערם ובחסר כל, חלילה לאל מרשע ושד"י מעול, אלא ודאי, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ולו נתכנו עלילות ודטבא לה עבדי לה בלי שום ספק ולפם צערא אגרא לעולם שכלו טוב, ואשריו אם יעמד בנסיון ולא יתרעם על מדותיו יתברך ויקבל הכל בשמחה ובטוב לבב, ועל כל צרה וצרה שלא תבוא ינענע ראשו ויאמר, גם זו לטוב. ויאמר, אם לפני האל יתברך הגון, לפני לא כל שכן, ויחשב שבארזים נפלה שלהבת לקדושים אשר בארץ גאוני עולם עברו ימי עני ודחק וצער כמפרש בש"ס ומדרשים, כגון הלל (יומא לה, ב) ורבי אלעזר בן פדת (מגילה כח, א ב"ב י, א) ושלמים וכן רבים אשר עברו על ראשם רעות רבות וצרות יותר ממנו, ולא טוב הוא מהם, ויהא מתהלך בתמו צדיק, ולא יעבירנו עניותו על דעת קונו, ולא יגנב ולא יכחש ולא יעשה עולה ולא ידבר כזב, כי מוטב לו לאדם למות ברעב ולא יהא רשע לפני המקום שעה אחת. והשם לא ימנע טוב להולכים בתמים, כי הוא זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו (תהלים קלו כה). וכשהוא יושב ובטל לא יהא מיושבי קרנות ולא יתעסק בשחוק הקוביאות, ולא יהא בסבאי יין שותי שכר, כמנהג כמה עניים חסרי מדע שמכלים ימיהם לריק ושנותיהם לבהלה, הולכים אנה ואנה בשוקים וברחובות קריה ובקרונות על מגן, וכדי לפקח צערם מרבים בשתיה ומכלים ממון שאין להם ובאים לידי בזיון ונועלים דלתי הרחמים בפניהם, כי יאמר העשיר, מה לי לתן צדקה אל המיאנ"ה, ואינם רוצים לידע שעושה לפקח צערו, וכי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו, הן הם מטעמים ומעדנים לנפשו. איך שיהיה, לא כל אדם דן את כל האדם לכף זכות, ויהי האדם לרוח ממללא ועצר במלין מי יוכל, ולפי האמת, השתיה היא רעה חולה מנפש ועד בשר יכלה, רע לשמים ורע לבריות, רע לעולם הזה ורע לעולם הבא כאשר נכתב במקומו, ונמצא העני יורש תרתי גיהנם חס ושלום:

 

אך בזאת יתהלל העני שאם יוכל להרויח, בזעת אפו יאכל לחם ולא יבש ולא יכלם מלעשות מלאכה בזויה, כמאמר רב לרב כהנא פשט נבלתא בשוקא וסב אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבא אנא (פסחים קיג א). וגדול הנהנה מיגיעו שעליו נאמר (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (ברכות חק א). ולא יטיל עצמו על הקהל להתפרנס מן הצדקה בנקל, אלא ידחק עצמו ויהא מצטמק ויפה לו, שהרי אמרו (שבת קיח א) עשה שבתך חל ואל תצטרך לבריות. ואמרו (פאה ספ"ח) כל מי שצריך לטל ואינו נוטל, אינו מת מהזקנה עד שיפרנס אחרים. ולא יתרעם על העשירים ולא ימסר דין עליהם, רק יבקש ממי שהעשר והנכסים שלו, ויאמין באמונה שלמה שמפתח הפרנסה היא ביד הבורא יתברך שמו והוא הנותן כח לעשות חיל, והוא הנותן בלב העשיר ומזמין לעני פרנסתו על ידו והרבה שלוחים למקום:

 

ולכן לא יכבד על העשיר לעשות בקשתו, ולא יקשה בעיניו בשלחו אותו ריקם מאתו, רק ידמה כמי שהולך אל גזבר המלך ושואל מאתו אם על ידו שלח לו המלך מנת חלקו וארחתו, ואם יאמר לו לאו, לֹא יחוש על הגזבר, כי יאמר, מה לי ולו, שלא זכה שיחפץ בו המלך לעשותו שלוחו שליח מצוה, והן ישלח על ידי אחרים, דכלום חסר בבית המלך הרבה שלוחים והרבה אפנים, כן הדבר הזה, כי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טז, א). ואם מצטרך לבריות לא ירבה בהוצאות בתענוגים ובמלבושים נאים, כי ידברו עליו תועה ויאמרו, חזו גברא שאינו צריך לטל ונוטל, ומה לנו לתן צדקה לאיש כזה שדומה כמטיל מים לים. ומה גם אם יש לו נושים שצריך לזהר ולשמר מלהוציא הוצאות ומלהתראות כעשיר, כי ידברו עליו תועה ויחרקו שן, ולכן אם יקר מקרהו שימצא לקנות בזול שוה מאה באחד, לא יאבה ולא יקנה, ואם יקנה, יחזר וימכר וירויח ולא ילבש ולא יתכסה ביותר מכדי מה שיש לו, ולא יתראה, דלאו כלי עלמא ידעי איך בא לידו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט יד):

 

וכשאינו מוצא במה להרויח ולהשתכר, יעסק בתורה כי טוב סחרה מסחר כסף. ועל כל פנים אף אם שרא דעניותא רדף אבתרה דתלו בה טפלי ודחיקא לה שעתא טובא, ויש לו עסק רב, אפלו הכי לא יעבר מלהתפלל בצבור שחרית מנחה ערבית, ויום ליום ולילה ללילה יקבע עתים לתורה אם מעט ואם הרבה יוכל, וכל אדם אינו חיב אלא כשעורו, ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. וי, יבה כבוד ביתו ושלום ביתו, ומאחר שאין פרוטה בכיס, יהא מתיקות בפה ובחך מתוק, ולשון רכה יפיסנה בדברים ויגיד לה צערו ויפק לה נפשו ויאמר לה, אי הוה לי, עבדנא לך עיר של זהב, וטוב פת חרבה ושלוה בה:

 

ואם יראה לו שבעיר אחרת יוכל למצא פרנסה, לא יקנה אדון לעצמו, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ עה, ב) הקונה אדון לעצמו צועק ואינו נענה. ופרשו, דהינו מאן דביש לה בהאי מתא ולא אזל למתא אחריתי לכן יכתת רגליו וילך לו מארצו אל אשר ימצא לבקש לו מנוח אשר ייטב לו לעבודת השם יתברך, אבל לא יצא יחידי לסובב בערים ויניח את בני ביתו, דלפי מה שעינינו רואות, נפיש בטרחא וזוטר בשעורא, ועל הרב היא לא תצלח, רק זוהי דרך ישרה, שיבקש מקום להתישב עם אנשי ביתו במקום אשר ימצא להרויח ולהשתכר, או על ידי אמנות או בסחורה, או לשרת ליחיד או לרבים וכדומה, ואל יחוש על הפרדו מארצו וממולדתו, הכל הבל נגד התועלת שלא יהא נודד ללחם, ושיהא מישב לעבד את בוראו. וישפך נפשו לפני השם, שיעזרהו לעמד בנסיונו ושיזמין לו פרנסתו. הן אלה קצות דרכי הישר לעני בעניו, ובזה יזכה למרבה טובה בעולם שכלו טוב ומצא כדי גאלתו:

 

עין הרע

 

עין הרע הוא מהדברים שמוציאין את האדם מן העולם, וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ קז, ב) תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד בדרך ארץ. וצריך האדם להשמר מאד כאשר יוכל, דהינו שלא יתראה, לא בחכמתו ולא במעשיו ולא בעשרו, אבל צריך דעת שלא ירגישו בו שהוא משתמר שלא יבואו להקפיד עליו על שחושדם שהם בעלי עין הרע. ובפרט אם איש עני הוא ורואה שהעשיר משתמר ממנו, או מי שהוא חשוך בנים ורואה שאבי הבנים משתמר, הם מתדכאים ולבבות יכאבו ואחזו צער, וכל ערום יעשה בדעת. וגם לא יעמד על טובת חברו ולא ישב בחנותו ולא יתן עיניו בה ולא ידבר עליה, כדי שאם יארע לו שום נזק לא יתלה בו הקלקלה. ואם יתגלגלו הדברים שיזכיר שבח וטובות חברו, תכף יברכהו שלא ישלט בו עין הרע:

 

וכבר יש בספרים כמה סגלות להנצל מעין הרע, ובפרט עשב הרוד"ה שהוא מסגל מאד לנשאו עליו, וראוי לילך אחריהן כי הוא בכלל ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד טו). וכן לנצל מעין הרע של עצמו, איתא בש"ס (ברכות נה ב) דיש סגלה, שיסתכל בעינו צד שמאלי של חטמו. ועל הכל תפלה עושה פרות, כי אלהי"נו מרחם, שומע תפלת כל פה והוא המציל את עמו ישראל מעין הרע ומכל דבר רע. ועל כל פנים לא ימנע מעשות מצוה מפני חשש עין הרע, כגול להביא עני לביתו, או לדרש ברבים ללמד דעת את העם, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא והיא מגן וצנה. ובש"ס אמרו (שם) האי מאן דדחל מעינא בישא, לימא "אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא בה עינא בישא וכו"', וטוב לגבר שיאמר כן בכל יום:

 

עריות

 

ישראל קדושים ומעוטן בעריות, וחרדים מאד על אסור עריות ובפרט היושבים בערי ישמעאל הם גדורים יותר בעריות. אבל יש קריבות דעריות שאין נזהרים בהם, השם הטוב יכפר בעד, כי לכל העם בשגגה. שהרי אמרו (שמות רבה טז ב) האשה נמשלה לגפן שנאמר אשתך כגפן פוריה. אמר הקדוש ברוך הוא כשם שאם נדר נזיר לשתות יין אסור לאכל ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך אסור לגע בה כל עקר, וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו מביא מיתה על עצמו. ותמן תנינן (אבות א ה) כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו וסופו יורש גיהנם. ועד היכן גדר מרבה שיחה, עד שאמרו (ערובע נג ב) שבשביל שאמר רבי יוסי הגלילי לברוריה, באיזה דרך נלך ללד, קראתו, גלילי שוטה בשביל שהרבה שיחה, שהיה יכול לומר, באיזה ללד. ואמרו בש"ס (קדושין ע א) שאסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, ובפרט שתתן לו לרחץ פניו או ידיו או רגליו, או שתמלא לו כוס יין או שכר, או שתציע לו המטה בפניו הוא עוון פלילי, שאין אשה עושה אלה אלא לבעלה או לאביה או לבנה, ודוקא בטהרתה. וכן אמרו (שם) קול באשה ערוה. ואסור לשאל בשלום אשה כלל, וכל אלו הן הלכות פסוקות בש"ס ובשלחן ערוך (אבן העזר סימן כא):

 

ואסור ראית הנשים הוא חמור מאד וחשוב כזנות, שכן כתוב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ומתגלגל בעוף הנקרא "ראה". וכתב הרמב"ם שנקרא משמד לדבר אחד, ועל מי שאינו מסתכל בנשים אמר הקדוש ברוך הוא הדין דידי (ירושלמי ברכות פ"א, ה"ה). ואסור ההסתכלות בנשים הוא אפלו אס אין לבבו פונה להרהר הרהורים רעים, מכל מקום הראיה פוגמת בעיני הנפש, ומתוך כך עינינו חשכו מראות במשכלות, וזה יצר באנוש בראותו אשה שרוצה להכירה, וצריך לדחק את עצמו ולהיות עוצם עיניו מראות ברע, ולפם צערא אגרא:

 

והנה בענינים אלו של קריבות האסורות דאמרן בנשים זרות, נקל הוא לזהר, אבל הדבר הקשה לזהר בקרובותיו, ובפרט הנלוות עמו בבית, ומה גם שאין מי שיזהר כי לא ידעו שיש אסור בדבר ונעשה כהתר, והרוצה לזהר מחזי כיוהרא לומר לאשה שאינו רוצה לקבל ממנה לטל ידיו, או לקבל ממנה את הכוס וכדומה. אבל האיש הירא את השם יחרד וילפת מעשות כל דהוא נדנוד עברה, ולא ישוב מפני כל, כמו שלא היה חושש לשום דבר כדי לנצל מלהפסיד אלף אלפים דינרי זהב, על אחת כמה וכמה כדי שלא להתחיב בנפשו, ושלא להכעיס את בוראו זה כלל גדול בתורה:

 

והנה באסורין אלו של קריבות דעריות, הנשים נוטלות חלק בראש והן תוסרנה ביסורין וענשים קשים ומרים בגיהני גיהנם וצעקה ואין מושיע לה, כאשר הן גרמא בנזיקין דמגרי יצר הרע באנשים, על ידי שהולכות בין האנשים ומדברות עמהם דברים יתרים. ואפלו אם נקה האיש מעוון שנלחם עם יצרו ונצל מעברה ומהרהורי עברה, האשה ההיא תשא את עוונה, ומה גם אם גרמה לכשל בה בהרהורי עברה, אוי לה אוי לנפשה. ומה גם אם זמרין גברי וענין נשי שירי עגבים והן מקשטות, שהוא כאש בנערת, רחמנא לצלן. הנשים ההנה רעה תבוא עליהן בעולם הזה או בעולם הבא:

 

ואשה יראת השם היא תתהלל (משלי לא ל), שתזהר ותשמר שלא יכשלו בה בשום מכשל והרהור עוון, ותחשד את כל אדם כלסטים לענין זה, כי אין אפוטרופוס לעריות, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נב ב), וכל יצר מחשבות לבו רק רע, ואם הוא איש, טוב שילחם עם יצרו ואולי ינצחנו, מה לה ולצרה הזאת להכניסו בתגר זה, ולכן אשת חיל תהיה צנועה, כל כבודה בת מלך פנימה אז תתענג על ה'. ומצוה מטלת על האנשים להזהיר הנשים בנות ביתו, שתהיינה צנועות בפני כל בני אדם: עדות

 

בכמה דברים אדם מעיד על עצמו ועדיו זכין לו או חבין לו, כגון אם יאמר שבשרו עליו יכאב על שאינו תלמיד חכם, בזאת יבחן, אם ימסר נפשו על בניו שיהיו תלמידי חכמים בכל כחו ומאדו. ואם יאמר אדם שנפשו עגומה על שאין לו עשר כדי שלא להיות נצרך להיות טרוד על המחיה ועל הכלכלה, ולהיות רק עסוק על התורה ועל העבודה, עדות יש, אם בשבתות וימים טובים וחלו של מועד וכל שעה שהוא פנוי אינו מפנה לבטלה, אלא יושב ולומד ועוסק בעבודת השם יתברך שמו, אז יאמנו דבריו והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, כי כן מדתו יתברך, שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (קדושין מ, א), ואם לא יעשו כן, כשיאמרו לכשאפנה אשנה (אבות ב, יד) יושב בשמים ישחק למו (תהלים ב ד) וכבר פרשו בזה הקדמונים קרא דכתיב (שם עה ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפט:

 

ועוד עדות יש, אם ישתדל בכל מאמצי כחו, להחזיק ביד לומדי התורה בגופו ובממונו כדי שחלק כחלק יאכלו. ואם יאמר אדם שנפשו עגומה על כי בעוונותינו חרב בית המקדש, ואין לנו לא מזבח ולא כהן שיכפר בעדנו, עדות יש אם כנים הדברים שיעשה מה שהוא במקום קרבן, כגון עשות צדקה וגמילות חסדים ולמוד מעשה הקרבנות ותפלה בכונה, שהביא במקום קרבן. והמביא דורון לתלמיד חכם הוא כאלו הקריב בכורים (כתובות קה, ב), והרוצה שיקריב נסכים ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין (יומא עא א). ותענית חשוב כקרבן וכל מיני יסורים אם מקבלם מאהבה, וכל שכן אם מיסר את עצמו ביסורים וסגופים כאשר יוכל שאת חשוב מזבח כפרה. וכן כמה דברים יש, שמועילים לכלא פשע ולהתם חטאת כמזבח כפרה:

 

והמתענג בשבת ואומר שמכון לשם מצוה, לכבוד שבת קדש, עדות יש אם אינו הולך אחר תענוגי והבלי העולם הזה בימות החל, ואם מקים מצות סעדה שלישית וסעדה רביעית, אפלו כשהוא שבע ואינו תאב לאכל כלל, זהו לעדות על כשהוא רעב שעושה לשם מצוה, וכן על זה הדרך אם מקים מצוות שיש בהן ענוי נפש, עדות הן על מצוות שיש בהן ענג נפש שעושה לשם מצוה. הביטה, שאנו מזכירין בכל יום תמיד עקדת יצחק, ואפשר, יאמר אדם, גם אני, אם היה אומר לי הקדוש ברוך הוא כמו שאמר לאברהם אבינו, אעשה כן גם אני, שהרי אנו מכונים בקריאת שמע שאנו מוכנים למסר נפשנו על קדשת השם אם יבוא לידינו, אבל עדות יש, שהרי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואם הוא עובר על דעת קונו על בצע כסף, כל שכן שאינו מוסר נפשו. ואם היה מוסר נפשו לא לשם שמים, אלא לפי שסוף אדם למות, ונבחר מות שהוא מקבל פרס מיד ולבבו יבין שעל ידי זה הוא מזמן לחיי העולם הבא, שעושה דבר גדול כי נפש היא חובל, אבל אם הוא אוהב ה' באמת לא יעבר על דעת קונו בשום אפן, ולא ישוב מפני כל עד דכדוכה של נפש, אז השם יחשב לו כאלו מסר נפשו על קדשת השם, ושכרו ישלם לו משלם. וכן אם יאמר אדם, שאם היה לו עשר מפלג היה מפליא י לעשות צדקות וגמילות חסדים, השם יבחן אם עושה במה שיש לו כשעורו, כברכת השם אשר נתן לו כדמבעי לה למעבד. וכן על זה הדרך אל כל אשר יאמר, מעשיו הן הם עדיו, האמת אתו אם זך וישר פעלו:

 

עצרת

 

עצרת הוא חג קדוש מאד, אשר בו קדשנו השם יתברך בתורתו ומצותיו ובחר בנו מכל העמים להיות לו לעם סגלה, ואי לאו האי יומא דקא גרם, כסדם היינו לעמרה דמינו וחקות שמים וארץ לא נתקימו, באפן שראוי לשמח ביום הזה. ואי אפשר שלא לשמח, כי טוב לנו טובת התורה והמצוות מכל טובות העולם הזה ומכל חיי העולם הבא. וקריאת התורה בליל עצרת בסדר המתקן מרבנו האר"י ז"ל היא נפלאת ועושה רשם למעלה, קשוטין אל השכינה. אשרי ילוד אשה שזכה לכך אשר מלך העולם אים ונורא, מלך גדול אשר לגדלתו אין חקר, המשילו במעשי ידיו, ורוכב שמים בעזרו, וישראל עושה חיל ומוסיף כח בפמליא של מעלה, על זאת יגל יעקב ישמח ישראל בעושיו יעלזו חסידים בכבוד ויהיו רק עסוקים בסדר הלמוד כל הלילה, אל דמי להם, בשפה ברורה ביראה ואהבה ושמחה רבה יותר ויותר ממוצא שלל רב, בתת לב מה נעשה בשמים ממעל על ידינו, ומה הימים האלו ומה הגיע אלינו. ובכן עושה אלה הנה שכרו אתו, בני סמיכי וחיי אריכי ומזוני רויחי כמו שכתוב בזהר הקדוש, ולפי גדל השכר, שממנו נדע שעושה נחת רוח גדול למעלה, לו בכח יגבר איש להעביר שנה מעיניו ולהיות ער כל הלילה, ובלבד שלא יהא יושב ובטל או מדבר דברים בטלים, או אסורים, עם המעלה עשן בפיו, כי עושה אלה, השנה הנאה להם והנאה לעולם, אבל עבדי ה' העומדים בבית ה', בלילה הזה לה', צריכים להיות עוסקים בתורה כל הלילה בלי הפסק, ולפם צערא אגרא, והוא תקון גדול לפגם הראות שפגם בראותו ראיות אסורות, כגון נשים ואלילים, ועל אשר פגם בכמה לילות, עמל וכעס שהיה נעור להכעיס את בוראו בשחוק וקלות ראש וכהנה רעות:

 

והכל הולך אחר החתום שיתגבר כארי להיות ער בשעת קריאת שמע ותפלה, שאם לא יוכל עמד, יותר טוב שינוח מעט בלילה, או ישכב כל הלילה ולא יקורא קריאת שמע ותפלה כשהוא מנמנם. ויאחז צדיק ארחות צדיקים לטבל במקוה טהרה באשמרת הבקר כי סודה רם ונשא וקונה הארה וקדשה וטהרה לנפשו. ואחר התפלה יאכל משמנים וישתה ממתקים כפי כחו לכבוד היום כי קדוש הוא, והכל מודים בו דבעינן נמי לכם (פסחים סח, ב). ואחר שינוח מעט יחזר ללמודו, כי חביבה תורה ובפרט בשעתה ביום נתינתה. ומה טוב, דבר בעתו, לשפך נפשו בימים האלה ובזמן הזה שיזכה הוא ובניו לכתרה של תורה, ללמד וללמד לשמר ולעשות:

---

 

 

אות פ

---

 

פרישות

 

הפורש מן העברה כפורש מן המות, ולא זו מן העברה, אלא אפלו מכל דהוא נדנוד עברה. שהרי כתב האר"י ז"ל על הקאוו"י של עכו"ם, וזה לשונו, הפורש ממנו בחל, כפורש מן המות, והפורש ממנו בשבת יזכה לעולם שכלו שבת. ומר מאד, מר ממות היות האדם אשר להבל דמה, גורם פגם וצער וכעס לפני מלך רם ונשא, אים ונורא, שוכן רומה. את זה יתן החי אל לבו אל יליז מעיניו ויהא פרו"ש מרבה, ובזה נר"ו יאיר ולא יכבה:

 

פריה ורביה

 

פריה ורביה היא מצוה רבה ואשריהם ישראל היושבים בערי ישמעאל כלם זהירין, יש זריזין מקדימין ויש מאחרין, אבל אין גם אחד שלא יעסק בפריה ורביה. אבל בערי אדום יש ויש שאין נושאים נשים ומזקינים ומתים כערער בערבה במשאות שוא ומדוחים, אוי להם ואוי לנפשם, שהרי מי לנו גדול מחזקיהו המלך שהיה צדיק גמור ורבה וקבץ פעלים לתורה הפלא ופלא, ומאי דלא נשא אשה היה משום דחזא ברוח הקדש דנפקי מנה בני דלא מעלי, ואפלו הכי בא אליו ישעיהו הנביא ואמר לו (מלכים ב, כ א) כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י ב) מת בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות טג ב) שמי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט את הדמות וכאלו שופך דמים וגורם לשכינה שתסתלק מישראל וחיב מיתה. ועוד אמרו (יבמות סב ב) השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה וכו'. וכהנה רבות מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש. ובודאי מי אשר הוא יהודי ומאמין בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים לא יעשה שקר בנפשו ולא יהא מאבד עצמו לדעת מן העולם הזה ומן העולם הבא. והחטאים האלה בנפשותם שאין נושאים נשים ואינם עוסקים בפריה ורביה, בודאי ימחו מספר חיים ולא ינוחו על משכבותם:

 

ואפלו אם כבר נשא אשה וקים מצות פריה ורביה, אם מתה אשתו לא יהא שרוי בלא אשה, אלא ישא אשה בת אולודי, שכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא ו) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. ומטעם זה ראוי לאדם להשתדל על אשתו ולהוציא זרע רב ולעסק בתרופות אפלו אם יש לו בנים, כי שמא יזרח לו השמש מאשר יצא ממעיו, או מיוצאי חלציו ונפש אחת הוא עולם מלא, כי אחד היה אברהם ויצאו ממנו כל ישראל אשר יש בהם כמה צדיקים וחסידים, ולא כמו תועי רוח בינה שחוששים לצער גדול בנים ולהוצאת הבית מרבה, ומצטערים אם תלד אשתו ילדים רבים, והם מתרצים בשנים או שלשה בנים ולא היו רוצים יותר. ולו חכמו ישכילו, כי ראוי לטרח טרחה מרבה, והכל כאין נגד התועלת הנמשך מן הזרע, שאם בסוף כל הדורות יצא מחלציו איש טוב ירא אלהי"ם הרי די לו, שגם הקדוש ברוך הוא ברא כל העולמות בשביל צדיק אחד, כדכתיב (קהלת יב יג) את האלהי"ם ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ואם חושש בשביל ההוצאה, הרי זה מקטני אמנה, שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים והוא נותן לחם לכל בשר, לחם לפי הטף:

 

ומה גם אם יש לו בנים ולא בנות, או בנות ולא בנים, שעדין לא קים מצות פריה ורביה, דמבעי לה למעבד כל טצדקי, כדי להשלים לקים מצות פריה ורביה. צא ולמד מלאה אמנו, שאף על פי שהיו לה ארבעה בנים, וכי עצרה מלדת, הגדילה לעשות עד שהכניסה שפחתה לביתה להיות צרתה כדי לזכות לחזר להבנות. ומשרה ורחל שהכניסו צרותיהן לבעליהן תוסרנה כל הנשים העקרות ותעשינה כמעשיהן, שיעשו לבעליהן שיקחו אחרת עליהן. ואף כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאת צרתה בצדה, לפם צערא אגרא, ויכולה היא שתגן שיפקד ה' לה כמו שפקד את שרה ורחל ולאה. ואם לא תפקד, כי הוא מפלאות תמים דעים, על כל פנים יאמר עליה (ישעיהו נד א) רני עקרה, כי רבים בניה בעולם שכלו טוב, מה טוב חלקה ומה נעים גורלה:

 

וידוע שהאיש מצוה על פריה ורביה ולא האשה, על כן עליו המצוה הזאת להשתדל בכל מאמצי כחו לזכות להבנות. ואם שהה עם אשתו עשר שנים ועסק ברפואות ולא זכה להבנות, יחיש מפלט לו וישתדל לפיסה שתתן לו רשות לשא אחרת, או יבקש איזה תלמיד חכם שיפיסנה בדברים הנכנסים ללב. ולעולם היא תהיה עקרת הבית, כי ראויה היא לכל כבוד שבעולם על זאת שהכניסה צרתה לביתה. וכך יתנה עם האחרת, שלא תכעיסנה אלא תכבדנה. והן אמת כי קשה לזוגן כי אשה רעותה קנאה, לכן הטוב טוב שתהיינה בשתי בתים או בשתי עירות. ויקח אפלו עניה בחנם ואפלו חגרת ואפלו סומא, רק להעמיד זרע. ואם לא תתרצה, על כל פנים ימכר כל אשר לו ונתן בידה, ויגרשנה בגט כשר ואחרת יקח לו אולי יזכה להבנות, כי רבים עשו כן והצליחו, אף כי עזה אהבת אשת נעורים, הכל כאין נגד אהבת הבורא ואהבת נפשו, כי רבה רעת החשוך בנים כמבאר בא"ר לח"י רא"י בש"ס ומדרשים ובזהר הקדוש ובספר חסידים, תסמר שערת אנוש. ועלינו לבקש מאת אבינו שבשמים, שאל יביאנו לנו ולזרענו ולשום אחד מעמו ישראל לידי נסיון קשה כזה, ויפקד לכל חשוכי בנים בזרע של קימא לעבודת השם יתברך שמו:

 

אבל אם בא לידי נסיון, חילים יגבר להיות גבור חיל לפני ה' למעבד מאי דמבעי לה למעבד, לפם צערא אגרא יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח, וישמח ביוצאי חלציו. ולא יאמר האיש, הן אני עץ יבש ובשלי הצער הזה, אם אין הדבר ברור לו כשמש בצהרים, כי אין זו דרך מוציאתו מידי עברה ואין פוטר אותו מן הדין, ולמחש מיהא בעי אולי יש תקוה. ואם בכל זאת אחר כל העמל והטרח לא זכה להבנות, או שיודע בעצמו שאינו בר אולודי, אז לא יצטער ולבבו לא יכאב מאחר שעשה מה שמטל עליו, הנה שכרו אתו משלם, יד ושם טוב מבנים ומבנות (ישעיהו נו ה), והן הם מפלאות תמים דעים ולו נתכנו עלילות, והוא הטוב בעיניו יעשה, כי מה לו מבנים ומבנות כי אם עשות רצון אבינו שבשמים, כי השאר געגועי הילדים ושיהיו לו יורשים, הכל הבל ורעות רוח, ומאחר שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (ברכות ו א), ומקבל שכר טוב בעמלו מה לו להצטער, רק ישמח בחלקו ולא יוסיף לדאבה. ועל כל פנים את אשר בכחו לעשות יעשה, ויגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, או בני עניים על התורה ועל העבודה, שמעלה עליו הכתוב כאלו ילדם (סנהדרין יט ב). או יכלכל איזה תלמיד חכם ויספיק לו די מחסורו חשיב כבנו, כדכתיב (תהלים עז טז) בני יעקב ויוסף סלה. ויעשה הקדשות שיזכר שמו עליו, ואם הוא תלמיד חכם יעשה ספר, עושה אלה קונה שם טוב ועל טוב יזכר שמו יותר טוב מבנים ומבנות:

 

ועקר פריה ורביה בתורה, שישתדל לחדש חדושים ויפוצו מעינותיו חוצה ויעמיד תלמידים הרבה, אולי יזכה שיהא נצר מטעיו, מעשה ידיו להתפאר ואז אשריו מה טוב חלקו:

 

פורים

 

פורים הם ימים טובים נזכרים ונעשים, ימי משתה ושמחה שמחה של מצוה, כי הן הראנו ה' חבה יתרה, כי בהיותנו בסעדת אחשורוש עומדים ומכעיסים לפניו, ובאותה שעה נתחיבו על שנהנו מסעדתו של אותו רשע (מגילה יב א). באותו פרק חס רחמנא עלן והקדים רפואה למכה שנהרגה ושתי, שלבסוף רפואה פרח במשתה היין, ומתוך כך קבעו הימים האלה ימי משתה ושמחה, וזכינו בו בארבע מצוות: מקרא מגלה, ומשתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, והן מצוות חביבות הבאות מזמן לזמן, וסודן רם ונשא, וראוי לזהר בהן ביותר לעשותן כתקונן דהינו, מקרא מגלה אות באות תבה בתבה בשפה ברורה ובנעימה. ואף מי שאינו יודעה ידחק עצמו ויבקש ברצי כסף מי שיאמר אתו, ויתנהל לאטו, כי הסומכים עצמם לצאת על ידי שמיעה, קרוב לודאי שאינם יוצאים ידי חובה, שכמעט בלתי אפשר שלא יפסידו מלשמע תבה אחת. ומטעם זה אם הקורא כבר יצא ידי חובה וקורא להשמיע לאחרים, אנשים או נשים, אין ראוי לברך ברכה בשם ומלכות בשבילם, דלמחש בעי שמא יפסידו מלשמע תבה אחת, ונמצא ברכתו לבטלה. וידוע שגם הנשים חיבות במצוות היום הזה כאנשים, וצריכות לזהר לקימן כתקונן:

 

ומצות משתה ושמחה ראוי לזהר בה לעשות עקר הסעדה מבעוד יום, לא כמו שנוהגים קצת שעושים עקר הסעדה בלילה. וצריך להרבות בשתיה מעט יותר ממה שהוא למוד, עד כדי שיהא מבסם, שמח וטוב לב, שמחה של מצוה, לא שמחה של הוללות כמנהג ההוללים ששותים יין רב, עד שיוצאים מדעתם ועושים מעשים אשר לא יעשו, ומדברים דברים אסורים מינים ממינים שונים, מאבדים מצות תפלת מנחה, ומצות ברכת המזון דאוריתא, ומצות תפלת ערבית, ואומרים שעושים לשם מצוה, אבל עברה היא בידם, כי לא צוה השם לעבר על מצוותיו, אטו על הנסים ועל הפרקן הגמול הזה קוה, ישתקע הדבר ולא תהא כזאת בישראל, רק ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה, במדה במשקל ובמשורה, והשתיה כדת של תורה:

 

ומצות משלוח מנות איש לרעהו, אשריהם ישראל מקימין אותה יותר מהחיוב, אבל מה טוב לשלח למאן דאיתיקור מתיקר בה כגון גדול לקטן, ולמאן דאית לה קפידא עלוה כדי לשמח לב אמללים ולהחיות לב נדכאים, ולהרבות אהבה ואחוה שלום ורעות, דכיון דעביד מצוה חדא ליעביד מצוה אחריתי. וכן מצות מתנות לאביונים מקימין אותה, אבל מי זה ערב אל לבו דכדמבעי לה למעבד עבד דלפם גמלא שיחנא (כתובות סז, א). ומצות צדקה ביום הזה היא העולה על שאר ימים, שנלוה עמה גם מצות מתנות לאביונים. ולפי סודן של דברים בחנכה ופורים ראוי להרבות בצדקה עם עמלי תורה, שהימים האלה הם בסוד נצח והוד תמכין דאוריתא, כמבאר בדברי רבנו האר"י ז"ל. והערך בזמן הערך, חביבה מצוה בשעתה, כי מכמה זמן קדם פורים העניים לווים על סמך הכנסת פורים, ואחר הפורים ההוצאה מרבה לצרך פסח, הנה כי כן ראוי לרחם עליהם ולחשב שתהא הכנסה כיציאה, שעיניהם של עניים תלויות על העשירים, והעשירים תלויים במי שאמר והיה העולם, אם מוסיף מוסיפין לו, איש כמתנת ידו ברכת ה' היא תעשיר, ולכן החלש יאמר גבור אני לעזרת ה' בגבורים, והשם יעזר לו:

 

פסח

 

פסח הוא חג קדוש מאד, שאלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדין אנו ובנינו משעבדים היינו גוי בקרב גוי, ולא נתנה לנו תורה ומצות ולא יזכר שם ישראל והקדוש ברוך הוא הפליא חסדיו עם ישראל הפלא ופלא וחבה יתרה הראה להם, עד מקום שאין יד שכלנו מגעת, אחת מני אלף אלפי אלפים, רק נבין את זאת שעשה עמנו חסד גדול עד אין חקר, והראנו את כבודו ואת גדלו ואהבתו וחבתו לגדל יכלתו לשדד המערכות והשגחתו פרטית מאשר צונו כל כך בתורתו הקדושה לזכר יציאת מצרים, ועל כל מצוה ומצוה מזכיר זכר ליציאת מצרים. וצונו להיות לזכרון בין עינינו ולאות על ידנו, ונתן לנו שבתות ומועדים שאנו אומרים בקדוש זכר ליציאת מצרים:

 

ועקר זכירת יציאת מצרים בכל הימים ומצות תפלין, הכל הוא כדי שהחי יתן אל לבו הדברים האלה לעמק ולרחב, וישמח ישראל בעושיו ויבוא ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם, כי כן ראוי אחרי הודיע אלהי"ם אותנו אהבתו וחבתו וגדל יכלתו ועצם השגחתו. וזהו הטעם שצונו יוצרנו בליל פסח להרבות לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח. מלבד שיש סודות עליונים ובונה בשמים עליותיו, ומוסיף כח בפמליא של מעלה כמפרש בלשון הזהר הקדוש פרשת בא שהוא מלהיב את הלב וראוי לקרותו בליל פסח. עוד בה יש טעם לפי הפשט, כדי שירבה לקבע בלבו ובלב בני ביתו אהבת האל יתברך שמו ויראתו, כי זה כל האדם. וזהו עקר מצות הספור להגיד לבני ביתו בספור יציאת מצרים איך הראנו ה' אלהינ"ו את כבודו ואת גדלו, ואהבתו וחמלתו, ויכלתו והשגחתו, ושעל כן ראוי לנו לעבדו בלבב שלם ולשמר את כל מצוותיו:

 

והנה בחג הקדוש הזה קדשנו השם יתברך במצוותיו וצונו על אכילת מצה. וידוע שיש מחלקת בענין שמור המצה: שיש אומרים שצריכה שמור שלא יגעו מים משעת קצירה. ולדעת גדולי הפוסקים כל שאינה שמורה משעת קצירה אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה. ומאחר שמצות אכילת מצה היא נפלאת וסודה רם ונשא הגבה למעלה, וקרו לה בזהר הקדוש (ח"ב קפג) מיכלא דאסותא, שהיא מועלת מאד לרפואת הנפש. הנה כי כן יחרד האיש וילפת ויחוש לדעת האומרים כן, ולא יעבר מלעשות, לפחות השמורים שעושה לצאת ידי חובת אכילת מצה שיהיו מחטים שמורים משעת קצירה, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל לפסח אם לא יצא ידי חובת אכילת מצה. ואף דאיכא למאן דאמר דיוצא ידי חובתו, למחש מיהא בעי לדעת גדולי הפוסקים:

 

וכבר משלו משל לזה, שאם אחד היה חולה ויבואו תשעים ותשעה רופאים ויאמרו שסם פלוני מועיל לרפואתו, אף שיש סם אחר שהוא מבחר ויותר טוב ויפה ומועיל, מכל מקום גם זה מועיל, ויבוא רופא אחר בקי וממחה ויאמר שהסם שאמרו שאר הרופאים אינו מועיל שיזיק לחולה, ואותו מן המבחר שאמרו, הוא לבדו המועיל לרפואה, מי הוא זה פתי וסכל שלא יחוש לדעת הרופא הבקי וממחה, ולקח הסם שהוא מועיל אלבא דכלי עלמא ולא לקח הסם שאפשר שלא יועיל אלא יזיק, כן הדבר הזה. ומתוך כך יש חסידים ואנשי מעשה שנזהרים בכל הפסח שלא לאכל כי אם ממצה העשויה מחטים שמורים משעת קצירה, כדי לצאת ידי כל הדעות. שאם בכל הימים ראוי לחוש לצאת ידי כל הדעות, על אחת כמה וכמה בענין חמץ ומצה שאסורו חמור מאד שיש בו כרת רחמנא לצלן, והנזהר בו תועלתו גדולה. שכתבו משם האר"י שהנזהר בפסח מאסור חמץ וחושש לצאת ידי כל הדעות, ונזהר בתכלית הזהירות, מבטח לו שלא יחטא כל השנה כלה, על זאת ראוי לזהר הרבה שאין שכר גדול מזה. והינו דקרו לה מיכלא דאסותא, שקובע בלב האמונה והיראה והאהבה, ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ראוי והגון. ואשריהם ישראל, ונשותיהם יותר מהם, נזהרים לבער החמץ בתכלית הזהירות ומחמירין יותר ממה שצריך, תבוא עליהם ברכת טוב. אבל עקר הזהירות צריך במה שנותן לתוך פיו, שלא יהא שום חשש חמוץ ותערבת חמץ ולצאת ידי כל הדעות:

 

וראוי להעמיד שומרים במקום שעושין המצות, שינקרו הכלים היטב בין לישה ללישה, ושלא יעשו רקיקין דקים ויהיו מנחים בלי עסק, ואחר כך נותן הרבה ביחד על הפאל"ה (שויפעל) ונושאם לתנור, כי עושה אלה, אם היא מצה שנלושה במים הרי זה אוכל חמץ בפסח. ועל ראשי עם קדש מטל לפקח עינים ולגדר פרצות ולהשיב רבים מעוון ולעמד על המשמר, למען ילכו בדרך טובים על פי התורה:

 

ובליל התקדש החג הקדוש יאזר חיל לקים מאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קטז ב) חיב אדם להראות בעצמו כאלו הוא יצא ממצרים. ועל ידי מחשבות טהורות תדיריות יתלהב לבו באפן שיראה שאי אפשר שלא לשמח, ולפי התעוררותו ולפי מעשיו כך יהיה לו סיעתא דשמיא, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א) שישמח בעושיו שמחה רבה, שמחה של מצוה כדת מה לעשות:

 

וכתבו המקבלים שלא אסור חמץ בלבד הוא חמור מאד בימי הפסח, אלא כל דבר פשע חמור מאד, ופוגם ועושה רשם בפסח יותר ויותר משאר ימות השנה, וצריך לזהר ולעמד על המשמר יותר מכל ימות השנה:

 

והנה סדר מצות ליל פסח סדרום רבותינו זכרינם לברכה בסדר "קדש ורחץ", והן רבים עתה עם הארץ, כי לא ידעו מה הוא, וראוי לילך אצל חכם שילמדנו ולרשם בכתב בלע"ז להיות לזכרון לקים כל דבר כדת מה לעשות. זה כלל גדול, הולך אל חכמים יחכם (משלי יג כ), וזה כל האדם:

 

פרנסה

 

ידוע שמפתח הפרנסה הוא ביד הקדוש ברוך הוא. הוא הזן ומפרנס לכל, מקרני ראמים ועד ביצי כנים, ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אמנם חלוק יש בענין הפרנסה, לפי מעשיו של אדם ולפי מזלו ולפי ידיעת אל דעות. ומפלאות תמים דעים: יש שמזונותיו באים לו בנחת ולא בצער, ברוח ולא בצמצום, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח וזוכה לעשר מפלג. ויש שיצא לפעלו ולעבודתו, משכימי קום מאחרי שבת, והולכי דרכים ימים ונהרות, ויגעים יגיעה רבה ואף על פי כן אוכלים לחם העצבים, בזעת אפו יאכל לחם צר ומים לחץ. ויש שאחר כל העמל והטרח נודד הוא ללחם וצריך להתפרנס מן הצדקה. וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), שיאמין באמונה שלמה שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (כאמרם ביצה טו, א) ולא לחכמים לחם ולא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), רק יש חכמים נודדים ללחם ונבל כי ישבע, והשם הוא הנותן כח לעשות חיל, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אפלו כמלא נימא (יומא לח, ב), ולכן לא יקפיד ולא יעשה מחלקות אם נראה לו שחברו קפח פרנסתו, כי המשפט לאלהי"ם הוא, ואם יהיה יגע להעשיר כל היום וכל הלילה, המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר ממה שקצוב לו, ופרשת המן יהיה לזכרון נגד עיניו תמיד, למשמרת לאות לבני ישראל:

 

והנה ידוע שיש מחלקת בש"ס (ברכות לה ב), שרבי שמעון בן יוחאי סבר שאדם צריך לעסק בתורה תדיר ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ורבי ישמעאל סבר שצריך לנהג מנהג דרך ארץ. ופרשו המפרשים שדברי שניהם אמת. ופשר דבר הוא, שהחסידים, מתוך שחסידים הם, מלאכתם מתברכת שלא כדרך הטבע, ובמעט שעוסקים במלאכה, ברכת ה' היא תעשיר, ולשאר עמא הקדוש ברוך הוא שולח פרנסתם בדרך טבע, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שתורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו' (אבות ב ב), ואם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח (שם ג, יז). הנה כי כן כגון אנן יתמי דיתמי צריכים אנו להתנהג בדרך טבע, ויצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ואשר בכחו לעשות יעשה, והשם הטוב בעיניו יעשה:

 

רק שאף אי דחיקא לה שעתא טובא ויש לו עסק רב, לא יחסר להתפלל שחרית מנחה ערבית בצבור ולקבע עתים לתורה, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שחק לא יעבר. ומה טוב סדר "חק לישראל" שהוא סדר נאה, כל בו, ואז יצו ה' אתו את הברכה. אך בשבתות וימים טובים וחל המועד, ובכל עת שהוא פנוי לא יפנה לבטלה, אלא יעסק בתורה. ויהיה משאו ומתנו באמונה ויזהר וישמר מכל צד נדנוד אסור ויהיו כל מעשיו לשם שמים. וכה יאמר בפה מלא בכל יום:

 

הריני הולך להתעסק במשא ומתן, ובטחוני בשם שהוא יתן לי כח לעשות חיל להתפרנס, אני ובני ביתי בדרך כבוד, ולעשות צדקה וגמילות חסדים, וכדי שאוכל לקים כל מצוות בוראי כתקונן, עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך, אל תפן לרשענו, עשה עמנו צדקה וחסד למען שמך הגדול, יהיו לרצון וכו'. ולא יעבר יום שלא יתן צדקה כפי כחו, זהו חובת גברא. אם כה יעשה יבטח בשם ה, וישען באלהי"ו שיהיה שבע רצון ומלא ברכת ה', ויקים בו מקרא שכתוב (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא:

 

ואם הרחיב ה' את גבולו, יהיה ממעט בעסק, ותהא מלאכתו נעשית עיז ידי אחרים ויעסק בתורה. ועל זה אמרו (ערובין נד, א) אם יש לך הטב לך. ולא יהיה רע עין אוהב כסף, רק ישמח בחלקו ויהנה מיגיעו הוא ובני ביתו, ובשרו ישכן לבטח וחיי נחת יחיה, וישלח מטעמים לנפש אביו ואמו, ויכין מעדנים לנפשו כברכת ה' אשר נתן לו, כי זה חלקו מכל עמלו. אבל מי שהוא יגע להעשיר בגזל ואונאה ועולה ושקר, והשגת גבול וכהנה אסורים רבים המתרגשים במשא ומתן, ועובר עליהם מי שאינו עומד על המשמר, ובטול תפלות בצבור, ובפרט תפלת המנחה, שיש מבטלים אותה לגמרי, ובטול תורה שאינו קובע עתים לתורה כלל, הרי זה הרע את מעשיו, וקפח את פרנסתו ואין רואה סימן ברכה בכל עמלו שיעמל. ואם לשעה יצליח ויהיה דרך רשעים צלחה, כבר אמר הכתוב (ירמיה יז יא) עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ויש עשר שמור לבעליו לרעתו, וזה מעשה הפלוני, שעושה שיצליח לפי שעה על ידי עולה ובטול תפלות ובטול קביעות עתים לתורה, כדי להטעותו שיתמיד ברשעתו. ולמי שהולך בדרך טובים, ה' צדיק יבחן, שיהא לו הפסד ובטול רוח לפי שעה כדי לנסותו ולהיטיבו באחריתו. אבל כל באי עולם יעידון יגידון שמאחר שהשם יתברך הוא הנותן כח לעשות חיל, והוא הזן ומפרנס לכל, לא יאמן כי יספר, שלעוברי רצונו נותן יותר ומרויחים על ידי שעוברים רצונו, ולעושי רצונו נותן פחות ומפסידים על ידי היותם עושים רצון קונם, זה משפט עול אפלו אצל בשר ודם, וחלילה לאל מרשע ושד"י מעול, רק האמת הגמור כמו שאמרנו, וכל העם מקצה יודעים את כל זאת, והם מאמינים, רק שהם מסורים ביד יצרם, ואחרי ידעם ושמעם כל אלה, יש שאין מניחין מנהגם הרע ועוברים על דעתם ועל דעת קונם, אף שיודעים בלי ספק שהיא לא תצלח ושעתידין לתן את הדין, ושיש שכר טוב לצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא, וענש רע ומר לרשעים, אף על פי כן אין מתחזקים להלחם עם יצרם ללכת בדרך טובים ולעשות הטוב והישר:

 

אבל אשר הוא יהודי יתן אל לבו, כי ביאת האדם לעולם הזה אינו אלא כדי שילחם עם יצרו ויכבש אותו, ובזה עושה נחת רוח ליוצרו ומקבל שכר טוב בעמלו בעולם הזה ובעולם הבא, ומה יתרון לאדם בעמלו שיעמל, ויהיה יגע להעשיר באסורין ובבטול תפלות ומצוות, בידעו שהיא לא תצלח, ושעתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לכן, לו בכח יגבר איש להלחם עם יצרו לעשות הטוב והישר על פי התורה, וישבע טוב בעולם הזה ותתענג בדשן נפשו לעולם הבא, וזה כל האדם. ולעולם יבקש רחמים ממי שהעשר שלו כי הרבה תפלה עושה. ובכל יום יתפלל על הפרנסה בברכת שומע תפלה וקדם כל אכילה, כמו שכתבתי לעיל בערך אכילה. ויכון מאד בברכת הנהנין ובפרט בברכת המזון לאמרם בכונה אות באות תבה בתבה, ויכון מאד בפסוק פותח את ידך כי באלה תלוי עקר הפרנסה:

 

פחד

 

כתיב (איוב ג כה) פחד פחדתי ויאתיני. וכתיב (תהלים קיב ז ח) נכון לבו בטח בה', סמוך לבו לא יירא. נמצא שהמתפחד גורם רעה לעצמו את אשר לא היה ראוי לבוא עליו, והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב י). והן אמת שאין אדם שליט ברוח, ואם יאמרו לו כל היום, אל תפחד, אל תפחד, הוא מתפחד, אבל יוכל איש לפכוחי פחדא על ידי העמק במחשבות טהורות, שיחשב, מה לי לפחד מרעות המתרגשות לבוא בעולם, הלוא טוב ליראה מפחד השם ומהדר גאונו, ויסיע מלבו הפחד ויפנה לבבו למחשבות אחרות, שאין הלב יכול לחשב שתי מחשבות יחד, ומה בצע ומה יתן ומה יוסיף לו מה שיפחד, אם נגזרה עליו גזרה מכרח שתבוא על ראשו כי אין מידו מציל, ואם לא נגזר עליו פחדו נשאר לו, ולא עוד, אלא שאפשר שיבוא עליו מה שלא נגזר על ידי פחדו. לכן יתחזק האדם ויהיה לבו כלב האריה, בטוח בשם שלא תאנה אליו רעה, ואם נגזר עליו שום גז', רה, כל דעבד רחמנא לטב עבד, ומכל מקום אף על פי שלא יפחד, למחש מיהא בעי ואת אשר בכחו לעשות יעשה, ויקדים תפלה לצרה, ויעשה צדקה שמבטלת הגז', רה, והשם הטוב בעיניו יעשה:

 

אבל יש פחד שהוא טוב כדכתיב (משלי כח יב) אשרי אדם מפחד תמיד, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ס א) דבדברי תורה כתיב, דהינו שלעולם יפחד לבו על התורה ועל המצות שמא כדמבעי לה למעבד לא עבד, ולעולם יאמר, אורחין רחיקא וזודין קלילא, ויפחד שמא לא יעלו מעשיו לרצון לפני מלך רם ונשא לפי גדל החיוב לפי מה שהוא אדם, כפי יכלתו ולפי חמר שבו, ובזה יעלה במעלות מעלה אחר מעלה, כי זו רעת האדם בארץ שהוא שמח בחלקו ונותן הודאה על חלקו ואומר, שבחות לי כי אני יהודי כשר, אין בי רצוח ונאוף וגנוב, רק בכל יום אני אומר תפלתי וענתה בי צדקתי, ואני נהנה מיגיעי וכל יגיעי לא ימצאו לי עוון אשר חטא. ומתוך כך אין איש שם על לב לעלות במעלות ואין נחם על רעתו, כי נראה לו שזך וישר פעלו:

 

וכבר היה מעשה בזמן הרמב"ם, שאדם גדול לא היה רוצה להתודות ביום הכפורים, כי היה יודע בעצמו שלא עשה דבר עברה, ולמה ידבר שקרים לפניו יתברך והוא חותמו אמת (שבת נה א), והשיב הרמב"ם, אלו ידעת אתה הנלבב כמה חמר עבודת השם יתעלה וכמה צריך וראוי ומכרח לעבד האלוה והאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בודוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה. וכל אדם נדון לפי גדל חכמתו. שהרי מצינו שדוד המלך עליו השלום נכתב עליו עוון אשת איש והיא היתה מגרשת (שם נו א), וכן כל כיוצא בזה לפי מה שהוא האדם כן משפטו ושאתו, ואף על דברזה שדברת עתיד אתה לתן את הדין, עד כאן לשונו. וכתב על זה מוהרי"א ז"ל בספר לב דוד הרואה דברות קדשו של אבי התעודה הרמב"ם, קטרי חרצה משתרין וארכבותיו דא לדא נקשן, לחזות בנעם את כל תקף דין שמים, ויכיר חובת גברא בסדר עבודה לאלהינ"ו מלך העולם:

 

פרשיות

 

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח, א) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. והנה עקר מצות קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא ביום הששי, אבל לאנשים הטרודים אחר מזונותיהם הלוא טוב שיקראוה ביום השבת שחרית. ומי שאינו יודע לקרותה ידבק עם מי שיודע לקרות ויקראוה יחד. וכתבו המקבלים שיש להקפיד הרבה בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום לקרותה בכל טעמיה ודקדוקיה הדק היטב. והנה על כגון זה, מצוה שמתן שכרה בצדה, ארך ימים בימינה, מי שאינו חושש לקימה ענוש יענש ממה נפשך, אם אינו מאמין בתורה ובדברי חכמים נדון בצואה רותחת, ואם מאמין ואינו חושש ועל חייו לא חס, הרי זה מתחיב בנפשו ועתיד לתן את הדין מעין מאבד עצמו לדעת. ומה גם בדבר שקל לקימו מאן לא בעי חיי, הרי זה נמשל כבהמות. זה כלל גדול בתורה ובקיום המצוית, כזאת וכזאת יתן אל לבם האיש החפץ חיים ומתוך שלא לשמה בא לשמה לעשות נחת רוח לפני אבינו שבשמים ולתקן הדברים בשרשן. כי מאחר שהפרשיות הם דברות קדשו יתברך, בודאי יש ויש בהן סודות עליונים על כל אות ואות ועל כל קוץ וקוץ תלי תלין, וכל התורה כלה שמותיו של הקדוש ברוח הוא, והקורא בהן בונה בשמים עליותיו (עמום ט ו), ואף כי אין אתנו יודע, הקורא קורא כדרכו, ויחשב שיש רזין ורזי דרזין, ומעשה ידינו כוננה עלינו:

 

וכתבו הפוסקים שהן אמת שלפי סודן של דברים אי אפשר לומר ונקה מלקרות שנים מקרא ואחד תרגום, אבל לפי פשטן של דברים שקריאת התרגום הוא להבין הענין, לפי שבזמנם היו מדברים ארמית, הנה כי כן לדידן, עקר המצוה לקרות כל פרשה עם פרוש רש"י, וללועזים בלעז. הנה כי כן יאחז צדיק דרכו אחוז בזה וגם מזה אל ינח ידו (קהלת טו יח), ועת לכל חפץ ביום שבת קדש למי שאינו מאבד השעות בשה"י ופה"י. וכבר יש מקומות שיש בני חבורה, אגדות אגדות בשבת קדש. יש לומדים תהלים ויש לומדים תנ"ך, משניות, מדרשים וכדומה, אשריהם ישראל ואשרי תמימי דרך מטיבי לכת ההולכים בדרך טובים:

 

פדות

 

הקדוש ברוך הוא הרבה עמנו פדות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיא, א) הודו לה' כי טוב שגובה חובתו של אדם בטובתו. עשיר בשורו, עני בשיו, אלמנה בתרנגלתה. ואמרו במדרש קהלת (ז כז) אמר רבי יצחק, אדם נכשל בעברה והוא חיב מיתה לשמים, במה מתכפר לו, מת שורו, אבדה תרנגלתו, נשברה צלוחיתו, נכשל באצבעו הקטנה ויצא ממנה טפת דם, מקצת הנפש ככל הנפש. וכן כל מין צער והפסד הבא לאדם, בין בידי אדם בין בידי שמים, הכל הוא לטובתו ולפדיון נפשו:

 

וכבר היה מעשה ברבי יהושע בן לוי, שהיה מהלך עם אליהו הנביא ז"ל, ונכנסו לבית עני אחד וקבלם בסבר פנים יפות וכבדם כבוד גדול. ויהי בחצי הלילה, קם אליהו הנביא והרג פרתו שהיתה חביבה עליו כבבת עינו, ותמה מאד רבי יהושע בן לוי כי זה מעשהו, עד שגלה סודו אליהו ז"ל, כי זה פרי צדקתו והכבוד שעשה, שהיה נגזר שתמות אשתו החביבה עליו כנפשו וכפרה עליו פרתו (אוצר המדרשים עמ' ריא). ועוד ספר מעשה באיש אחד שהוציא כמה ממון כדי שילמד בנו חכמת האיצטגנינות. ויהי היום אשר למד החכמה ויצא אל אביו להיות חוזה בכוכבים, ויאמר לו אביו, הגידה לי מה אתה רואה עלי, אמר לו, ראיתי שהסוס שלך ימות. מה עשה, הלך תכף ומכרו. שוב היה חוזה בכוכבים ואמר לו שנגזר על הבתים שישרפו, הלך תכף ומכרו. שוב היה חוזה בכוכבים ואמר לו שנגזר על הבתים שישרפו, הלך תכך ומכרם וכן על זה הדרך, עד שלבסוף אמר לו, שנגזר עליו שימות, התחיל לזעק מרה כי אבד מנוס ממנו, ואז ידע שאלמלי חלה הגזרה על הסוס או על הבתים וכדומה, היה נצול הוא:

 

הנה כי כן, כל מין צער והפסד ויסורין צריך לקבולינהו בשמחה, וידמה כמי שנתחיב מיתה למלכות, ונצל על ידי נתינת איזה פרוטות, דלזמר וליזל. ומה טוב ומה נעים על כל חלי ועל כל חלום רע, ועל כל צרה שלא תבוא לעשות סדר פדיון נפש המסדר בספרים, כי הצדקה והתפלה וכח סגלת השמות הנזכרים ונעשים, ראויה היא שתגן להציל מכל צרה וצוקה והיתה הרוחה:

 

פה

 

כתיב (קהלת ו ז) כל עמל האדם לפיהו. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ד ב) שכל המצות ומעשים טובים שיעשה, אין מספיקים לכפר על מה שחוטא בפה. וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. וכתיב (שם יח כא) מות וחיים ביד לשון. וכמה עוונות וחטאים תלויים בפה, אשר הן בעוון דשו בהם רבים ונעשו כהתר, כגון: לשון הרע, חנפה, ליצנות, נבלות הפה, שקר, שבועת שוא, הזכרת השם לבטלה וכהנה רעות רבות ודברים בטלים כנגד כלם, אשר עושה אלה אינו חושב שחוטא והן עברות חמורות, כמו שמפרש בדברי רבותינו ז"ל, והזכרנו קצת מהם במקומן:

 

צא ולמד ממה שאמרו על אסור שיחה בטלה, שאמרו במדרש (שמות רבה יג א) אמר הקדוש ברוך הוא, בריאת העולס אינה יגיעה לפני, שנאמר (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא ייגע. במה אני יגע, במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים, כמה דאת אמר (מלאבן ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם. ואם זהו בדברים בטלים, על אחת כמה וכמה בהתערב עמהן אסורין אחרים, שהוא חמור מאד כעבות העגלה. על זה ידוו כל הדווים ולבבות יכאבו, איך נשתכחה תורת אסורין אלו, ולא די שנעשה כהתר, אלא שמחזיקין לשלמות להיות בא באנשים ולהיות יודע דבר חדושי עולם. ומה גם אם יודע להרבות שחוק ושמחת מרעות, יהללו בשערים שהוא בדחן, ואליו יום יום ידרושון וביתו פתוח לרוחה, בליל מוצאי שבת קדש הבית ימלא עשן וקאפ"י ונאספו שמה עדרים עדרים לעבר השעה עד חצות. וכשיכלו החדושים ונשארים דוממים, אומרים, מה זו שתיקה, ומחשבים ומחפשים מה לדבר, הבלי עולם או דבורים אסורים, כי ברב דברים לא יחדל פשע (משלי י יט), כדי לעבר השעה, אוי לנו מיום הדין, שבמקום שראוי לחוש על הזמן יקר הערך, ואם היינו יכולים לעכב השעה בשתי ידים שלא תעבר, כדי לעבד בה את בוראנו, כי יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז), ולו יחיה גבר שנין אלפין לא יוכל לצאת ידי חובתו ולהכין צידה לדרכו ואין פוטר אותו, כמאמר רבי ישמעאל לבן אחותו ששאל לו, כגון אני שלמדתי כל התורה כלה, מהו ללמד חכמה יונית, והשיבו, צא ובדק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (מנחות צט ב). ואנו החטאים בנפשותינו מבקשים לעבר השעה וזמן זמנים בשבועות וקלות ראש ודברים בטלים:

 

ואם יאמר איש, ומי יוכל עשות זאת תכף במוצאי שבת לקח ספר ושלא להרבות בדברים ולהיות רק עסוק בתורה ובדברים ההכרחיים, הס, כי לא להזכיר, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמע, שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' (יבמות סה, ב). אי לזאת, אמינא כמאמר החכם אדבר למאה, ואם לא, לעשרה, ואם לא, לאחד, ואם לא, לעצמי. כי בודאי הגמור אין טענה זו מוציא את האדם מידי עברה ואין פוטר אותו מיום הדין, כי זה פתויי היצר הרע. וכל אשר יחפץ האיש יעשה, ולפם צערא אגרא (אבות סוכ"ה), ומי שאינו חס על כבוד קונו ועל נפשו, הרי זה מתחיב בנפשו:

 

ואם יאמר איש, הלוא ראינו שלמים וכן רבים, גדולי ישראל הם המדברים דברים בטלים וכדומה, אף אתה אמר לו, הנח להם לגדולי ישראל שהם יודעים אשר עושים, ואנו אין לנו אלא דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים שהם אמת ודבריהם אמת. ומה טוב ומה נעים להתועד בעתות הפנאי בבית תלמיד חכם או יודע ספר שבעיר, שיקרא להם דברי תורה בכתב או בעל פה ויספרו ספורים שיוצא מהם למוד נפלאותיו יתברך וליראה ולאהבה את השם ושאר תועליות טובים, דברי פי חכם חשוב וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם: