כל ענייני החג

כל ענייני סוכות

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

דרשות לסוכות

הדרך להשיג שמחה בעבודת השם

[יערב נא שיחי]

ושמחת בחגך – והיית אך שמח, מה הענין הכל כך גדול בשמחה – שהתורה כל כך מעוררת עליו? ולא זו בלבד שאינה 'מעלה גרידא' – אלא גם מענישה על חסרונו –

בפר' התוכחה כותבת התורה (כ׳׳ח-מ׳׳ו) והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם ״תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל״. ובפשטות ניתן לפרש דהכוונה שלא קיימת המצוות בזמן של שמחה וטוב לבב – כשהיה לך הכל.

אך כידוע רבותינו הראשונים פירשו שהכוונה על אופן קיום המצוה, ע"י רמב״ם סוף הל' לולב: ״השמחה שישמח האדם בעבודת יוצר – עבודה גדולה היא והוא שנאמר תחת אשר לא עבדת את הי אלוקיך בשמחה״… עיי״ש עוד [ובדברי הרב המגיד שם]

הרי שפי' הרמב״ם דכונת הפסוק להורות דעבודת ה׳ צריכה להיות בשמחה והיא ״עבודה גדולה״, ואם לאו באים ע״ז כל הכתוב בפסוקים לפני כן.

וכן פירש הרבינו יונה בשערי תשובה שער ד' (כשמבאר טעם מצות אכילה בערב יום כיפור).

תכלית שלימות האדם

ב.         וגודל מעלת העובד בשמחה כתב רבינו יהונתן בעל ״היערות דבש״ זצ״ל [ח״א דרוש י״א לעשי״ת, ומובא בהקדמה לספר ״שלמי תודה״] ״והנה כל תוקף קיום התורה אשר יזכה הנער את ארחו הוא בכלל אחד, שיעשה אדם המצוות בשמחה, זו תכלית שלימות האדם כאשר יעשה עבודת ה' שיהיה בעיניו כמשיש להון רב, והוא המביא את האדם ליראה ולאהבה את ה' וזה ממש כלל כל תורת האדם השלם, כי בזה יתדבק בה' ויטה אהבתו ויתלהב בתורתו ללמוד תורה ויראת ה' כל הימים״.

ואיך יעורר האדם בלבו את השמחה הזו, ממשיך היערות דבש שם:

״ושמחת מצוה תהיה בהתבונן האדם בתכלית שפלותו, טפה סרוחה כלי מלא בושה, ומלך מלכי המלכים צוה לו לעשות דבר, ליקח ענף לולב ואתרוג וכן יעשה רצונו ויהי' לרצון לפני ה', איך לא ישמח״…

ומאידך הוא ממשיך:

"אך בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, אשר כל המצוות עליהם לטורח ומשא וזהו בעה"ר חולי רע ותכלית הקוץ ממאיר בגלות אשר אין מקיים מצות ה' בשמחה וכו'."

 

מעשה עם הרב מפוניבז׳ זי״ע

ויש בנותן ענין מה שהובא בהקדמה לס' שלמי תודה הנ״ל מה שסיפר הגר״פ שרייבר זצ״ל בהספדו על מרן הרב מפוניבז' זצ״ל, שהנה ידוע שכל ימות השנה היה טרוד מאוד בעניני הישיבה, ובכל זאת היה מנהגו מידי שנה בערב סוכות שהיה עוזב את כל עניניו כמה ימים קודם החג, והיה נוסע לשוק של ארבעת המינים שהיה בת״א ע״י ביכנ״ס הגדול, והיה הולך שם ומתבונן בשוק ולא הי' קונה לעצמו כלום, כי היו מביאין לו ד' מינים מהודרים, אלא הי' מתפעל ומתרגש לראות איך יהודים מחבבין את המצוות וכל עיקר נסיעתו לשם היתה לשם כך לראות איך ישראל מחבבין המצוות!

וסיפר אדם אחד שבהיותו קטן היה גר ע״י השוק והיה לו הדבר לפלא בראותו כל יום את הרב מפוניבז' בשוק של הלולבים ולא היה קונה לעצמו כלום, ולא הבין לשם מה הוא מגיע הנה בכל יום, אבל היה זה כדי לחזות בחביבות המצוות של ישראל.

 

השמחה היא 'מצוה' בפני עצמה

ג.          ועי' מש״כ רבינו עובדיה מברטנורא אבות (פ״ד – מ״ב) על המשנה דהוי רץ למצוה קלה שמצוה גוררת מצוה, ששכר מצוה – מצוה, פירוש: ״העונג שאדם מתענג בעת עשיית המצוה נחשבת לו למצוה בפני עצמה,

ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה״

הרי שפירש כוונת התנא ששכר מצוה – מצוה, אינו על עצם עשית המצוה, אלא על השמחה בשעת עשייתה, דהשמחה במצוה היא מצוה בפני עצמה, ויש לו שכר בפני עצמו על זה.

ולפי דברי הרע״ב כתב החיד״א בספרו על התהילים לבאר בשם מורו את הפסוק בפרק ס״ח ״וצדיקים ישמחו יעלזו לפני אלוקים וישישו בשמחה״ דצדיקים ישמחו לפני האלוקים בעולם הבא בשכר המצוות שעשו,

ועוד ״ישישו בשמחה״ כלומר בעבור השמחה ששמחו במצוות, דנחשב להם כמצוה אחרת בפני עצמה.

אדם גדול ־ שמח במצוות

ד.         ובזה מבארים דברי הגמ' ברכות ט': ״אמר ר' אלעא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי ד״אדם גדול״ הוא ושמח במצות, יומא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא״ [המעשה בתלמיד של הגרש"ז אוירבך שיום א' הייתה דעתו בדיחא עליה ורצה הרב מעט להרגיעו, ורמז לו במתק לשונו – דומה שזכית היום לסמוך גאולה לתפילה…]

וצריך ביאור מה השייכות בין ״אדם גדול״ ל״שמח במצוות״ היה לנו לקרותו ״צדיק״ ״חסיד״ ואמאי נקרא ״אדם גדול״,

מבאר הגה״צ ר' דן סגל שליט״א ע"פ כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט) דהחילוק בין קטן לגדול, שקטן [אין לו דעת] לא יודע להעריך דברים ויכול למכור דבר גדול בשביל שוה פרוטה ולכן אין לו גמירות דעת בקנינו ואולם ״גדול״ יודע להעריך כל דבר לפי ערכו.

וכך זה גם במצוה מי שיודע להעריך מצוה והראיה שהוא לא רק עושה מצות אלא הוא גם שמח בהם, זה אדם ״גדול״

ולכן הסומך גאולה ״ושמח״ במצוה זו ואף שסמיכת גאולה היא רק ״הידור״ במצות תפילה הוא נקרא אדם גדול.

מעשה עם רבי אברהם אחי הגר״א זצ״ל

ו.          עוד מספר שם מעשה נפלא על בעל ״המעלות התורה״ רבי אברהם אחי הגר״א שהי' גר בעיר רחוקה מוילנא.

פעם הגיע אליו אגרת מהגר״א שחפץ ללמוד עמו בצותא ומבקש ממנו שיבוא לגור בוילנא.

השיב לו אחיו שאמנם הי' רוצה אך זוגתו אינה מסכמת בשופו״א לעזוב את העיר, והסיבה לכך היא מפני מעשה שהיה:

ידוע שהאתרוגים לא היו גדלים בפולין וסביבותיה והיו מביאים אותם ממדינות רחוקות. פעם היתה סכנת דרכים באותו מקום קודם סוכות (כמדומה שהיה זה מפני הפשרת שלגים שנתאחרה באותה שנה והיו הדרכים מלאות מים ובוץ ולא היו יכולים לעבור בהם) והיה קושי למצוא אתרוג, ובסוף הגיע אתרוג אחד לשם וביקשו עבורו סכום עתק, נתכנסו פרנסי הקהל והוחלט שאין להם האפשרות לקנות האתרוג במחיר גדול כזה. כששמע ר׳ אברהם את החלטת הקהילה חזר לביתו בצער, ואמר לאשתו שהשנה לא יהי׳ לכל העיר אתרוג בחג. כששמעה זאת נחרדה, ואמרה איך יתכן חג הסוכות בלי אתרוג, והם עניים היו ולא היה להם ממון לקנותו, אבל היתה להם דירה נאה שקיבלו מהוריה בנישואיהם ומיד אמרה לבעלה, הבה נמכור את הדירה שלנו ובדמיה נקנה את האתרוג ואנו נכנס לגור בצריף פשוט כמו כל העניים, והוא הסכים עמה.

מיד הלך ר' אברהם ולוה מעות כסכום דמי האתרוג, וקנה את האתרוג, ולאחר החג מכרו את דירתם הנאה, ונכנסו לדור בצריף קטן כמו כל העניים, ועכשיו כשבאה האגרת מרבינו הגר׳׳א ז״ל אמרה הצדקנית שבכל יום כשעוברת על יד הדירה הנאה שהיתה שלהם והיא נזכרת שמכרו דירה נאה כל כך עבור קיום מצות אתרוג, אין לה הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם והנאה זו אינה יכולה להפסיד, ולכן אינה רוצה לעזוב את העיר הזאת שהם דרים בה ולא תפרד מכאן.

והנה מצד הדין בודאי שאין צריך לפזר ממון כל כך ולמכור את דירתם עבור כך אבל באהבת השי׳׳ת שהיתה בהם הסכימו לכל זה.

ב] בתורה ובמצוות

במצוות

כך נבין את פסק הרמב"ם בהלכות סוכה (ח' ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא.

וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו – חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

בשם הקוצק'ר טוענים: "המה קוראים לזה עצבות – ואני קורא לזה פריקת עול" (אמת ואמונה ח').

האברך והמדורה

כשחלפתי בזאת חנוכה בחצר ביתנו ראיתי את שכיני עומד ליד מדורה קטנה כולו אושר ושמחה, שכן זה איננו חסיד אלא אברך ליטאי לכל דבר ועניין, שאילתיו לשמחה מה זו עושה, השיב אכן אין אצלינו מעמד שריפת הפתילות כבחצרות האדמורים, מכל מקום יש לי חביבות וגימשאק מיוחד להדלקת נר חנוכה, מעמד זה של שריפת השמן והפתילות שיסודו בקדושת נר חנוכה כמובא בהלכה, אני חש עוד קצת את הדלקת הנרות של חנוכה. אכן אברך מרומם רגשות קודש יש לו,

וכבר כתב השל"ה הקדוש ראיתי מבני עליה שהיו מנשקין המצות והמרור וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו וכן ארבעה מינים שבלולב והכל לחבוב המצוה ואשרי מי שעובד ה' בשמחה.

מי שמערכת המצוות שלו הוא יחס וקשר להשם יתברך, קשר לקל חי, היחס שלו למצוות הוא יחס חם מלא רגש וחיבה.

חיבוב התפילין

פעם אחת סח הגאון רב"מ אטינגר שליט"א ר"י כנסת יחזקאל, זכורני בעת ילדותי בהיותי כבן אחד עשר שנה, היינו גרים בשכונת כנסת בירושלים עם אנשי מעלה שאי אפשר לתארם, בכל פעם סיפור זה חיזק אצלי את ההרגשות.

עמדתי בבית הכנסת בבתי ראנד בערב סוכות ליד יהודי שהיה מלמד דרדקי, והוא הוריד את התפילין לאחר תפילת שחרית, ואח"כ אמר ביידיש, תפילין יקרות איך אני יכול להיפרד מכם עכשיו לשמונה ימים? ממש כדבר איש אל רעהו אל ידידו בלב ונפש, שעומד לעוזבו ולהיפרד ממנו, וכך הוא חזזר כמה פעמים איך אני אוכל להיפרד מכם אני כל כך אתגעגע אליכם.. הוא נישק וחיבק אותם.

בעיני ראיתי, ועד היום כשעברו עשרות שנים אני נזכר בזה תמיד. הוא קיפל את התפילין והניחם בנרתיק, ושוב הוציאם ונישקם וחזר איך אפשר להיפרד. זה לב חי ומרגיש למצוות השם! כך נראה אדם שיש לו עולם פנימי גדוש!

וכאשר יש קשר לדבר הרי גם כשהדבר הסתיים הקשר נותר ומשמרים אותו באיזה שהוא דרך וגם כשמסתיימת המצוה חביבותה לא פגה.

משארותם צרורות על שכמם – לאות חיבה!

וכה עשו אבותינו בצאתם ממצרים כנאמר משארותם צרורות בשמלותם שפירשו חכמינו אלו שיורי מצה ומרור, על שכמם רבי נתן אומר וכי לא היתה שם בהמה והרי כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר ומה ת"ל על שכמם אלא שהיו ישראל מחבבין את המצוות. חיבת המצות גורמת לכך שאף אחר עבור המצווה עדיין מחזיקים אותה אצלם בכבוד קרוב ללב. בזה ניכר מעלת האדם.

כמובא בגמ' אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות. זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. ולהיפך מי שאינו חש לקדושת חפצי המצוה אות הוא כי איננו הגון!

החת"ס והסכך

עובדא ידועה ממרן בעל החתם סופר זצוק"ל, שבזמן החורף הראשון לרבנותו כשפתח את ישיבתו החשובה, החלו לבוא תלמידים מהרבה מקומות שרצו להתקבל לישיבתו של החת"ס. ביום מן הימים באו קבוצה בחורים לביתו של החת"ס להבחן אצלו והחת"ס השקיף מחלון חדרו הטהור וראה אותם מתקרבים אל ביתו שאז עדיין היה מונח בפתח הבית הסכך מחג הסוכות היות ששמשי בית החת"ס עוד לא הספיקו להורידם אל המרתף, וכך כשהחת"ס משקיף לעברם רואה הוא שכל בחורי אותה קבוצה נזהרו מלדרוס על הסכך מפני קדושתו, ורק בחור אחד הוא אשר לא שם לב לזה עבר ודרס על הסכך ונכנס לביתו.

לאחר כן כשהחת"ס בחן כאחד ואחד מהבחורים, הוכיח אתו הבחור שדרס על הסכך ידענות גדולה יותר מכולם, ובכ"ז את כולם קיבל החת"ס לישיבתו ואילו את אותו הבחור שלא נזהר בקדושה השמיש מצוה לא הסכים לקבלו לישיבתו. כי מי שאינו חש מלפגוע במצוה אינו ראוי להיות תלמיד בישיבתו.

מצווה במתינות

והדרך לרכוש מדה זו לחבב מצוה ולהתחבר למצוה היא ההתבונות המחשבה על המצוה, ואכן החיי אדם בתנאי עשיית המצות מסיים בדבר זה, ז"ל:

שומר מצוה לא ידע דבר רע [קהלת ח' ה'], רצה לומר שמחויב כשירצה לעשות איזו מצוה לא יעשה אותה בחפזון ובפתאום, רק שישמור וימתין ויתיישב בדבר היטב איך יעשה, וכו' וזהו "הכון לקראת אלהיך ישראל" [עמוס ד' י"ב], רצה לומר שתכין עצמך מקודם ולא בפתע פתאום. וכבר בחנתי בנסיון שכאשר עשיתי מצוה בפתאום לא קיימתיה כראוי, לכן צריך ליזהר בזה עכ"ל.

ובחביבות המצות נעלה ונתעלה בדרך העולה בית קל.

חשבון הנפש דבעל "החפץ חיים"

ח.         ובספר ״נתיבות ההלכה״ חנוכה הובא: שכידוע היה החפץ חיים עושה חשבון נפש מידי יום ובסוף ימיו עשה חשבון מפורט מה זכויותיו בעוה״ז ועל מה יתבע בבי״ד של מעלה ושמעוהו שחושש מאוד שמה שיכריע לכף חובה זה ענין השמחה בעבודת ה', והיי אומר לעצמו אמנם עשית מצוות אבל איפה השמחה של מצוה! למה לא ראו שאתה האדם הכי מאושר! שהרי ע״ז כי התוכחה תחת אשר לא עבדת בשמחה, ושוב שמעוה מתעודד ואומר לעצמו: ״אבל אתה עדין יכול״…

על מה רקד החפץ חיים לפני שבת?

ט.         ובל נחשוב שהח״ח לא היה שמח במצוות. סיפר לי יהודי שעבר דרך ראדין וזה היה ביום שישי בפניא דמעלי שבתא, ונכנס לביתו של החפץ חיים ופגשו אחר חזרתו מהמקוה כשהוא רוקד סביב שולחנו…

ודימה אותו יהודי ששמח על השבת המתקרבת, ואמר לו החפץ חיים ששמחתו היא על שזכה לשלם לעגלון את שכרו באותו היום ולקיים מצות ביומו תתן שכרו… [שם].

מעשה עם מרן הגר׳׳מ פינשטיין זצ׳׳ל

י. ובענין זה יש להביא מה שסיפרו מהגר׳׳מ פיינשטיין זצ״ל ששאלוהו על שני משפחות שהיו באמריקא שההורים מסרו נפשם על שמירת שבת בתחילת בואם לאמריקא, אבל באחת המשפחות יצאו הילדים שומרי שבת ומהמשפחה השניה יצאו לתרבות רעה.

ואמר הגר׳׳מ פיינשטין שההבדל בין המשפחות בצורה ובאופן איך ההורים התייחסו לשבת, בעוד שבמשפחה אחת האבא הי' חוזר ביום שישי הביתה ואף שידע שבשבוע הבא יצטרך לחפש עבודה חדשה, היה שמח וגאה על כך שהוא יהודי ועושה רצון בוראו ולא עובד בשבת, וזה השפיע על נפשות ילדיו להיות שומרי שבת בלב ונפש, אך לעומת זאת במשפחה האחרת האבא היה חוזר הביתה כל יום שישי כשיודע שהוא מפוטר מהעבודה והיה אומר לבני ביתו כמה קשה להיות יהודי!! כמה קשה לחפש כל שבוע עבודה חדשה, ואז בני הבית חשבו לעצמם אם כ״כ קשה מה לנו ולצרה הזאת ופרקו מעליהם עול תורה.

למדנו כמה חשוב לשמוח במצוה ולהקרין את השמחה לכל המשפחה.

יהודי שזכר פסוק אחד מכל התורה…

ז.          וסיפרו שפעם הגיע יהודי ל׳׳בית הדין״ וביקש שיכתבו לו תעודה שהוא יהודי. לאחר חקירות ודרישות התברר שהוא יהודי, וכשנשאל ע״י בית הדין אם זוכר משהו מתורה ומצוות אמר שאינו זוכר אלא פסוק אחד והוא:

״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב״, והיה הדבר לפלא.

וכששאלוהו על כך סיפר שכאשר היה במחנות העבודה בשנות הזעם נזדמן לו להיות עם כ״ק האדמו״ר מצאנז זצ״ל, וזוכר שעל כל עבודת פרך וקבלת מכות היה האדמו״ר זצ״ל אומר פסוק זה דתחת אשר לא עבדת וכו'.

 

שמחה בתורה

מבטיחים אנו כל יום בברכת קריאת שמע של ערבית: "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך, ונשמח ונעלוז  בדברי תורתך".

האם אנו מנסים לקיים הבטחה זו?!

אחד מקניני התורה המובאים בפרק ו' ממסכת אבות הוא השמחה.

על  משנה זו  באבות  מוסבר ב"רוח  החיים": "הלומד בשמחה בשעה אחת ילמוד יותר הרבה ממה שילמוד  בכמה שעות בעצבות".

והובא בהקדמה לאגלי טל [כנגד הטוענים שהלומד ונהנה ושמח חיסר בלשמה]: "עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.

ובזוהר הק' איתא, דבין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה…

וכיוון שיצה"ט מתגדל מזה – בודאי זהו עיקר המצוה".

השמחה נחוצה מאוד בלימוד תורה. כך לומדים אנו מתפילת רבי נחוניא בן הקנה במסכת ברכות (כ"ח:): "תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם".

 

וכן חילק  ריש לקיש במסכת שבת (ס"ג:): "אמר רב הונא: מאי דכתיב שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט … ריש לקיש אמר: עד כאן – לדברי תורה, מכאן ואילך – למעשים טובים"

ופירש רש"י:  "עד כאן לתורה – שמח בתלמודך, למוד משמחה ומטוב לב".

וכן  נאמר בתנא דבי אליהו (זוטא י"ז): "התורה נקנת בשמחה".

לכך דאגו גדולי עולם אפילו בשעורי תורה שלהם  כדשנינו במסכת שבת (ל':): "כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא"..

 

צריך שיראו עליך את השמחה

יא. וסיפר מרן ראש הישיבה הגרי׳׳ג אדלשטין שליט׳׳א ״ושמעתי מאדם ששמע מכלי ראשון: מעשה באחד שלמד בסלבודקא בחו״ל והיה לומד בהתמדה כל הסדר במשך שעות רצופות, ופעם אחת פגש בו הסבא מסלבודקא וא״ל אני מכיר אותך שאתה צדיק, אבל אתה עושה רושם של רשע! כך אמר ולא יסף, למחרת ניגש הלה לסבא שיסביר לו את כונתו, אמר לו הסבא: מכיון שאתה לומד ארבע שעות רצופות סימן שאתה צדיק, ואם זה מעניין אותך זה תורה לשמה, אך א״כ כיצד אתה יכול לצאת מהסדר בלא שיראו עליך את השמחה, הלא עשית דבר כ״כ טוב ואם היית מחשיב את התורה היה עליך לשמוח בזה.

והעיד המספר על אותו אדם כי מאז ששמע כדברים האלו מהסבא זצ״ל השפיעו עליו הדברים, והיה שרוי תמיד בשמחה, תמיד היה מדבר בסבר פנים יפות, ותמיד עם מצב רוח טוב, חברתו נעימה וצהלתו בפניו…

על החזו"א מספרים שתמיד הייתה בת שחוק על פניו…

הגרש"ז אוירבך תמיד מצולם בחיוך מלא לבן שיניים מחלב…

הבן של הגרח"ק זצ"ל היצר על כך שיש תמונות שרואים את הגר"ח עם פנים זעופות, מפני שאבא תמיד היה עם בת שחוק על פניו, תמיד מחייך ובשמחה…

ביאור ענין ללמוד תורה במקום שלבו חפץ

והנה חז״ל אמרו (ע״ז יט.) לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ והקשה הסבא מקלם זצ״ל (חו״מ ח״א עמי תסא), מדוע ילמד מה שלבו חפץ, הרי חפצו ללמוד דוקא דבר זה אינו מחמת איזה סיבה שהשכל מחייב ללמוד עתה דבר זה, אלא שזהו חשקו ותאוותו, וא״כ לכאורה אדרבה הרי התורה נקנית בשבירת התאוה והרצון, וכשבא ללמוד תורה היינו צריכים לומר לו שילמד מה שצריך ללמוד ע״פ השכל, ולא מה שלבו חפץ.

הגר״א, מה מתקיים ביד האדם – רק דבר שעושה מתוך תאוה ותשוקה

ותירץ הסבא מקלם, וז״ל עפ״י דברי הגר״א במשלי (כג, יב) על הפסוק ״הביאה למוסר לבך״, וכך כתב שם: ״כל דבר שלב אדם מתאוה ומגמת נפשו אליו [נ״א: ועושה בשמחה], אותו דבר מתקיים, מה שאין כן אם לא ישים לבו לזה אף שיעשנו לא יתקיים, לכן אמר שלמוסר הביאה לבך למען ינוח בלבך ימים רבים״.

יסוד גדול גילה לנו הגר״א ז״ל, האדם עושה מעשים רבים. אך לא כולם מתקיימים בידו, אלא רק מה שעושה מתוך תאוה ותשוקה הוא המתקיים.

ועפ״י זה תירץ הסבא זצ׳׳ל שבשביל שיתקיימו אצל האדם דברי תורה שלומד, מוכרח שילמד דוקא מה שליבו חפץ, כי רק אז יתקיימו בידו וכמ״ש הגר״א. מהו אותו ״קיום״ שעליו מדבר הגר״א? מה נקרא ״מתקיימים״ ביד האדם או "אינם מתקיימים״.

ביאור הדבר הוא, שכשאדם עוסק באיזה דבר ונהנה מזה, הדי הוא נקשר אליו בפנימיותו, עד כדי כך שהדבר הופך לחלק מאישיותו ממש!

זהו פירוש מה שכתב הגר״א שכל דבר שלבו מתאוה ומגמת נפשו אליו, אותו דבר ״מתקיים, היינו שזה נעשה חלק ממציאותו של האדם.

וכפי שנתבאר לעיל שכן הוא בהנאות העוה״ז, שאם אדם נקשר אליהם הוא נעשה חומרי ומגושם ויקשה עליו מאד כשיוכרח להפרד מהם, כך להיפך כשהאדם נהנה ושמח בעשיית המצוות ועושה אותם בחפץ וברצון, הם קונים שביתה בלבבו והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו, [ועוד יותר ויותר מהנאות העוה״ז להבדיל],

ומעתה נוכל להבין היטב מדוע כל כך חשובה ומשמעותית השמחה בקיום המצוות, שהרי על ידי השמחה וההנאה האדם מתקשר ומתחבר בפנימיותו עם המצוות שעושה, ופשיטא שמתעלה ומתרומם על ידי זה לאין שיעור.

והן הן הדברים שהבאנו שגילה האריז״ל על עצמו, שע״י השמחה הגדולה לאין תכלית בעשיית כל מצוה זה גרם לו שזכה שנפתחו לו שערי חכמה ורוה״ק. כי השמחה הפנימית במצוות היא הבוקעת כל המחיצות ופותחת בקרב לבו של אדם שערים גדולים של חכמה וקדושה.

הקב"ה מצטער עליהם

סוטה דף כב עמוד א -בגמ': כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגי' – זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה.

ובגמ' (חגיגה ה' ע"ב) איתא: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק ועוסק

מילא מי שאינו עוסק ראוי אכן להצטער עליו, אולם על מי שאינו יכול ועוסק, הרי יש לשמוח על מסירות הנפש שלו???

מבאר הגר"ש שבדרון שמדובר במי שיכול לעסוק ברובד מסויים של התורה ועוסק באחר,

כגון שנמשך להלכה ולומד בעיון או להיפך. נמשך לאגדה אך לומד הלכה וכעזה"ד.

ב'שבט מוסר' [שם] ומפאת חשיבותם לרבים אשר לא ידעום, העתקתי דבריו:

'והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריו ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהא עיקר למודך בדבר של תורה שלבך חפץ יותר, אם בגמרא, או בדרוש, או ברמז, או בקבלה, וכמ"ש בגמ' ע"ז דף י"ס "כי אם בתורת ה' חפצו" א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ.

וביאר האריז"ל [ספר הגלגולים פ"ד] שיש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעוסק בדרוש, ויש ברמז, או בגימטריות, או בדרך האמת, כי הכל לפי מה שנתגלגל עליו בפעם ההיא דכיון שכבר השלים בפעם אחרת שאר העניינים אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכולם עכ"ל האריז"ל.

ולכן אל תביט לדברי המתנגדים למה שחשקת ללמוד בו, באמרם לך 'למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט אחר'? משום שעל מה שחשקת ללמוד – על דבר זה באת לעולם!

ואם תשמע לדבריהם יכריחוך [משמים] להתגלגל בזה העולם פעם אחרת, ולעבור נפשך בְחֶרב חדה של מלאך המוות ולטעום טעם מיתה להשלים זאת! ולכן אל תשמע לדברי המשחית נפשך הזה.

ודע כי השטן מתלבש באלו האנשים להדאיג ולצער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה בחלק שאיוותה נפשה לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה ולהצריכו גלגולים רבים.

ולכן היו החכמים זהירים ביותר במצוות מסוימות, כל חכם במצווה אחרת, שידע על פי שורש נפשו שאיוותה בא לתקן, ומסר נפשו עליה. עכ"ד השבט מוסר.

כמעט ואיבדנו את ר' חיים ור' נסים!

השתתפתי פעם בכינוס לרמי"ם ומשגיחים. דיבר שם המשגיח הגה"צ ר' דב יפה זצ"ל.

הנושא שלו היה שיש תלמידים שיש להם נטיית לימוד שונה מהמקובל. ואם הם רציניים בדרכם לפעמים יש להניח להם.

[הכל לפי הענין כמובן]. אחרת את שלהם יקחו להם, ודבר אחר לא ייצא מהם.

ואמר משפט נורא, שניים מגדולי הדור, היינו מפסידים אותם אילו היו נוהגים בהם בכפייה.

האחד הוא ר' חיים קנייבסקי שישב וגרס ש"ס ופוסקים בבקיאות, וחכמת רבותיו עמדה להם להניח לו לנפשו.

והשני הוא ר' ניסים שישב וגרס גמרא עם פוסקים, והרב מפוניבז' היה חכם להבין את אשר לפניו.

שני מעשים חשובים על מרן הרב שך זצ״ל בענין זה

הסיפור הראשון ידוע ומפורסם: יום אחד – סיפר הגאון רבי דוד פינקל זצ״ל ירד שלג כבד בירושלים. העיר היתה חשוכה וריקה מאדם. הלכתי לבית הרב מבריסק וכשהתקרבתי לביתו ברחוב פרס, הבחנתי לפתע בדבר מוזר מאוד: במעלה המדרגות המובילות לבית הרב, ראיתי אדם בשמחה גדולה והוא נראה כהולך ומרקד…

תמהתי: מי הוא שיוצא לרקוד בקור נורא וחודר לעצמות, כאשר פתיתי שלג יורדים עליו ללא הפוגה?!…

אולם, מה רבה היתה הפתעתי; כשהתקרבתי לגרם המדרגות וראיתי שזה לא אחר מאשר הרב שך. לא התאפקתי ושאלתיו: ר׳ לייזר ׳לשמחה מה זו עושה?׳ כאשר הקור כל כך גדול וכולך מכוסה בשלג?! והוא ענה לי: ״איך שלא להיות בשמחה? רק עכשיו יצאתי מבית הרב לאחר ששמעתי ממנו דבר חידוש מאיר עיניים ומשובב נפש. שמחתי היא כל כך גדולה עד שהיא פורצת מאליה. סבור הייתי שאין איש ברחוב, ויצאתי בריקוד…

הסיפור השני – בו נתפס רבינו יוצא במחול וריקוד עם גילוי סברא חדשה אירע באישון ליל ב'קלצק'.

פעם הגיע בן ישיבה לעיר קלצק בשעת לילה מאוחרת. כאשר חיפש מקום לינה הציעו לו להקיש על דלתו של הרב שך ־ הוא עדיין ער ובודאי ישמח לארח אותך. בבוא האורח בצל קורתו של רבינו, קיבלו בשמחה והציע עבורו מצעים נקיים. האורח המותש שקע בתרדמה עמוקה. באמצע הלילה, התעורר האורח משנתו לקול רחש מוזר. כשפקח את עיניו, הבחין במארחו – הרב שך, רוקד על מקומו בשמחה. הוא לא חדל מלהתבונן בפניו המבהיקים משמחה, עד שחש רבינו במבטו התמה של אורחו. ובעודו בשיא התלהבותו, ניגש אליו, תפסו בראשו ואמר בשמחה: ״ר׳ מאיר, יש לי רשב״ם!״.

את השמחה הגדולה שבערה בעצמותיו, מול כל הארה נוספת בתורת ה׳, הביע רבינו ב׳שיעורים׳ שיעורים שהפכו לדוגמא חיה של שמחת התורה. שיעורים, בהם שיתף את התלמידים ב׳שמחת התורה׳ שלו, הדביק את כולם בהתלהבות בוערת עד שהיה השיעור לאבוקה לוהטת של ששון ושמחה.

היטיב להגדיר זאת אחד התלמידים במספרו הגדול על רבינו: ״מי שלא ראהו איך אומר שיעור, לא ראה שמחת התורה מימיו, איך שרקד בכל רמ״ח איבריו מצד זה לצד זה, בכזו התלהבות בכזו שמחה. פעם אמר לו ידיד בשעת השיעור: ראה איך רוקד ראש הישיבה! הרי אנו רוקדים כך רק בשמחת תורה. אצלו כל אמירת שיעור היא שמחת תורה מחדש. זו היא ההגדרה האמיתית עליו. אצלו היה כל יום – יום של שמחת תורה ממש״.

[ופעם יצא ברקידה ובשמחה מסברא ששמע אצל הרב מבריסק, ואמר שאם מגיע לו משהו בעוה"ב, הוא חושש שהוא 'אכל' את זה בהנאה שהייתה לו עכשיו מהסברא ששמע!!]

על ההשפעה העצומה שהיתה לשמחת תורתו על התלמידים, מעיד הגאון רבי איתמר גרבוז שליט״א, מתלמידיו המובהקים של רבינו בעשרות השנים האחרונות לחייו:

״כל סברא חדשה, על כל בירור וביאור נוסף, היה שש ושמח בכזאת שמחה עצומה עד שהיה משתף ומדביק את הבחורים בשמחתו. ראו אצלו במוחש את דברי הכתוב: ״שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב״. הוא היה מתנפל על התירוץ, כמוצא שלל רב בפועל. ״הרי סברא זו שוה מליון – היה קורא בעונג. כיצד ניתן להישאר אדיש למול כזה בירור?! – תבע בהתלהבות. ועוד כדומה היה מתבטא במשפטים רבים שעוררו ונטעו בלבנו שמחת התורה, ומכך למדנו איך להעריך ולייקר כל סברא ישרה ונכונה״.

״וכך״ ־ ממשיך רבי איתמר ־ ״היה נוהגו עד זקנה ושיבה״. היה זה בשנים האחרונות שרבינו ראש הישיבה היה ספון בביתו ולא היה בכוחו לעלות לישיבה; באחד הימים הוא התקשה באיזו קושיה ב׳סוגיא דשובר׳. בקושיא זו הוא כבר דן בספרו ׳אבי עזרי׳. אך באותה שעה לא נתיישב על לבו הנוסח שכתב שם בישוב הדבר. כל הבחורים שנכנסו באותם הימים לביתו, מיד נשאלו בקושיא זו. כך הוא היה טרוד כל היום למצוא ישוב נכון. ומשנתבארו הדברים, נתמלא מיד בשמחה עצומה וביקש שיוציאו יין וחילק ׳לחיים׳ ועוד מיני מתיקה… לכבוד שמחת תורתו.

למי כל מה שנתבאר אפשר להבין היטב את גודל התביעה על כך שעושים את המצוות לא 'בשמחה, אז זה מראה שכל המצוה היא בעצלתים ובלי פנימיות, ולכן תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה זה כבר סיבה לכל הקללות הקשות שמשה רבינו אמרם.

 

*

סוכות – יהודי מסוגל לקדש את החומר לשם שמיים

אשריהם ישראל שמנצלים את המועדות למה שחז"ל אמרו, שזה תפקידם של המועדות: "לא ניתנו ימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה". עם ישראל כאן, ברוך השם, מקיימים את המטרה העיקרית שלשמה ניתנו המועדות.

הספורנו אומר שכאשר המועדות משמשים באמת לעבודת השם, להתחזקות, לדברי תורה, ליום שכולו תורה – על זה הקדוש ברוך הוא אומר: "אלה הם מועדיי". אומר הקדוש ברוך הוא: זה המועד שלי, זה החג שלי, זה יום טוב שלי. אבל הוא אומר: אם בן אדם במועד, במקום להיות עסוק בזה, עסוק בהבלים ובשטויות, מועדים שנועדו למועדי רגל, הוא מועד ונופל, הוא לא מתקדם בעבודת השם – אומר, על זה נאמר: "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי". זה לא מועדיי, זה מועדיכם. רק כאשר עוסקים בעבודת השם ובהתקדמות רוחנית, אומר הקדוש ברוך הוא: "אלה הם מועדיי". אז כאן, ברוך השם, אלה הם מועדיי.

אנחנו נרצה, בסייעתא דשמיא, לראות עניין שקשור לחג הסוכות, וכדרכנו לראות מה הדברים אומרים לכל אחד ואחד מאיתנו, ואיך אנחנו יכולים לקחת אותם אל הרוחניות, בסייעתא דשמיא.

לעתיד לבוא – הגמרא במסכת עבודה זרה

יש גמרא מפורסמת, גמרא שאני בטוח שכולם מכירים, גמרא במסכת עבודה זרה בדף ב', והגמרא מתארת את מה שעתיד להיות לעתיד לבוא. אומרת הגמרא: "דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא רב שמלאי: לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: כל מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו". מגיע השלב של קבלת השכר. מי שעסק בתורה יבוא ויטול שכרו.

"מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: 'כל הגוים נקבצו יחדו' וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר: 'ויאספו לאמים', ואין לאום אלא מלכות, שנאמר: 'ולאם מלאם יאמץ'".

לפני שנמשיך הלאה, מספרים שפעם רבי יענקל'ה גלינסקי שאל את הסטייפלר, אמר לו: מה זאת אומרת מתקבצים כל האומות? איפה ישראל בסיפור? הקדוש ברוך הוא תופס ספר תורה, מי שעסק בתורה שיבוא ויטול שכרו, איפה האברכים? איפה בני התורה? איפה אנשי ה"בר בי רב דחד יומא"? למה הם לא מגיעים? מי מגיע? תכף נראה – כל האומות. אבל מה עם אלה שבאמת עסקו בתורה?

אז הוא אומר: הם מפחדים לבוא. עסקו בתורה? אוי ואבוי אם יתחילו לבדוק אותנו. זה נקרא באמת לעסוק בתורה? בהתמדה המספקת? בעיון הראוי? אנחנו חוששים. אבל הגוי – בטוח הוא בסדר, הוא רק בא לקחת את השכר, הוא רק בא לקבל את התשלום.

טענותיהן של אומות העולם

ובואו נראה: אומרת הגמרא, אמר להם הקדוש ברוך הוא: "במאי עסקתם?" על מה מגיע לכם שכר?

אומרים לפניו: "ריבונו של עולם, הרבה שווקים תיקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה". כל מה שעשינו, ריבונו של עולם, רק בשביל עם ישראל!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: "שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם". הם טוענים: עשינו לעם ישראל, אומר להם: מה פתאום, זה היה בשבילכם, "תיקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר: 'לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות'. כלום יש בכם מגיד זאת? ואין 'זאת' אלא תורה, שנאמר: 'וזאת התורה אשר שם משה'". מיד יצאו בפחי נפש. מי אלה? מלכות רומי.

מלכות רומי באים וטוענים: ריבונו של עולם, כל מה שעשינו זה בשביל ישראל. עוד מעט ננסה להבין את זה באמת, מה הם חשבו, שבעידן האמת הם יכולים לספר סיפורים? לשקר שקרים? מה זאת אומרת כל מה שעשינו בשביל ישראל?

אבל בואו נתבונן מה הפרסים יגידו. נכנסה מלכות פרס אחריה. מגיע אחד שחושב את עצמו רוחני, הוא ראוי לקבל שכר. מגיעה מלכות פרס. אמר להם הקדוש ברוך הוא: "במאי עסקתם?" אמרו לפניו: "ריבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, הרבה אטום יצרנו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל". הם מכריזים את זה עד היום, שיש להם כתובת לאטום שהם מייצרים… טוב, בואו נהיה יותר רציניים, אז הם יבינו שזה לא עובר לסוחר. "זה רק בשביל להיטיב עם עם ישראל, הכול בשביל לעשות טוב לעם ישראל כדי שיוכלו לעסוק בתורה".

אמר להם הקדוש ברוך הוא: "כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם. תיקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים לעשות בהם אנגריא", פירושו של דבר מסחר, "מלחמות – אני עשיתי, שנאמר: 'ה' איש מלחמה'. כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: 'מי בכם יגיד זאת', ואין זאת אלא תורה, שנאמר: 'וזאת התורה אשר שם משה'". מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

מבט האמת על מטרת הבריאה

אומר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם, לטובתכם עשיתם.

ובאמת, מה עולה על הדעת של אותם אומות, שבאמת השם יקבל את מה שהם אומרים: עשינו את זה בשביל ישראל?

התשובה היא כזו: מכיוון שלעתיד לבוא יגיע זמן האמת, ובזמן האמת יתברר שהיחידים שחשובים בעולם זה ישראל, ויתברר שכל מה שאתם שומעים במהדורות החדשות, שכל מה שקורה בעולם – האומות מתלוננות: זה בגלל ישראל, זה בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, זה בגלל ההשערות, יד ישראל מעורבת פה, יד ישראל שייכת שם, הכול בגלל היהודים – יתברר שזה נכון! יתברר שזה נכון, אבל לא מהסיבות שלהם, מסיבות אחרות. והסיבות האחרות הן שבאמת כל מה שקורה בעולם – בשביל ישראל.

יש סרט, בסרט יש שחקנים ראשיים ויש ניצבים. האומות הם ניצבים, עם ישראל הם השחקנים הראשיים. וכל מה שקורה בעולם הוא באמת בשביל ישראל.

פעם יהודי הגיע לראדין, סיפר לחפץ חיים שבסין היה סכר שנפרץ, שטף עשרות ומאות כפרים, מאות אלפי אנשים אולי מיליונים איבדו את הבתים שלהם, מתוכם יש הרוגים, מתוכם נעדרים. והוא רואה שהחפץ חיים רוצה להתעניין: כן, מה אתה אומר? ומה עוד קרה? וביקש לשמוע את כל הפרטים. הוא מאוד התפלא, החפץ חיים לא היה ידוע כמי ששומע מבזקי חצי. מה בדיוק עניין אותו בכל הפרטים?

אמר לו: לרב יש קרובים בסין? אולי בגלל זה הרב מתעניין?

אמר לו: לא, אני מתעניין מסיבה אחרת.

אומר לו: מאיזה סיבה?

אומר לו: תגיד, תאר לעצמך שפה בוורשה יעלה איזשהו נואם בכיכר המרכזית ויתחיל לנאום. אומר, תגיד, למי הוא מדבר?

אמר לו: למי הוא מדבר? לגויים שנמצאים בוורשה.

אמר לו: לא, הרב, אני לא הזכרתי, הוא מדבר יידיש. אז למי הוא מדבר?

– אה, בוודאי מדבר ליהודים.

אומר לו הרב: למה אתה קובע? אבל קודם אמרת לגויים, הרי הרוב פה גויים, אז למה אתה אומר שהוא מדבר ליהודים?

אמר לו: נו, ברור, כי הרי היחידים שמבינים את השפה זה היהודים.

אמר לו: אה, אתה מבין? כשמישהו מדבר, הוא מדבר למי שמבין את השפה. אז תגיד לי, כשהקדוש ברוך הוא נותן מכה לגויים, יש טעם לתת לגויים מכה? הם מבינים את השפה? אתה לא מבין שהוא מדבר בעצם איתנו? והוא דאג שאתה תבוא משם, מסין הרחוקה, ותספר לי כאן בראדין, כדי שאני, ישראל מאיר, אתעורר מזה פה! וזה פסוק מפורש: "הכרתי גוים נשמו פנותם… אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר". זאת אומרת, המכות על הגויים נועדו בשבילנו. כל מה שקורה בעולם, על פי מבט האמת, בהתגלות רגע האמת, יתברר שהכול בשביל ישראל.

עכשיו אתם מבינים למה האומות באות ואומרות: כל מה שעשינו לא עשינו אלא בשביל ישראל? כי יתברר שאם חברת בואינג, לדוגמה, יצרה מטוס, זה לא כדי שאנשים יוכלו להגיע מהר יותר לחופשה בקפריסין. זה כדי שראש הכולל יוכל להספיק ללכת ולהתרים כדי להחזיק את הכולל, וגם יספיק לחזור לחגים. זאת אומרת, כל מה שנעשה – נעשה בשביל הקדושה! אז ממילא עכשיו הם בצדק באים ואומרים: ריבונו של עולם, מתברר עכשיו שהכול נועד לקדושה, מתברר שכל השווקים וכל מה שנברא בעולם, הכול בשביל ישראל. נו, אז מגיע לנו שכר!

"שוטים אתם" – עניין הכוונה

תשימו לב, אומר הרב מבריסק: הפירוש הזה הוא אמיתי מאוד, כי תשימו לב שהקדוש ברוך הוא לא מאשים אותם בטענה "שקרנים אתם". מה הוא אומר להם? "שוטים אתם! שוטים אתם, כל מה שעשיתם לא עשיתם אלא בשבילכם". מה פירוש הדבר? אמת, אתה צודק, כעת מתברר בדיעבד שהכול בשביל ישראל, אבל אתה כשעשית, למה כיוונת? לך הייתה מגמה שלילית, אתה עשית בשבילך, עשית כדי להאדיר את שמך. וזה מה שהקדוש ברוך הוא אומר להם: שווקים – להושיב בהם וכולי, מרחצאות – לעדן בהם את עצמכם. אתה אומר: ישראל נהנו מזה, מתברר עכשיו שזה בשבילם. נכון, אבל למה כיוונת? למה כיוונת? לכן הוא לא אומר להם "אתם שקרנים", "אתם שוטים". הייתם רק צריכים לכוון, ואז הכול היה משתנה.

מי שטרח בערב שבת

אמרו לפניו: ריבונו של עולם, "תנה לנו מראש ונעשם". טוב, ריבונו של עולם, אז בוא נסכם עכשיו מחדש, תן לנו עכשיו מצווה, נלך לקיים אותה.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם, "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?"

מספרים שפעם אחת אחד היה טס במטוס, ובשלב מסוים התחיל להרגיש שצפוף לו, ולא נעים לו, ורעש מפה, ולחץ משם, והוא לא יכול אפילו את הכיסא להשכיב כי זה מיד מועך מישהו מאחורה, ואומר לדיילת: תגידי, מה זה, זה זוועה פה! מה, איך?

אמרה לו: חביבי, שילמת על כרטיס של מחלקה שנייה, מה אתה מתלונן? תשלם על כרטיס של מחלקה ראשונה, היית מקבל בהתאם.

אומר: טוב, תשמעי, אני עכשיו רוצה לשלם מחלקה ראשונה. בואי, אני אוסיף לך, כמה יותר? אני…

כרטיסים קונים למטה

אומר לו, חביבי, כרטיסים קונים למטה. כרטיסים קונים למטה.

מורי ורבותיי, כשאדם מגיע למעלה, ואז הוא יגיד… השמיענו עוד פעם ונעשנה. עכשיו, ריבונו… חביבי, כרטיסים קונים למטה. כאן, בעולם הזה, עוד יש אפשרות לשנות. תגיע למעלה, כבר אין מה לעשות. יגיעו ימים אשר יאמר האדם: "אין לי בהם חפץ", וגמרנו. מה שסיגל האדם לעצמו, מצוות ומעשים טובים – נצחי. ומה שלא – מאוחר מדי.

מבחן מצוות סוכה לאומות העולם

אבל הם בכל אופן מתעקשים: "ריבונו של עולם, בכל אופן תן לנו". והקדוש ברוך הוא לא בא בטרוניה עם בריותיו. אף על פי כן אומר להם: "מצווה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה". שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו. ולמה קורא לזה מצווה קלה? אומרת הגמרא: משום שאין בה חסרון כיס. אנחנו ננסה להבין עוד מעט טעם נוסף למה היא נקראת מצווה קלה.

לכו, תקימו מצוות סוכה. דווקא מצוות סוכה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו. ככה היה מקובל בזמנם, את הסוכות היו עושים בגג. והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. נכנסים לסוכה, עושים סוכה, השם נותן להם שמש, מקדיר עליהם חמה, כל אחד בועט בסוכה ויוצא. שנאמר: "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ".

שואלת הגמרא: מקדיר? והא אמרת אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו! אז למה, כביכול, השם, מה שנקרא, מנסה להכשיל אותם? מקדיר עליהם חמה? אומרת הגמרא: שלא יוכח די להם. ישראל גם כן לפעמים נמשכת תקופת תמוז עד החג ויש להם צער. אז הנה, גם אנחנו שקיימנו מצוות סוכה, לא תמיד זה במזג אוויר המתאים ביותר.

שואלת הגמרא: והא אמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! אז מה אתה רוצה מהם? שהם יצאו מן הסוכה? הם מצטערים! מצטער פטור, גם יהודי המצטער פטור. אומרת הגמרא: נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי?! נכון שאתה פטור, אבל כתוב בהלכה: כשיוצא מן הסוכה, יצא בהכנעה. המצטער פטור מן הסוכה לא מבעט בסוכה ויוצא, והם באו ומבעטים. הנה, מה, זה מה שאתם עושים?

מסיימת הגמרא: מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן, שנאמר: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק", השם שוחק עליהם. אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד. זה היום היחיד שיהיה שחוק לפני השם: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ".

ההתבוננות במצוות סוכה ובמהות המצווה הקלה

עד כאן הגמרא. בואו ננסה עכשיו קצת להעמיק בגמרא ולהתבונן, ולראות מה אנחנו יכולים להבין מהמסר שנמצא כאן בתוך הדברים.

למה השם בודק אותם דווקא במצוות סוכה? מה, אין מצוות אחרות שהשם יכול לבדוק אותם? מה העניין דווקא במצוות סוכה? יש איזה משהו ייחודי בסוכה שזה דווקא העומד למבחן?

ודבר נוסף: למה הם מבעטים ויוצאים? למה הם לא יכולים לצאת בהכנעה? מה העניין של לבעט? זאת אומרת, היה גלוי וברור כביכול לקודשא בריך הוא שהם יבעטו ולכן זה המבחן.

מצווה קלה – חז"ל קוראים למצווה הזאת מצווה קלה. מה כל כך קל בה?

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל

יש מימרא שכולם מכירים, אבל לא יודע כמה התבוננו בה. כולם מכירים, אפילו יותר מזה, יש כאלה שמחכים לה: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות…" חצי שיעור הוא מחכה רק לרבי חנניה מתי יגיע. ואם הרב לא שם לב, אז הוא אומר לו: רבנו, רבי חנניה הגיע. הוא בפה, הוא נמצא והוא מתייצב.

"רבי חנניה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". זה משפט לא לגמרי ברור. זה כמו, אתם יודעים, הילדים אוהבים לשאול: מה יש יותר בארץ, עליות או ירידות? זה מסוג אותם שאלות. מה, כל עלייה מפה זה ירידה משם. אז ריבוי מצוות זה בהכרח זיכוי לישראל? כשיש הרבה מצוות, אז יש הרבה צ'אנס לקיים, ויש מאידך גיסא גם הרבה סיכויים להיכשל. אז איך אתה קובע שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ולכן הרבה תורה ומצוות? בהכרח ריבוי תורה ומצוות זה זכות? יכול להיות שריבוי תורה ומצוות זה עוד ריבוי כישלונות!

שיחתו של הרב שלמה זלמן אוירבך עם הילד

יש על זה כמה תשובות וענינו תשובות בעבר.

יהודי פעם, מספרים ילד, שאל פעם את רב שלמה זלמן אוירבך את השאלה הזאת. ותשמעו מה רב שלמה זלמן אוירבך ענה על השאלה. אמר לו: תגיד לי, חמודי, אתה עומד כאן, אני מבין שקמת היום בבוקר?

– בהחלט.

– תגיד, נטלת ידיים היום בבוקר?

אומר לו: כן.

– איך נטלת ידיים?

– לקחתי את הספל ביד ימין, הגשתי ליד שמאל, נוטל על יד ימין, שמאל, ימין, שמאל, שש פעמים, שמונה פעמים בסירוגין.

אמר לו: תגיד לי, גוי שקם היום בבוקר, מדובר על גוי מתורבת, הוא שטף ידיים בבוקר?

אמר: כן.

אומר: תגיד לי, גוי יקבל שכר?

אמר לו: לא, מה פתאום.

אמר לו: ואתה?

אומר: בוודאי, אני נטלתי ידיים בבוקר, זה הלכה בשולחן ערוך.

אמר לו רב שלמה זלמן אוירבך: יפה. תמשיך הלאה, מה עוד עשית?

אומר לו: אחרי שנטלתי ידיים, התלבשת, נעלת נעליים. איך נעלת נעליים?

– נעלתי רגל ימין, אחרי זה רגל שמאל, אחרי זה קשרתי רגל שמאל, אחרי זה קשרתי נעל ימין.

אמר לו: תגיד לי, גוי גם נועל נעליים בבוקר?

– מן הסתם, אם הוא לא הולך יחף, אז כנראה שהוא נועל נעליים.

אומר: תגיד לי, גוי יקבל שכר על נעילת נעליים שלו?

– על מה? על זה שהוא נעל נעליים?

אומר לו: תגיד לי, אתה היום דיברת עם אבא?

– כן.

– דיברת איתו בדרך ארץ?

– כן.

– כיבדת אותו?

– כן.

אומר: תגיד לי, תקבל שכר על זה?

– בוודאי.

אמר לו: וגוי יקבל שכר על זה שהוא דיבר עם אביו בדרך ארץ? אין מצוות כיבוד אב ואם ביחס לגוי.

– טוב, אומר לו, תגיד לי, אתה אכלת ארוחת בוקר?

– נטלת ידיים קודם?

– כן.

– גוי מתורבת רוחץ את הידיים שלו?

– כן.

– אתה תקבל שכר?

– כן.

– והגוי?

– לא יקבל שכר.

בקיצור, התחיל למנות לו אין-סוף דברים שגם יהודי וגם גוי עושה, והקדוש ברוך הוא דאג למה שאני עושה לקרוא לזה מצווה. ועל ידי זה יש לי, שתולים לי במשך היום אין-סוף מצוות שממילא הייתי עושה. ממילא הייתי רוחץ ידיים, ממילא אני נועל מנעלים, ממילא נוטל ידיים לפני הסעודה, ועוד אלף ואחד דברים שממילא הייתי עושה. אומר הקדוש ברוך הוא: אני רוצה שבאותה הזדמנות שאתה ממילא עושה, תקיים גם מצווה.

תכלית המצוות – שכר על המעשים

אתן לכם דוגמה: כתוב על… עוד מעט ראינו מצוות הקהל. הגמרא אומרת שהאדם מגיע כדי ללמוד: הקהל את העם, והמבוגרים באים ללמוד. אומרת הגמרא: הנשים באות לשמוע, גם אם לא מפלפלות ומעמיקות, אבל לשמוע בוודאי יכולות. שואלת הגמרא: טף למה באים?

– לתת שכר למביאיהם.

לתת שכר למביאיהם, יפה מאוד.

אני שואל אתכם שאלה: מה בכלל השאלה "קטנים למה באים"? אם אבא בא ואמא באה, אתה מוכן להגיד לי מה הוא יעשה עם הילד? מה זה "קטנים למה באים"? מה אני אשאיר… איפה אני אשאיר אותו? מה זה "קטנים למה באים"? אחרי שאני באתי והאישה באה, אין ברירה, חייבים להביא גם את הילדים! מה זה "קטנים למה באים"?

תשמעו כמה נפלא. לפי העיקרון שהסברנו עכשיו, למה הקדוש ברוך הוא מצווה להביא את הקטנים? זה גופא השאלה: למה השם אומר "תביא גם את הקטנים", הרי אתה חייב להביא אותם? כי אם אני בא ואשתי באה, אז ממילא גם הקטנים באים. תשובה: אומר השם, כשאני אצווה אותך, עכשיו אתה תקבל שכר. אם היית מביא אותם כבררת מחדל, אז על מה מגיע לך שכר? מי בייביסיטר כשלא אני ולא האישה בבית? אז מי יכול לשמור עליהם? אני חייב להביא אותם בגלל אילוץ. אומר השם: אני לא רוצה שתביא אותם בגלל אילוץ, אני רוצה שתקבל שכר. הריני מצווה אותך להביא גם את הילדים, עכשיו אתה מביא את הילדים, אתה גם מקבל עליהם שכר.

אמר לו: אז תגיד לי, ריבוי התורה והמצוות לא זכות היא לנו? רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל על ידי שנתן לנו הרבה תורה ומצוות, ששתל לנו אותם במעשים יום-יומיים שאנחנו ממילא עושים. הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו בעוד אין-סוף מצוות שהם דברים שהאדם בסדר היום שלו ממילא מקיים אותם.

אתה בחרתנו מכל העמים

איזה זכות יש לנו להיות יהודים! על זה, אגב, אנחנו… על זה, אגב, אנחנו אומרים ביום טוב: "אתה בחרתנו מכל העמים". מה השמחה הגדולה של היהודי? השם בחר בנו! השם בחר בנו. יש לקדוש ברוך הוא שבעה מיליארד אנשים בעולם, ומתוכם את מי הוא לקח? כמה יהודים יש בעולם? אולי 15 מיליון. אולי 15 מיליון, שני פרומיל. מתוך שבעה מיליארד אנשים בעולם, כמה יש לאודות לקדוש ברוך הוא? ומתוך ה-15 מיליון הללו, כמה יהודים מכירים את הקדוש ברוך הוא? שניים, שלושה מיליון. ומתוך השניים-שלושה מיליון, כמה באמת הוגים בתורה ומחוברים? כמה מאות אלפים. ואני זכיתי להיות חלק מהם.

לא צריכים לשמוח? "אתה בחרתנו מכל העמים". זכינו להיות בנים ישירים של הקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא בכל עת ועת לקח אותנו לא לעבדים, כל מעשה, כל פעולה, כל מצווה השם שתל לנו מצוות כדי שנזכה לעבוד אותו. אז איזה זכות, איזה שמחה, כמה על זה אנחנו צריכים להודות!

סיפורו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג

אני נזכר שקראתי על האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, שאחרי שריפת גטו ורשה… אתם יודעים שהיה מרד גטו ורשה שבסופו של דבר נכשל וגרם לשמד מיידי של הגטו, אז לקחו אסירים מבירקנאו, לקחו אותם ממחנה השמדה כדי שילכו לפנות את גטו ורשה. וביניהם היה האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, זה שהקים קריית צאנז בנתניה, את בית החולים לניאדו, את בית ה… אה, לנסוע על ידו, את בית ספר לאחיות, את מפעל הש"ס, יהודי עתיר זכויות. יש לו שו"ת "דברי יציב", משהו בסדר גודל של ה"יביע אומר", משהו אדיר. באמת הפלא ופלא. פעם דיברנו עליו בהרחבה.

והוא אמר לו: נו, רבי, אתה עוד ממשיך להגיד "אתה בחרתנו"? היינו: תראה איך היהודים שפלים, תראה איך היהודים מוכים, תראה איך היהודים כדומן על פני השדה. הם צריכים לפנות את כל הגופות משם. אתה עוד ממשיך להגיד "אתה בחרתנו" ולהודות להשם שאנו העם הנבחר?

הוא אמר לו: עד היום לא אמרתי את זה בכוונה המספקת. אמר לו: מהיום אני אומר את זה בכוונה הרבה יותר גדולה. השמחה הגדולה, הוא אומר לו, שאני יהודי, ולעולם לא הייתי מוכן להתחלף עם הקלגס הנאצי, הגוי, הטמא, המשוקץ הזה. לא הייתי מוכן להתחלף איתו! שאני ארצח מישהו? שאני אייסר מישהו? אני מוכן להיות הנרדף, אני מוכן להיות המוכה, אבל בשום אופן לא להיות עם הטבעים הנוראיים והאיומים הללו, עם הבהמיות הנוראה הזאת!

אנחנו בנים להשם אלוקינו. "אתה בחרתנו מכל העמים", כמה על זה יש להודות! השם שתל לנו מצוות לכל אורך היום.

מצוות סוכה – מצווה קלה

שימו לב אם כן, מוריי ורבותיי, במצוות סוכה, כמה נפלא. בן אדם נכנס לסוכה, מה אתה עושה בסוכה? אוכל. תגיד, ממילא אתה לא היית צריך לאכול היום ארוחת בוקר? היית צריך לאכול. אכלת בסוכה – קיבלת שכר. מה עשה בן אדם בסוכה? ישן. אתה לא אמור לישון הלילה? אמור לישון. עשית את זה בסוכה – קיבלת שכר.

שומעים למה סוכה נקראת מצווה קלה? כי סוכה, אתה עושה בה דברים שאתה ממילא צריך לעשות. לא יזמו לך דברים מיוחדים לעשות. הדברים שאתה עושה אותם במשך היום – האדם אוכל, האדם לומד, האדם ישן, מטייל – כל זה אומר השולחן ערוך, תעשה בסוכה, תקבל שכר.

מצווה קלה נותן הקדוש ברוך הוא לאומות, כדי שהאומות, הנה, לא תצטרכו להתאמץ יותר מדי. פעולות שאתם ממילא עושים, בבקשה, קיימו את מצוות סוכה.

ההבדל בין ישראל לאומות: האומר סלע זה לצדקה

למה באמת זאת המצווה? ולמה באמת האומות מבעטים?

כדי להבין את זה, אנחנו צריכים להבין את השוני בין הגוי ליהודי. יש גמרא מאוד מעניינת. הגמרא אומרת: "האומר סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני". אדם אומר: "אני מוכן לנדב 1,000 דולר לקופת העיר אם הבן שלי יחיה". ורחמנא ליצלן, מה לעשות, הניתוח לא הצליח ובסופו של דבר הבן נפטר. צריך לתת או לא צריך לתת? אומרת הגמרא: תלוי, אם זה יהודי – צריך לתת, אם זה גוי – לא צריך לתת.

למה? אומרת הגמרא: יהודי, ליבו לשמיים. כשיהודי אמר "סלע זה לצדקה", הוא מכוון לצדקה. אבל בסוף הבן? טוב, מה נעשה, "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". אמרתי, יצא מפי לצדקה – יהיה לצדקה.

"גוי קורא תגר" – תפיסת המסחר של הגוי

אומרת הגמרא: אבל גוי, לא. ולמה? שימו לב לטיעון, כיוון שגוי קורא תגר.

מה פירוש "גוי קורא תגר"? מה פירוש המושג תגר? ההבנה הפשוטה: קורא תגר – הגוי עושה מריבה עם הקדוש ברוך הוא. "ריבונו של עולם, מה זאת אומרת? נתתי כסף, מה, לא סיפקת את הסחורה? מה זה צריך להיות? תחזיר את הכסף". גוי קורא תגר – עושה מריבה עם הקדוש ברוך הוא.

אבל יש לזה עוד משמעות. יש מושג שנקרא "סוחרי לוד", "תגרי לוד", ככה הם נקראים בגמרא. גוי קורא תגר – גוי עושה עם הקדוש ברוך הוא מסחר. הוא עושה מסחר עם ריבונו של עולם: "ריבונו של עולם, בוא נסגור דיל: קח 1,000 דולר, תן לי את הילד. לא נתת את הילד? תחזיר את הכסף בחזרה". אתם מבינים מה זו עבודת שמיים של גוי? אתם מבינים מה זו עבודת השם של גוי?

אומר הזוהר הקדוש: "גויים, כל דעבדין – לגרמייהו עבדין". גוי, כל מה שהוא עושה זה בשבילו. להתמסר, לכבוד הבורא, לעשות נחת רוח לפניו? "לא לא לא, ריבונו של עולם, אני מוכן לסגור עסקאות, זה מה שאני מוכן. לעשות משהו לשם שמיים? זה לא בלקסיקון שלו". אנחנו לא מכירים כזה ביטוי. מושג של "נעשה ונשמע", איך הוא קרא לו, אמר לו אותו צדוקי: "עמא פזיזא אתון". "לא ככה סוגרים עסקאות, אדוני. מאיפה באת? זה לא… חוש מסחר בסיסי אומר שתראה מה אתה נותן ואז אני משלם. ריבונו של עולם לא סיפק את הסחורה – אין את הכסף. ריבונו של עולם, תחזיר את הכסף בחזרה".

גוי קורא תגר – מת הילד, הכסף שלו, שום דבר, זה לא צדקה, אתה יכול לקחת. "לגרמייהו עבדין" – גוי כל מה שהוא עושה זה: מה יצא לי? מה אני ארוויח? מה יצא לי מזה?

דמא בן נתינה והפרה האדומה

בואו תראו דוגמה נפלאה לזה. הגמרא מספרת על דמא בן נתינה, סיפור המוכר והידוע והמפורסם. כשאביו היה ישן, באו חכמי ישראל לקנות מרגלית יקרה לאבני החושן, לא רצה להעיר את אבא. לשנה אחרת, מה זכה בשביל כך? פרה אדומה נולדה בעדרו.

באו חכמי ישראל כדי לקנות את הפרה האדומה, התחילו לשאול: "נו, כמה אתה רוצה?". זה מוצר יחידני בשוק, אין לו עוד אבר פגע. כל סכום שהוא יבקש, הוא אומר להם: "אני יודע שאתם תיתנו, אבל איני מבקש אלא מה? כמה שהפסדתי שנה שעברה כשלא מכרתי לכם את אותה אבן חושן".

תראו מה זה ראש של גוי. קיימת מצווה, עשית מעשה נפלא, זכית בזכות של כיבוד אב ואם. מה מעניין אותך? "שמע, מצווה מצווה, עם כל הכבוד, אבל היה פה כסף, הפסדתי פה כסף. טוב, אז כמה שהפסדתי אז…". הוא זוכר את זה, אתם מבינים? הוא מתייחס לזה כהפסד, הוא מחפש איך לכסות על זה. "הפסדתי אז – אז תיתן את הכסף".

זוכר כל הנשכחות

שומעים? זה ראש של גוי. יהודי קיים מצווה, הוא עשה משהו לשם שמיים, שיהיה לכבוד הבורא יתברך.

כתוב: "זוכר כל הנשכחות אתה". אומרים בצורה נפלאה מאוד, מה זה "זוכר כל הנשכחות"? קיימת מצווה – אל תזכור אותה. תשכח אותה, גמרנו, תמחק. עשית – נגמר, השם זוכר. מה שאתה שוכח, השם זוכר. תשכח מהמצוות שלך, השם יזכור אותם. העבירות שלך – תזכור אותם טוב. "דמעתי", איך דוד המלך אומר, "ערסי אמסה". כל הזמן, כתוב שהושחרו פניו מתעניות, עוונות שהתוודה עליהם יום כיפור שעבר חוזר ומתוודה עליהם יום כיפור הזה. את העבירות שלך תזכור טוב, את המצוות תשכח.

ואז כמה נפלא: השם זוכר כל הנשכחות ושוכח הנזכרות. אתה את העבירות שלך זוכר – השם שוכח אותם. אבל אתה את המצוות שלך שוכח – הקדוש ברוך הוא זוכר לך אותם. אבל בן אדם שעושה הפוך, עשה איזה מצווה, 40 שנה הוא זוכר את המצווה: "אתה יודע, אני עשיתי כך וכך. אתה יודע, אני קיימתי מצווה כזאת וכזאת. אתה יודע, אני…". מה אתה צריך להזכיר לכולם? מה אתה צריך לספר? אתה לא סומך על הקדוש ברוך הוא שהוא זוכר לך? אתה לא סומך שהוא ייתן לך שכר?

רבי אלחנן גלינסקי פעם אמר: אין אדם נכווה אלא מחופתו של חברו. כל אדם נכווה, כל צדיק וצדיק נכווה ממה? מחופתו של חברו. אמר: אתם יודעים מה זה חופתו? זה מחיפויו של חברו. ככל שהוא היה יותר מחופה, את המצוות שלו הוא הסתיר, לא פרסם אותם, לא עשה עליהם הרבה רעש בחוץ – זו זכות שיותר שמורה למעלה.

אתה לא מחפש איך לזכור כל מצווה שעשית. אתם מכירים אחד, פוגש אותך: "כבוד הרב, תסתכל עליי ככה, הרב, הנה זה פה גמ"ח, אני מחזיק את זה. שמה נתתי כך וכך, את זה אני בניתי…". תגיד, מה אתה מחפש את הכסף מהרב ואת הזכות מהרב? הרי הבורא יזכור לך את זה, למה אתה צריך לספר? כשאתה מספר, אתה מפסיד.

גוי חושב מה אני יכול להרוויח. אז כשגוי עשה פעם כבר איזה מצווה, הוא כבר היה מוכן לא להעיר את אבא ולשמור על כבודו, הוא זוכר את זה. שנה אחרת הוא אומר: "תשלום, אני עכשיו מבקש תשלום. מה התשלום? שלם לי מה שהפסדתי אז".

"קטונתי מכל החסדים"

יהודי עשה מצווה ושוכח אותה. יעקב אבינו, עם כל המצוות שלו, מה הוא אומר? "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". וזה יעקב שבמשך 20 שנה היה בהתמדה עצומה, כמו שהוא מתאר בעצמו: "אכלני חורב וקרח בלילה", ושם באותו הזמן היה יושב ועוסק והוגה בתורה, עם חם, קר, כמו לבן, נורא ואיום. ועם כל זה: "קטונתי, מי אני, אין לי זכויות, אין לי מעשים טובים". יעקב אבינו מגמד עצמו. אבל הגוי, עשה פעם משהו טוב – זוכר אותו לנצח.

זה האופי של הגוי. "לגרמייהו עבדין" – גוי עושה משהו, הוא עושה את זה בשבילו. גוי מחפש איך להרוויח.

לבן הארמי ורדיפת הממון

דוגמה נוספת: על לבן כתוב שכאשר הוא ראה איך מגיעה רבקה אחותו עם תכשיטים, מיד העיניים שלו נדלקו. אתם יודעים, כמו שני $ כאלה, עם שני פסים באמצע, ככה העיניים שלו בורקות: איפה? איפה זה שמחלק פה כסף? "והוא עומד על עין המים", והוא רץ. רץ, מה קרה? לאן אתה רץ? "הבנתי, יש שם כסף". גוי שומע יש כסף, הוא לא מחכה רגע.

אומר רש"י: "עשיר הוא זה", אמר לבן, "אם ככה הוא עשיר", ונתן עיניו בממון. רץ. אתם יודעים מה זה "נתן עיניו בממון"? כתוב שמי שפוסע פסיעה גסה מאבד אחד מחמש מאות ממאור עיניו. לבן לא עשה חשבון, נתן עיניו בממון. היה מוכן לאבד מאור עיניו, העיקר להשיג עוד סכום של כסף. רץ, רודף, יש כסף – זה גוי.

הוא מגיע לאליעזר, מה אומר לו? "בוא ברוך ה'", איי, כמה חיכינו לך, "ואנוכי פיניתי הבית ומקום לגמלים".

שמעו מה חז"ל דורשים, ומי שמתבונן זה פשוט העמקה בהבנת נפש הגוי. אומר לו לבן: "פיניתי הבית – מעבודה זרה. אני יודע, אתה באת מאברהם, אני מכיר את אברהם, יש לו אלרגיה לעבודה זרה. אני יודע, אתם, יש לכם בעיה עם זה. אל תדאג, אני פיניתי הבית מעבודה זרה".

תחשבו על העומק של הדברים, מה זה פיניתי הבית מעבודה זרה? ללבן יש צלם, יש לו אלוה. הוא לוקח את האלוה שלו, דוחף אותו לבוידעם. ההוא מתחיל להתעטש, להשתעל, נחנק שמה, אבק. מה זה? לבן אמר: "תשמע חביבי, מבקש ממך, עכשיו יש פה כסף, אתה מהווה מטרד. אתה לרגע, אתה מפריע. לך, שב שמה, שכב בשקט. כשההוא עם הכסף ילך, נוציא אותך, נאורר אותך בחזרה".

מה משמעות הדברים? לבן מוכן לעבוד את האלוהים שלו כל עוד הוא מספק סחורה. אבל ברגע שאתה מפריע – תזוז הצידה. את זה לבן אומר למי? לאלוהו: "פיניתי הבית – יש אורחים עם כסף. ויש כסף, אז זה שווה הכול. אין אלוה, אין כלום".

"הרשעים מתקיימים על אלוהיהם"

חז"ל אומרים אותו דבר על פרעה: "והנה עומד על היאור". מה זה עומד על היאור? אומרים חז"ל: הרשעים – הם על אלוהיהם. מה פירוש הם על אלוהיהם? בסופו של דבר, לא אני מקבל הוראות מהאלוה, האלוה פה כדי למלא את צרכיי. הוא פה כדי לתת לי את מה שאני זקוק. הוא כאן כדי לספק את הסחורה.

ולכן אם הוא לא סיפק את הסחורה דוחפים אותו לבוידעם, ולכן אין שום בעיה לבוא ולהגיד: קורא תגר, תחזיר את הכסף. זה גוי. "לגרמייהו עבדין" – מה שמעניין אותו זה רק מה אני מרוויח, מה יוצא לי, שום דבר חוץ מזה לא מעניין אותו. אין לו התבטלות לאלוה, אין לו עבודת השם מתוך זה שאני מתבטל לרצון הבורא.

קידוש השם בשואה

קראתי על אחד מהאנשים שחיו בשואה, ואתם יודעים, הוציאו את הרבנים, דוקא את החשובים, כדי לקלף את האספלט מהכביש ועוד כל מיני עבודות בזויות.

מספרים שאחד, נאצי אכזרי ככה פונה לאחד הרבנים שמה, והוא אומר לו: "אתה אוהב את זה?". בכזאת שנאה סדיסטית: "תגיד, אתה נהנה מזה? אתה אוהב את זה?".

עבד נאמן לקב"ה מול תפיסת הגוי

ספר שולחן ערוך אומר, כעבד נאמן לאלוהיו: כל מה שהאלוה עושה לי, אני אוהב ומקבל בשמחה, וממשיך בעבודתו. זה יהודי. יהודי אין לו תלונות: ריבונו של עולם, מה פתאום? למה אתה עושה לנו את זה? למה זה מגיע לי? לא, לא, לא. אם השם עשה, זה רצונו של הבורא. מה שהבורא עושה – את זה אני אוהב, את זה אני מקבל.

פרעה עומד על היאור: היאור צריך לספק לי סחורה, היאור צריך לרצות אותי. לבן חושב איך מקבלים מהעבודה זרה שלו, ואם היא מפריעה לו הוא מיד מזיז אותה הצידה. עבד לאלוהיו זה בן אדם שחושב: מה אני יכול לרצות את השם יתברך? איך אני אמצא חן בעיני הבורא?

סיפור הנטרול בתל אביב

קראתי לפני אולי 20 שנה סיפור, הציבור בטח זוכר את התקופה הקשה, לא תקום פעמיים צרה, תקופה של הסכינאים. מפגעי היחידים, שאף אחד לא יכול היה לעלות על זה ואף אחד לא יכול היה לדעת. פתאום בן אדם משתולל לו בחוצות העיר עם גרזן, עם סכין, ועד שיימצא האדם שינטרל אותו, השם ישמור, יכול היה להפיל חללים. הייתה תקופה קשה.

באותה הזדמנות היה מעשה עם איזשהו בחור שהיה בתל אביב, בחור צעיר, שבדיוק היה עם נשק. הסתובב אחד כזה סכינאי שכבר התחיל להשתולל, והוא נטרל אותו, ירה בו והרג אותו. האדם הזה קיבל פרסום רב והסיפור שלו הגיע לתקשורת ולכותרות.

ואז, ב"יתד נאמן" הביאו את הסיפור שמאחורי הסיפור. אני אומר לכם, אני קראתי את זה ופשוט הייתי נדהם. הם מספרים שאמצעי התקשורת חיפשו אותו כדי לראיין אותו, אבל בדקות הראשונות קודם כל אף אחד לא מצא אותו, פשוט נעלם, התאדה. שאלו אותו: "לאן נעלמת?" אז הוא אמר להם (הוא סיפר בעצמו): "תראו, בזמנו…" (תזכרו, זה היה בתקופה שעוד לפני שהיו פלאפונים, לפני כל אמצעי התקשורת הניידים, לא היו כאלה דברים). אז הוא מספר שהוא רץ לחפש טלפון ציבורי.

למה? לא בשביל להרגיע את אמא: "אמא, זה בסדר, ברוך השם, הכל בסדר, אני קיים", לא. בזמנו היה, כמדומני, אם אינני טועה, גלי צה"ל, היו מבטיחים 50 שקלים למוסר הידיעה שתפורסם. יש לך ידיעה חדשותית טרייה? בוא, קבל 50 שקלים, תהיה הראשון שמדווח לנו. הבחורצ'יק שלנו רץ לחפש טלפון ציבורי כדי לדווח. הייתה כאן ידיעה סנסציונית, חדשותית, והוא הראשון שדיווח.

אתם חושבים שזה היה הדבר היחיד שהוא עשה? ממשיכים שם ומספרים שרצו לראיין אותו, ואז התברר שהוא עשה איזשהו מכרז מי יזכה לראיין אותו, וכל רשת תקשורת שרצתה לראיין אותו, הוא שם סכום מאוד מפולפל כדי להסכים להתראיין אצלם.

הוא לא הסתפק בזה, הוא גם כן הלך וסגר דיל עם חנות הפלאפל שם ליד מקום הפיגוע (נקרא לצורך העניין "פלאפל משה"), שהראיונות יהיו על הרקע של החנות שלו, והוא יקבל חשיפה בפריים טיים ובשמונה בערב ב"מבט". אז הוא הצטלם ליד חנות הפלאפל, "פלאפל משה", וכולם רואים ככה בצילום תקריב: הנה, כאן זה… וגם שם הוא קיבל תשלום.

בקיצור, אני אומר לכם, אני ראיתי את זה ופשוט הייתי המום. אמרתי: ריבונו של עולם, בן אדם זכה למצווה העצומה ביותר, לקיים נפש אחת, אולי לא אחת, אולי כמה, כי אם המפגע הזה היה ממשיך להשתולל, לך תדע עוד כמה הוא היה רוצח. הבן אדם הזה זכה לזכות עצומה להציל נפשות בישראל, ולמה הוא הלך לפרוט את זה? לעוד כמה שקלים! "אני יכול לעשות מזה עוד כמה שקלים". תגיד, לא חבל?! תגיד, לא חבל?!

איזו קטנות המוחין, איזו צרות אופקים ודעת. ריבונו של עולם, זכית לזכות, מה עכשיו אתה מחפש? "כן, זכות זכות, הכל טוב ויפה, אבל תשמע, אפשר לעשות עוד כמה שקלים מהעניין הזה". לא להאמין!

רבותיי, זו תפיסה של גוי. אני לא מאשים אותו, הוא גדל בחינוך מסוים, בהנהגה מסוימת, אני לא מאשים אותו. אני רק בא לומר עד כמה יכולה להיות תפיסה מעוותת. זאת תפיסה של גוי. גוי לעולם חושב: "מה אני יכול להרוויח? מה אני יכול לקבל? כמה יוצא לי מזה ביד?". "כל דעבדין – לגרמייהו עבדין". גוי חושב מה אני יכול להרוויח.

הצלת חיים ברכבת התחתית

אגב, תקופה מאוחרת יותר, צף ועלה סיפור נוסף, שגם הוא אגב פורסם ב"יתד", וזה עשה רעש לא בארץ – זה עשה רעש בעולם. במה היה מדובר? היה מדובר באיזשהו מקום, איזה רכבת תחתית, שאיזה גוי שיכור החליק ונפל לפסים. מי שהיה פעם באמריקה יודע, הגובה של הכניסה לרכבת זה בגובה של המדרכה שם ברכבת התחתית, והרכבת בעצם חצי ממנה נמצאת שקועה בתוך האדמה.

החליק שם הגוי השיכור, החליק פנימה למקום שם ששקוע. ואת כל מה שאני מספר לכם עכשיו רואים במצלמות של האבטחה. רואים איך הרכבת כבר מרחוק… שומעים, זה רעש אדיר, הרכבות התחתיות שמגיעות שומעים את זה מרחוק. שומעים מרחוק את הרכבת מגיעה, ואיך כולם… מה אתם חושבים עשו באותו רגע? מה עשו באותו רגע ששמעו את הרכבת מרחוק?

שלפו את הטלפונים שלהם, זה מה שרואים אותם עושים. כל אחד מצלם. כן, בוודאי, הוא חייב להעלות לרשת. אם לא, איך ידעו מה בדיוק היה שם? מישהו עומד להידרס וזה צריך שיהיה בשידור חי, שיראו את הדם מותז, אם לא זה לא יספק אותו. גלדיאטורים היה גם פעם אצל הגויים, זה היה מאוד מקובל, אז עכשיו הוא חייב לראות איך זה קורה. נורא להתבונן. האנשים האלה עומדים ואף אחד לא נוקף אצבע. כולם רואים את השיכור ההוא שוכב שם למטה, כשהתוצאה ברורה שבעוד משהו כמו 20 שניות זה אמור להיות, וזה מה שכולם עושים, קולטים במצלמות.

היה אחד, צדיק אחד בסדום, שפשוט ירד למטה, תפס אותו מהצדדים, מהמותניים, ופשוט הרים אותו בכוחות עילאיים, זרק אותו על המדרכה וטיפס, ואחרי כמה שניות הגיעה הרכבת, והציל בכך את חייו. הפך להיות גיבור לאומי בכל רשתות התקשורת בארצות הברית, בעולם. בן אדם שבאמת התמסר במסירות נפש.

מה הסיפור המדהים שמאחורי הסיפור? בראיונות שראיינו אותו, אמרו לו: "תגיד, אף אחד לא עשה את זה, אתה היחיד שהלך ומסר נפש בצורה כל כך נפלאה. אתה מכיר אותו?" – "לא, לא מכיר אותו, אין לי שום קשר אליו, שום דבר". "אז תגיד, מה הביא אותך?" אמר: "תשמעו, אני הסתכלתי על השעון. אני קלטתי שאם עכשיו קורית פה תאונה, שעתיים הרכבות התחתיות סגורות. אני עושה חשבון: אני מאחר לעבודה בשעתיים, אחרי זה לספר לבוס סיפורים, לאחר מכן הפסדים וזה… עשיתי חשבון: אדוני, אתה חייב לפתור פה את הבעיה. אמרתי: אני יורד למטה, אני מוציא אותו, ויהי מה".

אני, רבותיי, משתגע שלאדם לא הייתה בושה להגיד את הדברים! לפחות תתבייש, תסמיק, תגיד: "תשמע, אני הבנתי, חייבים פה לעזור, יש כאן בן אדם שנמצא במצוקה, אי אפשר לתת לו…". תספר משהו! אבל הוא אפילו לא מתבייש. הוא לא מבין שהוא צריך להתבייש. מספר לך דברים כהווייתם: "תשמע, חביבי, הולכים לתקוע אותי פה, לא מתאים לי, יש לי יום עבודה, יש משכורת. מה הבן אדם הזה עכשיו תקוע לי כאן? שילך לעזאזל מצידי, שימות! מה אכפת לי ממנו? אבל אתה רוצה להפריע לי בדרך לעבודה? זה לא יעלה על הדעת!".

זה גוי! גוי "לגרמייהו עבדין", אומר הזוהר הקדוש. גוי שעושה – עושה לעצמו. להתמסר, לתת לזולת, לעשות משהו לשם שמים – אומר הזוהר: אין דבר כזה. אין דבר כזה, "לגרמייהו עבדין".

קורבנות הגויים

רגע, אבל גויים לא מקריבים קורבנות? הרי גויים גם כן עובדים את השם, ושלמה המלך מבקש גם כן שכשגוי יבוא להתפלל בבית המקדש "ואתה תשמע השמים". ריבונו של עולם, תעתר לו! גם כשיבוא גוי וגם כשיקריב קורבן. ואתם יודעים מה? גוי מקריב קורבנות יותר משובחים מעם ישראל. איזה קורבן גוי מקריב? עולה! ישראל מקריב גם שלמים, אצל גוי אין קורבן שלמים. אין קורבן שלמים! מה יש אצל גוי? עולה!

אתם יודעים מה זה עולה? עולה זה כליל להשם! שלמים – זה אני נותן לקדוש ברוך הוא משהו, וגם אני מקבל משהו, גם הכהן מקבל משהו. אבל גוי – אין אצלו קורבן שלמים. הגמרא אומרת שגוי שמקריב קורבן לעולם זה רק קורבן עולה, הכל כליל תוקטר. אגב, לא תראו לעולם בעבודה זרה מושג של שלמים. זה אחת הראיות שפעם דיברנו שעם ישראל כשעשו את העגל, הם התכוונו לעבוד את השם, הם לא התכוונו לעבוד עבודה זרה. הם התכוונו רק שיהיה ממצע בינם לבין השם, כיוון ששם נאמר: "ויקריבו שלמים". אין שלמים לעבודה זרה, בכל התנ"ך לא תמצאו שלמים לעבודה זרה. לעבודה זרה מקריבים עולות. גוי מקריב רק עולות.

אז הנה, אתה רואה שאצל הגוי זה הכל לשם שמים, לכבוד הבורא יתברך! אז למה הזוהר אומר "לגרמייהו עבדין", הם עושים לעצמם? למה? הנה אתה רואה, מקריבים קורבנות ואפילו מעולים יותר משל ישראל.

ארבע מידות באדם

יש משנה באבות, המשנה אומרת:

– האומר "שלי שלך ושלך שלי" – מה הדין של האדם הזה? עם הארץ.

– בואו נגיד דוגמה אחרת: האומר "שלי שלך ושלך שלך" – מה הוא?

– חסיד.

– נכון? "שלך שלי ושלי שלי" – רשע. מה יהיה הדין באדם שאומר "שלי שלי ושלך שלך"?

– זו מידה בינונית.

– ויש אומרים: מידת סדום.

למה מידת סדום? מה רוצים מהבן אדם הזה? הבן אדם הזה לכאורה טיפוס רציונלי: "אדוני, מה ששלך – שלך, מה ששלי – שלי. כל אחד יכבד את רצונותיו של השני, את מה ששייך לשני". למה קוראים לזה מידת סדום? סדום בגלל שאני מה, לא רוצה לקחת את שלך? למה אתה קורא לזה סדום? סדום עוד את שלך היה רוצה לקחת לעצמו! ופה הוא לא רוצה את שלך, הוא אומר מה שיש שלך: "יהי לך אשר לך", ולי אשר לי.

כשהיינו ילדים, היו ילדים ש… אני בטוח שכולם מכירים את התופעה הזאת, היו ילדים שאף פעם לא היו מבקשים מאף אחד כלום. ההוא מוציא ביסלי – לא מבקש ממנו, ההוא מוציא במבה – לא מבקש ממנו, ההוא הוציא בייגלה – שום דבר, לא מבקש ממנו. אף פעם לא מבקש מאף אחד כלום. אז מי שבאמת היה מסתכל מן הצד, מנקודת מבט, היה חושב: תשמע, הילד הזה איזה חמוד, הוא מסתפק במועט, הוא לא רוצה אף פעם לקחת משל מישהו אחר, הוא לא…

אבל לאחר מכן, כשהוא היה מוציא ביסלי, היית פתאום מתחיל להבין למה הוא לא ביקש מאף אחד כלום. "עד כאן, סליחה, סליחה, כן? לא. לא לקחתי ממך – אל תיקח ממני, אל תיקח ממני."

זאת אומרת, לפעמים כל ה"שלך שלך" נועד להבטיח ש"שלי שלי". את האמת, הייתי רוצה שגם שלך יהיה שלי, וגם שלי ודאי יישאר שלי, אבל אני מעדיף לומר "שלך שלך", כדי ש"שלי שלי". כי אם אני אגיד ששלך יהיה שלי, אתה עוד עלול להגיד ששלי יהיה שלך. אה, זה לא מוצא חן בעיניי, לא, זה לא.

לפעמים מה שבנאדם לא לוקח ממישהו אחר, כי הוא לא רוצה שייקחו לו. מה שבנאדם לא הולך ליהנות משל מישהו אחר, זה לא ממידה טובה, הוא לא נהנה משל מישהו אחר כי "אם אני איהנה משלך, אתה תרצה ליהנות משלי".

ההבדל בין עולה לשלמים ותפיסת הגוי מול היהודי

שימו לב, מוריי ורבותיי, הגויים מקריבים עולה. מה זאת אומרת עולה? הגוי אומר: הכול כליל יוקטר. מושג של שלמים – ומה זה שלמים? חלק לי, חלק לקדוש ברוך הוא – את זה הגוי לא מכיר. ולמה? כי בשביל הגוי זה: "ריבונו של עולם, הקרבתי לך עולה, קח את זה, תעזוב אותי. אל תבקש ממני עוד משהו. אני לא ביקשתי ממך, נכון? לא ביקשתי ממך, הבאתי לך מושלם, עולה, קח וגמרנו. את שלי תשאיר לי, אל תיקח לי כלום."

לפעמים מה שאני נותן לקדוש ברוך הוא כמושלם, עולה, הנה, הכי טוב, "הכי טוב, קח, ואל תיקח ממני שום דבר." וזה היחס של הגוי, כיוון שבעצם בתפיסה של הגוי יש, כמו שהחזון איש מגדיר: אנשי הדת והחיים. יש דת ויש חיים. יש עבודת השם, זה יש את הנישה שלה, ויש את שאר החיים, שזה צריך לחיות, הבנאדם צריך לחיות. זאת אומרת, אם נרצה לקחת את זה ליהודים: הוא יצא מבית הכנסת – "ריבונו של עולם, זהו, קיבלת את שלך, תעזוב אותי עכשיו." אתם שומעים? זה נורא להתבונן, כיוון שאין, היהדות לא מסתיימת בנקודת זמן מסוימת. אדם הוא יהודי 24 שעות, גם כשהוא ישן, שזה תובע ממנו. אבל לעומת זאת, יש את אנשי הדת והחיים. אומר החזון איש: הוא נתן לקדוש ברוך הוא כביכול חלק, וזהו, תעזוב אותי.

זו תפיסה של גוי: "ריבונו של עולם, קח עולה, הכול שלך, לא לוקח ממך כלום, אבל אחרי זה מה שיישאר לי, אל תיקח לי. הכול יישאר שלי."

בדיחות ומעשיות על תפיסת הנתינה

פעם שאלו מישהו: "תגיד, איך אתה מעשר כספים? איך אתה נותן מעשר כספים?" אז הוא אומר: "אני, כשאני מרוויח, אני בכלל לא לוקח לעצמי כלום. אני לוקח, זורק לשמיים. אני אומר: ריבונו של עולם, אתה תיקח מה שאתה רוצה, מה שנופל – שלי. מה יש יותר מזה? אני הכול, ריבונו של עולם, תיקח מה שאתה רוצה, מה שנופל – שלי."

מספרים, עכשיו נזכרתי, שפעם אחת היה איזה שהוא עשיר גדול שרצה לתת כסף לרפד לעצמו את העולם הבא. עשה חשבון: למי אני אתן? לך תדע מי יחכה שם: מוחמד, אותו האיש, אולי משה רבנו, לך תדע מי. אמר: "אני נותן לכולם." קרא לשלושה אנשי דת ולשלושתם אמר להם: "כל אחד מכם, אני נותן לו סכום של 100,000 דולר, וזה כדי שיהיה מסודר שם למעלה. אבל," הוא בא ואמר להם, "אני מבקש שאחרי שאתם מקבלים את הכסף, 50,000 דולר כל אחד ילך ישים בקבר, כי כשאני אקום, אני לא סומך על אף אחד, כשאני אקום אחרי זה, שיהיה לי דמי כיס, מה שנקרא."

אמרו לו: "אין שום בעיה." נתן לכל אחד.

לאחר מכן מגיע המוסלמי, לקח 50,000 דולר, שם שם בקבר כמו שהוא סיכם, הולך. לאחר מכן מגיע הנוצרי, לקח 50,000 דולר, שם בכסף כמו שהוא אמר, הולך. פוגשים את היהודי אחרי זה, רואים אותו מחייך. אומרים לו: "תגיד, מה אתה כל כך מבסוט?" אמר להם: "אני שמתי צ'ק של 150,000 דולר ולקחתי את ה-100 שהיו מונחים שם, וסגרנו כך את העסקה."

קידוש החומר ביהדות לעומת הנצרות

על כל פנים, לחזור לעניין שלנו. אז מה אנחנו רואים? התפיסה של הגוי, כמו שאמרנו, יש חלוקה ברורה: חלק להשם ויש חלק שלי. אצל היהודי זה לא כך, וזה בעצם, כמו שאמרנו, כמו שאומר החזון איש: איזו שהיא חלוקה של יש חלק עד כאן כיפה, מכאן ואילך אני עושה מה שבא לי.

סיפר לי איזה יהודי אצלנו במדרשה, אומר לי שיש אצלם איזו שהיא משפחה, גר בפרדס כץ, איזה משפחה עבריינית כזאת, ואומר לי: שניים שמה התחילו ללכת עם כיפה, התחילו קצת להתחזק. אז הוא אומר לי: אחד שמה, שכן עיצבן אותם. הם לא כאלה, מה שנקרא היום, לא רואים בעיניים. איזה שכן עיצבן אותו, אז הוא אמר לו: "בוא הנה, תשמע, אל תרגיז אותי, כי אם אתה תרגיז אותי, אני אוריד את הכיפה וחבל לך על הזמן מה אני אעשה לך." עם כיפה הוא לא מרביץ, אבל בלי כיפה – זהו, עכשיו הוא שם את ריבונו של עולם בצד, עכשיו חבל לך על הזמן מה אני אעשה לך.

אומר החזון איש: אין דבר כזה. אדם צריך לדעת: יהודי זה 24 שעות. אין מושג של הדת והחיים, יש חלק שניתן לעבודת השם, השאר – "אל תפריע לי, ריבונו של עולם, השאר אני עושה מה שבא לי."

זה הביטוי של קורבן שלמים. מה זה בעצם קורבן שלמים? קורבן שלמים המשמעות שלו שאני עובד את השם גם דרך האכילה של הקורבן. וזה חידוש עצום שהיהדות חידשה, ואני אסביר אותו על ידי משל כדי שיהיה קל לנו להבין.

אתם יודעים שגם כשמדברים על גוי, יש אצל הגויים אנשים קדושים, יש אצלם אפילו ליל כל הקדושים, ויש אצלם נזירים. אני כבר לא מדבר על סוג הנזירים והקדושים שלהם. אתם יודעים שפעם מישהו אמר שיש בית נזירים מצד אחד, מהצד השני בית נזירות, באמצע בית יתומים, לא יודעים מאיפה באו.

טוב, מכל מקום, נניח, נגיד שיש, בסדר, נגיד שיש כאלה שהם באמת קדושים. יש אצלם מושג של נזירים ברמה הכי גבוהה. מה הם בעצם עושים? הם לא מתחתנים, לא מולידים ילדים, לא עוסקים במסחר, לא עוסקים בכלום. כולו נזיר, רק מוקדש לעבודה רוחנית. אצלנו, בעם ישראל, אנחנו יודעים שזה לא בדיוק הדבר המומלץ, ואדרבה, על נזיר כתוב שהוא חטא, חטא בנפשו. זאת אומרת, הנזיר צריך אחרי זה להביא עוד קורבן לכפר על זה שהזיר עצמו מן היין.

המאבק הפנימי וגישת היהדות

מה בעצם תפיסת היהדות? אז בואו ונסביר. אנחנו יודעים שהאדם מעצם בריאתו נמצא בקונפליקט. אם נרצה להמשיל את זה, הרי לאדם יש חלק גשמי, חלק בהמי, שזה הגוף. הגוף מושך לתאוות, להנאות, לארציות, ענייני העולם הזה. יש חלק רוחני, חלק אלוה ממעל, הנשמה ששואפת לרוחניות, רק לעבוד את השם, רק דבקות, רק יראת השם.

איך מיישבים את הקונפליקט הזה? באה הנצרות ופשוט הרגה את הסוס. היא אמרה: אי אפשר עם הסוס וגם עם הרוכב. תן לרוכב לנהל את העניינים, אין סוס. אין סוס, ולכן צריך להרוג את הגוף. זה אומר להתנזר, לא להתחתן, לא לעסוק במסחר, לא להתעסק בארציות, כולך תהיה קודש, נזיר באיזה הר מהרי ההימלאיה, וזהו, מדיטציות, רוחניות, תתרחק מהגשמיות בכלל.

ביהדות לעומת זאת, מעולם לא מצינו שאדם הוזקק להתרחק מאשתו, חוץ מאצל משה רבנו שהיה צריך דיבור מתמיד עם הקדוש ברוך הוא. הרב כדורי בגיל מבוגר, 70 או 80, השיאו לו אישה. הוא ביקש, הוא אמר שרוב התיקונים הוא לא יכול לעשות כשהוא לא נשוי. כל ענייני התיקונים שהוא עושה, צריך להיות נשוי. זאת אומרת, אנחנו מבינים שהקדושה ביהדות היא כשבן אדם מתחתן. זאת אומרת, היהדות לא אוחזת מה שאוחזת הנצרות, שהדרך היא להרוג את הסוס, ולו מהסיבה הפשוטה: שאת הסוס הזה אי אפשר להרוג. אין מצב להרוג את הגשמיות, אין מצב.

מה כן? היהדות מספקת לך מושכות. היהדות אומרת: את הסוס הזה צריך לאלף. את הסוס הזה צריך לאמן. קח מושכות ותשלוט בו.

רגע, קרבה לאישה מותרת או אסורה? הרי את מקודשת לי בקדושה ובטהרה, יוליד בנים בקדושה ובטהרה, וזה קודש קודשים. רגע, אכילה מותרת או אסורה? מותרת בקדושה ובטהרה. כשכוהן אוכל – פלא פלאים: כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אתם שומעים? באכילה, בעלים מתכפרים.

הדיבוק כשהיה בראדין ושאלו אותו על מי מצדיקי הדור, אז הוא אמר, ביניהם הוא מנה את הגר"א. אבל שאלו אותו: הגר"א הרי לא עושה סיגופים, יש מקובלים שעושים סיגופים? אמר להם הדיבוק שהוא מתקן באכילה שלו יותר ממה שצדיקים אחרים מתקנים בסיגופים ובתעניות שלהם.

זאת אומרת, יש מציאות שכשבן אדם הוא קודש, אז האכילה שלו מתקנת. זאת אומרת, גם העיסוק בדברים הגשמיים מרומם אותם לרוחניות, הופך את המציאות למציאות רוחנית. זו הבחינה של קודש, זה מה שחידשה היהדות.

שאר הדתות אומרים: לא, אתה צריך להתנתק, אתה צריך להתקדש, אתה צריך להתרחק מן הגשמיות. ולכן אין מושג כזה של שלמים. שלמים? מה, אתה לוקח לעצמך? מה, אתה אוכל אתה? אתה צריך להביא את זה לאלוה. אנחנו אומרים: לא, לא, לא. הקדוש ברוך הוא אומר לי: קח ותאכל גם אתה, ובאכילה בקדושה ובטהרה. איפה? צריך לאכול את השלמים בתוך ירושלים, צריך תנאים איך אוכלים אותם, צריך שבן אדם יטבול וייקדש וייטהר, ורק אז, אומר הקדוש ברוך הוא, זה נקרא כאילו הקרבת קורבן. בעצם האכילה כאילו הקרבת קורבן.

זאת אומרת שהיהדות מחדשת דבר עצום: כל ענייני הארציות יכולים להוביל אותך לרוחניות. לעומת זאת, אצל הגוי יש חלוקה מאוד מאוד ברורה: יש עבודת השם ויש אחרי זה את מה שבא לי, יש אחרי זה את מה שאני רוצה, אין תערובת ביניהם. ביהדות לא, אתה מצווה לקדש את החומר, אתה מצווה לקחת כל דבר חומרי ולהפוך אותו לשותף לעבודת השם.

מעלת מצוות סוכה

לפי זה נבין מה העניין של הסוכה. מוריי ורבותיי, בסוכה בנאדם מיישם את הדברים הללו הלכה למעשה, כי מה שהוא בעצם עושה, הוא לוקח כמה עצים – מה זה עצים? זה שיא החומר. אתה לוקח כמה בדים, כמה ענפים, לוקח, מעמיד אותם, בונה מזה סוכה. ומה עשית בסוכה הזאת? צל לשכינה, צילא דמהימנותא, צל לשכינה. ואתה נכנס לתוך הסוכה, "ויהי בשלם סוכו".

אתם יודעים, אומר הגר"א: ישנן שתי מצוות שאדם נכנס אליהן בשלמות, בכל הרמ"ח ושס"ה…

מעלת מצוות סוכה וקידוש החומר

מצווה אחת – מצוות סוכה, המצווה השנייה – ישוב ארץ ישראל. וזה מה שרמוז בפסוק: "ויהי בשלם", איזה מצוות אתה מקיים בשלמות, כל הגוף? "סוכו". מה ההמשך? "ומעונתו בציון". גם מי שמעונתו בציון, מי שגר בארץ ישראל, גם כן מקיים את זה בשלמות. מה עשיתי פה בסך הכל? מה לקחתי? כמה קרשים, כמה דברים מגושמים. אומרים לך: כן, היהדות מלמדת אותך, אתה יכול לקחת דבר מגושם ולהפוך אותו לרוחניות.

שאלנו: מה בן אדם עושה בסוכה? נכנס, ממילא אוכל, ממילא שותה, ממילא ישן. נכון, זה מה שרוצים ללמד אותך: אתה ממילא ישן – תישן בסוכה, תקבל שכר, המונה שלך דופק. אתה ממילא אוכל – תאכל בסוכה, תקבל שכר. אתה ממילא שותה – תשתה בסוכה, תקבל שכר. היהדות מלמדת אותנו: על כל דבר ודבר שאתה ממילא עושה, אתה יכול לקבל עליו שכר, אם תעשה אותו לשם שמים.

"ויהיו כל מעשיך לשם שמים". גוי לא מכיר כזה דבר. ולמה? כי אצל הגוי זה "לגרמייהו עבדי". עכשיו אתם מבינים למה הגויים נבחנים במצוות סוכה? כי זה העקב אכילס שלהם. זה מה שאומר להם הקדוש ברוך הוא: אתם מסוגלים? אתם אומרים: "השמיענו אותה ונעשנה" – הנה, בבקשה. שאלנו: למה דווקא מצוות סוכה? כי מצוות סוכה היא ביטוי למה שאתה לא מסוגל לעשות. מצוות סוכה היא ביטוי לכך: למה אתה מרוחק מהשכינה? למה הקדוש ברוך הוא אומר: "בנים אתם לה' אלוקיכם", "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי"? עשו עושה איתי משחק, עשו בא לסגור איתי דילים. עשו בא ואומר: ריבונו של עולם, ספק את הסחורה, אני אתן… אתה חושב שאני מנהל איתך משחק? אני דילר? אומר הקדוש ברוך הוא: לא, לא, לא. מי שבא להתמסר – אותו אני מקבל. "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". כשעם ישראל באים, הם באים ואומרים: ריבונו של עולם, אני מתמסר לכבוד הקדוש ברוך הוא, לא עושה שום חשבון, הכל לכבוד הבורא יתברך. אומר הקדוש ברוך הוא: זה חביב בעיניי. אבל כשגוי, אומר השם: בבקשה, בוא נבדוק אותך במצוות סוכה. הנה מצוות סוכה – אתה לא מסוגל לקדש את החומר, אתה לא מסוגל לקחת דבר גשמי ולהפוך אותו למציאות רוחנית. אומר הקדוש ברוך הוא: אז מה שייכות לכם במדרגתם של ישראל, במעלה העצומה של עם ישראל?

שולחן ערוך סימן רל"א: בכל דרכיך דעהו

שולחן ערוך מפורש, כל מה שדיברנו היום – שולחן ערוך סימן רל"א. זה לא מוסר, זה הלכה. ומי שילמד את הדברים הללו עכשיו ויזכה ליישם אותם, יזכה למה שהשולחן ערוך חותם בסימן הזה, וזה סימן בן סעיף אחד, ואני אקריא לכם אותו. מי שבאמת יודע אותו, הוא לא מוסיף עוד דרגה בעבודת השם, הוא משדרג את כל עבודת השם שלו.

אומר השולחן ערוך: אם אי אפשר לו ללמוד בלא שנת הצהריים – יישן. וכולי, נדלג על דברי הרמ"א. אומר: ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישון ביום יותר משינת הסוס, שהוא שיתין נשמי – לא ניכנס, יש מחלוקת בפוסקים כמה זה – ואף בזה המעט, לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת השם יתברך.

וכן בכל מה שייהנה בעולם הזה, אומר השולחן ערוך, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו". ואמרו חכמים: כל מעשיך, גם הגשמיים, גם הארציים, יהיו לשם שמים. שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו.

והוא נותן דוגמה: שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו – אינו משובח, אלא יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו לעבודת בוראו. במילים פשוטות: יהודי אכל ושתה וגוי אכל ושתה. כשיהודי אכל ושתה הוא כיוון, מספיק בכוונה: הריני מכוון בזה כדי שיהיה לי כוח לעבודת בוראי, כדי שיהיה לי כוח ללמוד תורה, כדי שיהיה לי כוח להתפלל – האכילה והשתייה שלך זה כמו לנסך על גבי המזבח. שומעים כמה נפלא? זה אכילה ושתייה של קדושה.

זאת אומרת, שני אנשים ישנים. אחד אתה שואל אותו: למה הלכת לישון? תשמע, גמור, עייף, מת. לבריאות. שואל את השני: למה הלכת לישון? אומר: מחר יש לי שיעור, מחר אני צריך לקום להתפלל, מחר יש לי עוד הרבה מצוות שעומדות לפניי, אני לא יכול לעשות את זה כשאני עייף. אני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח לקום מחר לעבודת הבורא. תבינו, הבן אדם הזה בכל רגע המונה שלו דופק. המונה שלו דופק, הוא בכל רגע, אומר השולחן ערוך, הוא מקיים מצווה.

אומר השולחן ערוך: וכן בשינה. אומר השולחן ערוך: לא צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצוות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, זה פשיטא. אתה יכול ללמוד, למה עכשיו סתם ללכת לישון עוד שעתיים כשאתה לא חייב? אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישון כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו – אינו משובח. זה לא איסור, אבל גם לא משובח. אלא יתכוון לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תיטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה. אני עושה את זה לצורך בריאותי, כדי שלא תיטרף דעתי בתורה, כדי שאוכל להגות בתורה. וכך בכל מצווה ומצווה השולחן ערוך מונה כאן, אני לא אאריך. ונסיים במה שאומר השולחן ערוך, ואומר השולחן ערוך: ומי שנוהג כן – עובד את בוראו תמיד.

מי שעושה כך – עובד את הקדוש ברוך הוא בתמידות. זאת אומרת, כל ימיו וכל עסקיו. גם כשהוא הולך לעבוד: בשביל מה אתה עובד? אחד אומר: תשמע, בוא'נה, מזמן לא הייתי בקפריסין. אתה מבין? הוא עובד בשביל מה? כל החיים הוא עובד בשביל החופשה. מסכן. יש אחד אומר: למה אתה עובד? הילדים שלי לומדים בתלמוד תורה, זה כסף, אני צריך לממן את זה. אני התחייבתי לאשתי בכתובה: "אנא איזון ואפרנס ואכלכל ואסובר יתיכי", אז זה גם מצווה, אז אני גם מכוון לזה. ואני מכוון לעזור ליהודי – עכשיו מגיע בן אדם לבית המסחר כדי לשאול ממך משהו, אז בן אדם מחפש איך לעזור לו. אומר הרב דסלר: זכית למצוות חסד. מה, מה זכיתי? אני מחפש איך למכור. כן, אבל אם אתה מתכוון גם לחסד, זכית גם לחסד: אני מחפש איך לעזור ליהודי. ואז אם במקרה ואין לך, אתה תנסה לעזור לו לשלוח אותו למקום שיש, כי אני רוצה לעשות חסד, כי אני באמת מכוון לעבודת בוראי. ואז יכול להיות שני אנשים שאחד חי את כל חייו במגמה לעבוד את הבורא.

זה מצוות סוכה. סוכה זה לקחת את הגשמיות ולרומם אותה לרוחניות. זה מה שמלמדת אותנו סוכה: אתה ממילא אוכל, אתה ממילא ישן, אתה ממילא עושה את כל זה – תעשה את זה עכשיו עם מצווה, תעשה את זה לשם שמים.

פעם החפץ חיים נסע עם החתן שלו, נסעו בעגלה. בסיום הנסיעה הוא בא לשלם, אמר לו החתן: "לא, זה בסדר, אני אשלם". שילם. אחרי זה כשהם הולכים בדרך שאל אותו החפץ חיים: "מה כיוונת?" אמר לו: "מה זאת אומרת מה כיוונת? אני כיוונתי לשלם לו על מה שמגיע לו". אמר לו: "אוי, חבל. הפסדת כל כך הרבה מצוות". אמר לו: "פריעת בעל חוב מצווה, ביומו תתן שכרו, או קנה מיד עמיתך שיש מצווה לקחת דווקא מאדם יהודי כדי לזכות לפרנס אותו". בקיצור, התחיל למנות לו שלל של מצוות. אמר לו: "לא חבל? זה עבר לידך, הפסדת. אם היית על זה מכוון שאתה משלם – קיימת מצווה".

כמו שרבותינו ז"ל אמרו על הפסוק: כל הפעולות הסתמיות, השם זיכה אותנו, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. אז בן אדם עושה פעולה סתמית, עשית את זה לשם שמים – זכית, זכות עצומה.

כוונות האכילה של בעל הפונדק

נסיים במעשה, מעשה שמספרים על הבעל שם טוב, שפעם הוא שלח את התלמיד שלו ללמוד כוונות האכילה בביתו של איזשהו יהודי.

התלמיד הגיע, נסע, שאל איפה גר כאן פלוני, הצדיק פלוני?

– צדיק? מי זה צדיק? אדם, אולי אפילו פחות מזה.

– טוב, הגיע לשם, שואל: מה, אפשר… כן, אפשר להתאכסן אצלך כמה ימים?

– כן, בבקשה. יהודי מאכסן יהודי, למה לא? בשמחה.

הוא מתחיל לעקוב אחרי ההנהגות שלו, והוא רואה שלבן אדם הזה יש לו הנהגה אחת מאוד מאוד בולטת, שהבן אדם הזה לא השיב ידו מבלוע. כל הזמן רק אוכל. כמו שואב אבק: שששש… כל הזמן רק אוכל. כמויות של אוכל, כמויות, ועוד פעם מגישים לו. והבן אדם פשוט לא להאמין, לא להבין. הבן אדם דוחס כמויות אדירות.

זה סובל מבולימיה או משהו? לך תדע מה… מה עובר על הבן אדם? מה יש לבן אדם הזה? כל הזמן רק לועס, כל הזמן. נטילת ידיים בבוקר, מים אחרונים הוא עושה בלילה. הוא כל היום, אתם מבינים, כל היום בטחינה מתמדת.

בקיצור, אחרי פרק זמן מסוים הוא לא הצליח להבין על איזה כוונות האכילה שלח אותו הבעל שם טוב כאן ללמוד. הוא כבר חשב לחזור לעירו, אבל אמר: טוב, בכל אופן נשאל אותו, כי אם הרב שלח אותי לכאן אולי בכל אופן…

אמר לו:

– תגיד לי, סליחה שאני מתערב, סליחה שאולי אני שואל שאלה שקצת חודרת קצת לצנעת הפרט, אבל ראיתי שכבודו אוכל לא… לא ככל האדם, לאו דן בר נש. תגיד לי, רציתי לדעת מה העניין שלכם?

אמר לו:

– הו, בוא אני אספר לך. כשאני הייתי צעיר, אבא שלי החזיק את בית המרזח. ויום אחד הגיעו לשם כמה גויים והם החליטו להתעלל בו, ואמרו לאבא שלי שישתחווה לצלם. אם לא, אנחנו נהרוג אותך. ואבא שלי אמר: "תהרגו אותי, אני לא משתחווה לצלם". איימו עליו: "אנחנו נשרוף אותך חי". אמר: "תשרפו אותי, אני לא משתחווה לצלם". ואז, הוא אומר, למול העיניים שלי שרפו את אבא שלי. אבל מה אני אגיד לכם? כואב לי הלב. מה כואב לי? ראיתי שאבא שלי… חוץ מהעניין שכאב לי לראות את אבא נשרף, אבל ראיתי שאבא שלי זכה לקדש שם שמים, אבל מה אני אגיד לכם? אבא שלי היה כזה ציפלון. איך ששרפו אותו, תוך שלוש דקות נגמר. אמרתי: אני, לא, לא, לא. אני בעזרת השם אני אוכל, אני אהיה לפיד שיידלק שעתיים! כשישרפו אותי, זאת תהיה כזאת מדורה שכולם יראו, שכולם יהיה ברור להם: פה מישהו נשרף לכבוד הבורא יתברך! אני עובד על זה.

שלח אותו הבעל שם טוב ללמוד, אמר לו: תראה כוונות האכילה. יהודי פשוט, אולי אפילו נבער, אבל כשכיוון למשהו לשם שמים, לכבוד הבורא יתברך, גם אם זה נראה משהו פחות מאוד, אבל כיוונת לשם שמים – אז זה נפלא מאוד.

זה הסוכה, ולכן הגויים נבחנים דווקא במצוות סוכה. כי גוי – "לגרמייהו עבדי". לעשות שכל מעשיך יהיו לשם שמים – לא שייך אצלם. לקחת את הארציות ולקדש אותה ולהפוך אותה לרוחניות – לא שייך אצל הגוי. אנחנו עם ישראל, אשריכם ישראל. עם ישראל אומרים: "אתה בחרתנו", ריבונו של עולם, מכיוון שתורה ומצוות נתת לנו, ובתורה ומצוות הללו נתת לנו עוד זכויות ועוד מעשים טובים, שבכל פעולה ופעולה גשמית שאנחנו עושים מכוונים לקדש שם שמים. וכשמקדשים שם שמים, גם הפעולות הארציות זוכות לנצח נצחים. כן יזכנו השם לזכות לסוכת עורו של לווייתן במהרה, אמן ואמן.

*

חג הסוכות וארבעת המינים

חג הסוכות, התורה מצווה: "ולקחתם לכם פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת, וערבי נחל". אומרת התורה: אנחנו מצווים ליטול את ארבעת המינים ולנענע אותם כפי שהורו לנו חז"ל, בדיוק את צורת הניענועים עם כל הפרטים והדקדוקים.

מהם ארבעת המינים? אתרוג, לולב, הדס – שלושה בדי הדס, ושני בדי ערבה.

ישנם רמזים רבים בארבעת המינים, ואנחנו נדבר בקצרה:

הלולב הוא כנגד חוט השדרה.

הערבה היא כנגד השפתיים.

ההדס, בצורה שלו, דומה ומזכיר את העיניים.

והאתרוג הוא בעצם מסמל את הלב של האדם, את הפנימיות, את החלק המרכזי אשר בגוף האדם.

חז"ל אומרים שהדבר בא לרמז גם כן על ארבע כיתות שיש בעם ישראל:

ישנה כת שהם הצדיקים, ישנם כאלה שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, יש אשר להפך – יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, וישנם את אלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

האתרוג יש לו גם טעם טוב וגם ריח טוב, הוא מרמז על הצדיקים – הצדיקים יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

ההדס יש לו ריח טוב אומנם, אבל אין בו טעם טוב, הוא מרמז את אלה שיש בהם מעשים טובים, אבל אין בהם תורה.

הלולב לעומת זאת, זה בעצם עץ התמר, הוא מרמז לאלה שיש בהם תורה, אבל אין בהם מעשים טובים – יש לו טעם ואין לו ריח.

לעומת זאת, הערבה מרמזת לאלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. לערבה אין טעם טוב ואין גם ריח טוב.

אומרת התורה: קחו אלה עם אלה כדי שיכפרו אלה על אלה. אומרת התורה: את כולם אתה עושה אגודה אחת, שיכפרו אחד על חברו.

קירוב הרחוקים במועדי ישראל

יש פה דבר מאוד מעניין: אנחנו לוקחים את הערבה, הערבה בעצם מסמלת את הריקנים שבעם ישראל, את בעלי העבירה אשר בעם ישראל, ומצרפים אותה איתנו. ותשימו לב שאת האתרוג, כאשר אנחנו מחברים, אנחנו מחברים אותו ומצרפים אותו דווקא אל הערבה.

למה אנחנו מחברים את הצדיק עם הרשע? למה אנחנו מחברים את האתרוג שמסמל את הדרגה הכי גבוהה דווקא עם הערבה, שהערבה מסמלת את הדרגה הנמוכה ביותר?

תשימו לב שבחג סוכות גם כן אנחנו מוצאים ביטוי לכך, שאנחנו מקרבים גם כן את אלה שרחוקים, אלה שלא ממש שומרים תורה ומצוות, לתוך הסוכה: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכת", אומרת התורה. ראויה סוכה שישבו בה כל ישראל, מבלי לבדוק בהם בציציות, מבלי לראות האם הוא צדיק או רשע – מקרבים את כולם, מכניסים את כולם.

לא רק בסוכות, גם ביום הכיפורים נהגנו כך. כאשר עמדנו והתפללנו ביום הכיפורים, אמרנו שאנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים. גם את העבריינים קירבנו, גם אותם הכנסנו אלינו: בואו תתפללו יחד עימנו.

אבל ישנה הזדמנות אחרת שבה אנחנו נוהגים בצורה שונה: בליל פסח, כאשר אנחנו מקריבים את הקורבן, קורבן הפסח, צלי, הבן הרשע רוצה להשתתף גם הוא יחד איתנו, אבל אז בעל ההגדה אומר: "הקהה את שיניו", תרחיק אותו. "כל בן נכר לא יאכל בו", אומרים חז"ל, מדובר על אדם שרחק ליבו מאביו שבשמיים, אדם מישראל, אבל מאס בתורה. אבל עכשיו הוא בא, הוא רוצה להצטרף איתנו? לא, לא, אומרים לו: לא תיתן לו מקורבן הפסח.

למה? ביום הכיפורים קירבנו אותו, בחג הסוכות הכנסנו אותו לסוכה, בארבעת המינים דווקא אותו הדבקנו עם האתרוג, ועכשיו בחג הפסח מרחיקים אותו?

ההבדל במניעי ההתקרבות

התשובה היא: תלוי לשם מה הגיע הרשע, תלוי מה היא מגמתו.

כאשר הוא רואה אותנו עושים יום צום והוא בא ומצטרף איתנו, תגידו לי: מה האינטרס שלו? אחד – הוא בא להתקרב לריבונו של עולם, התעוררו בו ניצוצי רגשי קדושה, רגשי תשובה. הוא רוצה להיות יחד איתנו? נפלא מאוד, תכניס אותו, תיקח אותו.

כשהוא רואה אותנו הולכים לסוכה, מה יש בסוכה? עוזב את טירתו, את ביתו, ארמון מפואר, ובא להיות איתנו בסוכה? כנראה שבאמת גם הוא רוצה לחוש משהו מ"צלא דמהימנותא", להיות בצל האמונה, בצל השכינה הקדושה, רגש קודש התעורר בו – תכניס גם אותו, תביא גם אותו.

הזוהר הקדוש אומר דבר נפלא מאוד על הסוכה. אומר הזוהר הקדוש: הסוכה, הדין שלה שמספיק בה שתי דפנות שלמות והשלישית אפילו טפח. אם בנית סוכה עם דופן ועוד דופן והשלישית אפילו בגודל טפח, אומר הזוהר הקדוש, וכך היא ההלכה, זה כשר. למה? אומר הזוהר: מפני שנאמר "וימינו תחבקני". כאשר אנחנו מחבקים מישהו, תשימו לב מה היא התנועה שאנחנו עושים: יש לנו פה זרוע דופן שלמה, יש לנו עוד זרוע דופן שלמה, ויש לנו כאן טפח בלבד. שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח.

הסוכה היא סוג של חיבוק. הקדוש ברוך הוא מחבק אותנו – צלא דמהימנותא. אנחנו מחבקים את האדם הרחוק: בוא, כנס איתנו לסוכה, שב איתנו בצל האמונה, שב איתנו במקום של הריבונו של עולם. מחבקים את הרשע ומכניסים אותו יחד איתנו אל הסוכה.

ארבעת המינים – מנענעים אותם, יש פה טלטולים, והרשע בא להיות איתנו, הערבה מגיעה. אה, להיות איתנו כשקשה, כשיש טלטולים ונענועים? נפלא מאוד, תבואי גם את. תבואי גם את ונדביק לך את הצדיק, אולי משהו ישתנה אצלך, אולי משהו יתהפך לטובה.

סעודת הפסח לעומת עבודת הימים הנוראים

לעומת זאת, כאשר העבריין מגיע בליל הסדר, הרי מה עושים בליל פסח? מקריבים את קורבן הפסח. איך היו מקריבים את הקורבן? לוקחים את אותו גדי וצולים אותו על ראשו, על קרבו ועל כרעיו. יש ריח של צלי שככה מתפרס לו בכל הארץ.

הרשע, ריח הצלי עלה באפו, מיצי הקיבה התחילו לפעול. בסטייקים, במנגלים הוא חזק: "אה, יש ערב ברביקיו? בוא'נה, תשמע, תשמור לי מקום, אני גם מגיע". לא, לא, לא, אדוני. "כל בן נכר לא יאכל בו" – מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמיים. מי שהוא רחוק ובא להצטרף אלינו כי מיצי הקיבה מדברים – אין זה מקומך. מי שהוא רחוק ובא להצטרף אלינו כי ראה שפה מחלקים אוכל – אין זה מקומך.

אבל לעומת זאת, אדם שבא להצטרף איתנו בתענית ביום הכיפורים, אדם שבא לשבת איתנו בסוכה, ערבה שבאה להיות איתנו בנענועים ובטלטולים שלנו – אה, בואי, זה המקום. בואי ונקרב אותך וניתן לך את ההרגשה הטובה ביותר יחד עם האתרוג. נצמיד לך את הצדיק הגדול ביותר, את האתרוג. למה? כי יש פה איזו התעוררות, יש פה איזה רצון לשוב לאבא שבשמיים.

פשר מנהג חיבוט הערבה

בואו נמשיך עם הרעיון, תשימו לב דבר מאוד מעניין: ביום האחרון של חג הסוכות הערבה מקבלת חשיבות. "איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" – היה יום חיבוט ערבה, היו לוקחים את הערבה וזוקפים אותה ליד המזבח, ואז לאחר מכן לוקחים את הערבה וחובטים אותה בארץ.

למה? הרי אמרנו שהרשע מגיע לו צל"ש, הוא בא להתקרב אלינו. הרשע בא ורוצה לחוש משהו מאותו ריח של אוויר פסגות, הוא חש טוב בקרבת הצדיק, מצרפים אותו אלינו – למה כעת חובטים אותו?

יש פה רעיון נפלא, אומנם בדרך דרוש, אבל רעיון נפלא: הערבה, היא באה כדי ללמוד, כדי להצטרף אלינו. מחברים אותה ביחד עם כלל ישראל: עם אלה שיש להם רק מצוות, או רק תורה, או אלה שיש להם גם תורה וגם מעשים טובים. כל עוד שהיא באה להצטרף – נפלא מאוד, יש סיכוי: תקבלי טעם קצת, תקבלי ריח קצת.

אבל הנה מגיע היום האחרון של חג הסוכות, והערבה פתאום עוזבת את האגודה ונעשית לה בפני עצמה, עומדת לה הערבה בפני עצמה. כמה ערבות היה לנו עד עכשיו? היה לנו שניים. ופתאום, בחיבוט הערבה, כמה הם מתייצבים לנו לפתע? חמישה בדי ערבה. זאת אומרת, הלכה הערבה, לא די שלא קיבלה ריח וטעם משאר המינים, לא די שלא כפפה עצמה אל שאר המינים – פתאום היא עושה לה יום טוב לעצמה. ולא רק שעושה יום טוב לעצמה, גם הזמינה את החבר'ה. משני בדי ערבה, פתאום אנחנו רואים מתייצבים פה עוד שלושה חבר'ה שלא בדיוק באו לקבל קצת טעם וריח מן הצדיק.

אה, אם ככה, הערבה כבר מסתדרת לבד, עושה לה יום טוב, היא לא זקוקה לשאר המינים, היא לא רוצה לתקן עצמה? אין ברירה אלא לקחת את הערבה ולחבוט אותה בארץ. חביט חביט ולא בריך – חובטים את הערבה בקרקע, אפילו לא מברכים עליה. כבר כלום לא ייצא מן הערבה הזאת.

מסקנה, צריכים לדעת: אם אני לא בסדר, אבוא אל האנשים ההגונים, הצדיקים, אתחבר איתם, אתרעה איתם, אלמד מהם משהו. אבל אם אני רוצה להגיע אליהם כדי אני לקבוע להם את סדר היום, כדי אני ללמד אותם – זה לא ההשקפה הנכונה. מי שבא ללמוד – שיסכית, שיאזין, שילמד. יש הרבה מה ללמוד. אבל מי שבא ללמוד ונמצא מלמד – זה לא הקו הנכון, ואז את הערבה חובטים בארץ.

מדוע מברכים דווקא "על נטילת לולב"?

שימו לב, בזה תיושב לנו תמיהה מאוד מאוד מעניינת.

הגמרא אומרת שאנחנו נוטלים בעצם ארבעה מינים, תשימו לב: הדס, אתרוג, לולב, ערבה. אבל מה אנחנו מברכים? "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ארבעת המינים"? לא אומרים. "על נטילת לולב" – זה הנוסח הנכון.

רגע, מה זה "על נטילת לולב"? מה, רק הלולב פה? הלולב הוא מרכיב מתוך המינים, ובינינו, הלולב הוא לא המרכיב המשובח ביותר. כבר אמרנו שלתמר יש טעם ואין ריח. האם לא ראוי יותר היה לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת אתרוג"? האתרוג הוא המרכזי, האתרוג הוא הצדיק פה בסיפור, הוא המשובח, הוא הטוב מכולם. למה לא מברכים עליו? למה מברכים על הלולב?

הגמרא באמת כבר נדרשת לשאלה הזאת, והגמרא אומרת טעם שבאמת טעון הבנה. אומרת הגמרא: הלולב גבוה מכולם. כשאתה נוטל את ארבעת המינים, הלולב הוא הגבוה ביותר, גם באילן הלולב הוא העץ הגבוה מכולם.

אבל למען האמת, זה די תמוה: רק בגלל שהוא גבוה הוא פתאום קיבל מעלה? זה יתרון סמנטי, זה יתרון חיצוני בלבד. האם אנחנו נבחר ראש ממשלה רק בגלל שהוא גבוה יותר?

אגב, במאמר מוסגר אומר שראיתי מחקר שנעשה, שבארצות הברית תמיד כשהתמודדו שניים – הגבוה ביותר זכה. אבל נניח לזה, ארצות הברית היא לא סמל בשבילנו לשום דבר. כולנו מבינים שכשאנחנו מחפשים, מחפשים תוכן. מה קרה פה פתאום? אנחנו בוחרים בלולב ומברכים עליו בגלל שהוא הגבוה ביותר?

ההבדל בין הר הבית להר סיני: קדושה שנקנית בעמל

שימו לב לדבר מאוד מעניין, שראוי פעם לתת עליו את הדעת.

אצל עם ישראל בהיסטוריה היו שני הרים בעלי חשיבות, שני הרים שהייתה בהם מעלה גדולה ועצומה. יש לנו את הר הבית. הר הבית, מקום העקידה, הר קדוש, הר שלשם אנחנו נכנסים רק אחרי טהרה. אסור לאדם להיכנס להר הבית היום, ומי שייכנס להר הבית כיום חייב כרת, מסוכן מאוד. המקום נותר בקדושתו.

יש לנו עוד הר קדוש בהיסטוריה: הר סיני, ההר שעליו ירד הקדוש ברוך הוא בעצמו ונתן לנו תורה. אבל שמתם לב להבדל? הר סיני, מי שירצה היום לעלות ולטפס עליו – לא יקרה כלום. מי שירצה להראות שם את צונו – לא קרה מאומה. אין במקום ולא בדל של קדושה, הר כאחד ההרים. לעומת זאת, הר סיני, הר הבית סליחה, מקום קדוש שעד היום הקדושה לא זזה ממנו. כבר בית המקדש חרב, ומדוע עדיין למקום יש קדושה? מה ההבדל?

שימו לב: הר הבית לא סתם התקדש. הר הבית, כמו שאמרנו, זה מקום העקידה. אברהם אבינו היה מוכן באהבתו לבוראו לקחת את הבן שלו ולעקוד אותו על קדושת השם. הר הבית זה מקום שקנה את מעלתו ברוב מאמץ, קנה את מעלתו על ידי יגיעה של אבינו אברהם, הוא לא זכה בזה מן ההפקר. לעומת זאת, הר סיני, במה זכה להיות קדוש? כי השם בחר בו. רגע רגע, הוא עשה משהו? לא, הר סיני לא עשה מאומה בשביל זה, לא התאמץ בשביל זה, עם ישראל לא מסר נפשו בהר הזה, אלא מה – הקדוש ברוך הוא בחר בו.

אומר הקדוש ברוך הוא: מקום שקנה קדושה על ידי מאמץ, על ידי יגיעה – זה חביב בעיניי. פה מישהו התאמץ, מישהו התייגע, זה נשאר לנצח. "הר סיני, אני בחרתי בו", אומר הריבונו של עולם, "וברגע שאני הסתלקתי, נגמר, חזר להיות ההר, הר פשוט כאחד ההרים". מקום שנקנתה בו הקדושה ברוב יגע, ברוב יזע, במאמץ – זה נשאר לתמיד. מקום שקיבל וזכה מן ההפקר, ברגע שהקדושה תעזוב, המקום חוזר להיות מופקר, מקום שאין בו שום ריח של קדושה.

ההבדל בין הלולב לאתרוג: מעלתו של המאמץ

בואו כעת תבינו את ההבדל בין הלולב לבין האתרוג. שאלנו למה מברכים על נטילת לולב? מישהו מכם ראה פעם איך מגדלים אתרוגים?

מגדלי האתרוגים מוסרים את נפשם על גידול האתרוג כל השנה כולה. לא בכדי הוא כל כך יפה, כל כך נאה, כל כך מהודר ומשובח. למה? כי האתרוג הוא פרי מאותרג: שומרים עליו, קוצצים את הקוצים של העץ שמסביבו, קוצצים את העלים של העץ, קושרים את הענפים ומרחיקים אותם זה מזה כדי שלא יתחככו בפרי האתרוג, משקים אותו השקיה מרובה, מרססים אותו, משקיעים את הנשמה בשביל להוציא אתרוג כזה נאה, משובח, יפה, רוב פאר והדר. אבל באמת מתאמצים בשבילו.

תשימו לב לעומת זאת, הלולב גדל לו בהפקר. הלולב גדל לו במעלה שאף אחד לא התאמץ בשבילה. אף אחד לא הלך והשקה, לא הלך והתאמץ, לא הלך והתייגע בשביל הלולב, ואתה הולך וקוטף ומקבל לולב, אומנם לא נאה כמו האתרוג, אבל הלולב יכול לומר לך: כל מה שאתה רואה אצלי זה ממאמץ שלי אישי. אף אחד לא השקיע בי, אף אחד לא העניק לי. אומנם לא הגעתי למה שהגיע האתרוג, האתרוג באמת מיוחד מאוד, אבל תדע לך, אני התאמצתי, אני התייגעתי, לא קיבלתי מתנות חינם.

האתרוג נאה מאוד, יפה מאוד, מיוחד מאוד, יש בו גם טעם, יש בו גם ריח. נו, חוכמה גדולה, כל כך השקיעו בך, כל כך התאמצו בך, מה אתה עשית בשביל זה? שום דבר.

אומר הקדוש ברוך הוא: טוב בעיניי אחד בצער ממאה שלא בצער. מצווה אחת שקיימת עם הרבה מאמץ, הצטערת בשבילה, התייגעת בשבילה – אומר הקדוש ברוך הוא: זה יותר יקר בעיניי ממאה פעמים בלי מאמץ ובלי צער.

זה גם כן הסיבה שבעל תשובה כל כך חביב בעיני הקדוש ברוך הוא. מדוע? כי בעל התשובה מתאמץ, הוא מתייגע כדי לשבור את טבעו. מאוד מאוד לא היה פשוט בשבילו לעזוב את חייו הקודמים ולהתחיל בדרך חתחתים, דרך קשה מאוד בשבילו. אומר הקדוש ברוך הוא: זה חביב בעיניי מאוד. כמה הוא מתאמץ, כמה הוא מתייגע. "אשרי איש שלא ישכחך" – מי זה? מי האיש שלא ישכח את הריבונו של עולם? "ובן אדם יתאמץ בך". אומר הקדוש ברוך הוא: חביב בעיניי כשהאדם באמת מראה אכפתיות, כשהוא משקיע מאמץ. הלולב השקיע מאמץ, לא טיפחו אותו, לא טיפלו בו כראוי, ועם כל זה גדל עד כמה שהגיע.

לעומת זאת, האתרוג – כל כך הרבה השקיעו בו, מה הוא עשה בשביל זה? הוא לא עשה כלום, לכן גם לא מגיעה לו מעלה. הר סיני לא עשה שום מאמץ, לא מגיעה לו מעלה ומדרגה שתישאר לו לנצח. לעומת זאת, הר הבית – אברהם מסר ועקד את הבן היקר לו שנולד לו לגיל מאה, ואותו הוא היה מוכן למסור על קדושת השם. אומר הקדוש ברוך הוא: זה יקר בעיניי, זה חשוב בעיניי.

ולכן נבין למה חז"ל אומרים שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא. שפחה ראתה אלוקות בקריעת ים סוף, "זה אלי ואנוהו, אלוהי אבי וארוממנהו", איזה התפעלות: ראינו את הריבונו של עולם! רגע רגע, ומה יצא ממנה? נותרה שפחה. לעומת זאת, יחזקאל בן בוזי היה נביא, זכה למעלות עצומות. רגע, אבל השפחה אמרת יותר ממנו, היא ראתה מה שהוא לא ראה! נכון, אמת, אבל מה התאמצת בשביל זה? מה שינית בטבעך בשביל זה? איזה מאמץ, איזה טבע שברת כדי להגיע למדרגה של קדושה, למדרגה של השגה אלוקית? שום דבר, נתנו לך מתנה, התגלות אלוקית. הסתיימה ההתגלות – חזרה להיות שפחה.

לעומת זאת, יחזקאל בן בוזי שיבר את טבעו, יחזקאל בן בוזי אדם שרומם את מעלתו עד שהגיע למדרגה של נביא. אה, מי שעושה כך – זה נשאר. מי שמתאמץ בך – זה נשאר, לא ישכחך. אבל דברים שבאים בקלות – הולכים בקלות, כולנו מכירים את זה. הילדים שלנו מאוד קל להם להוציא את הכסף שלנו, למה? זה בא בקלות. אבל לנו הרבה יותר קשה, התאמצתי, הזעתי בשביל הכסף הזה, אז אני משתדל לשמור עליו, לא לבזבז אותו סתם כך.

מעשה בדיבוק מראדין: התעוררות שבאה מבחוץ מול עבודה עצמית

סיפר יהודי זקן שהיה בתקופתו של החפץ חיים. הוא סיפר שהוא שמע אז על הדיבוק שהיה בראדין. מי שירצה יוכל לראות תיאור שלם על כל מה שהיה שם בספר שלי, ספר "משנת הגלגולים", שם אני מתאר ומביא את כל הסיפור של הדיבוק שהיה בראדין. רוח שנכנסה בתוך אדם, ואדם כשהיה מגיע אל אותו אדם שנכנס אליו הדיבוק, הרוח מיד הייתה מתחילה לדבר מתוך גרונו בקול לא לו, ומתחיל לומר לו: אתה עשית כך וכך, ואתה עשית עבירות כאלה וכאלה בסתר. אנשים היו בורחים ממנו. הרב שך בעצמו סיפר שגם הוא נסע לראדין כדי לראות את הדיבוק, הוא אמר: היה פחד פחדים. היה מגלה לכולם את העוונות שלהם, הייתה התעוררות מאוד גדולה.

אומר, סיפר איזה זקן שהוא היה אז באותה תקופה: "וגם אני ראיתי את הדיבוק", הוא אומר, "אי אפשר היה שלא לראות אלוקות. הנה אתה רואה איך רוח באה מהעולם העליון, היא מתארת את הייסורים שהיא סובלת למעלה, היא מתארת את דין שמיים". בלא כל ספק, אדם היה אמור להתעורר מזה.

אבל אז הוא אמר לאותם בחורי ישיבה שהיו אצלו, הוא אומר: "אתם יודעים איך הדבר השפיע עליי?" היה קיר לידו, הוא נתן כמה חבטות כך על הקיר ואמר: "אתם רואים? כמו הקיר הזה, ככה הדברים השפיעו עליי". כמו הקיר, דפק ככה כמה דפיקות קשות על הקיר ואמר: "ככה הדברים נכנסו אצלי ללב".

ערך המאמץ מול גילויים וניסים

ובאמת, הרי רבי ירוחם ממיר מספרים שאחרי הסיפור של הדיבוק הוא תמה: איך יכול להיות שלא חל שינוי אדיר בישיבה? איך יכול להיות שלא חל איזה התעוררות רוחנית עצומה?

מה התשובה? הרי יש פה גילוי אלוקי, למה באמת זה לא השפיע בצורה שבה חשבנו שהדברים אמורים להשפיע?

מורי ורבותיי, אותה תשובה, יש בזה גם תשובה לאנשים ששואלים: למה הקדוש ברוך הוא לא עושה לי נס? למה הקדוש ברוך הוא לא עושה איזה משהו שחורג מן הטבע? כולנו היינו חוזרים בתשובה, כולנו היינו משפרים את דרכינו.

מניסים לא חוזרים בתשובה. מה התאמצת בשביל זה? מה התייגעת בשביל זה? השם עשה איזה גילוי אלוקי, מה לך יש מהדברים? כמו שזה בא כך זה יעזוב, לא יותיר את רישומו, לחלוחית לא תישאר מזה.

אבל אם אתה עשית איזה מאמץ, התגברת, שברת איזושהי מידה רעה, היית מוכן להבליג על משהו שהכעיסו אותך – זה יותיר בך רושם. התאמצת, התייגעת. הר סיני אין בו קדושה, הוא לא התאמץ במאומה. לעומת זאת הר הבית, שמה היה מאמץ, אבינו אברהם עקד את בנו.

הלולב עשה מאמץ כדי להגיע למה שהגיע, הוא לא קיבל מתנות חינם, ולכן אנחנו מברכים "על נטילת לולב". לעומת זאת האתרוג, כפי שהסברנו, גדל כפרי מותרג, אין לו מעלה גדולה ועצומה כמו שהיינו חושבים שתהיה לו, הוא לא התאמץ בשביל זה.

והם מלמדים אותנו ואומרים: בוא וראה, אתה יכול להתאמץ, ומה שתתאמץ יישאר דבוק בך לעולם. זה המסר של חג הסוכות.

המעשה ברבי פסח פרוסקין

מסר מעין זה מצאנו במעשה שבו נסיים, המעשה ברבי פסח פרוסקין.

היה אדם שקראו לו פסח פרוסקין. האדם הזה היה בחור ישיבה, ולצערנו השם לא חנן אותו בבינה יתרה, אפילו אפשר לומר שהיה די קשה תפיסה. וכמה שהיה מתמיד גדול והיה מתאמץ והיה מתייגע, לא זכה באמת להבין את הדברים שהוא לומד. היה מתאמץ ומבקש שיסבירו לו שוב ושוב, ועם כל זה, הוא מספר שהדברים היו מאוד מאוד קשים עליו.

יום אחד דיברו כמה בחורים בדברי תורה, דיברו בסוגיית הגמרא, ואותו פסח פרוסקין ביטא את דעתו, אמר מה הוא חושב. הדברים הראו שהוא ממש לא הבין על מה הם דיברו, והחבר'ה מסביב קצת גיחכו.

ואותו פסח פרוסקין נפגע עד עמקי נשמתו. הוא עזב את היכל הישיבה, הלך לאיזה בית כנסת סמוך, פתח את ההיכל, ופשוט פתח בדמעות, בבכי נורא לריבונו של עולם: "ריבונו של עולם, למה יצרת אותי כזה קשה תפיסה? למה יצרת אותי כזה סתום? ריבונו של עולם, אני רוצה ללמוד את התורה שלך, אבל מאוד מאוד קשה לי. ריבונו של עולם, אני לא מבין מה שאני לומד". וכך ישב ובכה שעה ארוכה.

לאחר מכן הוא קרס בחוסר כוח על הכיסא שהיה שם, והוריד את ראשו על גבי השולחן, ונרדם.

ואז מתגלים לו בחלום. אומרים לו: "בשמיים שמעו את כל בכייך, והחליטו משמיים לתת לך כוחות, לתת לך הבנה. קום עכשיו, לך לבית המדרש, תפתח גמרא מסכת בבא קמא, תתחיל ללמוד, ובעזרת השם משמיים יפתחו לך מעיינות חוכמה".

לא להאמין. את הסיפור סיפר אותו פסח פרוסקין, הוא סיפר את זה על עצמו: "הלכתי לבית המדרש ופתחתי גמרא מסכת בבא קמא, והרגשתי איך מעיינות חוכמה נפתחים לי. למדתי בהתמדה עצומה, והקדוש ברוך הוא מאז נתן לי סיעתא דשמיא בלתי רגילים, לא ניתן להאמין שזה אותו בחור סתום שהיה עד אז".

אותו רבי פסח חיבר ספר שנקרא "חידושי רבי פסח מקוברין". אותו רבי פסח אולי פחות מוכר, אבל התלמיד שלו מוכר לרבים – התלמיד שלו זה רב משה פיינשטיין, גדול הדור של יהדות ארצות הברית. כשבערך הרב אלישיב או הרב עובדיה יוסף, להבדיל בין החיים לחיים, קם בארץ ישראל, כך היה רב משה פיינשטיין בארצות הברית, גדול הדור. הוא תלמיד של רבי פסח, "הסתום" במירכאות.

כוח היגיעה בעבודת השם

בואו תראו: כשאדם משקיע, כשאדם מתאמץ – משמיים משפיעים, משמיים נותנים לו. הלולב התאמץ כדי להגיע למה שהגיע, לא השיג הרבה, אבל התאמץ. אומר הקדוש ברוך הוא: עליך יברכו "על נטילת לולב". לעומת זאת האתרוג קיבל ככה, בחינם. אומר הקדוש ברוך הוא: מי שלא השקיע הרבה, גם לא מגיע לו הרבה.

יסייע לנו הקדוש ברוך הוא שנהיה כולנו מעושי רצונו, ונתאמץ באמת ונשיג את מעלותינו תוך יגיעה, ועל ידי זה יקויים בנו "אשרי איש שלא ישכחך". מתי? "ובן אדם יתאמץ בך". כשנתאמץ בעבודת השם, על ידי זה זה יהיה קניין בנפשנו, ועל ידי כך נזכה לעשות רצונו תמיד בלבב שלם.

*

סוכות – מצווה נמדדת על פי המאמץ

אנחנו נדבר, בסיעתא דשמיא, מעניין חג הסוכות. "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת".

יש מצווה, כלל ישראל מצווים לשבת בסוכה במשך שבעת ימים. כידוע המחלוקת אם זה כנגד ענני הכבוד, האם זה כנגד סוכות ממש שעשו להם עם ישראל ביציאתם ממצרים. וכאן התורה מצווה את הציווי בפועל: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת".

כבר אם שמתם לב, בתוך הפסוק יש איזשהו קושי: "בסוכות תשבו" – זה נאמר בלשון של ציווי; "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" – זה כבר נאמר בלשון נעלם. למה לא אומר "כל האזרח בישראל תשבו בסוכות"? מה זה "בסוכות תשבו", ואתה אומר "ישבו" – זה הם?

וקושי נוסף: מה הוספת בציווי השני על הראשון? "בסוכות תשבו. כל האזרח בישראל ישבו" – ועל מי קודם דיברנו? על מישהו לא אזרח? על מי? על תושב ארעי? על מי דיברנו? הציווי של התורה לכאורה כולל את כולם, כמו שלא כתוב "מצות תאכלו שבעת ימים, כל האזרח בישראל יאכלו מצות". זה מובן, מצות אוכלים כולם. אז מה כאן התוספת באמירה "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"? מה זה "האזרח" ומה זה ה"ישבו"?

פירוש רבי יהונתן אייבשיץ וה"אמרי אמת"

רבי יהונתן אייבשיץ אומר דבר נפלא: הוא אומר, כל עם ישראל צריכים לשבת בסוכות שבעת ימים, אבל "כל האזרח בישראל", מה זה האזרח? אומר רבי יהונתן אייבשיץ: מדובר על הצדיקים, מדובר על המיוחדים, כמו שאברהם נקרא "אברהם האזרחי". האזרח מדובר על אנשים שהם בעלי המעלה. אומר, הם, הם ישבו בסוכות לא רק שבעת ימים, אלא כל ימיהם.

מה פירוש הדבר? סוכה, כמו שדיברנו באריכות בהזדמנות אחרת, באה לבטא את הארעיות של האדם בעולם. זה לא הנושא שלנו היום, אבל על כל פנים, הסוכה מבטאת את הארעיות. כל המציאות של הסוכה זה דירת ארעי: "צא מדירת קבע והיכנס לדירת ארעי". אצל האדם הרגיל – זה שבעת ימים. שבעת ימים אנחנו יושבים בסוכה, זה "בסוכות תשבו שבעת ימים". אבל "כל האזרח בישראל", מי שזכה להיות מהצדיקים, כל השנה יושב בסוכה. כל השנה החיים שלו כאן בעולם כבדירת ארעי. הוא מרגיש תמיד: אני זמני פה. כל האזרח בישראל, הצדיקים, ישבו בסוכות לא רק שבעת ימים, כל ימיהם כאן בעולם הם מרגישים שהם חיים בדירת ארעי. הם מרגישים שזה לא המקום, זה רק פרוזדור, והעיקר זה הבחינה של העולם הבא.

וה"אמרי אמת" אמר: "כל שבעת ימים", הגמרא אומרת, "אדם עושה סוכתו קבע וביתו ארעי". זאת אומרת, מה העבודה של האדם לעשות כל שבעת ימים? מה זה שבעת ימים? זה 70 שנה. העבודה היא לעשות את סוכתו קבע וביתו ארעי. האדם צריך לדעת שהסכך, הדפנות, זה הארעי – תעשה את זה דירת קבע. פירושו של דבר, אל תתייחס אל המקום, אל המציאות הגשמית כאן, כאל משהו קבוע. תעשה את הכול כארעי. העיקר זה הנצח, העיקר זה הרוחניות. תתייחס לכל מה שיש כאן בעולם באופן ארעי.

מדוע חוגגים דווקא על ענני הכבוד?

טוב, אמרנו שהסוכות הם כנגד ענני הכבוד, אמרנו שעם ישראל זוכים ביציאתם ממצרים הן לענני כבוד, הן לסוכות ממש. לא ניכנס לכאורה אם אנחנו אומרים סוכות ממש אז איפה פה מה צריך לעשות זכר, לכאורה זה מובן מאליו. יש על זה תירוצים, מי שירצה ישמע, יש לנו סדרה של פרפראות על ענייני סוכות, שמה הרחבנו בעניין הזה.

אבל מה שצריך להבין בנוגע לעניין של זכר לענני הכבוד: ענני הכבוד היה נס, נס נפלא מאוד. אבל היו עוד ניסים במדבר. מישהו עושה זכר למָן? הרי היה לנו נס גם כן שאכלנו מן במדבר, במשך 40 שנה: "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ". דבר פלאי ביותר, שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה, ש-40 שנה אוכלים חמישה מיליון אנשים מן שיורד מן השמיים בכל יום ומזין אותם באופן קבוע. מבלי זה, לא שייך בכלל לעלות על הדעת מאיפה חמישה מיליון איש יאכלו במשך יום יום 40 שנה במדבר. וכאן הקדוש ברוך הוא עושה נס כל כך פלאי. אין לנו יום טוב של אכילת המן.

יום טוב של הבאר גם אין לנו. כתוב על הבאר שהייתה דבר פלאי ביותר: זה היה מעין סלע מנוקב שהיה שופך ומערה מים. כתוב שזה היה עובר בין השבטים, והיו צריכים סירות כדי לעבור ממקום למקום, משבט לשבט, אתם מבינים? וזה היה מתפרס על 12 קילומטרים. בארה של מרים, מי שהיה שותה מזה, כתוב שהתורה שהיה שוכח הייתה חוזרת אליו. היה מתרפא כולו, כמו המעשה המפורסם עם רבי חיים ויטאל בבאר מרים שהיה, אותו אדם המצורע שנשפכו עליו ממי באר מרים. מים פלאיים ביותר. אז היה צריך להיות יום טוב – באר מרים. היום מקסימום נשארנו עם אולם, לא עם איזה יום טוב כזה. למה? למה לא עושים יום טוב זכר לבארה של מרים?

בין צרכים הכרחיים למותרות

אז באמת מביאים, כך מובא בתוספות יום טוב ועוד, ואומרים: תתבונן, הקדוש ברוך הוא מוציא עם למדבר. להוציא עם למדבר זו אחריות מאוד מאוד גדולה. אתה לוקח את המשפחה שלך לטיול, תסתכל איך אתה מתארגן, כי אתה אומר: תשמע, מגיעים עכשיו לפארק, עכשיו רעבים, עכשיו רוצים לאכול. כן, אז בוא תקנה פיתות ותקנה… רגע, אחר כך ירצו גם לשתות, אז תקנה שתייה וזה. כן, אבל יכול… אז תביא גם את זה, וקח גם צידנית וזה. כולה לאיזה יציאה לפארק. יציאה לפארק, תראה איך אתה מתארגן. ואם היית עכשיו לוקח אותם למדבר, היינו בכלל יוצאים עם איזה קרוואן נגרר, נכון? כי אתה לוקח אותם למדבר, בוא'נה, תשמע, אנחנו הולכים להיות שבוע במדבר! במדבר אין כלום! במדבר… פה זה לא המשפחה שלך, זה הקדוש ברוך הוא לוקח אחריות על חמישה מיליון איש להוליך אותם במדבר. אז תגיד, זה לא מינימלי שהקדוש ברוך הוא ייתן לאכול?

אתם יודעים מה קורה לאנשים שיוצאים בלי שתייה לאן? נגיד לאיזושהי צעדה ביום חם. שמעתם, דברים סיפורים נוראיים, הבן אדם מת, מכת חום, מת. עוד רק היה לפני כמה חודשיים באיזשהו מקום בירדן, טיול, מכת חום – מת. וזה דברים מצויים. הקדוש ברוך הוא מוציא עם למדבר, הוא יכול לא לתת להם מים?

יוצא אם כן, שלתת אוכל זה הכרחי. אומנם הקדוש ברוך הוא לא חייב לתת את זה ברמה ובאקסקלוסיביות שהקדוש ברוך הוא נתן, שזה אומר מן שיש בו את כל הטעמים, מה שבן אדם רק מדמיין בראשו – מיד הטעם הזה מורגש אצלו, מן שנבלע באיברים, לא היו צריכים להתפנות. כל המעלות שהיו למן, הקדוש ברוך הוא לא היה חייב, אבל תשמע, לתת לנו לאכול – הוא לוקח עלינו אחריות, הוא מוציא אותנו למדבר. המינימום זה שייתן לנו לחם, המינימום שייתן לנו מים. אז אומנם גם את כל הפריווילגיות של המים שהיו במדבר הקדוש ברוך הוא לא חייב, אבל על כל פנים, מים לכאורה מתבקש שהקדוש ברוך הוא ייתן.

הכרת הטוב על חסד שאינו מחויב

אבל תגיד, ענני כבוד הקדוש ברוך הוא חייב לָנוּ? מה מה מה אני חייב… אני צריך לדאוג לכם למיזוג אוויר? לעננים שיהיו סוככים עליכם מלמעלה, והסכך הזה מלמעלה זה היה נגד השמש שלא תכה עליהם, עד כדי כך שיש אומרים שבכל התקופה של ה-40 שנה במדבר הם קידשו לבנה על פי לוח, לא על פי ראיית הלבנה, כי פשוט לא ראו לבנה. היה להם ענני כבוד שסוככים אותם. הם לא היו צריכים להחליף בגדים, כיוון שהבגדים ענני כבוד היו מכבסים אותם עליהם, שפים אותם ומכבסים אותם. ענני כבוד היו מיישרים להם את השטח, כמו איזה שופל שמיישר, הולך לפניהם ענן ומיישר את הכול. מה קרה? יש קצת ג'בלאות, תלך קצת על הג'בלאות, מה קרה? תטפס קצת, תרד קצת, מה… לא מדובר הרי באיזה הררי אל, מדובר שם בגבעות, במדבר. אפשר לשרוד, נכון? ואף על פי כן, ענני כבוד גם את זה דאגו שלא יהיה להם. כתוב שהיו ממזגים אותם גם כן, ענני כבוד היה מיזוג אוויר, שלא יהיה להם חם.

אז הקדוש ברוך הוא את זה לא חייב. ואתם רוצים שהוא הוכיח לכם שהוא לא חייב? הרי אתם רואים שהיו הרבה עננים שלא היו תחת ה… הרבה אנשים שלא היו תחת הענן. מי? כל הערב רב לא היו תחת הענן. כל האנשים שלא היו הגונים לא היו… הענן היה פולט אותם. אנשים לא הגונים, הענן היה פולט אותם. הם היו האנשים שהיו נחשלים אחריך. אותם אגב הכה עמלק, את אלה שהיו נחשלים ויצאו מחוץ לענן, כי להיכנס תחת מקום הענן לא היה שייך, אז רק מחוץ לענן.

יוצא אם כן, שהייתה קבוצה גדולה של אנשים שבאו איתנו ושרדו, גם בלי הענן שרדו. אוכל יש להם, שתייה יש להם. ענן זה מותרות, ענן זה פריווילגיות ייחודיות שהקדוש ברוך הוא לא חייב. אה! על זה התודה. על זה התודה, על זה אנחנו עושים חג. על זה באמת צריך הכרת הטוב עצומה לקדוש ברוך הוא. מכיוון שמה שהקדוש ברוך הוא נתן כדבר שהוא הכרחי, אז כביכול את זה השם התחייב, את זה השם מוכרח. אבל מה שהקדוש ברוך הוא נתן כדבר שהוא לא חייב, פה ההודאה הגדולה, פה באמת התודה העצומה שעל זה אנחנו חוגגים את חג הסוכות.

ההבדל בין תלונות על מים לתלונות על בשר

פעם ביארנו גם כן את העניין הזה, שזו גם הסיבה שהקדוש ברוך הוא הקפיד על עם ישראל כשהם אמרו "תנה לנו בשר". ולעומת זאת כשהם בכו וצעקו שהם רוצים מים, הקדוש ברוך הוא לא לא הקפיד על הדרישה שלהם ואמר למשה: "לך תיתן להם מים". אבל כשהם אמרו "תנה לנו בשר", "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם" ומגפה פרצה בעם.

למה? בשר זה מותרות. מה, אתה חייב בשר? מה, אתה לא יכול להסתדר בלי בשר? יש אנשים שלא אוכלים בשר כל השנה, יש שלא אוכלים בשר כל החיים. אז מה מה מה מה הכרחי כל כך בשבילך בשר? לחם – יש לך כבר לחם. מים – אם אתה בוכה על מים, אז אתה צודק. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "לך תיתן להם מים, מים הם צודקים". זאת אומרת, לבוא ולהתלונן שאין לי משהו שהוא קיומי, אומר הקדוש ברוך הוא: "נכון, זה אני חייב לדאוג לך. אין לי קפדא על זה שאתה מתלונן, זה בצדק".

גם תינוק כשאין לו, כשהוא רעב, הוא בוכה. אז אתם צודקים. אבל לבוא ולהגיד "למה אין בשר?", מה, בשר? אז בשר אתה צריך? מותרות אתה צריך? על זה התקפדנו. מעבר לכך שכן היה, כי הרי אנחנו יודעים שהם הוציאו איתם, גם צאן ובקר יצא איתם וכולי. על כל פנים, רואים כאן את העיקרון שעל דברים שהם מעבר, את זה הקדוש ברוך הוא לא התחייב. ובהיות וכן, כשהקדוש ברוך הוא כבר נתן, על זה ההודאה שלמה וגדולה.

זכות אבות במדבר

בואו נתבונן. חז"ל אומרים שהזכות שלנו לקבל את כל מה שקיבלנו במדבר לא התחילה מאיתנו, היא התחילה דורות קודם, 500 שנה קודם. איפה? אצל אברהם אבינו.

אומרים חז"ל: בשכר שאמר אברהם אבינו "יוקח נא מעט מים", נתן לנו הקדוש ברוך הוא באר מים במדבר. בזכות שאמר אברהם "ואקחה פת לחם", זכינו ל"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". בזכות "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו", זכו לענני הכבוד, כי העץ מסוכך. יש אומרים שהוא עומד עליהם תחת העץ שאברהם אבינו עצמו היה מסוכך עליהם, כביכול הוא עצמו היה כמו מסוכך עליהם. יש אומרים שאברהם אבינו היה משרת אותם, וזה היה תחת העץ. בזכות שאברהם אבינו הלך עימהם לשלחם, זכו ל"וה' הולך לפניהם… בעמוד ענן". עוד סברה למה זכו לענני הכבוד: או בגלל עומד עליהם תחת העץ, או בגלל שהיה מלווה אותם בדרך.

התמסרות מעבר לחיוב

לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו, זה נפלא מאוד. מכיוון שכשאברהם אבינו רוצה להכניס אורחים, אז מה אתה צריך לתת לאורח? צריך לתת לו לחם, נתתי לו לחם. טוב, הוא צריך לשתות, נתתי לו גם מים. אבל מעבר לזה, לסכך עליו ולהיות כעץ מעליו, או לשרת אותו בשירות כל כך גדול, או ללוות אותו גם בדרך – זה אברהם אבינו עשה מעבר למה שהוא היה מחויב.

אומר הקדוש ברוך הוא: מה שעשית מעבר למה שאתה מחויב, אני אתן לבנים שלך אחר כך מעבר למה שאני מחויב. אני אתן להם השפעה יותר, כביכול, ממה שאני אמור כאבא להתחייב כלפי הבנים שלו. רואים מכאן את העניין של מידה כנגד מידה. כאשר בן אדם מתמסר ועושה מעבר, אומר הקדוש ברוך הוא: אתה תעשה מעבר, אני אעשה בשבילך מעבר.

חרדת "עומס דת"

כשבן אדם עושה מה שהוא חייב: "כבוד הרב, לא רוצה, תגיד לי רק מה הדין, מה הדין. אני לא שאלתי מה שיטות בפוסקים וחומרות. הרב, מה הדין? רק תגיד לי מה הדין". יש אנשים שכל החיים שלהם הם בבריחה. הוא בבריחה, והוא כל הזמן נמצא בחרדת – איך מישהו הגדיר לי את זה? – עומס דת. אתם מבינים? הוא כל הזמן בחרדת עומס דת.

כל הזמן: "רגע, רגע, תשמע, זה לא ממש ככה, ותשמע, אז אני הבנתי שיש בזה מחלוקת". כאילו, אל תנסה למכור אותי, אני הבנתי שיש בזה מחלוקת, הבנתי שלא כולם מסכימים עם זה. הוא תמיד מכיר את השיטות, והוא תמיד יודע להתפלפל ולמצוא את אלה שנוקטים שלא חייבים. יש סגנון מסוים, יש כאלה עם סגנון מסוים של בריחה מתמדת מכל דבר שריח יהדות נודף ממנו. הוא יגיע הכי מאוחר שהוא יכול לתפילה, יצא הכי מוקדם, הוא כל הזמן בבריחה. "די, ריבונו של עולם, מה, לראות אותך פחות יותר טוב". זה נורא להוציא את זה מהפה, נורא להוציא את זה מהפה, אבל זו צורת החיים שלו. הוא חי חיים של בריחה. כל הזמן הוא בבריחה מהריבונו של עולם. כל מקום שהוא פתאום רואה, אולי פתאום השם מציץ משם, הוא מיד בורח, שלא ייפגש, הוא לא רוצה.

זה נורא להתבונן. ולפעמים יש קהלים שלמים שחיים בצורה הזאת. יכולים לראות לפעמים עלונים מסוימים שבהם זה כל הזמן סוג השאלות: "הרב, זה נכון שלא חייבים כך וכך? הרב, זה נכון שאפשר להקל כך וכך? הרב, האם אנחנו…". כל השאלות זה מהסוג הזה, כל השאלות! ואתם תראו שיש לפעמים באותם קהלים כאלה שזה גם סוג הרבנים אחרי זה: זה אחד התיר פילגש, השני התיר הריון מחוץ לנישואין, השלישי התיר… דברים נוראים ואיומים. הרביעי התיר לנשים לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה, החמישי התיר להם לשאת דרשות בפני אנשים, השישי… אתה רואה כאילו, מה, זה תורה חדשה? כאילו מה? אבל הוא חייב ליישר קו לפי קהל עדתו. קהל עדתו נמצאים בבריחה מתמדת, וכל הזמן הם… זה סוג השאלות: תגיד איך אפשר פחות, איך אפשר להוריד את מה ש… "איך, איך? בוא, תוריד מאיתנו". הם נמצאים כל הזמן בניסיון להימלט. אז הוא עוזר להם. הוא אומר: "פה, תשמע, אתה לא חייב, פה אתה יכול להקל, פה תוריד את הזה, פה אפשר… יש דעות כאלה שמסתירים ממך, אני אגלה לך אותם".

אתם מבינים? זה נורא להתבונן, לחשוב שאנשים חיים כל הזמן במציאות כזאת, איך לברוח מהריבונו של עולם. ולאחר מכן בן אדם חושב שעוד בסוף יש גן עדן. הוא חושב שעל הצורה הזאת של עבודת השם הוא חושב שבסוף עוד יקבל עולם הבא.

מעשה ברב זילברשטיין – עזרה מעבר לחיוב

הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו: בוא תראה, אברהם התמסר, התמסר מעבר למה שהוא חייב, התמסר מעבר למה שכביכול נדרש ממנו. אומר הקדוש ברוך הוא: גם אני עשיתי לו מעבר למה שאני חייב לבנים שלו, הרבה הרבה יותר ממה שהוא עשה.

סיפר הרב זילברשטיין סיפור מדהים על איזשהו יהודי, יהודי שהוא אחד מתלמידי החכמים שבדורנו, כך הוא מכנה אותו, משום שמעדיף להישאר בעילום שם אותו אדם. הוא סיפר את הסיפור שלו לרב חיים קניבסקי, וכשהרב חיים קניבסקי שמע את הסיפור, הוא אמר שמצווה לפרסם אותו.

היהודי הזה מספר שלפני תקופה לא ארוכה הוא עשה בדיקות, ובבדיקות העלו שהוא סובל – השם ישמור – מגידול במעיים, ואמרו לו שהוא צריך לעבור כריתה של חלק מהמעיים. אמרו לו שחייו נמצאים ממש בסכנה, וגם אמרו לו שייקח בחשבון שגם אחרי שיכרתו חלק מהמעיים, החיים שלו ישתנו, במובן הזה שכבר הוא יהיה זקוק להתפנות לא בדרך רגילה, אלא עם צינור ובדרך אחרת של הוצאת זה מהגוף, דבר שיצור לו גם כן בעיות בלימוד תורה ובקיום מצוות, בגלל עניין הנקיות.

בקיצור, הבן אדם שמע את זה, זה נפל עליו כרעם ביום בהיר והוא היה בשבר גדול. לילה קודם הניתוח הוא מספר: "כשאני שכבתי במיטה ומנסה להירדם, ואז פניתי לקדוש ברוך הוא בתפילה, ואמרתי לו: 'ריבונו של עולם' – בדמעות – 'ריבונו של עולם, אני מתחנן לפניך שתציל אותי. אני רוצה ללמוד תורה, אני רוצה לקיים מצוות, אני רוצה לעבוד אותך, וזה רק יגביל אותי כל העניין הזה'. וככה בדמעות שליש".

הוא מספר שהוא נרדם, ורואה בחלומו איזשהו יהודי זקן. והיהודי הזקן הזה אומר לו: "אין לך מה לדאוג. אין לך מה לדאוג, אתה תלך מחר, תעבור את הניתוח בהצלחה, והכול יהיה בסדר. אין לך מה לדאוג, אני כבר פעלתי בשמיים שהכול יהיה בסדר". הוא אמר לו: "אני חייב לך את זה. אני חייב לך את זה".

הוא אומר: "התעוררתי והייתי בהלם. מי זה הזקן הזה? מה הוא רוצה ממני?". ואז זה זרק אותו 40 שנה אחורה.

החסד בבית האבות

הוא מספר שבצעירותו הוא היה מבקר איזה קרוב משפחה בבית אבות, ושמה באותו מקום הוא ראה, שמע איזשהו אדם שמה בבית האבות שצועק: "איי! איי!", כל הזמן צועק. הוא שאל: "תגידו, מה הסיפור של הבן אדם הזה? למה הוא צועק ככה? למה אף אחד לא ניגש אליו?". אמרו לו שהבן אדם הזה כבר שבוע ימים לא התפנה, מכיוון שיש לו סתימת מעיים, והבן אדם הזה אנחנו לא יכולים לעזור לו, אז לכן הוא במצב הזה. הוא אומר: "מה זה לא יכולים לעזור לו? אז צריך לקחת אותו לבית חולים". אמרו לו: "נכון, אבל אין לו ביטוח רפואי. ובהיות וכן, כל נסיעה לבית חולים, פינוי, טיפול והחזרה זה כסף, והמשפחה שלו לא משתפת פעולה, אז לנו אין מה לעשות, אין לנו מה לעשות".

"שמעתי, אמרתי: מה, זה רק עניין של כסף? מיד הזמנתי אמבולנס, הרצתי אותו לבית החולים. טיפלו בו שם בבית החולים. כשיצא הרופא אחרי הטיפול, הוא אמר לי: 'מי הביא אותו לפה?'. אמרתי לו: 'אני'. הוא התחיל לצעוק עליי ליד כולם. אומר: 'תגיד, ככה אתה מטפל באבא שלך? אבא שלך כבר עמד למות! מה אתה השארת אותו ככה בצורה כזאת? מה זה, כל כך הרבה זמן שהבן אדם לא התפנה, וסתימת מעיים?'. לא רציתי שיהיה חילול השם, אמרתי לו: 'חס ושלום, זה לא אבא שלי, זה בן אדם שאני ראיתי את המצב שלו, וכמו שאתה רוצה לעזור לו, גם אני רציתי לעזור לו. בסך הכול הבאתי אותו לכאן כדי לעזור לו. הוא לא אבא שלי ולא קרוב משפחה שלי'".

טוב, בסדר, הוא נרגע והעריך את זה שלפחות מישהו היה אכפת לו.

"החזרתי אותו שם לאותו מושב זקנים, ושמה ברוך השם", הוא אומר, "רק לראות אותו, איך הבן אדם חזר להיות רגוע, אי אפשר היה לתאר את העונג והשמחה. אבל זה עלה לי", הוא אומר, "300 שקלים, 300 לירות, במושגים של אז. 300 לירות, שתבינו, שאני מהכולל כאברך קיבלתי 500. מהכולל כאברך זאת הייתה המשכורת שלי. ומתוך זה שילמתי 300 לירות בשביל אמבולנס הלוך, אמבולנס חזור ובשביל כל העניין".

הוא מספר: "תקוותי הייתה שהמשפחה שלו יראו את המצב, ובעזרת השם יחזירו לי את הכסף. פניתי, התקשרתי למשפחה וסיפרתי להם את הסיפור: 'מי אתה? מי ביקש ממך? מי אמר לך לעשות את זה? מה פתאום אתה…'. בקיצור, הבנתי שבמקום לשלם עוד קיבלתי על הראש: 'מה הוא קשור אליך? מה אתה הולך עושה דברים שלא אמרו לך?'. נורא ואיום! זרקו את אבא שלהם בבית אבות, ועוד לאחר מכן…".

הניכור של אורי אבנרי

עוד עכשיו קראתי על אמא של אורי אבנרי. חיים ולדר כתב ב"יתד", כתב על אורי אבנרי – זכותו תגן עליו, אחד מגדולי השמאלנים ושונאי ישראל שקמו לעם היהודי בדור האחרון, עוכר ישראל במלוא מובן המילה.

הוא אומר: בואו תראו את הטיפוסים האלה, שתבינו מי הטיפוסים האלה. הבן אדם הזה, האמא שלו, הוא זרק אותה לבית אבות. הוא לא היה מוכן להשתתף גם בתשלום לבית האבות, הוא לא היה מוכן להשתתף בזה. הוא לא הלך גם לבקר אותה. והאמא שלו, כשהיא כתבה, בנוגע לירושה, היא כתבה שאת הירושה שלה היא מחלקת לכל הילדים, חוץ מאורי אבנרי, שאותי לא בא לבקר. אבל את ערפאת כן! הוא הלך לבקר את ערפאת, עשה אצלו ביקור, מתרפס, שהעיתונאים החברים שלו התביישו בו. אמרו לו: "למה לא שאלת אותו שאלות קשות?". ישב לפניו כתלמיד לפני רבו, כמעריץ! של מי? של ארכי-רוצח! אמא שלך, תדאג לאמא שלך! לא, איזה אמא שלי, מה מעניין אותי אמא שלי.

האחים שלו מספרים שכשהם היו הולכים לבקר אותו, והיו מתקשרים שהם נמצאים ו"אפשר לקפוץ לביקור?", אומר: "נו", באיזה חוסר רצון מופגן. הוא היה מסכים שנבוא, היינו נכנסים, הוא לא היה מתיישב. היה מקבל אותנו בעמידה. ושלא תחשבו שכוס קפה הוא לא הוציא לנו, גם כוס מים הוא לא הוציא לנו. היה מקבל אותנו בעמידה, מה שנקרא: זה הולך להסתיים הסיפור כאן, כאילו אתם עומדים להתפנות מפה.

גמילות חסד והצלת חיים

שתבינו באיזה טיפוסים סימפטיים מדובר. זה רק שנבין, זה כל עוכרי ישראל, כל שונאי הדת, אלה הטיפוסים. אל תחשבו שזה מתוך הומניות ומתוך רחמנות וכאב לב על הפלסטיני הסובל, זה אנשים אנטיפתיים באופן מוחלט.

נחזור לעניין שלנו. בקיצור, ההוא אומר: הייתי בהלם, אבל אמרתי טוב, זכיתי במצווה, זה פיקוח נפש, אני הצלתי פה יהודי, אז שווה לתת 300 לירות מבלי לעשות חשבון. אבל הבנאדם מספר: אחרי שבוע-שבועיים עוד פעם הייתי שם, ועוד פעם הסיפור חזר על עצמו. הבנאדם ראיתי אותו גונח, והתברר שעוד פעם חזר לו אותו מצב. הזמנתי אמבולנס, לקחתי אותו לבית החולים, הפעם כבר הכירו אותי, טיפלו בו, ועוד פעם החזירו אותו נקי כמו חדש. שילמתי מהכיס שלי, והפעם גם לא התקשרתי, הבנתי שאין מה. הוא אומר, רק הפעם השלישית המשפחה כבר כנראה באיזושהי צורה מישהו שם התעשת והם החליטו לקחת אחריות וכבר הם היו דואגים לטיפול בו.

שכר החסד מן השמיים

הוא מספר: מי שנגלה אליי בלילה בחלום, זה היה הזקן הזה. והזקן הזה אמר לו ככה, אמר לו: נודעה לי הצרה שאתה מצוי בה, ואני באתי לפני בית דין של מעלה ואמרתי: איך ייתכן שאדם שעשה איתי חסד, ייפגע באותו איבר שהוא עשה איתי חסד? הוא הציל את המעיים שלי, הוא סבל מסתימת מעיים, אז הוא עכשיו חס ושלום המעיים שלו ייפגעו? ואז הוא אמר לי שבשמיים קיבלו את הטענה שלו, והוא אמר לי שאני אעבור את הניתוח בהצלחה, ולא יצטרכו לכרות את המעיים שלי, ועל ידי זה בעזרת השם אני אצליח להגיע להחלמה מלאה.

הוא מספר שהוא הגיע לניתוח, עשו לו צילום לפני הניתוח, הרופאים היו המומים. אמרו לו: אפשר לעשות את הניתוח גם בלי לכרות חלק מהמעיים, להסיר את מה שצריך להסיר גם מבלי לכרות חלק מהמעיים. הניתוח עבר בהצלחה, הוא אומר, שנים לאחר מכן, ברוך השם, המעיים שלו מתפקדות בשלמות. וכשהוא סיפר את זה לרב חיים קניבסקי, הרב חיים קניבסקי אמר לו: חובה עליך לפרסם את המעשה, להראות את החסד שעושה הקדוש ברוך הוא עם בריותיו, וכמה הוא נאמן לשלם שכר לכל אדם.

התמסרותו של אברהם אבינו והשכר לדורות

אברהם אבינו עושה התמסרות בשביל ערביים המשתחווים לאבק שברגליהם. הקדוש ברוך הוא מתמסר בשביל הבנים שלו לנצח נצחים. אנחנו רואים עם ישראל זוכה למצוות סוכה בזכות ההתמסרות של ענני הכבוד, שזה התחיל מאברהם אבינו.

וחז"ל אומרים: בוא תתבונן עד כמה זה מדוקדק, מכיוון שחז"ל מדדו כל מילה שאברהם אבינו אמר. אומרים חז"ל: אברהם אבינו אמר "ואקחה פת לחם", הוא לקח את זה בעצמו, לא על ידי שליח – את הלחם, את המן: "הנני ממטיר לכם לחם", לא על ידי שליח, הקדוש ברוך הוא בעצמו. לעומת זאת, את המים אברהם אבינו אמר: "יוקח נא מעט מים" – מי? שליח, עבד, נער. אה, ככה? אז גם את המים משה הביא, לא הקדוש ברוך הוא בעצמו. ואגב, זה גרם לנו נזק. הנזק היה, בעקבות זה הרי משה לא נכנס לארץ, מי מריבה. אם המים היו באים ישירות מאת השם, לא היינו מגיעים לבעיה הזאת, אבל למי מריבה הגענו כיוון שהמים היו צריכים לבוא על ידי שליח, על ידי משה, וזה מה שגרם בסופו של דבר שמשה רבנו לא נכנס לארץ.

השאלה: מדוע נזקפה רק הפעם האחת?

מה שצריך להבין, זה שלכאורה אתה אומר: אברהם אבינו נתן את הלחם בעצמו – השם הוריד זה בעצמו, פה הוא נתן על ידי שליח – השם נתן על ידי שליח. תגיד, אברהם אבינו מעולם לא נתן מים בעצמו? תמיד את המים הוא היה אומר לשליח? תמיד "יוקח נא מעט מים", זה ככה תמיד היה? הרי בוודאות אברהם אבינו עשרות שנים של הכנסת אורחים, בוודאות היו תקופות, בוודאי לפני שנולדו ילדיו, שאת המים הביא בעצמו. כמו שאמר "ואקחה פת לחם", היה אומר "אקח נא מעט מים".

אז למה זוכרים לו איזה פעם אחת, שאמנם כתובה במקרא, ששם אברהם אבינו אמר "יוקח נא מעט מים", את זה אנחנו זוכרים לו ואומר הקדוש ברוך הוא: אה, אז אני לבנים שלך, אני אתן את זה בדרך כזאת של נתינה לא באופן ישיר אלא על ידי שליח? אז פעם אחת נתתי על ידי שליח, אתה יודע מה, יותר מפעם אחת, פעמים רבות נתתי על ידי שליח, אבל רוב הפעמים מה? נתתי מים בעצמי, או על כל פנים פעמים רבות נתתי בעצמי, גם אם לא רוב. אז הקדוש ברוך הוא לא יכול, כביכול, מנוע מלתת לי… מה, בגלל אותה פעם ששמה אמרתי "יוקח נא מעט מים" על ידי מישהו אחר? נתתי גם על ידי עצמי! למה את זה לא זוכרים לי?

שיחתו של הרב שטיינמן

סיפר הרב גריינימן, כשהוא למד בפוניבז', הוא סיפר שבין מנחה, סעודה שלישית של מוצאי שבת, בין מנחה לערבית, הרב שטיינמן היה מגיע בישיבה קטנה, הרב שטיינמן היה ראש הישיבה, הרב שטיינמן והרב מיכל יהודה ליפקוביץ', והרב שטיינמן היה מוסר להם בין מנחה לערבית, היה מוסר להם שמועס, דברי מוסר, שיחה.

הוא מספר שפעם באחת ההזדמנויות הוא מסר להם שיחה על העניין הזה, פרשת וירא. הוא הזכיר את החז"ל הזה, והוא אמר: תראו לעצמכם מה היה קורה, הרי איך היה הסיפור? אברהם אבינו היה יום שלישי למילתו, יום חם נורא ואיום, שאברהם אבינו באופן טבעי גם סובל ביותר וגם השם הוציא חמה מנרתיקה. כתוב שהוציא חמה מנרתיקה זה היה שמש שקדרה וקדחה, שכתבו חז"ל שהשם פתח את גיהינום. אין לנו מושג מה זה גיהינום, אבל אנחנו יכולים להבין שזה לא חום בסטנדרט שאנחנו מבינים, לחלוטין. זה חום נורא שאברהם אבינו ביום הזה יצא כדי לחפש אורחים.

אומר הרב: תארו לעצמכם שאברהם אבינו היה אומר: תשמע, בנאדם חולה, מותר לו בעבודה לקחת סיק, נכון? מותר לו לקחת, מגיע לו, יש ימי חופשה, חולה, נכון? ריבונו של עולם, אני כרגע חולה. שם לו שלט "סגור לרגל מחלה". באים אורחים – סגור לרגל מחלה. זהו. ואתה יודע מה? כמה באו אורחים? בא איזה אורח? הרי אברהם אבינו היה צריך לרוץ כדי לחפש למצוא אורחים שהקדוש ברוך הוא במיוחד שלח לו, כן? כי אורחים לא היו, מי מסוגל לצאת בכזאת טמפרטורה? כל אחד נשאר במזגן, בבית, מי יוצא ככה? זאת אומרת שבאופן טבעי גם אין אורחים, אברהם צריך לרדוף אחריהם.

אומר: תארו לעצמכם שאברהם אבינו יום אחד היה מחליט לקחת מנוחה, ובצדק, מגיע לו! כל החיים הוא מכניס אורחים במסירות נפש נפלאה, אז יום אחד, יום אחד אברהם אבינו נח. אומר הרב: מה היה קורה? אומר הרב שטיינמן: אתם מבינים מה היה קורה? לא היה מים במדבר, לא היה לחם במדבר, לא היו ענני כבוד במדבר, לא היה חג סוכות! כולם בשביל יום מנוחה אחד, שאת האמת, כולנו מסכימים שמגיע לו. מגיע לו יום מנוחה! בנאדם חולה, שמש קופחת, נורא ואיום, יום אחד מנוחה מגיע לו! כולנו היינו מצדיקים אותו. אף אחד לא היה אומר: תשמע, אברהם, לא היית צריך. מה לא צריך? בנאדם שוכב חולה, בנאדם ניתוח בגיל מאה, יום אחד מנוחה מגיע לו! ואף על פי כן, בוא תראה, אם היה לוקח יום אחד מנוחה, תראה מה היינו מפסידים לדורות. תראה איזה הפסד היה לנו לנצח: לא היינו זוכים לא למים, לא לבאר, לא לענני כבוד.

החייל הנאמן וההתמודדות עם הקושי

אומר המסילת ישרים שהחייל הנאמן למלך לוקח על עצמו את העבודות הכי קשות. זה מציאות. תמיד שיש איזה אחד פייטר, אומרים לו: בוא, צריך לעשות את זה וזה… "לא, את זה תיתן לעייפים וזה, יש שמה משימה, את זה אני לוקח". יש משימה, יש משהו שצריך ככה עוצמה – את זה תשאירו לי. כל הדברים הקלילים וזה, תן לכל מיני כאלה, למתחמקים למיניהם. אם יש משהו שמצריך… אומר: זה חייל נאמן למלך. חייל נאמן למלך לא מחפש להוריד את המלאכות, להנמיך את הרף, הוא מחפש אדרבה: יש לך דברים קשים? תביא, אני רוצה משהו קשה, אני רוצה משימות מאתגרות.

כמו שאומרים החסידים: "ומשה ניגש", אומר את זה בעל התניא, "ומשה ניגש אל הערפל כי שם האלוקים". פעם עשינו על זה שיחה: איפה הקדוש ברוך הוא נמצא? איפה שהקשיים, איפה שההתמודדויות, איפה שלא קל – שם נמצא הקדוש ברוך הוא. העם מה כתוב עליהם? "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". אה, ערפל? לא בשבילנו, לא בשבילנו. עומדים מרחוק. מי זוכה? היחיד שזוכה זה משה, כי משה ניגש אל הערפל. משה רבנו אומר: איפה שיש ערפל, איפה שיש קושי, איפה שיש ענן, איפה שזה התמודדות – שם האלוקים, כי שם האלוקים. ובאמת משה זכה למה שאף אחד לא זכה, כי משה לא נרתע מקושי, לא נבהל מהתמודדויות. אברהם אבינו, בזכות יום של התמודדות אדירה, בזכות זה עם ישראל זוכה לנצח.

ביאור ה"באר יוסף": המבחן בתנאי קיצון

אחרי שאנחנו מבינים את זה, אומר ה"באר יוסף": בוא ותבין מה בעצם הפשט כאן. שאלנו: אברהם אבינו אף פעם לא נתן מים בעצמו? למה את המים אתה נותן על ידי שליח? אומר ה"באר יוסף": נכון, אברהם אבינו נתן מים בעצמו עשרות שנים, אבל זה לא היום שעמד בו למבחן. זה לא היום שהוא מהווה סמל. אתה יודע מה היום שמהווה סמל? אתה יודע מה היום שנחרת לדורות? היום שאברהם אבינו, מה שנקרא, נבחן בטמפרטורות גבוהות, נבחן בתנאים מאתגרים. זה היום שנשאר לנצח! כל השאר היה הרבה, נכון, בהזדמנויות אחרות, אבל זה לא יוצר רושם לנצח.

אתה יודע מה יוצר רושם לנצח? דווקא אותו יום שהיה בו התמודדות קשה ביותר, שעל פי טבע לא היה שייך שאברהם אבינו בכלל יצא לחפש אורחים, ואברהם אבינו נגד כל ההיגיון ונגד הטבע הלך ועשה את זה. אומר הקדוש ברוך הוא: זה היום שייחרת! ומה לעשות שדווקא היום הזה אמרת "יוקח נא מעט מים"? מה לעשות? אם ביום הזה היית הולך ורץ בעצמך גם להביא מים, אז הבנים שלך היה מים ישירות מאת הקדוש ברוך הוא. אבל הפעולה הזאת לא נעשתה, אז אני לא יכול לקחת ימים אחרים, כי ימים אחרים זה לא הקובע.

בפרט, שבל נשכח שאברהם אבינו מה הוא טבעו? מה היא מידתו של אברהם? חסד. זאת אומרת שאברהם אבינו פעל במשך עשרות בשנים כאיש חסד, זה נפלא מאוד, אבל מה שנקרא, זה מתאים לטבעים שלך, זה מתאים לטבעים שלך. אי אפשר שיוכר מכאן איזשהו משהו הירואי שחורג מגבולות הטבע. זה טבעו של אברהם. כמו שדיברנו לא פעם, שאברהם מידתו חסד, יצחק מידתו גבורה, יעקב מידתו תפארת, ולכן אברהם שהוא איש חסד מוליד את מי? את ישמעאל.

הפסולת של מידות החסד והגבורה

שישמעאל זה הפסולת של החסד. מה זה הפסולת של החסד? חסד דטומאה זה עריות. "עשרה קבין של זימה ירדו לעולם, תשעה נטלו ערביים". את הפסולת של מידת החסד אברהם נותן בישמעאל. ואגב, ישמעאלים גם הם בעלי חסד. אגודות חסד יש לחמאס. "חסד לאומים חטאת", אבל חסד, חסד.

לעומת זאת, יצחק זה גבורה. גבורה זה דין, יקוב הדין את ההר. והוא מוליד את עשיו שהוא פסולת הגבורה. מה זה פסולת של גבורה? גיבור זה אדם שלא נכנע, אדם שלא מתכופף, ואם יש מישהו שמתנגד – מוריד לו את הראש, זה גיבור. הפסולת של יצחק, של הגבורה, יוצאת בעשיו – אדמוני, שופך דמים. הוא הפסולת, הוא קצה הסקאלה של מידת הגבורה, אבל מה שנקרא גבורה דטומאה, גבורה של קלקול, של זוהמה, זו רציחה, זהו עשיו.

אגב, עשיו הם לא אנשי חסד. האירופאים ידועים ככאלה שאינם בעלי חסד. אין שם הכנסת אורחים. מה שמקובל אצל הישמעאלים, שהדלת פתוחה, הסכין יתקע לך בגב כשתצא, אבל כשאתה נכנס הוא מכבד אותך בשיא הכבוד. הם בעלי חסד, זה מאברהם אבינו. אצל יצחק, יצחק לא פתח אוהל לארבע רוחות, עבודתו הייתה אחרת, הייתה עבודה של גבורה.

הדרך השלמה היא – אמרתי יצחק, כן? יצחק זו הייתה דרכו. יעקב – זו הדרך השלמה. זה תפארת. תפארת זה האמצע. חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, והתפארת זה הגוף, זו מידת האמצע, זה הממוצע. שזה אומר: מיתוק הגבורות בחסדים. גם בחינה של גבורה, גם בחינה של חסד. ודרך האמצע, הדרך התיכונה, היא הדרך הנדרשת, היא הדרך הראויה.

שכר המעשים של אברהם אבינו

ובואו תתבוננו עד כמה אותו מעשה שנעשה, כמו שאמרנו, מעל הטבע, עד כמה הוא יצר רושם לדורות. לפרטים, כמו שאמרנו קודם, אפילו בדקדוק האותיות.

אומר הילקוט:

אתה אמרת "יוקח נא מעט מים" – זכו ישראל ו"יקחו להם שה לבית אבות שה לבית". שומעים? זכיתם לקרבן פסח.

אתה אמרת "יוקח נא" – זכיתם ל"אל תאכלו ממנו נא", עוד מצווה.

אתה אמרת "יוקח נא מעט" – זכיתם ל"מעט מעט אגרשנו מפניך".

תראו, הקדוש ברוך הוא, כל מילה שאברהם אבינו אמר – על כל מילה מתנות, על כל מילה שפע!

אתה אמרת "ורחצו רגליכם" – זכית, תשמעו לאיזה דבר נפלא: "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", יום הכיפורים! יום כפרה וטהרה! בזכות מה זוכים לרחיצה הזאת? כי אתה אמרת "ורחצו רגליכם".

אתה אמרת "והשענו תחת העץ" – זכינו למצוות סוכה.

אתה אמרת "פת לחם" – "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

הקושי וההתמודדות בעבודת ה'

שומעים? כיוון שהקדוש ברוך הוא מה שחפץ בו זה את הקושי, זה את ההתמודדות, זה את זה שהבן אדם לא נשבר, עובר מהלכים קשים, עובר משברים קשים ובכל אופן עומד – זה מה שהקדוש ברוך הוא חפץ, זה החביב בעיניו.

פעם שאלו את החזון איש, אמרו לו: "רב'ה, למה קשה למצוא אתרוג נקי? אני אביא לך שקית לימונים, כולה בלי בלעטל אחד! כלום, נקי, תראה איזה יפים. תגיד, זה פרי הדר, זה פרי הדר. למה 'יפה נוף' צריכה לייצא לחו"ל ארגזים שלמים של תפוזים יפהפיים, כל תפוז יהלום? אם היה לך כזאת כמות של אתרוגים כמו שהם מוציאים תפוזים ולימונים נקיים, היית מיליונר!" האמת היא לא, כי המחיר בשוק היה יורד, אבל שנבין שזה דבר לא הגיוני, למה?

אמר החזון איש: "שתדעו לכם, שאם היה צריך להביא לימון למצוות ארבעת המינים, לא היית מוצא לימון אחד נקי, והיית מוצא אתרוגים נקיים ויפהפיים. אבל כיוון שהקדוש ברוך הוא ציווה להביא אתרוג, אז לכן אין אתרוגים נקיים."

במילים פשוטות, מה הקדוש ברוך הוא רוצה? רוצה שתתאמץ. הקדוש ברוך הוא רוצה שתשקיע, הקדוש ברוך הוא רוצה שתתמודד, זה מה שהשם חפץ. מה, ליישר לך את הקרקע? לדאוג לך לכביש אוטוסטרדה? אומר הקדוש ברוך הוא: "בוא, בוא נראה אותך רץ בג'בלאות, נראה אותך מתמודד, נראה אותך משקיע. כך באמת אפשר לראות שבאמת אכפת לך מעבודת השם."

משל האופניים והדמקה

אמר פעם אדם גדול: תראו כמה לימוד מוסר אפשר ללמוד מנסיעה באופניים. בנסיעה באופניים הלימוד הראשון זה שכל הזמן צריך לדווש. כל הזמן צריך לדווש. היום החבר'ה לא יודעים את זה, אבל שתדעו לכם, יש גם אופניים בלי מנוע. בני גילי זוכרים את זה עדיין. תדעו לכם, יש כאלה אופניים שהם גם בלי זה, אתה צריך לדווש, אתה עושה כל הזמן עם הרגליים ככה ורק ככה זה נוסע.

טוב, כל הזמן צריך לדווש. אמר: זה הלימוד הראשון. הלימוד הראשון – צריך לדעת, אין דבר כזה שבן אדם בעבודת השם קופא על שמריו. מי שעומד – טראח, נופל! תן גז קצת, סע קדימה. אם אתה לא מדווש – אתה נופל.

ודבר שני: אם אתה נוסע ואתה מרגיש קושי – אל תחליף את האופניים, זה סימן שאתה בעלייה. כשיש קושי, אתה מרגיש שאתה צריך להשקיע מאמץ – סימן שאתה בעלייה. אם אתה נוסע ואתה מרגיש: "בוא'נה, תשמע, זה זורם, באיזה שוונג אחד אני נוסע שני קילומטרים" – סימן שאתה בירידה. במילים פשוטות, קל לך בעבודת השם? "אה, איזה כיף, הכול בקלות" – אתה בירידה. אבל אם אתה מרגיש קושי: "תשמע, אני מתמודד" – אתה בדרך הנכונה.

בדרך הנכונה, כמו שפעם הבאנו את המכתב של רבי יצחק הוטנר על אותו תלמיד ששלח לו ואמר לו על הקשיים שלו וההתמודדויות שלו, ושפעמים הוא מרגיש שהוא עומד להישבר. ואז הוא אמר לו: "אם היית אומר לי שהכול קל לך, הייתי מאוד מאוד מוטרד. אבל המכתב שלך מאוד שימח אותי, כי המכתב שלך מספר שקשה לך. ואם המכתב אומר שקשה לך – כשאתה נוסע באופניים וקשה, אתה בעלייה! אתה בעלייה!"

הקדוש ברוך הוא רוצה שבן אדם יתמודד. הקדוש ברוך הוא יכול לברוא אותך רובוט. רובוט – הכול קל, הכול יפה, הכול נעים, אין התמודדויות. אבל הקדוש ברוך הוא אומר: "מה, אני צריך עוד מלאכים? יש לי מספיק מלאכים. אני רוצה לראות אותך בשר ודם, עם גוף מגושם, ומתמודד. בשר ודם עם ניסיונות, ומתגבר." אומר הקדוש ברוך הוא: "זה, זה חביב בעיניי, בזה אני חפץ."

אם כבר הזכרנו את האופניים, אמר הרבי מהוסיאטין: מה אפשר ללמוד מדמקה? אמר: מדמקה גם כן יש לימוד גדול.

הלימוד הראשון, הוא אמר, שהולכים רק קדימה, אין אחורה. לא הולכים אחורה, הולכים רק קדימה.

הלימוד השני – לא קופצים עשר משבצות בבת אחת. כל פעם משבצת אחת, כל פעם משבצת אחת.

והלימוד השלישי, הוא אמר, זה שאם הגעת למעלה – אתה כבר יכול ללכת לכל הכיוונים. נגמר, אתה כבר צדיק, אתה יכול ללכת לכל הכיוונים, הכול פתוח, הכול פתוח, הכול שלך.

אבל להתמודד זה רק ישר וכל פעם משבצת אחת, לא קופצים. אין קפיצות, לאט לאט, פוסעים לאט לאט.

על כל פנים, לומדים מוסר גדול כמו שאמרנו. אברהם אבינו זכה דווקא במקום של ההתמודדות, דווקא במקום של הקושי, דווקא במקום שבו אדם רגיל לחלוטין נשבר, ואברהם אבינו עמד בניסיון – זה משפיע לדורות.

הניסיון והתפילה של רבי אהרן ראטה

רבי אהרן ראטה, או ראטע, היה כידוע איש אלוקים קדוש, בעל ה"שומר אמונים", ידוע שהיה מופלג מאוד בקדושתו. והוא סיפר פעם על עצמו סיפור מדהים, שכשעוד למד בצעירותו בהונגריה (פעם סיפרנו את זה רק שנכיר את האדם), כשהגיע שלב שלא היה לו כסף לשלם לבעלת האכסניה, והוא התפלל לקדוש ברוך הוא, אמר: "ריבונו של עולם, אין לי איך לשלם, אני רוצה ללמוד תורה, אבל אין לי איך לשלם." וההורים שלו שלחו לו במכתב, כל פעם שלחו לו בדואר. אבל הייתה מלחמה, אז כבר לא הגיעו מכתבים.

הוא התפלל כך לקדוש ברוך הוא, ומספר שהוא פתח את הארנק שלו ומצא בו כסף בדיוק כמה שהיה צריך לשלם לבעלת הבית. וכך זה היה, מאז, מדי חודש בחודשו. היה פותח את הארנק שלו, מוצא בדיוק את הסכום שהוא צריך לשלם לבעלת הבית, והיה משלם לה את זה.

יום אחד תופסת אותו בעלת הבית, אומרת לו: "תגיד, מאיפה אתה משלם לי? הרי אתה תמיד היית משלם לי ממכתבים שאני הייתי מקבלת (הייתה מקבלת את המכתבים שלו, זה היה מגיע לכתובת שלה, והייתי מעבירה לך אותם), וההורים שלך משם היו נותנים כסף, ומזה היית משלם. אני כבר לא מקבלת מכתבים בשבילך חצי שנה, תגיד מאיפה אתה משלם?"

אמר: "תשמעי, הקדוש ברוך הוא עוזר, ויש זה…"

אחרי הרבה לחצים, כן? יש כאלה שלא למדו פרק "לא יחפור", אחרי הרבה לחצים אמרתי לעצמי: "אני… בארנק הקדוש ברוך הוא מזמן לי כל פעם."

אמר: "וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי…" אומר, יותר הארנק נשאר ריק. זאת אומרת: "כבוד אלוקים הסתר דבר". כל עוד זה היה בשתיקה… סיפרת את זה כבר? נגמר, זה נגמר.

מאמר האמונה וייסורי הנפש

נחזור לעניין. הוא מספר שבצעירותו, אומר רבי אהרן ראטה – אני אקריא לכם את הלשון, יש לו מאמר שנקרא "מאמר האמונה". קראתי את זה בצעירותי באיזשהו ספר עתיק, אני חושב שאפילו הוצאתי אותו מהגניזה אם אני לא טועה, ולאחר מכן חיפשתי הרבה זמן את הסיפור הזה, ובמקרה בחסד השם (מה זה במקרה? הכול מאת השם), בדיוק השם זימן לי אותו עכשיו למצוא את הסיפור הזה שוב. מיד העתקתי אותו, ובדיוק מתאים לנו לעניין שלנו.

אני אקריא לכם את לשונו איך הוא מתאר את מה שעבר עליו. הוא אומר:

"מה שבדידי הוה עובדא, בימי נעוריי, שנפלו עליי ניסיונות גדולות וחשכות נוראה, חשכה נוראה, שלא יכולתי ליקח ספר בידי, כי טעמתי טעם מרור מאוד בכל דיבור…"

שומעים את זה? אנחנו צריכים להודות לקדוש ברוך הוא. אומר: "הייתי לוקח ספר – כל מילה שאני קורא: מר, מר! לא מסוגל!"

"ונפשי היה קשה עליי מרוב מרירות וחשכות ונפילות מכל צד, וניסיונות מכל צד. ונפל עליי כבדות מאוד בתמידות…" הייתי מרגיש ממש כבד, עייפות. "…וזה היה במשך איזה זמן, ולא היה לי למי לספר, כי אפילו סיפרתי – לא היה מי שייתן לי איזה עצה. ומרוב מרירות לבבי בכיתי הרבה להשם, ולא מצאתי לי שום עזר ותרופה. עד שפעם אחת הלכתי על איזה קבר גאון וצדיק, ובכיתי שם בכי רב ועצום במר לבבי: או חס ושלום שיינתן נפשי חס ושלום, או יתהפך לבבי שיוכל לעסוק על כל פנים בתורה כמו איש פשוט."

ריבונו של עולם, או שתיקח אותי, או שאם אתה משאיר אותי פה – שלפחות אני כמו בעל בית פשוט אוכל ללמוד, לקרוא מה שאני קורא, להבין מה שאני קורא, להיות מסוגל ללמוד! לא קורא מילה ומרגיש מר.

כוחה של מסירות נפש בלימוד

"ולא אהיה נידח משני העולמות חס ושלום. ומרוב בכייתי נפל בליבי שאשוב לביתי, ואקח לי ללמוד במסירות נפש ויעבור עליי מה."

אומר, נפל לי רעיון בראש, שאני אקבל על עצמי ללמוד איזה ספר במסירות.

"וכשבאתי לביתי, אמרתי: השם ינחה אותי. פתחתי ספר ונפתח לפניי הרא"ש של מקוואות."

שומעים מה? לא ילקוט יוסף… זה לא מה שנפתח לו. מה נפתח לו? ספר הרא"ש על מסכת מקוואות. זאת אומרת, קודם כול תלמד את המסכת, אחרי שתלמד את המסכת, עכשיו בוא תראה מהו פירוש הרא"ש על מסכת מקוואות.

"ואקח לי ללמוד במסירות נפש ויעבור עליי מה." אמרתי: אני עכשיו לומד את הספר הזה מכריכה לכריכה, במסירות. אפילו אם צריך למות – אמות, ואני בסוף אדע את הספר.

"וכשבאתי לביתי," כך הוא מספר, "וישבתי ללמוד במסירות נפש גדול, וטעמתי ממש טעם מיתה בכל דיבור. ואמרתי: יעבור עליי מה," הכוונה מה שיעבור, "אפילו תצא נפשי חס ושלום, אגמור זה הלימוד. ואחר שגמרתי זה הלימוד במסירות נפש גדול, הטעים לי השם פתאום אור מתוק וטעם נפלא, ונהפך לבבי לאיש אחר, ונכנס בי שוב חמדת דאורייתא," ממש לחמוד את התורה, "עד שאחר כך יכולתי ללמוד אפילו בבית מלא אנשים המדברים ולא בלבלו אותי."

הייתי יושב ולומד, היה רעש, המולה מסביב – שום דבר, לא מזיז לי. לא מתחשב, מרוב הריכוז שלו, קיבל ריכוז עצום בתורה.

"וכתבתי זאת לחזק לבבות דורשי השם, שבאמת אין שום הסתר בעולם, ולא נבראו ההסתרות רק כדי לשוברן."

כשיש הסתר – זה כדי שתתמודד. כשיש ערפל – כדי שתיכנס פנימה, כדי שתתמודד. זה מה שמלמדים אותנו ענני כבוד, המסירות נפש של אברהם אבינו. בוא תראה איך אותה מסירות נפש מנחילה לנו לדורות. למה? היא מלמדת אותנו: אברהם אבינו נבחן ביום שהיה לו קשה, ביום שהיה לו התמודדות, ביום שהיה לו הסתר.

מעלת ההתמודדות בעלייה לרגל

כידוע, היו הרבה אנשים שהיו מגיעים לרב שלמה זלמן אוירבך עם הצרות שלהם, עם הבעיות שלהם. והיה לו לב רחום מאוד, והוא היה כידוע איש של רגש, והוא תמיד היה מחזק אותם. והוא היה אומר איזשהו רעיון מסוים, שברעיון הזה הוא היה מחזק הרבה לבבות שבורים.

הוא היה מביא את הגמרא בחגיגה, שהגמרא בחגיגה אומרת: "דרש רבא, מאי דכתיב: 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב'? כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל." עוד מעט יבוא משיח, כולנו נעלה לרגל, כבר חג סוכות לפנינו. ואומרים לך: מה נאו, כמה יפים, רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.

שואל הרב: מילא הרגליים, טרחו ועלו לרגל, כיתתת את רגליך בעלייה לרגל. אבל מה מקום יש לשבח "מה יפו פעמיך בנעלים"? מה זה הנעליים? נעליים? מה משבח את הנעליים? מה המקום של הנעליים כאן בשבח? "מה יפו פעמיך" – פעמיך זה צעדים, פסיעה, צעד. אבל הנעליים, מה עושות כאן? מה המעלה שלהם? איזה יופי הוא מצא בנעליים?

אומר: בוא נתבונן. אדם עולה לרגל. בכלל, לתפוס מה זה עלייה לרגל – זה מאוד לא פשוט, כי בעלייה לרגל בן אדם היה משאיר את הכול מאחורה. אין משטרה, אין מג"ב, אין צה"ל, אין כלום. מהסיבה הפשוטה: אין דבר כזה כמו היום, כל דבר מוציאים לך רישיונות – זה יכול לעבוד בשבת, זה יכול לעבוד ביום טוב, זה פטור מזה. אין כאלה דברים. כולם עולים לרגל, החייל לא פטור. למה הוא פטור? אתה צריך לעלות והחייל לא צריך? לא, הוא צריך לשמור. מה זה צריך לשמור? מצוות התורה ניתנו לו כמו לך. אז יוצא אם כן שאין צבא, ואין משטרה, ואין מי שישמור.

אתם מתארים לעצמכם מה קורה כשבן אדם עוזב את הבית שלו, ולא בן אדם אלא עוזבים כפר שלם, עוזבים את הכול ועולים לרגל? תגיד, מה יישאר כשתחזור? מה יישאר? והרי אנחנו יודעים שאומות רבות חמדו את כל מה שיש לנו. אומר הקדוש ברוך הוא: "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוהיך." אני מבטיח לך הבטחה: לא יחמוד איש את ארצך.

אז הבן אדם מתחיל לעלות לרגל, והוא ככה בשמחה: נעלה, נעלה, נעלה, נעלה לבית המקדש. אה, איזה יופי! אבל פתאום מתחיל: רגע, אתה יודע מה, השארתי שמה… מה זה? השארתי שמה דיר מלא פרות ו-500 ראשי בקר. תגיד, בואנה, עכשיו בא איזה פלסטיני, לוקח את הכול… הם לוקחים גם כשאני שם, כשאני לא שם – לך תדע עכשיו מה יהיה. טוב, הקדוש ברוך הוא אמר "לא יחמוד איש את ארצך", וממשיך והולך. תשמע, השארתי שמה אסמים מלאים תבואה. עכשיו בן אדם מגיע עכשיו עם איזה טרקטור, מעמיס את הכול ונעלם, אין כלום. אין שמה שמירה, אין שום דבר.

ובן אדם: תשמע, אולי לא יודע, יכול להיות שהייתי צריך להישאר? חושב לחזור… טוב, יש מצווה, עלייה לרגל, עולים לרגל, הקדוש ברוך הוא אמר, צריך לבטוח בהשם. הוא ממשיך ועולה, ועוד פעם חוזרות לו מחשבות, ועוד פעם… הייתה כאן התמודדות מאוד לא פשוטה.

מהו הזמן החביב בעיני השם?

אבל כשבן אדם מגיע לבית המקדש, אה, איזה יופי! כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם בשירם ובזמרם, עם ישראל בהדרם. איזה יופי! אומר, הבן אדם פה רואה אורות. תגיד, הוא חושב על הכבשים שלו? על הפרות שהוא השאיר? הוא לא חושב על כלום. בן אדם היה שואב רוח הקודש משם. כתוב שיונה זכה לרוח הקודש משמחת בית השואבה. בן אדם כשהיה נכנס לבית המקדש, היה מקבל רוחניות.

יוסף משיתא, אחרי שנכנס פעם אחת לבית המקדש בתור בוגד, בתור אדם נתעב ונאלח שמסוגל ללכת ולהוציא לצורך היוונים, להוציא להם כלים מבית המקדש, לרומאים להוציא להם כלים מבית המקדש, לשדוד את בית המקדש, הם עושים בו נוהל שכן: תיכנס אתה, תוציא לנו, מה שתוציא לעצמך תשאיר… אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה אדם נבזה? והבן אדם הזה, אחרי שהוא יוצא, פעם שנייה כבר לא מוכן להיכנס. לא מוכן להיכנס! איימו עליו בטובות, הבטיחו לו פטור ממס, איימו עליו ברעות – שום דבר, לא מוכן. חתכו אותו איברים איברים: דיי לשיכעסתי לקוני פעם אחת. אמרו חכמים: תגיד, מה השתנה? זה בן אדם נאלח, איך פתאום הוא התהפך? אומר: איך? הוא היה בבית המקדש חמש דקות. חמש דקות בבית המקדש! מבינים מה זה עושה לבן אדם? להיכנס לבית… מה זה רוחניות?

אז בוא נתבונן, אומר הרב שלמה זלמן אוירבך, בוא תתבונן. בן אדם נכנס לבית המקדש, בראש שלו הפרות שלו? האסמים שלו? הוא בכלל לא חושב על זה. ובוא עכשיו נשאל: בעיני הקדוש ברוך הוא, מה יקר יותר? מה חביב יותר? מה חשוב יותר? בוודאי שאנחנו נגיד: תשמע, בן אדם פה, אתה יודע איזה אורות הוא השיג? אתה יודע איזה התעלות הייתה לו? אוכלים בשר קדשים, כולם היו קדושים וטהורים. אי אפשר להיכנס אם אתה לא ברמת קדושה מספקת. אז האנשים שמה זה היה משהו… עומדים צפופים, משתחווים רווחים. זה אנשים שהגיעו ליום הכיפורים, היו רואים את הלשון של זהורית מלבין, היו רואים אלוקות. אתה מבין באיזה רוחניות אדירה הם היו?

אומר, אתה רוצה לדעת מה חביב בעיני הקדוש ברוך הוא? אתה חושב שכשבאת לבית המקדש. אומר הקדוש ברוך הוא: לא, אתה יודע מה הזמן החביב ביותר בעיניי? "מה יפו פעמיך בנעלים" – כמה נאים רגליהם של ישראל מתי? בשעה שעולים לרגל. דווקא בשעה שעולים! ואם תגיד: לא, זה כשהם בבית המקדש, אומר: לא ייתכן, כי הרי בבית המקדש הם כבר לא בנעליים, בבית המקדש חולצים נעליים. אז זה לא ייתכן להגיד כשהם היו בבית המקדש. מתי זה מדובר? כשהם היו בדרך, כשהם היו בנעליים. אומר: זה חביב. כי מה חביב בעיני השם? הקושי, הניסיון, ההתמודדות, המאבק – זה חביב בעיני השם.

אחרי זה כשהגעת, נו, ברור, רואים אורות. ברור, בבית המקדש רואים אורות. זה לא משהו שאתה עשית. אבל כאשר זה משהו שאתה פעלת, כאשר זה משהו שהתמודדת, היה קושי והשגת – אה, כמה נפלא! אומר הרב: זה מה שחשוב אצל הקדוש ברוך הוא. אז תמיד היה אומר לאנשים: אתה עובר משברים, אתה עובר דברים קשים, אתה חושב שעכשיו השם לא אוהב אותך? עכשיו השם לא טוב לו איתך? אומר: תדע לך, זה הזמן שאתה הכי קרוב להשם יתברך. זה הזמן שבו אתה הכי חביב בעיני השם יתברך, זה "מה יפו פעמיך". אומר, זה המוצא חן בעיני השם – ההתמודדות.

הדרכת הגר"א בהכרעת ספקות

ופעם כבר הבאנו על מה שאומר הגר"א בנוגע לרות. כאשר רות הולכת עם נעמי, אז היא מנסה להניא אותה. אומרת לה: מה יש לך לעשות? והאם תחכי לבנים שאני אלד, האם תמתיני להם עד שיגדילו וכולי? ומה ללכת עם איזה חמות זקנה שגם ככה היום כבר לא חמותך, ומה היא כבר יכולה לתת לך? עוד היא תיפול על הגב שלך, שאת צריכה ללכת ללקט בשיבולים כדי לפרנס אותה.

"באשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוקייך אלוקיי, ושם אקבר", הכול. היא לא השתכנעה. מתי היא משתכנעת? מתי היא מקבלת אותה? "ותרא כי מתאמצת היא ללכת, ותחדל לדבר אליה."

מה זה "ותרא כי מתאמצת היא ללכת"? היה פה ראייה, לא היה פה שמיעה. אם תגיד מה שאמרה "אף על פי כן, אף על פי כן", אז היא שמעה, זה לא ראתה. מה היא ראתה? שמעו דבר נפלא אומר הגר"א. אומר הגר"א: היא רואה שהן הולכות יחד, הן הולכות יחד, ופתאום היא שמה לב שרות שהולכת איתה מתנשפת, קשה לה ההליכה, היא מתאמצת. מה קרה? אנחנו לא מטפסים פה על איזה הר גבוה, זה לא טיול אתגרי. מה קרה? למה פתאום היא מתנשפת ואני מרגישה שקל לי?

אומר הגר"א: תדע לך כלל. כאשר אתה מסופק מה לעשות, האם ללכת לכיוון זה או לכיוון זה, האם לבחור בדרך זו או בדרך זו – יש לך חתונה, יש לך לוויה, אתה לא יודע לאיזה כיוון ללכת; יש לי שיעור תורה עכשיו, מאידך יש חתונה; אני לא יודע מה להכריע, יש לך דילמה – אומר הגר"א: אתה יודע איך תכריע? תראה מה אתה לא רוצה, ותלך לכיוון הזה. תראה מה אתה רוצה, ותעשה הפוך.

טבע האדם והמשיכה לעבודת השם

שומעים? מה אתה חפץ? מה אתה רוצה? תעשה הפוך. למה? כי אדם באופן טבעי מה מחפש? את הקלות, את הנוחות, את מה… אנחנו אנשים מגושמים, ובתור אנשים מגושמים אנחנו מחפשים מה יותר קל. מה, שפתאום נהיה נוטים לרוחניות? שפתאום אנחנו נמשכים ל…

אני אתן לכם פעם דוגמה הכי פשוטה. כל מי שמדמיין לעצמו שיש לו משיכה לרוחניות, אני תמיד אומר לאנשים: אל תמכור לעצמך סיפורים, תבדוק את עצמך פשוט. תגיד, עכשיו נמצאים בבית הכנסת בשני וחמישי, ופתאום אתה שומע את החסיד התורן דופק: "קדיש!" מה קרה? יש איזה אדמו"ר שהוא מצא לפני איזה מאה חמישים שנה, שזה אדמו"ר בדיוק היום נפטר לבית עולמו. יש לו לוח, הוא מסודר. גם אם תגיד שזה לא בדיוק, על האדמו"ר הזה יש מחלוקת, הוא יש לו אדמו"רים חליפיים, ואין בעיה, ישר הוא מרכיב לך אדמו"ר אחר. הנה, קדיש.

תגיד, מה קורה באותו רגע? אתה אומר: "איי, כמה חבל, כל כך רציתי להגיד תחנון היום. מה זה, עכשיו התכוננתי להגיד 'אנשי אמונה אבדו', כל כך חסר לי. עכשיו נתקע לי זה עם הקדיש שלו, שיהיה בריא"? זה מה שאתה מרגיש? "איזה יופי, היום חמש דקות אתה מוקדם בבית. איזה יופי, תבוא כל יום אתה, אל תשכח להביא את הלוח גם, תבוא עם הפנקס".

בן אדם פה יבין שדברים רוחניים, באופן טבעי בן אדם לא נמשך. הוא צריך התמודדות, הוא צריך קושי. זה הולך קשה.

הקושי וההתמודדות כמדד לקדושה

פתאום היא רואה שהיא מתאמצת ללכת. אם היא מתאמצת ללכת, אם היה פה אינטרס, משהו שהיא הולכת להרוויח – אנחנו לרעה רגליים ממהרות לרוץ. לרעה אתה רץ לבד. לדברים טובים, פה דברים הולכים קשה, פה הכול חורק, פה יש התמודדות.

איך אברהם אבינו ידע שהאיל הזה הוא לעולה? "וירא והנה איל נאחז בסבך בקרניו". אם ראית משהו מסתבך, משהו עם קושי, עם התמודדות – זה קדושה, שמה הקדושה נמצאת. הטומאה הולכת בקלות. הטומאה הולכת בקלות, הכול קח בחינם. הזוהר הקדוש אומר: טומאה זה בחינם.

לכן, אגב, אנחנו לפני סוכות. יש הרבה אנשים שאומרים: "זה אתרוג קיבלתי מהדוד שלי, זה קיבלתי מזה, יש לו מטע, זה קיבלתי…" כתוב בספרים הקדושים: לא מקבלים מצוות, מצוות לא מקבלים בחינם. תשלם אפילו משהו. תגיד לו: "קח עשרים שקלים". תשלם. שווה מאתיים, תגיד לו: "קח עשרים". לא בחינם. לא בחינם! כתוב: מה שמקבלים בחינם, סטרא אחרא נדבקת בו. ככה אומר הזוהר הקדוש. החינם זה עלמא דסטרא אחרא. הסטרא אחרא זה בחינם, כל הטומאה בחינם, הכול בחינם. אבל לעומת זאת בקדושה, אומר: צריך לקנות בכסף.

האר"י ז"ל כשהיה הולך לקנות – הלוואי ונגיע לדרגה שלו – כשהיה הולך לקנות, היה מוציא את הארנק, הולך לקנות ארבעת המינים, נותן למוכר, אמר לו: "אתה תיקח מה שאתה רוצה, אני אקח מה שאני רוצה". שומעים? היום זה מסוכן, לא היית רואה לא את המוכר ולא את הארנק אחרי זה. אבל בזמן האר"י ז"ל היה לו על מי לסמוך.

על כל פנים, אנחנו מבינים שכשמדובר במצוות, הם לא עשו חשבון. שוב, לא בדרגות שלנו, אבל שנבין על כל פנים מה צריך להיות היחס. בדברים שאתה רואה שזה הולך קשה, מה שהולך קשה – שמה יש מצווה. היא מבינה, אז כנראה שפה זה מצווה. אם היא מתמודדת, אם פה אני רואה שהיא מתאמצת – להתאמץ, להתמודד זה בענייני מצוות. בדברים גשמיים הכול הולך בקלות, הכול רץ, זורם איתנו, אין לנו משברים, בעניינים גשמיים הכול הולך טוב. בעניינים רוחניים, שמה באמת יש קושי, שם באמת יש התמודדות.

וזה מה שהתורה באה ללמד אותנו: איפה שאברהם התמודד, איפה שהיה לו קשה – זה לנצח נצחים, לנצח נצחים! את זה הקדוש ברוך הוא זוכר.

ברירת המחדל של הצדיקים

אגב, אמרנו פעם שאצל אברהם אבינו זה היה הפוך, אצל דוד המלך זה היה הפוך. איך כתוב אצל דוד? "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". אני הולך לבנק, אחרי זה לקבינט יש לי, אחרי זה אנחנו צריכים לעשות איזושהי ישיבה ביטחונית, אחרי זה עם שר האוצר… ופתאום דוד המלך בשמונה בערב יוצא מבית המדרש, שלוש מאות ארבעים ושתיים שיחות שלא נענו. מה קרה? "דוד המלך, תגיד, מה קרה לך? בקבינט מחכים לך, המנהל הבנק המרכזי צריך אותך…" אמר דוד: "חישבתי דרכי, היו לי תוכניות, תראה כמה פגישות יש לי, יומן מלא. פתאום מוצא את עצמי בבית המדרש".

אצל האנשים הגדולים זה בדיוק הפוך. הברירת מחדל שלו זה על התורה, על העבודה, על יראת השם, על קיום המצוות. אצלנו הברירת מחדל זה על ההנאות, תאוות, גשמיות. אם אנחנו כבר עושים משהו רוחני, זה מצריך מאמץ. אצל הצדיקים זה הפוך.

כתוב אצל אברהם אבינו שהקדוש ברוך הוא בא לבקר את החולה, נכון? אז כתוב שמה שאברהם אבינו אמר: "אל נא תעבור מעל עבדך". למי הוא אמר את זה? לקדוש ברוך הוא שבא לבקר אותו. למה? כי יש לי אורחים. מפה לומדים שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. הפלא ופלא. רק תגידו לי, מאיפה לאברהם היה תעוזה להגיד את זה לקדוש ברוך הוא, ומאיפה הוא ידע את זה? אנחנו למדנו ממנו, אבל הוא מאיפה למד את זה?

מורי ורבותיי, אברהם אבינו, כל הרמ"ח והשס"ה אצלו היו הברירת מחדל של עבודת השם. יש מצווה – הוא רץ, אוטומטית הוא רץ. אברהם אבינו מדבר עם הקדוש ברוך הוא, זה נבואה. כתוב: אין אושר, אין תענוג רוחני כמו נבואה, שאדם מדבר עם הקדוש ברוך הוא, מתחבר לאלוקות. פתאום הוא רואה שהאיברים שלו מתחילים לרוץ אוטומטית, פתאום רואה מתחיל להימשך לאורחים. "אה, ריבונו של עולם, אני מבין שיש פה מצווה. אז 'אל נא תעבור מעל עבדך', אני הולך למצווה". כי זה אוטומטית, הוא נמשך אוטומטית. האדם הרוחני נמשך אוטומטית לרוחניות, האדם המגושם – זה הפוך.

סיפור המעשה בפדיון השבויים

היה פעם מעשה באיזושהי קהילה יהודית בחוץ לארץ, באירופה, ברוסיה. מספרים שיום אחד הגיעו, רואים איזה שני רוסים גברתנים מובילים שני יהודים עם זקנים ופאות, ומכים אותם. מכים אותם בדרך ומובילים אותם, והם צועקים, ומכים אותם. יהודים, עברו דרך העיירה היהודית: "רגע, מה קורה כאן? מה זה?" "אל תתערבו" וזה, מכים אותם.

ואמרו: "אין לנו, אין לנו", צועקים להם האלה, ומכים אותם. אמרו לו: "בוא, תגיד מה הסיפור?" עצרו אותם. "תגיד, מה אתם צריכים?" "מה, האנשים האלה חייבים לנו חמש מאות רובל כל אחד", סכום עתק בזמנם, "וזהו, גמרנו". "טוב, מה אתם עושים איתם?" "לוקחים אותם מחוץ לעיר, שמה אנחנו מחסלים אותם. די, לא יכולים לחכות יותר".

"לא, חכו רגע!" ומתחילים לשכנע אותם, עד שהצליחו לדבר על לבם שימתינו, הם תוך שבועיים יגייסו כסף. "לא, איזה תוך שבועיים? אדוני, אנחנו לא מחכים". בקיצור, הצליחו לדבר עם הרב. הרב בא, דיבר איתם. אמרו להם: "תוך שלוש שעות אנחנו מארגנים לכם את הכסף, רק תניחו אותם. תפסיקו להכות". טוב, הם אמרו: "בסדר, יש לכם שלוש שעות".

הכניסו אותם בינתיים לאיזה שהוא חדר בצד, מחכים.

הרב מיד הוציא מכתב, שלח כמה אנשים לכל מיני אנשים בעיירה, שלח לשוק להתרים. בקיצור, ההם מתחילים להגיע לכל אחד. פדיון שבויים, יש דדליין, שלוש שעות, חייבים צ'יק צ'ק להשיג סכום של 1,000 רובל, 500 רובל לכל אחד.

בקיצור, מספרים שברוך השם, תוך זמן קצר, תוך שעתיים – תוך שעתיים נאסף מלוא הסכום! באים להגיד את זה לרב. לרב הייתה שמחה גדולה. הרב לקח את הסכום כדי לגשת לשם, אבל אז הוא אמר לשמש שלו: "לך תקרא לי לברל, שמערל וזה…" אמר לו כמה שמות, "ותגיד להם שיבואו לכאן בזריזות, תגיד להם שצריך אותם באופן דחוף".

התוכנית של הרב

טוב, מי אלה הברל-שמערל האלה? הם חבר'ה שזה גברא שהם בבחינת חפצא, אתם מבינים? כל אחד מהם זה ארבע על ארבע, ברום עשר. בקיצור, כאלה שלא נעים לפגוש באיזושהי סמטה חשוכה בשעת לילה. חבר'ה… חבר'ה, בריונים!

בקיצור, הגיעו אליו:

– כן, מה הרב צריך?

אמר להם:

– תראו, תארגנו ככה עם כמה נבוטים טובים וזה, כי יש לנו עבודה.

– מה העבודה?

אמר:

– תבואו.

הביא אותם, אמר להם:

– אני אדבר ככה עם החבר'ה האלה שמה, עם הרוסים שמה, אני אתווכח איתם. אחרי שאני אסיים, אתם תיכנסו, תכסחו אותם מכות.

אומר:

– את מי לכסח?

אמר לו:

– את כולם.

– מה, יש שמה שניים יהודים?

אמר לו:

– גם, גם אותם! תכסחו מכות! תנו להם מכות כמו שצריך, עד יציאת נשמה כמעט.

בדיחה על עבירות ותשובה

שמעתי בדיחה היום: אחד פנה לרב, אמר לו: "רבי, אני מגיע ליום כיפור, יש לי בעיה מאוד רצינית".

אמר לו: "מה הבעיה שלך?"

אמר לו: "אני לא יודע על מה לעשות תשובה, אין לי עבירות. על מה אני אעשה תשובה?"

אמר: "שמע, זו באמת בעיה רצינית. אתה חייב לעשות משהו".

אמר לו: "נו, מה?"

אמר: "תגיד, אין לך איזה מישהו, איזה שכן, מישהו שיש לך בעיה איתו?"

אמר: "אוהו, יש לנו איזה שכן, אף אחד לא סובל אותו. שונאים אותו, אקסידנטים איתו…"

אמר לו: "מצוין. תפגוש אותו היום בחדר מדרגות, תכסח אותו מכות, מגיע יום כיפור, לפחות יש לך על מה לעשות תשובה".

טוב, בסדר, ברוך אומר ועושה.

למחרת הרב פוגש אותו, רואה אותו ככה שפוף ומדוכא.

אומר לו: "נו, מה בסוף? עשית מה שאמרתי לך?"

אמר לו: "עשיתי, הרב. מה אני אגיד לרב? זה לא עזר כלום".

אמר לו: "למה? מה קרה?"

אמר לו: "הגיע השכן, פגשתי אותו בחדר מדרגות למטה וכיסחתי אותו כמו שכתוב".

אומר לו: "נו, ו…?"

– "הוא צעק: 'למה? מה? מו? מי?' אמרתי: 'שתוק! טרח! בום! טרח! בום!'"

אומר: "נו, ובסדר, אז מה עכשיו הבעיה?"

אמר: "לא, הוא עלה הביתה, פתאום אני שומע את אשתו צועקת אליו לחדר מדרגות: 'טוב מאוד שכיסחת אותו! מצווה גדולה עשית!'"

אמר לו: "עוד מצוות אני מחפש?! אני חיפשתי עבירה! והיא אומרת לי: מצווה גדולה עשית".

גילוי התרמית ורוח הקודש של הרב

טוב, בקיצור, הוא אומר לו: "תלך, תכסח אותם כמו שצריך".

הם מתחילים לכסח אותם, תוך כדי שהם מכים בהם ומפילים את מכותם, פתאום לההוא עפו לו הפאות, לשני עף לו הזקן… מה התברר? התברר שלא היו ארבעה רוסים, כל הסיפור היה מבוים, והתוכנית הייתה לבוא, לעבוד על היהודים ולהוציא מהם כסף. ידוע, דרך קופת העיר, בקלות. היהודים הם רחמנים, אין שום בעיה.

טוב, שמעו את זה בעיר, ותהום כל העיר: לרב יש רוח הקודש! לרב יש לו רוח הקודש!

אבל אמרו לו: "הרב, אם כבר רוח הקודש, למה הרב שלח לאסוף כסף?"

אז אמר להם הרב ככה: "קודם כול, תיקחו את כל הכסף שאספתם, תחזירו את זה למי שנתן. רק תגידו לו שזה כסף של צדקה, שייתן את זה למה שהוא רוצה, פדיון שבויים אחר, אבל זה כסף של צדקה, הוא נתן את זה לשם צדקה".

אמר להם הרב: "תראו, אני יודע שתמיד להוציא פה שקל מהאנשים האלה – זה הוצאת נשמה. עד שאתה מצליח פה להתרים מישהו, זה קריעה! פתאום חוזרים אליי הגבאים אחרי שעתיים, אמרו לי שאספו את מלוא הסכום. איפה היה דבר כזה בחיים?! אמרתי: אם זה הולך כל כך בקלות – זה לא מצווה. מצוות לא הולכות כל כך בקלות, זה לא מצווה! ואז מיד עלה במוחי הרעיון שכנראה החבר'ה לצים האלה זה לא בדיוק פדיון שבויים, כנראה שיש פה משהו אחר, ואז הבנתי את מה שכאן קורה".

המסר ממצוות סוכה: קושי ומאמץ בעבודת השם

אם כן, בואו רבותיי, בואו נסכם את הדברים.

למדנו היום מסר עצום: עם ישראל, ממצוות סוכה יש לו לימוד אדיר. והלימוד האדיר ממצוות סוכה אומרים לך: תדע לך, דברים שהולכים קשה, דברים שיש בהם התמודדות, דברים שאתה מתאמץ, דברים שאתה מרגיש שכאן זה חורק – אז אם היה נראה שאני אצל הקדוש ברוך הוא, אולי עכשיו השם מקפיד עליי, אולי אני נמצא במציאות לא טובה, וקשה לי גם להתפלל וללמוד כמו שצריך, אז זה נורא… תדע לך, בדיוק הפוך!

התפילה שלך – איך שאתה מתפלל היום, והלימוד שלך – איך שאתה לומד היום, העיקר שאתה מחזיק בשתי הידיים, העיקר שאתה נאבק, העיקר שאתה מתמודד כדי להמשיך הלאה – זה החביב בעיני השם! בנעליים – זה החביב בעיני השם!

מי שיש לו קושי ובכל אופן מתאמץ – זה לנצח עושה רושם. ואברהם אבינו לנצח עשה רושם, את מצוות סוכה קיבלנו בזכות המאמץ של אברהם אבינו. וזה מלמד אותנו לנצח שתדע לך: צריך להתאמץ בשביל קיום המצוות, צריך אפילו להצטער בשביל קיום המצוות.

מצטער פטור מן הסוכה

לכן תבינו, ובזה נסיים, למה יש לנו הלכה של "מצטער פטור מן הסוכה"? למה מצטער פטור מן הסוכה?

אומרים לך: מכיוון שאדוני, את כל מצוות הסוכה אנחנו קיבלנו בעקבות מה? שהאדם התמסר לעבודת השם. מתוך צער, מתוך קושי, מתוך מאמץ – התמסר לעבודת השם.

אם אתה לא אוחז שם, אתה הגעת לעבודת השם, אתה מרגיש: "אז מה, אני מצטער פה, לא נעים פה, מצטער" – אתה לא התחלת להבין את מצוות סוכה! אז תצא, תצא, סוכה לא בשבילך. תצא, מצטער פטור מן הסוכה! כי כל עניין הסוכה קיבלנו, ענני כבוד קיבלנו בגלל מסירות אברהם אבינו של הכנסת אורחים. וענני כבוד זה הסוכה שאנו מקיימים לנצח, שאת זה זכינו וקנינו מכוח המצטער! להצטער, אפילו שיש לי צער גדול אני מתמודד ונאבק ומצליח, וזה לנצח נחקק.

אה, אתה קצת צער מפריע לך? סע לך הביתה, הקדוש ברוך הוא במצווה הזאת לא חפץ. מצטער פטור מן הסוכה.

רבותיי, מוסר גדול בשבילנו שנדע: בכל התמודדות, בכל קושי, תמיד לזכור: על זה יהיה עיקר השכר בעולם הבא! על זה, ואת זה בעיקר ידונו אותי בשמיים, את זה בעיקר ידרשו ממני: איפה שהיה קשה, איפה שהייתה התמודדות – זה החביב בעיני השם יתברך.

כן יסייענו השם ויזכנו שנזכה שוב פעם לענני כבוד, כמו שזכו אבותינו, שנזכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו…".

*

מצוות סוכה – סמל לבטחון בה'

אנחנו זוכים ויושבים בסוכה, בצלא דמהימנותא, במשך שבעה ימים, כי "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". ידוע ומפורסם מחלוקת המפרשים כנגד איזה סוכות אנחנו חוגגים את חג הסוכות. יש אומרים סוכות ממש עשה להם הקדוש ברוך הוא כשיצאו ממצרים, ויש אומרים ענני כבוד – עננים שהקדוש ברוך הוא ליווה אותם בצאתם ממצרים עד שנכנסו לארץ, שבעת ענני הכבוד.

מופיע במפרשים שעניין חג הסוכות הוא ביטחון: אדם חוסה בצל הסוכה, "בצל כנפיך יחסיון", "כי יצפנני בסוכה". הסוכה היא בעצם אות וביטוי לביטחון, לכך שאנחנו מרגישים כחוסים בצל השם. לכן כאשר יש מעל הסוכה אילן – הסוכה פסולה, מכיוון שאז בעצם אני לא חוסה תחת השם, אלא יש משהו נוסף שמגונן עליי, יש אילן שמגונן עליי. כך אומר הרב יוסף שאול נתנזון, שבעצם זו הסיבה שסוכה תחת האילן פסולה, במושג הרעיוני של הדברים.

ה"נחל דוד" מסביר שמהסיבה הזאת גם כן סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה. מדוע? מכיוון שהחמה מבטאת את הטבע, החמה היא אחד מגרמי השמיים, ואנחנו רוצים שתהיה צלתה מרובה מחמתה. אני מסתופף בצל הסוכה ולא בצל החמה, אני לא חשוף אל גורמי הטבע, אלא אני חוסה בצל השם, אני בוטח בהשם, בך השם יחסיון, אני חוסה תחת צלא דמהימנותא, אני נמצא תחת כנפי השכינה. זה רמוז גם כן בפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" – גימטריה של "ה' מבטחו" זה סוכה. השם הוא מבטח לו לאדם.

נשאלת השאלה: זה מובן נפלא כאשר אנחנו הולכים עם הקו של ענני הכבוד. ענני הכבוד הם אלה שתחתם אנחנו חוסים, ענני הכבוד הם ביטוי לכך שהקדוש ברוך הוא שמר עליהם בצאתם ממצרים, משהו על-טבעי. אבל תגידו לי, סוכה טבעית שאנחנו בונים, איך היא מבטאת את הביטחון בהשם? לכאורה ההפך הוא הנכון: כשאני בונה סוכה, זה משהו שאני עשיתי. ענני כבוד הקדוש ברוך הוא שם מעליי, אז פה יש ביטחון, פה יש ביטוי לכך שאני נמצא רק בידיו יתברך, אבל כאשר מדובר על סוכה שאני בניתי בעצמי, אז לכאורה עוד פעם יש כאן ביטוי לעצמיות שלי, ל"כוחי ועוצם ידי", ולא למה שהסוכה צריכה לבטא, שזה בעצם הביטחון והחסייה בהשם אלוקים. איך הדברים מסתדרים?

שיטת הרמב"ן: רפואה מול מידת הביטחון

אנחנו היום בעזרת השם נרצה לדבר על נושא הביטחון, נרצה להבין ולהעמיק בו, ולצורך זה הייתי רוצה לפתוח בדברי הרמב"ן.

יש רמב"ן, שהרמב"ן מבאר את מה שכתוב בפסוק "ורפא ירפא". אומרים חז"ל: מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. כולנו מבינים כדבר פשוט: בן אדם לא מרגיש טוב – ניגש לרופא, יש לבן אדם איזושהי בעיה – הוא ניגש לרופא. אף אחד מאיתנו לא רואה בזה קושי כלשהו, חיסרון באמונה או חוסר דבקות בהשם יתברך.

בואו תשמעו מה כותב הרמב"ן. אומר הרמב"ן: "בהיות ישראל שלמים והם רבים" – זה לשון הפסוק – "לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא". אומר הרמב"ן: כאשר אנחנו בדרגה שעם ישראל הם שלמים – לא זקוקים לרופא. "וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה; גם כי יקראם עוון שיחלו, לא ידרשו ברופאים, רק בנביאים". אומר הרמב"ן: אדם ירא שמיים לא פונה לרופאים. וזה ציטוט שמרבים לצטט את הרמב"ן: "אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם?".

איזה חלק יש לרופא בבית עושי רצון השם? אתה סמוך על הקדוש ברוך הוא, מה אתה פונה לרופאים? דברים שכותב הרמב"ן.

פלאיים מאוד! הרי הרמב"ן עצמו היה רופא, הרמב"ם היה רופא. מה תגיד, טוב, הוא טיפל באחרים, הוא עצמו לא ניגש לרופא? אבל על כל פנים, כל גדולי ישראל ניגשו לרופאים. אז מה, הם חסרי אמונה? הם חסרי ביטחון? הם לא נהגו בדרך הנכונה? כשאני מדבר איתך על כל גדולי ישראל, אני מדבר על כולם: החזון איש כידוע כתב על עצמו באיגרת שהוא כל ימיו בגדר חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל עליו שבת, היה לו רופא צמוד. הרב שך פנה לרופאים, הרב עובדיה יוסף טיפל אצל רופאים, ועוד כל גדולי ישראל לדורותיהם פנו לרופאים. אף אחד לא ראינו שאומר: רופא? זה חוסר ביטחון, זה חוסר אמונה, מה אתה ניגש לרופא, תסמוך על הקדוש ברוך הוא שירפא אותך.

כתוב על המלך גם: "בחוליו לא דרש בה' כי אם ברופאים". הרמב"ן מביא את זה כדוגמה: הנה, אתה רואה את התביעה כלפי המלך שדרש ברופאים ולא דרש בהשם. זאת אומרת, אתה מבין שאין מקום לגשת לרופאים.

וכמו שאמרתי, הדברים טעונים הבנה, ואת זה אנחנו בעזרת השם היום נרצה לפרק ולנסות להבין מהי בעצם מידת הביטחון ומה דורשים מאיתנו.

דברי האבן עזרא על דור המדבר

פתיחה לדברים, הייתי רוצה להביא דברים נפלאים מאוד שכותב הרב אבן עזרא, אפילו הייתי מגדיר אותם מעט חדשניים, ולנסות להבין אותם.

אומר האבן עזרא: דור יוצאי מצרים מת במדבר, לא זכה להיכנס לארץ. עד עכשיו אנחנו יודעים מה הסיבה: כיוון שהם המרו פי השם, שלחו מרגלים, מאסו בארץ חמדה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: במדבר הזה ייפלו פגריהם ושם ייתמו. טוב, זה מה שאנחנו מכירים. בואו תשמעו מה אומר האבן עזרא.

אומר האבן עזרא: אתה רואה שהעם הזה שיצא ממצרים היה שפל בנפשו. שהרי הם יוצאים שש מאות אלף איש, גברים מגיל עשרים עד גיל שישים – מדובר על אנשי מלחמה. חוץ מעוד שאר נשים וטף וצעירים וזקנים, עם ישראל בכללותו היה בין חמישה לעשרה מיליון איש, אבל אנשי מלחמה – שש מאות אלף איש. פרעה רודף אחריהם, כמה אנשים היה לפרעה? שש מאות רכב בחור. תעשו עכשיו חשבון: שש מאות רכב בחור, על כל רכב אלף איש. בסדר, זה מספיק כוחות, גם בלי נשק, על כל רכב אלף איש.

אז מישהו יכול להסביר לי מה הפחד שלהם? מה הם צועקים למשה? מה הם יראים, חרדים? למה, "המבלי אין קברים במצרים הוצאתנו למות במדבר"? ועמדו ו"נשמעה מה יצווה השם לכם", ומשה רבנו עומד ופונה לקדוש ברוך הוא. שואל האבן עזרא: שיילחמו! מה תגיד, לא היה להם נשק? "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", אז גם נשק יש להם. אז שואל האבן עזרא: תגידו לי, מה קורה איתם? הם לא יכולים להילחם?

אומר האבן עזרא דבר נורא: תדע לך שמדובר היה בעם שפל, נפשית, מנטלית. עם שלא מסוגל לקום מול האויבים שלו, עם שלא מסוגל להילחם כנגד זה שאתמול היה הקלגס שלו, זה שאתמול היה האדון שלו. הוא רואה אותו – הוא נמס. כך גדל עבד. עבד זה אדם חדל אישים, עבד זה אדם שאין לו עוז ותעצומות בנפשו.

אומר האבן עזרא: עם כזה לא יכול לרשת את הארץ, הוא לא יכול להילחם כנגד שלושים ואחד מלכים, עם כזה אין לו שום סיכוי. אמר הקדוש ברוך הוא: הדור הזה ימות במדבר, יקום דור חדש. הדור החדש זה עם בני חורין, זה עם שמעולם לא חווה עבדות, זה עם עם רוממות הנפש, שמסוגל לעמוד בקשרי מלחמה, שמסוגל להיאבק כנגד האויבים. אומר האבן עזרא: זה העם שנכנס לארץ. ולכן היה צריך שכל אותו הדור, של אותו עם שפל – אני מדבר שפל נפשית – כל אותו הדור ימות במדבר, יקום דור חדש, בניהם אשר יקומו מאחריהם הם ינחלוה.

הקושיות על דברי האבן עזרא

טעם נפלא מאוד, הגיוני מאוד, אבל כמו שאמרתי, לא מתאים למה שכתוב אצלנו בתורה. בתורה כתוב שעם ישראל לא נכנסו כי הם המרו פי השם. משתמע מזה שאם לא היו ממרים פי השם – היו נכנסים לארץ. איך אומר האבן עזרא טעם שמנוגד למה שכתוב בתורה?

ונשאל עוד יותר מזה: באמת מה שהאבן עזרא אומר זה טעם? זו באמת סיבה? אתם יכולים להסביר לי איך העם הזה יצא ממצרים? מישהו יכול לתת לי עכשיו סברה הגיונית, לפי ההיגיון של האבן עזרא, איך הם יצאו ממצרים? זה עם שפל, זה עם שלא מסוגל לעמוד כנגד האדון שלו, זה עם שלא מסוגל להילחם ולהתמודד כי הוא מנטלית עבד – איך הם יצאו ממצרים? אה, טוב, השם הוציא אותם. אה, השם הוציא אותם? מה קרה, בארבעים שנה הוא הזקין? הוא כבר לא מסוגל להכניס אותם? "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – מי שהוציא אותם ממצרים מעל לדרך הטבע, יכניס אותם לארץ מעל דרך הטבע!

הטעם של האבן עזרא לא מתחיל להיות מובן כאשר אנחנו מתבוננים שבמציאות הטעם הזה לא עובד. הם לא מסוגלים? איך הם היו מסוגלים לצאת ממצרים? מי שהוציא אותם ממצרים, גם יכניס אותם אל הארץ הקדושה. מי שגאל את אבותינו ממצרים… איך אנחנו אומרים? "ממצרים גאלנו", הוא יגאל אותנו, נכון? כך אומרים ב"מי שברך". מי שגאל את אבותינו ממצרים – מה אתה דואג? זה היה מעל הטבע, יכניסו אותך מעל הטבע.

טעמו של האבן עזרא תמוה מאוד, ואנחנו ננסה לבאר את הדברים בעזרת מעשה שמספרים שהיה איזה יהודי ששאל את הסבא מנובהרדוק, ועל פי התשובה שלו אנחנו נקבל קצת איזשהו מבט על מה שקורה כאן.

מקור הפרנסה: עבודה או ביטחון בה'?

מסופר שהיה איזה יהודי שפנה לסבא מנובהרדוק, והוא אומר לו: "רבי, מה הרב אומר שצריך ביטחון, אמונה בהשם, ומי שבוטח בהשם יש לו פרנסה, מי שלא – אין לו פרנסה? תשמע, רבי, אני רואה במציאות שזה תלוי בכמה אתה עובד, זה תלוי במה הוא משלח ידך, זה תלוי עד כמה המקצוע שלך הוא מקצוע מבוקש ומכניס. זה מציאות שהעבודה היא המפרנסת, מה ביטחון, אמונה?".

נר הביטחון של הסבא מנובהרדוק

והוא אמר את זה לסבא מנובהרדוק, זה פלא פלאים. אתם יודעים שהסבא מנובהרדוק היה סמל הביטחון והאמונה בהשם. הוא היה לומד בתוך יער, דהיינו באיזושהי חורשה, מתבודד. ולילה אחד הוא ישב ולמד, הוא רואה שהנר שלו עומד להיגמר, אז הוא יצא מחוץ לבקתה כדי לחפש נר.

איך שהוא יצא, עובר שמה בן אדם ביער באמצע הלילה עם נר ביד. הוא שואל אותו: "אפשר לקבל ממך את הנר?". אמר לו: "כן, בבקשה". הוא נותן לו את הנר, הסבא מנובהרדוק ממשיך ללמוד. סיים את חוק לימודו, היה צריך ללמוד שעה או שעתיים, וחזר לישיבה.

נשאר לו בדל נר מאותו נר שאותו אדם ביער הביא לו, ולמחרת הוא סיפר את הסיפור הזה לתלמידים. הוא אמר להם שמי שבוטח בהשם לא צריך לדאוג משום דבר. אם אתה בוטח שהקדוש ברוך הוא יזמן לך נר – תצא, הוא יזמן לך נר, כמו שבדיוק היה אצלו.

והנר הזה היה בישיבת נובהרדוק ליד ההיכל, הם שמו אותו למשמרת: "נר הביטחון". מפה תלמד שמי שבוטח בהשם – הנה, תראה, הנר הזה היה לסימן.

אין צורך בסימנים לאמונה

מספרים שהייתה שרפה בנובהרדוק ובית המדרש נשרף, ועמו הנר. והיו שמה כאלה שמאוד הצטערו, אמרו לו: "הרב, הנר שהיה סימן לביטחון ולאמונה בהשם, הנר נשרף, כלה, אבד".

אמר להם הסבא מנובהרדוק: "כנראה שרוצים ללמד אותנו, לא צריך סימנים לכך שביטחון בהשם עובד. לא צריך סימנים. תפתח בו עכשיו ותראה תוצאות. אתה צריך סימנים? צריך אותות ומופתים? אתה צריך נר שיוכיח את זה? זה מעשי גם היום. תעשה את זה עכשיו, תבטח בו, תראה איך הקדוש ברוך הוא ממלא את צרכיך".

ידוע ששיטת נובהרדוק הייתה כזאת: הם היו מראש, מלכתחילה, הולכים לנסוע, לא יודע לאן, מבלי פרוטה בכיס. איך? סומך על הקדוש ברוך הוא. וכך הוא הרגיל את התלמידים שלו, זאת הייתה שיטת נובהרדוק.

משל השען והסנדלר

על כל פנים, אז את הסבא מנובהרדוק הוא בא לשאול: "איך הרב אומר? הנה, רואים שהעבודה היא המפרנסת, מי שעובד – יש לו".

אמר לו הסבא מנובהרדוק: "אספר לך מעשה שהיה. מעשה היה, זוג התחתנו, ובתקופה קצרה אחרי החתונה הם התחילו לחשוב מה הבעל יבחר לו כמשלח יד, במה הוא יעבוד. והבעל הלך יותר לכיוון של סנדלר, האישה מאידך העדיפה שען, כיוון ששען זה מקצוע יותר יוקרתי".

אז זה לא כמו היום, שיש לך שעון, אתה מחליף אותו כי הוא עולה עשרה דולר. בזמנם שעון זה היה משהו מאוד יוקרתי, והיו מתקנים שעונים, וזה היה מקצוע מכניס כי רק עשירים היה להם שעונים והם היו מתקנים אותם וגם משלמים בהתאם.

מאידך גיסא, סנדלר זה מקצוע הרבה יותר פשוט והרבה יותר זול, אבל הרבה אנשים יש להם נעליים, לא להרבה יש שעונים. אז זה מתקזז. בקיצור, אחרי הרבה דיונים הוא החליט לבחור במקצוע השען, והבן אדם היה מתקן שעונים.

חלפו שנים, הבן אדם כבר יצא לפנסיה, ואז הוא אומר לאשתו: "מיידלע, את יודעת איזה מזל שבזמנו בחרתי להיות שען ולא סנדלר?". היא אומרת לו: "למה?". הוא אומר לה: "את יודעת, ארבעים שנה, ארבעים שנה אני שען, ומעולם לא נכנס אליי בן אדם עם נעל לתיקון. אם הייתי בוחר להיות סנדלר – הייתי מת מרעב. איזה מזל שבחרתי אז להיות שען".

הצינור לפרנסה

כולנו מבינים את הגיחוך שבדברים. מכיוון שאתה בחרת בזה, אז דרך זה, זה הצינור שהקדוש ברוך הוא זימן לך פרנסה. היית בוחר בצינור אחר, אז היו מדרך שם מזמנים לך פרנסה. אם אתה סנדלר, אז אנשים מגיעים לתקן נעליים, כשאתה שען – אנשים באים לתקן שעונים. "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו", בכיוון שאותו בחרת, שמה ינחו אותך.

אומר לו: "תבין, כאשר בן אדם בוחר שהקדוש ברוך הוא ינהיג אותו, הוא נמצא במסלול רוחני. מי שנמצא במסלול רוחני, הקדוש ברוך הוא אומר לו: 'עלי כל צרכיך'". אומר הרב, רבנו בחיי, בשער האמונה והביטחון, הוא אומר: שתדע לך, שכאשר בן אדם סומך על הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא אומר לו: "עלי כל צרכיך, אני דואג לך".

וכאשר הבן אדם אומר: "ריבונו של עולם, אני מסתדר, רק אל תפריע, אבל אני כבר לבד די מסתדר", הקדוש ברוך הוא אומר: "אה, אתה מסתדר? אתה סומך על מה? על הטבע? על הפרנסה? על העבודה שלך? על מה אתה סומך?". אומר לו: "בבקשה, תסמוך עליו, אני מושך ידי". אומר הקדוש ברוך הוא: "תסמוך עליו".

זה פסוקים מפורשים: "אי אלוהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם". אומר הקדוש ברוך הוא: איפה האלוה? אלוה זה כוח. איפה הכוח שאתה סומך עליו? אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו… אתה מקריב לו נסכים? אתה באלוה הזה, בכוח הזה, עליו אתה סומך? אומר השם: "יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה". אתה סומך עליו? שיקום לעזור לך, תבקש ממנו! תבקש ממנו, הוא עליו הרי אתה סומך.

אומר הקדוש ברוך הוא: "אתה סומך עליי – אני לוקח אחריות. אבל כאשר אתה סומך על כוח טבעי", אומר השם, "הכוח הטבעי יעזור לך".

ההבדל בין לחסות לבין לבטוח

אומר הגר"א: "טוב לחסות בה' מִבְּטֹחַ באדם". מה ההבדל, אומר הגר"א, בין לחסות לבין לבטוח? אומר הגר"א: לבטוח – זה הבטחה. מישהו הבטיח לי עזרה, אני בוטח בו כי הוא הבטיח לי. לחסות, לעומת זאת, זה פעולה שאני עושה, אבל המחסה לא הבטיח לי כלום. אני הולך לחסות מתחת לדבר מה, אבל הוא לא הבטיח לי שום דבר, אני מצפין עצמי תחתיו.

טוב לחסות בהשם, גם אם השם לא הבטיח לך הגנה והצלה, יותר טוב לחסות בהשם מאשר לבטוח בבן אדם. "ההוא הבטיח לי, הבן אדם ההוא אמר לי: 'אני אעזור לך', הוא הבטיח לי". יותר טוב לך לחסות בהשם גם בלי הבטחה, מאשר לבטוח באדם שהבטיח לך, אדם שאמר שיעזור לך.

שני המסלולים: רוחני מול גשמי

ישנם שני מסלולים, רבותיי. הבן אדם צריך לבחור באיזה מסלול הוא נמצא: האם הוא מבקש את המסלול הרוחני, זה המסלול הבטוח, או שהוא מבקש את המסלול הגשמי, המסלול הארצי, במסלול הזה שבו הבן אדם פועל, הוא עושה, "כוחי ועוצם ידי", ובמסלול הזה זה דרך חתחתים. יש נפילות, יש קשיים, יש התמודדויות, כי אתה צריך להתמודד לבד. אבל כאשר אתה סמוך על הקדוש ברוך הוא – אתה רגוע, אין לך ממי לדאוג, אתה סמוך רק על ריבונו של עולם.

חטא המרגלים: הבחירה בדרך הטבע

עם ישראל שולחים מרגלים, מרגלים כדי לרגל את הארץ. אומר הקדוש ברוך הוא: זה לא לרוחי. אומר הקדוש ברוך הוא למשה: "אני אמרתי להם הארץ טובה, אתם לא צריכים מרגלים".

מה עם ישראל אומר לריבונו של עולם? "כן, נכון, אבל תשמע, צריך לבדוק מה קורה שם בארץ: מאיזה כיוון לתקוף, מה רמת המוכנות הצבאית שלהם, האם הם יושבים במחנים או במבצרים, האם האנשים האלה הם אנשי מלחמה. צריכים לדעת לקראת מה אנחנו הולכים".

אומר הקדוש ברוך הוא: "רגע, ביציאת מצרים אתה בדקת משהו? אתה באמת יצאת ממצרים, אתה ידעת: אני מסוגל להתמודד עם העם המצרי? מצרים הייתה אימפריה, עבד לא ברח ממצרים. אלא מה? אתה היית במסלול אחר, נכון? זאת אומרת, סמכת עליי". אומר הקדוש ברוך הוא: "אז מה עכשיו אתה מחפש לך מרגלים? מה אתה מחפש לך מרגלים?".

אומר הקדוש ברוך הוא: "שלח לך" – לדעתך, אני איני מצווה לך. כי אם אתה סומך עליי, לא צריך מרגלים. כשאני סומך על ריבונו של עולם, כל מה שהשם יעשה זה לטוב לי, וממילא לא צריך שום בירור באופן טבעי.

אומר הקדוש ברוך הוא: חייהם שאני נותן להם מקום לטעות. מהו המקום לטעות? כי כשבן אדם חושב שהוא יכול להסתדר לבד, אין לך טעות גדולה מזו. "אני יכול להסתדר לבד". אתה יכול להסתדר לבד?!

כך אמר פעם אחד מגדולי הצדיקים, הוא אמר: עם ריבונו של עולם אפשר להגיע לשמיים, אתה יכול להגיע גם לירח, ובלי ריבונו של עולם אתה גם לא יכול לצאת מהבית. אדם בא לצאת מהבית, פתאום מתברר לו שאשתו יצאה יותר מוקדם, נעלה את הדלת, השאירה אותו בלי מפתח.

היו לך תוכניות, לאן אתה הולך, מה אתה עושה, כמה צעדים, צריך לפגוש את ההוא וזה… פתאום התברר לך: אדוני, את כל התוכניות תגנוז, כי גם לצאת מהבית אתה לא יכול, אתה מקורקע פה בבית. זאת אומרת, בלי סייעתא דשמיא, מטר אתה לא יכול לעשות, שלא נדבר על הגוף ונשימה וחיים, מטר! אבל עם ריבונו של עולם: "ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם". כל הכוחות בידיו, אתה עם הקדוש ברוך הוא.

אומר הקדוש ברוך הוא: היה לך את הדבר הכי נפלא, יש לך אותי, ומה אתה מבקש? ללכת לבדוק דברים בצורה טבעית. אומר הקדוש ברוך הוא: בבקשה, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות.

שפת המרגלים מול שפת האמונה

והמרגלים חוזרים, ומה הם אומרים? "אי אפשר, אי אפשר, אי אפשר לכבוש את הארץ. 'חזק הוא ממנו' – יותר מריבונו של עולם. אי אפשר לכבוש את הארץ, יש שמה בני הענק, יש שמה ערים גדולות ובצורות בשמיים, המקום הזה זה 'ארץ אוכלת יושביה', לא שייך להתמודד איתם, אי אפשר להתמודד איתם, לא שייך!". יושבים לבכות.

היו רק שניים שראו את התמונה האחרת: יהושע בן נון וכלב בן יפונה. מה הם אומרים להם? "ה' איתנו, אל תיראום!". זה בדיוק כמו שאנחנו דיברנו: אתם הולכים על המסלול, מה? המגושם? מה, אנחנו שם? אנחנו לא שם. יש לנו מסלול אחר, יש לנו מסלול רוחני, והקדוש ברוך הוא איתנו. ואם הקדוש ברוך הוא איתנו, מה מעניין אותי מה הכוח שלהם? מה הצבא שלהם? מה הארסנל שלהם? מה זה מעניין אותי? מה זה אכפת לי? אם השם עמנו – השם יתמודד, אני לא אמור להתמודד לבד.

אה, אבל אתם חושבים שאתם תתמודדו? אז יש לכם בעיה, באמת יש לכם בעיה.

ששת הדברים שביקש משה לברר

ולכן תשימו לב, משה רבנו שולח אותם, הוא מבקש לברר כמה וכמה דברים. משה רבנו אומר להם: תשימו לב, שישה עניינים שאתם צריכים לבדוק. הוא אומר להם:

– "החזק הוא הרפה"

– "המעט הוא אם רב"

– "הארץ, הטובה היא אם רעה"

– "במחנים אם במבצרים"

– "שמנה היא אם רזה"

– "היש בה עץ אם אין"

הם ענו לו על חמש שאלות מתוך שש. על השאלה השישית הם לא ענו. מה השאלה השישית? "הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ" עם עי"ן, שונה מכל השאלות הקודמות.

מישהו יודע מה זה "הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ" עם עי"ן? מה מה הייתה השאלה? מה זה "הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ" עם עי"ן?

– צדיק או רשע.

– אה, צדיק או רשע. זו שאלה רוחנית.

כל שאר השאלות גשמיות: תגיד, הארץ שמנה או רזה? תגיד, האם הארץ הם יושבים במחנים או במבצרים? העם חזק או רפה? על השאלה הרוחנית הם לא ענו.

"הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ" עם עי"ן, חז"ל אומרים: עץ זה עוץ. מי זה עוץ? איוב. "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ". איוב, האם עדיין חי וקיים? האם הוא יכול לגונן עליהם כעץ? זו הייתה השאלה. על זה הם לא ענו לו, כיוון שהם, מבחינתם, זה לא המסלול. אנחנו במסלול הגשמי.

מי אלה שעונים על השאלה הזאת ורק על זאת? יהושע וכלב. מה אומרים יהושע וכלב? "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם". מה אומר רש"י? העץ נבל. "סָר צִלָּם", מי גונן מעליהם כעץ? איוב. איוב מת. זה מה שמעניין אותנו. כל השאר, מה אכפת לי? חזקים, לא חזקים, מה זה מעניין אותי?

מה שמעניין אותי: יש יש זכויות? אם יש זכויות, אנחנו בבעיה. אם יש זכויות, אנחנו בבעיה. אין זכויות? איוב מת, אז מה אתה דואג? אז מה אתה דואג? אז השם עמנו, אז הקדוש ברוך הוא איתנו, אין להם שום זכות, "אַל תִּירָאוּם".

רואים את ההבדל בנקודת ההשקפה בין יהושע וכלב, שבאמת הלכו על הקו הנכון, לבין שאר המרגלים, שבסופו של דבר אנחנו יודעים מה היה הסוף שלהם.

מעשה בערב: הקדוש ברוך הוא

סיפר יהודי: מעשה היה ביהודי שהיה עסקן, אדם בעל עסקים מאוד נרחבים וגם איש ציבור. איש ציבור יהודי חרדי, ירא שמיים, שהיה זקוק לסגור איזושהי עסקה והוא היה חייב באופן דחוף, תוך 24 שעות, להשיג 300,000 שקל.

טוב, כל מי שקצת מבין בעסקים מבין שזה לא בשמיים. 300,000 שקלים זה כסף קטן בשביל אנשי עסקים. אבל הוא היה חנוק מכל כיוון ולא הייתה לו ברירה אלא ללכת לבקש הלוואה מאיזשהו גביר שהוא הכיר אותו, גביר חרדי שהכיר אותו גם כן מהעסקנות הציבורית שלו. והוא ניגש אליו וביקש ממנו אם יכול לתת לו הלוואה.

אמר לו: "תשמע, 300,000 שקלים זה לא 3,000 שקלים. מדובר בסכום נכבד. אני מבקש, תדאג לי לערבים".

אמר לו: "ערבים, אני לא יכול לדאוג לך לערבים".

שאל אותו: "למה?"

אמר לו: "אני מתבייש ללכת להביא ערבים, שאני צריך שיחתמו לי ערבות על 300,000 שקלים. זו בושה, זה ביזיון בשבילי".

אומר לו: "אז איך אתה רוצה שאני אתן לך? על סמך מה אני אתן לך?"

ואז הוא אומר לו: "אתה יודע מה? הקדוש ברוך הוא יהיה הערב שלי. הקדוש ברוך הוא יהיה הערב שלי".

הוא אמר את זה בכזה ביטחון, בכזאת אמונה.

ואותו עשיר, שניהם היו יהודים חרדים, אותו עשיר אומר: "אתה יודע מה? בסדר. הקדוש ברוך הוא יהיה הערב שלך".

ישבו, כתבו חוזה. בחוזה הם כותבים: הערב – ריבונו של עולם. השם לא חתם שם אמנם, אבל כך סוכם ביניהם על כל פנים.

וכמו בסיפורים, מגיע הזמן של הפירעון, והבן אדם מרים טלפון, ההוא מאחר בשבועיים, והטלפון לא זמין. הוא מתקשר למשפחה, אומרים לו: "תשמע, הוא כבר בחוץ לארץ, נמצא כבר כמה חודשים. אנחנו, אין לנו קשר רציף איתו". בקיצור, הוא הבין שכנראה קצת תהיה כאן בעיה להשיג את הכסף. אבל הוא לא היה מוטרד, יש לו ערב, והערב שלו מלך חי וקיים.

ואז הוא פנה לריבונו של עולם ואמר ככה: "ריבונו של עולם, אתה יודע שאני לא זקוק לכסף הזה. ברוך השם נתת לי הרבה כסף. אבל אני זקוק למשהו אחר: יש לי בת, בת 25, שכבר כמה שנים בשידוכים, ומאוד מאוד קשה לנו איתה, ויש לנו צער מאוד גדול. ריבונו של עולם, אני מוותר על הכסף, אבל תדאג לי שהבת שלי תתחתן".

זהו, זו הייתה העסקה שלו עם ריבונו של עולם.

בתוך חודש הבת שלו התארסה. אחרי עוד חודש, העסקן מגיע. דופק בדלת, מתנצל, מבקש מחילה: "אני מצטער, אני החלפתי טלפון, אני…" בקיצור, סיפורים. בא עכשיו עם הכסף, 300,000 שקלים הוא בא להחזיר לו, במזומן.

אמר לו: "לא, אני כבר, הערב החזיר לי".

אמר לו: "מה זה הערב החזיר לך?"

הוא אמר לו, מספר לו. אומר לו: "היה בינינו עסקה, אמרתי לך יש ערב, הערב החזיר לי. ברוך השם הבת שלי התארסה, עוד מעט היא מתחתנת".

אמר לו: "אני לא יודע מה הערב החזיר לך, אני לא יודע שום דבר. אני לקחתי ממך 300,000 שקלים, אני מחזיר לך 300,000 שקלים. את העניינים שלך עם הערב תסגור לבד. אני לקחתי ממך כסף, אני מחזיר לך כסף".

אמר לו: "לא, אדוני, אני לא לוקח כסף. הכסף נפרע, אני לא לוקח כסף".

למי הולכים? הולכים לרב שטיינמן. הלכו לשאול את הרב שטיינמן מה עושים. הרב שטיינמן שמע את הבעיה, אמר להם: "תראו, זה היה בשנת השמיטה". הוא אמר להם: "עכשיו יש קרן שמיטה לצורך החקלאים". אמר לו: "תראה, מצד אחד, אתה לקחת את הכסף לא יכול, כיוון שכבר קיבלת תמורה, הערב שילם לך. מצד שני, הבן אדם ההוא הרי התחייב לשלם, אז הוא צריך להחזיר למי? לערב. כשהערב פרע, מחזירים לערב. איך מחזירים לערב?" הוא אמר להם: "יש עכשיו קרן השביעית, שזה לחקלאים ששומרי שמיטה". הוא אמר להם: "את הכסף הזה תתרמו לשם". וכך באמת היה, וכך נסגר העניין.

מהות הביטחון בהשם

כשאתה הולך במסלול הרוחני, אומר הקדוש ברוך הוא: "אתה בידיים שלי, אין לך מה לדאוג, אל תהיה מוטרד".

אומר החזון איש: מה זה ביטחון? ביטחון זה שלוות נפש הבוטח. כשבן אדם בוטח בהשם, הוא לא מוטרד מכלום, הוא לא נחוץ משום דבר. למה? אני בידיים טובות, יש מישהו שדואג לי, יש מישהו שאומר לי: אתה יכול להיות רגוע. "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ". ראיתם פעם תינוק שמוטרד מה הוא יאכל ארוחת צהריים? מה מה יהיה איתו בעוד שעה? "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ", התינוק הזה נמצא בידיים של אימא שלו, בכל מקום הוא סמוך ובטוח. ביטחון זו שלוות נפש הבוטח. מי שבוטח בהשם לא מוטרד. שום דבר לא מפחיד אותו, שום דבר לא גורם לו לצאת משיווי המשקל. הוא בוטח בקדוש ברוך הוא, השם איתי. אני במסלול הרוחני. במסלול הרוחני לא דואגים מכלום.

ביאור האבן עזרא: שינוי המסלול

בואו עכשיו תבינו כמה נפלא את מה שאומר האבן עזרא. אומר האבן עזרא: אתם יודעים למה אותו הדור לא נכנס לארץ? כיוון שהאנשים הללו לא היו מסוגלים לעמוד בקשרי מלחמה. אלה אנשים שרוחם שפלה, אלה אנשים שלא מסוגלים להילחם.

שאלנו, מה הפשט בזה? הרי מדובר באנשים שכל ה כל ההליכה שלהם והיציאה שלהם ממצרים, הכול ניסי. אם הכול בדרך ניסית, מה הבעיה? איזה מן טעם זה?

אומר האבן עזרא: הכול נכון, עד ששלחו מרגלים. ברגע שהם שלחו מרגלים, מה הם בעצם עשו, מוריי ורבותיי? הם פשוט עברו מסלול. ריבונו של עולם, זהו, עד כאן המסלול היה נחמד, עכשיו אנחנו מסלול חדש. במסלול החדש מחשב מסלול מחדש, ובמסלול החדש: ריבונו של עולם, אנחנו רוצים לדעת מה קורה עכשיו מבחינת הנשק, מה קורה עכשיו מבחינת המוכנות הצבאית שלהם, רוצים לשמוע חוות דעת של המטכ"ל, רוצים לשמוע מה דעת ראש אמ"ן, אנחנו רוצים לדעת כמה צנטריפוגות כבר פועלות, אנחנו רוצים לדעת מה ההתקדמות…

אה, אומר הקדוש ברוך הוא, עברת מסלול? במסלול הזה ההנהגה היא אחרת. במסלול הזה, צר לי לאכזב אותך, אבל אתה לא מסוגל להיכנס לארץ, אין לך כוחות. אתה לא יכול, אתה חלש. אתה עם שנפשו שפלה, אתה לא תהיה מסוגל, בקרב הראשון אתה קורס.

אומר השם: במסלול הזה אתה לא יכול. אם היית הולך במסלול הרוחני, אז אין לך שום בעיה. אין לך שום בעיה, אתה לא עושה כלום, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". אבל אם אתה הולך במסלול הארצי, פה נכנסים הדברים של האבן עזרא. אומר האבן עזרא: במסלול הזה אתם מוגבלים, במסלול הזה אתם לא יכולים, אין שום סיכוי שתצליחו לכבוש את הארץ.

וזו הייתה הטעות. הטעות הייתה כשהם עברו מסלול. אם הם היו מבינים, אז הם היו נשארים במסלול הרוחני, ובמסלול הרוחני נכנסים לארץ בלי שום בעיות, בהליכה, בלי שום טרחה. אבל כיוון שהם החליטו ללכת על המסלול הגשמי, אומר האבן עזרא: במסלול הגשמי אתם לא מסוגלים, אין לכם את היכולת, אין לכם את הכוחות. וכיוון שכך, תמשיכו להסתובב כאן במדבר עד שיקומו בניכם מאחריכם, דור חדש, דור עם יכולות גבוהות יותר, הם יכולים, כן, אבל אתם במסלול שלכם, ודאי שלא יכולים להצליח בדרך הזאת.

"למען דעת דורות בני ישראל"

ובאמת, מי שמעיין רואה שהדברים כתובים מפורשים בנביא.

בספר שופטים פרק ג' כתוב: "וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן". השם השאיר פה גויים בארץ לעם ישראל, שעד עכשיו לא ידעו מלחמות. למה השם השאיר פה גויים? "רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם", כדי ללמד אותם מלחמה, מה שבעבר לא היו זקוקים לה.

אומר רש"י: מה זה "לְמַעַן דַּעַת"? למען דעת ולהתבונן דורות בני ישראל הבאים מה החטא גורם, כי עתה הם זקוקים ללמדם מלחמה.

אתם מבינים מה גרם החטא? אתם מבינים מה גרם שעברת מסלול? אתה צריך עכשיו מלחמות, עכשיו אתה צריך נשק, עכשיו אתה צריך להתמודד.

"רַק אֲשֶׁר לְפָנִים", שהיו עומדים לשרת את השם, אומר רש"י, לא ידעום למלחמות הללו ובתכסיסיהם, ולא נצרכו להם.

אומר הקדוש ברוך הוא: כשהיית במסלול שלי, לא היית צריך מלחמות. אבל כאשר אתה הולך לך במסלול משלך, אז צריך להתמודד. במסלול שלי אבני אלגביש יורדים מן השמיים, במסלול שלי וַיָּהָם השם את מחנה פלשתים, חרב איש ברעהו, והם הורגים אחד את השני בלי שאתה צריך להתערב. זה כשאתה הולך במסלול רוחני. אבל במסלול המגושם, השם משאיר גויים, עכשיו תלמד מלחמה. עכשיו תלמד, תתחיל להתמודד בדרך המגושמת, מה שבעבר לא היית צריך לעשות.

עמדת החזון איש על גיוס בנות

בזמנו, כשבן גוריון תכנן לגייס גם בחורי ישיבות וגם בנות, אמרו לו שזה לא יעזור לו, המלחמה שלו נידונה לכישלון, כיוון שהחזון איש מתנגד. והחזון איש הורה לבנות אחותו, אלה הבנות של הסטייפלר, שאם יבואו לגייס אותן, הוא אמר להן: גיוס בנות זה ייהרג ואל יעבור. לא צריך היום להסביר למה, היום כולם יודעים מה קורה בצבא, גם מבלי כל המשפטים המתוקשרים של כל הידוענים לאחרונה, ומשום כבוד הציבור וכבוד המקום לא נפרט יותר מזה, אבל ברור מה קורה שם, והחזון איש אמר שזה ייהרג ואל יעבור, עריות זה אחד מהדברים של ייהרג ואל יעבור.

שאל בן גוריון: מי זה החזון איש הזה, שאם הוא אמר, אז ממילא המילה שלי כבר לא נחשבת? איזה משרה הוא נושא? הוא רב ראשי, הוא רב עיר, הוא ראש ישיבה, הוא דיין, מה הוא? אמרו לו: הוא כלום, יהודי תלמיד חכם שיושב בביתו ולומד תורה, וכל ציבור בני התורה כפופים אליו. אמר: כלום? שום דבר? אין לו שום משרה?

התלות בממון השלטון

אתם יודעים שבזמנו בן גוריון הקים את היכל שלמה. שאלו אותו: מה לך, שזה מנוגד לכל התפיסה שלך, להקים את היכל שלמה שזה בעצם הרבנות הראשית? מה לך ולזה? והיו אגב הרבה שהתנגדו לזה מהציבור של שומרי המצוות, כי אמרו שזה יצירה של בן גוריון. בן גוריון אמר: כשאני אשלם, הם יעשו את מה שאני רוצה. אמר: אז אני מעדיף שזה יעבור דרכי. אני אשלם, אני אתן את המשכורות.

כמדומה הרב פעם של קריית אתא, שבאו והציעו לו שאולי כדאי שהוא יקבל משכורת מהרבנות, אז הוא אמר להם: לא, אני לא מעוניין, זה בסדר, אני מסתדר ככה. אמרו לו: למה? מה אכפת לך? ממילא משלמים, ממילא יש תקנים, בוא תקבל משכורת, אתה הרב פה. אמר להם: אני חושש שאם אני אקבל משכורת, אני כבר לא אהיה עצמאי. במילים פשוטות, אני אצטרך לשמוע לקבל הוראות מגבוה. אמרו לו: אין לך מה לדאוג, אנחנו לא נגיד לך שום דבר מה לעשות, אתה תהיה עצמאי לחלוטין, אף אחד לא יפנה אליך ולא יגיד לך כלום. הוא אמר להם: אתם חושבים שכשאני אקבל משכורת, אני אחכה שאתם תפנו אליי? אני אבוא אליכם כדי לשאול מה לעשות.

אתם מבינים מה קורה כשבן אדם מקבל משכורת? כשבן אדם מבין מהיכן הפרוסה מרוחה, אז אין לו בעיה, הוא יעשה את כל מה שיגידו לו כי הם המממנים. אגב, שתבינו שבזמנו גם בן גוריון רצה להקים סנהדרין. הוא פנה אז לרב הראשי, כמדומני זה היה הרב הרצוג אם אני לא טועה, הוא פנה אליו ואמר לו שהוא רוצה להקים גם סנהדרין, מאותה סיבה, כיוון שאם יהיו סנהדרין והם יקבלו ממנו משכורת, אז הם יהיו כפופים לו. הרב הרצוג מה יסביר לו? מה הוא יאמר לו? שזה לא מתאים, ושלא שייך? מה הוא יגיד לו? אז הוא אמר לו: יש לנו בעיה למצוא אנשים מתאימים. אמר לו: למה, מה הבעיה? אמר לו: כי אחד מהתנאים להקמת סנהדרין זה שאנשים יהיו שונאי בצע. שונאי בצע זה אנשים שונאי ממון. הוא אמר לו: איפה אתה תמצא כאלה אנשים היום? אמר לו בן גוריון: תאמין לי, אני נוכחתי לראות, הכל פונקציה של כסף. תשלם עוד קצת, תמצא גם שונאי בצע.

פגישת בן גוריון והחזון איש ומשל השלג

על כל פנים, אז בן גוריון בא כדי להיפגש עם החזון איש כדי להסביר לו שחייבים גיוס, חייבים גיוס חובה, ולא ניתן להשאיר את המצב כמות שהוא. המפגש המפורסם, המתוקשר שהיה בבני ברק, בזמנו נבון כמדומני היה, הצטרף לבן גוריון. ואז באותו מפגש גם כן עלתה על הפרק העגלה המלאה והעגלה הריקה, כידוע וכמפורסם. ובאותה הזדמנות גם כן שאל בן גוריון את החזון איש, הוא אמר לו: תגיד לי, אני רוצה לדעת, אם עכשיו תפרוץ מלחמה, איך תתמודדו? תגיד לי, מה אתם, עם הגמרות תצאו להילחם? איך אתם מתכוננים להתמודד? מה זאת אומרת, רק שילמדו תורה?

אמר לו החזון איש: אני אספר לך מעשה שהיה. מעשה היה באיזשהו יהודי שעלה על העגלה כדי להגיע לאיזשהו מקום מסוים. באמצע הדרך היה כפור, התחיל לרדת שלג, והבן אדם מרגיש שהאוזניים שלו מתחילות לקפוא. אמר לו העגלון: תשמע, אם האוזניים שלך קופאות, זה כמו שניצל קפוא שאתה מוציא מהמקפיא, אתה מכופף אותו והוא נשבר. אמר לו: תזוזה קלה של האוזן, היא נשברת. אמר לו: אז מה עושים? אמר לו: תיקח שלג ותשפשף באוזניים. ברגע שתשפשף את האוזניים עם שלג, על ידי זה האוזניים יפשירו. פלא פלאים, באמת לקח שלג, שפשף, וברוך השם האוזניים שרדו. הוא מגיע הביתה, אומר לאשתו בהתפעלות: אל תשאלי איזה נס היה לי! אמרה: איזה נס, מה קרה? מספר לה מה היה. אומרת לו: טוב, ואיפה הנס? הוא אומר לה: תעריכי שזה היה יום שטוף שמש, תעריכי שזה היה יום קיץ, איפה הייתי מוצא שלג לשפשף את האוזניים? זאת אומרת, את לא מבינה איזה נס זה?

אומר לו החזון איש: אתה מבין את הבעיה? אתם הבאתם לכאן כפור רוחני, הבאתם לפה שלג נורא, ובשלג הנורא הזה אתה אומר לי: חייבים שלג לשפשף את האוזניים. אומר לו: אבל אם היית הולך לפי התוכנית שלי, אם היית הולך לפי התוכנית של התורה הקדושה, "אם בחוקותי תלכו… ונתתי שלום בארץ", זה מסלול אחר. במסלול ההוא, "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע… וחרב לא תעבור בארצכם". תקופתו של שלמה הייתה תקופת הרנסאנס של העם היהודי, תקופה נפלאה ביותר, מכל האומות באו לכאן כדי לראות איך מנהיגים ממלכה בדרך השם, באו ללמוד איך מתנהל ביתו ושולחנו של שלמה המלך. הזוהר הקדוש מגדיר את התקופה הזאת "סיהרא באשלמותא", לבנה בשלמותה. ופעם הסברנו את זה ביתר עמקות מה כוונת הדברים, לא ענייננו כעת. על כל פנים, נבין שכשאתה בוחר במסלול הרוחני, אתה מוגן, אבל אם אתה בוחר במסלול הגשמי, צריך להתמודד, באמת צריך להתמודד.

כוח טבעי מול השגחה אלוקית

בזמנו היה פעם בשבת, היו יריות ליד הבית של החזון איש. אז באו, דפקו אצלו בדלת, אמרו לו שהרב לא ידאג, זה אנחנו, זה כוחותינו עושים אימונים, זה היה בזמנו האצ"ל או הלח"י, לא זוכר במי זה היה מדובר אז. אנחנו פה עושים אימונים שהרב לא ידאג, זה אש ידידותית. אמר להם החזון איש: תאמינו לי שאני יותר דואג מאש של כוחותינו שעושים אימונים בשבת, מאשר מהאש של האויב. כשאתה עם הקדוש ברוך הוא, אין לך מה לדאוג. אין לך מה לדאוג, אתה תחת מטריה אווירית, אתה מוגן. אבל כאשר אתה סומך על כוחות טבעיים, אז אוי ואבוי, אז אוי ואבוי. החזון איש בעצם מורה לנו דרך, מורה לנו כיוון, וזה מה שאומר האבן עזרא: אם היית סומך על הקדוש ברוך הוא לא הייתה שום בעיה, אבל כאשר בחרת במסלול מגושם, כשבחרת במסלול טבעי, זה דרך שהיא מאוד מאוד בעייתית, זו דרך שמאוד קשה להתמודד בה.

גניזת ספר הרפואות

בואו נחזור לעניין שפתחנו בו: הרמב"ן אומר: מה לרופאים בבית עובדי השם? אדם שהוא עובד השם, מה אתה צריך לפנות לרופאים? האם זו הדעה היחידה שמוכרת לנו בעניין? בואו תשמעו נידון מאוד מעניין. משנה במסכת פסחים, ותשמעו מה לרמב"ם, שגם הוא כאמור היה רופא, יש לומר על העניין. המשנה במסכת פסחים פרק ד' משנה ט': "שישה דברים עשה חזקיה המלך, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו", ואחד מהדברים: גנז ספר הרפואות והודו לו. חזקיהו גנז את ספר הרפואות, תכף ננסה להבין מה זה היה, וחכמים הסכימו איתו, אמרו לו: עשית מעשה נכון.

מהו ספר הרפואות וטעמי גניזתו

קודם כל, מה זה ספר הרפואות? מהיכן הגיע ספר הרפואות? יש הסבר פשוט שאומר: משלמה המלך. כמו שעוד מעט נראה ברמב"ם, שלמה היה חכם מכל אדם, והוא כתב את כל הרפואות שהוא ידע, וממילא הספר הזה, זה היה הספר שעל ידו היו מתרפאים. ראיתי דבר מעניין בספר תשב"ץ קטן סימן תמ"ה, הוא אומר מאיפה היה ספר הרפואות, כשנח היה בתיבה היו שמה הרבה מחלות. תחשבו מה זה לחיות בתוך גן חיות אטום, אתם מבינים איזה ריח, איזה זיהום, איזה… היו הרבה מחלות. ואומר שם בספר התשב"ץ, היו שמה שדים ורוחין ולילין והיו מזיקים אותו, עד שנעשו רובם חולים וגם מפני הריח רע, עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח, הביא אותו לגן עדן ולימד אותו כל רפואות שבעולם. זה הספר רפואות. טוב, זה רק בהערת אגב.

למה גנזו את ספר הרפואות? מה יש בספר הרפואות שחזקיהו הלך לגנוז אותו וגם חכמים מסכימים איתו? רש"י אומר: כדי שיבקשו רחמים, לפי שלא היה ליבם נכנע שמיתרפאין מיד. אומר רש"י: אדם היה לו בעיה, ניגש לספר הרפואות, זה מה שנקרא קופת חולים בזמנם, היה לו בעיה ניגש לספר הרפואות, למחלה כזו וכזאת קח צמח כזה וכזה, זהו נגמר, בריא. לא צריך תפילות, לא צריך לחזור בתשובה, לא צריך לעשות כלום. יש ספר רפואות, כל בעיה שיש גש לספר הרפואות, תמצא מזור למחלותיך.

שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה

הרמב"ם דוחה את דברי רש"י, ואפשר לומר אפילו בדברים קשים. אני כבר מראש מתנצל, אבל אני מצטט רק. אומר הרמב"ם: "ההלכה הזאת תוספתא, אבל ראיתי לפרשה גם כן לפי שיש בה כמה תועליות", זה הרמב"ם בפירוש המשניות. הוא מסביר ספר רפואות בכיוון אחר. הוא אומר: מה היה אותו ספר רפואות? זה היה ספר שהיו מתרפאים בו על פי עניינים של עבודה זרה. הכוונה, כל מיני דברים שעובדי עבודה זרה היו עושים, דברים שיש בהם אמונה בעבודה זרה, דברים שיש בהם כל מיני פעולות וקריאה לכוחות טומאה ועבודה זרה. אומר הרמב"ם: את זה היה צריך לגנוז, זה דבר שלא ניתן היה להסכים לו, כי אסור להתרפא בעבודה זרה, אסור להתרפא בדבר ששייך לעבודת אלילים.

הסבר נוסף, אומר הרמב"ם, מה היה אותו ספר רפואות?

אומר הרמב"ם: זה היה ספר שבו היה כתוב איזה סמים, סממנים, יכולים להרוג בן אדם, איזה סממנים יכולים להחיות בן אדם. אם בן אדם לקח סם זה והבן אדם עומד למות, תיקח לו סם אחר וזה מנטרל אותו, ועוד דברים מהסוג הזה.

איפה הבעיה? אומר הרמב"ם: העולם התחתון התחילו להשתמש בזה. כשהיו צריכים איזה חיסול ממוקד, אז היו פותחים ספר הרפואות, מוצאים לאיזה סמים יש השפעה מיידית, ואז לא היה צריך אורניום מועשר, אתה יכול לתת לו איזה משהו ככה קליל מבלי שהוא ישים לב, ומשלח אותו לעולם שכולו טוב. במילים פשוטות, השתמשו בספר הזה בדרך שלילית.

אלה שני הביאורים של הרמב"ם. עכשיו תשמעו איך הוא שולל את פירושו של רש"י.

דחיית שיטת רש"י ברמב"ם

אומר הרמב"ם: "ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי, ששלמה חיבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא. וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בהשם במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, ועמד וגנזו" – מה שהזכרנו בשם רש"י.

אומר הרמב"ם: "ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין לייחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון".

אומר הרמב"ם: הדבר הזה – אפסותו, הזייתו, וסכלות הוא! זה דבר שהוא כל כך סכלות שאין לייחס דוגמתו אלא לגרועים, לא סתם להמון, לגרועים שבהמון.

"ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו, שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר ביטחונו מהשם? והוי שוטים ייאמר להם".

אם תגיד לי שבן אדם רעב, זה סוג של חולי, הגוף שלו נחלש. ומה, אתה הולך לחפש אוכל? תבטח בהשם!

זה הרי מה שהוא מסביר פה: אז יש בן אדם שהוא חולה בחולי הרעב, ויש בן אדם שהוא חולה בחולי, אני יודע מה, של כאב בטן או כל חולי אחר, והוא לוקח עכשיו תרופה. אומר הרמב"ם: מה ההבדל?

"כמו שאני מודה להשם בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקימני", זאת אומרת, בזה שאני אכלתי אין בזה הסרת הביטחון בהשם, כיוון שאני מודה להשם שהאוכל הוא ממנו, "כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה".

אז הוא אומר, איזה חוסר ביטחון יש ברפואה? מישהו המציא את התרופה הזאת, מי? ריבונו של עולם! אני מודה לו. כמו שאתה מודה על האוכל, תודה על התרופה. אבל שיאסרו להשתמש בתרופה? מי שאומר שאסור להשתמש בתרופה, אז גם אל תשתמש באוכל, כי שניהם פותרים לי בעיה: אוכל פותר לי את הרעב, ותרופה פותרת לי את המחלה. כמו שאתה מבין שאפשר להשתמש באוכל לפתור בעיה של רעב, אפשר להשתמש בתרופה כדי לפתור בעיה של חולי.

כך אומר הרמב"ם, והוא מסיים: "ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע, לולא פרסומו". כיוון שהדברים מפורסמים, אומר הרמב"ם, אז הייתי חייב להאריך פה ולסתור את הפירוש הזה.

דרגות בביטחון בה' – יישוב הרב דסלר

יוצא אם כן, שיש לנו את דברי רש"י והרמב"ן מצד אחד, שהם אומרים שבאמת בדרגה גבוהה של אמונה בהשם לא צריך לפנות לרופאים; ויש לנו את הרמב"ם, שהרמב"ם אומר: אין דבר כזה, כמו שבן אדם רעב פונה לאוכל, אדם חולה פונה לרופא.

מה היא האמת? מהו הנכון?

הרב דסלר כאן נכנס לעניין והוא מבהיר את הנושא, ואומר הרב דסלר: תלוי מאוד באיזה דרגה הבן אדם נמצא.

בן אדם שנמצא בדרגה גבוהה של עבודת השם, בן אדם שהגיע לשלמות שהוא הולך עם הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל – ברגע שאתה פונה לרופא, אומר הרב דסלר, צודק הרמב"ן, זה ערעור של הביטחון בהשם.

הרי תחשבו: אם הקדוש ברוך הוא עכשיו איתך, כל בקשה שאתה מבקש הוא נותן לך, אתה אומר: "חכה רגע, ריבונו של עולם, יש לי פגישה אצל הרופא". מה פגישה אצל הרופא? אני מלווה אותך בכל צעד! אם אתה באמת בדרגה הזאת, אז בוודאי, אומר הרב דסלר, צודק הרמב"ן. מה אתה הולך לחפש עכשיו רופא? הקדוש ברוך הוא נמצא איתך צמוד, מיד תפנה אליו, תיגש אליו והוא עכשיו יעזור לך.

אבל כאשר הבן אדם הוא לא בדרגה הזאת, הוא בדרגה נמוכה יותר – וזה הדרגה שהלוואי ונגיע אליה, ביטחון בהשם כמו של גדולי ישראל לדוגמה בדור שלנו – הם בדרגה שלהם פונים לרופא, כי "אני לא נמצא בהשגה הזאת של עד כדי כך שצמוד עם הקדוש ברוך הוא ולא צריך גם רופאים. אני לא בהשגה הזאת, אני עדיין בתוך התנהלות של הטבע".

אז אומנם המגושם לחלוטין לא רואה את ריבונו של עולם בכלל, אבל מי שהוא כבר רוחני, הוא רואה שהתרופות הן מאת השם ומודה להשם יתברך, ופונה לרופאים, כי התורה אמרה: "ורפא ירפא", ו"ורפא ירפא" פירושו של דבר שיש לגיטימציה לפנות לרופא, ניתנה רשות לרופא לרפות.

אבל כאשר אתה בהשגה גבוהה, אומר הקדוש ברוך הוא: מה אתה פונה לרופאים? מה אתה מחפש אצל מישהו שיעזור לך כאשר אתה נמצא איתי יד ביד?

מעשה ברבי יוסף זונדל מסלנט

אם אנחנו רוצים להבין על איזה מדרגות כאן מדובר, אז הייתי רוצה לספר מעשה שמסופר על יהודי בשם הרב נטע נטקין. היהודי הזה היה חתן של הסבא רבי יוסף זונדל מסלנט. והוא היה יהודי צדיק עצום, רבי יוסף זונדל מסלנט, תלמיד חכם עצום ואיש אמונה גדול. ותמיד אותו רב נתן נטע נטקין, שהיה חתן שלו, תמיד היה מדבר בשבחו.

אבל הוא היה גם כן חתן, אחרי שאשתו נפטרה, בזיווג שני, הוא היה גם כן חתן של רבי ישעיה ברדקי. רבי ישעיה ברדקי היה אחד מנקי הדעת שבירושלים, יהודי צדיק מיוחד.

אז פעם מישהו שאל אותו, אחד מהצאצאים של רבי יוסף זונדל מסלנט, הוא אומר לו: "למה תמיד אתה מדבר על הסבא שלנו, על חמיך הראשון? היית גם מחותן של הרב ברדקי, שהוא היה גם תלמיד חכם גדול וגם איש אלוקים, למה עליו אתה לא מרבה לדבר?"

אז הוא אמר להם: "תראו, הרב ישעיה ברדקי היה באמת איש אלוקים קדוש, היה עובד השם, היה צדיק גדול, בלי כל ספק". והוא אומר להם: "אבל חמי הראשון, רבי יוסף זונדל מסלנט, הוא היה מלאך אלוקים. הוא פשוט היה מלאך אלוקים".

אמרו לו: "תן דוגמה".

הוא אמר להם: "תראו, אני אחרי החתונה חמי התחייב לזון אותי במשך שנה על שולחנו".

והוא מספר שתמיד הייתי שם לב כשאני מגיע לביתו כדי לאכול, אשתי לא הייתה אוכלת איתי. תמיד היא עכשיו אכלה… לא, קודם היא אכלה בשרי עכשיו האוכל הזה חלבי, אכלה חלבי עכשיו זה בשרי, היא תאכל יותר מאוחר, אין לה חשק… תמיד היא לא הייתה אוכלת, תמיד רק אני הייתי אוכל לבד. וזה לא עורר את חשדי.

הוא מספר: יום אחד אני יושב ללמוד בבית המדרש ואז אני שומע שניים מתלחשים מאחוריי. חשבו שאני לא שמעתי, אבל הדברים הגיעו לאוזניי. אומרים: "ראית את זה, החתן של רבי יוסף זונדל מסלנט? זה רבי יוסף זונדל אין לו לאכול בשביל עצמו, זה יהודי עני מרוד, והבן אדם הזה, מה שנקרא, מפיל עצמו עליו, שהוא יפרנס אותו? אוכל אצלו?"

אני שמעתי את זה, נבהלתי. מה, זה המצב?

ניגשתי לאשתי, אמרתי לה: "תשמעי, כבר אנשים התחילו לדבר. המצב של אבא שלך הוא מאוד קשה. אני ידעתי שהוא לא עשיר גדול, אבל עד כדי כך? זהו, אנחנו מודיעים לאבא שלך שאנחנו עוזבים. אנחנו לא ממשיכים להישאר כאן".

– "איך ומה?"

– אמר: "בעזרת השם, כמו שכל הזוגות הצעירים מתקיימים בירושלים, השם יעזור. אבל להיות סמוך על שולחנו של מישהו שאין לו לפרנס את עצמו, בוודאי אני לא מוכן".

טוב, הוא בא להודיע את זה לחמיו.

רבי יוסף זונדל מסלנט שמע את זה ואמר לו: "למה? מה? תגיד לי את האמת. זה בגלל שמשהו חסר לך? אולי אני לא עושה מספיק? אולי הרמה של האוכל היא לא מספקת, אני אשתדל יותר? תגיד לי את האמת למה".

אמר לו: "אני אגיד לך את האמת. גם ככה היום בירושלים העניות גדולה, קשה מאוד לבן אדם להתקיים, אז אני לא רוצה להפיל עצמי על מישהו אחר". לא אמר לו מה הוא שמע ומה, אבל הציג את הדברים בצורה הזאת.

שמע את זה רבי יוסף זונדל מסלנט, אמר לו: "אה, זה הבעיה שלך? אני רוצה להגיד לך שאתה יכול להיות רגוע. אתה יכול להיות רגוע, אין לך בעיה, אתה יכול להישאר אצלנו. לא אני מפרנס אותך, אתה יכול להיות רגוע".

אמר לו: "מה זאת אומרת?"

אמר לו: "אתה יכול לשאול את אשתי". הוא קורא לאשתו ואומר לו: "אני התחייבתי לך בתנאים שנה שתאכל על שולחני. אשתי שאלה אותי: 'תגיד לי רבי יוסף זונדל, אתה יכול להגיד לי על מה אתה מסתמך כשאתה מתחייב? אתה אין לך לעצמך, על מה אתה מסתמך לפרנס עוד זוג על שולחנך?' אז אני אמרתי לה: 'תשמעי, יש לנו…' פעם הוא היה עוסק בחומץ, מכירת חומץ, 'יש לנו את החבית של החומץ. אנחנו נמלא אותה במים, והשם יעזור. מי שאמר לחומץ, יאמר למים שיהיו חומץ'".

והוא אומר: "אנחנו ככה עושים בכל יום: ממלאים את החבית של החומץ במים, ואת זה מוכרים וזה חומץ".

במילים פשוטות, יש להם נס יום-יומי בבית. "תשאל את אשתי אם מה שאני אומר לך זה נכון".

שואל את אשתו, פלא פלאים! מישהו מכיר כזה דבר?

אגב, קובי לוי, קראתי רק לפני חודש או חודשיים, סיפר על סיפור דומה שהיה בתימן, שסיפרה לו אישה כאן, שהוא פגש כאן במושב בשרון, שהיה אצלם בבית, ולא רק עם חומץ – עם סוכר, עם קמח, ועם, מה עוד היה הדבר השלישי אם אני זוכר, אורז. שמעולם לא מילאו את החביות, היה להם בבית בדרך נס. וברגע שמישהי סיפרה את זה, זה נפסק. אחת מבנות המשפחה סיפרה את זה החוצה, הנס הזה הפסיק. זה סיפור ארוך, אין זמן אז אני לכן לא רוצה להתעכב עליו.

אבל על כל פנים, הוא אומר: "אני אז הבנתי למפרע שבעצם בגלל זה אשתי לא אכלה איתי, מכיוון שהם התחייבו לפרנס אותי, לא התחייבו לפרנס גם אותה על שולחנה. אבל עכשיו שהוא אומר לי שהם לא מפרנסים, אז זה לגמרי לא היה ברור לי. אז אמרתי לו: אז תגיד לי, אז למה אשתי לא אכלה איתי? הרי ממילא זה לא על חשבונך'".

אומר, ואז חמי אומר לי: "לא רצינו להטריח על החבית יותר מדי, לא רצינו להכביד עליה". הכוונה בפשוטו, שבשביל בן תורה שיושב ולומד תורה כל היום, אז עושים ניסים, אבל בשביל האישה זה כבר, היא יכולה גם בלי זה, אז לא עושים נס איפה שהוא לא הכרחי.

דרגות רוחניות והנהגת הטבע

טוב, על כל פנים אנחנו מבינים מה זה כשבן אדם נמצא במסלול הרוחני. במסלול הזה גם לא צריך רופאים, לא צריך רופאים. אתה עם הקדוש ברוך הוא בכל רגע נתון, הקדוש ברוך הוא מלווה אותך בכל עת, אתה לא צריך רופאים. אבל כאשר הבן אדם הוא לא שם, ובאמת כמה יש מלאכים כמו רבי יוסף זונדל מסלנט? כמה אנשים הם באמת בדרגה הזאת? אז גם אם בן אדם הוא גדול וגם אם הוא ירא שמיים, עדיין הוא זקוק במסלול הטבעי לאותה מציאות של פרנסה ושל רפואה וכל מה שהאדם עושה על פי דרך הטבע.

מהות מצוות סוכה – בין ענני כבוד למעשה אנושי

בואו נסכם את הדברים. אנחנו פתחנו בשאלה, אמרנו שלכאורה סוכה היא כנגד ענני כבוד, ומאידך גיסא אומרים לנו: תבנה סוכה גשמית, ארצית, סוכה שאנחנו עושים. שאלנו: מה בעצם ההיגיון? הרי אם זה כנגד ענני כבוד, מה אתה שולח אותי לבנות סוכה שמבטאת את ה"כוחי ועוצם ידי"? ענני כבוד זה התבטלות לריבונו של עולם, אם אתה מגן עליי יש לי הגנה, אם לא אז לא. מה אומרים לי, לך תבנה סוכה?

התשובה היא, מוריי ורבותיי, באיזה דרגה אני נמצא. בדרגה הגבוהה, אז נכון, סוכה זה כנגד ענני כבוד, וזה דרגה נפלאה, אתה רק עם ריבונו של עולם, לא צריך גם משהו גשמי, כלום, שום דבר. אבל בדרגה היותר נמוכה, וזה מה לעשות רוב בני האדם, צריך גם לבנות סוכה.

סוכה כהשתדלות ואיסור ביטחון בחומר

אבל שימו לב, מה אנחנו בונים? סוכה, לא בונים בונקר. כי אם אתה בונה בונקר אז זה כבר אין פה ביטחון בכלל, זה אני מסתדר לבד. אני בונה סוכה. מה בניין הסוכה בעצם מבטא? אני חייב לעשות משהו גשמי, חייב לעשות משהו ארצי. אז כמו שאתה עושה השתדלות באכילה ושתייה, ככה אתה עושה גם כן השתדלות ברפואה, אז הסוכה זה תקראו לזה מעין השתדלות, אין בזה סתירה לביטחון בדרגה שלנו.

אבל בדרגה הגבוהה, הדרגה הגבוהה זה ענני כבוד. ענני כבוד זה שאתה בידיים של הקדוש ברוך הוא, מה שנקרא עף באוויר. ענני כבוד, למעלה מהשגות, לא צריך רפואה. אתם יודעים? מעבר לזה גם לא צריך אכילה. משה רבנו שהיה ארבעים יום בשמיים גם לא אכל, כי כשאתה באמת בידיים של הקדוש ברוך הוא אז גם אכילה לא צריך: "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי".

אבל כל עוד שאתה במסלול הארצי, אז תבנה סוכה ותישב בה ותרגיש בצלא דמהימנותא, ואתה חייב לעשות איזה שהם פעילויות בתוך הארציות. אבל בשום אופן לא לטעות ולחשוב שזה המפרנס אותי, שזה המגן עליי. סוכה אין לה כוח להגן. פרנסה, ממה שאתה עושה בעצמך? כמה אנשים מטה לחמם נשבר אף על פי שהיה להם את כל החשבונות איך הוא עומד להרוויח. פרנסה היא מאת השם, צריך לעשות השתדלות, אבל לזכור שזה מאת השם. זה מה שמלמד אותנו הרמב"ם, וזה בעצם היישוב שבו אנחנו מסבירים את הסתירה בין הרמב"ם לדבריו של הרמב"ן.

סוכת עורו של לווייתן

אין לנו אלא לסיים בברכה, שנזכה שהקדוש ברוך הוא יושיב אותנו בסוכת עורו של לווייתן. למה עורו של לווייתן? כי לווייתן, אומר המהר"ל, זה לוויה. לוויה פירושו של דבר להיות נלווים אל הקדוש ברוך הוא. כאשר אתה נלווה לקדוש ברוך הוא, אין לך שום דאגה, אין לך שום טרדה, כגמול עלי אמו, אתה חוסה תחת כנפי השם. גם עניינים טבעיים אתה לא צריך, אתה מעל הטבע.

זה יהיה לעתיד. זה יהיה לעתיד, סוכה של עורו של לווייתן, לוויה גמורה לקדוש ברוך הוא, ואז ממילא כל ההנהגה היא מעל הטבע, ואז ממילא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. באופן על-טבעי יכניסנו השם במהרה עוד השנה, אמן ואמן.

 

*

חג הסוכות – צא מדירת קבע – מהקבעון!

תענוג להתלהב לראות יהודים שמגיעים לחג סוכות כדי לזכות לצלא דמהימנותא, לא רק בעצם הישיבה בסוכה, אלא בעצם שמיעת דברי תורה בסוכה, שזה החיבור האמיתי אל צלא דמהימנותא, אל האורות המקיפים שמקיפים אותנו בימים הללו ובעיקר בתוך הסוכה.

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", אנחנו זוכים לקיים את המצווה, יושבים בסוכה, "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הגמרא אומרת, אמר רבא: "צא מדירת קבע והיכנס לדירת עראי". והביטוי הזה "צא מדירת קבע והיכנס לדירת עראי" מצריך התבוננות, ואנחנו ננסה להבין אותו היום.

קביעות מול עראיות בעבודת האדם

דבר ראשון, אנחנו יודעים שהאדם בתפקיד שלו בעולם הוא צריך להיות קבוע. אדם בלי קביעות, זה אדם שמתייחסים אליו כאל אדם לא רציני, כאל אדם שלא באמת יודע מה הוא צריך לעשות בכל רגע נתון. האדם הזה הוא כעלה נדף, פעם עושה כך ופעם עושה אחרת. ופה התורה מבקשת מאיתנו: צא מדירת קבע והיכנס לדירת עראי, זאת אומרת שהתורה מבקשת מאיתנו ביטוי כלשהו לארעיות, ההפך מקביעות.

אנחנו יודעים שגדולים צמחו דווקא מתוך קביעות. כאשר לבן אדם יש קביעות, הבן אדם הזה צומח, הוא נהיה גדול. אבל האנשים הקטנים פעם עושים כך ופעם עושים כך, ובעצם לא מסוגלים להתמיד בשום דבר. איך זה מסתדר עם מצוות הסוכה, "צא מדירת קבע והיכנס לדירת עראי"?

מעשי אברהם אבינו וענני הכבוד

עוד אנחנו צריכים להבין: כתוב שאברהם אבינו פעל כמה פעולות, והפעולות שאברהם אבינו עשה היו איזשהו תמרור לדורות. הגמרא מביאה על אברהם אבינו שכאשר באו האורחים והוא הכניס אותם, אני אקריא לכם בלשונו של המדרש. אומר המדרש בבראשית רבה: "אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אתה אמרת 'וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ', חייך שאני פורע לבניך… פירש ענן למסך הרי במדבר. בארץ מניין? 'בסוכות תשבו'. לעתיד מניין? 'וסוכה תהיה לצל יומם'".

אברהם אבינו אמר "והישענו תחת העץ", והקדוש ברוך הוא מבטיח לבנים שלו ענני כבוד. איך זה מתחבר לאברהם? מה זה קשור למעשה שעשה אברהם, "והישענו תחת העץ", לעניין ענני כבוד? ולאחר מכן, איפה שאנחנו יושבים, "בסוכות תשבו שבעת ימים", זכר למה שאברהם אבינו, או בזכות מה שאברהם אבינו אמר, "והישענו תחת העץ". זה באמת גם כן טעון הבנה, מה עניין המעשה של אברהם לדורות.

מעשה רבי עקיבא והמת

אני רוצה לפתוח בשני מעשים, שאת הראשון בוודאי כולם מכירים, את השני אולי קצת פחות, ונרצה להתבונן בהם ולראות מה המסר שאנחנו יכולים לקבל מכל העניין.

יש מעשה מאוד מפורסם, הגמרא מספרת על רבי עקיבא – ורבי עקיבא זה בעצם זוהר, זוהר חדש: רבי עקיבא פעם הלך במדבר, הוא רואה איזה אדם שחור כפחם, רץ. הוא מבקש ממנו: "תעצור, מי אתה? מה אתה? לאן אתה הולך?" והבן אדם הזה אומר לו: "אני לא יכול, תעזוב אותי", וממשיך לרוץ. ורבי עקיבא רודף אחריו, רואה אותו נושא עליו עצים. הוא שואל אותו: "מי אתה? תגיד לי, מה זה בדיוק?" הוא רואה פה מחזה משונה, מחזה שיש בו מסר, והוא מנסה להבין מה המסר. ואותו אדם לא עוצר, ורבי עקיבא אמר: "אני גוזר עליך שתעצור", והבן אדם נעצר.

הוא שואל אותו: "מי אתה?" אומר לו אותו אדם: "אני כבר לא בין החיים". אומר לו אותו אדם: "אני כבר נפטרתי לפני כך וכך שנים", והוא מספר לו שהוא היה בימיו אדם רשע גדול, ממש עולם תחתון. והוא מספר לו שהמציאות שלו הייתה כזאת שהוא היצר לאנשים רבים, והיה מלשין, וגובה מס, ומה לא. "והנה", הוא אומר כעת, "דנים אותי בשמיים שאני אאסוף עצים בכל יום, שורפים אותי בעצים הללו, ובוראים אותי בכל יום מחדש. ויש עליי מלאכי חבלה הממונים, לא נותנים לי לעצור, ולכן גם לא עצרתי בתחילה, עד שלא גזרת עליי לא יכולתי לעצור".

טוב. אומר לו רבי עקיבא: "השארת כאן בן בעולם?" אותו אדם אומר לו: "השארתי את אשתי מעוברת, ואני לא יודע מה היא ילדה". "איפה גרת?" הוא אומר לו את המקום. ורבי עקיבא הולך לאותו מקום ומנסה לברר: "שמעתם על פלוני?" – "פלוני? רבי עקיבא, מה לך… ממתי אתה מתעסק עם עולם תחתון? מה לך ולהם?" אומר לו: "לא, אני לא שואל עליו, תגידו, יש לו בן?" אמרו לו: "מה אתה מדבר? יש לו בן שעולה על אביו. מה אתה מדבר, זה 'ברא כרעא דאבוה', הוא לא רק דאבוה, הוא קורע את כל מי שהוא פוגש בו! תיזהר ממנו, זה אחד מסוכן". אומר: "תנו לי לפגוש אותו, תנו לי לדבר…" – "רבי עקיבא, מה לך…" – "תנו לי, אני רוצה".

ורבי עקיבא פוגש אותו, רואה בן אדם עם קעקועים, עם עגילים בכל מקום אפשרי. ורבי עקיבא אומר לו: "תשמע, אני רוצה לדבר איתך. תראה, אני נפגשתי עם אבא שלך, המצב מאוד לא נעים". – "תעזוב אותי מדתיים, לא רוצה לחזור בתשובה, תעזוב אותי, לא רוצה לחזור בתשובה, תעזוב…" טוב, רבי עקיבא ראה שאין לו עם מי לדבר. אומר המדרש: רבי עקיבא ישב והתענה ארבעים תעניות. ארבעים תעניות בשביל אותו אדם! שייפתח הלב של הבן. ומספר המדרש שאחרי ארבעים יום יוצאת בת קול ושואלת: "מי זה המרגיז ממלכות? מה קרה, רבי עקיבא, על מה הרעש?" אמרו לו: "תתחיל ללמד אותו עכשיו, עכשיו ייפתח לו הלב". התחיל ללמד אותו. מספר המדרש: לאט לאט התחיל ללמד אותו והיה קורא הפטרה בבית הכנסת לעילוי נשמת אביו והיה עולה לתורה, עד שנגלה לו אביו ואמר לו: "תנוח דעתך שהנחת דעתי, שמאז שהתחיל בני ללמוד תורה, הוציאו אותי מן הגיהינום והכניסו אותי לגן עדן". הפלא ופלא, בזכות זה שרבי עקיבא לימד אותו תורה.

גדלותו של רבי עקיבא ומסירותו ליחיד

מעשה נפלא מאוד, מעשה באמת מרגש, רק שהוא מאוד תמוה. בואו רגע נתבונן: רבי עקיבא כשהוא חזר אחרי שתים עשרה שנות לימוד, הוא חוזר הביתה – חמש דקות לכוס קפה עם אשתו אין לו. הוא שומע מאשתו שמבחינתה יחזור ללמוד, הוא חוזר לעוד שתים עשרה שנות לימוד. אז רבי עקיבא יש לו זמן לעסוק בקירוב? אין "לב לאחים", אין "יד לאחים", אין "הידברות", אין "ערכים", אין… כלום! רבי עקיבא, זהו, זה תפקידו של רבי עקיבא? אם אתם מתארים עכשיו לעצמכם את הרב שך, את הרב עובדיה יוסף, אדם גדול עוזב את הכל, מתחיל להתעסק עם איזה בחורצ'יק עם קוקו ועגילים, מתחיל ללמד אותו קמץ אל"ף אָ, יושב ולומד איתו. זה רבי עקיבא, זה אדם ענק! והאדם הענק הזה כעת מתפנה מהכול כדי להתחיל ללמד מי? איזה אחד מהרחוב. שעד כמה שתגיד שזה נפלא, מה לך ולעניין הזה? זה לא מתחבר לרבי עקיבא. וזה רבי עקיבא שמשה רבנו אמר: "אם יש לך אחד כזה, תן תורה על ידו". זאת אומרת שמשה רבנו רואה אותו אדם במעלה מסוימת, על כל פנים יותר ממנו, אז איך אפשר להבין שרבי עקיבא מתעסק עכשיו עם בחורצ'יק כזה?

מעשה אביי והמשמרת על הצניעות

יש מעשה פחות מפורסם, הגמרא מספרת על אביי, שיום אחד הלך בדרך והוא שומע איש ואישה מדברים ביניהם. ואז הוא שומע את האיש והאישה אומרים אחד לשני – אנשים, לא היו זוג נשוי – הם אומרים שמחר הם צריכים ללכת לאיזושהי עיר סמוכה. אחד אומר לשני, והאישה אומרת לו: "אה, גם אני צריכה ללכת לשם, אז אתה יודע מה, אז אולי בוא נלך ביחד? הרי הדרכים בחזקת סכנה ופחות נעים ללכת לבד, בוא נלך ביחד".

אביי שמע את זה, נזדקפו אוזניו: ללכת ביחד? זה מקומות שאין אנשים. אין אנשים – זה ייחוד. אם זה ייחוד, יכולים לבוא לידי דבר עבירה. טוב, אביי יודע את הפרטים, הוא קם בבוקר למחרת בשמונה בבוקר, "וַתֵּתַצַּב מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". הוא הולך כך תופס מרחק, הוא אומר: "אם הם יבואו לידי דבר איסור – הנה אני פה כדי להפריש אותם".

והגמרא מספרת שאביי הלך למרחק גדול אחרי אותם אנשים, ובאמת ברוך השם לא הגיעו לשום דבר איסור. הגיעו לאיזשהו מקום שהתפצלו דרכיהם, ואביי חזר לבית המדרש וסיפר את הסיפור בבית המדרש. הוא אגב שיבח אותם, שהם לא באו לידי דבר עבירה. אבל הדבר הזה פלאי מאוד. אביי אין לו מה לעשות? יש בית מדרש, יש לו כולל, יש לו ישיבה, אין דף בגמרא שאביי לא מוזכר! ואביי מוצא את עצמו בערוב ימיו, מה? חייל במשמרת הצניעות? זה מה שאביי… זה התפקיד שהוא לקח לעצמו? להתחיל לנהל מעקבים אחרי אנשים, לראות האם הם באים לידי דבר עבירה? מזל שהוא לא גדל בדור שלנו, כי לא היה לו זמן ללמוד…

אבל על כל פנים נבין שבאמת הדבר הזה הוא פלאי, זה לא מתחבר. איך אפשר להבין דבר כזה, שאדם גדול באמת מוצא את עצמו מה? הולך להפריש אנשים מאיסור. ונגיד שהפרשת אותם, אם כמעט באו לידי איסור והפרשת אותם, אין עוד אנשים שבאו לידי איסור בדור הזה? זאת אומרת באותו זמן של אביי אין עוד אנשים? אז מה, זה התפקיד שלך? אז מעכשיו אתה תלך בכל יום ותחפש אנשים שבאים לעבור איסורים כדי להפריש אותם?

התבוננות במסרים האישיים בחיים

תמיהה על רבי עקיבא, תמיהה על אביי, ובאמת ננסה להבין את הדברים. אומנם בעבר דיברנו על העניין מכיוון אחר וראינו שיש כאן מסר, והמסר הוא: אם שמעת דבר מה, אז דיברו אליך. למה דווקא אני שמעתי? למה לא אתה שמעת? "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" – למה דווקא הוא? למה לא אני? כי אני לא ראיתי, הוא ראה. מי שראה – יש פה מסר אליו, וזה מאוד מתאים לתפיסה החסידית. נרצה היום לדבר מכיוון קצת שונה.

הנטייה האנושית להגדרות עצמיות

המציאות של רוב בני האדם שבגיל מאוד צעיר אנחנו נוטים לקטלג את עצמנו, אנחנו נוטים להגדיר את עצמנו. תשאל בן אדם: מה יש לך לספר על עצמך? אז אחד יגיד לך: תשמע, אני טיפוס קר, חטוף ושמור, דיסטנס. אחד יגיד לך: לא, אני טיפוס חם, אני טיפוס מתלהב. השלישי יגיד לך: תראה, אני טיפוס מאוד מאוד מחושב בכל מה שאני עושה. הרביעי יגיד לך: לא, אני טיפוס ספונטני. החמישי יגיד לך: תשמע, אל תעצבן אותי, למה אני פתיל קצר. השישי יגיד לך: תראה, אני בן אדם מאוד רגוע, קשה להוציא אותי משלווה. וכל אחד מגדיר את עצמו באיזושהי הגדרה, באיזושהי תבנית, וכך לאט לאט הוא בונה את החיים שלו.

הגדרות עצמיות מול רצון ה'

איפה פה הבעיה?

הבעיה כאן היא שאחרי שיצרתי לעצמי תבנית ובניתי משבצת, אני משתדל להגשים אותה. אני משתדל לפעול על פי אותם כללים ועל פי אותם הגדרות שהגדרתי את עצמי, ואז הבן אדם באמת נמצא בבעיה.

והבעיה האמיתית היא, כי אחרי שבן אדם מגדיר את עצמו בדרך מסוימת, קשה לו מאוד לפעול אחרת.

אני אתן אולי דוגמה: אם בן אדם כל הזמן שידר "אני בן אדם עצבני, תיזהר אל תרגיז אותי, תיזהר אל תרגיז אותי", עכשיו אם מישהו ירגיז אותו הוא יכול לא להתעצבן? אתה הרסת את המותג! מה זאת אומרת? עד היום כולם יודעים, בואנה תשמע, חביבי, הוא צריך להיזהר ממנו, הוא עצבני. אם הוא לא יתעצבן, אז הוא לאט לאט השם הטוב שלו ייהרס.

אני מביא בכוונה דוגמה קיצונית, אבל שנבין שזאת המציאות. שאחרי שבן אדם בונה איזושהי משבצת, אחרי שבן אדם מגדיר את עצמו באיזושהי הגדרה, הוא מאוד משתדל לפעול על פי ההגדרה הזאת ומאוד בונה את עצמו לפי אותם תארים שהוא תאר את עצמו.

והיותר גרוע ויותר נורא, שבמקומות שבהם בן אדם צריך לפעול היפך טבעו, הוא לא מסוגל. כי אני הרי לא כזה, אני לא כזה. ואז מה הוא בודק? האם התורה מתאימה לתנאים שלי, לא האם התנאים שלי מתאימים למה שאומרת התורה.

ואני יכול לתת דוגמאות, כולכם… לדוגמה, בן אדם שהוא עליז מטבעו. הוא אומר לך: "תשמע, מגיעים לתשעה באב, ימים של אבלות, איך יש אומרים היום? 'רבנו, לא מתחבר. אגיד לך את האמת רבנו, לא מתחבר'." למה לא מתחבר? מה קרה? "אני טיפוס עליז, שמח. אני אפילו יושב בקינות, מתחיל להעביר ככה מין איזה ביקורת ככה קצת מצחיקה על ההוא, ועל המנגינה של זה, ועל הצורה של… אני טיפוס שמח, אני לא טיפוס של דיכאון, אני לא טיפוס של עצבות." אז תגידו לי, תשעה באב לא מיועד לו? אז נמחק אותו מהלוח? אז זה לא אליו דיברו? להתאבל על בית המקדש הוא פטור? מה הפשט בזה?

הפשט הוא שבעצם אתה הגדרת את עצמך במין הגדרה שיוצרת לך בעיה להסתדר עם אחת המצוות שיש על פי תורה או על פי חז"ל.

ואותו דבר הפוך: יש בן אדם אומר לך: "תשמע, אני טיפוס דיכאוני. אני בן אדם, איך אני אגיד לך, אני אני מאוד שקול, מאוד מחושב, אני נוטה להיכנס לדיכאון." וזה אגב מאוד קשור לאיזה טבע הבן אדם נולד, כמו שהמהרח"ו מחלק בשערי קדושה, שיש אנשים שהם מטבע האדמה, ויש מטבע האוויר, ויש מטבע האש, זה מאוד תלוי בזה. והבן אדם אומר לך: "תראה, אני טיפוס דיכאוני. וכשמגיעים החגים, אני נכנס לדיכאון. לא יודע מה, כולם שמחים, רוקדים, שמחת בית השואבה, מוזיקה, ו… אני לא, תן לי להסתגר, תן לי לסגור את התריסים, לכבות את האור." אה, זה זה התענוג שלו. הוא טיפוס מלנכולי, הוא אוהב להיות בדיכי, הוא לא מתחבר לחגים.

נו, אז תגידו לי, אז החג לא מדבר אליו? אז המצווה של "ושמחת בחגך", שאומנם הגר"א אומר שהיא הקשה שבמצוות שבתורה, היא לא היא לא נכתבה בשבילו? הקדוש ברוך הוא לא דיבר אליך? כיוון שאתה לא הטיפוס, כיוון שזה לא מתחבר אל המציאות שלך? מה הפשט בזה?

מה עושים בשכל ואיך עושים ברגש

אומר החזון איש: בן אדם צריך לדעת, בעבודת השם צריך רגש וצריך שכל. מה מקומו של זה ומה מקומו של זה? אומר החזון איש: צריך לדעת, מה לעשות זה על פי שכל, איך עושים זה ברגש. ובוא נמחיש:

הבן אדם צריך לדעת: אני עכשיו צריך לשמוח. טוב, אז תגיד לי: "אני לא במצב של שמחה, אני לא טיפוס שמח, איך עושים?" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. בן אדם צריך לדעת, אם אתה עכשיו צריך לשמוח, פירושו של דבר אתה תביא את עצמך לתחושה של שמחה. איך עושים את זה?

אז קודם כול, מה אנחנו קוראים בחג? "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות." אתה בחרתנו. אתה בחרתנו פירושו של דבר, יש משהו כמו שבעה מיליארד אנשים בעולם. כמה מתוכם יהודים? אולי 15 מיליון? בסיוע הרפורמים זה הולך ומתמעט. כמה יהודים יש? עכשיו תיקחו בחשבון, מתוך היהודים כמה יש שמכירים את ריבונו של עולם? שני מיליון? עכשיו תיקחו בחשבון מתוך המכירים את ריבונו של עולם, כמה יש באמת שעובדים אותו? אולי חצי מיליון? ומתוך העובדים אותו כמה יש בני תורה שבאמת זוכים להגות בתורתו וללמוד באמת כמו שצריך? אולי כמה מאות אלפים: בני ישיבות ואברכי כוללים וכולי, או כאלה שקובעים עיתים לתורה. ואתה זכית להיות חלק מהם! זה לא סיבה לשמחה?

הבן אדם ילמד את הדברים, הוא יתחיל לשמוח, הוא יתחיל לעלוץ, גם אם באופן טבעי הוא אומר לך: "זה לא מתחבר אליי." זה לא מתחבר אליי? נכון, אבל אתה צריך להתחבר, אתה צריך לעשות דברים שיביאו אותך לתוך זה.

אותו דבר הפוך: אדם אומר לך: "אני טיפוס שמח, לא מתחבר עם תשעה באב." אתה יודע מה היה בתשעה באב? אתה מבין את הצרות שהיו אז? אתה באמת הצלחת להפנים את גודל הצער והכאב שעבר על אותו הדור? תקרא סיפורים, תקרא קצת קינות, תראה מה אנחנו מזכירים בשעה שאנחנו רוצים להיזכר במה שהיה. לאט לאט אתה תבין שזה זה לא מצחיק, זה לא מצחיק, זה דברים שבאמת מעוררים דיכאון ועצב. ו"דבר בעתו מה טוב", כל דבר בזמן שלו.

אבל לבוא ולהגיד "אני לא כזה" – זה טעות, זה טעות! מה זה כזה או לא כזה? אני צריך לעשות מה שהשם דורש!

גדלותו של החזון איש

ואגב, החזון איש היה דוגמה נפלאה לזה. בעירו של החזון איש… קודם כול, החזון איש היה אסטניס גדול, אסטניס, היה בן אדם עדין נפש. ובעירו של החזון איש היה בן אדם ש… סליחה על הביטוי, הוא לא היה מסוגל להתפנות, והיה צריך שמישהו יעזור לו פיזית. ולא נמצא אדם שהיה מוכן לעשות את זה, אדם מעצמו נמאס, מאחרים לא כל שכן. היחיד שהתנדב לעשות את זה פעמיים ביום זה היה החזון איש!

אנחנו לא מבינים דבר כזה, קשה לנו בכלל להעלות על הדעת. אבל אומרים לך: אם זה מה שצריך, אז זה לא מה הטבע שלי, ולא מה ההרגלים שלי, ולא איך אני תמיד חי, אלא זה מה השם עכשיו רוצה ממני. "וזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני", אומר החזון איש, "אז את זה אני עושה. לא לפי מה שמתאים לי ולא לפי ההרגלים שלי."

פעם הגיע איזשהו בחור ישיבה להתארח אצל החזון איש, וראה את החזון איש מסדר לו את המיטה. נבהל, מה, גדול הדור עורך לי את המיטה? מסדר לי את המיטה? אז הוא מיד ניגש ואמר לו: "לא לא, כבוד הרב, אני אסדר, אני…" אמר לו החזון איש: "תגיד לי, איפה שמענו שהלולב או האתרוג קובע לבעל הבית איך לנענע בו? אמור, אתה עכשיו האתרוג שלי, אתה הלולב שלי, אתה המצווה שלי! אז אני עכשיו המחליט מה עושים, אז אני צריך לסדר לך מיטה, אתה האורח שלי." אז זה היה… "לא, אני אדם גדול, אני לא מתעסק עם הדברים האלה, מה פתאום…" אין דבר כזה! האדם צריך לבנות את עצמו, האדם צריך ליישר את עצמו לפי הדרישות של ריבונו של עולם באותו זמן.

מעשה ברבי ישראל מסלנט

אני אתן אולי דוגמה נפלאה, שמסיפור קצת פחות מוכר על רבי ישראל מסלנט.

מספרים על רבי ישראל מסלנט שפעם אחת התלמידים הלכו לישיבה, הלכו לכולל, והם רואים את רבי ישראל מסלנט עומד על גשר ומשוחח עם אישה.

זה עוד מילא, אבל הם שמים לב שידו בתוך ידה – הוא תופס את היד שלה בשתי ידיו! והם מכירים את רבי ישראל מסלנט, ואת האישה הזאת הם לא מכירים. דבר אחד הם יודעים: זה לא אשתו, ולא בתו, ולא אמו. והוא מאריך איתה ככה בדברים על הגשר… פשש, איזה בזיונות! הלכו לישיבה וחיכו.

אחרי חצי שעה, 40 דקות, רבי ישראל מסלנט מגיע. והם שואלים אותו: "רבנו, איזה בושות, איזה בזיונות, מה מה קרה?" אמר להם רבי ישראל מסלנט: "באתי הבוקר ללכת לישיבה." אומר להם הרב: "באמצע הדרך אני רואה אישה מטפסת על הגשר, מטפסת על הדופן של הגשר. אני מיד מבין שהיא רוצה לקפוץ למטה לנהר. אני אני צועק לה: 'הלו, גברת, תעצרי! מה מה יש לך? מה קורה פה? מה?'"

אומרת: "אין עם מי לדבר. אני לא יכולה, נמאס לי, אני לא מסוגלת את החיים האלה. בעלי חולה, שני ילדים שלי נפטרו, עכשיו גם הסוס התפגר – שזה המקור פרנסה, אין לי ממה להתקיים. גמרנו, אני הולכת… אני מתאבדת! אין לי יותר כוח, אין."

אומר רבי ישראל מסלנט: "ראיתי שזה באמת חמור מאוד. אז עצרתי אותה וזה לא עזר. בשלב מסוים פשוט תפסתי לה את היד והורדתי אותה, משכתי אותה למטה. אמרתי לה: 'אין לך מה לדאוג, אני אדאג לך לכל מה שצריך. אני אקנה לך סוס, אני אקנה לך עגלה, אני אקנה כל מה שצריך, אין לך מה לדאוג. אסור להתאבד, זה הדבר הכי נורא שאפשר!' ובכל דרך ניסיתי לדבר על לבה. טוב, עשה רושם שהשתכנעה. באתי ללכת, ואז פתאום עוד פעם: 'אני לא יכולה יותר, אני לא מסוגלת!' מטפסת על הגשר, עוד פעם הולכת להתאבד."

"הורדתי אותה שוב, תפסתי עכשיו את היד שלה בשתי ידיי, לא נתתי לה לעזוב, לא נתתי לה ללכת. רק אחרי שהצליחה להשתכנע קצת, ליוויתי אותה כברת דרך אליה הביתה, וכשהייתי רגוע שהיא לא הולכת להתאבד, עזבתי אותה והלכתי לבית המדרש."

אומר להם רבי ישראל מסלנט: "ואם מישהו מכם חושב שהייתי צריך לנהוג אחרת, הוא לא למד גמרא. כיוון שהגמרא אומרת שאדם שהולך בדרך ורואה אישה טובעת בנהר, ואומר 'לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ולהצילה' – הגמרא אומרת זה חסיד שוטה! זה חסידות של שטות. חסיד אמיתי מבין: זה מה שהשם עכשיו רוצה. אז תעשה מה שהשם רוצה עכשיו, אפילו שיותר היה מתאים לך לעשות דברים אחרים."

היציאה מהקופסה – עבודת ה' אמיתית

מורי ורבותיי, זה רבי עקיבא וזהו אביי! רבי עקיבא אומר: באופן הרגיל, "מה לי ולמקום הזה? מה מה? אין לי מה לעשות, אני הולך לבית המדרש." אומר רבי עקיבא: "לא, אבל משמיים פה מבקשים ממני משהו. אני פה כעת נדרש", איך אומרים היום? "לצאת מהקופסה. לצאת מהקיבעון, לצאת מההרגלים, לצאת ממה שהייתי רגיל לו תמיד. עכשיו יש בקשה ממני, עכשיו הקדוש ברוך הוא רוצה ממני משהו, יש לי עכשיו ציווי."

וזה אביי גם כן. אביי אומר: נכון, אני יכול ללכת לבית המדרש להגיד: "זה לא נוגע לי, מה זה קשור? מה, אני שומר על צניעות, מה זה נוגע אליי? האנשים האלה יעשו מה שיעשו, ידונו אותם בשמיים, לי יש ישיבה, מחכים לי!" אומר אביי: "לא! לא, אדוני, זה קיבעון. זה הרגל, זה לעבוד את עצמך, לא את הקדוש ברוך הוא. כי עבד עושה מה שהשם מבקש ממנו."

"ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך." בכל רגע ורגע יש "עתה" אחר, בכל רגע ורגע יש ציווי אחר, יש הוראה אחרת שהקדוש ברוך הוא מצווה את האדם.

בוא ניתן דוגמה נפלאה מהאבות הקדושים.

ניסיונות האבות: פעולה בניגוד לטבע

אברהם אבינו – מה הייתה מידתו של אברהם אבינו? תשתדלו לאחוז ראש, כי אנחנו עכשיו נרצה קצת לצלול. מה הייתה מידתו של אברהם אבינו?

– חסד.

חסד. מה היו המבחנים של אברהם אבינו? אומר הרב דסלר: תתבונן, מבחניו של אברהם אבינו היו בדברים הפך החסד. איפה אברהם אבינו נבחן? אברהם אבינו נבחן: תיקח את הבן שלך, ותזרוק אותו לאן? למדבר. אני, אברהם, איש החסד? אני מביא ערביים המשתחווים לאבק שברגליהם, שוחט להם שלושה ראשי בקר כדי להאכיל אותם. אני מסוגל לקחת את הילד שלי עם איזשהו חמת מים, כשהוא חולה, להעמיס אותו על אימא שלו ולשלוח אותו למדבר? וזה לא היה קל. "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם". וירע הדבר מאוד, הוא לא מסוגל! אומר לו הקדוש ברוך הוא: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ".

אברהם, להיות איש חסד זה לא חוכמה, זה בטבע שלך. אתה נולדת כאיש חסד, אתה פועל כאיש חסד. אומר הקדוש ברוך הוא: לא את זה אני מבקש. אני מבקש לראות אם אתה מסוגל לפעול היפך הטבע. אתה מסוגל עכשיו ללכת ואת הבן שלך לגרש? אתה מסוגל לאחר מכן את הבן שלך, שנולד לך בגיל מאה, לשחוט אותו ולהעלות אותו לקורבן? אומר הקדוש ברוך הוא: אם את זה אתה מסוגל לעשות – סימן שירא אלוקים אתה. "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה". מה זה "עתה"? "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ". מה ה' רוצה? בכל רגע את ה"עתה" שלו, בכל רגע את הציווי שלו, בכל רגע את הבקשה המיוחדת לאותו הזמן. אברהם היה מסוגל לעמוד בזה. אברהם לא פעל פעולות רק מתוך חסד. מי שפועל רק מתוך חסד, פועל מתוך ההרגלים שלו, מתוך הטבע שלו. אברהם אומר: אני חסד, אבל אני מסוגל גם לפעול בגבורה שבחסד.

אומר הרב דסלר: תשים לב שלכל המידות יש שבע מידות פנימיות. יש חסד, ויש גבורה שבחסד, וחסד שבחסד, ונצח שבחסד, והוד שבחסד, ויסוד שבחסד, ותפארת שבחסד. לכל מידה יש מידות פנימיות. כי לא החוכמה להשתלם בחסד בלי להשתלם בגבורה שבחסד. נדרשת מאברהם אבינו גבורה כדי לעקוד את הבן שלו. גם בזה הושלמת?

מידת הגבורה של יצחק

בואו תמשיכו ליצחק. מה הייתה מידתו של יצחק? גבורה. גבורה זה אדם גיבור, זה אדם שלא נכנע בפני זולתו. יש לו עוצמות, יש לו גבורה אדירה. מה דורשים מיצחק? מה הקדוש ברוך הוא, איזה ניסיונות הקדוש ברוך הוא העמיד בפני יצחק? יצחק אבינו נדרש להֵעָקֵד. זה הניסיון הכי גדול שראינו אצל יצחק. אברהם אבינו לוקח אותו לעקדה, ומה הוא אומר לו? "אבי, תקשור אותי חזק, ואת הסכין תחדד היטב, כדי שהשחיטה תצא כמו שצריך". אתה מכיר גיבור שפושט את הצוואר ואומר "תשחט אותי טוב"? עזוב עכשיו 'לא אשחט אותך', בוא'נה, תזוז, בוא… זה גיבור? גיבור, גבורה? גבורה בה אני כופת את עצמי ופושט צווארי? זה גיבור אמיתי! גיבור אמיתי זה אדם שלא פועל על פי הגבורה והעוצמה ואומר: אני, יש לי יכולות, יש לי גבורה. לא, גיבור אמיתי זה מסוגל לבטל את עצמו. זה הגיבור האמיתי! אתה מסוגל לפעול היפך טבעך?

לאחר מכן הוא חופר בארות, ומה עושים לבארות? סותמים אותם. והוא הולך ועוד פעם חופר. מה זה אם לא חסד? אבל יצחק הוא גבורה! נכון, נכון, אבל אתה נמדד בחסד, בזה אתה נמדד.

יעקב אבינו ומידת האמת

יעקב אבינו, מה היא מידתו? אמת. מה דורשים מיעקב אבינו? "לך תיכנס לאבא, ותגיד לו: אנוכי עשו בכורך". ריבונו של עולם, אתה מבקש ממני לשקר? והיה קשה הדבר ליעקב אבינו. כתוב: "וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ", כמו עובד עבודה זרה! כאילו אמרו לו: בוא תעבוד עבודה זרה. המדרש אומר שכשאר הוא נכנס היו מים שותתים על ברכיו. במילים פשוטות: לא יכל להתאפק מרוב פחד ואימה. אני אמור לשקר? אני לא יכול לשקר!

ויעקב כל ימיו נאלץ להתמודד עם שקר. איפה? אצל לבן. עם שקר? אני איש אמת! נכון, אבל פה עכשיו אתה צריך לפעול פעולות נגד לבן. ונגד לבן יעקב אבינו עושה דברים שמה הם נראים אם לא כמו שקר? לקחת דברים ולפצל ברהטים, בשקתות המים, זה לא נראה לגמרי ישר, זה לא בדיוק דרך האמת. אבל יעקב אבינו, כשצריך, זאת אומרת שזו הדרך להוציא בלעו מפיו של לבן, אז זה מה שצריך לעשות. זה מה שכעת נדרש מיעקב. אנחנו רואים יעקב מתמודד בדברים שהם היפך מידת האמת, כי זה המבחן. המבחן זה לראות האם אתה מסוגל לעשות ההיפך מהטבע שלך, או שאתה אדם שפועל רק לפי הטבעים שלך. בזה יעקב אבינו נמדד.

ומול שקרן כמו לבן זה מאוד מאוד לא פשוט לשרוד עשרים שנה. מחט לא מצא אצלו. לבן, אתם יודעים שמשם המקור 'שקר לבן'. לבן התחיל עם שקרים כאלה, אחר כך הוא המשיך לאן שהוא המשיך. כאשר לבן מרמה את יעקב והוא אומר לו: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". מישהו אמר פעם על דרך ווארט: מה זה "לא יעשה כן במקומנו"? אמר: יש בינינו קשיי טרמינולוגיה, אנחנו לא מבינים אחד את השני. אני אומר דבר מסוים, אתה מבין משהו אחר. אומר: יש בינינו חוסר הבנה. אתה יודע ממה זה נובע? זה נובע מקושי השפה. אומר: אצלכם כשאומרים "לא" – מתכוונים לא, וכשאומרים "כן" – מתכוונים כן. הוא אומר לו: אבל אצלנו "לא יעשה כן" – במקומנו, ו"כן יעשה לא". אומר: אז אם היית מבין, היית מבין שבעצם אני לא רימיתי אותך, אני בסך הכול אמרתי לך דברים הגיוניים, רק אתה את השפה שלנו קצת לא מכיר. פה נמצאת הבעיה.

שורשי המידות בטומאה: ישמעאל ועשו

אומר הרב דסלר: בוא תמשיך, תתבונן הלאה. בוא תראה מה קורה אצל אברהם, יצחק ויעקב. אברהם אבינו, אמרנו, הוא מידתו חסד. את מי אברהם אבינו מוליד?

– ישמעאל.

ישמעאל. מה היא המידה של ישמעאל? במה ישמעאל מיוחד? ישמעאל זה הכנסת אורחים. ישמעאל זה הכנסת אורחים. בישמעאל חז"ל אומרים: עשרה קבין של זנות ירדו לעולם, תשעה נטלו ישמעאלים. מידת הזנות מאיזה מידה היא נובעת? התורה מגדירה את זה: "חֶסֶד הוּא". מכיוון שהעניין של הפריצות והזנות זה בבחינה של חסד, אבל על דרך הטומאה. זה נתינה על דרך הטומאה. "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" נאמר על אדם הראשון, כאשר הוא הוליד שני בנים שהיו צריכים להתחתן עם האחיות שלהם – "עולם חסד יבנה". אנחנו רואים עוד פעם עניין העריות מוגדר כחסד, אבל זה חסד על צד הקליפה.

אומר הרב דסלר: כיוון שאברהם אבינו היה חסד, חסד כשהוא קיצוני לצד אחד הוא מאוד מסוכן. הוא מאוד מסוכן כיוון שהוא יכול להביא לידי מצב כזה שבן אדם יגיע אל חריגה, והחריגה היא אוי ואבוי, אפשר להגיע גם לזנות, כי זה חסד, הכול בבחינת חסד. מה עושה אברהם אבינו? את החלק הרע של החסד, למי הוא מוריש? הוא מוריש לישמעאל, הוא מתנקה ממנו. ישמעאל הוא בבחינת החסד דטומאה. אגב, עד היום אתם יכולים לראות שלחמאס יש לו אגודות חסד. "חֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת". חסד למי? למשפחות של מתאבדים, של רוצחים. אבל חסד! אתה יודע, אגודת חסד, תמיכה. הם נותנים חינם ארוחות, ונותנים קיום, ובונים בתים, ומה לא. למי? לאנשים שרוצחים. עוד פעם, אתה רואה: חסד, אבל חסד של גוי.

יצחק, מה הייתה המידה שלו? גבורה. מה זה גבורה? גבורה זה דין. את מי יצחק מוליד? את עשו. אומר הרב דסלר: תתבונן, אדם שלוקח את מידת הגבורה לבחינה הקיצונית שלה – הופך להיות רוצח. כיוון שגיבור זה אדם השופך דמים, גיבור זה אדם עם עוצמות, גיבור זה אדם שמכניע את זולתו. אומר הרב דסלר: מה כאן קורה? את זה נותן יצחק בעשו. עשו שופך דמים, עשו זה אדום. את החלק של הרציחה, של שפיכות הדמים, הוא נותן בעשו. אגב, לישמעאל יש את שניהם, מכיוון שזה שעיר וחותנו, למי שיודע. בעצם בישמעאל מחוברים שתי הבחינות, כן? אנחנו יודעים שישמעאל התחתן עם עשו, וממילא יש גם את הרציחה וגם את הניאוף, הכול נמצא שם.

לאחר מכן נולד יעקב. יעקב זה מידת השלמות, יעקב זה התפארת. אם חסד זה דרועא ימינא, גבורה – דרועא שמאלא, תפארת – איהו גופא. תפארת זה מידת האמצע. מיעקב לא יוצא פסולת. מכיוון שמידת האמצע זה המידה שבה החסדים ממותקים על ידי הגבורות, והגבורות ממותקות על ידי החסדים, וזהו קו האמצע. מכל מקום למדנו: אין מציאות שבה בן אדם אומר "זה הטבע שלי וכך אני הולך". הקדוש ברוך הוא בוחן אותך בדברים שהם הטבע שלך, האם אתה מסוגל לעשות הפוך. האם אתה מסוגל לבטל את הטבע שלך? לבטל את ההרגלים שלך? או שאתה אומר: לא, ריבונו של עולם, זה הוא אני וככה זה אני, וזה הוא הטבע שלי ואני לא מסוגל. אם אברהם אבינו היה אומר: ריבונו של עולם, לא מסוגל לשלוח את בני – לא היה אברהם אבינו היום. זה ניסיון שהוא לא עמד בו. אברהם אבינו עומד בזה, כיוון שהוא אומר: אני מסוגל לשלוח את הבן שלי, כי זה רצון האלוקים, ואפילו שאני עושה את זה עם קושי גדול – אני אעשה את זה. ויעקב עושה את זה עם קושי גדול – הוא יעשה את זה. כי מה שנדרש מאדם זה לבטל את הרצונות שלו, לבטל, ולהיות בבחינת עבד לריבונו של עולם.

מעלת תענית הפסקה וסיפורו של רב נחום משאדיק

מסופר על רב נחום משאדיק, שהיה איש אלוקים קדוש, והוא היה עושה תעניות הפסקה. אתם יודעים מה זה תעניות הפסקה? זה ממוצאי שבת עד יום שישי. שישה ימים רצוף לא אוכלים ולא שותים. מישהו יודע כמה זה שווה מבחינת תעניות? זה שווה 2,600 תעניות. לא כאילו התענה, לא תענית ציבור, זה לא בכאילו, זה באמת. אם בן אדם התחייב 2,600 תעניות והוא עשה תענית הפסקה – כאילו התענה 2,600 תעניות, על פי התיקונים שמובא באר"י הקדוש. כאילו התענה 2,600 תעניות. מאוד לא פשוט, מאוד לא קל, לא הייתי ממליץ לנסות בבית. אבל אני על כל פנים הכרתי אנשים שעשו את זה. אנשים ששישה ימים, ימים ולילות לא אכלו, ברציפות. אומרים שאחרי היום השלישי זה כבר יותר קל. עוד פעם, לא ניסיתי, אני רק אומר לכם על כל פנים מה שאנשים שהכרתי בדור הזה שעשו את התעניות הללו.

– בלי לשתות?

– לא, לא אוכלים כלום. שישה ימים רצוף. יש כוונה מסוימת, צריך לכוון בסעודות שבת, כל סעודה מספיקה לשני ימים.

על כל פנים, אותו רב נחום משאדיק בקביעות היה עושה תעניות הפסקה. יום אחד הגיע לשאדיק איזשהו יהודי. אנשים ניגשים אליו: אולי כבודו יתארח אצלי? אולי כבודו יתארח אצלי? אדם לא מוכר. אמר להם: אני כבר אכלתי. "איפה אכלת?" הוא אומר לו: אכלתי עם רבי נחום משאדיק.

אמרו לו: "אתה מתכוון אצל רבי נחום משאדיק?"

אמר: "לא, לא, לא, אני מתכוון עם רבי נחום משאדיק."

אמרו: "מה זאת אומרת? רבי נחום משאדיק אכל איתך?"

– "כן, כן, ישבנו שנינו ואכלנו."

– "לא יכול להיות! יום רביעי היום, רב נחום כבר אחרי ארבעה ימים של צום, ועכשיו שבר את התענית שלו בשביל לשבת לאכול איתך? לא, לא הגיוני."

הלכו לשאול את רב נחום משאדיק: "הרב אכל?"

אמר להם: "כן."

שאלו אותו: "איך ייתכן? מה, הרב הפסיק את התענית שלו?"

אמר להם רבי נחום משאדיק: "אני לא מבין בכלל את השאלה שלכם. תגידו לי, מה יותר גדול, הקבלת פני שכינה או הכנסת אורחים?"

הכנסת אורחים, הגמרא אומרת, גדולה מהקבלת פני שכינה. אברהם אבינו אומר לריבונו של עולם: "אל נא תעבור מעל עבדך", יש לי אורחים. הוא עוזב את ריבונו של עולם ורץ לאורחים. אז אתה רואה שהכנסת אורחים יותר גדולה מהקבלת פני שכינה. אגב, אנחנו יודעים מאברהם, אברהם מאיפה ידע? מאיפה אברהם אבינו ידע דבר כזה? זה נגד ההיגיון, לעזוב את ריבונו של עולם ולהגיד לו יש לי אורחים?

ההסבר הוא, כמו שאומר הגר"א, שאם בן אדם רוצה לדעת איך להכריע בכל דבר, מהי דרך המצווה, אומר הגר"א: תראה לאן אתה נמשך, ותעשה הפוך. קיבלת את ההכרעה הנכונה. יש לך שתי דרכים, אתה אומר: מצד אחד ללכת לקיים את המצווה הזאת, מצד שני לקיים מצווה אחרת, מה עדיף? לאיזה מצווה אתה יותר נמשך? אותה מצווה שאתה נמשך אליה – תעזוב אותה, תעשה הפוך. ולמה? כי אם אתה נמשך למשהו, למה אנחנו נמשכים? לגשמיות, לתאוות, לארציות, לטבע. זה דרך האדם.

אצל אברהם אבינו זה היה אותו דבר, אבל בדיוק הפוך. אברהם אבינו רצה לדעת מה צריך לעשות, הוא אמר: תבדוק לאן אתה נמשך. לאן אתה נמשך – זהו רצון השם. אברהם אבינו, כל הרמ"ח והשס"ה אצלו היו אוטומטית רצים לעשות רצון השם, אז כשהוא מדבר עם ריבונו של עולם והוא מרגיש דחף ללכת להכניס אורחים, הוא מבין שזה הרצון האלוקי, הוא מבין שזה מה שצריך לעשות עכשיו. זה היה אברהם אבינו.

אמר להם הרב משאדיק: "אז על מה אתם מדברים? אז נכון שיש לי תענית, ונכון שכבר התעניתי ארבעה ימים, אבל עכשיו יש הקבלת פני שכינה."

כמה אנשים היו עושים את זה? הרי באופן רגיל בן אדם היה אומר: תשמע, נכון, כל הכבוד, אבל יש עוד אנשים שיכניסו אורחים, ואני כבר ביום הרביעי של התענית, נשאר לי עוד יומיים בסך הכול בשביל להשלים 2,600 תעניות, אז בוא, שמישהו אחר ייקח על עצמו את התיק הזה של האורח. ואתה יודע מה? תן לו לאכול, אני חייב לאכול איתו? אני לא חייב לאכול איתו, אני יכול להגיש לו לאכול בלי לאכול איתו. למה בכל אופן הוא אכל איתו?

לא נעים לאכול ליד מלאכים

אתם יודעים, מספרים שפעם הרב מרוז'ין נפגש עם בעל ה'דברי חיים', והתארח אצלו, והוא שם לב שהרב לא אוכל. אז בעל ה'דברי חיים' שואל אותו: "למה כבודו לא אוכל?" אז הוא אמר לו: "אני אכלתי, טעמתי כף אחת, וזה מספיק." אמר לו: "מה, מספיק?" הוא אמר לו: "התנינו עם הגוף כשירדנו לעולם שהוא ייקח מהעולם הזה רק את המינימום ההכרחי, אז כף אחת זה מספיק."

פתאום שם לב שבעל ה'דברי חיים' מושך ידו, לא אוכל. שואל אותו: "גם אתם התניתם דבר כזה עם הגוף כשהוא ירד לעולם?"

אומר לו: "לא, לא, לא, אבל אני עכשיו התיישבה לי קושיה."

אמר לו: "איזה קושיה?"

אמר: "תראה, בליל שבת אנחנו אומרים 'בואכם לשלום' למלאכי השרת, ובסוף אומרים להם 'צאתכם לשלום'. תמיד התקשיתי: באו אליך מלאכים הביתה, אתה מגרש אותם? מה אתה אומר להם 'צאתכם לשלום'? תשאיר אותם שם."

אגב, כתוב שמי שיש לו בעיות בשלום בית שישאיר אותם, שלא יגיד 'צאתכם לשלום'. אומרים כאילו, יכול להיות אולי ליד המלאכים לא יהיה לו נעים לריב עם אשתו, לא יודע, יכול להיות שזאת הסיבה. על כל פנים, כתוב שלא יגיד 'צאתכם לשלום'.

"אבל באופן הרגיל, מה פתאום אומרים 'צאתכם לשלום'?" הוא אמר: "עכשיו התיישבה לי הקושיה. פשוט לא נעים לאכול ליד מלאכים. כשאני יושב ככה ומכניס עוד ביס ובולע, והוא מסתכל עליי כמו איזה מלאך קדוש ככה, פרוש, איש אלוקים, מסתכל עליי איך אני אוכל – אתה מתחיל להרגיש באימה, ככה כזה: תשמע, עזוב, אני מעדיף לא לאכול, מעדיף לא לאכול."

הרובד הבהמי שבאדם

ואגב, אתם יודעים שיש כמה דברים שאנשים בשום אופן, סתם אנשים מן היישוב, לא רוצים שיצלמו אותם. זה מאוד מעניין, זה בהתאמה מלאה למה שחז"ל אומרים שבהם האדם שווה לבהמה. הגמרא אומרת שבכמה דברים אדם שווה למלאך ובכמה דברים שווה לבהמה. הדברים שהוא שווה בהם לבהמה, הגמרא אומרת שהוא אוכל כמו בהמה, ישן כמו בהמה, שותה כמו בהמה ומשמש כמו בהמה, מתפנה כמו בהמה. בן אדם בכמה דברים שווה לבהמה.

בכל הדברים שבהם הבן אדם שווה לבהמה, הוא לא רוצה שיתעדו אותו. הוא לא רוצה. מה קורה, צלם בחתונה מגיע לבן אדם בדיוק כשהוא באמצע הפירוק של העוף, פתאום הוא מתרחק, צלחת מושך… אולי בכלל זה במקרה פה, כן? לא, הוא מרים את הכוס עם חיוך. מה קרה, חביבי? התחלת לאכול, תמשיך. אומר: "מה, אתה רוצה שיצלמו אותי בקלוז-אפ כשאני ככה לועס?" מה קרה? כל אחד מבין שזה בהמי.

זה סתם מסר מאוד מעניין לראות איך באמת הבן אדם קשה לו, גם גוי, לא דווקא יהודי, גם גוי שעדיין שומר על איזשהו צלם כלשהו, גם גוי לא מוכן שיצלמו אותו אוכל או ישן. מצד שני, עכשיו ייכנס לך לישיבה, לכולל, צלם, ויצלם עכשיו את אלה שלומדים, אלה שמתפללים, זה לאף אחד זה לא מפריע, נכון? אדרבה, יעשה יותר רעש ככה, תנועות עם היד גם, שזה מתפלל, אין לו בעיה, תצלם! אין לו שום בעיה, זה לא מפריע לו. אני פה כמו מלאך, על מה אתה מדבר? תצלם, אין לי בעיה. אבל כשאתה רוצה לצלם אותי ברובד הבהמי שלי, זה אף בן אדם לא מוכן.

אז אומר להם רב נחום משאדיק: "אז תגידו לי, בן אדם רוצה לאכול ויסתכלו עליו? זה הכנסת אורחים? הכנסת אורחים זה לאכול איתו, זה לשמש, לארח לו לחברה."

אז מה השם אלוקיך שואל מעמך? בכל זמן ובכל עת יש את הדרישה המיוחדת. לא לנהוג לפי ההרגלים, לא לנהוג לפי מה שאני עושה כבר שלושים שנה, לא! זה עבד של עצמו. עבד של ריבונו של עולם שואל את עצמו תמיד: מה עכשיו ריבונו של עולם רוצה? כעת, מה הקדוש ברוך הוא מבקש ממני?

מפגש רב אשי ומנשה המלך בחלום

יש גמרא, גמרא שאני בטוח שרוב הציבור מכירים, אבל אני גם בטוח מאידך גיסא שאחרי שתשמעו אותה היום, אתם תכירו אותה בדרך חדשה. לא רעיון שלי, זה רעיון של הרב שטיינמן, אבל כשתשמעו את ההערות, אתם תבינו שבאמת זה פלא איך הבנו את הגמרא לפני שראינו מה יש לו להעיר עליה.

גמרא מאוד מפורסמת, הגמרא אומרת שרב אשי ישב ומסר שיעור לתלמידיו, גמרא בסנהדרין. אומרת הגמרא: ישב ומסר שיעור לתלמידיו ואמר להם: "היום אנחנו נדבר על חברינו." מי הם חברינו? אומרת הגמרא: רב אשי אמר להם: אנחנו נדבר על המלכים שהיו אנשים גדולים, אומר רש"י, תלמידי חכמים כמותנו, ואין להם חלק לעולם הבא. למה? בגלל המעשים הרעים שעשו, עבדו עבודה זרה, דברים נוראים.

אומרת הגמרא: אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא. מפתיע אותו בחלום הלילה מנשה, אחד מאלה שרב אשי אמור להזכיר מחר בשיעור. ומנשה נפגע, ומנשה אומר לו: "תגיד לי, חברך וחברי דאבוך קרית לן? מה, אני חבר שלך או חבר של אבא שלך?"

אומר לו: "מהיכא בעית למישרא המוציא?" תגיד לי שאלה: אתה יודע מאיפה בוצעים כשעושים המוציא, בוצעים פת, אתה יכול להגיד לי מאיפה בוצעים?

אומרת הגמרא: אמר ליה: לא ידענא.

איך אומרים היום? התקיל אותו. שאלה שרב אשי לא התכונן לה: מאיפה בוצעים המוציא? אומר לו רב אשי: איני יודע.

אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? מאיפה בוצעים המוציא את זה לא למדת, ואני חבר שלך? לי אתה קורא חבר שלך? הלכה כל כך בסיסית, פשוטה, אתה לא יודע?

אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא לה משמך בפירקא. בוא נעשה עסק: אתה תלמד אותי, אני מחר אמסור שיעור, אני אגיד: זה הלכה בשמו של מנשה. איזה יופי, שפתותיו דובבות בקבר, נו, מה יותר טוב מזה?

אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. יש גורסים: מהיכא דקדים בישולא. מהמקום ששמה היא נאפתה תחילה, מהמקום ששמה קרמו פניה תחילה.

אמר ליה: מאחר דחכמיתו כולי האי, מאי טעמא קפרחיתו לעבודה זרה? שואל אותו רב אשי: אז אני רוצה להבין, אתם הייתם כאלה חכמים, איך עבדתם עבודה זרה? איך זה מסתדר?

אמר ליה מנשה לרב אשי: אי הות התם, הות נקיטת בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. אם היית אז בזמני, היית מרים את שיפולי גלימתך כדי שתוכל לרוץ, והגלימה לא תפריע לך שלא תיפול, שלא תיכשל ברגליך בשעה שאתה רץ, מרוב שיצר הרע של עבודה זרה היה חזק בזמננו.

למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא. למחר, רב אשי אמר לתלמידיו: היום אנחנו נלמד על רבותינו. לא חברינו, הם לא חברים שלנו, הם רבותינו. דהיינו מנשה, הוא הרבי שלנו.

קושיות על סוגיית הגמרא

אומר הרב שטיינמן: אני לא מבין את הגמרא הזאת מההתחלה ועד הסוף, וזה באמת גמרא פלאית מאוד.

הוא אומר, קודם כול: תגידו לי, רב אשי היה בקי בהלכה? היה בקי ממנו? חותם התלמוד זה רבינא ורב אשי. יש הלכה שרבינא ורב אשי לא יודעים? כל הלכה דלא אמר מר בריה דרב אשי חתים עלה, היא לא הלכה. אז תגידו לי, איך ייתכן שמנשה שואל אותו דין ורב אשי אומר לא יודע? יש דבר כזה? יש דבר כזה שרב אשי לא ידע הלכה בדין?

אה, הוא רצה לתת לו צ'אנס, אתה אומר? כן, נחמד. יגיד כבודו… טוב. אומר, הגיע במיוחד, אני אחסום אותו? תן לו צ'אנס, כן, שירגיש טוב. בסדר, זה נחמד, אבל בוא באמת ננסה להבין מה כאן קורה, איך יכול להיות שהוא לא יודע?

מנשה אומר לו את הדין, רב אשי שומע, הוא לא מבקש דוקומנטים, לא רוצה הוכחות, לא שואל אותו מאיפה המצאת את זה, לא אומר לו: איך יכול להיות שיש הלכה שהגיעה אליך ואליי היא לא הגיעה? מה זה, מישהו פתאום בא אומר לו בחלום הלילה איזה הלכה והוא מקבל אותה?

ופלא יותר גדול: תגידו לי, קובעים הלכות על פי חלום? הלכה נקבעת על פי חלום? אם בחלום אומרים דין או הלכה, לא פוסקים כך! יש ספר של רבי יעקב ממרויש, הספר הזה נקרא, מי שיודע, 'שו"ת מן השמים'. והספר הזה, זה ספר שכולו שאלות ותשובות שהוא שאל בשמים, ולא נפסקה הלכה כמותו. לדוגמה, שם כתוב שתפילין דרבנו תם עיקר.

חלום מנשה ורב אשי

יש מישהו שכך נוהג היום להלכה? אין הלכה כמותו. ולמה? לא בגלל שאנחנו מפקפקים אם הוא בא מן השמיים, דווקא בגלל שאנחנו מאמינים שהוא בא מן השמיים, "לא בשמיים היא".

פתאום בא מנשה, אומר לו הלכה, ורב אשי למחרת דורש את ההלכה הזאת. על סמך מה מנשה אמר את הדברים? מהו המקור שלו? מהיכן מנשה למד בכלל את הדין הזה שאתה, רב אשי, דורש את זה בשמו? שההלכה הזאת הרי לא הגיעה אליך, רבי הקדוש לא כתב אותה, במשניות היא לא מופיעה, בברייתות היא לא נמצאת. מנשה אמר לך בחלום ואתה פוסק את זה בתור הלכה?

דבר נוסף, וזה פלא בפני עצמו: תגידו לי, חוץ מההלכה הזאת, את כל ההלכות רב אשי ידע או לא ידע? ידע. אז הוא אומר, מי גילה רז זה למנשה, שהלכה זו בלבד רב אשי לא יודע?

חשבתם פעם על השאלה הזאת? מאיפה? בשמיים אמרו לו: מנשה, לך תשאל אותו, תשאל אותו על בציעת הפת? ככה אמרו לו מן השמיים? שלחו אותו כדי להכשיל את רב אשי? ואם לא, אז איך מנשה ידע לשאול דווקא שאלה מתוך מאות אלפי ההלכות, שאת כולן רב אשי יודע, יש הלכה אחת שהוא לא ידע, ואותה שולחים אותו לשאול את, ובדיוק בול פגיעה, בדיוק את ההלכה הזאת הוא לא יודע? מה הפשט בזה?

תמיהת רב אשי על מנשה

עוד קושי הוא שואל: בעקבות זה הוא קורא לו "רבותינו". אומר, אז תגידו לי, מנשה ידע איזה דין, אז מנשה ידע איזה הלכה, מה יש להתפעל ממנו? תארו לעצמכם שפתאום מישהו יבוא ישאל את הרב עובדיה יוסף איזה הלכה, ונשמט ממנו לרגע איזה שהוא סעיף, קודם במשנה ברורה, לא יודע איפה, איזה משהו נשמט ממנו. מישהו יגיד לו: "הרב, כתוב שם כך וכך". "אה, נכון". הרב יוריד את הגלימה, יוריד את הכובע, "אתה רבי עכשיו, אתה רבי!" מה הוא רבך? בגלל שהוא ידע איזה הלכה שלרגע שכחת?

מה כוונת הדבר הזה שהוא נחשב להיות אדם גדול, והוא אומר לו: "הייתם כאלה אנשים גדולים"? זאת אומרת, שלא תבינו שהוא חשב שהם היו עמי הארץ. רש"י אומר, אומר הרב שטיינמן, תשים לב: "נפתח בחברינו", אומר רש"י, כך הוא אמר בהתחלה, "שהיו תלמידי חכמים כמותנו". הוא ידע שהם תלמידי חכמים. פה בהלכה הזאת מה הוא ראה? שהם אקסטרה תלמידי חכמים? מה הוא ראה? מה שינה אצלו את ההבנה שהייתה קודם?

זה כמו, אתם מכירים לפעמים שבאים כל מיני עמי הארץ, בדרך כלל אנשים בלי כיפה: "כבוד הרב, יש לי שאלה אליך, כבוד הרב, מי הייתה אמא של אברהם אבינו?" באים כאילו במין איזה שהיא שאלה מתחת לאדמה: "נו, אמתלאי בת כרנבו". הנה, הוא ידע משהו שהרב לא ידע. נו, ואז מה? מה זה אומר עליך? מה זה אומר? הרב יודע עוד 300,000 דברים שאתה לא יודע, אז מה זה אומר? מה באמת המהלך כאן להתפעל מכך שמנשה ידע איזה שהוא דבר שרב אשי לא ידע, ובעקבות זה הוא קורא לו "רבותינו"?

ועוד קושי שואל הרב שטיינמן, אומר: אני לא מבין, עכשיו הוא שואל אותו, אז איך עבדתם עבודה זרה? קודם שחשבתי שהייתם תלמידי חכמים, בסדר, הגיוני שתעבוד עבודה זרה, אבל עכשיו שאתה שואל יודע כזאת הלכה, איך עבדתם? קודם זה לא היה קשה לך איך עבדנו? עכשיו פתאום קשה לך, בגלל ששמעת את ההלכה הזאת, עכשיו קשה לך?

ההבדל בין קיום שבלוני לעבודה פנימית

זהו מהלך נפלא מאוד שהוא אמת לאמיתה של תורה. אומר הרב שטיינמן: אתה יודע למה רב אשי לא ידע את ההלכה הזאת? כי באמת אין כזאת הלכה. אין כזאת הלכה! ואם תגיד לי: אבל הנה, זה כתוב בשולחן ערוך – אחרי שרב אשי דרש את זה בבית המדרש, אז יש כזאת הלכה. אבל כששאלו את רב אשי, לא הייתה כזאת הלכה. מה כוונת הדברים?

בא מנשה ושואל את רב אשי, אומר לו: תגיד לי, אתה קורא לי "חברינו". אני רוצה שתבין שהדור שלנו היו אנשים גדולים, הדור שלכם הם אנשים קטנים, ואתה רוצה שאוכיח לך? הוא אמר לו: תגיד לי, מהיכן אתה בוצע את הפת? מאיפה אתה בוצע את הפת?

שימו לב, אומר הרב שטיינמן, אם רב אשי היה עונה לו: "שאלה טובה שאלת, יגעתי וטרחתי כבר זה זמן רב כדי לנסות להבין מהיכן בוצעים את הפת, ועדיין לא עמדתי על תשובה לה", היה אומר לו מנשה: "אתם אנשים גדולים".

מה בעצם הפריע למנשה? שרב אשי אמר לו: "לא ידענא". "לא ידענא" במילים פשוטות – זה לא העסיק אותי, לא חשבתי על זה. אמר לו: לא חשבת על זה? בוא אני אסביר לך איזה סוג אנשים היו בזמני. הוא אומר לו: בזמננו כשבן אדם היה לוקח פת כדי לבצוע, הוא אמר: אני רוצה עכשיו לברך את ריבונו של עולם. לברך את ריבונו של עולם צריך לברך על הדבר החשוב, על הדבר היפה. יש הלכה של שלמה וחצויה, מברכים על הפת השלמה; פת קיבר, פת נקייה, מברכים על הפת הנקייה. יש הלכות שהברכה, ככל שעושים אותה על דבר יותר משובח, יש בזה יותר פאר וכבוד לריבונו של עולם.

הוא אומר לו: בזמננו אנשים היו מעמיקים בעבודת השם. אנשים לא היו עובדים שבלונית, הם היו עובדים כדי לנסות לראות איך אני יכול לעשות נחת רוח לריבונו של עולם. אז כשהם לקחו פת, הם התחילו לשאול את עצמם: במה יהיה יותר נחת רוח לריבונו של עולם כשאני אבצע כאן את הפת? ואז הם אומרים לעצמם: הרי יש הלכה של ראשית עריסותיכם, יש הלכה של ביכורים, ההלכות האלה מבטאות – הדבר הראשון הוא החשוב. ראשית תרומותיכם, הדבר הראשון הוא המשובח, זה הביכורים, זה חלב, את זה תקריב להשם. מאיפה התחילה האפייה? כנראה בזה יהיה יותר רצון ונחת רוח לריבונו של עולם, ועל זה היינו בוצעים.

חשבתם על זה פעם? אה, אתם אנשים קטנים, אבל בדורנו חשבו גם על דברים כאלה. לכן רב אשי בכלל לא שואל אותו מה המקורות שלך, מכיוון שרב אשי לא מבין שיש כאן איזה שהיא הלכה שהוא בא למסור לו למשה מסיני, לא, הוא בא לומר לו: אדוני, בוא תתבונן איך מעמיקים בעבודת השם, בוא תתבונן איך מתבוננים בעבודת השם. לא עובדים רק ככה מתוך הרגל, מתוך מלומדה, מתוך שאדם פועל בצורה שבלונית כי ככה הוא רגיל וככה הוא עושה וכך במשך שנים.

היצר הרע של עבודה זרה

ולכן רב אשי כל כך מתפעל. אומר רב אשי: תלמיד חכם, יכול להיות שיעבוד עבודה זרה, אין לו ביטוח. אבל אדם שמחפש דרכים בעבודת השם, אדם שבכל דבר חושב, מעמיק, מתבונן: במה יהיה נחת רוח לריבונו של עולם? פה יש לי קושי: אדם כזה איך יכול לעבוד עבודה זרה? זה לא מסתדר. זה לא מסתדר! תלמיד חכם אין לו ביטוח, ירבעם כתוב שכל חכמי ישראל היו כעשבי השדה לפניו, תורה חדשה הייתה לו, ואף על פי כן עבד עבודה זרה. תלמיד חכם יכול להיכשל בעבודה זרה, אין לו ביטוח, אבל מישהו שכל הזמן מחפש דרכים איך לעבוד את ריבונו של עולם ומה השם אלוקיך שואל מעמך, אדם כזה איך הגיע לעבודה זרה? זה פלא עצום.

אומר לו מנשה: אתה צודק, אבל אם היית חי בזמננו, היית מבין שהיצר הרע כל כך נורא, כל כך חזק לעבודה זרה, וממילא השאלות שלך היית מבין שהם לא במקום. כשיש יצר הרע כזה עוצמתי, יצר הרע כזה גדול, אין מקום לבוא ולשאול איך עבדתם עבודה זרה. עבדנו עבודה זרה כי היה ניסיון שאין לך בו בכלל השגה, שאין לך בו בכלל הבנה.

מה השם דורש ממך ברגע זה

החזון איש סיפר לרב חיים קניבסקי על אבא שלו, שאבא שלו היה כבר באחרית ימיו, הוא היה כבר אדם קצת חולה ולא בטוח שהיה מסוגל לצום את יום הכיפורים. הוא ניגש לרופא. הרופא היה שומר שמיים, בדק אותו, אמר לו: תראה, אתה מן הדין יכול לצום, אבל בשלב שאתה מרגיש שאתה צריך לאכול, אתה מרגיש צורך לאכול, אמר לו: על המקום אתה מפסיק את הצום ואוכל. זאת אומרת שיש לך איזה שהוא צורך, סימן שהגוף מאותת, אסור לך להמשיך לצום.

מספרים עליו, ככה הוא סיפר לרב חיים קניבסקי, אמר לו: אבא שלי צם עד עשר דקות לפני יציאת הצום. עשר דקות לפני יציאת הצום, לפני מוצאי יום כיפור, הוא אכל.

כמה מאיתנו היו עושים את זה? "נו, בחייך, עוד עשר דקות נעבור את זה. עוד עשר דקות ואז אני אוכל". למה? כי אנחנו אנשים של לסמן וי. עשיתי, זהו, סימנתי וי. אם באמת היה מעניין אותי מה ריבונו של עולם עושה, הייתי מתנהג כמו אבא של החזון איש. ואז הייתי אומר: עד עכשיו חובתי היא לצום, מרגע זה חובתי היא לאכול כי זה הרצון האלוקי שאני אוכל.

פעם החפץ חיים אמר ליהודי שאסור לו לצום, אמר לו: אתה חולה, אסור לך לצום. אמר לו: כבוד הרב, אני כל החיים צמתי, אין מצב שאני אוכל ביום כיפור. עוד פעם, תראו מה זה בן אדם שלא מסוגל לצאת מהקיבעון שלו. מה זה אין מצב? למה צמת? כי השם אמר. אמר לו החפץ חיים: עכשיו השם אומר תאכל. לא, לא מסוגל. לא מסוגל. עוד פעם, תראו מה זה בן אדם מקובע. אחרי יום כיפור הוא בא לרב בתרועת ניצחון, אומר לו: כבוד הרב, אני צמתי כל יום הכיפורים. אמר לו החפץ חיים: אתה לא צמת, אתה פשוט לא אכלת.

אתם מבינים? יש צום ויש דיאטה. מה זה צום? עשיתי רצון אלוקיי. זה רצון אלוקיך? זה מה שהוא ציווה אותך? הוא ציווה אותך לאכול. הוא ציווה אותי לצום ואותך לאכול. לכל אחד יש את הציווי שלו. אלא מה? אני לא מסוגל. אה, אני לא מסוגל, אני לא עובד את השם, אני לא עושה מה שהשם רוצה, אני עושה לפי המסוגלויות שלי. אוי ואבוי אם אברהם, אם יצחק, אם יעקב היו מתנהגים כך. אוי ואבוי אם זאת הייתה הדרך שלהם, לא היה לנו את האבות הקדושים.

החוכמה היא זה "מה השם אלוקיך שואל מעמך", כי לכל זמן ועת לכל חפץ, בכל רגע ובכל זמן יש את הדרישה הייחודית מהאדם. ברגע זה מה הקדוש ברוך הוא מבקש? כעת מה הקדוש ברוך הוא שואל? ולכל אדם זה משתנה, ולכל עת זה משתנה, ותמיד האדם צריך לשאול: כעת מה ריבונו של עולם רוצה? כעת מה הקדוש ברוך הוא מבקש ממני?

סיפורים על גדולי ישראל

רבי ישראל מסלנט מסופר שהוא פעם פגש את המהרי"ל דיסקין, והמהרי"ל דיסקין שאל אותו: מה אתם עושים? אמר לו רבי ישראל מסלנט על הפעולות שלו. אתם יודעים שהוא באחרית ימיו נסע לצרפת, והוא שמה פעל אצל סטודנטים, היה מוסר להם שיעור בעין יעקב, בעלי בתים היה מוסר להם שיעור בנביא, ועוד כל מיני פעולות מהסוג הזה. שמע את זה המהרי"ל דיסקין ואמר לו: זה מתאים ליכולות שלכם?

שאלו את הרב מבריסק: מי הגאון שבדור? הוא אמר: רבי ישראל מסלנט. זאת אומרת, לא היה גדול ממנו, זה היה הדור שגם היה את המהרי"ל דיסקין, והוא אמר: הגאון שבדור זה רבי ישראל מסלנט.

יהודי שהיה לו בן שהלך לאוניברסיטה, חזר אחרי שנתיים, יצא לתרבות רעה. חזר אחרי שנתיים, אז האבא שלו שאל: תגיד, מה אתה עושה? מה עשית שנתיים באוניברסיטה? הוא אמר לו: אבא, אני המצאתי, פיתחתי מכונה, קומביין, שגם קוצר, וגם אוסף, וגם חותך, וגם… ממש נתן לו רשימה של מטלות.

אמר לו: בשביל זה בזבזת שנתיים? אמר לו: תביא לי עיפרון. הוא לקח נייר, במשך עשר דקות הוא שירטט לו, ואמר לו: הדבר הזה עושה את כל מה שאתה צריך.

הבן הסתכל על החותן שלו, הוא אמר לו: "אבא, על זה אני עובד כל כך קשה". אגב, הקומביין שלו מוכר היום, זה נקרא "ליפקין", קרוי על שמו, זה ליפקין מהצבא, הוא גם צאצא שלו, של רבי ישראל מסלנטר.

על כל פנים, הייתה לו גאונות אדירה. פעם אחת החליפו לו את הדפים עם המראי מקומות, יש מי שמכיר, סיפור מפורסם, והוא מסר שיעור על פי המראי מקומות ההזויים שמישהו כתב לו, בלי שום קשר. מסר על זה שיעור, תוך שתיים-שלוש דקות הכין שיעור, והכול בראש.

הוא אומר שרבי ישראל מסלנט בצעירותו חשב להיות צדיק נסתר. הוא תכנן בכלל… הוא למד את כל הש"ס בעל פה, והוא תכנן להיות נגר. הוא למד כבר, התחיל ללמוד את מקצוע הנגרות, הרגיל את עצמו להתפלל תוך שלוש דקות תפילת שמונה עשרה, להתנהג כבעל בית פשוט, ותוך כדי עבודה ללמוד תורה. ובאמת כבר כמעט התחיל, רק כשהוא ראה את צרת הדור, אז הוא אמר: "אני לא מבין, איך יכול להיות בדור כזה צדיק נסתר?". אמרו לו שיש צדיק נסתר. הוא אמר: "אתם יודעים מה זה צדיק נסתר?". הוא אמר: "זה כמו, רחמנא ליצלן, יש פיגוע, ואז מבקשים מכל אחד, כל מי שיכול לעזור שיבוא יציל, ואחד דחף, יש פה פרופסור מנהל מחלקה, אבל הוא פרופסור נסתר, הוא לא רוצה להתגלות, הוא לא רוצה שידעו, הוא נסתר. אנשים מתים פה, מה נסתר?! מה נסתר?!". רבי ישראל מסלנט הוציא עצמו מהנסתרות כדי לזכות את הדור.

מה השם דורש ממך: המהרי"ל דיסקין והמלבי"ם

ואז הוא אמר לו, הרב אמר, ריבליס אמר לו: "תגיד לי, זה מתאים ליכולות שלכם?".

אמר לו רבי ישראל מסלנט: "ומי יעשה את זה לפניי? מי יעשה את זה לפניי? זאת אומרת, יש מישהו אחר במקומי שיעשה את זה?".

כשהמלבי"ם כתב את החיבור שלו, ופנו אליו לשאול אותו: "מה, הרב הרי התחיל לכתוב את 'ארצות החיים', זה חיבור בעמיקות שהמשנה ברורה מביא אותו בכל סימן, בכל סימן מתחילת השולחן ערוך מצטט אותו. למה הרב לא ממשיך?".

אמר לו המלבי"ם לחפץ חיים, הוא אמר לו: "אם אתה תמשיך את מה שאני התחלתי בחיבור שלי על התנ"ך, כי זה התשובה לדור שלנו להשכלה", הוא אמר לו: "אני אמשיך לכתוב את 'ארצות החיים'".

אמר לו החפץ חיים: "את זה אני לא מסוגל. לכתוב את המלבי"ם על התנ"ך אני לא מסוגל".

ואז הוא המשיך. זאת אומרת, הם ראו: זה מה שהשם מבקש ממך, זה מה שהקדוש ברוך הוא דורש ממך. אז אמנם היכולות שלך הן אחרות, אבל כשזה נדרש, אז אביי הולך להפריד בין בני זוג, ורבי עקיבא הולך ללמד איזשהו ילד שלא מובן לנו בכלל מה הוא עושה איתו, ואברהם אבינו מתגבר על יצרו, ויצחק ויעקב, וכל הגדולים הללו עושים הרבה מעבר למה שהיינו מצפים מאדם כזה, אדם ביכולות שלו ובמסוגלויות שלו.

גאונותו של המהרי"ל דיסקין בקובנה

אגב, הוא הצליח לשכנע, כיוון שמהרי"ל דיסקין אמר: "אני לא מסוגל לזה".

הוא אמר: "אתה לא מסוגל לזה? אבל על כל פנים אתה יכול לעזוב את מזריטש וללכת לקובנה, ובקובנה צריכים רב, שיש שמה כבר התחלה של התדרדרות, במזריטש לא צריכים אותכם, יש פה אנשים יראי שמיים". הוא שמע לו, הוא עזב את מזריטש והלך לקובנה, ושם התחיל להעמיד הדת על תילה.

וגם הוא היה גאון אדיר, על מהרי"ל דיסקין מובא, כשהיה רואה עץ, היה אומר כמה עלים יש בו.

פעם אחת שאלו את רבי חיים זוננפלד: "הרב, איך אפשר לדעת שמה שהוא אומר זה נכון?".

הוא אמר לו: "תקטפו שלושה עלים מבלי שהוא יראה, ותשאלו אותו שוב". וכך היה. שאלו אותו שוב, והוא אמר להם בדיוק אותו מספר פחות שלושה עלים.

גאונות אדירה. פעם מישהו הביא לו לקרוא מכתב, אמר לו: "הרב, איזה קרוב משפחה שלי שואל אותי פה שאלה מאוד מורכבת, ואני שבוע ימים שובר את הראש. הרב יעיין בזה". הרב קרא את זה כך ממש בריפרוף, ענה לו תשובה, החזיר לו את המכתב ונפנה לענייניו. היהודי הזה חזר הביתה, קרא בנחת, אמר: "אני שבוע ימים שובר את הראש, הרב באמת הסתכל כמו שצריך?". טוב, אחרי זה החליט לחזור אליו שוב. אומר לו: "כבוד הרב, הרב מוכן אולי עוד פעם לעיין בעניין, כיוון שיש פה עוד צד ועוד…". אמר לו המהרי"ל דיסקין: "תנוח דעתך, אני עיינתי מספיק". הוא אמר לו: "אם אתה רוצה לדעת, יש פה 718 מילים במכתב", והחזיר לו אותו. היהודי הלך הביתה וספר, בדיוק כמו שהרב אמר לו.

כשהיה מסתכל על חומה, הוא היה אומר כמה אבנים יש בה. שאלו אותו: "הרב, מאיפה הכוח הזה?".

אז הוא אמר: "תגיד, כשאתה רואה פה שתי כוסות, אתה סופר אותם? זה נסקרים בסקירה אחת, נכון? במבט אחד אתה רואה פה שניים".

אמר לו: "הרב, אני רואה במבט אחד שלושת אלפים".

כך אמר לו המהרי"ל, גאון עצום. אבל הוא הבין שזה מה שעכשיו הדור דורש, זה מה שעכשיו נצרך, ואם זה מה שנצרך, זה מה שצריך לעשות.

הרב עובדיה יוסף ומסירת נפש לציבור

והרב עובדיה יוסף, זה לא היה אותו דבר? הרי באותו זמן שהוא היה מוסר שיעור לבעלי בתים, הוא היה יכול לכתוב עוד תשובה בהיתר עגונה, ועוד תשובות, והרי יש חלקים מהחזון עובדיה שלא הושלמו, וכתוב: "כאן נשבה ארון האלוקים" באמצע הלכות תרומות ומעשרות, אני לא זוכר איפה. היה יכול להמשיך את זה, אבל לא, הוא העדיף לבנות את הדור הבא. ומכיוון שהדור הבא, של אלה ששלחו את הילדים שלהם לישיבות, זה תלמידים שלו, זה כאלה מתוך מה שהוא הנחיל. זאת אומרת, אמנם נראה שאני יכול וצריך לעשות דברים אחרים, השאלה מה השם אלוקיך שואל, אתה שואל את עצמך מה הקדוש ברוך הוא רוצה, או שאתה עושה מה שאתה רוצה?

צא מדירת קבע: היציאה מהקיבעון

בואו נחזור, רבותיי, למה שפתחנו. אנחנו פתחנו בשאלה, שאלנו: אנחנו יושבים בסוכות, והתורה אומרת: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי", ושאלנו מה המסר? מה רוצים לומר לנו בזה? אדרבה, אדם צריך להיות קבוע, אדם לא צריך להיות עראי. כמו שהסברנו כעת, התשובה עולה מאליה: הבן אדם צריך לדעת, אסור להיות מקובע. כי מקובע פירושו אדם שבונה משבצת, מתיישב בה, ומכאן הוא לא זז, "כי זה הוא אני, כי אלה הטבעים שלי, כי לזה הורגלתי". אומרים לך: לא, אדרבה, אתה צריך לצאת מדירת קבע. המקום ששם נהיה לך קבוע, משם תצא. כי אם עכשיו הקדוש ברוך הוא דורש דרישה ממך, זה מה שאתה צריך לעשות עכשיו.

לא להגיד "לזה אני לא רגיל", או "את זה אני לא עושה", או "כך אף פעם לא נהגתי". כי אם עכשיו מבקשים את זה ממך, זה מה שאתה צריך לעשות עכשיו. כי זה הדרישה של הריבונו של עולם, כי זה מה שהשם שואל מעימך. צא מדירת קבע, תצא מהקיבעון, תצא מההרגלים, ותעשה את מה שהקדוש ברוך הוא שואל.

אברהם אבינו והמסר של מצוות סוכה

ולכן אברהם אבינו, שהוא זה הראשון, כמו שראינו אצל אברהם, אצל יצחק, אצל יעקב, כל אחד מהם נמדד בדברים המנוגדים להרגלים שלהם. מי הראשון? זה היה אברהם אבינו. אומר הקדוש ברוך הוא: "אתה בזכותך היו ענני כבוד, ובזכותך לאחר מכן ישבו בסוכה". מה הוא המסר? "בזכותך ישבו בסוכה", פירושו של דבר: כיוון שאתה הראשון שיצאת מהקיבעון, אתה הראשון שלא פעלת על פי טבע. הטבע הוא חסד, אבל אני מסוגל להתאכזר כי הקדוש ברוך הוא ציווה. אני מסוגל להשיג גבורה שבחסד, כי זה מה שהשם עכשיו רוצה.

מי שמסוגל כך לפעול, הוא מאור האומה, הוא הסמל לכל הדורות הבאים אחריו. ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: בזכותך תהיה מצוות סוכה. מצוות סוכה שמלמדת תצא מהקיבעון, שמלמדת תעשה את מה שצריך לעשות ולא את מה שאתה רגיל לעשות, זו המצווה שמתחילה עוד מאברהם אבינו, כי אברהם אבינו הוא הראשון שיסד את הדרך לא לעשות את מה שאתה רגיל לעשות, אלא את מה שאתה צריך לעשות.

נח, לדוגמה, לא פעל כפי הנרצה ממנו, כי נח היה צריך לצאת מההרגלים שלו וללכת ולדבר עם העם. נח לא עשה את זה, נח בנה תיבה ונגמר. אבל אברהם אבינו היה מסוגל לצאת מההרגלים שלו ולפעול על פי הרצון האלוקי, הוא מנחיל לנו את מצוות הסוכה, בזכותו ענני כבוד, ובזכותו עם ישראל יושבים בסוכות.

הקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו שבעזרת השם נזכה לממש את מה שאנחנו יכולים ומסוגלים, ולצאת מהקיבעון ולדעת: צא מדירת קבע, לצאת ממה שהורגלנו אליו, ולעשות תמיד את מה שהקדוש ברוך הוא שואל ומבקש ממני בכל רגע נתון.

וצריך וחייבים לסייג, שחייבים הכוונה של אדם גדול. לפעמים בן אדם יכול לצאת מהקיבעון ולעשות שטויות. אדם צריך לדעת מה השם שואל מעימך, ואם הדברים באמת מצריכים מחשבה והתבוננות, שישאל אדם גדול. אבל בוודאי לדעת לא לעשות את מה שאני רק רגיל לעשות, לא לחיות על פי הטבעים שעל פיהם אני קיבעתי את עצמי כבר מגיל צעיר, ולאחר מכן כגבורה מגשימה את עצמה מתנהג בהם, אלא לעשות את מה שהקדוש ברוך הוא שואל ממני, ובזה אנחנו יודעים שעשינו וקיימנו את הרצון האלוקי. כנזכנו השם לשבת בסוכת עורו של לווייתן, אמן ואמן.

*

סוכות – מבחן לחפץ ה' בנו!

חג סוכות מגיע לאחר הימים הנוראים. הגאון הרב מתתיהו סלומון, משגיח של ישיבת לייקווד בארצות הברית, עומד על העניין הזה.

הוא מקדים את התמיהה של הגאון רב דניאל מובשוביץ, שהיה ראש ישיבת קלם: אנחנו אומרים "אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות". ריבונו של עולם, תכתוב אותנו בספר הזכויות. והוא שואל, מה זאת אומרת? איזה מין בקשה? לכאורה זו בקשה מגוחכת: תרשום אותי כמי שיש לו זכויות, תרשום. מה זה תרשום? אם יש לך זכויות, אתה רשום; אם אין לך זכויות, אז מה זה תרשום? אתה אומר, "תרשום אותו, יש לו זכויות" – "אין לו!". "לא, ריבונו של עולם, מכל מקום תרשום אותי". מה זה? לדבר הזה אין לו בכלל הבנה, "תרשום אותי בספר זכויות"?

ההסבר: בקשה להזדמנויות של זכות

אז הוא מסביר שבעצם אין הכוונה תרשום אותנו בספר זכויות שכביכול יירשמו לנו זכויות שלא עשינו, לא זו הכוונה. בפרט שה' אלוקים אמת, אז לא שייך שירשמו אותנו עם זכויות שאין לנו. אלא הוא מסביר שהבקשה פה בעצם בקשה על להבא.

הרי אנחנו יודעים שמגלגלים זכות על ידי זכאי. פירושו של דבר, כדי לזכות לזכויות, אתה צריך להיות זכאי ואז יגלגלו בשמיים זכויות על ידך: שבעניין הזה אתה היית שליח מצווה, ובעניין ההוא על ידך סייעו לאישה אלמנה ההיא, ובעניין הזה אתה היית שותף בסיוע למצווה ההיא. הזכויות יתגלגלו על ידך.

החפץ חיים ושרה שנירר

מספרים על החפץ חיים, שכשבאו מקטרגים כנגד שרה שנירר ואמרו לו, "רב'ה, אוי ואבוי, יש כאן מישהי שסוטה מדרך המסורה לנו והולכת ומלמדת בנות ישראל תורה. הרי כתוב שכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, והיא אוספת בנות ישראל ועושה להם סמינר ועושה…". שמע את זה החפץ חיים ואמר, "אוי, אוי, יש זכות כזאת גדולה בעם ישראל ולי אין חלק בה?". שומעים? מה כאב לחפץ חיים? גילגלו פה זכות, למה לא על ידי? למה לא על ידי? למה לא הייתי שותף? למה לא אני פעלתי בעניין? למה לא התרמתי לצורך הנושא הזה? הרי מגלגלים כאן זכות, אז מגלגלים כאן זכות, למה לא הייתי חלק מהגלגול זכות הזה?

יוצא אם ככה, שכדי לגלגל זכות על ידי צריך בשביל זה זכויות, זה לא פשוט. אגב, הסיפור עם החפץ חיים היה שבסופו של דבר הוא אמר להם, "נכון, אתם צודקים מאוד שבאמת כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, אבל היום המצב הוא שזה לא כאילו מלמדה תפלות, אלא הבנות הללו הולכות לגימנסיה ואז הן לומדות תפלות ממש. אז עדיף שאצל שרה שנירר יהיה כאילו מלמדה תפלות, מאשר ילכו ללמוד תפלות ממש בבתי הלימוד של הגויים". אז הוא אמר, "בוודאי שזה הצלה לדור". ומי שיודע, היא באמת הצילה את הדור. גדולי ישראל אמרו שמי שהציל את הדור זו שרה שנירר, שהלכה וגידלה דור של בנות שביקשו להתחתן עם בני תורה. כי בלי זה, אף אחת לא רצתה להתחתן עם בחורי ישיבות. "מי? הוא הולך ללמוד? מי יפרנס אותי? מי ידאג לי?". אז הבנים למדו באטמוספירה רוחנית של שאיפה ללימוד ולדור של תלמידי חכמים, וברוך השם. אבל אף אחת לא רצתה להתחתן איתו. היא חיפשה סנדלר, לא חיפשה אברך, מישהו שיפרנס אותי. מי גידל דור של בנות עם שאיפות כאלה גדולות לתורה, שהיום השאיפות של הבנות עוד יותר גדולות משל הבנים? זה שרה שנירר. החפץ חיים כבר ראה אז את העוצמה האדירה שיש בכל המהלך הזה.

ספר הצ'אנסים

על כל פנים, אנחנו מבינים שכדי לזכות לזכות, צריך שלבן אדם יהיו זכויות קודמות, ועל ידי זה יגלגלו זכות על ידי זכאי. וזה מה שאנחנו בעצם באים כאן ואומרים לו, "ריבונו של עולם, כתבנו בספר זכויות. אם יש לך איזושהי שליחות טובה, ריבונו של עולם, דע לך אני תמיד מוכן ומזומן להיות שליח, ואדרבה, תטריח אותי. אל תגיד אני לא רוצה להטריח אותך, תטריח אותי להיות שליח כדי לקיים זכות, כדי להיות מאלה שמגלגלים זכות על ידם. כתבנו בספר זכויות, תכתוב אותי בספר ששם כתובים אלה שעל ידם מגלגלים זכויות להבא". יוצא אם כן שכל הבקשה היא על להבא, זה לא תכתוב אותי בספר זכויות על משהו שעשיתי בעבר ואין לי בעצם זכויות להיכתב.

אבל צריכים לדעת שבעצם אין הכוונה כאן דווקא למצוות של זיכוי הרבים. כל מצווה ומצווה היא בעצם זכות לו לאדם, וכל הזדמנות של זכות זה טובה וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו, שהקדוש ברוך הוא זימן לי עוד זכות לקיים מצווה, עוד זכות לעשות את רצונו. ובעצם כל העתיד שלנו, אומר רב דניאל מובשוביץ, כל העתיד שלנו כלול בתפילה הזאת, שאנחנו מבקשים: ריבונו של עולם, תכתוב אותנו בספר הצ'אנסים, זה ספר זכויות. בספר שבו כתובים כל אלה שאתה נותן להם הזדמנות לזכות, כאלה שאתה נותן להם צ'אנס כדי לקיים מצווה.

כמו שבן אדם מבין שיש לפעמים איזשהו פרויקט מסוים שכל מי ששם שם כסף יצא עשיר גדול. בזמנו, החזון איש המליץ לאנשים, "תקנו קרקעות בבני ברק, תקנו קרקעות בבני ברק". ואלה ששמעו לו, עשירים גדולים היו אחר כך. כץ היה לו פרדס, תראו מהפרדס שלו מה עשו – שכונה שלמה. ברמן היה לו פרדס, תראו מהפרדס שלו מה עשו – שכונה שלמה, פרדס ברמן. ועוד כל מיני אנשים שקנו שטחים וקנו מקומות, והמקומות הללו הפכו להיות מקומות עתירי ממון, כיוון שכל שטח שאז נמכר כאן בגרושים, לאחר מכן היה פוטנציאל אדיר לסכומים אדירים. החזון איש כבר מראש ראה את הפוטנציאל.

אז ככה אדם צריך להבין ברוחניות: "כתבנו בספר זכויות", ריבונו של עולם, שאם יש הזדמנות שאני לא אפספס אותה; שאם יש הזדמנות של זכות של מצווה, שהיא לא תעבור לידי. תכתוב אותי בספר של אלה שזוכים בזכויות, של אלה שיהיה להם הרבה הזדמנויות כדי לזכות בזכויות שיש בהם חיי נצח.

מהות "זמן שמחתנו"

אחרי שאנחנו יוצאים מהימים הנוראים, אומר הרב מתתיהו סלומון, המשגיח של לייקווד, אנחנו נכנסים מיד ל"זמן שמחתנו". בזמן הזה אנחנו מצווים לשמוח לפני השם על ידי ארבעת המינים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' ושמחתם לפני ה' אלוהיכם".

ובאמת צריך להבין מה העניין הזה של השמחה? מה רוצים מאיתנו כעת שמצווים אותנו לשמוח? ובכלל לא מובן, למה תלו את זה בזמן? אנחנו מגדירים את זה "זמן שמחתנו". מילא "זמן חרותנו" אני מבין, פסח זה הזמן שבו יצאנו לחרות. "זמן מתן תורתנו" אני גם מבין, שבועות זה הזמן שקיבלנו תורה. אבל מה הקשר ל"זמן שמחתנו"? זה זמן שבו מה? שבו הזמן של השמחה? איך השמחה מחוברת לזמן? מה הקשר של השמחה לעניין הזמן?

למעשה, המצוות שיש לנו כאן גם כן לא נותנות הסבר. כי אם תגיד בגלל מצוות לולב, בגלל מצוות סוכה – נו, ואז מה? ובפסח יש מצוות קורבן פסח ויש מצוות אכילת מצה. למה אתה מבין שסוכה אמורה לשמח אותי, או לולב אמור לשמח אותי יותר מאשר המצוות שבחגים האחרים, שאתה קורא לזה "זה זמן שמחתנו, זה זמן של שמחה"?

קושיית הטור וביאור הגר"א על ענני הכבוד

הוא מסביר את הדברים על פי דברי הגר"א. דברי הגר"א מאוד מאוד מפורסמים בעניין מצוות הסוכה, הזכרנו אותם בעבר ואנחנו כרגע גם נזכיר אותם בהמשך, כי הרבה מקשרים את דברי הגר"א לכל מיני רעיונות הקשורים לימים הללו.

ידועה ומפורסמת קושיית הטור: הטור הרי שואל, למה אנחנו עושים סוכות בתשרי? הרי הסוכה היא כנגד היקף ענני כבוד. ענני כבוד היה כשעם ישראל יצאו ממצרים, ואם עם ישראל יוצאים ממצרים והם זוכים לענני כבוד, זאת אומרת שאת ענני הכבוד הם זכו להם בניסן, אז אנחנו צריכים בניסן לבנות סוכה. שואל הטור, מה אתה מחכה עד סוכות? מה אתה מחכה עד תשרי? ענני כבוד באו עוד הרבה קודם, מדוע אם כן אנחנו עושים את חג הסוכות מאוחר יותר?

אז יש את התשובה המפורסמת שאומרת, שהיות שענני הכבוד צריך אנחנו עושים סוכה כדי לבטא את הזכר להם, אם אתה תצא לסוכה בזמן שכולם באמת עוזבים את הבתים ויוצאים לסוכות, לא יהיה ביטוי לזכר לענני כבוד. כיוון שיגידו, "אה, כן, כנראה זה חם לו בבית, הגיע הקיץ, יצא מהבית, יצא מהמקום החם, הלך לסוכה". בזמנם היה מאוד מקובל שאנשים היו יוצאים, לא לכולם היה מזגן, והאנשים היו יוצאים מהבתים לסוכות. היו כאלה שהיה להם בתי קיץ, בתים מיוחדים, העשירים יותר היה להם בתים מיוחדים לקיץ; בתים שהיו גבוהים יותר, עם חלונות גדולים יותר, שהם היו מאווררים יותר. לא היה ביטוי לעניין של ענני הכבוד, אני עושה את זה בשביל המצווה. אז לכן אמרו לי, לא, כשכולם נכנסים הביתה, מתי זה? כשנגמר הקיץ, כולם עכשיו נכנסים הביתה, כבר מתחיל טפטוף, אנחנו עכשיו עוזבים את הבית ויוצאים לסוכה. אז ניכר למה הם עושים את זה? אה, זכר לנס, זכר לענני כבוד. אז באמת הדבר ניכר, אבל אם אתה יוצא לסוכה כשכולם יוצאים לסוכה ממילא, איפה ההיכר? טוב, זה ביאור מפורסם ומוכר.

אבל הגר"א, גם הביאור שלו מוכר, להגר"א יש מהלך נפלא ביותר. הגר"א נמצא בפירוש שלו לשיר השירים, פרק א' בפסוק ד'. הוא אומר: כשעם ישראל עשו את העגל, הסתלקו ענני הכבוד. ארבעים יום לאחר שמשה רבנו הוריד תורה, שמשה רבנו בעצם קיבל תורה, הוא עוד לא הוריד את התורה, ארבעים יום לאחר מכן עם ישראל עושים להם עגל מסכה. משה רבנו מגיע והנה הוא רואה את העגל, ואז עננים, ענני הכבוד, הסתלקו.

מתי חזרו ענני הכבוד? "פרוע כי פרעה אהרן" – מה זה פרוע? זה גלוי. עם ישראל נתגלו, אין את העננים הסוככים עליהם. "הוסר עדים מעליהם" – הם ענני הכבוד, לפי ביאור אחד. העם הולך בלא עננים. עד מתי עם ישראל נמצא במצב הזה? הוא נמצא כך מי"ז בתמוז, שי"ז בתמוז זה בעצם ארבעים יום לאחר חטא העגל, עד

בואו נעשה חשבון: אומר הגר"א, עד מתי? כתוב שמשה רבנו התחיל לעשות את המשכן, מאז שהתחילו לעשות את המשכן – חזרו העננים. מתי זה היה? בואו נתבונן: משה רבנו הרי ירד ביום הכיפורים עם הלוחות השניות. יום הכיפורים זה מתן תורה האמיתי בעצם, זה שנשאר לנו. משה רבנו יורד ביום הכיפורים עם הלוחות השניות, למחרת יום הכיפורים "ויקהל משה", הוא מצווה לעשות את המשכן, מתי זה? י"א.

הם הביאו נדבה בבוקר בבוקר – י"ב וי"ג, בבוקר בבוקר, פעמיים. אז בי"ב וי"ג העם מביא נדבה לצורך בניית המשכן. בי"ד כל חכם לב לוקח ממשה את הזהב, את הנדבה, במניין, במשקל, בדיוק כמה שהיה. מתי מתחילים לבנות את המשכן? בט"ו.

כשהתחילו לבנות את המשכן, אומר הגר"א, חזרו ענני הכבוד. עד אז לא היו ענני כבוד. כשהתחילו לבנות את המשכן, חזרו ענני הכבוד. יוצא אפוא שמתאים מאוד שחג הסוכות בט"ו, כי חג הסוכות הוא זכר לענני הכבוד. היות וכן, אז מתי אנחנו עושים את הסוכות? מתי שחזרו ענני הכבוד, בט"ו.

זכר לענני הכבוד שחזרו לאחר התשובה

יוצא אם ככה שהגר"א חידש לנו פה חידוש עצום. כי אנחנו מבינים שהסוכה היא זכר לענני הכבוד, ענני הכבוד שהקדוש ברוך הוא הושיב את בני ישראל בתחילה. אומר הגר"א: לא, הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהושיב הקדוש ברוך הוא את בני ישראל לאחר שנסתלקו. לאחר שנסתלקו ענני הכבוד וחזרו – זה היה בט"ו, אז הסוכה היא זכר לענני הכבוד הללו.

וזה אומר שבעצם הסוכה היא זכר לשמחה הגדולה שליוותה אותנו אחרי התשובה. יום הכיפורים, משה רבנו יורד ואומר לו הקדוש ברוך הוא: "סלחתי כדבריך", ואומר לו הקדוש ברוך הוא: סימן זה יהיה אות ומופת לבניך אחריך שביום הזה, עוון בני ישראל – אני סולח. יוצא אפוא שהייתה להם שמחה גדולה בעצם כפרת העוונות. השם מחל להם על חטא העגל, ואיפה הקדוש ברוך הוא מראה להם את זה? על ידי שהוא חוזר וחופף עליהם את עננו, על ידי שענני הכבוד חוזרים ומקיפים אותם כבתחילה.

"זמן שמחתנו" – השמחה על כפרת העוונות

יוצא אם ככה שזה היה זמן מיוחד ביותר. עכשיו אנחנו מתחילים להבין מה זה "זמן שמחתנו"? הזמן היה זמן של שמחה. כמו שאתה מבין שפסח היה זמן חירותנו, תבין שסוכות היה זמן שמחתנו. זה זמן שבו אנחנו שמחנו, ולכן הזמן הזה נקבע לדורות כזמן של שמחה על הסליחה, על המחילה של העוונות, של הכפרה של יום הכיפורים. מה היום שנקבע לשמחה על העניין הזה? זהו יום חג הסוכות.

שמחת בית השואבה – על מה שמחו?

רבי ירוחם ממיר מסביר בספר שלו "דעת חכמה ומוסר" שעיקר השמחה של "זמן שמחתנו" זה השמחה על הכפרה, זה עיקר השמחה, כמו שהסברנו כעת. והוא אומר: תשים לב, מה היו עושים בכל שבעה בחג הסוכות? שמחת בית השואבה. שמחת בית השואבה, שמחה במה היא? במה היו שמחים? ואל תגידו לי בלפידים, כי לא זה בעצם השאלה שלי. השאלה שלי: מהי סיבת השמחה? ולשמחה מה זו עושה? על מה השמחה?

כדי להבין על מה השמחה – תמיד כשאתה רוצה להבין על מה השמחה, אתה נכנס, רואה שמחה. על מה השמחה? תגיד רגע, מה? אומר: רגע, תהיה בשקט קצת, תשמע מה שרים. "ישמח חתני" – אני רואה שיש פה חתן. "בסימן טוב בן בא לנו" – תשמע מה שרים, אה, יש פה ברית מילה. אני אשמע על מה שרים, אני שומע ששרים שירי שבת – אני יודע, זה שבת. וכן הלאה, זו הדרך. תקשיב למה ששרים, אתה תבין על מה השמחה.

"אשרי מי שלא חטא" – שירת בעלי התשובה

בואו נקשיב לשירים שהיו שרים בשמחת בית השואבה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור בידיהם, ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות". בוא תקשיב מה הם שרו, מה הם היו אומרים: "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו" – אלו בעלי תשובה. "אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו".

אתה שם לב על מה השמחה? השמחה היא על התשובה. השמחה היא: "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו" – אלו בעלי תשובה, הם שמחים על התשובה. "אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו". זאת אומרת, אנחנו מבינים שהשמחה, השירים של בית השואבה, הם מגלים לנו שאופי השמחה היה על העניין הזה של התשובה. השמחה של חג הסוכות על זה שזכינו להיטהר ולהתקדש מהמציאות הנוראה של החטא, של העוון, שליוו אותנו במשך שנה שלמה. זה נקרא "זמן שמחתנו", זמן השמחה שבו אנחנו בעצם שמחים על המציאות שבה נפטרנו מאותם חטאים שליוו אותנו במשך כל החודשים האחרונים.

מדוע ענני הכבוד לא חזרו מיד ביום הכיפורים?

מה שצריך להבין, אם ככה: אז למה לא חזרו העננים מיד ביום הכיפורים, כשהקדוש ברוך הוא אמר למשה "סלחתי כדבריך"? מה קרה באותו זמן? הרי נמחל העוון. על מה אתה אומר לי שהשמחה של יום הכיפורים זה על מחילת העוון? אתה רואה שזה לא הלך מיידי. ארבעה ימים, אחרי ארבעה ימים הקדוש ברוך הוא מחזיר לנו את ענני הכבוד, ואז השמחה פורצת גבולות.

למה לא לפני כן? הרי השמחה תלויה במחילה, והמחילה הייתה כבר ארבעה ימים קודם. עם ה"סלחתי כדבריך" פתאום עננו חופף עליהם, איזה נפלא, איזה יופי, חזרו ענני הכבוד! למה צריך לחכות עד עניין חג הסוכות כדי ששמה יחזרו העננים, שהם יתחילו את מלאכת המשכן, ורק אז יתחילו העננים לשוב ורק אז בעצם השמחה? אם השמחה תלויה במחילה, יום הכיפורים הוא היום שבו צריכים ענני הכבוד לחזור ואז אנחנו צריכים לשמוח.

יסוד רבנו יונה: הצורך ברצון ובחפץ השם

כדי להבין את הדברים עלינו להקדים יסוד עצום שכתב רבנו יונה, שכל אדם חייב לדעת אותו, מכיוון שהיסוד הזה הוא יסוד גדול מאוד בעניין התשובה.

רבנו יונה בשער א', פסקה מ"ב, כותב: "ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאותיו, ושייחפוץ בו ויירצהו וייעתר לו כאשר אם לא חטא". אומר רבנו יונה: בעל התשובה, לא מספיק שהשם מחל לך את העוונות, לא מספיק. אתה צריך להרבות בתפילה למחות כעב פשעיו וכענן חטאותיו, שייחפוץ בו ויירצהו וייעתר לו כאילו לא חטא.

ההבדל בין מחילת העוון לחזרת הקרבה

שימו לב, הוא אומר דברים קשים: "כי ייתכן להיות העוון נסלח ונפדה מן הייסורים ומכל צרה, ואין להשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו. ותאוות הצדיקים מן ההצלחות להפיק רצון מהשם ושייחפוץ בהם". דבר נפלא מאוד כותב רבנו יונה.

אני אתן דוגמה שכולנו מכירים אותה: בן אדם, היה לו חבר טוב. בשלב מסוים הוא עשה משהו, דיבר כנגדו, לא עשה כמצופה ממנו, ובקיצור – נוצר סכסוך, נוצרה מריבה. זה יכול להיות בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין ילדים להוריהם – נוצרה מריבה, אש גדולה. טוב, לאחר מכן בא מישהו ופישר ביניהם, עשה איזושהי פשרה, ודיבר, והלך לפה והלך לשם, והם הגיעו למצב של חזרו להשלים ביניהם.

שלום קר לעומת אהבה אמיתית

טוב, חזרו להשלים ביניהם. תגידו לי, ההדורים יושבו? כל מי שיודע טיבה של מריבה, יודע שזה – איך מגדירים היום? "שלום קר". שלום קר. לא חזרה האהבה כמקדם, לא חזרה הידידות. דהיינו, בוא נשמור דיסטנס, אני נכוותי ממך ועדיין יש משקעים, מאוד לא פשוט לכל מה שהיה, ואתה רואה שהבן אדם, גם אם חזרו, אתה רואה שזה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר, אתה רואה שהחיבור והקירוב הם לא כמו שהיו קודם.

"ותאוות הצדיקים – להפיק רצון מהשם"

אומר רבנו יונה: תדע לך, אותו דבר גם כן בנתק של האדם מהקדוש ברוך הוא ובחיבור לאחר מכן על ידי התשובה. כי ייתכן להיות העוון נסלח – אתה שואל: ריבונו של עולם, אתה סולח לי? כן. אז רגע, אז אני לא אקבל ייסורים? לא תקבל ייסורים. אז לא יהיה עליי גזרות? לא יהיה עליך גזרות. אבל ריבונו של עולם, אתה אוהב אותי כמקדם? לא. אין להשם חפץ בו, מנחה לא ירצה מידו: לא, אל תקריב לי מנחה, תודה רבה, אין צורך, עכשיו אכלתי, תודה, באמת אין צורך, תזכה למצוות, תודה רבה לך.

זאת אומרת אנחנו מבינים שהאדם הזה הפסיד משהו עצום. הוא הפסיד את הקרבה להשם, את חפץ השם בהם. "ותאוות הצדיקים מן ההצלחות" – זה לא שיהיה לו וילה, זה לא שהוא יהיה משועי תבל, להיות מן העשירים. אתה יודע מה ייחשב בשבילי להצלחה הגדולה ביותר? "להפיק רצון מהשם ושייחפוץ בהם". זה תאוות הצדיקים. תשאל אותו: מה עומד אצלך ברום הפסגה, פסגת השאיפות? שיהיה להשם חפץ בי.

תפילה לסיעתא דשמיא ולחפץ השם

ואנחנו אגב מתפללים על זה כל יום ואנשים לא שמים לב: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו". זו השאיפה: ריבונו של עולם, שיהיה לך חפץ בי. שלא תגיד: חטאת, תעזוב, לא רוצה לראות אותך, בוא בסדר, מוחל לך, תעזוב, אבל לא רוצה קרבתך. שחס ושלום לא יהיה נמאס בעיני השם, אלא שהקדוש ברוך הוא יחפוץ בו, שהשם ירצה אותו.

יוצא אם ככה, שהאדם הגם שזכה למחילה, אבל ייתכן שסיעתא דשמיא, חפץ שמיים בו, כבר לא יהיה כמקדם. השם כבר לא יחפוץ בו. ואנחנו הרי יודעים שאלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו – אינו יכול לו. זאת אומרת שכל ההתמודדות שלי עם היצר הרע להבא תלויה בחפץ השם בי. ככל שהשם יהיה בו יותר חפץ בי, אז הוא יותר עוזר, ויותר מסייע בידי, ויהיה לי יותר סיעתא דשמיא שלא איכשל בשום חטא ועוון.

ולכן אנחנו מבינים שאין די ביום הכיפורים, אתה צריך מהלך נוסף.

מהלך נוסף כדי שלא רק יבטא: "סליחה ריבונו של עולם, אני מבקש מחילה, תמחול לי", "מחלתי, פדיתי אותך מן הייסורים", לא. מהלך נוסף שיגיד: "ריבונו של עולם, ועכשיו אני רוצה להתקרב אליך, ועכשיו אני רוצה ליישר את ההדורים, ועכשיו אני רוצה שיהיה חפץ השם בי".

אם ככה, בוא עכשיו נבין כמה נפלא כל המהלך שהיה כאן עם עם ישראל. עם ישראל עשה את העגל, והעגל זה עוון נורא ואיום, עוון כזה שהקדוש ברוך הוא אומר: "וביום פקדי ופקדתי". זה חטא שאת הריקושטים שלו אנחנו ממשיכים לקבל בכל דור ודור, את ההשלכות שלו ואת הניצוצות שלו אנחנו בכל דור ודור מקבלים.

ועם כל זה, היה פה איזשהו מהלך של מחילה גמורה. הקדוש ברוך הוא לא רצה להיפרע מאיתנו בדרגה מוחלטת, כי אז מה היה נשאר מעם ישראל? "הרף ממני ואשמידם". אז הקדוש ברוך הוא את הבלוק הזה חילק לחצץ, כדי שעם ישראל יישאר קיים. אבל עם ישראל מבקשים: "ריבונו של עולם, אנחנו רוצים מחילה גמורה. ריבונו של עולם, אנחנו רוצים מצב שנזכה להפיק רצון מהשם ושיחפוץ בנו", כדברי רבנו יונה.

איפה יש לנו גילוי שאחרי יום הכיפורים זכינו לזה? איפה יש לנו גילוי שהמחילה היא לא מחילה של "מחול לך ו… תזוז לי מהעיניים, לא רוצה לראות אותך, אבל מחול לך, מוחל לך אבל תלך, לא רוצה לראות"? איפה אנחנו נוכל לראות את הגילוי לזה?

באה התורה ואומרת: אחרי יום הכיפורים, אחרי הכפרה, היה חג סוכות. מה היה חג סוכות? הקדוש ברוך הוא בא ואומר: אני מצווה אתכם לעשות משכן. מה הוא בעצם ציווי עשיית המשכן? איך אמרנו? אנחנו מבקשים: "ריבונו של עולם, כתבנו בספר זכויות. ריבונו של עולם, אנחנו מבקשים להיות השליחים שלך. ריבונו של עולם, אנחנו רוצים שכל זכות שאתה רוצה לעשות בעולם – תגלגל אותה על ידינו. אני אקח את זה עליי, אני רוצה לזכות בזכות הזאת".

"כתבנו בספר זכויות", שכמו שהסביר הרב דניאל מובשוביץ, ראש הישיבה של קלם, שהכוונה היא על להבא: "ריבונו של עולם, תרשום אותנו בספר של אלה שמגלגלים זכויות על ידם, תכתוב אותנו בספר זכויות". אם הקדוש ברוך הוא כתב אותנו בספר זכויות, מה זה מראה? הוא חוזר וחפץ בנו.

חזרת האמון – משל הבוס והעובד

אתן לכם דוגמה: היה מישהו בעבודה, ואנחנו הסתכסכנו איתו סכסוך קשה. ולאחר מכן הצלחנו להתפשר איתו והכול. יודעים מה? יותר מזה, הבוס בעבודה, בסדר? חתרנו כנגדו, דיברנו עליו, התססנו את העובדים נגדו… בקיצור, על הרבה פחות מזה זורקים אותך לעזאזל, נכון?

הבוסים מאוד לא אוהבים מישהו שככה יוצר איזושהי דמורליזציה בעבודה. הם מאוד חייבים את זה שתגיד שהוא בוס נהדר, והוא נפלא, וכמה הוא בן אדם טוב, וכמה מקום העבודה הזה הוא נפלא. הם חייבים את זה, זה מה שיש להם. ואם אתה מאלה שחותרים, אז על משהו מאוד קטן כבר מעיפים אותך. ואתה באת אליו, והתחננת בפניו, וביקשת סליחה, והבטחת, והכול נפלא. "טוב, מחלתי לך". מה זה מחלתי לך? "אתה בעבודה, תישאר בעבודה". הוא כבר רצה לפטר אותך ובלי שום זכויות, והשאיר אותך בעבודה.

טוב, אני עדיין, שימו לב, מרגיש שיש משקעים. אני עדיין מרגיש שהבוס ככה מסתכל עליי באיזשהו מבט כזה חשדני. אני עדיין מרגיש שהמצלמות משום מה של המפעל תמיד מתמקדות רק עליי. ואם הבוס באיזשהו מקום מסתכל מה קורה, אז זה תמיד עליי. ככה תמיד התחושה שלי, כי תשמע, אתה פה עשית דברים שלא ייעשו, והבוס החזיר אותך ככה בדיעבד גדול, אחרי שבאמת התחננת, והוא הבין שאתה משפחה ברוכת ילדים, ואם לא אז הוא זורק אותך לרחוב, ומי ייקח אותך בגיל שלך? "טוב, בוא, תישאר פה".

איך אני יודע שההדורים יושרו עם הבוס? אם אחרי זמן אני רואה שהבוס אומר לי: "תשמע יעקב, תראה, אני זקוק למישהו שאני אמנה אותו למשרת אמון. אני רוצה להעלות אותך בדרגה, לתת לך תפקיד של מנהל עבודה. יש כמה תפקידים שמאוד חשוב לי לדעת שהם ייעשו על ידי אנשים הגונים, כאלה שאני יכול לסמוך עליהם. אני רציתי אותך למנות, יעקב, לתפקיד הזה".

מה קורה באותו רגע? איזה שמחה! לא על המינוי, לא על זה שקיבלתי עוד 400 שקלים תוספת במשכורת, לא – חזר האמון! חזרה הקרבה! הבוס נותן בי אמון. לפני כן הרגשתי שהייתי לא בסדר, עשיתי שטויות, והייתה פה קפידה, והוא מחל לי אבל תשמע, זה לא אותו דבר, יש משקעים. אבל אם הבוס עכשיו אומר לי: "אני מאמין בך, אני רוצה אותך, יש לי תפקיד בשבילך!"

ציווי המשכן כמשרת אמון

בא הקדוש ברוך הוא ואומר: כתבתי אתכם בספר זכויות, יש לי תפקיד בשבילכם! מה התפקיד? "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אומר הקדוש ברוך הוא: "אתה יודע מה התפקיד שייעדתי לך? ועשו לי מקדש. אני רוצה שאתה תבנה לי משכן, אני רוצה שאתה תבנה לי בית".

יש שמחה גדולה מזו? הרי יום הכיפורים זה יום מחילה, אבל אני עדיין מרגיש שאולי הבוס עדיין קצת כועס עליי, אני עדיין מרגיש שאולי הקדוש ברוך הוא אין לו חפץ בי. מה מגלה לי שבאמת חפץ השם בנו? "כתבנו בספר זכויות". אומר הקדוש ברוך הוא: "יש לי תפקיד מיוחד בשבילך. בוא, אני רוצה שאתה תבנה לי מקדש". זה משרת אמון!

עם ישראל הולכים בזריזות והם מביאים נדבה בבוקר בבוקר, ועוד "מרבים העם להביא". וזה מראה את התשוקה שלהם, שמה? שיהיה חפץ השם בנו. "ריבונו של עולם, התפקיד הזה שנתת לי, אני אעשה אותו בצורה הטובה ביותר, אני אביא את הדברים הכי יקרים מהבית". והם הביאו נדבה בבוקר בבוקר, ועל זה כתוב שגם הנשים הביאו, מה שבעגל הן לא הביאו. ומה שבעגל לא הלכו לעשות חשבון לאן כל פרוטה הלכה, כי בעגל עזוב, זה הלך לעבודה זרה, שלא נדע מצרות, לא משנה כמה הלך ומה הלך. אבל כשזה הגיע למשכן, כל אחד מבקש חשבון: "משה, תגיד לי איפה הנזם ששמתי? איפה הוא בדיוק? תביא לנו חשבון!" אמר להם משה: "חייכם, אתן לכם חשבון כשייגמר המשכן".

זה מראה את הרצון שלהם, את החשק שלהם לעשות. הם הביאו נדבה בבוקר בבוקר, הם קמו מוקדם כדי שמישהו לא ישיג אותו! היום, השם יצילנו, שמעת בני אדם למה קמים? כי יצא גלקסי 6! הוא לא הלך לישון, הוא ישן ושם מזרן ליד החנות כדי שבבוקר יזכה להיות מהעשרה הראשונים, אתם מבינים? שלא יפסיד. "ואם אתה תקנה מחרתיים?" – "מה אתה מדבר, אני יכול להפסיד כזאת זכות?" מבינים כמה אנשים יכולים להיות משובשים?

עם ישראל למה השכימו בבוקר בבוקר? כמו שאברהם אבינו השכים לעקוד את הבן שלו – "אברהם אוהבי". עם ישראל מבטאים פה אהבה: "ריבונו של עולם, איזה שמחה! אנחנו מרגישים שחזרנו להיות מרוצים להשם, הקדוש ברוך הוא נותן לנו תפקיד". ואז הם מתחילים לבנות את המשכן.

יוצא אם ככה שהעננים זה לא רק סימן לסליחת העוון. ויתרה מכך, אתם יודעים כבר ממתי ידעו שהעוון נסלח? מיום הכיפורים: "ויאמר ה' סלחתי כדברך". מה צריך את העננים? אלא סליחת העוון פשוט זה כבר נמסר לנו, אבל מי יגלה לנו שחפץ השם בנו? מי יגלה לנו שבאמת הקדוש ברוך הוא חפץ בנו כבראשונה? את זה איך אנחנו נדע? על ידי המשכן.

ואז השמחה היא שלמה, אז השמחה פורצת גבולות. חזרנו ל"חדש ימינו כקדם", זכינו שהשם יקבל את עבודתנו. אה, זה "זמן שמחתנו"! זה זמן של שמחה.

מעגל השנה ומשמעות המועדים

עכשיו אתם מבינים למה זה קשור בזמן? מכיוון שדבר שמאיר אורו בזמן מסוים והוא בעצם תלוי באותו הזמן, אז הדבר הזה משפיע למשך כל הדורות הלאה כזמן של שמחה. כי הדבר הזה בעצם הוא לא זמני. כי יבוא אדם ישאל: טוב, מה הקשר שלנו? אז היה להם ענני כבוד, חזר, היה להם בעיה זמנית, עשו את העגל, לאחר מכן חזרו ענני הכבוד והיה להם שמחה, זה נקודתי, מה זה קשור אלינו היום?

ותשימו לב, אנחנו אף פעם לא עושים שמחה על משהו שהיה היסטורי. תמיד אם זה נקבע במעגל השנה, כבר הסברנו את זה כמה פעמים בעבר, ומהרב דסלר גם למדנו את זה ב"מכתב מאליהו", מי שירצה יכול לשמוע שם בדיסק, כל המועדים הם תמיד חזרה לאותה נקודה עצמה. וכבר הסברנו, והרב מסביר שם, שלוח השנה הישראלי הוא לא עובד כקו ארוך, הוא לא מסלול ישר, אלא הוא בעצם עיגול. עיגול, פירושו של דבר, אנחנו פוסעים במעגל השנה. "שנה" זה מלשון חזר ושנה, וחזר ושנה, ועוד שנה זה שנה שוב ושנה שוב, מלשון לשנן ולחזור.

מדוע? מכיוון שכאשר אני הולך בעיגול, אז כשהגעתי לפסח, הגעתי לפסח בנקודה הזאת בעיגול שלפני כך וכך שנים הייתה יציאת מצרים. אז הגעתי לאותו הזמן! זה לא היסטורית: "אתה יודע, לפני כך וכך, מופיע לי בלוח ש…", זה כשאתה פוסע על קו ישר. אבל כשאתה פוסע בעיגול, אתה הגעת לאותו זמן עצמו! זה הזמן עצמו שכעת יש יציאת מצרים. אז יוצא אם כן שהזמן הוא לא משהו היסטורי, זה משהו שקיים עכשיו.

מצוות חג הסוכות – גילוי האהבה והחיבוק

איפה זה קיים עכשיו? היה העגל. מה, אנחנו כל שנה עושים עגל? לא, אבל שימו לב, אתה כל שנה עושה עבירות. ובכל שנה ושנה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים מה אומר? "סלחתי כדברך". ובכל שנה ושנה מתעורר לנו עוד פעם הספק: הקדוש ברוך הוא סלח, אבל חפץ לה' בנו? האם הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו? שהרי זה כל תאוות הצדיקים מן ההצלחות – להפיק רצון מהשם ושיחפוץ בהם. חזרנו למצב שהקדוש ברוך הוא רוצה אותנו? הוא חפץ בנו? הוא מעוניין בנו? אולי אנחנו חס ושלום נאבד את הזכות לקיים מצוות? כי כמו שאמרנו, צריך ספר זכויות, שהשם יגלגל מצוות על ידינו. אולי אנחנו נאבד את הזכות הזאת? אולי אנחנו כבר לא במצב כזה שהשם חפץ בנו?

בא הקדוש ברוך הוא ונותן לנו אחרי יום הכיפורים הזדמנות להכין את עצמנו לכמה וכמה מצוות שמקרבות אותנו אליו: סוכה, ארבעת המינים. ומה זה סוכה בעצם? בית להשם. כי מה זה סוכה? "צילא דמהימנותא", זה צל האמונה. אתה נכנס בתוך קודשא בריך הוא כביכול.

ומה זה סוכה? כבר הסברנו: "וימינו תחבקני". הסברנו שזה שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, שזה כמו חיבוק של יד ימין. אתה בעצם, הקדוש ברוך הוא מחבק אותך! כיוון שהקדוש ברוך הוא בא להראות לך: "אני חפץ בך!" מה יותר חפץ בך מאשר חיבוק?

מהות הסוכה: חיבוק והתחברות לקודשא בריך הוא

החיבוק מבטא חפץ. ומה זה סוכה? כבר אמרנו שזה י-ה-ו-ה ואדנות, שזה צ"א בגימטריה, גימטריה סוכה. שבעצם הסוכה זה להתחבר שוב עם השם, להיכנס לתוך מקיפין דבינה, להיכנס לתוך המציאות הקדושה של ההתחברות עם הקדוש ברוך הוא.

כשאנחנו זוכים לכל זה, אנחנו שמחים באותה שמחה שעם ישראל שמחו במדבר. אנחנו זוכים להתחבר לקודשא בריך הוא כמו שאז הם זכו בחזרה להתחבר לקודשא בריך הוא. אז יוצא אם ככה, שלא רק זכינו למחילת עוונות, אלא זכינו שהתשובה שלנו התקבלה, זכינו להיות נכתבים בספר זכויות. הנה, תראה כמה זכויות מגלגלים בידינו.

זו סיבה לשמחה. זה זמן שמחתנו. זו שמחה תלויה בזמן, שהשפיעה בזמן ההוא ועד הזמן הזה. זו סיבה באמת לשמוח, שהנה, אנחנו זוכים אל הקרבה האמיתית, כי במחילה אין די. המחילה זה דבר גדול, אבל אין די. הקרבה והחיבור, זה מה שנצרך, ואת זה בעצם עושה הסוכה. זה החיבוק של הקדוש ברוך הוא אלינו, זו המציאות שבה אושפיזין מגיעים כדי לבקר אותנו, זה אומר: התחברת. התחברת לקודשא בריך הוא, השם בבחינה של "צילך על יד ימינך", השם הולך וחוסה ויוצר מחסה וצופן אותך בתוך הסוכה, "יצפנני בסוכו". זה נפלא מאוד, זה מראה על החיבור וזו השמחה הגדולה והמיוחדת שהזמן הזה מביא עמו.

ירידת גשמים בסוכות – סימן קללה

לפי היסוד הזה, מסביר הרב סלומון, המשגיח של ישיבת לייקווד, כמה וכמה מדברי חז"ל על מצוות היום שבסוכה, שבחג סוכות, שמקבלות אור חדש, פשוט אור חדש.

מצוות סוכה – ידועים דברי המשנה, שירידת גשמים בחג, למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו. אומר רש"י: כלומר, גשמים היורדים בחג סימן קללה הם.

צריך להבין, למה זה סימן קללה יותר מכל עניינים אחרים שבהם בן אדם רוצה לקיים מצווה ולא עלה בידו? בן אדם, שלדוגמה, רצה ללכת להתפלל במניין ולא יכול, ירד שלג, הכבישים חסומים, לא יכול. שלגים אלה סימן קללה הם? שמעת ממישהו דבר כזה? ירד שלג, אתה אנוס, אונס רחמנא פטריה, שיתפלל בבית. אבל אף אחד לא יגיד לו: לא, השלג הזה הוא סימן קללה. כל דבר שמונע אותי מלקיים מצווה, אני לא הופך אותו לסימן קללה. אז בסדר, יש אונס, וכיוון שכך – אתה פטור מדין אנוס. אבל אף אחד לא אומר לי שזה קללה. פה אומרים לך שזה סימן קללה, שפך לו קיתון על פניו.

בקשת אות לרצון ולחפץ מהקדוש ברוך הוא

לפי מה שהסברנו, זה נפלא מאוד. היות ובמצוות סוכה שבאה אחרי יום הכיפורים, אנחנו בעצם כמו ממתינים לסימן משמיים: ריבונו של עולם, מה הסימן שחידש ימינו כקדם? מה הסימן שתחפוץ בנו ותרצנו? מה הסימן שזכינו להיכתב בספר זכויות, שמגלגלים זכות על ידינו? מה הסימן, ריבונו של עולם? אומר לנו הקדוש ברוך הוא: מצוות סוכה.

אני מגיע למצוות סוכה, מה אני מקבל? דלי מים על הראש. מה זה אומר? סוכה? אתה חושב שאני חפץ בך? אתה חושב שאני רוצה אותך? לא רוצה את המצוות שלך, תצא, תלך הביתה. נורא נוראות. אז כל מה שאנחנו חשבנו ורצינו, שהנה – ספר זכויות, הנה – אנחנו בבחינה של תחפוץ בנו ותרצנו, כביכול אומר: לא חפץ בך, לא רוצה אותך.

אז יוצא אם ככה שזה לא סתם אכזבה: רציתי להניח תפילין, להתפלל במניין ונמנע ממני. לא, זה אכזבה שמבטאת את האכזבה והצער על כל מחילת יום הכיפורים. שכל מחילת יום הכיפורים זה כמו: מחול לך אבל אל תעמוד פה, לא רוצה לראות אותך. מחול לך אבל אני לא מעוניין לקבל ממך מנחה. הנה, ריבונו של עולם, בניתי בית בשבילך, סוכה, צילא דמהימנותא – לא, לא, לא, תעזוב, לא רוצה, יש לי בתים אחרים, לא רוצה את הבית הזה. לא רוצה, מוריד לך גשם בסוכה.

זה צער נורא. זה באמת מה שחז"ל אומרים: משל לעבד ששפך לו קיתון על פניו. בא לעשות שימוש לרבו, אבל רבו אמר לו: לא, אתה לא כתוב אצלי בספר זכויות, לך תאכל בבית. אתה, אין לך זכויות. היה לך זכויות, הייתי אומר לך: בוא תאכל אצלי בסוכה, קידמתי אותך בעבודה, קיבלת קידום, תבוא, נתתי לך מצווה מיוחדת. לא, לא נותן לך מצווה ולא קידום ולא שום דבר, תלך תאכל בבית. איזה צער זה. זה מראה קללה, זה מראה שבעצם אין להשם חפץ בנו. ואם אין להשם חפץ בנו, יוצא שלא מצאנו חן בתשובה שלנו. אין לך סימן קללה יותר גדול מזה.

ארבעת המינים: מטיבי לכת וההליכה למצווה

בואו נראה את מצוות ארבעת המינים, איך גם הם מובילים למהלך הזה. כתוב במדרש תנחומא על הפסוק, פסוק במשלי: "וארבעה מטיבי לכת". אומר מדרש תנחומא: מי אלה ארבעה מטיבי לכת? אלו ארבעה מינים שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך, מטיבי לכת, כל אחד ואחד הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקדוש ברוך הוא, שיתרצה לו ויכפר לו על כל עוונותיו.

מה זה מטיבי לכת? ארבעה שאנשים הולכים הרבה כדי לקנות את הארבעת המינים הללו. אגב, מפה רואים שצריך הליכה, צריך ללכת לקנות את ארבעת המינים. אם מישהו ישלח לך בדואר – לא, תגיד לו: אדוני, ארבעה מטיבי לכת, הולך ורץ ליקח לו מהם.

וכדוע שהאר"י ז"ל היה אומר שעניין הזיעה שאדם מזיע בקיום המצוות, הן באפיית מצות, הן בכל מצווה ומצווה, אדם הולך ומכתת רגליו בשווקים כדי לחפש ארבעת המינים, והולך מכאן והולך לשם וחם לו והוא מזיע, מטיבי לכת – אומר האר"י ז"ל: זה כפרה גדולה לפגם הברית, כפרה גדולה לעוון היסוד. זאת אומרת, יש עניין בהליכה, יש עניין במאמץ.

שתי הבחינות בארבעת המינים: כפרה מול סימן ניצחון

אבל בואו רגע נתבונן במדרש, כי המדרש הזה הוא פלאי מאוד. דבר ראשון, אנחנו רואים במדרש הזה שעברנו את יום הכיפורים, אבל עדיין הכפרה לא נגמרה. זה חידוש. מה אומר המדרש, שמתם לב? "שכל אחד מישראל הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקדוש ברוך הוא, שיתרצה לו ויכפר לו על כל עוונותיו". יכפר לו על כל עוונותיו? אז מה היה עד עכשיו? אז מה זה היה יום הכיפורים? מה עכשיו ארבעת המינים יכפר לו על כל עוונותיו?

ודבר שני, לכאורה יש מדרש אחר, שבמדרש אחר ראינו אחרת. הילקוט שמעוני בפרשת אמור אומר: משל לשניים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין הי דין ניצוחייא. שניים נכנסו לדיין, הם יוצאים, תגיד: מי ניצח בדין? שניים נכנסו למלך, הם יוצאים, תגיד: מי ניצח בדין? אלא מן דנסיב ביין בידיה, אנן ידעין דהוא נצח. מי שיוצא עם כף תמר בידו, שרביט המלך בידו, יוצא עם השרביט – אנחנו יודעים שהוא ניצח. בזמנם, היוצא מנצח נתנו לו את השרביט, כביכול זה סימן דידן נצח, אנחנו ניצחנו.

אומר כך המדרש: לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים לדין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, לית אנן ידעין מן אינון ניצוחייא, לא יודעים מי ניצח: אנחנו או איראן? אנחנו או אמריקה? אנחנו או אירופה? מי ניצח, אנחנו או האומות? אלא ממה שישראל יוצאים מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהם, אנן יודעים שישראל הם המנצחים.

יוצא אם ככה לפי המדרש הזה, שימו לב, שארבעת המינים – לא כמו שראינו במדרש הקודם. הם, כמו שאמר המדרש שם "ויכפר לו על כל עוונותיו" – מה פתאום? המדרש הזה אומר: אדוני, זה כבר סימן לכפרה שכבר הייתה. זה לא על ידי זה אתה מכפר, זה רק אות. כשאני יוצא עם הלולב, יצאתי עם השרביט. מי יצא עם השרביט, אני או הגוי? אני. אז יוצא אם ככה שזה סימן שישראל ניצחו. אז יוצא אם כן שארבעת המינים הם סימן לניצחון, הם לא ניצוח הקרב, הם הסימן לכך שיצאנו זכאים בדין. לעומת זאת, במדרש תנחומא בפרשת אמור, שם מופיע שהקדוש ברוך הוא מכפר לנו על ידי ארבעת המינים. זה לא שרביט ניצחון, זה לא רק סימן שניצחנו, זה גופא הכפרה.

יישוב המדרשים: הרצון לקיום המצווה מול עצם קיומה

אבל אם אנחנו נדייק בדברים, אנחנו נראה שהדברים ממש כפתור ופרח. הלשון של המדרש בתנחומא הוא שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח המצוות. פירושו של דבר: אנחנו רצים למה? מכיוון שזה בא לבטא את חביבות המצווה, זה בא לבטא את התאווה והרצון שלנו שיחפוץ בנו השם כמו שאמרנו, שזה תאוות הצדיקים. שזה גם אחרי יום כיפור עדיין לא ברור. כי אמרנו: יום כיפור זה מחילה, "סלחתי כדבריך", אבל חפץ יש להשם בי?

כשאנחנו הולכים ורצים למצוות, כמו שהמדרש מדגיש: "כל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח המצוות", בזה אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא יתרצה ויכפר לו על עוונותיו. אם אני אזכה לקיים את המצוות הללו, מה עכשיו אני יודע? שנכתבתי בספר זכויות. אומר הקדוש ברוך הוא: יש לי תפקיד בשבילך. יש לי תפקיד בשבילך, אני מעלה אותך בדרגה, אני רוצה לתת לך תפקידים חדשים. אתה כתוב אצלי בספר זכויות, באלה שרשומים אצלי לזכויות. יש לי זכות מיוחדת בשבילך לתת לך ללכת לקיים מצוות ארבעת המינים. אה, איזה נפלא, זה אות על הכפרה הגמורה, זה מראה שהעוון לחלוטין נמחק, כי הקדוש ברוך הוא כביכול עכשיו חפץ בנו.

הילקוט, לעומת זאת, לא מדבר על הריצה לקראת המצווה, על ללכת לקנות אותה בשוק. הוא מדבר על החג עצמו. החג עצמו זה כבר יצאנו, כבר אנחנו אחרי הלולב. נענענו היום בבוקר בלולב, אנחנו כבר הולכים עכשיו עם הלולב בידינו. כשזכינו לקיים את המצווה, פה כבר התברר שספר זכויות, פה כבר התברר הזכויות כבר בידינו, זכינו ונכתבנו. אה, אם ככה, זה סימן שיצאנו זכאים בדיננו.

אז אם ככה, יש פה שני מהלכים: יש מהלך אחד, שזה המהלך שבו אנחנו הולכים ורצים למצווה, שתפילה שנתרצה ושהקדוש ברוך הוא יכפר לנו. ויש מהלך שני, שכבר יצאנו עם השרביט ביד. נשאר רק דבר אחד: מה זה "הולך ורץ"? למה אומר המדרש "הולך ורץ"? על זה בעזרת השם נעמוד בהמשך. בדיוק על הנקודה הזאת. פה יש סוד נפלא, בעזרת השם נראה אותו. שיהיה לכולם מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, בשורות טובות לכל עם ישראל, ישועות ונחמות, אמן ואמן.

שמחת המצוות ואות הקרבה לה'

במהלך שאתה הולך ורץ למצווה, מה המהלך הזה מוכיח? המהלך הזה מוכיח את האהבה ואת הקרבה בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. ויש לאחר מכן, אחרי שזכית לקיים את המצווה, אתה יוצא והלולב בידך, אה, זכית כבר, נכתבת בספר זכויות. נענעת, קיימת את המצווה. אם כבר קיימת את המצווה, בזה אנחנו יכולים להגיד שזה אות שהקדוש ברוך הוא חפץ בך, שזה אות שהקדוש ברוך הוא נתרצה לך. זה זמן שמחתנו, לכן אנחנו שמחים בחג הסוכות.

ראינו לעיל מצווה נוספת שיש בחג הסוכות והיא מצוות השמחה, כמו המצווה של הישיבה בסוכה, כמו מצוות ארבעת המינים. הכל בעצם סובב הולך סביב אותו קוטב המורה על כך שהקדוש ברוך הוא חפץ בנו, והקדוש ברוך הוא מזכה אותנו בעוד מצוות, וזה מראה שמחילה של יום הכיפורים לא נותרה מחילה כזאת של מחילה אבל ריחוק, אלא זו מחילה שיצרה קרבה. כך גם כן מצוות השמחה של חג הסוכות גם כן קשורה במישרין לעניין הזה.

שירת החסידים: "אשרי ילדותינו" ו"אשרי זקנותינו"

הרי ראינו שהשמחה הזאת קשורה למחילת עוונות. יש מהם שאומרים: "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו", ויש מהם שאומרים: "אשרי זקנותינו שכיפרה את ילדותינו". אלה שבאמת היו צדיקים מגיל צעיר, הוא מגיל קטן היה עובד השם כל הזמן – "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו". לא צריכים להתחיל לספר: "אה, תשמע, נכון, היום בסדר, אבל אתה יודע, פעם לפני שלושים שנה הוא היה פרחח לא קטן. אל תסתכל עליו ככה, הוא רייסים היה עושה פה בשכונה, היה עם החבר'ה ו…". לא נעים, לא נעים, אתם מבינים? בפרט בשידוכים – הילד שלו בשידוכים, הילדה שלו בשידוכים, ומתחילים לספר: "אתה יודע, הוא היה בלגניסט בעבר שלו". בסדר, זה לא כבוד גדול, נכון? אז הם אומרים: "אשרי זקנותינו שכיפרה את ילדותינו".

ולעומת זאת, אלה שמאז ומעולם היו בקדושה ובטהרה היו אומרים: "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו. אשרינו שכבר מגיל צעיר היינו בתורה, בעבודת השם, ביראת שמיים".

הקושיה: היכן השבח להקב"ה?

באמת הדבר הזה מצריך ביאור, כי הרי הגמרא מביאה את הברייתא הזאת כפירוש על דברי המשנה. המשנה אומרת שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות. מה זה שירות ותשבחות? לשיר להשם, לשבח להשם. תגידו לי, איפה פה השיר והשבח להשם? אתה אולי שרת שיר הלל לעצמך: "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, אשרי, זכיתי מגיל צעיר להיות על ברכי ומבועֵי התורה". "אשרי זקנותינו שכיפרה את ילדותינו" – עוד פעם שיר הלל לעצמי, שברוך השם אני בזקנותי זכיתי לכפר על ילדותי. אבל איפה זה שירות ותשבחות להשם? אתה משבח את ההשגות שלך, אתה לא משבח את קודשא בריך הוא. מה הפשט בזה? מה הגמרא כאן מסבירה כשהיא בעצם אומרת את דברי השיר והשבח שלהם כשזה לא מתאים למשנה? המשנה מדברת על חסידים שמשבחים להשם, והברייתא מסבירה לנו על חסידים שמשבחים את עצמם?

תירוץ רש"י: שבח על הזכות והמחילה

מי שבעצם מיישב את הדברים זה רש"י. כי רש"י אומר: יש מהם שאומרים – היינו תושבחתא דמתניתין, שמשבחין לקדוש ברוך הוא על כך. שמים לב? בעצם כשאני אומר "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו", לא אומר "אשרי", אלא: תודה ריבונו של עולם שילדותי לא ביישה את זקנותי. כשאני אומר "אשרי זקנותי שכיפרה על ילדותי", לא "אז מגיע לי צל"ש", אלא: תודה ריבונו של עולם שזימנת לי מצוות וזכויות שבזקנותי כיפרתי על מה שעשיתי בילדותי.

יוצא אם כן, השירה פה היא על מה? על כך שהקדוש ברוך הוא זימן לנו זכויות, על כך שהקדוש ברוך הוא נתן לנו צ'אנס לתקן וזכינו להפיק רצון מהשם. ולכן אלו ואלו אומרים: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו". פירושו של דבר, גם מי שחטא, תשוב אל השם והשם ימחול, והמחילה היא בעצם מחילה גמורה של "חדש ימינו כקדם", של אהבה, של קרבה גדולה, שיהא חפץ השם בו.

דברי הרמב"ם: אהבת האל שציווה במצוות

ושימו לב, הרמב"ם את כל מה שדיברנו כעת כולל בלשונו הזהב בכמה מילים. אומר הרמב"ם בסוף הלכות לולב, אחרי שהוא מביא את ההלכות שנוגעות לשמחה בחג הסוכות במקדש, הוא אומר: "השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא". פירושו של דבר, מה היא השמחה של עשיית המצווה? אהבת האל שציווה בהם. אני שמח שהקדוש ברוך הוא מצא אותי כלי לקיום המצווה, שהשם כתב אותי בספר זכויות. "אהבת האל שציווה בהם" – הקדוש ברוך הוא ציווה אותי לקיים את המצווה, לי הוא נתן העלאה בדרגה, לי הוא נתן מינוי, לי הוא אמר: "אני רוצה שאתה תקיים את המצווה שלי". אה, זה מראה על קרבה, זו שמחה עצומה! לשמוח בעשיית המצווה זה לאהוב את השם שציווה בהם, זו העבודה הגדולה, שהשם זיכה אותי לקיים את מצוותיו וכתב אותי בספר זכויות.

יזכה אותנו השם שבאמת השמחה שלנו תהיה שמחה שלמה, שמחה מלאה ושמחה אמיתית, כמו שאמרתי, באהבת השם שזיכה אותנו בזה. ואז על ידי זה הקיום של המצוות שלנו, הן ישיבת הסוכה, הן נטילת ארבעת המינים, כולם יהיו ביטוי אמיתי לקרבה שיש לנו עם הקדוש ברוך הוא. ואז השמחה היא השמחה הקדומה של בניית המשכן, של חזרת ענני הכבוד, שמבטאת את המחילה הגמורה ואת ה"תחפוץ בנו ותרצנו", תהיה שמחה המתחדשת בכל שנה ושנה שתבטא את החפץ והרצון של הקדוש ברוך הוא בנו על ידי הזכויות שהוא מזמן לנו, שנכתבנו בספר זכויות, ועל ידי זה תהיה שמחתנו שלמה ומלאה, אמן ואמן.

 

 

 

סוכות – ניתוק מרדיפת החומר

סוכות כנגד חובת גלות

"בסוכות תשבו שבעת ימים כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג)

אמרו חז"ל שהסוכות שאנו עושים הם זכר לענני כבוד שליוו את בני ישראל ביציאת מצרים.

שבעה עננים. ארבעה מכל צד, אחד מעליהם להגן עליהם משמש ושרב, ואחד מאחריהם לאסוף כל הנחשלים, ועמוד האש להאיר להם הדרך. לזכר זה אנו עושים סוכות.

א. צריך להבין כיצד הסוכה שאנו עושים קשורה לאותם ענני כבוד?

ב. מדוע אנו חוגגים את החג כעת ולא לאחר הפסח, שהרי ענני הכבוד החלו ללוותינו מיד ביציאתנו ממצרים?

ג. חז"ל הורונו טעם נוסף לסוכות [ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג, וכ"ה בפסיקתא דרב כהנא נספחים אות ב]

אמר רבי אליעזר בר מרנוס: למה אנו עושין סוכה אחר יום הכיפורים [שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביום הכיפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לגלות?

ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב"ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל שנאמר: "חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך" (מיכה ד, י).

וצריך ביאור כיצד טעם זה משתלב עם הטעם של ענני הכבוד?

הביאור:

מעשה ברב שרצה להתרים עשיר והלה את אטם אוזנו, לקחו הרב לחלון ושאלו מה אתה רואה? אנשים, השיב. לקחו למראה ושאלו וכעת מה את רואה? את עצמי, השיב. מה ההבדל? שאל הרב, הרי שניהם זכוכית? פשוט, השיב העשיר מאחורי הראי מרוח כסף. אהה, השיב הרב, שמעו אוזניך? כשמרוח כסף- האדם רואה רק את עצמו…

האדם ביום יום שקוע כולו ברדיפת החומר. יש לו מנה רוצה מאתיים. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. שואף להצלחה כלכלית, להשגיות.

חג סוכות נקרא גם 'חג האסיף'. זהו הזמן שהאדם אוסף תבואת הגורן והיקב. כאשר האדם אוסף ממון ישנו חשש שישקע בתוך החומריות וישכח את אלוקיו.

כפי שצפתה והזהירה התורה (דברים ח, יב – יד): "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".

כשמרוח כסף האדם רואה רק את עצמו. ניסיון העושר קשה הוא.

המעשה בחפץ חיים שחלם שנהיה עשיר ועשה תענית חלום, שממה נפשך: אם מהרהורי ליבו – אין יאה לזקן כמוני להתאוות לעושר, ואם אמת – די לי בניסיון העוני שקשה דיו…

באה התורה להזכיר לנו את ארעיות החיים, את זה שהכסף בסוף ישאר כאן והאדם ילך לבית עולמו, שעולם זה חולף הוא, ומכניסה אותו לסוכה.

בסוכה הוא יגיע להכרה שהעולם הזה זמני וחולף. הוא נוטש לשם כך את ביתו הוא מבצרו, עוזב את הג'קוזי והספות המפוארות, ומצטמצם בד' אמות של סוכה עשויה מבדים וקרשים ומעט ענפים מלמעלה. להדגיש בפניו שהעולם ארעי כסוכה הזו שהיא כהגדרת חז"ל 'דירת עראי'.

מספרים שהגיע פעם עשיר לחפץ חיים וראה את הדלות והפשטות שבבית הרב ששנים ארוכות אף ריצפה לא הייתה בביתו, וחלונות ביתו היו ללא וילונות, ושאל לרב מדוע אינו משפץ את ביתו, ומדוע אין אפילו וילונות, ואף הציע להשקיע כספו בכך. שאלו החפץ חיים והכיצד ביתו של כבודו נראה?

הו, השיב העשיר, בגרמניה יש לי ארמון מפואר עם ריצפת שיש וקריסטלים משתלשלים מהתקרה ווילונות בסגנון לואי הארבע עשרה וכו'.

שאל אותו החפץ חיים והיכן כבודו מתגורר כעת? אה, עתה אני בנסיעה, אני מתגורר היכן שאמצא מנוח לראשי, באכסניה פשוטה כאן באיזור. האם יש שם וילונות? שאל החפץ חיים.

לא, השיב העשיר, אולם זה אינו מפריע לי, זוהי רק נסיעה זמנית. בביתי הקבוע – שם יש לי את כל הנוחיות…

גם אני, השיב החפץ חיים, בעולם הזה פה רק זמני ומסתדר עם מה שיש, שם למעלה נמצאת הווילה שלי, שם יש לי את כל הפאר וההדר…

הסוכה מרמזת על התנתקות מן החומר. וזהו הקשר לענני הכבוד. כשאדם דבק בחומר הוא חש גבהות ומרגיש אני ואפסי עוד. כוחי ועוצם ידי הביאוני לחיל הזה. ענני הכבוד במדבר הראו לעם ישראל את אפסות האדם, הראו להם שאם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. ואם ה' שומר- אין צריך חומות וגדר הפרדה, אלא די בעננים בלבד… הינך נתון להשגחה מתמדת של הבורא ואף עושרך והצלחתך ממנו הם.

ענני הכבוד מרמזין גם להתנתקות מן החומר בכך שעננים הם בעצם במקורם שיא החומר- מים,

המהר"ל אומר שהמים הם חומר ללא צורה. שיא החומר.

והמים הללו התאדו והפכו לרוח והתנשאו אל על. זוהי מהות ההתנתקות מן החומר- קידושו והפיכתו לרוח.

הבנו מדוע סוכות כעת- חג האסיף, והבנו את הקשר לענני הכבוד- הכל מאתו יתברך, הן השמירה והן העושר.

עדיין צריך ביאור מה הקשר בין סוכות לגלות?

גלות מצאנו בתורה לגבי רוצח בשגגה. מדוע הוא גולה, הרי שוגג הוא?

לימדונו בעלי המוסר ששגגה מורה על חסרון בזהירות באותו תחום בו כשל. הרוצח בשגגה הינו אדם ששקוע בענייניו העצמיים- ולא בטובת זולתו. האדם מאד זהיר לא לפגוע בעצמו, ופחות זהיר מלפגוע בזולתו. האדם הוא אנוכי. ככל שישקע בחומר ובהשגיות – כך תפחת התעניינותו בשלום חבירו, ובמקרים רבים יהיה מוכן 'לדרוך על גוויות' בדרך לפסגה הכלכלית…

עונשו של אדם כזה – גלות. תתנתק ממרוץ החיים המטורף אחר העושר וההתקדמות הכלכלית. תעזוב את עסקיך וענייניך הפרטיים ותגלה לעיר מקלט. כשתתעניין פחות בחומר ותתרכז יותר ברוח – תהיה פחות אנוכי ופחות תפגע בזולתך.

נמצא שהגלות הרי היא כסוכה- עוזרת לאדם להתנתק מן החומר ולהתחבר אל הרוח. לכן אם התחייבנו חובת גלות הרי אנו נכנסים לסוכה ובזה משיגים את מטרת הגלות – מתנתקים מן החומר ומכניסים לתודעתנו שהעולם הזה בר-חלוף.

על פי זה נבין את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ב, ע"א – ג, ע"ב):

דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא רבי שמלאי: לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר (ישעיהו מג, ט): כל הגוים נקבצו יחדו [וגו'], אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תיכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר (ישעיהו מג, ט): ויאספו לאומים, ואין לאום אלא מלכות, שנאמר (בראשית כה, כג): ולאום מלאום יאמץ.

ומי איכא ערבוביא קמי הקב"ה? אלא, כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי], דלישמעו מאי דאמר להו. [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה. מאי טעמא? משום דחשיבא. ומנלן דחשיבא? דכתיב (דניאל ז, כג): ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה, אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה יצא בכל העולם.

ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וציבור – מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר (מלכים א' ח, נט): לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו']. וטעמא מאי? איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי, ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף.

אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תיקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר (חגי ב, ח): לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, כלום יש בכם מגיד זאת? [שנאמר: מי בכם יגיד זאת], ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מד): וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו בפחי נפש.

יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה. מאי טעמא? דהא חשיבא בתרה. ומנלן? דכתיב (דניאל ז, ה): וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב, ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.

אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה.

אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים – לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר (שמות טו, ג): ה' איש מלחמה, כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר (ישעיהו מג, ט): מי בהם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא? אמרי: אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן. וכן לכל אומה ואומה.

וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מאי טעמא עיילי? סברי: הנך אישתעבדו בהו בישראל ואנן לא שעבדנו בישראל. מאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו? משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא. אומרים לפניו: ריבונו של עולם, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה?

ומי מצי למימר הכי? והכתיב (דברים לג, ב): ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב (חבקוק ג, ג): אלוה מתימן יבוא וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? אמר רבי יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה!

אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל דא תברתהון, אמאי לא קבלתוה? אלא כך אומרים לפניו: ריבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב (שמות יט, יז): ויתיצבו בתחתית ההר, ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם!

מיד אומר להם הקב"ה: הראשונות ישמיעונו, שנאמר: (ישעיהו מג, ט): וראשונות ישמיענו, שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם! ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף (חבקוק ג, ו): עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מאי ראה? ראה שבע מצות שקיבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן. איתגורי איתגור? אם כן מצינו חוטא נשכר!

אמר מר בריה דרבינא: לומר, שאף על פי שמקיימין אותן – אין מקבלין עליהם שכר. ולא? והתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: (ויקרא יח, ה): אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה – הרי הוא ככהן גדול! אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.

[אלא כך] אומרים [העובדי כוכבים] לפני [הקב"ה]: ריבונו של עולם, ישראל שקיבלוה היכן קיימוה? אמר להם הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה]. אומרים לפניו: ריבונו של עולם, כלום יש אב שמעיד על בנו? דכתיב (שמות ד, כב): בני בכורי ישראל!

אמר להם הקב"ה: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו: ריבונו של עולם, שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר (ירמיהו לג, כה): אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי! (דאר"ש) (מסורת הש"ס: [ואר"ש]) בן לקיש, מאי דכתיב (בראשית א, לא): ויהי ערב ויהי בקר יום השישי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי – מוטב, ואם לאו – אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו, (והיינו דאמר חזקיה) (מסורת הש"ס: [ואמר חזקיה]) מאי דכתיב: (תהלים עו, ט): משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה? אם יראה, למה שקטה? ואם שקטה, למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה!

אמר להם הקב"ה: מכם יבואו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, יבוא נימרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים, יבוא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבוא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה, יבא נבוכד נצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפילה, יבוא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני (ואליהו בן ברכאל הבוזי) ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה, שנאמר (ישעיהו מג, ט): יתנו עידיהם ויצדקו.

אמרו לפניו: ריבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב (דברים ז, יא): אשר אנוכי מצוך היום? היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – ולא היום ליטול שכר! אלא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס.

מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר (תהלים ב, ג): ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו.

מקדיר, והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי.

מיד, הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר (תהלים ב, ד): יושב בשמים ישחק וגו'. אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד. עד כאן.

במאמר המוסגר: כיצד הגויים חושבים לרמות את הקב"ה ולספר לו סיפורים?

ביאר הגר"א לאפיין על פי המעשה באותו דיבוק שהיה מקלל קללות נוראות ושאלוהו מה הנאה יש לך, והשיב שאינו יכול לשלוט בעצמו אלא מצבו הוא כעין צילום מצב שהיה לו במותו ואז היה מנבל פיו ולכן אינו יכול לשלוט בעצמו. הגויים כל ימיהם שקרו- גם לעתיד לבוא הם משקרים.

טעם נוסף- מבאר הגרי"ז על פי האמת אכן כל מה שקורה בעולם זה בשביל ישראל, ולעתיד לבוא הגויים יווכחו בכך, ועל זה הם יסתמכו ויאמרו: הרי כעת מוכח שהכל היה בשביל ישראל… אולם הקב"ה מוכיח להם שכל כוונתם היתה לטובת עצמם. וזה מדויק מכך שקראם הקב"ה: "שוטים שבעולם", ולא קראם: "שקרנים שבעולם".

וצריך ביאור, מדוע הקב"ה בוחן אותם דוקא במצוות סוכה?

כשאברהם הלך עם נעריו להר המוריה הוא אומר להם 'שבו לכם פה עם החמור' דרשו חז"ל – 'עם הדומה לחמור'. ברור לכל שחז"ל לא התכוונו לאפיין כאן דמיון ויזואלי. מהו אם כן הדימיון לחמור?

על המשיח נאמר שיבוא 'עני ורוכב על חמור', וגם חשים אנו שהחמור אינו מבטא כלי תחבורה בלבד אלא סמל כלשהו.

חמור בלשון התורה מבטא חומר. גשמיות. המשיח יהיה אדם הרוכב ושולט על החומר. כולו ברוחניות. עם הדומה לחמור מבטא עם שכולו משוקע ומחובר לחומריות ללא נקודה רוחנית. זוהי מהותו של הגוי.

הגמרא בבבא בתרא (י, ע"ב): אומרת: האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים.

ופירש רש"י: הרי זה צדיק גמור – על דבר זה ומחשבה זו: כאן בישראל וכאן בעובד כוכבים – ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן ואם לאו מתחרט.

אצל גוי אין לשם שמים. אין כוח למציאות רוחנית. הכל אינטרס. לכן שלמה מבקש שה' יענה לגוי שבא מארץ רחוקה היות ואינו מבין שהדבר נובע מחטאיו כמו שפירש רש"י (דברי הימים ב' ו, לג): ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי – בישראל אני מתפלל לתת לו כדרכיו אבל לעובד גילולים ככל אשר יקרא לך לפי שישראל מכירין בהקב"ה ויודעין שהיכולת בידו לעשות, אם אין תפילתו נשמעת תולה בעצמו בחטאיו ומפשפש במעשיו, אבל העובד גילולים קורא תגר ואומר שמעתי שמעו בכל העולם ונתיגעתי בדרכים הרבה עד שבאתי והתפללתי במקום הזה ולא מצאתי בו ממש כשאר אלהות, לפיכך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי.עד כאן דברי רש"י.

וכן אנו מוצאים בדמא בן נתינה שלשנה האחרת כשבאו החכמים לקנות ממנו פרה אדומה ביקש את הסכום שאותו הפסיד בשנה שעברה כשלא מכר להם את האבן של החושן. הרי שאצל גוי הכל עניין של ביזנ'ס, של כדאיות, לא של מעשה רוחני שכולו לשם שמים.

לכן הקב"ה בוחן את הגוי בסוכה. הסוכה היא הסמל שיוכיח שאתם הגויים עם הדומה לחמור. שאיפתכם לחומר ולגשמיות. והראיה- הסוכה. היא שמסמלת את ההתנתקות מהחומר והכניסה לצילא דמהימנותא- אל הרוחניות, היא זו שתוכיח על גשמיותכם וחומריותכם.

הקב"ה מוציא חמה, והגוי יוצא ומבעט. כפי שנתבאר- הגוי עושה מה שכדאי לו. לא לשם שמים. היכן הוא המבחן? כשקצת קשה. עם ישראל מעולם לא נרתע מקשיים. הוא עבר שואות, אינקוויזציות, שמדות, פוגרומים, רציחות, ויכל להם. כשיש אמונה ברוח – הכל אפשרי. אולם הגויים מגושמים הם. כשקצת קשה- מבעטים ויוצאים. הביזנ'ס הזה לא משתלם. הם פורשים ובכעס.

על פי זה נבין את המשנה במסכת סוכה (פ"ב, מ"א): אמר רבי שמעון, מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים, ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המיטה. ולפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המיטה, לא יצא ידי חובתו.

וצריך ביאור- מהי החוכמה הגדולה לידע שהישן תחת המיטה לא יוצא ידי חובה?

ועוד, וכי משום שפטור ישן בדוקא מתחת למיטה, והרי לכל הפחות היה לו לקבל שכר כאינו מצווה ועושה?

בהפטרה שאנו מפטירים בשבת סוכות נאמר (זכריה יד, טז-יט):

"והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ידוד צבאות ולחג את חג הסכות. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחות למלך ידוד צבאות ולא עליהם יהיה הגשם.

ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה אשר יגף ידוד את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות.

זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות".

מדוע מצרים לא יעלו לחוג את חג הסוכות?

מצרים מבטאים חומר. הם מבני בניו של חם, עבד עבדים, עם הדומה לחמור. מצרים אותיות מצר- ים. ים מבטא את החומר הגמור, חומר ללא צורה, אומר המהר"ל. מצרים היא במיצר החומריות. אין לה כל זיקה לסוכה שמבטאת התנתקות מן החומר. ולכן לא תעלה לחוג את חג הסוכות.

כתב הרמ"ע מפאנו [גלגולי נשמות אות ח]

[ו] חם הוא טבי עבדו של רבן גמליאל וזה תיקונו, ובמספר קטן עולה ח"ם כמו טב"י, וידוע כי חם עבד עבדים, ואמרו במדרש רבה הרבה עבדים היה לחם אבי כנען דראוי לסמוך כטבי עבדו של רבן גמליאל.

לפי זה ייושבו השאלות ששאלנו לעיל. רבן גמליאל מתפעל מטבי עבדו שיודע שאין מקומו של עבד משורש חם בסוכה. עבד ככלל הוא האנטיתיזה לסוכה, שכן העבדים שטופים בחומר ובזימה ובגזל. אין מקומם בצילא דמהימנותא. ולכן הוא הולך וישן תחת המיטה, כדי לא לישב בסוכה- שמסמלת על התפשטות מהחומר.

וכך גם נאמר בזוהר (ח"ג קג, ע"א):

אמר רבי אבא: וישמע הכנעני. מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הדא הוא דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא.

ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא.

סוכות – סודם של ארבעת המינים

אנו נוטלים ד' מינים המסמלים על חלקים בגוף האדם –

הלולב הוא כנגד חוט השידרה. הערבה כנגד השפתיים, ההדס כנגד העיניים והאתרוג כנגד הלב.

הם גם מרמזים על ד' כתות שיש בעם ישראל. אתרוג מרמז על הצדיקים. יש בהם גם טעם וגם ריח. גם תורה וגם מעשים טובים. ההדס ריח ולא טעם, מרמז לאלה שיש בהם מעשים טובים ולא תורה.

הלולב, הוא התמר, מרמז לאלה שיש בהם תורה ולא מעשים טובים.

לעומת זאת הערבה מרמזת לאלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. לא טעם ולא ריח.

אמרה תורה שיקחו אלה עם אלה כדי שיכפרו אלה על אלה.

יש דבר תמוה, שהנה אנו נוטלים את הערבה שהיא מרמזת לריקנים שבישראל ומצרפים אותה עימנו, ואפילו את האתרוג מדבקים לשאר המינים וללא זאת לא יצא ידי חובה. וההדס מימין והערבה משמאל ונמצא שמדבקים את האתרוג הצדיק דוקא לערבה שמסמלת את הריק ואולי אף הרשע.

גם אל הסוכה אנו מכניסים את כלל עם ישראל וכל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מכאן שראויה סוכות לישב בה כלל ישראל בלא לבדוק בציציותיהם,

אף ביום הכיפורים אנו נוהגים בפתיחות ומזמינים את העבריינים להצטרף אלינו ואנו מתירין להתפלל עימהם.

והנה בליל הסדר כשמקריבים קורבן פסח אנו מקהים את שיניו של הרשע, וכן בן נכר לא יאכל בו, מי שהתנכר לאביו שבשמים. מדוע?

התשובה היא כשאנו רואים שהרשע בא להסתופף בצילנו ביום הכיפורים ובא להתענות עימנו, כשהוא בא להיות עימנו בנענועים ובטלטולים של הלולב, כשהוא יוצא מדירת קבע ובא להסתופף עימנו בדירת עראי, אנו מחבקים אותו ומצרפים אותו לסוכה.

כתוב בספרי המקובלים שהסוכה דינה "שתיים כהלכתם ושלישית אפילו טפח", כצורת ף', שהיא הצורה של 'ימינו תחבקני'. אנו מחבקים את הרשע ומכניסים אותו עימנו לסוכה.

לעומת זאת כשהעבריין מגיע בפסח אין הדבר נובע מרצון התקרבות, משאיפה לקדושה, אלא מתוך שריח הצלי עלה באפו, מיצי הקיבה החלו לפעול, ובמנגלים הוא חזק, והוא בא להשתתף בערב ברביקיו… כאן אנו משלחים את העבריין ואומרים לו כל בן נכר לא יאכל בו, זה שהתנכר לאביו שבשמיים.

אולם פעמים לא די בכך, והנה אנו רואים שהערבה לאחר שבוע ימים בחיק הצדיק וקרבתו אינה משתנה והיא נשארת אותה ערבה ללא טעם וריח. אם לא די בכך, ביום האחרון של החג –בהושענא רבה- הערבה 'מזמינה את החבר'ה' ועושה לה חג בפני עצמה… היא אינה צריכה את האתרוג לצידה, היא כבר 'מסתדרת לבד'…

במצב כזה כבר אין ברירה אלא לקחת את הערבה ולחבוט אותה לקרקע… חביט חביט ולא בריך… לברך עליה זו ברכה לבטלה… כלום כבר לא יצא ממנה…

ובזה תיושב לנו תמיהה.

אנו נוטלים את ד' המינים ומברכים על נטילת לולב. לא על נטילת אתרוג, הגם שלכאורה הוא טוב מכולם?

הגמרא אומרת מפני שהוא גבוה מכולם. וזה תמוה, גבוה זה יתרון חיצוני, הייתכן לבחור ראש ממשלה או שר רק מפני שהוא גבוה?…

הדבר יבואר על פי מה שמצינו דבר פלא, שהנה ישם שתי הרים קדושים לעם ישראל. הר הבית, והר סיני. והנה הר הבית עודנו בקדושתו הגם שאין היום בית המקדש, והנכנס לשם היום חייב כרת רחמנא ליצלן, ולעומת זאת הר סיני שעליו ירדה תורה לעם ישראל, וה' ירד עליו בענן – אין לו שום קדושה כיום, והנה אדם העולה על הר סיני לא עבר שום עבירה. מה ההבדל?

אלא יש לדעת שהר הבית לא בכדי נתקדש לעם ישראל. בהר זה עקד אברהם אבינו עליו השלום את בנו לפני ה'. זהו הר של מסירות נפש, שקנה את מעלתו ביזע ומאמץ. לעומת זאת הר סיני זכה מן ההפקר. לא נעשתה בהר זה שום מסירות נפש, הוא פשוט זכה מן ההפקר. ה' החליט להתגלות עליו ומאז יש בו קדושה. ברגע שה' הסתלק מעליו הסתלקה מעליו הקדושה. הוא לא התאמץ מאומה כדי לזכות באותה קדושה. כשם שבאה כך הסתלקה.

לאור זאת נבין את ההבדל בין האתרוג לבין הלולב. האתרוג הוא פרי 'מאותרג'. שומרים עליו מכל משמר, כבר מעת גידולו מרבים בהשקאתו, את קוציו קוצצים, את ענפיו מרחיקים אלה מאלה כדי לשמר את הפרי שלא יסרט חלילה, את העץ מדשנים ומרססים, ובקיצור הוא מושקע ולכן יצא כזה יופי והדר.

לעומת זאת הלולב הינו אומנם דק וללא ריח, אך הוא קנה את מעלתו, המועטה אומנם – אך ברוב מאמץ, ללא טיפוח מיוחד, ללא שמירה, ללא גידול קפדני, ולפני ה' חביב אחד בצער ממאה שלא בצער. טוב הלולב עם מעלתו המועטה מן האתרוג על אף מעלתו המרובה.

אשרי איש שלא ישכחך. ומי הוא זה? 'ובן אדם יתאמץ בך'. רק אם יתאמץ בך, יגיע למדרגה שלא ישכחך. ללא מאמץ לא קונים שום מעלה אמיתית.

לכן ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, אך נותרה שפחה. היא לא התאמצה עבור זה. היא לא שינתה מאומה בעצמה. קיבלה גילוי אלוקי בחינם, וכשהלך הגילוי נשארה אותו הדבר…

סיפר זקן בתקופתו של החפץ חיים שראה את הדיבוק שהיה בראדין. רבים נהרו מכל עבר לבוא לחזות בפלא. והוא סיפר שהיה בטוח שלאחר מה שראה הוא לא יחזור להיות שוב אותו אדם. אולם סיים – הנך יודע כיצד הדבר השפיע עלי? כמו על הקיר הזה! אמר ודפק בחוזקה על הקיר שלידו. ללא מאמץ אין השפעה.

גם רבי ירוחם ממיר שהיה המשגיח אז בישיבה ודבר הדיבוק הגיע אליהם התפלא על זאת מדוע לא חל 'שינוי מהותי' בישיבה בעקבות המעשה. והתשובה היא אותה התשובה.

אי אפשר להשתנות בלי מאמץ. הערבה נחבטת בקרקע כיון שנותרה כלעומת שהייתה.

האתרוג לא זוכה לברכה היות ולא השקיע מאמץ לשנות את עצמו אלא זכה מן ההפקר.

ללמדנו שכדי לרכוש מעלה יש להשקיע!!!

סיפר הר וולבה [ב'עלי שור ח"ב עמוד קכז] רבי פסח פרוסקין [מחבר ספר 'חידושי רבי פסח מקוברין' רבו של רבי משה פיינשטיין] בצעירותו לא היה מן המבריקים ופעם אחת אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים.

הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והלך לבית כנסת סמוך ופתח את ההיכל ובכה ובכה על כך שה' לא חנן אותו בדעת, ונפל באפיסת כוחות על הכיסא והניח את ראשו על הסטנדר ונרדם. ואמרו לו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת בבא קמא ויתנו לו סיעתא דשמיא להצליח, וכך היה והחל מבריק בסברותיו, עד שגדל להיות אחד מגדולי הדור, רבו של רבי משה פיינשטיין – מגדולי הפוסקים של יהדות ארה"ב.

כתוב במדרש (ויקרא רבה ל, טו) על הפסוק (משלי ל, יח): "שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים" – שלושה המה נפלאו ממני, פסח מצה ומרור. וארבעה לא ידעתים, אלו ד׳ מינים בלולב.

ופירש רבינו אליהו מבגדאד זצ״ל (אביו של הבן איש חי):

הן ידוע, שפסח מצה ומרור רומזים על גאולת מצרים:

פסח – על שום שפסח הקב״ה ודילג על הקץ להחיש.

מצה – על שם שמיהר לגואלינו עד שלא הספיק בצקנו להחמיץ. ומרור – רמז למרירות שמירר למצרים בעשר המכות להכריחם לשלחנו.

ואמר הכתוב (מיכה ז, טו): ״כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

והיינו, שהגאולה העתידה במהרה תהיה כעין גאולת מצרים, "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג, א) ויכה את הגויים מכה רבה ונאמנה.

הרי ששלושת אלו רומזים גם לגאולה העתידה, ולפיכך נצטווינו לומר את משמעותם בליל הסדר. וידוע, שארבעת המינים שבלולב רומזים לכל חלקי העם.

שיש בהם בעלי תורה ומצוות המשולים לאתרוג, בעלי תורה לחוד ומצוות לחוד, הרמוזים בלולב והדס, וריקנים שבישראל הרמוזים בערבה, וכולם מאוגדים יחדיו ומגינים זה על זה. והאחדות בעם היא התנאי לגאולה! לפיכך, אם ה״ארבעה לא ידעתים" אם העם אינו באחדות, אז גם "השלושה נפלאו ממני" והגאולה מתמהמהת.

*

סוכות – שרביט הנצחון ביד מי?

הלקח הכפול של ארבעת המינים [והגדת גלינסקי עם תוספות]

סיימנו את יום הכיפורים ואנו בחג הסוכות, בתוספות סוכה (לדף לז ע"ב) כתוב אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט הארץ הודו לה' וגו' ואמרו הושיענו וגו' שנים שנכנסו לדין ויצאו מלפני הדיין מי ניצח? מי שנתן לו הדיין את השרביט, הוי אומר ישראל ואומות העולם נכנסים לדין, שהם משעבדים אותנו ואנו יוצאים אחר הדין שהוא ראש השנה ובידנו לולב שנתן לנו ה' ובזאת מודיע המלך הקב"ה שאנו ניצחנו בדין וכשמנענע מתקיים הפסוק אז ירננו עצי היער.

צריך ביאור מה הרעיון במטה – השרביט, שכביכול עמו יצאנו מן הדין?

במדרש (ויקרא רבה ל, ט) דרשו את ארבעת המינים כלפי הקדוש ברוך הוא:

״פרי עץ הדר״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: ״הוד והדר לבשת״ (תהלים קד, א). ״כפת תמרים״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: ״צדיק כתמר יפרח״ (תהלים צב, יג). ״וענף עץ עבת״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: והוא עמד בין ההדסים״ (זכריה א, ח). ״וערבי נחל״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: ״סולו לרכב בערבות ביה שמו״ (תהלים סח, ה). עד כאן המדרש.

ובספרים הקדושים מבואר, שארבעת המינים כנגד ארבע אותיות שם הוי״ה ברוך הוא (״שער הכתות״ דרוש ד לסכות) ועשר הספירות (לכאורה רק ז' ספירות, חג"ת נהי"ם – זוהר ח״ג רעיא מהימנא, פנחס דף רנו ע"א מביא שארבעת המינים הם כנגד הספירות שלושת בדי ההדס כנגד חסד גבורה ותפארת שני בדי הערבה כנגד נצח והוד הלולב כנגד היסוד והאתרוג מלכות).

וה״בית יוסף״ (אורח חיים תתא, יא) הביא מעשה נפלא מחיבורו של רבינו מנחם רקנאטי זצ״ל (פרשת אמר, דיבור המתחיל ולקחתם), וזו לשונו: צריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים, שלא להפרידה מן הבנין, וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות, בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי ושמו הרב רבי יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו״ד ה״א, והיה מרחיק הה״א האחרונה מן השלוש אותיות הראשונות. ואמרתי לו:

מה זה עשית? והשיב: כך נוהגים במקומינו. ואני מחיתי בו, וכתבתי אותו שלם. ואשתומם על המראה, ואין מבין.

למחר, בעת נטילת לולב, ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג, והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו.

ורז״ל רמזו סוד זה במדרש, שכל המינים האלו רומזים בהשם יתברך.

וה״חזון איש״ זצ״ל התפעל מן הדברים, וקבעם בהקדמת ספרו על אורח חיים.

ומה הענין שנצטוינו לקחת כביכול ארבע אותיות השם ברוך הוא, כל העשר ספירות, ולנענע לפנים ולאחור, לימין ולשמאל, מעלה ומטה, לעצור רוחות רעות וטללים רעים? (סוכה לח, ע״א).

שמעתי, שלאחר שערכנו חשבון נפש ושבנו בתשובה בימים הנוראים, זכינו במחילת עוונות והיינו לצדיקים, הרי ״צדיק מושל יראת אלוקים״ (שמואל ב' כג, ג), שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה והצדיק מבטלה (מועד קטן טז, ע׳׳ב), הצדיק גוזר גזירה מלמטה והקדוש ברוך הוא מקים מאמרו מלמעלה, ככתוב (איוב כב, כח): ״ותגזור אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור״ (תענית כג, ע״א), וכמו שאמרה מרים לאביה: ״אתה צדיק, וגזרתך ודאי מתקימת״ (סוטה יב, ע״א).

וכביכול אנו נוטלים את הנהגות הקדוש ברוך הוא וספירותיו הקדושות בידינו ומנענעים אותם לכל רוח שנרצה, לעצר רוחות רעות וכל מיני פגעים.

שמעתי, ואמרתי: אספר לכם סיפור.

רבי לייב, בנו של ה״חפץ חיים״, נסע ברכבת מורשה בירת פולין. ישבו עמו כמה יהודים חסידיים, שהכירוהו וידעו ששומר הוא את פיו ולשונו ולא יוציאו ממנו דבר אודות אביו הגדול שנודע כגאון וצדיק ואף פועל ישועות. התחכמו ואמרו: כל אחד מאיתנו יספר דבר מופת מרבו.

זה היה חסיד גור וזה חסיד אלכסנדר, זה חסיד פיאסצנע וזה ביאלע, וכל אחד סיפר סיפור אישי, כיצד נושע בעצת והדרכת רבו, ״צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקים״.

הגיעו לרבי ליב. נו, אל תפרוש מן הצבור. כולם סיפרו, עכשיו תורך.

נענה ואמר: ״כולם סיפרו מופתים מרבותיהם, כיצד צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקים. המופת של אבי הוא, שהקדוש ברוך הוא גוזר ואבי מקיים״

אומר הרב גלינסקי – אבל הוספתי מיד ואמרתי – ודאי שאתם צודקים, אבל הא בהא תליא:

מי שהקדוש ברוך הוא גוזר והוא מקיים, אזי הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ומשנה מפרשת היא: ״עשה רצונו יתברך כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו יתברך, כדי שיבטל רצונו כביכול מפני רצונך״ (אבות פ״ב מ״ד).

וראיה, מה״חפץ חיים״ עצמו – בסערת מלחמת העולם הראשונה אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין ממוצא גרמני, אפרים מממל , והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בויטבסק. הטריח את עצמו ה״חפץ חיים״ ממקום גלותו בשומיאץ והעיד לטובתו, אך השופטים לא התרשמו ודנו את הצעיר למות בעוון ריגול בעת מלחמה. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעשר שנות מאסר עם עבודת פרך.

שמע ה״חפץ חיים״, והפטיר: ״שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שילטונם בטוח לעשרה חודשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!״

היה זה בכ״ב טבת, תרע״ז. סיפר הגאון רבי ברוך בער מקאמניץ זצ״ל שהיה נוכח כשסיפרו לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל על גזר הדין ותגובת ח״חפץ חיים״, ועל אתר נענה ואמר: ״החפץ חיים״ הדיח את הצאר ניקולאי – אבל מי יודע מי יתפוס את מקומו!״

וכעבר חודשיים, בכ״ב אדר תרע״ז, הודח הצאר ניקולאי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!

הנה כי כן, כשהאדם מקיים את מאמר הבורא, מקיים הבורא את מאמר אותו אדם!

ולכן, נלמד קטע נוסף במדרש (ויקרא רבה ל, יד): "רבי מני פתח: כל עצמותי תאמרנה, ה׳ מי כמוך׳ (תהלים לה, י), לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב.

השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהם שקולים ככל הגוף, הוי: כל עצמותי תאמרנה".

ומה זה אומר, על מה זה מורה? על מה שאמרנו: הימים הנוראים עברו עלינו לטובה, והקדוש ברוך הוא אמר לנו: ״מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך״ (ישעיה מד, כב).

עכשיו ״קח את עצמך בידים״. הראה שיש בכוחך ״לנענע את עצמך לכל רוח״, כי ליבך ברשותך (בראשית רבה לד, י), ואתה בעלים על עיניך, על פיך, על חוט השידרה [ שלכאורה מרמז על היסוד] על רצונותיך להניעם קדימה או אחורה, ימינה ושמאלה, מעלה או מטה, אתה הקובע!

עם ישראל במצרים היה בשפל המדרגה.

עבדו עבודה זרה (יחזקאל כ, ח) ושקעו במ״ט שערי טומאה ולא היתה בידם זכות להיגאל בה (רש״י שמות ג, יב). לא נגאלו אלא בזכות העתיד, התורה שעתידים לקבל.

הראה הקדוש ברוך הוא למשה מה גרם לדירדורם מפסגת מעלתם תוך זמן כה קצר, ובמה תלויה התעלותם המקוה: ״ויאמר אליו ה׳ מה זה בידך, ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה׳ אל משה שלח ידך ואחז בזנבו. וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו״ (שמות ד, ב- ד).

ושנינו (פרקי דרבי אליעזר לט): אותו המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך וחנוך לנח ונח לשם, ושם מסרו לאברהם שמסרו ליצחק שמסרו ליעקב. יעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף, וכשמת יוסף שללו ביתו וניתן בפלטרין של פרעה. יתרו היה מיועצי פרעה וחמדו, ונטעו בגינתו ולא היה אדם יכול להתקרב אליו. וכשבא משה וקרא האותות שעליו דצ״ך עד״ש באח״ב שלח ידו ולקחו. ראה יתרו ואמר: זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים!

לא היה זה איפוא סתם מטה, אלא מטה שנברא בין השמשות, ומקורו מגן העדן, וקרוי ״מטה האלוקים״ (שמות ד, ב. יז, ט). שחקוק בו השם המפורש!

ומטה כה קדוש שהיה ביד גדולי וקדושי עולם מדור דור [יעוין בירושלמי נדרים פ״ט ה״א) שהיה נדר שלא מצאו לו פתח עד שבאו לאחד מזקני גליל והתירו. שאלוהו מנין חוכמתו, ואמר: ״מקלו של רבי מאיר היה בידי, והיא מלמדת לי דעה״. וב״בן יהוידע״ (עירובין יג, ע״א) הסמיך לכך שאלישע ביקש להחיות הנער בהנחת משענתו על פניו יעוין בהסברו] –

מה המסר?

אם משליכים אותו ארצה, אם עוזבים אותו, מוציאים משליטה, וכבר הופך לנחש שיש לנוס מפניו! אוחזים בזנבו, ושב להיות מטה האלוקים. בתנאי אחד: ״ויהי למטה – בכפו״, כשאוחזים בו.

מעשה היה ברבי אריה לוין זצ"ל שהלך לדרוש בבית ספר, ובא אליו תלמיד שפכר את ידיו ושאל את הרב – האם הפרפר שבידי חי או מת? כונתו הייתה שאם הרב יגיד חי – ימחצנו, ויוכיח שמת, ואם יגיד מת – יפתח ידו ויוכיח שחי. הרב שמיד קלט זאת השיב בחוכמה – "בידך הדבר"…

עלינו לזכור – בידינו הדבר!

זה הקשר בין המטה – השרביט לסוכות. אנו יוצאים מנצחים מן הדין והשרביט בידינו. לרמוז – בידינו הדבר ליצור שינוי! המטה של המנצחים בידינו! אם "ויהי למטה בכפו" – אזי בכוחנו לשנות, ואם נשליכו ארצה – אבוי, ניוותר כאשתקד!

זה הלקח הכפול של ארבעת המינים: אם ״ניקח את עצמנו בידים״, ונוכיח שאנו מסוגלים לכפות את רצוננו על עצמנו, להוליך את עצמנו לכל עבר שנחליט, נוכל גם לפעול במרום כעתירתנו ובקשתנו, לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ולהוריד גשמי ברכה, שפע רב מכל העולמות!

*

השלמת טהרת הכפרה

ברוכים הנכנסים ל׳ספר הזכויות׳! [כמוצא שלל רב – סוכות עמוד לג עם תוספת מרובה]

מאמר נפלא של הגה״צ רבי מתתיהו סלומון שליט״א, מנהל רוחני לישיבת ליקווד בארה׳׳ב, על פי מאמרו בקובץ ״קול התורה״ — תשרי תשמ״ז (חוברת כ׳), עמוד נ׳:

צריך להבין מדוע נסמך חג הסוכות לימים הנוראים?

ובפרט שסדר המאורעות לכאורה הוא שה' הושיב את בנ"י בסוכות כשיצאו ממצרים, וזה היה בניסן?

לאחר שיצאנו מהימים הנוראים, אנו נכנסים מיד ל׳זמן שמחתנו׳, שבו אנו מצווים לשמוח לפני ה׳ במצות ארבע המינים בחג הסוכות. ויש להבין: מה טיבה של שמחה זו? ובכלל, למה תלו חז״ל את השמחה בגורם הזמן וקראו לו 'זמן שמחתנו'?

התינח 'זמן חרותנו' ו'זמן מתן תורתנו' – הלא הם זמנים שבהם יצאו ישראל לחרות וקיבלו את התורה, ולכן בכל שנה ושנה כשחוזר הזמן ההוא שוב נפגשים באותה ההשפעה, כמבואר בספרים, וברור מדוע תלו את תוכן היום בזמן,

אבל בסוכות לא קרה לישראל, למיטב ידיעתנו, שום שמחה גדולה שהיה ראוי בגללה לקרוא חג זה 'זמן שמחתנו׳ לדורות, וכל ענין השמחה בו היא אחת ממצות היום, כמו סוכה ולולב, ומה למצות השמחה אצל הזמן יותר משאר המצוות?

שמחת מחילת עונות

משגיח ישיבת ליקווד מבאר את הענין על פי דברי הגר״א בפירושו לשיר השירים (א, ד), שיישב את קושיית הטור על שאנו עושים סוכות בתשרי והלא מאחר והסוכה היא כנגד היקף ענני הכבוד – היה ראוי לעשותה בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף עננים? ומתרץ הגר׳׳א (להלן הובאו דבריו במלואם), שכאשר עשו ישראל את העגל הסתלקו העננים, ולא חזרו עד שהתחילו לעשות את המשכן, ומשה ירד ביום הכיפורים, ולמחרת יום הכיפורים נאמר: 'ויקהל משה', וציוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי׳׳א תשרי, ונאמר ׳והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר׳ – שני ימים, הרי י״ג בתשרי, ובי״ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובט״ו התחילו לעשות את המשכן ואז חזרו ענני הכבוד, ולכך אנו עושים סוכות בט״ו בתשרי.

הרי חידוש גדול חידש לנו הגר״א: שמה שעושים סוכה זכר לענני הכבוד, אינו סתם זכר לחסד של העננים שהקיפו אותנו במדבר, אלא זכר לאותה שמחה שהיתה לנו כאשר אחרי התשובה והתפילה מחל הקב״ה לישראל על חטא העגל והראה זאת להם על ידי שהחזיר את ענני הכבוד להקיפם כבתחילה.

ומאז ועד עתה חוזרת שמחה זו מיד לאחר הזמן שנקבע לדורות כזמן סליחה ומחילה וכפרה – שמחת מחילת העוונות.

שמחת בית השואבה

ואף הגה״צ רבי ירוחם לייבוביץ׳, משגיח ישיבת מיר, בספרו ״דעת חכמה ומוסר״ (מאמר צד), ביאר שעיקר השמחה של ׳זמן שמחתנו׳ היא השמחה של סליחה וכפרה, וזה היה גם כן טיב השמחה בבית המקדש.

טיב השמחה – לפי השירים

כשאדם נכנס לאולם שמחות ורואה שמחה גדולה ואינו יודע על מה השמחה – יאזין לשירים, אם שרים 'ענבי הגפן' כו' יודע שכאן יש חתונה. אם שרים 'בסימן טוב בן בא לנו' – יודע שזו ברית אם מנגנים ניגון לדרשת בר מצוה – יודעים שילד נכנס למצוות וכן על זה הדרך.

כדי להבין על מה השמחת בית השואבה נאזין למזמרים – חז"ל אומרים במשנה על שמחת בית השואבה כי מי שלא ראה אותה – לא ראה שמחה מימיו וכו', חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות וכו', יש מהן אומרים: אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים: אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו״,

הרי ברור שגם במקדש עיקר השמחה של כלל ישראל בחג הסוכות היתה על שזכו לנקות ולטהר עצמם מן החטא – וזהו ׳זמן שמחתינו׳.

מדוע לא חוגגים מיד בתום יום הכיפורים?

ועדיין עלינו לברר: מדוע באמת לא חזרו העננים מיד ביום הכיפורים, כאשר אמר הקב״ה למשה ״סלחתי כדבריך״, אלא המתין עוד ארבעה ימים, עד שהתחילו במלאכת המשכן? ממה-נפשך, אם כדי לשמחם בשמחת מחילת העוונות באו העננים, למה המתין ארבעה ימים?

ואפילו אם העננים חזרו בשביל דבר אחר, צריך היה ׳זמן שמחתנו׳, שבא על שמחת מחילת העוונות, להתחיל מיום הכיפורים, שהרי בו התבשרו על מחילת עוונם, ובודאי מיד שמחו על כך, כי למה ימתינו עד התחלת מלאכת המשכן לשמוח על הסליחה אשר עליה הודיע אותם מכבר?

השמחה – היותינו רצויים ולה' חֶפץ בנו

כדי להבין זאת, עלינו להעמיק עוד בהבנת סוד ענני הכבוד וטעם זמן שמחתינו.

נמשיל משל – מעשה באדם שעבד במקום עבודה מסוים והיה בידידות גדולה עם בעל הבית, בשלב מסוים הוא החל להתסיס את העובדים נגדו מאחורי גבו, ודיבר על כך שהוא מנצל אותם ולא משלם כמו שצריך וכו' עד שיום אחד בעל הבית קרא לו למשרד, והוא הבין שזה הסוף. הוא החל להתחנן על פרנסתו וביקש שוב ושוב מחילה על מה שעשה ופגע בו.

בעל הבית מחל לו והוציאו אותו מהמשרד בפנים זועפות. מעתה הוא הבין שהוא תחת זכוכית מגדלת והבוס כועס עליו. לאחר תקופה שהשתדל מאד בעבודתו יום אחד בעל הבית קורא ותוך כדי חיבוק חברי אמר לו: יש לי משרת אמון בשבילך. אני צריך מישהו שאני סומך עליו ויש לי ידידות ונאמנות איתו, זו משרה בכירה של סמנכ"ל ואני רוצה אותך בתפקיד הזה! אין מה לדבר על השדרוג במעמדו הכלכלי, אך מה יש להשוות לעומת השמחה על כך שההדורים יושבו! שאין כאן עוד קפידא!

הרי אנו יודעים שאדם שפגע בזולתו, הגם שביקש מחילה, עדיין הקפידא לא סרה, עדיין ישנם משקעים שאולי רק הזמן ירפא. עדין הוא מרגיש פגוע הגם שמחל לו.

הבה נתבונן בדברי רבינו יונה ב״שערי תשובה" (שער א, מב): ״ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא… כי יתכן להיות העוון נסלח, ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם וכו'".

ותמצית דבריו היא: שאף אם נסלח עוון החוטא, עדיין אין הכרח שתהיה לו סייעתא דשמיא ברוחניות, שיזדמנו לו מצוות ושיוכל לקיימם כראוי, כי 'אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו', ועל זה צריך הרבה תפילה,

וכנראה שלא נגמרה כפרתו עד שמראה תשוקתו וחביבותו למצות ה׳ – על ידי שגם אחרי שהעוון נסלח לו ונפדה מן הייסורים הוא מתפלל שיראה לו השם יתברך הארת פניו, ויעזרהו להוציא אל הפועל את רצונו הטוב לעובדו בלבב שלם.

למדנו מדברי רבינו יונה, שאף אם היו מודיעים לבעל תשובה על ידי בת קול שנסלח עוונו ושנפדה מן היסורים – עדיין לא היתה שמחתו שלמה, עד שיודיעוהו גם שהוא מפיק רצון מה׳ וכי הקב״ה חפץ שוב בעבודתו.

ועל זה אנו מתפללים בכל יום – ואתה ברחמיך הרבים "תחפוץ בנו ותרצנו" – שזו עיקר השאיפה!

כיצד נדע שסרה הקפידה?

תמה הגאון רבי דניאל מובשוביץ הי׳׳ד, ראש בית התלמוד דקעלם, בתפילת אבינו מלכנו אנו אומרים ״אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות״ – מה כוונת תפילה זו? ממה נפשך, אם עשינו מעשים טובים ויש לנו זכויות, הרי הם כתובים ועומדים, ואם חלילה אין לנו זכויות, איך נעז לבקש שהקב״ה יכתוב על חשבוננו זכויות שלא עשינו?

הגר״ד מובשוביץ השיב, כי הבקשה היא על להבא: שיתן לנו השם יתברך זכויות על פי הכלל ש׳מגלגלין זכות על ידי זכאי', ואנו אומרים לפני הקב״ה: אם יש לך איזו שליחות לדבר טוב, דע לך שאני תמיד מוכן ומזומן להיות שליח, ואני מבקש שתטריחני לדבר זה, כדי להיות מאותם שמגלגלים זכות על ידם.

אין הכוונה דוקא על זכות הרבים. כל מצוה ומצוה זכות היא לאדם, וכל הזדמנות של זכות היא טובה וחסד מעם ה', אשר ראוי וכדאי לנו לבקש עליהם בימי הדין. למעשה, כל העתיד שלנו לנצח נצחים כלול בתפילה קצרה זו, אשר בה אנו מתחננים לפניו יתברך שיכתוב אותנו בספר להרבה הזדמנויות של זכות, שבלעדיהם אין שום תוכן ותכלית לחיינו.

המעשה בחפץ חיים ושרה שנירר, שאמרו לחפץ חיים שהיא עוברת על מאמר חז"ל 'המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות', והרב נאנח על כך שזכות כזו גדולה יש כאן ואין לי חלק בה! ובנוגע לכאילו מלמדה תפלות – עדיף 'כאילו' מאשר תפלות ממש שעד עתה למדו בגמנסיה אצל הגויים!

הסרת הקפידה – יש לה' תפקיד בשבילנו!

מעתה יזרח לנו אור חדש בהבנת מהות זמן שמחתינו וסדר המאורעות המובאים בביאור הגר״א הנ״ל:

כי אומנם ודאי כששמעו ישראל ביום הכיפורים ממשה רבינו שנסלח להם עוון העגל, שמחו על סליחת עוונם, אך עדיין לא היתה שמחתם שלימה, כי עדיין לא נודע להם שמצאו חן בעיניו יתברך.

כיצד יתברר הדבר שאכן מצאו חן וסרה הקפידה?

הקב"ה מניח ידו על כתפינו ואומר לנו – יש לי תפקיד בשבילכם! אני רוצה שתבנו לי משכן! בית לה'. מקום שאשכון בתוככם.

ועוד: שרצה הקב״ה לגמור להם הכפרה בתכלית השלמות, על ידי המצאת הזדמנות להראות עד כמה גדולה תשוקתם וחביבותם למצות, על כן בחן אותם במצות מלאכת המשכן, ומיד למחרת יום הכיפורים – ״ויקהל משה״, וציוה על מלאכת המשכן, והיה זה בי״א בתשרי, ונאמר שם: ״ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו״ – בזריזות עצומה, ״והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר ב׳ ימים״ – הרי י״ג תשרי, עד כי היו מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, מרוב תשוקתם וחביבותם למצות ה׳, ויעבירו קול במחנה שלא יביאו עוד, ובי׳׳ד בתשרי נטלו חכמי הלב ממשה את הזהב, ובט״ו התחילו לעשות את המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד. 

העננים – לא ראיה לסליחת עוון, אלא להפקת רצון!

למדנו מכל זאת, שהעננים לא היו רק סימן לסליחת עוונם, כי לזה לא היו צריכים ראיה, שהרי שמעו ממשה רבינו מפורש מפי הגבורה שאמר ה׳ "סלחתי",

 אלא חזרת העננים היתה לאות לכל עדת ישראל, שהנה זכו להפק רצון מה׳ ושהוא חפץ בם, והשמחה ששמחו אז היתה שמחה שלמה על שהזמין להם השם יתברך מצוה זו, כי זו היתה כל תאותם: לזכות שיקבל ה׳ את עבודתם.

עתה נבין היטב מדוע קראו לחג הסוכות ׳זמן שמחתינו'

כי אותו זמן שמחה שהיה לישראל כשחזרו להם ענני הכבוד – הוא החוזר אלינו בכל שנה ושנה אחרי ימים הנוראים, שבהם אנו מפחדים שמא לא [ניכתב חלילה בספר זכויות שיגלגלו זכויות על ידינו, ושמא] נאבד חלילה את הזכות לעשות מצוות, ואחרי יום הכיפורים נותן לנו הקב״ה הזדמנות להכין את עצמנו לכמה מצות המקרבות אותנו אליו, כמו סוכה וארבע מינים.

ה' מצוה אותנו – אני רוצה שתבנו לי סוכה. צילא דמהימנותא. בית לה' יתברך. ה' אומר לנו יש לי תפקיד בשבילכם!

שבניית הסוכה מעין משכן לשכינה – צילא דמהמנותא, והזוהר אומר שהסוכה היא כמו אדם המחבק את חבירו ויש לו שני פרקי יד שלימים – מהכתף למרפק ומהמרפק לפס היד – שניים כהלכתן – ועוד כף ידו – שלישית אפילו טפח – הנה לנו סוכה – חיבוק של בורא עולם! סוכ"ה – שם הויה אדנות – 91.

ואם נחבב אותן ונהדר בהן כפי יכולתינו – נזכה לקיימן כראוי. כאשר אנו זוכים לכל זה – הרי אנו שמחים באותה שמחה ששמחו ישראל במדבר, וכאז כן עתה אנו ממש מרגישים שמה שזכינו לקיים מצות חביבות אלו הוא סימן מן השמים – שלא רק נסלח עוונינו, אלא זכינו להפק רצון מהשם ונתקבלה תפילתינו להיות נכתבים ב׳ספר זכויות׳ לשנה זו. זהו – 'זמן שמחתינו׳!

* * *

לאור זאת נשאל – מילא אז – הציווי היה הוכחה לקבלת התשובה, אך בזמננו – ישנו ציווי קבוע בכל שנה לבנות סוכה, מהי איפוא הראיה שאנו רצויים לפניו יתברך, והוא נותן לנו תפקיד וכו' הרי בכל מצב אנו חייבים בכך!?

רגע המבחן: האם התקבלה התשובה?

מבאר משגיח ישיבת ליקווד כמה מדברי חז״ל באופן חדש ונפלא:

ידועים דברי המשנה (סוכה כח, ע"ב), שירידת גשמים בחג דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ופירש רש״י: ״כלומר: גשמים היורדים בחג סימן קללה הם״.

ועלינו להבין: למה יש בזה סימן קללה יותר ממצוות אחרות? והלא פעמים רבות קורה שאדם מישראל רוצה לעשות מצוה ולא מסתייע הדבר מן השמים, וטרדות ומניעות שונות מפריעות לו לקיים את המצוה, ולמה דוקא מניעת מצוה זו נמשלת לעבד שרבו שפך לו קיתון על פניו?

לדברינו – הדברים מאירים, כי דוקא במצות סוכה, הבאה אחרי יום הכיפורים, כאשר ישראל יושבים ומצפים לסימן מן השמים שהקב״ה חפץ בם ורוצה במצוותם – אם חלילה ירדו גשמים לעכב ישיבתם בסוכה, האכזבה אינה רק על חיסרון מצוה אחת, אלא על שבכך הראו להם מן השמים שלא מצאו עדיין חן בתשובתם, ואין לך סימן קללה יותר מזה המעיד שכנראה לא זכו בשלימות להיות כתובים ב׳ספר זכויות׳. [אם כן ההוכחה שה' נתן לנו תפקיד – היא בתנאי שה' קיבל את השתדלותינו ברצון, ואם לא כן – נמצא שעדיין אינו חפץ בנו!].

לאור הדברים, אומר המשגיח, יובן מדרש נוסף

מצות ד׳ מינים – במדרש תנחומא (פרשת אמור, סימן כ) הובא על הפסוק במשלי: ״וארבעה מטיבי לכת״ – אלו ארבע מינים שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקב״ה שיתרצה לו ויכפר לו על כל עוונותיו.

ועל כך יש לתמוה שתי תמיהות:

ראשית – יוצא לפי המדרש, שאף שעברו ישראל את יום הכיפורים, עדיין לא נגמרה הכפרה עד שיתרצה הקב״ה על ידי ארבעת המינים בסוכות, וזהו דבר חידוש. הרי בפשטות "ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" ומה צורך עוד בחג סוכות ומיניו לכפרה?

ושנית – שלכאורה מדברי הילקוט שמעוני (פרשת אמור) משתמע לא כך:

״משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן יודעין הידין נצוחיא (אין אנו יודעים מי מהם ניצח בדין), אלא מאן מסיב ביין בידיה (מי שיוצא עם כף תמר בידיו) אנן יודעין דהוא נצח, כך לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים לדין לפני הקב״ה בראש השנה, לית אנן ידעין מאן אינון נצוחיא, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן, אנן יודעין דישראל אינון נצוחיא״,

הרי לנו מדברי הילקוט שארבעת המינים הם סימן שיצא דינם של ישראל לזכות בימים הנוראים, ולא שהם סיבה חדשה לכפרה כדברי המדרש תנחומא!

אולם כאשר נדייק בדבריהם, נמצא שהכל עולה כפתור ופרח, שהרי לשון התנחומא היא: 'שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח המצות', וכוונתם היא להראות בזה את חיבוב המצוה ותאוותם שיחפוץ בהם ה׳, וכדברינו, כי אף שעבר יום הכיפורים עדיין אינם יודעים אם התכפר להם לגמרי, ועל כן ׳הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקב״ה שיתרצה לו ויכפר לו על כל עוונותיו', כי אם יזכו – יידעו מתוך כך שנכתבו ב׳ספר זכויות׳.

הילקוט, לעומת זאת, אינו מדבר על הריצה לקראת המצוה, אלא על מה שישראל יוצאים בקיום המצוה עם לולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן בחג עצמו, כאשר זכו לקיים את המצוה, ומזה אנו יודעים שישראל ניצחו בדין ונכתבו ב׳ספר זכויות׳ – ועל כך אנו שמחים ב׳זמן שמחתינו׳.

ואכן כפי שראינו בשמחת בית השואבה, השמחה היא על כפרת העוונות, כמובא בברייתא: "יש מהם אומרים: אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו וכו', ויש מהם אומרים: אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו בעלי תשובה וכו'״,

אך באמת הדבר טעון ביאור, שהרי הגמרא מביאה ברייתא זו כפירוש על דברי המשנה האומרת כי ״חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות׳׳, אך לכאורה מדברים אלו אין אנו שומעים שירות ותשבחות לה', אלא רק כאילו משבחים את עצמם על השגותיהם?

אולם רש״י כבר האיר את עינינו (סוכה נג, ע"א), ופירש: "'יש מהם אומרים' – היינו תושבחתא דמתניתין שמשבחין להקב״ה על כך"! ומפירושו עולה בבירור שרש״י הבין שכונתם לשבח לה׳ ולהכיר טובתו על הזכויות שהזמין להם, כי הבינו שכל מה שהשיגו היה על ידי הפקת רצון מה', ועל זאת התאחדו ושרו כמובא שם: ״אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו״, כי הרבה רווח והצלה לפניו יתברך לכל מי שיעתר אל אלוקיו וירצהו, שעוד יכתב בספר זכויות ויזכה למצות ושיחפוץ בו ה׳.

כמה נפלא לגלות שהרמב״ם, בלשונו הזהב, כלל כל זאת במילים ספורות (סוף הלכות לולב), שאחרי שהביא את הלכות הנוגעות לשמחה בחג הסוכות במקדש, הוסיף וכתב: ״השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שציוה בהן – עבודה גדולה היא״, הרי שכן הוא לומד בפירוש שכל עיקר השמחה של זמן שמחתינו היא במה שמזכה ה׳ אותנו לקיים את מצוותיו!

לאור זאת מובן מדוע בסוף חג הסוכות יש הושענא רבה – היות והדין עדיין לא הסתיים, ובשמים בודקים האם אנו שמחים להיות כתובים בספר זכויות? האם אנו עושים זאת בשמחה כמו המתנדבים אז שהשכימו בבוקר בבוקר להביא הנדבה, או שאנו מבקשים להתפטר מהזכויות שה' זימן לנו ואז כל בקשתינו הייתה מן הפה ולחוץ! לכן צריך דין נוסף שבו ייבדק הדבר ויוכרע הדין סופית.

י"ג מידות – מובא במקובלים שבין יום הכיפורים לשמיני עצרת יש י"ג יום כנגד י"ג מידות. היום האחרון הוא כנגד ונקה – כדי לרמז שאנו זקוקים עדין לניקיון, שהגם שהחטא נמחל.

ניקוי מוחלט הוא ניקוי בו אין שום רושם לחטא הקדום, זה סוכות, לאחר שאנו רצנו לקיים את מצוות ה' בשמחה זוכים אנו ביום האחרון לניקוי האחרון – המוחק כל רושם לריחוק ומהוה קירבה אמיתית שבה חפץ ה' בו!

לאור הדברים האלו נבין את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ג, ע"א)

אמרו לפניו ריבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להן הקדוש ברוך: הוא שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא, אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה.

ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב: "אשר אנכי מצוך היום" היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – ולא היום ליטול שכר, אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו".

מקדיר? והא אמרת אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זמנין דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי? מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן שנאמר יושב בשמים ישחק וגו' אמר רבי יצחק אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד .

מדוע ה' בודק אותם דוקא במצות סוכה? ומדוע אכן הם מבעטים ויוצאים?

הגוי אינו שמח במצוות. הזוהר הקדוש אומר שגוים כל דעבדי לגרמייהו עבדי. גוי לא מחפש קירבת ה'. כל עניינו עם אלוהיו מבוסס על "קח ותן". אני אעבוד אותך ואקריב לפניך, אתה תספק את צרכי.

אין הם באמת מבקשים להיכתב בספר זכויות. זה רק מפה ולחוץ. ולכן מיד כשמקבלים תפקיד וזכות – הם מבעטים ויוצאים.

דבר נוסף – השמחה אצל ישראל היא לאחר יום הכיפורים. לאחר הכפרה, השמחה על החזרה והקרבה בינינו לבורא יתברך. לגוים לא היה יום הכיפורים ולא כפרה, ולכן אין מקום לחזרה.

את זה רצה הקב"ה ללמדם, והסוכה היא רק משל, לומר להם איך אפשר לבוא בסוף ולחשוב שתשיג את כל מה שישראל השיגו לאחר עמל של שנים? כמו שאי אפשר לבוא בסוכות ולהשיג את מה שהשיג זה ששב כבר מאלול ועבר את יום הכיפורים ומחילה גמורה!

ענין השבעים פרים שמקריבין על האומות

לאור זאת נבין מדוע בסוכות מקריבין שבעים פרים כנגד האומות ולא בפסח או בשבועות?

מפני שכשיש איתך כמה בעבודה באותה דרגה שלך, אינך מפרגן להם, שעד שיקודמו הם – אקודם אני… וכפי שאמרו השמים והארץ לרבי אלעזר בן דורדיא – עד שנבקש רחמים עליך נבקש עלינו תחילה…

אך מי שכבר השיג והגיע לדרגה בכירה, אין לו בעיה כעת לפרגן לאלה שלמטה. כך אנו, כעת השגנו את אהבת ה' וקרבתו, אין לנו בעיה להיות רחבי לב ומפרגנים גם לאומות שגם להם יהיה גשם ופרנסה ושפע כלכלי.

מדוע אושפיזין באים כעת?

על פי זה גם נבין מדוע האושפיזין באים אלינו דוקא בסוכות ולא בפסח, עת אנו ישובים בביתינו כבני מלכים, לבושים מחלצות והשולחנות ערוכים ונוכל לכבדם כראוי? היות והצדיק אינו סובל עוברי עבירה בבחינת "משנאיך ה' אשנא, בתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". כפי שלא נוכל לקרב מישהו שגידף את אבינו.

כפי שסיפר הרב גליס שהוא היה עיתונאי והפסיק באחת. גם אביו הפסיק באחת. הוא היה כותב מאמרים מעמיקים, ויום אחד ראה את המאמר שלו שוכב תחת דג על גבי המשקל בחנות מכולת, ואמר אני כותב כדי שיעטפו במאמרי דגים?? והפסיק לכתוב. גם אני הפסקתי לכתוב בעקבות מפגש עם הגרש"ז אוירבך בשמחה כלשהי, כולם הלכו ללחוץ לרב את היד אך הרב התחמק ממני. ניסיתי שוב, אך הוא שוב הרחיק את ידו ולא היה מוכן ללחוץ לי יד. נפגעתי מאוד. בפרט הרב שהיה ידוע באהבת ישראל שלו ללא מצרים עד שפעם אחת סיפר בנו של הרב שאחד מן המזרחי שאל אותו איך אתם יצאתם ככה, אבא שלכם הרי היה משלנו… כך נתן לכל אחד הרגשה טובה שחש שהוא משלו וכאן – מרחיק ידו? הלכתי למחרת לביתו ושאלתיו על מה ראה הרב ככה, והרב השיב לי יד שכותבת כל כך הרבה לשון הרע רכילות מחלוקת וכו' אך אוכל ללוחצה? קיבלתי על עצמי מיידית שאני מפסיק לכתוב בהמודיע בו הייתי כותב אז.

הבנו שלצדיק כשמישהו עושה דבר לא ראוי – זה מפריע ומציק, מישהו מצער את אבא שבשמים!

כל השנה אין אנו מנוקים מחטא, ואיך יכבדונו הצדיקים ויתארחו בבית עוברי עבירה? אך ביום הכיפורים זכינו למחילה, ובסוכות לקירבת אלוקים ושמחת ה' בנו, אם ה' מקרבנו אז גם האבות הקדושים מקרבים אותנו ובאים אלינו לביקור! ואפילו אז – להיכנס אלינו הביתה? וכי הבית שלנו מזוכך ונקי וראוי לקבל פני קדושי עליון אלו? אכן משום כך הם מגיעים לביתו של הקב"ה – צילא דמהמנותא, מקיפין דבינה, מקום מקודש ומטוהר שאף קדירות אין להכניס בו, ולשם הם מוכנים להיכנס! כשאנו מזוככים וסוכתינו מזוככת – אז מגיעים האושפיזין!

סיפר הגרא"מ שך מעשה שהיה עם אחיו של הגר"א שהיה מגיע מדי פעם לגר"א ללמוד עימו, ופעם אחת בעת שנעדר נקש גוי בביתו והציע לאישתו לקנות ממנו אתרוג מרהיב ביופיו במחיר גבוה. האישה ביקשה שימתין מספר ימים עד שתשיג את הכסף, ובמהירות מכרה את הבית שבו התגוררו. במקומו רכשה חורבה כשבהפרש קנתה את האתרוג. הרי בזמנם הגר"א ויתר על שכר נטילת ד' מינים בשביל לזכות להדסים מהודרים. בערב סוכות כששב בעלה גילה את ביתם החדש, שמח והסכים למעשה שעשתה. ואמר: ריבונו של עולם, מודה אני לך על שזיכית אותי באישה כה חכמה שהבינה שבשביל מצוות אתרוג צריך למכור את הבית! חלפו שנים, בני הזוג הזדקנו וילדיהם הציעו להם לעבור ולהתגורר בסמיכות לביתם, כדי שיקל להם לסייע להם בזיקנותם. האב הסכים, אך האם התנגדה בכל תוקף. אם אעבור יתקצרו ימי, טענה. בכל יום ויום אני מאריכה את דרכי ועוברת דרך ביתינו הישן שאותו מכרתי בעבור המצווה. באותם רגעים אני מתמלאת באושר עצום על שמכרתי עולם חולף בעולם קיים לנצח, עד שמזה אני שואבת חיותי לאותו היום.

זכתה ונכתבה בספר זכויות!

סוכות – לשמחה מה זו עושה?

השמחה בעבודת ה' [רובו מהמחנה החרדי לסוכות תשס"ו גליון 1246]

ושמחת בחגך והיית אך שמח- כתב הרמב"ם:

הלכות לולב (פרק ח הלכה יב- טו): (יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כג, מ): "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים" וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון. וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

(יג) והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין ביכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

(יד) מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.

(טו) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר (דברים כח, מז ): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב". וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר: "אל תתהדר לפני מלך". וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו, כב): "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו, טז): "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'". בריך רחמנא דסייען.

הדבר מעורר שלש שאלות:

א. מדוע דוקא בסוכות נצטינו על השמחה היתירה?

ב. ומדוע דוקא לאחר סוכות אנו מסיימים את התורה ורוקדים עימה?

ג. מדוע לא הורשו פשוטי העם להצטרף אל השמחה הגדולה אלא כצופים בלבד?

הסיבה לעצב ולדיכאון שאנשים שרויים בהם היא העבירה. בלא עבירה יש לאדם שמחה טבעית. אולם העבירה מטמטמת את ליבו, מדכאת את רעיוניו, וסותמת את התלהבותו הרוחנית.

אמר רבי אהרון מקרלין- שמחה אינה מצוה מתרי"ג מצוות, אולם למה ששמחה יכולה להביא- שום מצווה אין בכוחה להביא.

עצבות אינה עבירה, אולם למה שעצבות יכולה לגרום- שום עבירה אינה יכולה לגרום…

וכבר אמרו בדרך צחות – תורתו של "דואג" מן הפה ולחוץ…

לפי זה מבאר המגיד ממזריטש "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך". והרי "והיה" לשון שמחה הוא, וכיצד נוקט לשון שמחה על שכחת השם יתברך? אלא הביאור הוא "והיה – אם שכח"- אם שכֹח את ה"והיה"- את השמחה, על ידי זה "תשכח את ה' אלוקיך"…

מה שמדכא את האדם ומביא עליו עצבות ומרה שחורה הם העבירות המטמטמות את ליבו. לאחר עבירה האדם חש לא יוצלח, חדל אונים, חדל אישים, חסר חוט שדרה. לעומת זאת מצווה ממלאת את האדם.

סיפר לי חבר שידידו עובד במסעדה, ונכנסה פעם אישה מבוגרת שנראתה מסכנה וביקשה לאכול, בעל הבית גירש אותה בבושת פנים, "כאן לא בית תמחוי!". לחברי זה חרה. הוא גער בבעל הבית ואמר לו: מדוע אתה כך פוגע בה? בואי תכנסי הוא אמר לה, אני אאכיל אותך על חשבוני. היא ישבה והוא הגיש לה לאכול, והוא סיפר שהייתה לו הנאה עצומה וסיפוק לראות אותה אוכלת. מצווה זה דבר שמטעין וממלא את האדם באושר.

אושר מלשון אישור. כשאדם עושה את שהוא מצווה הוא חש סיפוק ואושר. כשהוא עובר על רצון קונו הוא מרגיש "זיפט"…

ביאר רבי הניך מאלכסנדר את הדברים בעזרת משל:

מעשה בכפרי אחד שהיה לו בן שלא רצה ללמוד תורה, ולא ידע צורת אות. נסע הכפרי לעיר ומצא שם מלמד שניאות ללמד את בנו תורה. טרח המלמד ולימדו את הא"ב ואף את הניקוד. לימים בא האב לבחון את בנו והראה לו המלמד לבן את האותיות ושאל מה זה? והנער השיב כהוגן. לאחר מכן הראהו הניקוד והשיב כהוגן. שאלו מה יש מתחת לבי"ת כו' מה יש מתחת לדל"ת? והנער שותק. שאל שוב, והנער שותק. כיון שראה האב את סירובו מיד לקח מקל בידו ועמד להפליא בו את מכותיו, בלית ברירה אמר הבן- אבא, אם אתה מכריח אותי לגלות אני נאלץ לחשוף את סודך, מתחת לדל"ת נמצא העגל הגנוב…

התברר שהאב גנב עגל והחביא אותו מתחת לדלת ששכבה בחצר, והזהיר את בנו שלא לחשוף את הסוד, ולכן לא רצה הבן לגלות מה יש מתחת לדלת.

סיים הרבי מאלכסנדר ואמר אפשר שבעצם אי עבודת ה' בשמחה אינך ראוי לעונש, אולם ראוי אתה לעונש על המעשה שהביא אותך לכך שלא היית בשמחה… וזהו תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה, יש לבדוק איזה "עגל" מתחבא מתחת לכך שלא עבדת בשמחה, שאם היית טהור, לא הייתה לך שום סיבה להיות בעצבות.

ובאמת קיים היזון חוזר בין העצבות לעבירה. מבאר בעל התניא בעל העבירה שרוי בעצבות. וכשהוא בעצבות אין לו חשק לקיים מצוות, הוא שרוי בכבידות, בתחושה של חוסר חשק לכלום. כמוהו כמתאבק הנאבק בזירה כנגד מתאבק אחר חלש ממנו, אולם הוא עצמו כבד גוף ותנועה. אין לו סיכוי לנצח על אף גבורתו המרובה. כך אדם זה השרוי בעצבות – עופרת נמסכת בבשרו, בעקבות כך הוא מזלזל במצות, ונכשל שוב בעבירות, ובעקבות העבירות הוא נכנס יותר לעצבות…

בא הקב"ה והביא לנו את יום ראש השנה ויום הכיפורים. ימים של כפרה. לא היו ימים טובים לעם ישראל כיום הכיפורים. יום שבו אנו זוכים להטהר מיד הקב"ה בעצמו.

ואנו מאמינים שהקב"ה מוחל כל עוונותינו ואנו כעת זכים וטהורים. בסיום היום הקדוש בת קול יוצאת ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך".

לאחר שהזדככנו ביום הכיפורים ובימים הנוראים, כעת אנו ראויים לשמחה. שמחה שלימה ולא הוללות. שמחה בהשם יתברך ובקירבה אליו, ולא שמחה בקנייני החומר. לכן דוקא כעת מצווה התורה על השמחה, זהו זמנה!

ולכן כעת אנו מסיימים את התורה כדי לצרף אל השמחה הגדולה את השמחה של המצווה בסיום התורה הקדושה שהיא שמחה גדולה.

[וניתן עוד להוסיף לענ"ד, לאחר שהאדם התנתק מהעבירות, כעת הוא באמת חש שמחה בתורה הקדושה, אולם כל עוד שהוא היה מחובר לעבירה לא יכל לחוש שמחה בהשם יתברך שהרי הוא היה "מסוכסך" עם הקב"ה, וכיצד יכל לשמוח בתורה הקדושה שאותה הוא לא שומר כדבעי? ולכן דוקא עתה ראוי לו לשמוח את שמחת התורה!]

ולכן רק חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין היות והם באמת הגיעו לדרגה גבוהה של תשובה מאהבה, וזכו שזדונותיהם נהפכו לזכויות, הם מגיעים לשמחה על מחילת העבירות בדרגה הגבוהה ביותר, הם אכן אלו שמבטאים את השמחה האמיתית הנובעת מן הזיכוך.

סוכות – יבואו אלו ויכפרו על אלו

ארבעת המינים באגודה אחת [אלה הדברים שלזינגר ח"ב עמ' פד עם תוספות]

אילפונו חכמינו זכרונם לברכה בינה, וגילו את אוזנינו לדעת כי כל אחד מארבעת המינים אתרוג לולב הדס וערבה מרמז על סוג אחד מסוגי בני האדם הקיימים בעם ישראל. צירופם של ארבעת המינים למצווה אחת בחג הסוכות בא לרמז על הצורך לאחד את העם ולאגד את כל סוגי בני האדם הקיימים בו לחטיבה אחת כי אז יכפרו אלו על אלו ובכך תתעלה כביכול מלכות שמים לעילא ולעילא.

וכאלו הם דברי קודשם במדרש (ויקרא רבה ל, יב): "מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הדא הוא דכתיב: (עמוס ט, ו) "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם): "ואגודתו על ארץ יסדה".

"יחסי הגומלין" שבין הלולב וההדס קרובים אל ההבנה יותר מן האחרים.

הלולב עם כל הכבוד ל'יש' שבו, סוף כל סוף לוקה הוא גם בחסר. יש בו אומנם טעם יש בו תורה אולם הריח הרי אינו. מקומם של המעשים הטובים נפקד.

ההדס מאידך גיסא עם כל הכאב לנוכח ה'אין' שבו שהרי אין בו טעם – אין בו תורה, אך אי אפשר לזלזל ב'יש' שבו, יש בו ריח – יש בו מעשים טובים.

כדי להביא את שניהם אל השלימות חייבים שניהם להתאחד להתאגד באגודה אחת ואז הם מכפרים זה על זה משלימים זה את זה ונעשים שניהם ליחידה אחת אשר גם טעם וגם ריח יש בה.

כיצד הם משלימים זה את זה?

כמה הולם להסמיך הלום את ביאורו של הצדיק הקדוש הרבי רבי זישא מאניפולי זיע"א [מנורת זהב פרשת פקודי הערה ל"ב על מאמר הגמרא במסכת חולין ז, ע"ב] "ישראל קדושים הם יש רוצה לתת צדקה ולהכניס אורחים ואין לו, ויש שיש לו ואינה רוצה".

וקשה, דבשלמא זה שרוצה ואין לו בדין הוא שייקרא 'קדוש' אבל זה ש'יש לו ואינו רוצה' במה זכה לאותה עטרה להיקרא 'קדוש'? והתוספות שם ביארו: "ואפילו הכי איקרו [נקראים] 'קדושים' שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת", כלומר בעל כורחו, שלא בטובתו מוכרח גם זה ש'אינו רוצה' להזמין פעם אורח ולו רק משום שמתבייש שלא להזמין.

המעשה עם הרב והעשיר הקמצן ששאל היכן מצינו בתורה ארבעה קמצים רודפים – והשיבו הרב הָרָחָמָה, א"ל העשיר "תשמור את זה אצלך" ואל תגלה לאף אחד, כדי שיוכל לשאול אחרים את החידה… שאלו הרב כעת אני אשאלך שאלה – היכן מצינו ד' פתחים רודפים? לא ידע העשיר, השיבו הרב – ואת הַקַדַחַת… וסיים "ותשמור את זה אצלך"….

אלא שעדיין הקושיא עומדת בעינה. יש לו ואינו רוצה אלא שמוכרח הוא להזמין פעם אחת 'מפני הבושת' וכדברי רש"י ז"ל במקום: "ואף על פי שאומר 'בוא וסעוד' אין ליבו חפץ" האיך יתכן איפוא כי בגין 'הכנסת אורחים' מפוקפקת שכזו 'קדוש' יאמרו לו?

בא הרבי רבי זישא וביאר את הדברים כך: שנינו במסכת אבות (ד, יא) "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד", כנגד כל מצוה שמקיים אדם מישראל נברא מלאך המלמד עליו זכות. גם למלאכים יש בחינת 'גוף' במושג רוחני, ויש בחינת 'נשמה' [ראה מדרש הנעלם זח"א קלו ב.]

לכל בריאה פועלת יש גוף ונשמה. המעשה עם רבי ואנטונינוס על הגוף והנשמה.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין (צא, ע"א)

אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר נשמה חוטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כציפור. אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס בוא והרכיבני ונביאם לאוכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות? מה עשה, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר: "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו", יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. עד כאן.

נמצא שלכל גוף חי יש נשמה המקיימת אותו. כך גם למלאך הנברא ממצוה שעשינו, יש גוף מלאכי ונשמה רוחנית המחיה אותו.

על ידי קיום מעשה המצווה בפועל נברא 'גוף' המלאך ואילו בכוונה הנכונה המתלווה למצווה נבראת 'נשמתו' נמצא כי כאשר מקיים אדם מצווה בפועל בלבד אך ללא כוונה וליבו בל עמו נוצר 'גוף' מלאך ללא נשמה. לעומת זאת כאשר משתוקק אדם לקיים מצווה וכוונתו שלימה וטהורה אלא שמכל סיבה שהיא לא איסתייע מילתא ונבצר ממנו לעשות את הדבר בפועל, הרי שנוצרת מכך 'נשמת' מלאך ללא 'גוף', מה עושה הקדוש ברוך הוא? הלא נאמר (שבועות לט, ע"א) "כל ישראל ערבים זה בזה" ויש במשמעות הלשון ש'מעורבים' הם זה בזה כלומר מאוחדים ומלוכדים לכעין גוף אחד, נוטל איפוא הקדוש ברוך הוא את כוונתו הטובה של הלזה ואת 'נשמת' המלאך שנוצרה ממנה ומצרפה למעשהו הטוב אך חַסר הכוונה של האדם האחר אשר ממנו נוצר 'גוף' מלאך ועושה משניהם מלאך שלם חי וקיים.

הוא ששנינו (קידושין מ, ע"א) "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" כלומר מצרפה למעשה של מישהו אחר ועושה משניהם יחד מצווה שלימה ומלאך שלם.

מעתה תובן כבר היטב כוונת הגמרא בחולין: "ישראל קדושים הם" כלומר כל ישראל ביחד קדושים הם, "יש רוצה ואין לו" הרי לנו מחשבה טובה – כוונה ללא מעש, "ויש שיש לו ואינו רוצה" אלא שכדברי התוספות "מזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת" הרי לנו מעשה טוב ללא כוונה, כאשר שניהם מצטרפים יחדו יוצאת מביניהם מצווה שלימה ונוצר מלאך שלם. זה שדיקדקו התוספות לומר "ואפילו הכי איקרו קדושים" בלשון רבים, למרות שהמשך המשפט נאמר בלשון יחיד "שמזמן את חבירו וכו" 'שכן אותו היה מזמן את חבירו מפני הבושת', הוא כשלעצמו ודאי אינו נקרא קדוש אבל כשמצטרפים את שני האנשים הללו יחדו מעשהו הטוב של זה לצד מחשבתו הטובה של זה, או אז שניהם יחדו נקראים קדושים.

על פי דרכו זו של הרבי רבי זישא שוב מובנת לנו היטב, ה'שותפות' שבין הלולב וההדס שכן מכוח העובדה ש'כל ישראל ערבים זה בזה' מצטרף ה"יש בו" של בעל התורה בלבד עם ה"יש בו" של בעל המעשים טובים בלבד ומשני ה"ישים" יחדיו צצה ועולה שלימות המחפה על ה'אין בו' של שניהם ומסתירה אותו כלא היה. זוהי כוחה של 'אגודה אחת'.

* * *

אלא שעדין פליאה דעת נשגבה היא מהו הקשר המאגד בין האתרוג והערבה? מהו הדבר המאחד את הללו ש'אין בהם' כלום עם הללו ש'יש בהם' הכל? אתמהה!

אתרוג מפואר זה אשר גם טעם ערב וגם ריח ניחוח יש בו מה לו ולצרה הזאת לכפר על אותה ערבה עלובה אשר לא טעם ולא ריח יש בה?

זאת ועוד לכאורה ברור כי מי שזקוק לכפרה הרי הם אלו ש'אין בהם' אלו שחסרה להם תורה, אלו שחסרים להם מעשים טובים, ובוודאי אלו אשר גם שניהם אין בהם ואז הטוב יותר מכפר על הטוב פחות.

ברם הלשון הסתמית והכוללנית "והן מכפרין אלו על אלו" יכולה לשאת גם משמעות נוספת מעילא לתתא ומתתא לעילא, כלומר גם הטובים מכפרים על הרעים וגם הרעים על הטובים, נשאלת אם כן השאלה היתכן? כיצד? אתמהה!

כדי להבין שמץ מושג בענין נעלה זה באנו לכלל דבריו של הגאון הקדוש מאפטא בספרו "אוהב ישראל" ופרשת קרח המבאר כיצד יכול הצדיק להיבנות מן הרשע.

זה ודאי כי כאשר מוכיח הצדיק את הרשע והלזה מטה ליבו למוסר, מקבל את התוכחה, מיטיב את דרכיו ומשפר את מעשיו כי אז ודאי צמחה מכך תועלת עצומה לשניהם – לרשע על אשר שב ולצדיק על אשר השיב, וגדול המעשה יותר מן העושה. הוא הדין כאשר מכניע הרשע את עצמו תחת כפות רגליו של הצדיק, תומך בו, מסייע לו, מיטיב עמו בגשמיות ועושה שירות כלשהו למענו כי אז תיקון גדול עשה הרשע לנפשו והעלה בכך את נשמתו מן הדיוטה הנחותה בה היה שרוי, כלפי מעלה. חזקה עליה על 'ערבה' כזו המתקשרת אל האתרוג בדרך של הכנעה והתבטלות כי תגיע בסופו של דבר לתיקונה השלם ותתייצב על מדריגה נאותה בסולם עבדי ה'. מעשי רב בסיפורת היהודית המקורית מלמדים על עובדות כאלו למכביר.

אלא שבא הצדיק מאפטא ומחדש כי גם כאשר קץ הרשע בתוכחתו של הצדיק ואינו מקבלה, או אף יתירה מזו כאשר הרשע מציק לצדיק ומסב לו יסורים גם אז יוצא הצדיק מורווח ונשכר מכך. הכיצד?

שכן בכל צדיק טרם בואו אל מדרגתו המושלמת שהיא ביטול הרע עקירתו משורשו והפיכתו לטוב המוחלט טמון גם "ניצוץ רע" הלא המה אותם שורשים ונטיות לרע אשר עימהם שומה עליו להתמודד ללא הרף לגבור עליהם ולנצחם, כי כך מתוך התמודדותו המתמדת והתגברותו העקבית יגיע בסופו של דבר אל המדריגה העליונה הנכספת.

מאידך גיסא בכל רשע, להבדיל, טמון "ניצוץ טוב" שהרי הרע כשלעצמו איננו בר קיום כלל ועיקר, הרע המוחלט מתייחס אל ה"סיטרא דמותא" אשר שום שמץ של חיות וקיום אינו בנמצא שם, ולכן כאשר מגיע הרשע לדרגה כזו הריהו בטל מאליו ונעקר מן העולם. זכות הקיום של הרשע נובעת מאותם מצוות קלות ומעשים טובים המזדמנים לפניו באקראי וכאשר הוא מקיים אחד מהם, ולו אף בשוגג ובהיסח הדעת, הריהו מתקיים והולך ימים ארוכים מכוחו של אותו ניצוץ קדוש שנדבק בו עקב אותו מעשה טוב.

מעטים הם הרשעים שכיבו כמעט כל זיק יהודי.

המעשה עם הדובנ'ר שמסר דרשה ולאחריה אמר לו פוקר אחד שאין לרב יראת שמים… מנין לך? שאל הרב. מדברי חז"ל, השיב הלה… חז"ל הרי אומרים שכל שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים ועושים רושם, ואילו דבריך לא עשו עלי שום רושם…

אמר לו הרב: אמשול לך משל למה דבר דומה… משל לאחד כפרי נבער שראה בעיר הגדולה מפוח, והחליט לקנות כמויות גדולות כדי למכור בעירו. הוא קבע יום שבו יראה לכולם את ההמצאה החדשנית הפוטרת את כולם מעול שיפשוף האבנים עד להוצאת הניצוץ והבערת האש.

כשהגיעו כולם, לקח גחלים מן השק והניח על הקרקע והחל לנפוח במרץ… המפוח עשה רוח, הפיץ אבק, אך אש לא נדלקה… רק רגע, לא להתפזר, זה כנראה מקולקל, לקח אחר והחל שוב… וכך גם את השלישי והרביעי, אולי נגמרו להם הבטריות, עד שלבסוף הגיע למסקנה שהעירוני ראה כפרי נבער ו'דחף' לו את כל המקולקלים. הוא שב בזעם לעיר וקבל על כך שרימו אותו!

כיצד נהגת? שאל המוכר. והוא הסביר לו. מה? לא הבערת אש? כיצד המפוח יפעל? צריך קודם ניצוץ, אזי יש כוח למפוח לפעול ולהופכו לאש להבה. בלי ניצוץ גם שבוע לא יעזור…

כך גם בעניינך, דברי חז"ל נכונים באדם שלא כיבה את הניצוץ היהודי האחרון שבו, אך אתה כיבת אף את הזיק היהודי האחרון, כיצד דברי יפעלו עליך?

נחזור לענין. לכל יהודי יש זיק וניצוץ קדוש המושכו לעשות את רצון ה'. אצל הרשע הוא כלוא ואינו מסוגל לפעול.

גם כאשר אדם מצד הקדושה נכשל חלילה בחטא הריהו גורם לנפילת ניצוצות קדושים אל ה"קליפה" ומשם יניקתה וחיותה ועל זה ידוו כל הדוויים. כידוע, ה"ניצוץ הרע" השוכן בקרבו של הצדיק נתון בו כביכול כבתוך צינוק וחש את עצמו באי נוחות מתמדת שכן כל אימת שמבקש הוא להתעורר ולתפקד מיד מתגבר הצדיק כנגדו, דוחקו לקרן זווית, כופה אותו ומכניעו. כך בדיוק חש גם ה"ניצוץ הטוב" אשר בקרב הרשע, כאשר נפגשים הצדיק עם הרשע ובאים לכלל חיכוך באחת מן הדרכים הנזכרות אם על ידי תוכחה שאינה מתקבלת או על ידי רדיפת הצדיק והצקה לו, מיד מוצאים לפניהם שני ה"ניצוצות" הנגדיים הזדמנות למילוט ה"ניצוץ הטוב" שבקרב הרשע מוצא לפניו צדיק שכולו קודש והוא תאב ומשתוקק להידבק בו הריהו פורח איפוא מקירבו של הרשע ועובר לשכון כבוד בחיקו של הצדיק. את אותה הפעולה עושה גם ה"ניצוץ הרע" שבקרב הצדיק בעוברו לשכון בחיק הרשע הוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (חגיגה טו, ע"א): "ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנום, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים – אחד בגן עדן ואחד בגיהנום, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום. אמר רב משרשיא: מאי קראה? היכן נרמז הדבר בפסוק? גבי צדיקים כתיב (ישעיה סא, ז): 'לכן בארצם משנה יירשו'. גבי רשעים כתיב (ירמיה יז, יח): 'ומשנה שברון שברם'. עד כאן.

מילים מפורשות, 'משנה יירשו' לזה ו'משנה שברון' לזה.

מעתה יובן היטב גם "יחס הגומלין" המופלא שבין האתרוג והערבה. יכולה הערבה שתיבנה מן האתרוג וייבנה גם הוא ממנה כי אז יתעלו שניהם במדרגותיהם יעפילו מעלה מעלה במעלות קדושים וטהורים וינחלו שניהם גן עדן.

אך אפשר כי תסרב חלילה הערבה להיבנות כפי שקורה לה בהיפרדה מעל האתרוג ביום הושענה רבה ואז שווה היא להטחה נמרצת וחביטה ארצה כי אז ייבנה האתרוג מעצמו ויטול חלקו וחלקה גם יחד בגן עדן לכן כדאית לו לאתרוג ההקרבה העצומה המתבקשת הימנו להתאגד יחדו באגודה אחת עם ערבה חסרת טעם וריח, שהרי בסופו של דבר אמור הוא לצאת מורווח ונשכר מכך בכל אופן ובכל מצב זה, שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר: "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו " 'אלו על אלו' ממש באורח דו סיטרי במשמע, לא רק האתרוג מכפר על הערבה אלא גם הערבה מכפרת על האתרוג, אף אחד מארבעת המינים אינו נוטל אם כן מבלי לקבל.

ומכיון שהצדיק מתעלה גם השכינה הקדושה כביכול מתעלה יחד עימו שהרי הצדיקים "מרכבה לשכינה" הם, כמו שאמרו (בראשית רבה מז, ו) "האבות הן הן המרכבה". הוא שהקדוש ברוך הוא אומר עוד: "ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם): "ואגודתו על ארץ יסדה".

ללמדנו עד היכן מגיע כוחה של אחדות וכל הדברים הללו מבוססים על מה שראיתי מפרי עטו של הסופר הדגול הרב מ' גרליץ נ"י בתוספת נופך.

הקשר לשמחת תורה:

אמרו חז"ל יש שישים ריבוא אותיות בתורה. כל אחד מישראל הוא אות בתורה הקדושה. קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הם.

ספר תורה חסר אות אחת הרי הוא פסול. כך ישראל ערבים זה בזה, וקשורים זה לזה, וזקוקים זה לזה.

אחרי שהגענו לאחדות בחג הסוכות, כפי שאמרו חז"ל שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, עתה אנו ראויים לחגוג עם התורה הקדושה, שכעת הושלמה על ידי כלל ישראל.

זאת ועוד, לאחר האחדות שהפגנו בחג הסוכות בכך שכל המינים הצטרפו יחד, אנו חוגגים עם התורה הקדושה כדי לרמז שכל האחדות יש לה תוקף אם היא בכפוף לתורה הקדושה. אולם אם בשל האחדות צריך לוותר על מצוות התורה ושלימותה, הרי זה קשר רשעים ואינו מן המנין.

לזה בא לרמז שמחת תורה. בשמחת תורה אנו רוקדים מסביב לספר תורה. למעגל אנו מצרפים את כלל ישראל, מבלי לבדוק בציציות. מעגל– אומר המהר"ל – מבטא שלימות. אחדות. אנו מעגל אחד.

אולם כמה סמלי, במרכז המעגל – התורה הקדושה. לומר לך – שלימות ואחדות – כן, אך במרכז חייבת להיות התורה הקדושה.

אחדות מתוך 'ויתורים' ו'התגמשות' בנושאים הלכתיים אינה אחדות ושלימות – אלא חורבן.

הערבה חייבת לבוא ולהתחבר לשאר המינים ואז להיות מושפעת. לא כ'מאן דאמר' בפני עצמו. אין כאן 'צו פיוס', שמשמעותו טישטוש גבולות ותחומים, הסתרת המפריד, תוך רצון להבליט את השווה, אלא מקום השפעה מהשלם על החסר. מבחינת האתרוג על בחינת הערבה.

לרחוק ממצוות אין מה להשפיע ולתת לשומר התורה והמצוות. אם יש דבר טוב – הוא כבר ישנו בתורה, והתורה מצוה עליו. אם אין ציווי כזה בתורה – אזי אין הוא דבר טוב, כך שהשפעה יכולה להיות חד סטרית בלבד.

התורה במרכז – וכולנו סביבה!

פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז, ע"א): "כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: "ה׳ עוז לעמו יתן", פתחו כולם ואמרו: "ה׳ יברך את עמו בשלום".

ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היתה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אומנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים "וגר זאב עם כבש" כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – "שמא מבול בא לעולם", השיב להם בלעם: "ה׳ עוז לעמו יתן" – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל. כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: "ה׳ יברך את עמו בשלום" – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…