לדוד שלום
אכן בשאלתך הלכו נמושות, וכבר שאל זאת הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד זלה"ה את רבו החפץ חיים זצ"ל. וארחיב היריעה בס"ד.
כתב המסילת ישרים פרק ד – בדרך קנית הזהירות
ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר?
התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות:
אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע:
וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וכו':
הרי מכאן שחסד התשובה הוא עצום ובלתי נתפס בשכל אנוש, ולכן אף התורה והנבואה לא הכילוהו.
אולם באמת יש להתבונן שאל הגר"א וסרמן הי"ד את רבו הח"ח:
והרי מצינו מידה כזו גם בבן אדם ששב ממעשיו הטובים ותוהא על הראשונות שה' אינו זוכרם כלל?
יחזקאל פרק לג
(י) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה: (יא) אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: (יב) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ:(יג) בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָו {צִדְקֹתָיו} לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת: (יד) וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: (טו) חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: (טז) כָּל חַטֹּאתָו {חַטֹּאתָיו} אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה: (יז) וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן: (יח) בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם: (יט) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה: (כ) וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:
תשובת הח"ח לר' אלחנן וסרמן- שהחסד הוא אמנם בתשובה מיראה ששם שב מיראת העונש, ולא מפני שבאמת תוהה על הראשונות, ואם לא היה מאוים בעונש היה ממשיך במעשיו הרעים, ובאמת בתשובה מיראה אמנם אין חסד, ששב ותוהה על מעשיו הרעים ומן הדין שימחקו. ובכ"ז יש חסד העצום הוא בתשובה מאהבה, והוא בזה שה' הופך את הזדונות לזכויות. [וכך מביאים מפורש בשם ספר העיקרים].
אולם זה מוקשה שואל הגר"א וסרמן שהרי בכל ספרי המוסר מובא שהתשובה מצד עצמה היא חסד אף אם עשאה מאהבה וכן משמע מהמס"י?
ולכן הוא מתרץ שישנם שתי השלכות למעשה העבירה.
א. מה שעבר על רצונו של מקום כעבד שמרד באדוניו.
ב. גופה של העבירה שפוגמת בנפשו.
וחידש הגרא״ו שהתהיה על הראשונות אינה מועלת לעקור מכאן ולהבא, רק מועלת לעקור את מה שמרד כדין ״דבור המבטל דבור״, ולהנצל מעונש, אבל את הפגם שנעשה בנפשו בעצם מרידתו, אין בכוח התוהה על הראשונות לעקור כלל אף שעשה תשובה לפי שכבר נעשו ״מציאות״ בנפשו,
וכך בתוהה על הראשונות – אין בכוחו אלא לתהות על שעשה רצון קונו, ולאבד שכרו, אך לא למחוק את המצוות והשפעתן על נפשו.
וע״ז כתבו ששורת הדין נותנת שאת הנעשה כבר אין להשיב, ובזה הוא חסד ה׳ לפנים משורת הדין שתיחשב ״עקירת הרצון כעקירת מעשה״, שנמחה העוון לגמרי כאילו מעולם לא נעשה.
ובסגנון אחר:
התשובה מעיקר הדין, י״ל שבכוחה רק לבטל את הקשר שבין העוונות לאדם. אבל העוונות עצמן – קיימים. ולזה צריך את חסדו של הקב״ה, לפעול בעוונות עצמן, שיסורו לגמרי.
 
אולם בס' מצעדי גבר [לר' גבריאל טולדנו עמ'ס יבמות] תמה על זה:
אולם מה שכתב דתוהה על הראשונות איבד רק את חלק המצוה מה ששמע בציווי ה׳ אבל את עצם התיקון לא איבד, צ״ע דיעויין בלשון הגמ׳ בקידושין [דף מ:] דאמרינן ר' שמעון בן יוחאי אומר אפילו צדיק כמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, משמע שאיבד לגמרי את כל הראשונות. וביותר דכתוב דצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ומשמע דחשיב כלא קיים כלל, דאם תאמר דנשאר התיקון, דין הוא שיצילנו ויעמוד לו. וצ״ע.
 
תשובות נוספות:
כתב בספר מרחבי ים עמ"ס סנהדרין:
עוד יש ליישב את קושיית רבי    אלחנן וסרמן זצ״ל הי״ד, שיש   חילוק גדול בין חרטה על מצוה, לבין חרטה על עברה. כי כשאדם מתחרט על מצוה, הוא מנתק את הקשר שיצר עם הקדוש ברוך הוא, וניתוק זה יכול להיות חד צדדי. אבל כשאדם מתחרט על עברה, והוא רוצה לחדש את הקשר עם הקדוש ברוך הוא, אחרי שמרד בו, הרי צריך גם הסכמה מלמעלה לחידוש הקשר, וזהו החסד שבתשובה – שה' מסכים לחדש הקשר עמו!
 
הגרי"פ גולדווסר [קדוש ונורא שמו עמ' רפח] מבאר בשם תלמידו הבח' סנדומירסקי, שיש לכאורה לעיין כיצד ניתן לומר שקיום המצוות מונע תחושה של לחם חסד, והרי אם יתנו לנו יהלום בגלל ששילמנו פרוטה – לא נחוש בחסד?? וכי נחשוב "שילמנו"!? וכי שכר נצחי לאין קץ בשביל מעט מצוותינו – ימנע תחושה של נהמא דכסופא?
אלא מבאר שע"י המצוות אנו מוצאים חן בעיניו לאהוב אותנו לתת לנו מתנה את שכר מצוותינו, ואין בושה לקבל מתנה מאוהב. אדם לא מתבייש לקבל מתנה מהוריו.
לאור זאת יובן. לבעל העבירה מגיע העונש בדין. לבעל המצווה מגיע השכר כמתנה מאוהב.
לכן המתחרט ממצוה – הגיוני שיימחק שכרו – שהרי כעת אין ה' אוהבו, וכבר אינו זכאי למתנה.
אך המתחרט מעבירה – מדוע שיימחק עונשו?? הרי העונש מגיע לו בדין! ודפח"ח. [ומעי"ז בשירת דוד גולדברג על סידור התפילה עמ' כח].
ובספר ציץ השדה פשיטא שאין דמיון בין מי שמתחרט ושב מהשכר הגנוז בשבילו שאדם יכול לוותר על השכר המגיע לו אבל מעונשי עבירות הנזקפין לחובתו של אדם איך יוכל להפטר ע"י חרטה ותשובה ואיך ישתחרר מעול הפרעון שמוטל עליו אתמהה!
והיא המידה לגבי גופן של המצוות והמעשים הטובים וגופן של העבירות והמעשים הרעים הפרש יש ביניהן.
משל למה הדבר דומה לאחד שנטע אילנות טובים בשדהו שבידו וברשותו להפקיע בעלותו מהן ואילו מי שחפר בורות נשברות בשדהו אין בידו להפקיע בעלותו מהן ע"י הפקר והחסרון אשר עשה לא יוכל להמנות אלא על ידי מילוי החפירות ותיקונן כבראשונה והדבר צריך תלמוד עכ"ל.
[ובמילים פשוטות יותר – אין שום הוכחה מכך שאני יכול לוותר על חוב שאתה חייב לי, לכך שאוכל לוותר גם על חוב שאני חייב לאחרים ולא לשלמו… תשובה – אני חייב לאחרים – ומה פתאום שאוכל לוותר על העונש? אך שכר – חייבים לי, מדוע שלא אוכל לוותר ולומר איני מעונין בשכר ואני תוהה על מצוותי ומוחל על שכרן?]